שדה־בוקר, ג' באייר תשי"ד – 6 במאי 1954
על הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל, ועל ישראל להשתלב בארצות המזרח התיכון ולא לראות עצמה כמרכז לעמים שונים שיש להם אמונה משותפת.
מדברי ביירוד, פקיד גבוה במחלקת־חוץ של ארצות־הברית (על פי העתונים).
בעיית “השתלבותה” של מדינת־ישראל לא נתחדשה ולא הומצאה על־ידי מר ביירוד. ההתרגשות היתרה שעורר נאומו של נציג מחלקת־החוץ האמריקאנית בישראל יש לזקוף על חשבון רגישותם החולנית של יהודים גלותיים (ומספרם בישראל אינו קטן) לכל דברי “גוי” בעל עמדה חשובה ולא־חשובה. ומר ביירוד תופס מקום נכבד באחד המוסדות העליונים שבעולם כולו. אפשר לחלוק על כמה מדברי ביירוד, ־ וכותב הטורים האלה אינו מסכים לרוב דבריו, ־ מבלי לראות בדוברם שונא או מתנגד לישראל. ממשלות ערב אינן מקבלות העצה שנתן להם ביירוד בנאומו, להכיר בעובדת קיומה של ישראל; וכבר הצהיר איזה פקיד או שר בממשלת הירדן, שהערבים לא יכירו במדינת ישראל. אבל איש לא יחשוד בביירוד, שהוא שונא הערבים. אין ספק שרוב דבריו של ביירוד נאמרו כדי לרכוש ידידות ממשלות ערב, וגם ברצון זה אין לראות דווקא ביטוי של שנאה לישראל. יש לבחון האמצעים שבהם מנסה מחלקת־חוץ לרכוש אהדת ממשלות ערב, אבל אין כל יסוד לפסול מראש רצונה לזכות באהדה זו.
הנטיה הרווחת בתוכנו לחלק כל הדוברים בענין יהודי או ישראלי – ובניגוד לדעתו של ביירוד יש קשר אמיץ בין כל ענין יהודי וישראלי, ־ לפי הסימן היחיד, אם דבריהם מוצאים חן בעינינו או לא, הוא גילוי של חוסר בגרות מדינית ותסביך נחיתות, ושניהם אינם הולמים יהודי בארצו, החייב לראות עצמו כשווה־זכויות ושווה־ערך לכל אדם בעולם. לא־יהודי יוכל להגיד דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, בלי שמקור דבריו הוא שנאת ישראל. עלינו לקבל העובדה הטבעית והמובנת מאליה, שאין אנו עומדים במרכזו של העולם. ומדינאים שונים בארצות שונות דנים על בעיותינו לאו דווקא מתוך אהבה או שנאה, אלא מתוך ראיית הצרכים המדיניים של ארצם, ־ ראיה נכונה או מוטעית, ־ וצרכים אלה, גם אם אינם מתנגדים לנו, אינם בשום אופן מזדהים עם צרכינו אנו.
לא קשה להוכיח שבדבריו של ביירוד על היהודים בעולם כ“עמים שונים שיש להם אמונה משותפת” יש אי־ידיעה גמורה על הענין שבו הוא דן. תפיסה זו על היהודים כאילו הועתקה מהאנציקלופדיה הסובייטית החדשה, שבה נאמרו דברים אלה על היהודים כמעט מלה במלה. אין איש חושד בביירוד שהוא לומד תורה מפי הבולשביקים הרוסים, ויש להנחי שתפיסה מסולפת ונבערת זו על העם היהודי נתגלגלה למחלקת־חוץ האמריקנית על־ידי אנשי “המועצה ליהדות” מיסודו של לסינג־רוזנוואלד, הדוגלת אף היא בתורה הקומוניסטית על היהודים. מר ביירוד, כנראה, אינו יודע, שהאמונה היהודית אינה דומה לאמונה הפרוטסטאנטית או הקאתולים, וכל עיקרה של האמונה היהודית מבוסס על העם היהודי כ“גוי אחד בארץ”, ועל קשריו ההיסטוריים והאלוהיים עם ארץ־ישראל, וכל יהודי אדוק מתפלל שלוש פעמים ביום: " תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. – ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ־ ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד מהרה לתוכה תכין. – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
אין נציג מחלקת־החוץ חייב להכיר אמונת ישראל, ואין זה בסמכותו, כשם שאין זה בסמכותם של אנשי ה“מדע” הסובייטי, לקבוע הלכות בהגדרת מהותו של העם היהודי וקשריהם ההיסטוריים של היהודים בעולם. לא שמענו עד עכשיו, כי פקידי מחלקת־החוץ אוסרים על האמריקאנים יוצאי אנגליה להתיחס על התרבות והספרות האנגלית שנוצרה באיי־בריטניה, או על האירים באמריקה לעמוד בקשרים עם אירלנדיה החפשית, לעזור לה ולהגן עליה. דעתו של מר ביירוד בענין היהודים אינה מחייבת שום יהודי, אמריקאני או לא־אמריקאני, יותר משמחייבת אותם התורה הנפסדת של “המועצה ליהדות” מטעם הפלוטוקראטיה היהודית המתבוללת באמריקה ושל היבסקציה הקומוניסטית, שאין עם יהודי בעולם, ואין קשר בין יהודי התפוצה ובין מדינת ישראל.
דעתו של מר ביירוד בענינים כאלה אינה מחייבת אפילו את ממשלת אמריקה, ובוודאי לא – את העם האמריקאני.
התפיסה המשובשת המיחסת לכל אמירה ונאום של שר ושוע ערך ממשי ומדיני, כאילו הם מביעים דעתה השקולה של הממשלה וקובעים דרכה של המדינה, ־ אין לה שחר.
אין אמריקה מדינה טוטאליטרית,שבה יש זכות־דעה – רק לשליט, ובה אין איש מעיז להגיד משהו בלי שתבוא עליו הגושפנקא של ה“גבורה”, וכל הגה של פקיד מוסמך מחייב כל איש ואשה במדינה. באמריקה יכול סגן־הנשיא להודיע שישלח צבא אמריקאני להודו־סין אם הצרפתים יצאו מארץ זו, והמזכיר של מחלקת־החוץ יכול כעבור ימים אחדים להגיד ההיפך. ולא עוד, אלא שבארה"ב, כבכל מדינה דימוקראטית, אפשר לבקר גם דברי הנשיא עצמו, ואין הממשלה יכולה לעשות כמעט דבר בלי הסכמת בתי־הנבחרים, ובמיוחד בלי הסכמת בסינאט, ואלה תלויים בדעת־הקהל של העם.
אולם הבעיה שנגע בה מר ביירוד – בעיית השתלבותה של ישראל בסביבתה – אינה חדשה, וגם העצה שניתנה לנו הפעם – להשתלב במזרח הקרוב – אינה מקורית ביותר, והיא נשמעה כבר כמה פעמים על־ידי עסקנים של הסוכנות היהודית באמריקה, ויתכן שמהם הגיעה לאנשי מחלקת־החוץ.
אם למי שהוא יש זכות ראשונה בהמצאת רעיון ה“השתלבות” – הרי זהו השומר הצעיר שלנו, הדוגל זה כמה שנים, עוד לפני יסוד המדינה, בהשתלבות “בעולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו”, כלומר בעולם הקומוניסטי, שמטעמים שונים אין השומר הצעיר רוצה או מעז לפרט בשמו. אולם למען האמת יש לציין, שאין השומר הצעיר מציע למדינת ישראל “להשתלב” בעולם זה. ברכת האידיאל הנפלא הזה שומר השומר הצעיר לעצמו. רק הוא רוצה להשתלב בעולם המהפכה, אולם לגבי מדינת ישראל הוא מציע ההיפך – לא להשתלב לחלוטין בשום “עולם” מחוצה לו, אלא לעמוד לבדו, בלי להתקשר עם שום צד מהצדדים בעולם. אמנם, השומר הצעיר לא הסביר לנו אף פעם, כיצד ינהג ברגע שהשלטון בישראל יהיה בידיו הוא? והן רק לשם כך מתקיימת מפלגה “מהפכנית” כמותו: לתפוס השלטון במדינה ולנהוג בה בדרכו “המהפכנית”.
עם כל אומץ־הלב הנדרש מתנועה מהפכנית, אין השומר הצעיר מעז לגלות לנו כיצד ינהג לאחר תפיסת השלטון: אם ישלב מדינת ישראל ב“עולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו” – או יסתפק בהשתלבות עצמית בלבד, ואלם מדינת ישראל, שהשומר הצעיר יעמוד בראשה, תסרב “להשתלב”. זוהי, כנראה, אחת ה“סינתזות” בין שתי סתירות שהשומר הצעיר עומד עליהן ומבסס עליהן תורתו המקורית, דוגמת סטאליניסם וציונות חלוצית.
אנו יודעים שרצון ההשתלבות העצמית של השומר הצעיר – הוא לפי שעה, רצון חד־צדדי. “עולם המהפכה” אינו שׂשׂ לקראת השתלבותו של השומר הצעיר. והסימן לכך אינו שהוא מחזיק אחד ממנהיגי השוה“צ, מ. אורן, במאסר בצ’כוסלובקיה כבוגד וכמרגל אימפריאליסטי; דבר מעין זה וגרוע מזה עלול לקרות, וקרה לא פעם, ל”מהפכנים" יותר מקובלים מעסקני השומר הצעיר. לפני שנה למדנו מפי האנציקלופדיה הסובייטית החדשה, כי לאברנטי בריה הוא “חבר־הנשק הקרוב ביותר של סטאלין” – ולפני זמן קצר התבשרנו שהוא היה כל ימיו בוגד וסוכן אימפריאליסטי, והוצא להורג בחשאי על־ידי בית־דין מיוחד.
לא מ. אורן לבדו פסול בעיני “עולם המהפכה”, אלא השומר הצעיר כולו, ומפי האנציקלופדיה הסובייטית אנו למדים, שכל קבוצי השומר הצעיר ומפא"י, ככל הקיבוצים “הרפורמיסטיים”, אינם אלא קואופרטיבים קאפיטליסטיים, הבנויים על ניצול המוני העובדים ועל עושק אדמות הערבים.
גורל השתלבותו של השומר הצעיר – עלה גם בחלקם של המנהיגים הציונים שיש להם פאטאֶנט על שילוב מדינת ישראל במזרח התיכון. כמה עסקנים ציונים, ובראשם נחום גולדמן, הדוגלים בשילוב זה – אף הם לא הסבירו לנו כיצד יתגברו על התנגדותו של הצד השני שאינו רוצה בשילוב זה. ולשבח נאומו של ביירוד יש לציין, שלפחות הוא לא היה חד־צדדי. הוא תבע לא רק מישראל להשתלב במזרח התיכון, אלא באותו מעמד תבע גם ממדינות ערב להכיר בקיום ישראל כעובדה ולהשלים אתה, ועל־ידי כך לפתוח הדרך להשתלבות הדדית.
כי השתלבות תיתכן אך ורק על בסיס הדדי, גם אם השומר הצעיר עדיין אינו מבין זאת. ביירוד כנראה הכיר בתנאי ההדדיות, והיפנה תביעתו לשני הצדדים. ואם יש לטעון נגד דובר מחלקת־החוץ האמריקאנית בנקודה זו, הרי היא רק זאת: הוא התעלם בדבריו מהעובדה הבלתי־מפוקפקת, כי מצד ישראל לא היה מעולם אי־רצון לשתף־פעולה עם מדינות־ערב, ומדינות ערב בעולם כולו יודעות היטב, שמדינת ישראל מאז היווסדה ועד היום מוכנה לשתף פעולה עם כל שכנותיה גם בשטח המדיני גם בשטח הכלכלי וגם בשטח התרבותי; מובן מאליו על בסיס הדדי, ורק סירובן העקשני והעקר של מדינות־ערב מנע עד עכשיו וימנע בעתיד שיתוף־פעולה זה. ועסקנים ציונים בארץ או בחו"ל המטיפים לישראל שיתוף־פעולה מתעלמים באופן בלתי־הוגן מאמת אלמנטרית זו.
אולם שיתוף־פעולה מלא בין ישראל ושכנותיה – והיות ישראל ל“מדינה מזרח־תיכונית” הם שני דברים שונים, ודבר זה ראוי לבירור מיוחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.