שדה־בוקר, ג' אייר תשי"ד – 6 במאי 1954

אין ספק שהשכנות הגיאוגראפית קובעת במידה רבה מעמדו וזיקתו של כל עם. אמנם כוחה של הגיאוגראפיה בימינו אינו יפה ככוחה בימי קדם או בימי־הבינים או אפילו עד ימי המהפכה הצרפתית. הרכבת, הטלגרף, המטוס והראדיו קרבו רחוקים ו“הקפיצו” הדרך. אנו שומעים במו אזנינו יום־יום דברים שנאמרו בקצֶהָ השני של תבל – ברגע היאמרם. אנו חוצים האוקינוס האטלנטי בפחות מעת לעת במטוס, והסילון יקטין הזמן פי שלושה. אנו חיים בעצם ב“עולם אחד”, כאשר לא היה הדבר בימי אלכסנדר מוקדון או הקיסרות הרומאית. אשר דימו כאילו הם שליטים בעולם כולו. בימים ההם היו חלקי־עולם, שראו עצמם כעולם שלם, קרועים לחלוטין מחלקי־עולם גדולים אחרים, ואחד לא ידע על משנהו. אין בימינו עוד חטיבות גיאוגרפיות מובדלות ומופרשות משאר חלקי כדור הארץ, ומה שנעשה כיום בקוריאה או בוייטנאם הוא עניינו של כל איש כמעט בחמשת חלקי תבל.

ואף־על־פי־כן הגורם של שכנות גיאוגרפית כוחו עדיין רב גם היום. לא כל האנשים חיים במטוס או אפילו ברכבת, ואינם ניזונים אך ורק מהראדיו.

הגורם הגיאוגרפי הוא מהגורמים הקבועים והסטאטיים בחיי העמים, שלא כגורמים ההיסטוריים המשתנים בלי־הרף; ודיה סקירה קלה במפה לראות שארצות המזרח התיכון – מצרים, סוריה, לבנון, עבר־הירדן – הן הקרובות אלינו ביותר, אם מסתכלים אך ורק במפת היבשה. במדרגת־קירבה שניה עומדות תורכיה, עיראק, פרס. אבל הבחינה הגיאוגרפית אינה רשאית להתעלם מהים. שכנינו הקרובים קירבה גיאוגרפית הם לא רק העמים הגובלים עם מדינת ישראל ביבשה, אלא גם אלה הגובלים אתנו בים. גבולות ישראל אינם רק גבולות יבשתיים. מר ביירוד ממחלקת־החוץ האמריקאנית, כרבים בתוכנו, אינם רואים נכונה גבולותיה ושכניה של מדינת ישראל.

במערבה של ישראל נמצא ים־התיכון, אשר שטחו הוא בערך שני מיליון ושלוש מאות אלף קילומטר מרובע (אם נוציא מן החשבון הים השחור והים האיגיאי). החוף הישראלי של הים התיכון אינו גבולה של מדינת ישראל. אין אנו זקוקים לוויזה, להסכם מדיני או לרשותו של מי שהוא לשוט בים התיכון ולעשות בו כל מלאכה כרצוננו, כגון דיג, לכל ארכו ורחבו. רק כשאנו מגיעים באניותינו לחופה של מדינה זרה – מתחיל הגבול בים. אמנם אין ים־התיכון אגם פרטי שלנו כדוגמת ים־כנרת. הזכויות והאפשרויות שיש לנו בים־התיכון ישנן לכל העמים השוכנים על חופיו. זהו שטח חפשי שאין עליו כל בעלות פרטית של איזו מדינה שהיא, וזכותנו בים גדול זה, לא רק לאורך חופי ארצנו, אלא בכל מרחביו צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה, אינה מותנה ואינה מסויגת בשום הגבלה, סמכות וריבונות של מדינה זרה. כשם שאנו מתהלכים ברשות עצמנו בערבות הנגב הריקות – כן זכאים אנו להתהלך בכל רחבי ים־התיכון, ליהנות מאוצרותיו הגנוזים בתחומו ובמימיו, וחופש התנועה שלנו אינו מוגבל על־ידי שום גורם ממלכתי זר. ההבדל היחיד בין הנגב ובין הים התיכון הוא, שבנגב אנו מוסמכים לאסור תנועה של זרים; בים־התיכון נתון חופש התנועה לעמים אחרים כאשר הוא נתון לנו. אבל מבחינת חופש התנועה והפעולה שלנו אין ים־התיכון גבולה של מדינת ישראל, אלא רק חופי ים־התיכון של המדינות השכנות, וכל העמים השוכנים על חופי ים־התיכון הם שכנינו, לא פחות ממצרים, עבר־הירדן סוריה והלבנון שיש לנו אתם גבולות משותפים, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק.

גם לאחר שיוקמו יחסי שלום וקשרי פעולה משותפת בין ישראל ובין שכניה הערבים – והם יוקמו במוקדם או במאוחר – לא יתבטלו הגבולות בינינו לבין שכנינו ביבשה, כל עוד יתקיים בעולם המשטר הבינלאומי הנוכחי של ריבונות לאומית ושל גבולות מפרידים בין מדינות. וכל אחד מאתנו ייזקק לויזה סורית או מצרית להיכנס לאחת מהארצות האלה. וברגע שאזרח ישראל יעבור את הגבול על סמך ויזה כזאת – הוא יעמוד בשטח השיפוט הריבוני של מצרים או סוריה.

אין אנו זקוקים לשום ויזה כשאנו רוצים לשוט או לדוג בים־התיכון, ואין אנו יוצאים מתחום הריבונות הישראלית כל עוד אנו שטים באניה ישראלית ולא נכנסים לנמל של מדינה זרה. והילכך אין זה נכון להגיד, ששכנינו היחידים הן המדינות הערביות על גבולות היבשה שלנו.

לפי מצבנו הגיאוגרפי אנו מדינה ים־תיכונית, וכל העמים השוכנים על חופי ים־התיכון הם שכנינו: תורכיה, בולגריה, יוון, אלבניה, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, ספרד – בצפונו של ים־התיכון, וכן כל העמים השוכנים אל חופו הדרומי: מרוקו, אלג’יר, טוניס, לוב,מצרים.

אנו שוכנים גם על חופו של מפרץ ים־סוף בדרום, ואם כי ברשותנו יש רק רצועה חופית צרה של כמה קילומטרים במיצר אילת, הרי יש ברצועה זו כדי נמל מספיק לשיט אניות לאורך המיצר, ודרך ים־סוף – לרחבי האוקיינוס ההודי.

אין כל צורך שמר ביירוד ממחלקת־החוץ האמריקאנית, או אפילו ד"ר נחום גולדמן מהסוכנות היהודית בניו־יורק יוכיחו לנו חשיבות השלום בין ישראל ועמי ערב, גם מבחינת הצרכים של עמי המזרח התיכון וגם מבחינת חיזוק השלום בעולם. אין ספק שמר ביירוד מבין כמונו, שאין ישראל זקוקה להטפת־שלום, וכי חוסר השלום במזרח התיכון אינו פרי אדישותה של ישראל. ידוע למחלקת־החוץ האמריקאנית לא פחות משידוע למשרד החוץ הישראלי, כי רק מדינות ערב מונעות השלום. ורק בטלנים סבורים, שישראל תקדם דבר השלום אם תכריז בכל בוקר וערב על רצונה לשלום.

ישראל רוצה בכל לבה בשלום עם שכניה מטעמים עקרוניים ומעשיים גם יחד, גם מתוך חרדתה לשלום בעולם וגם מתוך דאגתה לשלום בסביבתה היא, אבל השליטים הערבים טועים בהניחם שבהתנגדותם לשלום הם פוגעים קשה בישראל. חוסר־השלום בלי־ספק פוגע בישראל, אבל לא פחות משהוא פוגע בה – הוא גם מחזק ומגביר אותה, אין זה המקרה הראשון, שאיבת הערבים מביאה אתה גם ברכה לישראל. היות ישראל קרועה משכניה ביבשה ממריצה אותה – וגם יוצרת אפשרות – להבטיח מזונותיה מתוצרת אדמתה ועבודתה, ועל־ידי כך מונח היסוד הנאמן ביותר לעצמאותה הכלכלית ולכוח עמידתה במקרה של מלחמה. ההתפתחות החקלאית המהירה ורבת־ההיקף בשנים המעטות של קיום המדינה לא היתה אפשרית ולא היתה נעשית בקצב כזה, אילו היו שוררים יחסי שלום וקשרי מסחר עם הארצות הערביות. אפשר למנות שורה שלמה של יתרונות, שאיבת הערבים העניקה למפעל היהודי בארץ. עיר עברית במאה אחוזים לא היתה קמה בתל־אביב אלמלא הפרעות ביפו בשנת 1921. הנמל העברי בתל־אביב לא היה נוצר, אלמלא נסיונו של המופתי הירושלמי בשנת 1936 להחניק הישוב היהודי על־ידי השבתת נמל יפו. גבולות ישראל הורחבו – בעקבות התקפת מדינות ערב. ואפשר לציין עוד מקרים כאלה – כהנה וכהנה.

השליטים הערבים ( ולא רק הם) אינם מבינים, כי הלחץ על ישראל מעלה ממעמקי הנפש היהודית זרמי מרץ ויצירה, שלא היו מופעלים בלי הלחץ. והם אינם מבינים כל מהותה ואופיה של תנועת התחיה היהודית. הם לומדים גזרה־שווה מטעה ומסולפת מהתנועה הלאומית שלהם על התנועה הלאומית העברית. הם אינם מבינים שתנועתנו אינה שלילית ואינה מופנית רק כלפי־חוץ כתנועתם, אלא כל עיקרה היא מכוונת כלפי פנים, כלפי עצמנו, כלפי עירוי הכוחות הגנוזים בתוכנו למען בנין ויצירה ותגבורת חמרית ורוחנית. אנו יודעים להפוך כל מצוקה ולחץ – למקור נוסף של התאוששות וצבירת כוחות. המצור והחרם הערבי עולה לנו בהוצאות יתרות, אבל הוצאות אלה מחזקות ומעמיקות היסודות של עצמאותנו, והפסדן יוצא בשכרן.

לשם ראיית בעיית ה“השתלבות” של מדינת ישראל באורה הנכון, עלינו להניח לרגע, שקיימים יחסי־שלום בין ישראל ובין מדינות־ערב, ושני השכנים השמיים משתפים פעולה בשטח המדיני, הכלכלי והתרבותי במידה מכסימלית. כלום אפילו בתנאים אלה תהיה ישראל אך ורק מדינה מזרח־תיכונית ותו לא?

כבר ראינו, כי מבחינה גיאוגרפית אנו שוכנים לא רק באיזור המזרח התיכון, אלא בתחומי ים־התיכון כולו, ושכנינו הם כל הארצות השוכנות לחופו של הים הגדול. אבל בימינו אין הגיאוגרפיה הגורם היחיד הקובע מעמדה ודמותה של מדינה.

פינלאנד היא שכנה קטנה וקרובה של ברית־המועצות הענקית, ואף־על־פי־כן אין היא “משולבת” בגוש הסובייטי. לפי משטרה, תרבותה, מסורתה ומדיניותה הפנימית והחיצונית היא “משולבת” בארצות החפשיות והדימוקראטיות המוקירות חירות האדם ועצמאותן של אומות קטנות, ופינלאנד מוכנה להילחם בכל מאודה על ערכים אלה.

תרבות ישראל ומשטרה אף הם אינם דומים לאלה השולטים בארצות ערב. דמותה של ישראל לא תעוצב בצלם שכנותיה היבשתיות. המורשה הרוחנית של העם היהודי, ובראש־בראשונה המורשה של ספר־הספרים, וכיבושי המדע של זמננו, שהעם היהודי נעשה שותף להם בארצות נדודיו באירופה ובאמריקה – אלה יכוונו ויעצבו משטרה, חברתה ותרבותה של מדינת ישראל. העם היהודי המתכנס שוב למולדת־הקדומים שלו בקצה אסיה המערבית יאמץ גם קשריו עם עמי יבשת אסיה הגדולה, שביניהם יש אומות גדולות בעלות תרבות־רוח מקורית ועשירה.

אולם לא הגיאוגרפיה ולא מורשה וקירבה תרבותית בלבד יקבעו תחומי זיקתה והשתלבותה שי ישראל.

בניגוד לתורת ה“מדע” הקומוניסטי כפי שהורצתה באנציקלופדיה הסובייטית; בניגוד להשקפות “המועצה ליהדות” מטעם עשירי ישראל באמריקה, בניגוד לעצתו של מר ביירוד, נציג מחלקת־החוץ האמריקאנית – ישמור העם בישראל על זיקתו ההיסטורית, זיקה ללא־תנאי וללא־שיור, אל יהדות העולם; הקשר עם העם היהודי האחיד למרות פיזורו העולמי; שותפות־הגורל המלכדת כל היהודים באשר הם, בכל הדורות ובכל הארצות – אלה הם הגורמים הראשוניים והמכריעים בבעיית “השתלבותה” של ישראל.

מדינת ישראל נוצרה על־ידי העם היהודי ולמען העם היהודי. זהו כלל ראשון בישראל.

ריבונותה של מדינת ישראל, כזו של מדינה אחרת, מצומצמת אך ורק בתחומי הארץ והים הנתונים לשלטונה. היהודים בכל ארץ וארץ הם אזרחי הארצות שבתוכן הם יושבים, ובזכויותיהם וחובותיהם הם שווים לכל שאר אזרחי אותן הארצות שהן מקיימות שוויון אזרחי. אולם יש משהו מעבר לאזרחות ולריבונות. עדות לכך: הברית הצפון־אטלאנטית, הקהיליה הבריטית, קהילת ההגנה האירופית, הגוש הסובייטי, הכנסיה הקאתולית, התנועות האנושיות המרובות ומשותפות לבני עמים שונים. וקיימת עובדה היסטורית של עם יהודי מפוזר, שאין דומה לו בגורלו, בעברו, במעמדו, בסבלו, ברצון ייחודו וקיומו, ואולי גם בחזון־עתידו, בקרב כל העמים האחרים. עם זה אינו דומה לעמים “נורמאליים” וסימניו יחידים במינם, וכבימי המן ומרדכי “דתיהם שונות מכל עם” – ואף־על־פי־כן הם עם אחד, וכל הנבואות והפרוגנוסות התיאולוגיות והמדעיות כביכול, כאילו בא קצו של עם זה – נתבדו. לא מעטים מבני העם הזה התכחשו לו ועזבו אותו, ויש גם ארצות שההתכחשות היא גזירת המלכות הטוטאליטרית, ובחוזק־יד מוחנקת כל הבעה של תרבות יהודית וכל אפשרות של קשר עם העם היהודי ועם ישראל, ואף־על־פי־כן – עם ישראל חי, והעם בישראל רואה עצמו אך כחלק וכחלוץ וכשליח של העם היהודי כולו, וזיקת העם בישראל לעם ישראל כולו תגדיר ותקבע “השתלבות” מדינת ישראל יותר מכל זיקה אחרת.

היות העם היהודי עם־עולם – עושה את מדינת ישראל למדינה של עם־עולם ולמען עם עולם