רקע
דוד בן־גוריון
פחות מפלגות ופחות מפלגתיות

שדה־בוקר, י“ז בניסן תשי”ד – 20 באפריל 1954

הקשיים והפגעים מבחוץ, אשר ליוו העם היהודי לאורך כל חייו, לא נתבטלו במחי־יד אחד עם היווסד המדינה. להיפך, כמה מהם החמירו והחריפו בגלל המדינה. הליקויים והחולשות מבפנים, שידע עמנו עוד בשבתו בימי־קדם על אדמתו ושגברו עם לכתו בגולה, אף הם לא נעלמו עם חידוש עצמאותנו, ואחדים מהם התבלטו ביתר־שאת עם צאתנו לרשות עצמנו. ומובן מאליו, שגם הסגולות החיוביות והיתרונות המוסריים והאינטלקטואליים הטבועים בעם היהודי הוסיפו לתת אותותיהם במדינת־ישראל, ובלי ספק יפעלו כאן בעוז־מישנה.

ירושה זו כשהיא לבדה אינה קובעת דמותה וגורלה של המדינה. אם כי היא משמשת גורם רב־השפעה ורב־תוצאות בחיי ישראל. המדינה אינה המשך של חיי־עמנו הקודמים, אלא מיפנה מהפכני. מסגרת הריבונות מאפשרת ומולידה סדרי־חיים, מאמצי־יצירה וצבירת־כוחות חדשים המכוונים למילוי היעודים שלשמם נוצרה המדינה ולשמירת קיומה, שלומה ובטחונה של המדינה עצמה. עצמאות־ישראל היא גם אמצעי לגאולת העם וגם מטרה לעצמה.

אנחנו בני עם הנטול מסורת של קוממיות ממלכתית. אנו משוללים הרגלים של אחריות לאומית הדדית המצויה רק באומה העומדת ברשות עצמה. עשרות יובלות היינו סמוכים על שולחן זרים, גם מבחינה מדינית־משפטית, וגם מבחינה כלכלית ותרבותית; וחושים ממלכתיים של הסתמכות על עצמו אין עם קונה בין־לילה רק בעקב הכרזת עצמאותו.

אין ספק שיש לנו הסגולה להקנות לעצמנו התכונות הדרושות לאומה עצמאית. הסתגלנו לחיות בתנאי גולה, פיזור ותלות ולעמוד בפני קשיים איומים מאות ואלפי שנים, שאולי שום עם אחר לא היה עומד בהם. הסתגלנו לתנאים שהטילו עלינו עוזרים ואויבים, ואין כל יסוד להניח שלא נוכל “להסתגל” לצרכי־העצמאות של עצמנו, ולא נצליח לטפח בתוכנו החושים, הסדרים וההרגלים הדרושים למען קוממיותנו הלאומית ולמען ביצוע שליחותנו ההיסטורית – מתוך רצוננו החפשי, ומתוך ראיה בהירה של גורלנו ויעודנו.

אולם חבלי ה“הסתגלות” לעצמאות אינם קלים. אין מוחקים הרגלי־גלות ממושכת אך ורק על־ידי שינוי־מקום – מארץ־נכר לארץ־מולדת, ועל־ידי שינוי מעמד – מתלות לעצמאות.

יחסים, סדרים והרגלים של העבר הגלותי, העומדים בסתירה לחיי־מדינה ולצרכיה הפנימיים והחיצוניים – מוסיפים להתקיים על־פי אינרציה גם לאחר הקמת המדינה ונדרשים מאתנו מאמצים מתמידים להתאמת חיינו למעמדנו החדש, להדיפת הסכנות הכרוכות בקוממיותנו ולמימושן האפשרויות הגדולות. שנפתחו לפנינו. עוד רחוק היום שבו נשב ועטרותינו בראשינו ונהנים מדרור העצמאות. לנו צפוי מאבק ממושך וארוך־טווח. עוד זמן רב נעמוד במערכה עם כוחות עוינים, מקרוב ומרחוק. ביצוע המשימות הכבדות המוטלות על המדינה אינו ענין לשעה אלא לדור, ואולי לדורות. עלינו לעקור מתוכנו כל הנגעים הפנימיים המחלישים מאבקנו בחזית הפנימית והחיצונית.

בשש השנים של קוממיותנו כבר הספקנו לעמוד על מקצת הקשיים והסכנות הצפויים לנו מבחוץ, אבל ספק אם עמדנו במידה מספיקה על מתח המאמצים הנדרשים מאתנו בפנים.

בשבועות האחרונים היינו מרותקים לחזית החיצונית. הפיכות בכמה מדינות ערביות, שעתידות לחזור ולהתחדש; הדיונים במועצת־הבטחון עלינו ועל שכנינו; הויטו של וישינסקי; הנאום של ביירוד – כאילו הועמדו במרכז חיינו. ולרבים בתוכנו נראה כאילו אלה חותכים גורלנו. היינו עדים בזמן האחרון לכמה גילויים שיש בהם בלי ספק כדי להדאיגנו: התחצפות שכנינו על הגבולות ועל הבימה הבינלאומית; הזדהות ברית־המועצות עם נציג לבנון בדיוני מועצת הבטחון; רמזי־איום מצד משרד־החוץ הבריטי; הודעות מתמיהות ואקרובטיות של נציגי מחלקת־החוץ בארצות־הברית. אסור להתעלם מכל אלה. אבל אנו מפריזים לאין שיעור בערכם הממשי והשריר. כעם שהיה אלפי שנים תלוי באחרים אנו מגזימים בחשיבותם ובממשותם של הצהרות, הודעות, דיונים והצבעות של תקיפי־עולם. אין כמובן לבטל לגמרי משמעותם המדינית והמוסרית (או האנטי־מוסרית). אבל לא נספגה ולא נבלעה עדיין בתחושתנו ובהכרתנו האמת הפשוטה והיסודית, שמחוץ למאורעות קאטסטרופליים ורעידות־אדמה בינלאומיות. גורלו של כל עם נחתך אך ורק על־ידי חסנו, רצונו, יכולתו וכושרו הפנימיים.

יש, כמובן, זיקה הדדית בין עמים, והזיקה שלנו לכוחות שמחוץ למדינת ישראל גדולה יותר מאשר זיקתם של רוב העמים החפשיים, מטעם פשוט: רובו הגדול והמכריע של עמנו עדיין חי מחוץ למדינת ישראל. ואין להפחית בערכה של החזית החיצונית שלנו; אבל גם בחזית זו המכריע הוא חסננו הפנימי, חסננו המוסרי, הצבאי והכלכלי.

לדיונים בעצרת או"ם ובמועצת־הבטחון, לשיחות שגרירים ושרים בבירות מעצמות גדולות וקטנות, ־ יוקדשו כמובן כותרות צעקניות ומאמרים ראשיים בעתונים, שיחות פרשני הראדיו, וויכוחים לוהטים בכנסת ובוועדת חוץ ובטחון. וכבודם במקומם מונח.

אולם גורלנו ההיסטורי, יחס העמים אלינו, מעמדנו הבינלאומי, ומה שאולי חשוב יותר – ערכנו בעיני העם היהודי המפוזר והנפוץ בכל רחבי תבל, ייקבעו לאמיתו של דבר, קביעה חרישית וכמעט־סמויה מן העין, אבל שרירה, בת־קיימא ובעלת שרשים מעמיקים, אך ורק על־ידי חסננו הפנימי ואור מפעלנו.

לא נישען יותר מדי על ידידים, ולא נירא וניבהל מאויבים.

גורלנו לשבט ולחסד בכל החזיתות ייחתך אך ורק על־ידי עצמאותנו. רק אנו, במעשינו ובמאמצינו היוצרים, נבנה מדינת ישראל, נאדיר כוחה וערכה, נחזק מעמדה, נבטיח עתידה ונקיים יעודה הגדול. ורק אנו, בליקויינו ובחולשותינו נערער המדינה, נוריד כבודה, נהרוס אותה ונחריבה, חלילה.

במשך שש השנים האלה עשינו גם הטובות וגם הרעות. גם עמים אחרים עשו זאת – ונתקיימו, אבל ברשותם עמד משהו שאינו ברשותנו: זמן. זמננו דוחק. כשאנו בונים, מתרבים, מתחזקים ומתעלים – הזמן פועל לטובתנו. כשהבניה, הריבוי, החיזוק וההתעלות נעכבים ונפגמים – הזמן פועל נגדנו.

כל נגע בחיינו, כל ליקוי במשטרנו, כל חולשה ותקלה בכלכלתנו ובמשקנו, כל רפיון בבטחוננו, כל עזובה בחינוכנו, כל אזלת־יד בהמרצת העליה ובמיזוג־גלויות, כל זלזול בריבוי הילודה, כל פיגור בהתעלותנו המתמדת, הכמותית והאיכותית – פוגעים במעמדנו הבינלאומי ובעמדתנו יותר מכל איבה ושטנה ורצון רע או אוילי של כוחות־חוץ.

גורלנו יוכרע במאבק הפנימי שבין החיוב והשלילה שבחיינו, בחיי הכלל והפרט, בחיי המדינה והאזרח.

שליטתנו על המסגרת הממלכתית ועל סדרי המדינה גדולה וקלה מזו שיש לנו, כמדינה דימוקראטית, על חיי הפרט. ועלינו להתחיל בתיקונים במישטר הממלכתי.

ריבוי חולני ונלעג של מפלגות בישראל והפרזה במפלגתיות בכל גישה לעניני המדינה והאזרח – הם מקור מתמיד של חולשה, בזיון ומשברים, דוגמה נפסדת לחינוך האזרח, מכשול למיזוג־גלויות ולליכוד האומה, מיפגע לאחדות ממלכתית, סילוף דעת־הקהל וערעור היסודות הדימוקראטיים במדינה..

זוהי אחת הירושות הגרועות והממאירות ביותר שקיבלנו מעברנו הגלותי.

בעצם לא ידענו כלל משמעותה של מפלגה ממלכתית לפני היותנו לעם עצמאי. מה שקראנו בשם מפלגה בגולה – היתה בעצם כת, ביסודה כת תיאולוגית, בין שהיתה כת של חרדים אדוקים ובין שהיתה כת של חופשים ו“אפיקורסים”.

קרועים מחיים ממלכתיים עצמאיים במשך אלפי שנה, השתקע המרץ המחשבתי הציבורי שלנו בבכיות “נצחיות”, שלא מעלמא הדין, שהן מחוץ לתנאי הזמן והמקום. בלי קרקע מוצק תחת רגלינו רחפנו בחלל ריק והתוכחנו על דברים מופשטים שאין הכרעתם המעשית בידינו, ולא הבחנו ביו קוצו של יוד ובין עיקרי חיים. בין הווה ובין עתיד, בין עיקר וטפל, בין קיים ובין חולף, בין מוקדם ובין מאוחר. נטולי מסגרת ממלכתית המלכדת מדעת ושלא־מדעת, ברצון ובכפייה, נתפוררנו והתגודדנו והקימונו מסגרות לפי עקומי המחשבה, וכל אחת מהן התימרה לחבק עולם ומלואו ולקבוע דרכה של האומה והאנושות, בלי התחשבות הדדית, בלי אחריות משותפת, בלי זיקה לכלל.

וכשבאה המדינה, ־ על סיכוייה וקשייה הגדולים, – המשכנו במשחק הנפסד, ול“מפלגות” שנתקיימו בתנועה הציונית נצטרפו ה“מפלגות” שנתקיימו מחוצה לה, ורסיסי מפלגות שנתפרדו ונתפלגו; ואם כי בשום שאלה לא מצאו לשון משותפת, התאחדו כל אלה בקביעת שיטת בחירות יחסיות שתנציח ותגביר משטר של סיעות מרובות ומתרבות.

הסיעות הקטנות כשלעצמן, על פי טבע מהותן, יכולתן ומעמדן, דואגות קודם כל לאינטרס של הסיעה, ועיניהן מופנות תמיד לחוג הצר של בוחריהן והן מבליטות, לרוב באופן קיצוני, מה שנדמה להן כחשוב בעיני החוג הצר הזה. כשסיעות אלו הן באופוזיציה – התנגדותן לממשלה משוללת כל רסן ומידה ודאגה ממלכתית, ואם הן מצטרפות לקואליציה ממשלתית הן עושות זאת רק בשכר סחיטות כיתתיות שלא היו בשום אופן יכולות לקבל אילו היה רוב הבוחרים קובע. משטר זה בהכרח מעמיק באופן מלאכותי ומנופח הניגודים המפלגתיים. כל סיעה קטנה מתפרנסת אך ורק על חשבון ניגודים אלה, וקובע לא האינטרס הממלכתי אלא השיקול הסיעתי, אם כי כל סיעה כמובן מצהירה שהיא מעדיפה האינטרס הכללי. אנו עדים בארץ להפרזה חולנית בויכוח המפלגתי ולניפוח ניגודים שאינם קיימים כלל ברחבי העם. אם נוציא מן הכלל הקומוניסטים הגלויים והנסתרים, שהם עבדים נרצעים לקרמלין, ופועלים לפי הוראות הקומינפורם, הרי העם ביסודו מאוחד בשאלות העיקריות של המדינה: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, בנין הארץ ועצמאות כלכלית.

שיטת הבחירות היחסית לא רק שהיא מרבה פילוג ופלגנות בעם ומגבירה הקנאות המפלגתית, אלא היא גם מסלפת רעיון הדימוקראטיה והנציגות הנבחרת של העם.

לפי שיטת־הבחירות האנגלית (הקיימת גם בארצות־הברית ובכל הדומיניונים הבריטיים) – הארץ מחולקת למחוזות, וכל מחוז בוחר בנציג אחד. כל תושבי המחוז יודעים מי מייצג אותם. הבוחרים יכולים בכל שעה להביא לידיעת נציגיהם בעל־פה או בכתב־דעתם על השאלות העומדות על הפרק, והם גם יודעים תמיד כיצד מתנהג נבחר בכל מקרה ומקרה, והתנהגות זו קובעת בחירתו מחדש או כשלונו. הנבחר אצלנו תלוי בחסדי הוועד המרכזי של הרשימה, וממרכז זה הוא מקבל הוראותיו. ציבור הבוחרים בארץ והנבחרים בכנסת הם שני גופים נפרדים. שאין ביניהם כל קשר וזיקה הדדית.

באנגליה קיימות בעיקרן רק שתי מפלגות: שמרנים ומפלגת פועלים. משטר דו־מפלגתי זה הולם אופי הבעיות הנדונות בפארלמנט: להחזיק בקיים או לעשות תיקונים. הבוחר באנגליה אינו נקרא להכריע בבחירות אידיאולוגיות, אלא בבעיות מסויימות אחדות העומדות על הפרק, הבוחר מכיר פחות או יותר הבעיה הנידונה והוא מכריע בענין מוחשי: להלאים ענף תעשיה או לא, לקצץ בזכויות בית־הלורדים או לא, להרחיב שירותי המדינה וכדומה.

במשטר דו־מפלגתי מן ההכרח שמתגברת האחריות הממלכתית של כל אחת מהמפלגות, לא רק זו השלטת אלא גם זו של המיעוט האופוזיציוני. האופוזיציה יודעת שהיא עשויה להיקרא לשלטון ולהוכיח למעשה עמדתה וטענותיה בהיותה באופוזיציה. כשהיא מושלת היא יודעת שאם לא תתחשב ברצון העם – יטלו ממנה בבחירות הבאות את השלטון. אין המפלגות יכולות במשטר דו־מפלגתי להרשות לעצמן התנגדות בלתי־מרוסנת וזלזול בצרכי המדינה. הסיעות הקטנות המרובות שלנו יכולות לדבר כעולה על רוחן ולהבטיח הרים וגבעות, כי הן יודעות שלא יצטרכו לעולם לקיים הבטחותיהן.

במשטר דו־מפלגתי נתבעים הבוחרים לקבוע לא הילכתא למשיחא ואידיאולוגיה כיתתית אלא המעשה אשר ייעשה במדינה בתקופת כהונת הפארלמנט העומד לבחירה. ובענינים אלה אין המרחק שבין המפלגות עצום ותהומי, ואין עשר או חמש־עשרה דרכים שונות, אלא אחד משני הקוים המיוצגים על־ידי שתי המפלגות.

בשיטת הבחירות היחסית אצלנו אין הבוחר ניצב לעולם בפני בעיה מסוימת התובעת הכרעה לצד זה או זה, אלא בפני יחוס־אבות, בעיות־נצח ושאלות אידיאולוגיות מופשטות. הוויכוח המתנהל בכנסת הוא ברובו לא ממשי, ומתנהל מתוך קנאות מפלגתית מופרזת, ללא אחריות ממלכתית, ואינו מחנך הציבור, אינו מסייע למיזוג גלויות, אינו מחזק המשטר הדימוקראטי ואינו מרבה כבוד לכנסת. להיפך, הוא חותר תחת האֵמון ומוסד הנבחרים, מגדיל הפרץ בעם ויוצר ניגודים מלאכותיים ומנופחים.

יש מקום לאיגודים רעיוניים שונים הרוצים להפיץ בציבור אידיאולוגיה מסויימת או אידיאלים חברתיים. למדינה ולעם דרושות רק שתי מפלגות: מפלגת־פועלים אחת ומאוחדת, הרואה במרכז העם והמדינה את האדם העובד, היוצר, ומפלגה שמרנית אחת הרואה את היזמה החפשית של ההון הפרטי כמניע הראשי לבנין המדינה. הבוחרים צריכים להיקרא אחת לארבע שנים להכריע קו הפעולה שתיעשה תוך ארבע השנים הבאות. וכל נבחר צריך להיות ידוע לבוחריו ואחראי בפניהם.

ריבוי המפלגות וניפוח המפלגתיות הם בעוכרי המדינה ומשטרה הדימוקראטי. נבריא חיינו הממלכתיים ונייצב משטרנו הדימוקראטי בהחלפת בחירות יחסיות בבחירות מחוזיות לפי השיטה הבריטית ובחתירה לקראת מישטר דו־מפלגתי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!