רחובות, י“ח באלול תשי”ד – 16 ספטמבר 1954
מתוך דברים בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל
משלוש בעיות־היסוד של המדינה: שמירה על בטחוננו ועצמאותנו, התמדת העליה ופיתוח הארץ, ליכוד העם וחינוכו הממלכתי, – אגע הפעם רק באחד הסעיפים של הבעיה השלישית: ליכוד העם וחינוכו הממלכתי.
רובו של ציבורנו אינו מכיר מצבה האמיתי של המדינה ושרוי באילוסיות הממתיקות באופן מלאכותי הכרתו המדינית. רוב העם מרוכז בשלוש ערים צפופות, ואינו יודע ואינו מרגיש כמה ריקה ושוממה הארץ, ומה גדולה סכנת השממה גם לערים המאוכלסות. ראשי המדברים במדינה נתחנכו מנעוריהם על תורה ציונית ואינם מפקפקים אף רגע שאנו עם אחד, ואינם יודעים, כי הכרתם הפנימית, הנכונה מבחינה עיונית, אינה משקפת מציאות אובייקטיבית, כי עוד רבים בתוכנו, ואולי הרוב, אינם אלא ערב־שבטים ואבק־אדם, הנטולים עדיין הנכסים והערכים המלכדים בני־אדם ליחידה לאומית. אדון הפעם לא רק על שממת הטבע והאדמה אלא גם על שממת האדם. התנסינו כל השנים בקשיים של קיבוץ־גלויות, ובשנים האחרונות אנו מתחבטים בקשיים של מיזוג־גלויות. אנו יודעים כי המיזוג לא יקום ביום אחד. לא נתקן בשנים מועטות מה שקילקלה ההיסטוריה במשך מאות בשנים ועשתה אותנו לעם מפוזר ומפורד, שבניו רחוקים זה מזה מרחקים רבים, מרחקי־תרבויות ולשונות ומשטרים, – לא נתקן זאת בשנים מועטות גם בקרב אלה שזכו להתכנס במולדת. ואין אנו צריכים להוסיף באופן מלאכותי על הקשיים שהורישה לנו ההיסטוריה. דיין התקלות שהבאנו אתנו מהגולה, ואל נוסיף תקלות חדשות הכרוכות במשטר ממלכתי גרוע, ואל נקיים בתוכנו סדרים המכבידים על מיזוג הגלויות, מגדילים הפיצול הפנימי ומעכבים תהליך התהוותנו לעם ממלכתי.
משטר הבחירות, שירשנו מהוועד הלאומי ומההסתדרות הציונית, שבשעתו היה אולי מוצדק והכרחי, עשוי לפורר עוד יותר העם הקרוע והשסוע, ולהחליש ולערער מעט האחריות הממלכתית שהחלה צומחת עם יסוד המדינה. משטר הבחירות היחסיות מפצל העם, והורס יציבות המשטר, מוליד משברים ממלכתיים, מוריד ערך המדינה וחותר תחת אֵמון העם לדימוקראטיה ויוצר חיץ בין נבחרי העם ובוחריהם.
אני רחוק מאשליה, כי יש בכוחה של מסגרת ממלכתית, ולו גם המשוכללת ביותר, לעשות הפלא: להפוך עם גלותי לעם ממלכתי, וקרעי שבטים בלילי לשון – לעם אחיד מלוכד, סומך על עצמו ונושא בהכרה ובכושר־מעשה אחריותו הממלכתית. לכך דרושים מאמצי חינוך, הנחלת הלשון לעולים, השרשתם בקרקע, בעבודה במשק ובנכסי החומר והרוח של האומה. דרושה לכך התמזגות פנימית חברותית וחברתית והכרת היעוד הגואל של מדינת ישראל. אבל גם למסגרת הממלכתית יש ערך חינוכי, ומשטר־הבחירות הנוכחי הוא בעוכרי המדינה והעם.
אנחנו קיבלנו בירושה שיטת הבחירות היחסיות מתוך הנחה כוזבת ביסודה, כאילו שיטה זו מבטיחה שיקוף יותר מלא, מדויק ונאמן של דעת־הקהל. האמת היא, כי אין שום נציגות נבחרת מסוגלת לשקף בנאמנות ובדיוק דעת הבוחרים. כשאלפי בוחרים מצביעים בעד איש אחד, אין פירוש הדבר שכל אלפי הבוחרים דעותיהם דומות בכל השאלות, וכי דעתם אינה עלולה להשתנות במשך הזמן שלפני הבחירות הבאות. הנציג מביע דעתו בפארלמנט על שאלות שבוחריו לא חשבו עליהן, או שדעתם בשאלות אלו מתנגדות זו לזו או השתנו לאחר ההצבעה. רק במדינות טוטאליטריות משקפים הנציגים דעת בוחריהם כל הזמן. הנבחר נשמע בכל דבר לשליט, ודעת הבוחרים זהה לדעת השליט במאה אחוזים. “אידיאל” זה לא ניתן להגשימו במשטר דימוקראטי, שבו יש חירות המחשבה לכל אזרח.
בחירות יחסיות מגבירות הפיצול המפלגתי בכל מדינה הנוקטת בשיטה זו. אבל יש הבדל גורלי בין אומות ותיקות, מיוצגות, מלוכדות, שתוספת מפלגה אחת או שתים על המפלגות הראשיות אין בכוחה לערער או להחליש שלימות האומה הקיימת מדורי דורות, לבין האומה הצעירה בישראל העומדת בראשית התהוותה והתגבשותה הממלכתית בתוך נחשול של כוחות מפוררים ומפולגים, פרי הפיזור והגלות. יש בתוכנו עשרות עדות שונות זו מזו במסורתן, בירושת ארץ מוצאן, בלשונן, בהרגליהן, בנימוסיהן, ביחסיהן הפנימיים, וכל עדה מחולקת בתוכה לוותיקים משורשים פחות או יותר בארץ ולעולים חדשים המתחבטים עדיין בחבלי־הקליטה. יש בתוכנו הבדלים וניגודים רוחניים־דתיים שמעטים כמותם בקרב עמים אחרים, ביחוד בקרב עמים נוצרים, שדתם אינה תופסת אלא פינה מסוימת בחיי הרוח, בשעה שהדת היהודית פורשת שלטונה על חיי האדם מיום לידתו ועד יום מותו. ההבדל אינו רק בין אדוקים לבין חפשיים בדעותיהם, אלא גם בין אדוקים לאדוקים. יש נוסח ספרד ויש נוסח אשכנז, וכל עדה מזרחית יש לה מסורת משלה. בקרב האשכנזים אין איש ה“אגודה” בוטח בדתיותו של “המזרחי”; ואנשי “נטורי־קרתא” רואים גם באנשי ה“אגודה” אפיקורסים ופורצי גדר. והניגודים המעמדיים והאידיאולוגיים אינם פוסחים לא על הדתיים ולא על החפשים. ויש אגודת ישראל ויש פועלי אגודת ישראל, ויש מזרחי ויש הפועל המזרחי. והציבור שאינו מאורגן על פי קו דתי – ויש בו אנשים דתיים מכל המפלגות הדתיות – מפוצל לא פחות מהמפלגות הדתיות.
לכנסת הראשונה היו כחצי מיליון בעלי זכות בחירה, ולבחירות הופיעו עשרים ואחת רשימות, שמהן זכו לנציגות 12 רשימות, וחוץ ממפא“י, שקיבלה 46 נבחרים, לא זכתה אף רשימה אחת אפילו לעשרים ציר. שלוש רשימות קיבלו רק ציר אחד כל אחת, רשימה אחת, החזית הדתית, היתה למעשה מורכבת מארבע מפלגות שונות. לכנסת השניה היו כשמונה מאות אלף בעלי זכות בחירה, ולבחירות הופיעו שבע־עשרה רשימות, ומהם זכו 15 לנציגות בכנסת. חמשת הצירים הערביים נצטרפו למעשה לסיעת מפא”י. בכנסת השניה בתחילתה היו עשר סיעות, ולאחר התפוררותה של מפ"ם – שתים עשרה סיעות.
פיצול מופרז מוליד צירופים בלתי־טבעיים, ואין בו כדי לחנך העם לאחריות ממלכתית ולחיים דימוקראטיים.
ההגיון המדיני וצרכי המציאות הפארלמנטרית הכריחו הסיעות המרובות, הגדולות והקטנות, להצטרף בשני גופים מנוגדים, מעין משטר דו־מפלגתי: קואליציה ממשלתית מצד אחד, וקואליציה אופוזיציונית מצד שני. כרגיל מצביעות כל מפלגות הקואליציה בעד הצעות הממשלה, וכל מפלגות האופוזיציה – נגד. אבל משטר דו־מפלגתי זה קלקלתו מרובה מתקנתו. שתי הקואליציות אינן מבוססות על שותפות של אמת ורצון טוב. האופוזיציה מורכבת מיסודות מתנגדים כמק“י וחירות, מפ”ם ואגודת ישראל, והם מצביעים יחד, ואף קובעים מתוך התיעצות גלויה על ספסלי הכנסת את התכסיס המשותף ונוסח אי־האמון לממשלה. הדבר היחידי המאחד אותם הוא – התנגדות לממשלה. בדימוקראטיה – התנגדות לממשלה הוא דבר טבעי, כשר ורצוי. אבל גם אופוזיציה חייבת באחריות למדינה, והיא צריכה להיות מוכשרת להקים ממשלה חדשה כשהיא מצליחה להפיל הממשלה הקיימת. האופוזיציה המפוצלת אצלנו כוחה רק בשלילה, בהתנגדות, ללא כל אחריות, וללא כל חשש שתידרש פעם לקיים הצעותיה הפאנטסטיות והבלתי־מעשיות. האופוזיציה הזו מתנגדת התנגדות לשם התנגדות, מתוך שנאה בלבד, בלי כל אלטרנטיבה ממשית, והיא מחנכת הקהל הנשמע לה לחוסר־אחריות, להפקרות ממלכתית, לפריקת עול ומורידה כבוד הדימוקראטיה והמדינה. הוא – התנגדות לממשלה. בדימוקראטיה – ממשלה הוא דבר טבעי כשר ורצוי. אבל גם אופוזיציה חייבת להיות באחריות למדינה, והיא צריכה להיות מוכשרת להקים ממשלה חדשה כשהיא מצליחה להפיל הממשלה הקיימת. האופוזיציה המפוצלת אצלנו כוחה רק בשלילה, בהתנגדות, ללא כל אחריות, וללא כל חשש שתידרש פעם לקיים הצעותיה הפאנטסטיות והבלתי־מעשיות. האופוזיציה הזו מתנגדת התנגדות לשם התנגדות, מתוך שנאה בלבד, בלי כל אלטרנטיבה ממשית, והיא מחנכת הקהל הנשמע לה לחוסר־אחריות, להפקרות ממלכתית, לפריקת עול ומורידה כבוד הדימוקראטיה והמדינה.
הקואליציה הממשלתית, על פי טבע הדברים, אינה יכולה להתפרנס משלילה. בהכרח היא מתבססת על תכנית פעולה משותפת, הנתמכת על־ידי רוב בכנסת, אבל במצב של פיצול מפלגתי, כשאין רוב אף למפלגה אחת, אם כי יש מפלגה גדולה אחת שבלעדיה אין להרכיב ממשלה, והיא זקוקה לשותפים של סיעות קטנות, שאף לאחת מהן אין סיכוי להיות לרוב, הרי יש מקום לסחטנות בלתי־מוסרית מצד סיעות אלה, הפטורות מבקורת העם. הן לכתחילה פונות רק למיעוט בעם, ואינן פונות בשם האינטרסים הכלליים של המדינה, אלא בשם האינטרס הפנימי שיש בו ענין רק למיעוט. ואף על פי כן הן מסוגלות להטיל על הרוב בכנסת דברים, שהרוב בעם, אילו היה חפשי להצביע עליהם, היה דוחה בכל תוקף. אבל ביסוד ממשלה קואליציונית אין ברירה, אין רוב בלי הסיעות הקטנות, ולאופוזיציה אין כל אפשרות להקים ממשלה, ויש מקום לסחטנות לא־הוגנת. אין קואליציה מסוג זה מרימה קרן־המדינה וקרן הדימוקאטיה, אבל במשטר הבחירות היחסיות כמעט שאין תקנה לקלקלה חמורה זו.
אפשר לטעון: גם בארצות שיש בהן משטר דו־מפלגתי אמיתי, והבחירות הן מחוזיות, אין כל אחת משתי המפלגות אלא קואליציה, ונטיות ומגמות שונות מתרוצצות בכל מפלגה. ונכון הדבר: בדימוקראטיה כל מפלגה היא במובן ידוע קואליציה, כלומר צירוף מגובש והשקפות שונות. כל אדם בדימוקראטיה הוא חפשי להצטרף למפלגה זו או זו, והוא חפשי לחשוב לפי רוחו, ואין עליו מורא השליט. האנשים מתאחדים במפלגה לא מפני שדומות דעותיהם בכל דבר, אלא מפני שמשותפים הם בעיקרון או בעקרונות אחדים, ובדברים השנויים במחלוקת הם מנסים להגיע לידי פשרה או מצביעים ברוב. ויש ברכה בנכונות חברית לפשרה. מפלגה שיש בה חופש דעות וחילוקי דעות מחנכת גם לעצמאות מחשבתית וגם להתפשרות חברית. מסגרת המפלגה אינה כפויה, ואם בכל זאת מתלכדים יחד אין זאת אלא באשר יש עקרונות משותפים בשאלות־יסוד. קיום שתי מפלגות מסוג זה במדינה יש בו ברכה גם למפלגות וגם למדינה ולעם.
המפלגה מחנכת חבריה לנאמנות עקרונית, ולגמישות ביחסי־חברים ולחכמת הפשרה המלכדת. מפלגה זו מוכרחה להיות אחראית, גם כשהיא בשלטון וגם כשהיא באופוזיציה. ובהתנהגותה האחראית של האופוזיציה תלויה במידה רבה אפשרותה להיות מפלגת השלטון.
בישראל יש מספר רב של מפלגות, שאין כמספרן בשום מדינה מתוקנת. ורוב המפלגות הן קטנות, ואף־על־פי־כן כמעט כל מפלגה היא קואליציה, וכמעט בכל המפלגות יש התרוצצות של מגמות שונות או של אינטרסים מיוחדים. דוגמה מובהקת לכך היא מפלגת הפועלים “המאוחדת”. מראשית יסודה היתה מפלגה “מאוחדת” זו קואליציה של סיעות מאורגנות ומגובשות פחות או יותר. וטעה הדובר מטעם הקיבוץ המאוחד, שיצא עכשיו ממפ“ם, כי עם יציאתו אין מפ”ם עוד מפ“ם. האמת היא הפוכה! מפלגה זו לא היתה מעודה ראוייה לשמה כאשר נעשתה עכשיו, לאחר שעזב אותה הקיבוץ המאוחד. רק עכשיו היא יכולה לקרוא לעצמה, במידה מסויימת של אמת, בשם מפלגת־פועלים מאוחדת. אבל אליבא דאמת גם כל אחת משלוש הסיעות שהרכיבו בשעתן את מפ”ם אינן אלא קואליציה. ציזלינג ויגאל אלון במפלגה החדשה, אינם פחות רחוקים זה מזה מיערי וריפתין במפ“ם המקוצצת. השומר הצעיר מתפאר לשוא בקולקטיביות רעיונית. בפנים הקיבוץ הארצי יש חילוקי־דעות גדולים, אם כי מסתירים אותם מעין זר. וה”טיהורים" הנעשים מזמן לזמן בקיבוץ זה אינם מועילים. ועוד צפויים לקבוץ זה זעזועים חמורים דווקא מפני העמדת־פניו המונוליטית.
וכשמפלגות אלו, המתרוצצות בתוכן ושונאות אחת לחברתה, מתאחדות יחדיו בהתנגדות בלתי־מרוסנת לממשלת ישראל, הרי לפי טבע הדברים זוהי קונצנטרציה אנטי־ממלכתית. ולא תמיד הקואליציה הממלכתית היא קונצנטרציה פרו־ממלכתית.
יש אומרים: מה לעשות? אלה הם פני העם. מותר להטיל ספק אם באמת אלה הם פני העם. העם בישראל לא נשאל מעולם אם הוא רוצה בשיטת בחירות יחסיות המפצלות ומפוררות כוחותיו ומערערות יציבות המשטר הדימוקראטי. ספק רב אם הסיעות השונות בכנסת יסכימו למשאל־עם בשאלה זו: אם לקבוע שיטת הבחירות היחסיות או לקבל שיטת הבחירות הנהוגה באנגליה, בארצות־הברית ובמדינות הקומונוולט הבריטי. לסיעות הקטנות והמרובות, שהאינטרס הסיעתי קודם בה לאינטרס של העם והמדינה, יש יסוד מספיק לחשוש, כי העם ברובו יבחר בשיטה הבריטית – אם רק ישאלו את פיו.
העם אינו רוצה בהנצחת הפיצולים וריבויים. המשברים הממשלתיים התכופים והסחטנות של הסיעות הקטנות והברית הבלתי־קדושה בין מק“י וחירות, מפ”ם ואגודת ישראל – היו לזרא לעם, כי הם מחלישים המדינה ומורידים כבודה, והעם רוצה ביציבות המדינה ובהרמת קרנה.
אין זו מטרת הבחירות לשקף שיקוף מאתימטי של הדעות בעם. אין שום שיטת בחירות מסוגלת לעשות זאת. וכל מי שמחפש שיטת בחירות אידיאלית ייגע לריק. שיטת בחירה טובה חייבת להבטיח תנאים יעילים לקיום הדימוקראטיה:
מתן אפשרות לעם להכריע מתקופה לתקופה בשאלות המרכזיות של המדינה העומדות על הפרק. לשם כך דרוש שבבחירות יציגו לעם בעיות ממשיות הטעונות הכרעה לפי אחת משתי האלטרנטיבות האפשריות. אין העם חייב להכריע בבעיות נצחיות, מטאפיסיות, דתיות ואידיאולוגיות שאינן בגדר עשיה.
מתן אפשרות לבוחר לבחור בנציג שיהא אחראי לפניו ויהיה קשור אותו בזיקת־גומלין. הנבחר יביא מזמן לזמן לפני בוחריו הענינים המדוברים בכנסת, והבוחר יוכל לגלות דעתו באיזור הנבחר מהו יחסו לבעיות המדיניות.
בחירת נציגות אשר תבטיח מאכסימום יציבות ממשלתית וזיקת הממשלה לעם, וגם קיום אופוזיציה אחראית שתקבל השלטון לידיה אם רוב העם לא ירצה דרך הממשלה.
שלושת תנאים חיוניים אלה אפשר להבטיח אך ורק בשיטת הבחירות הבריטית.
לפי שיטת הבחירות היחסיות הקיימת בישראל אין לנבחר כל זיקה לבוחר, אלא למפלגה המכניסה אותו ברשימת המועמדים. הבוחר נתבע להצביע בעד מאה ועשרים מועמדים שאינו מכיר אותם, ולא ברור למה בכלל יש צורך במדינה כה קטנה מספר כה גדול של חברי כנסת? גם לאחר הבחירות אין קביעת חברי הכנסת נתונה בידי הבוחרים אלא בידי הוועד המרכזי של המפלגות. רק הוא קובע למעשה, לאחר שהוא יודע כמה קולות קיבלה רשימתו, מי ילך לכנסת. אין ציבור הבוחרים נקרא להכריע בשאלות ממלכתיות העומדות על הפרק, אלא לבחור בין אידיאולוגיות שונות, שלעתים תכופות אין כל זיקה לבעיות הממלכתיות ולצרכים הממלכתיים הממשיים. בחירות אלה מכוונות להעמיק הקרעים בעם, להרחיק הלבבות, לנפח ניגודים, להעמיד מחיצה בין העם ובין נבחריו.
השיטה הבריטית – חלוקת הארץ למחוזות־בחירה שווים, ובחירת נציג אחד בכל מחוז על־ידי הרוב – אף היא אינה אידיאלית, ואפשר לגלות בה ליקויים, אבל היא היעילה והאחראית ביותר בין כל השיטות הקיימות בארצות דימוקראטיות, ואין דימוקראטיה מעולה מזו שבבריטניה.
משטר הבחירות הבריטי מחנך למתינות ולהפגת החריפות בניגודי המפלגות. הוא מגביר האחריות המדינית בעם ואחדותו. ויותר מכל עם אחר אנו זקוקים להבנה הדדית, לקירוב לבבות, לליכוד מאכסימלי, לחינוך לאחריות דימוקראטית, לטיפוח המשותף, לחזוק היציבות הממשלתית, להרמת קרן המדינה, להגברת הזיקה בין הבוחר והנבחר, להעדפת האינטרס הממלכתי על אינטרסים סיעתיים.
משטר־בחירות בריטי זה מבטיח כל אלה במידה המאכסימלית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.