שדה־בוקר, ז' בשבט תשט"ו – 30 ביאנואר 1955

אין איש בישראל הרואה בעין יפה ההתפצלות המַמארת וריבוי־המפלגות במדינה. וּודאי שאין אף סיעה או מפלגה אחת המחייבת קיומן של שאר המפלגות ורואה בהן ברכה למדינה ולעם.

ב“שמאל” יש עכשיו שלוש מפלגות, שכל אחת מהן יש לה מטרה ברורה וקבועה להיות במאוחר או במוקדם המפלגה האחת והיחידה בישראל ולחסל בכוח ובטירור כל שאר המפלגות, כאשר נעשה הדבר בכל ארצות “הדימוקראטיה העממית”. הן מקוות להגיע למטרה זו – אם בעזרת צבא זר שיבוא “לשחרר” את ישראל, כאשר “שיחרר” את ליטה, לטביה, אסטוניה, פולין, רומניה, בולגריה, הונגריה, צ’כוסלובקיה וגרמניה המזרחית, ואם על־ידי התפוררות פנימית של המשטר בישראל בגלל משברים תכופים וחוזרים והתגודדות מופרזת שתחליש ותערער הדימוקראטיה הישראלית.

מפלגות אלו יודעות היטב, ־ אם כי לא תודינה בכך בפומבי, ־ שאין להן כל סיכוי להגיע בדרך דימוקראטית לידי רוב במדינה, אפילו לא לידי רוב בציבור הפועלים. בסיכוייהן ההיסטוריים אין הן זקוקות כלל לרוב. הן מניחות, ובצדק, שההתפצלות היתירה, אם תימשך זמן רב, תביא את המדינה למצב של חוסר־אונים וחדלון־ישע, ולא מן הנמנע יהיה למיעוט “מהפכני” ו“אַבנגרדי” לתפוס השלטון בידו אם בכוחו בלבד או בעזרת “בעלי־בריתו”. כי שלוש המפלגות הן “בעלות־ברית” לכוחות אדירים בעולם. כוחות אדירים אלה אינם רואים אמנם עצמם בעלי־ברית לכל שלוש המפלגות הללו. זכות זו יש רק למק“י. אבל שני פלגי־מפ”ם אינם נרתעים כלל וכלל מהיחס השלילי כלפיהם מצד הכוח האדיר בעולם. “ריפורמיסטים” אמנם סבורים של“ברית” דרושים שני צדדים, אבל “מהפכנים” כמוהם גורסים גם ברית חד־צדדית; ואם כי הצד השני פוסל אותך, מכריז עליך כעל זעיר־בורגני, מרגל, סוכן האימפריאַליסם – אין זאת אלא “אי־הבנה” זמנית, הנמשכת רק שלושים וארבע שנים, מאז קם הכוח האדיר ההוא. לא פחות ממק“י רואים עצמם שני פלגי מפ”ם בעלי־בריתה של ברית־המועצות; ואם גם הצבא האדום לא יבוא הנה “לשחרר” את ישראל, ־ הרי בלי־ספק, יגיש עזרתו ל“מהפכנים”, כאשר עשתה זאת בסין “העממית”, כפי שהסביר לנו המנהיג של הפלג הפאטריוטי והציוני ביותר של מפ"ם (אם להאמין לדברי הנציגים של פלג זה), “יתכן שתוך כדי תהליך הריכוז של העם היהודי יבוא לכאן הצבא האדום, אבל אין אנו משליכים יהבנו על כך שהמהפכה תובא אלינו מן החוץ. סין לא שוחררה על־ידי הצבא האדום, רק נעזרה על ידיו. – – אנו בעלי־ברית למחנה הקומוניסטי – – הקיבוץ המאוחד היה ראשון בארץ וימים רבים גם יחידי שראה עצמו בן ברית לברית המועצות” (“מבפנים”, כרך י"ז חוברת ג', פברואר 1954, עמודים 237–238–239).

שלוש מפלגות אלה אמנם מחולקות ורבות ביניהן בשאלת קיומו ועתידו של העם העברי. מק“י כברית־המועצות לוחמת בציונות. שני פלגי מפ”ם הם חברים ותיקים בהסתדרות הציונית. אבל שלושתן מאוחדות ותמימות־דעים בשאלות בינלאומיות ובזיקה לברית־המועצות ומדיניותה בעולם. שלושתן סומכות על דיקטאטורה של המפלגה הקומוניסטית כדרך היחידה להגשמת הסוציאליסם ולהקמת משטר ללא מעמדות: שלשתן דוגלות בתורת לנין־סטאלין; ואף על פי כן הן שוללות, כל אחת מהן, זכות קיומן של שתי חברותיהן או יריביהן. כל אחת טוענת, או גם מאמינה, שרק היא מבינה כראוי תורת “המהפכה הקומוניסטית” ורק היא נאמנה לאינטרסים האמיתיים, לשלום־אמת, לעצמאות־אמת ולבטחון־אמת של ישראל. ומובן מאליו שהן שוללות בתכלית זכות קיומה של המפלגה המאחדת ומייצגת רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל, באשר היא מפלגה “ריפורמיסטית” ומשועבדת לאימפריאליסם האמריקאני ולמחרחרי מלחמה בעולם. ואין כלל צורך לומר שהן שוללות קיומן הנפסד והמזיק של כל שאר המפלגות. התמוה ביותר בתופעה זו הוא היחס ההדדי בין שני פלגי מפ"ם, שכמעט כל הסיסמאות שלהן הן משותפות וזהות גם לאחר התפלגותם, ולאיש חיצוני קשה לעמוד על טיב הניגודים המבדילים ביניהם, גם בחיוב שלהם (ויש בהם חיוב לא־מעט) וגם בשלילה שלהם (אף היא לא־קטנה). שני פלגים אלה, כגופים פוליטיים, עוסקים בעיקר בנסיונות ארגוניים ובמאמצים פולמוסיים לחסל זה את זה ולהיבנות מחורבן חברו, וכל אחד מהן שולל – לא בלי יסוד מספיק – זכות קיומו של חברו כמפלגה נפרדת.

אין המצב שונה בימין. אין ה“כלליים” רואים כל זכות לקיומה הנפרד של “חירות” או של הפרוגרסיביים, ואין “חירות” רוצה בקיומם של ה“כלליים” יותר משהיא רוצה בקיומה של כל מפלגה אחרת בישראל. רק במפלגת הפרוגרסיביים נמצאו מעטים שרצו להתמזג עם ה“כלליים”, אבל הרוב הגדול במפלגה הפרוגרסיבית התנגד למיזוג זה מפני הפסול הציוני והאידיאולוגי שהם מוצאים ב“כלליים”; ולאחר שהרוב החליט נגד האיחוד – הרי המפלגה הפרוגרסיבית כולה שומרת על קיומה, ובלי־ספק ימצאו גם להבא פגמים וחטאים בכל שאר המפלגות כאשר מצאו גם בעבר.

ארבע המפלגות ה“דתיות” בכנסת ודאי אינן יכולות לחייב קיומן של מפלגות “חילוניות” אשר לדעתן נתרחקו ממקור היהדות והמסורת ואינן אלא חוטאות ומחטיאות ומוציאות המדינה לתרבות רעה. אבל גם בינן לבין עצמן אין המפלגות ה“דתיות” שלמות ומשלימות זו את זו. אגודת ישראל אינה מודה בכשרותו המלאה של המזרחי ובסמכותן הדתית של מוסדות־הרבנות הרשמיים הנתונים להשפעת המזרחי. לאגודה יש מוסד רבני משלו בשם “מועצת גדולי התורה”, שאיש מחוץ לאגודה אינו יודע הרכבה ומקור סמכותה. וגם לא ברור לגמרי אם “מועצה” זו מכוונת פעולות האגודה או האגודה מפעילה את ה“מועצה”. המזרחי מאידך רואה בציונותו חלק אורגני של ה“דת”, וממילא אינו יכול להודות בדרכה של האגודה, המוסיפה לשלול את התנועה הציונית, אם כי אין המזרחי חפשי לגמרי מרגש־נחיתות דתי כלפי האגודה, והוא תומך לעתים קרובות בצעדים קיצוניים של האגודה, ואפילו של “נטורי קרתא”, שאין לבו שלם אתם.

רק בחלק של הפועל המזרחי ובחלק של המזרחי יש החושבים כי המחיצה בין שתי המפלגות אין לה שחר, והם שואפים להתמזג למפלגה אחת. אבל אין כל בטחון שבמקום מפלגה מאוחדת שתבלע שתי המפלגות הנפרדות – לא יופיעו למעשה שלוש מפלגות: הפועל המזרחי נפרד, מזרחי נפרד, ומזרחי מאוחד עם הפועל המזרחי, כי אין חקר למפלגות בישראל, ולא כל חברי הפועל המזרחי ולא כל חברי המזרחי לבם שלם עם המיזוג. אבל אם יצליחו המאַחדים, ובארץ תקום רק מפלגה “דתית”־ציונית אחת ואחידה – אין להעלות על הדעת שהיא תראה בעין טובה קיומן של שאר המפלגות בישראל, בין שהן “חילוניות” וציוניות, ובין שהן “דתיות” ולא ציוניות.

בנידון זה יש אולי רק יוצא־מן־הכלל אחד במזרחי (או בפועל המזרחי?) – והוא עורך “הצופה” – העתון המשותף לשתי המפלגות “הדתיות”־הציוניות. עורך זה הוא ירא־שמים גדול המקנא קנאת המדינה, ואהבת האמת היא כאש עצורה בעצמותיו, ־ והוא רוצה לא רק בקיום מפלגתו אלא מברך על קיום המון המפלגות ומתפלל לריבויין – והכל כמובן לשם שמים ולמען טובת המדינה. לדעתו, יהא זה אסון למדינה אם לאחת המפלגות יהיה רוב, ואין הוא רוצה, כנראה, אפילו שלמפלגתו יהא רוב. משאת־נפשו – לפי דבריו בעתון – שהפועל המזרחי והמזרחי ישארו במיעוט ולא ישלטו לעולם במדינה, כפי שנאמר על ידיו: “אי־מתן רוב לשום מפלגה הוא אחד הגילויים החיוביים ביותר בדימוקראטיה הישראלית. ניתן לקוות, שהעם ימשיך לשמור על בלם זה מפני השתלטותה המוחלטת של מפלגה אחת” (מאמר ראשי ב“הצופה” מיום 10.1.55).

אמנם בשתי הבחירות שנתקיימו עד היום לכנסת לא שמענו מפי ירא־שמים ואביר דימוקראטיה זה, כי יטיף ב“הצופה” לבוחרים שלא יתנו קולותיהם למזרחי ולפועל המזרחי אלא כדי הישארו במיעוט. והמזרחי והפועל המזרחי מעולם לא הצהירו בפני הציבור שהם רוצים להישאר מיעוט. ויש אנשים רעים החושדים בעורך “הצופה” שגם להבא לא יקרא לבוחרים שישאירו את המזרחי במיעוט, והם סבורים שכל מה שנאמר על־ידיו ב“הצופה” אינו אלא דברי צביעות ורמיה שקשה ליישב אותם עם יראת אלהים, אשר, כידוע, חותמו הוא אמת. אבל אין להרהר אחרי תלמיד־חכם וירא־שמים ששתי מפלגות “דתיות” הפקידו בידו השמירה הפומבית על טהרת המידות וכבוד המסורת והתורה ויראת־שמים. היתכן שאיש כזה יהא גונב דעת הבריות?

בכל אופן – יש בישראל, מלבד הערבים, אחת עשרה מפלגות יהודיות בכנסת. כל אחת ממפלגות אלו שוללת התועלת והברכה שבכל שאר המפלגות. חוץ מעורך “הצופה” – סבורה כל מפלגה שיתר המפלגות מביאות רק נזק, וכי דרכה בלבַד היא הדרך הנכונה, והיא רוצה משום כך להיות לרוב למען כוון פעולות המדינה בדרכה היא. כל מפלגה חיובית ומתוקנת – לדעת עצמה – עומדת מול עשר מפלגות שליליות, או פגומות. ההגיון מחייב איפוא שכל אחת מהמפלגות הללו, הרואות את דרכה ותכניתה כיחידה שתביא הברכה המאַכּסימלית למדינה – תשאף למשטר־בחירות אשר יסלול הדרך לריכוז רוב העם סביבה ויבטיח רוב למפלגה הטובה והרצויה. ואין איש חולק על כך שמשטר הבחירות הנוח ביותר ליצירת רוב יציב בעם הוא משטר בחירות אזוריות, כזה שנהוג באנגליה ובכל שאר הארצות האנגלו־סאַכסיות. אמנם להלכה אין אפילו משטר זה מבטיח בכל התנאים ובכל הזמנים רוב יציב, כי גם בבחירות אזוריות תיתכן לפעמים בחירת נבחרים מסיעות מיעוטים אם הם ראויים לכך מפאת סגולותיהם האישיות, או גם אנשים בלתי־תלויים לגמרי במפלגות מאורגנות; אבל בדרך־כלל הוכיח הנסיון של עשרות שנים בשורה של ארצות בעלות משאר דימוקראטי מובהק, כארצות האנגלו־סאַכסיות, כי בחירות אזוריות מבטיחות בתשעים ותשעה אחוזים למאה רוב יציב לאחת המפלגות הראשיות במדינה המסוגלות לרכוש אמון העם.

וראה זה פלא: עשר, או לפחות תשע, מאחת־עשרה המפלגות בכנסת, השואפות כולן להיות רוב – בניגוד לעורך “הצופה” – והפוסלות דרכן של כל שאר המפלגות – מתנגדות בתכלית הניגוד לשיטת בחירות אזוריות.

אמרנו עשר או תשע מאחת־עשרה המפלגות, מפני שמפלגה אחת –מפלגת פועלי ארץ־ישראל – הצהירה בלשון ברורה ופסוקה שהיא מחייבת בחירות אזוריות להלכה ולמעשה. מפלגת ה“כלליים” הצהירה אף היא שהיא שוללת שיטת הבחירות היחסיות, ומציעה שיטת ביניים שיש בה גם אזורים וגם יחסיות. אבל לא ברור עד היום אם הדבר נאמר רק להלכה או גם למעשה.

בכל אופן ברור שתשע מאחת־עשרה המפלגות מתנגדות לבחירות אזוריות – אם כי הן רואות בכל יתר המפלגות נזק למדינה, והן יודעות שמפלגות אלו – ואולי גם מפלגות נוספות, כי אין גבול ומספר למפלגות־מיעוטים, ־צומחות אך ורק על קרקע הבחירות היחסיות. מהי איפוא פשר החידה הזאת? התמיהה גדלה עוד יותר, לאחר שידוע הדבר כי ברוב המפלגות הישראליות גנוזים גרעיני פילוג ופיצול. הדוגמה הבולטת ביותר היתה כמובן המפלגה שבחרה לעצמה התואר “מאוחדת”. במפלגה זו התרוצצו, כפי שאנו כולנו יודעים היום, לפחות ארבעה זרמים שונים, ולאחר “דו־קיום” של שש שנים התפוררו והתפלגו, ואין כל בטחון שתהליך ההתפוררות נגמר בכך. אבל גם בכמה מפלגות אחרות מתרוצצות מגמות ונטיות שונות או מתנגשים אינטרסים וניגודים של גושים כלכליים, ואין איש יכול לערוב שהמספר 11 הוא הגבול שהוצב למספר המפלגות היהודיות בישראל.

אילו לא היה קיים חשש של התפוררות והתפצלות נוספת לא היו נאחזים בעקשנות כה מרובה ברעיון אחוז החסימה, אשר מקורו אמנם במנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שהציע זאת לטובת הכלל ובניגוד לאינטרס המפלגתי של סיעתו, אבל נאחזו ברעיון זה דווקא ה“כלליים”, שהיו מוכנים לגרום אפילו משבר ממשלתי ובלבד שיגדל אחוז החסימה משהוא קבוע עכשיו בחוק הבחירות הקיים. ולא נכון יהיה לומר שרק ל“כלליים” נשקפת סכנת התפוררות: אפילו במפלגות קטנות יש סיעות העלולות ליהפך למפלגות עצמאיות. ואיש אינו יכול להבטיח, כי בבחירות הבאות יופיעו אחת־עשרה מפלגות יהודיות בלבד.

כיצד, איפוא, אפשר ליישב האמונה והיומרה של כל אחת מהמפלגות בנכונות דרכה ואמיתה ובשלילת כל שאר המפלגות – עם האדיקות של רוב המפלגות הללו במשטר בחירות העשוי להרבות מפלגות פסולות ופגומות בישראל ?

התשובה היא פשוטה: המפלגות האדוקות במשטר בחירות יחסיות אינן מאמינות שיש להן סיכוי להיות לרוב. והן מעדיפות האינטרס הסיעתי שלהן על האינטרס של המדינה ושל הכלל. מוטב להן שיתקיימו עשר מפלגות או גם יותר – שיפגעו במדינה ויזיקו לעניני העם, ־ כפי שהן מזיקות לפי דעת כל אחת מהמפלגות. ובלבד שמפלגתם תוכל להתקיים כמפלגה נפרדת, גם אם אין לה כל סיכוי ואפשרות לרכוש אמונו של רוב העם ולהיות הכוח המדריך במדינה.

זהו פשר הברית שכרתו ביניהן מפלגות מתנגדות וסותרות זו לזו, כמפ“ם ו”חירות“, מק”י ומזרחי, עוזבי מפ“ם וה”אגודה", להילחם במשטר בחירות אזוריות, שרק בו יש ערובה מאכסימלית למישטר דימוקראטי איתן, ליציבות מדינית, למיזוג גלויות, לליכוד העם ולאחריות ממלכתית של המפלגות המדיניות, גם כשהן בשלטון וגם כשהן באופוזיציה.