שדה־בוקר, ט“ו בשבט תשט”ו – 7 בפברואר 1955

“קול־העם” הקומוניסטי, המשמש כידוע מצפון הדימוקראטיה בישראל, נפשו סולדת מבחירות אזוריות, המכוונות, לדבריו, להשליט בארץ משטר פאשיסטי. בחירות אזוריות, לפי שופרו של הקומינפורם בישראל, אינן אלא מזימה לביטול החירויות הדימוקראטיות בארצנו, המפלגה הקומוניסטית בישראל קוראת לכל האנשים הישרים בארצנו, לכל שוחרי החירות והשלום, להתלכד ולהכשיל את האיש ואת תכניתו – ייצוב חזית אנטי־עממית, אנטי־דימוקראטית ופרו־אימפריאליסטית – כזאת היא תכנית בן־גוריון לחזית “חלוצית”. ליכוד כל שכבות העם (הפועלים, החקלאים, שכבות הבינים) במטרה להכות יחד בשלטון המתיצב נגד העם; ייצוב חזית־עם רחבה אנטי־אמפריאליסטית ואנטי־פאשיסטית למען ישראל עצמאית, חופשית ומשגשגת – כזאת היא תכנית המפלגה הקומוניסטית הישראלית לחזית־עממית. (קול העם, 4.2.55 – “חזית חלוצית או חזית עממית”).

שני פלגי מפ“ם רחוקים – בשאלות יהודיות וציוניות – מ”קול העם" כרחוק מזרח ממערב, אבל באדיקותם בדימוקראטיה אינם נופלים ממק“י. הדימוקראטיה שלנו בעיניהם היא רק פורמאלית, ומשאת נפשם היא דימוקראטיה “עממית” שבה שלטת מפלגה אחת ויחידה – המפלגה הקומוניסטית ־ שלטון מוחלט וטוטאליטרי; אף הן רואות בהצעת הבחירות האזוריות של מפלגת פועלי א”י סכנה לחירות האדם ולדימוקראטיה בישראל. מ. גפן ב“על המשמר”, במאמרו " שיטת בחירות לסילוף הדימוקראטיה" דורש אפילו לאסור על “קול ישראל” להודיע לעם, כי מפלגה גדולה בישראל החליטה על בחירות אזוריות; וביחוד עלה חרון־אפו על הודעת “קול ישראל” כי ההחלטה על בחירות אזוריות במפלגת פועלי א"י נתמכה על־ידי ראש הממשלה מ. שרת. לפי דעת מהפכן סוציאליסטי זה אסור לברר באמצעות “קול ישראל” הצורך בשינוי חוק – אם חוק זה דרוש במיוחד לבני בריתו של המחנה הקומוניסטי.

בעתון אחר של בעלי־ברית המחנה הקומוניסטי, בעתון “למרחב” (21.1.55) פוסק מ. דורמן, מלומד לניניסטי, הלכה מהפכנית כי משטר בחירות אזוריות " לא ירבה דימוקראטיה, לא ירבה ליכוד, לא ידרבן ויזרז תהליכים מלכדים בישוב; להיפך, הוא יכבול, הוא ידכא, הוא יעמיק ניגודים וסתירות, ולבסוף אף יסכן את שלום הדימוקראטיה הישראלית“. מדוע ואיך? אין תלמידו של סטאלין ב”למרחב" חייב להסביר. בטוח הוא בקוראיו שיאמינו לו על דברו. ומכלל לאו אתה שומע הן: " משטר בחירות יחסיות מרבה דימוקראטיה ומרבה ליכוד, מדרבן ומזרז תהליכים מלכדים בישוב – והראיה – מפ"ם: הבחירות היחסיות ליכדו המפלגה “המאוחדת” והולידו ארבעה פלגים ועוד היד נטויה…

לא נשאל שלושת בעלי־בריתו של “עולם המהפכה” השאלה הפשוטה המתבקשת מאליה: אם משטר בחירות יחסיות כל כך מרבה דימוקראטיה וליכוד – מדוע אין “הדימוקראטיות העממיות” שהגיעו ל–99,5 אחוז של ליכוד העם בבחירות, להוטות אחרי משטר־בחירות נפלא ומבורך זה? תשובתם ידועה: יש איפה ואיפה. יש “אמת” אחת בברית־המועצות וב“דימוקראטיות העממיות”, ויש “אמת” שניה בכל הארצות האחרות. הזדיינות גוברת ומתמדת ויצירת פצצות אטומיות בברית־המועצות – היא למען הגברת השלום; הזדיינות באנגליה ובארצות המערב היא למען התקפה. כיבוש ליטא, לטביה, אסטוניה ועוד ע"י הקומוניסטים הרוסים היא “שחרור”; שחרור הודו ובורמה על־ידי מפלגת העבודה הבריטית הוא אימפריאליסם.

מק“י ושני פלגי מפ”ם אינם בודדים במערכה למען שלום הדימוקראטיה וחירות האדם בכוח הבחירות היחסיות. גם המומחה האובייקטיבי והבלתי־תלוי של העתון “הארץ” הידוע לנו רק בשמו הפלאי והמוצנע “הפולס” לוחם כארי על חירות האדם והדימוקראטיה שכל מבטחן הוא בשיטת בחירות יחסיות ובריבוי סיעות קטנות במדינה. “הפולס” הנכבד הזה פסק את פסוקו כי “שיטת הבחירות היחסיות היא התריס היחיד, התריס בהא הידיעה, המגן על חירות־האדם במדינה”.

אין להניח שנעלם מ“הפולס” המלומד כי ברוב הארצות שנקטו בשיטת בחירות יחסיות – ארצות הבלקנים, פולין וגרמניה ( עוד טרם נכבשו או “שוחררו” ע"י ברית־המועצות) היתה חירות האדם נרמסת כעפר חוצות, והדימוקראטיה היתה מחוסרת־אונים וחדלת־ישע לעמוד בפני דיקטאטורה, ודווקא הארצות שנקטו בשיטת בחירות אזוריות. – כאנגליה, אמריקה, קאנדה, אבסטרליה, ניו־זילנד – מקיימות דימוקראטיה איתנה ושומרות על חירות האדם. “הפולס” האלמוני אינו מסתיר כלל דעתו כי חירות האדם דרושה לו רק לתפארת המליצה, והנימוק העיקרי שלו נגד בחירות אזוריות הוא “הסכנה” האיומה והנוראה כי מפלגת פועלי א“י תקבל רוב במדינה. מותר, כמובן, למר “הפולס” ובעלי “הארץ” להתנגד לרוב של מפלגת פועלי א”י ולעודד התפצלות ציבור הפועלים, אבל מנין לבעלי “הארץ” הבטחון שבבחירות יחסיות אין מפלגת פועלי א"י יכולה להיות לרוב? אין כל מניעה במשטר בחירות יחסיות להנחיל רוב לאחת המפלגות, כשם שאין הכרח מוחלט כי במשטר בחירות אזוריות ייעלמו כל המפלגות הקטנות. הנסיון הבינלאומי הראה שגם בארצות המקיימות שיטת בחירות יחסיות יש שמפלגה אחת מקבלת רוב – כגון המפלגה הסוציאליסטית בארצות הסקאנדינביות, והמפלגה הקאתולית בבלגיה. רק לפני שנה וחצי, בבחירות שהתקיימו בנורבגיה ( אוקטובר 1953 ) קיבלה מפלגת העבודה רוב קולות – 77 צירים כנגד 73 שקיבלו חמש המפלגות אחרות, והבחירות היו יחסיות.

ואין אנו צריכים לנוד למרחקים. יש לנו דוגמה של רוב בבחירות יחסיות. בארץ גופה – בהסתדרות העובדים. כשההסתדרות הייתה קטנה – לא היה רוב אף למפלגה אחת. בבחירות לוועידת ההסתדרות הראשונה בשנת 1920 השתתפו 4433 בוחרים, ואם כי אחדות־העבודה הייתה המפלגה הגדולה ביותר – הייתה המיעוט לעומת כל שאר המפלגות. בבחירות לוועידה השנייה בשנת 1922 השתתפו 6581 בוחרים, ושוב הייתה אחדות־העבודה המפלגה הגדולה ביותר, אבל מיעוט לעומת כל שאר המפלגות, ורק בבחירות לוועידה השלישית בשנת 1927, כשהשתתפו כבר בבחירות 17183 איש קיבלה אחדות־העבודה רוב, מאז יש רוב מוחלט בהסתדרות למפלגת פועלי א“י (שהורכבה מאחדות העבודה והפועל הצעיר ובלתי מפלגתיים), אם כי הבחירות הן יחסיות ויש כמה וכמה רשימות בהסתדרות. אין שום ערובה לאוהבי החירות בעתון “הארץ” שבבחירות יחסיות לא תקבל מפלגת פועלי א”י רוב בכנסת השלישית.

הדיבה האווילית של “הפולס” הנכבד כי אם מפלגת פועלי א“י תקבל רוב מוחלט – תבטל חירות היחיד ותחסל המשטר הדמוקרטי, לא תשפיע על ציבור האזרחים בארץ. ניסה בעלילה זו אדם יותר חשוב אפילו ממר “הפולס” – ונכשל. בבחירות שנתקיימו באנגליה בסוף מלחמת העולם השנייה יצא וינסטון צ’רצ’יל בעצמו וסיפר לעם כי ניצחון מפלגת הפועלים פירושו שלטון הגסטפו; והעם האנגלי לא שעה להפחדה צ’רצ’יל זו, ונתן רוב לפועלים – וחירות האדם באנגליה לא נגרעה ממנה, אלא להיפך, וצ’רצ’יל לא יחזור עוד לעולם על שטות זו. וגם בארץ לא ימצאו רבים, אפילו בקרב קוראי “הארץ” אשר יקבלו ברצינות את הפחדים האוויליים של “הפולס”. חסידי הבחירות היחסיות בארצות שונות לא טענו מעולם שכוונתם למנוע בחירת רוב וכי שיטתם מבטיחה מניעת רוב לאחת המפלגות. הנימוק הראשי לטובת בחירות יחסיות הוא שבחירות אלה משקפות ביותר נאמנות דעת העם ומבטיחות נציגות למיעוטים. וקצת תמוה הדבר שאצלנו דוגלים בשיטת בחירות יחסיות גופים המדכאים בקרבם דעת המיעוט ומחייבים חבריהם להצביע לפי דעת הרוב בניגוד לדעתם האישית – אפילו בתוך מפלגתם הם, כפי שעושה זאת, השומר הצעיר, המחייב את חבריו להצביע בתוך מפ”ם לא לפי דעתם והכרתם אלא לפי החלטת רוב הקיבוץ הארצי.

אולם כפי שציין זאת לפני זמן מה ד"ר ליברמן מהאוניברסיטה העברית, אין בחירות יחסיות משקפות ביתר דיוק דעות הציבור אלא מקפיאות הדעות ויוצרות מעין משטר פיאודלי בשטח המדיני, ובמקום מתינות וקירוב־לבבות הדרושים להתמדת הדימוקראטיה ופעילותה הבריאה, הן מגבירות ההתבודדות במדינה ומביאות לידי העדפת עניני הסיעה על עניני הכלל, ובמשך הזמן הן גורמות חוסר־אונים ושיתוק בחיים הפארלמנטריים.

נכון הדבר שאין משטר אידיאלי של בחירות בעולם; אין אף שיטה אחת שיש בה יתרונות בלבד ללא כל מגרעות. כשם שבחירות יחסיות אינן מונעות מתן רוב לאחת המפלגות, כך גם בחירות אזוריות אינן מבטיחות בהחלט ובכל הזמנים רוב יציב. יש לנו דוגמה בולטת מהבחירות האחרונות לסינט האמריקאני. בבחירות בנובמבר האחרון קיבלו הדימוקראטים 48 צירים, הריפובליקנים 47; ונבחר עוד סינאטור אחד, שאם כי הוא ריפובליקני באופן פורמאלי, הריהו מצביע לרוב נגד מפלגתו, יחד עם הדימוקראטים, וקול יחיד זה יכול להכריע הכף לצד אחד או לשני.

בעצם משטר הנציגות הנבחרת יש פגם יסודי, מהותי: אין הנציג יכול לשקף ולייצג בכל מקרה דעות בוחריו. הנציג נבחר אחת לארבע (או לשש) שנים. בזמן זה עלולות דעות בוחריו להשתנות, או מופיעה בעיה שהבוחרים לא דנו כלל עליה, ואין כמעט כל אפשרות שכל הבוחרים יסכימו בכל דבר ובכל זמן לדעת נציגם.

ביטוי נאמן לדעת האזרחים יתכן אך ורק ב“דימוקראטיה ישירה” – כשהאזרחים דנים ומחליטים בעצמם, ולא על־ידי שליח, בכל שאלות המדינה. אבל משטר זה של “דימוקראטיה ישירה”, ללא נציגות נבחרת, אינו אפשרי אלא במדינות זעירות המונות מאות או מאכסימום אלפים של אזרחים, גם במשטר זה אין פעולת המדינה משקפת דעת כל האזרחים, כי המדינה פועלת לפי החלטת הרוב, ודעת המיעוט בטלה, במידה שלא הצליחה להשפיע על הכרעת הרוב.

בימינו לא יתכן כלל משטר של דימוקראטיה ישירה (מחוץ לקאנטונים זעירים בשווייץ). אפילו במדינה קטנה כישראל יש יותר ממליון אזרחים בוגרים, ואין אלה יכולים להתכנס יחד, לדון, להתווכח ולהחליט בעצמם בעניני המדינה, ויש הכרח באמצעות נציגים נבחרים. הנסיון העולמי הוכיח כי הדימוקראטיות המתוקנות, החפשיות, היציבות שהצליחו לשמור על חירות האדם ועל משטר דימוקראטי איתן ויעיל הן בעיקר אלה שנקטו במשטר בחירות אזוריות כבאנגליה. רוב המדינות שקבעו בארצן שיטת בחירות יחסיות – רוסיה הצארית, פולין לפני הכיבוש הקומוניסטי, ארצות הבאלקנים, גרמניה הויימרית ועוד, עשו הדימוקראטיה פלסתר ובכמה מהן השתלטה דיקטאטורה פאשיסטית. רק ארצות מעטות שעמיהן מלוכדים מדורות והגיעו לשיאי תרבות בתקופתנו, כארצות סקאנדינביה – לא חיבלה בהן הדימוקראטיה, על אף הבחירות היחסיות, אם כי אף פה גורמות הבחירות היחסיות לשיתוק ולמשברים בחיים המדיניים. אבל אם יש מדינה אחת בעולם שהבחירות היחסיות הן בשבילה סם־מות, לא רק מבחינת המשטר הדימוקראטי בתוכה, אלא מבחינת עצם קיומה המדיני – הרי זוהי מדינת ישראל. ההתגודדות היהודית היתה בעוכרי הבית הראשון והבית השני, ומי יודע אילו אסונות היא עלולה להמיט עלינו בימי הבית השלישי, ועל הבית השלישי עצמו. הבחירות היחסיות מטפחות בהכרח ריבוי מפלגות ומפלגתיות מופרזת.

קשיי מיזוג־גלויות, המצור בו נתונה המדינה מיום היוולדה ואין יודע מתי יפסק, מזימות ההשמדה של שכנינו, המשימות החינוכיות, הכלכליות, המדיניות והצבאיות המוטלות על ישראל, האחריות הרובצת על המדינה כלפי העם היהודי בגולה – כל אלה מחייבים מאכסימום של ליכוד ומאכסימום של יציבות והתמדה. אלה ייתכנו אך ורק במשטר של בחירות אזוריות.