יפו, י“ח בניסן תשט”ו – 10 באפריל 1955

בעצרת פעילי התנועה.

ימי בחירות הם ימי־חשבון־הנפש של ציבור, הם גם ימי מיבחן ומשפט של שליחי הציבור. כאחד האנשים שנשא באחריות המדינה מיום היווסדה ועוד לפני כן, אני רואה חובה לעצמי להשתתף בבירור זה. ותחילה אגיד לכם איך נראו לי הדברים בסיום מלחמת הקוממיות, לפני כשש שנים.

ביום 7 ביאנואר 1949 נסתיימו הקרבות. חמישה ימים לאחר מכן, ביום 12 ביאנואר 1949, נתכנסה מועצת מפלגתנו, ובמועצה זו ניסיתי לסכם העבר הקצר והגדול שהיה מאחרינו, והמאמץ הקשה שעמד לפנינו, ואמרתי הדברים האלה:

“דורנו זכה לגדולות ונצורות: השגנו מדינה יהודית; יצאנו משיעבוד לגאולה; הקימונו צבא־הגנה לישראל; נלחמנו בצבאות כל מדינות ערב ויכולנו להם; שחררנו הגליל, וגאלנו האדמה להתישבות רבתי; פתחנו פתח לקיבוץ גלויות; הפכנו להיות גורם ממלכתי וצבאי במזרח התיכון ובעולם כולו. ואף־על־פי־כן עלי להגיד: אל ירום לבנו, אל נהיה שכורי נצחון. עוד לא ביצענו מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו. הכוחות הצוררים בארצות שכנות עוד לא התיאשו ממזימתם להכרית את ישראל וארצו, ולכל הפחות לקצץ בגבולותיו, ועדיין אין אנו יודעים אם המלחמה האחרונה שנלחמנו בנגב ושנסתיימה כמו כל המערכות שלנו עד עכשיו בנצחון צה”ל – אם זהו הקרב האחרון או לא. – –“אולם הדבר העיקרי שעלינו לדעת ועלינו להחדיר לעם, גם לעם היושב כאן בציון, וגם לזה המתכונן לבוא, כי גם בתוך מדינת ישראל לא יהיו חיינו קלים ונוחים, וכי אנו עומדים בראשית מאמץ קשה וממושך שהוטל עלינו – – – צפויים לנו ימים קשים ורבי־תלאות מאין כמוהם, גם אם לא תתחדש מלחמה. שומה עלינו להעלות מאות ישובים חדשים, ויידרש מאמץ על־אנושי לעליה, להתישבות ולבטחון. מאמץ זה יעמוד במרכז פעולתה של הממשלה החדשה אשר תקום”.

(חזון ודרך, כרך א', " לקראת הבאות").

דברים אלה נאמרו לפני שש שנים וארבעה חדשים. אנסה עכשיו לסקור בקצרה: א) המאמץ שנעשה מאז, ובאילו תנאים נעשה; ב) מה הם הקשיים והסכנות הצפויים לנו עדיין; ג) כיצד נתגבר עליהם.

בשבע השנים האחרונות היינו עדים לשמונה עלילות גדולות, שאין רבות כמותן בהיסטוריה הארוכה שלנו, ומעטות דוגמתן בארצות אחרות בעולם. אעמוד עליהן בקיצור נמרץ.

א) הקמת המדינה. ידידים קרובים ורחוקים חששו והתרו בנו שיסוּד המדינה ימיט עלינו שואָה. ארצות ערב איימו במלחמת השמד; הקיסרות הבריטית התנגדה לנו; אמריקה היססה, וגם בפנים היתה התנגדות; בחדשי ספטמבר־נובמבר 1947, לפני החלטת עצרת או“ם על יסוּד מדינה יהודית בחלק מהארץ, נמצאו בתוכנו שתי מפלגות – “התנועה לאחדות העבודה” ו”השומר הצעיר" (עדיין לא היו מאוחדות) שדגלו ב“ציונות גדולה” וב“סוציאליזם מהפכני” והתנגדו בכל תוקף להקמת המדינה, ודרשו במקום מאנדט בינלאומי, מאנדט בריטי־אמריקני־רוסי. חכמי “השומר הצעיר” עשו חשבון מדויק שהמאנדט הזה צריך להתקיים לפחות 25 שנה, עד שנת 1972. לאשרו של העם היהודי היו מפלגות אלו מיעוט קטן בישוב, ומיעוט עוד יותר קטן בעם, ועצתם לא נתקבלה ולא נשמעה.

אילו חלילה היה אז השלטון בישוב בידי שתי מפלגות אלה, היו גם עכשיו יושבים בארץ שלושה נציבים עליונים – בריטי, אמריקאני וסובייטי. הסבור מישהו שאותם שבע מאות אלף יהודים שעלו ארצה לאחר קום המדינה – היו יכולים לעלות לוּ היה קיים שלטון מאנדט בינלאומי? הסבור מישהו שמאות הישובים החקלאיים שנוסדו בשנים אלה היו יכולים לקום תחת שלטון נציבים זרים? ההיה “השומר הצעיר” יכול להקים קיבוציו החדשים על אדמה נטושה כאשר עשה במדינת ישראל? כלום לא היו שלושה הנציבים מתחרים זה בזה ברדיפה אחרי אהדת הערבים ובהצרת צעדינו בארץ?

לאושרו של העם היהודי, לאושרה של שארית הפליטה באירופה, לאושרם של יהודי תימן, מארוקו, פרס ובבל, וגם לאושרם של השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד עצמם – היו שני גופים אלה מחוסרי השפעה בימים המכריעים ההם, ועצתם הנואלת לא נתקבלה, והמדינה הוקמה בניגוד לדעתם. לטובת במדינה מוטב שתעמוד להם זכות היותם מיעוט עוד הרבה שנים.

ב) מלחמת הקוממיות. בפעם הראשונה בתולדותינו הוטל עלינו להלחם בבת־אחת עם מצרים, בבל, עמון, ארם ולבנון, וניצחנו כולם. במלחמת הקוממיות ובעול הבטחון בכללו משתתפים כל חוגי העם. היו אולי משתמטים בודדים, אבל לא היתה אז אף מפלגה שלא נתנה ידה למלחמת הקוממיות – כל אחת לפי יכולתה, אחת המרבה ואחת הממעיטה. אפילו מק"י היתה אז שותפת נאמנה למאמץ המלחמתי. לפי המספרים שנתפרסמו בכנסת הראשונה, ביום 21 בנובמבר 1949, הוכיחו הבחירות לכנסת בתוך הצבא כי לכל הסיעות היה חלק נכבד בקרב לוחמי הקוממיות, לכל סיעה לפי גדלה. אתחיל בסיעות הקטנות ואסיים בסיעות הגדולות.

לסיעת הספרדים – 1.251 (כמובן, שאין זה משקף מספר הספרדים בצבא, כי רוב הספרדים בצבא, כמו בקרב האזרחים, שייכים לסיעות לא עדתיות). ל“לוחמים” (לח"י ) 1.355, למפלגה הפרוגרסיבית 2.106, למק“י 2.488, לציונים הכלליים 2.644, לחזית הדתית המאוחדת (הפועל המזרחי, האגודה, פועלי האגודה) 5.644,לתנועת חירות 11.151, למפ”ם 15.767, למפלגת פועלי א"י 31.158. (מניתי רק אלה שיש להם למעלה מאלף איש בצבא). וגם לאחר המלחמה יש בכל המפלגות, למרות חילוקי הדעות בשאלות שונות, – יחס חיובי כללי לצרכי הבטחון. אבל אין זאת אומרת שההתגודדות וההתבדלות לא נתנו אותותיהן אפילו במלחמת הקוממיות.

לפני הקמת המדינה היו, כידוע, ארגוני־הגנה־ומחתרת אחדים, שלעתים רחוקות שיתפו פעולה ביניהם תחת הנהלה מוסמכת, אבל לרוב פעלו בנפרד. הרגלי התבדלות והתגודדות אלה לא חוסלו ולא בוטלו גם לאחר יסוד המדינה ולאחר הקמת צבא־הגנה לישראל. גם מצד שמאל וגם מצד ימין, ־ מפ“ם מצד אחד, ואצ”ל מצד שני, נעשו נסיונות להקים ולקיים צבאות נפרדים ופיקודים עצמאיים שאינם כפופים למרות המדינה ומוסדותיה המוסמכים, ורק להם, והיה נחוץ מאמץ רב ועוז־רוח לדכא התגודדות צבאותינו, שהיתה עלולה לסכן מאמצנו המלחמתי, ולהקים צבא אחיד הכפוף לרשות אחת בלבד – לרשותה היחידה של מדינת ישראל.

ג) יציאת־מצרים חדשה. העליה, היא, לדעתי, העלילה הגדולה והחשובה של ימינו, ואולי בעיקר למענה באה גם הכרזת המדינה וגם מלחמת הקוממיות. בשנים מעטות אלה לאחר יסוד המדינה שבו ארצה פי חמשה־עשר מבימי זרובבל, עזרא ונחמיה. אבל עדיין אנו עומדים בראשית הדרך. עוד יש יהדות צפון אפריקה הזקוקה להצלה מהירה. אני מאמין שעוד יבוא גם תורה של יהדות רוסיה לשוב למולדת. ואל נתיאש גם מעליה מארצות עשירות, מרוּוחות וחופשיות שאין בהן מצוקה יהודית מיוחדת, כגון אנגליה ושאר ארצות מערב אירופה, דרום אפריקה, ארגנטינה ושאר ארצות אמריקה הלאטינית, וארצות־הברית של אמריקה הצפונית.

לממַדי העליה שבאה עד עכשיו לארץ אין דוגמה בשום ארץ שבעולם. בקנה מידה של אמריקה הרי דומה הדבר כאילו באו אליה בשש שנים 170 מיליון מהגרים או לרוסיה 225 – מיליון. ההיו ארצות אדירות אלה מסוגלות לקלוט עליה רבתי זו בשנים מעטות אלה?

ואמנם נמצאו בתוכנו אנשים, גם בימין וגם בשמאל, שהתנגדו לעליה המונית זו וחששו שהיא עלולה לסכן קיומה הכלכלי של הארץ. מנהיג הציונים הכלליים הכריז בכנסת, בנובמבר 1949, כשבמחנות העולים ישבו מאה אלף עולים, כי “אין איש רואה כיצד ייקלטו אלה”. ושכראש־הממשלה של הימים ההם ענה לו בקריאת־בינים: “אנו רואים”, השיב המנהיג: “אני על־כל־פנים לא רואה” והוסיף: " משהו מתהדק מסביב לצווארה של המדינה. איני יודע כמה זמן נוכל להמשיך כך עד שתיגזל מאתנו הנשימה".

יש להודות שהיא יסוד לחששות המתנגדים. העלייה שלאחר קום המדינה אינה דומה לעליה שבאה לפני קום המדינה – או ביתר דיוק – לפני השמדת יהדות אירופה. העלייה שבאה לפני מלחמת העולם השנייה הביאה בדרך־כלל גם ההון הדרוש להיאחזותה, גם הכושר המקצועי הדרוש לבניין ארץ, גם השכלה ומוֹרשת רוחנית, יהודית ואירופאית. לאחר כליאת יהדות רוסיה והשמדת יהודי אירופה באים עולים בעיקר מהגלויות המרודות והעניות ביותר, על פי רוב מארצות האיסלם באסיה ובאפריקה, ללא הון, ורבים מאוד ללא השכלה, ללא הרגלי עבודה, ללא כל הכשרה חלוצית, ללא חינוך ציוני. והמדינה והעם הקטן במדינה חייבים לדאוג לסידורם בעבודה, להשתכנותם, להתישבותם ולחנכם מחדש, להדריכם במשק, בחינוך ילדיהם, בקיום הבטחון ועוד. יש אצלנו שתי מפלגות הדוגלות במהפכנות חלוצית, שני פלגי מפ"ם, ואיש אינו יכול להתחרות אתם במלל על העליה, על ממַדי עליה, על דחיפות עליה. אבל עלי לשאול בצער ובכאב: מה עשו שני פלגים אלה, בהיותם מאוחדים ובהיותם מפורדים, למען העליה, מחוץ למעט העולים שנקלטו במשקיהם הם ? הבא אף איש אחד מהשומר הצעיר ומהקיבוץ המאוחד לישובי העולים להושיט להם עזרת אחרים? ביקרתי בשנתים האחרונות בעשרות ישובי עולים, בישובים מעולי פרס, בבל, תימן, כורדיסטן, מארוקו ועוד – ולא מצאתי בהם אף איש מאלה הקוראים בבוקר ובערב לעליה גדולה ומדברים גבוהה גבוהה על יישוב השממה, שבאו לעזור לעולים אלה בישוביהם במרחבי השממה. היחידים שבאו עד עכשיו לעזרת העולים היו בני המושבים ובני איחוד הקבוצות והקיבוצים.

ד) גיוס הון. כבר הזכרתי ההבדל שבין העליה לאחר קום המדינה ולפני קומה. קליטת עליה זו דרשה הון עצום ורב. הימין השליך יהבו על גיוס ההון הפרטי, כאילו בעלי־ההון באמריקה עומדים בתור ונדחקים לעלות ארצה. השמאל, יעץ להחרים הרכוש בארץ, בלי לשאול עצמם כיצד נשיג העצים, הברזל, המזון, הדלק, הזרעים, הטראקטורים, הכלים, המכונות, הספינות הדרושים לנו לשיכון ולתעסוקה של העולים, ושיש להשיג אותם אך ורק בחו"ל, ואך ורק במטבע זר? לא נעלם מאתנו שיש להטיל מסים נוספים על העם בארץ ושיש לעשות הכל כדי להזרים לארץ הון פרטי, אבל כל אלה לא הספיקו לצרכים הדחופים והעצומים של העליה. אין גם להתעלם מהעובדה שמכל ארצות הגוש הסובייטי, המונות כרבע מהעם היהודי בגולה, אי־אפשר להשיג אף פרוטה אחת לעזרת המדינה, וברוב הארצות האחרות, החפשיות, הוצאת הון אסורה בכללה, וארצות־הברית באמריקה היא הארץ הגדולה היחידה שיש בה גם מיליוני יהודים וגם חופש מלא לתנועת ההון. ההון הפרטי של יהודי אמריקה מסוגל לעשות באמריקה עסקים יותר טובים מאשר אצלנו, ואינו נדחק לישראל.

אולם היה הכרח לגייס הון רב לקליטת העליה ולפיתוח המדינה ההרוסה אחרי המלחמה. השגנו מלווה ממלכתי של 135 מיליון דולר מהבנק האמריקאני ליצוא וליבוא; השגנו 800 מיליון דולר שילומין מגרמניה; קיבלנו כמאתים מיליון דולר מענקים מארצות־הברית. ושוב, המפלגות ה“מהפכניות” וה“פאטריוטיות” מימין ומשמאל, התנגדו למענקים ולשילומין. הן אמנם לא התנזרו מהנאה מכספים אלה. הטראקטורים שקנינו בכספי המענק והשילומין תמצאו אותם בכל משקי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, אשר הצביעו בכנסת נגד המענק והשילומים וגינו אותם באספותיהם ובעתונותם. אבל באמצעים אלה בנינו ישובים חדשים, הקימונו בתי חרושת ומלאכה, רכשנו אניות, הרחבנו שטחי ההשקאה. ושוב, לאושרנו ולאושר העליה וההתישבות, היו אנשי מפ"ם לשני פלגיה ואנשי “חירות” מיעוט בכנסת ולא יכלו למנוע גיוס הון זה, שבלעדיו התקדמותנו בהתישבות, בבטחון ובקליטת העולים לא היתה אפשרית.

ה) תנופה התישבותית. שבעים שנות פעולה עברו לפני קום המדינה עד שהגענו לעיבודם של 700.000 דונם. עתה הגענו לעיבודם של 3.5. מיליון דונם, ־ פי חמשה. עד קום המדינה הקימונו ישובים חקלאיים במשך יובל ומחצית היובל. במשך שש שנים אלה הקימונו ישובים חקלאיים חדשים רובם הגדול מעולי תימן, בבל, מארוקו, פרס, תוניס, תורכיה, מצרים, רומניה ועוד. ושוב נשאל: מה עשו המפלגות המתפארות בחלוציות למפעל הגדול של ההתישבות, מחוץ למשקים הספורים שהקימו לעצמן? הם לא ישבו חלילה בחיבוק ידים. הם גייסו ומוסיפים לגייס את העם לפטיציה למען השלום. לפנים היתה זו מלאכה רביזיוניסטית. על כל צרה שלא באה היתה לרביזיוניסטים חדלי־המעש תשובה אחת: פטיציה, או כפי שסוקולוב קרא לה – “פרוֹשֶניה”

הפעם נאחזו במלאכה חשובה זו חברינו ה“שמאליים” – שני פלגי מפ“ם, לאחר שהתפרקו עם תום מלחמת הקוממיות מעול המדינה, ויחד עם מק”י היו מחתימים מקורביהם על פטיציה למען השלום. פטיציה למי? נגד מי? נגד עם ישראל המחרחר מלחמה? אבל כך ציווה הקומינפורם.

עם היווסד הממשלה הנבחרת הראשונה בישרו לנו שני נציגי מפ“ם, הנמצאים עכשיו בשתי החטיבות המפולגות, אדם בשם חטיבה אחת: “בלי מפ”ם ניטל העיקר מהתכנית שלכם, האפשרות שלכם לממש מה שהובטח”. וחזן בשם חטיבה שניה: “בלעדינו לא תוכלו, הממשלה הזאת תיכשל”.

מימשנו הבטחותינו, יכול יכולנו, והמעשה נעשה, אם כי מפ"ם עשתה כל אשר ביכולתה לחבל במעשינו. ואם ארם וחזן מצטערים עכשיו על נבואתם שנתבדתה, מובטחני שציבור פועלי ישראל והעם בישראל אינו שותף לצערם זה.

ו) גידול ההסתדרות והשגינו הסוציאליים. בראשית שנת 1949 היו בהסתדרות 185.000 חברים. עכשיו יש בה למעלה מ־500.000. זהו ריבוי קרוב ל־280 אחוזים, למעלה מפי שנים מריבויו של הישוב בכללו. חזוננו ליהפך ממעמד לעם הולך ומתקיים לעינינו. בהתישבות העובדת קמו כפרים חדשים, מושבים וקיבוצים, משקי הפועלים בחרושת, בתחבורה, בספנות, בקואופרציה קבלנית, יצרנית ואשראית תופסים מקום ניכר בכלכלה הלאומית לא פחות ממשקי ההון הפרטי. אין משטר סוציאליסטי שליט במדינת ישראל, אבל גם לא משטר קאפיטאליסטי. למעלה משני שלישי העובדים עסוקים במשק ממלכתי ופועלי, ומידה רחבה כזו של הנהלה פועלית במשק אין למצוא בשום ארץ אחרת, לא במערב ולא במזרח.

בתקופת קיבוץ גלויות אנו מצוּוים על משטר של פשרה בארץ – גם בשטח החברתי וגם בשטח הרוחני. עלינו לקלוט גושי־יהודים בעלי השקפות ומסורת מרוחקות זו מזו, לפעמים גם מתנגדות זו לזו, ועלינו למזגם בלי כפיה ליחידה לאומית וחטיבה תרבותית מאוחדת ומלוכדת. עלינו להציל הרכוש היהודי שבתפוצות, כשם שעלינו לגאול היהודים מהגולה. עלינו להעלות יהודים מחוסרי־הון, ועלינו לגייס הון יהודי, גם כשבעליהם אינם עולים. עלינו לגייס לא רק הון יהודי אלא גם הון בינלאומי, ועלינו לעודד כל יזמה יוצרת של הון, בין פרטי, בין ממשלתי, ובין בינלאומי. עלינו ליצור תנאים להרחבת החרושת והמלאכה והספנות והתחבורה והחקלאות בכל הצורות החברתיות. ועודדנו ונוסיף לעודד זרם הון פרטי לארץ. אולם מעטות הארצות שהגיעו להישגים סוציאליים־לאומיים בשטח המשקי כמונו. רובה הגדול של אדמת המדינה הוא ברשות הכלל, ההתישבות העובדת תופסת רוב שטחיה המעובדים. כמעט כל אוצרות הטבע ומפעלי־פיתוח מרכזיים – כחשמל, המפעל הכימי הגדול של דשנים, אשלג, מכרות הפוספאט והנחושת, מפעל האשלג ועוד, הם ברשות המדינה.

ז) חינוך ממלכתי. עם קום המדינה חקקנו חוק חינוך חובה וחינם לכל הילדים מגיל 6 עד 13, וביססנו חינוך הדור הצעיר על הערכים החלוציים של תנועתנו. חוק החינוך הממלכתי קובע שהחינוך בבתי־הספר היסודיים יושתת “על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.

ידעתי שכוח החוק אינו מספיק. דרושים כוחות תרבותיים וחינוכיים לביצועו, ואסור להתעלם מהאמת המרה שאין לנו די מורים המוכשרים לתת לנוער החינוך כפי שקבע החוק. העליה החדשה לא הביאה אתה שפע הכוחות התרבותיים והמחנכים שבאו בעליות הקודמות. ועל המדינה לשקוד על הכשרת מוריה לתפקידם. אולם דחינו הגישה הנפסדת של מפ"ם שערכים חלוציים צריכים להיות מונופולין של ילדי העובדים בלבד. אנשי העליה השניה לא היו ילדי עובדים אלא יוצאי המעמד הבינוני, והם הניחו היסוד לכל מפעלינו החלוציים בארץ. גם חברי השומר הצעיר אינם ילדי עובדים, אלא בני סוחרים ואמידים, ומדריכיהם נשלחים בעיקר לבתי־הספר שבהם מתחנכים בני המעמד הבינוני – לבתי הספר התיכונים. עד היום לא מצאתי מדריכי השומר הצעיר בשכונות עוני ובישובי עולים. אבל לאו דווקא ילדי המעמד הבינוני, ולאו דוקא ילדי עובדים מסוגלים להוציא מתוכם כוחות חלוציים. התכונה החלוצית אינה תכונה מורשתית מעמדית, ובכל נער ונערה בישראל גנוזה יכולת חלוצית, וכל בתי־הספר של העם צריכים להכשיר הדור הצעיר לחיי עבודה ולצירה חלוצית במולדת.

ח) שכלול של צה"ל. צבאנו הצעיר נולד בתוך סערת המלחמה. הוא לא קם יש מאין. ההגנה במחתרת והיחידות העבריות בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה הכשירו הקמת צה"ל.

כשנסתיימה בתחילת יאנואר 1949 מלחמת הקוממיות ידענו: לא היה זה הקרב האחרון. שכנינו זוממים “סיבוב שני” ומתכוננים לו גם בהגדלת כוח האדם בצבאותיהם, גם בשיפור זיונם וגם בשכלול אימונם, והכוח שעמד לנו במלחמת הקוממיות לא יספיק ביום פקודה – כשנותקף שנית. היה צורך להילחם בשכרון שנצחונותינו נסכו בנו, ולראות הליקויים והפגימות בארגונו של צה“ל ובאימונו. ואמנם צה”ל כפי שהוא קיים עכשיו הוא יצור חדש, שהוקם בשנים האחרונות, לאחר שהוכנס לכנסת חוק שירות־הבטחון באבגוסט 1949. מגמת החוק הזה היתה, כפי שציינתי אז בכנסת, " להכשיר את העם כולו בשעת הצורך להיות עם לוחם; לתת לנוער הישראלי הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים תמיד במגויס כוח מחץ מספיק להדוף התקפת־פתע ולהחזיק מעמד עד אשר יגויסו כל העתודות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום ובוטחת בכוחה".

עלי לציין בצער, שלא כל אלה שהיו נתבעים לעזור בארגון הצבא – נענו לתביעה, בהם רבים שמופיעים היום כמעט כדואגים יחידים לצרכי בטחון. אני קרוב לשר־הבטחון הראשון ויודע הקשיים שהוא נתקל בהם אז. כאשר דרש אז שר־הבטחון משוחרי הבטחון המקצועיים בימים אלה להישאר בצבא ולתת יד לארגונו, היו שסירבו, ואחד מהם אמר: " בצבא זה לא אשרת“. איני יודע מה היתה הכוונה באמירה זו. האם חשב אז שהוא יקים לעצמו צבא משלו, או שהיה בטוח, כפי שטען חזן בכנסת, כי " בלעדינו לא תוכלו”.

והם שוב נתבדו, ובשנים אלה הוקם, בלי השתתפותם, הצבא המעולה ביותר שישנו בכל המזרח התיכון. לפני ימים אחדים היה כאן מי שהיה בעבר שר־הבטחון באנגליה, לורד הור־בלישה, הוא אמר כי צה“ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. לצערי לא אוכל לקבל את דבריו. צבאנו צריך ללמוד עוד הרבה מהצבאות הטובים שבאירופה ובאמריקה, והוא צריך ללמוד עוד הרבה ובלי־הרף, אבל אני יכול לומר בכל האמת והצניעות, שאין צבאנו מן הגרועים ביותר בעולם, ובפינה זו של העולם, – במזרח התיכון – גם הראשון במעלה. הוא עולה עכשיו גם בכשרו הצבאי וגם ברוחו החלוצי פי כמה על צבאנו שעשה את מלחמת הקוממיות; וגם בצבא ההוא לא היה לנו כל יסוד להתבייש בו. אבל מה שהספיק אז לא יספיק לעתיד, עלינו לשקוד בלי־הרף על שכלול ארגונו, אימונו וציודו של צבאנו, ולעולם אסור לנו להיות מרוצים. אנו חייבים במאמץ בלתי־נלאה להתקדמותו המתמדת של צבאנו. לא במידת העבר אלא במידת העתיד עלינו למוֹד התקדמות זו, ומידה זו גדלה והולכת וצרכיה מתרבים. צה”ל לא קפא על שמריו עד עכשיו, ואני בטוח שלא יקפא גם להבא.

וכצה"ל כעם כולו. ציינתי העלילות והכיבושים של מדינת ישראל. לא אמלא חובתי אם לא אציין גם הקשיים והסכנות, – והמשימות הקשות שאלה מטילים עלינו. לא הגענו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה, ולא במהרה ולא בקלות נגיע אליהן. ולא רק מפני שחלק קטן של עמנו נתרכז עד עכשיו בארצו – בערך 13%, ־ אלא גם המעט שיש פה אינו מובטח בקיומו, אינו חפשי מתלות זרה, אינו מהווה אומה מלוכדה ואינו שליט בפועל על כל שטחי מדינתו.

שש שנים אחרי תום מלחמת הקוממיות עדיין אנו נתונים במצור לכל אורך גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, ושכנינו מסרבים להשלים עם קיומנו. למרות משטר חוזי שביתות־הנשק נמשכת מלחמה זעירה נגדנו על־ידי חבורות מחבלים ורוצחים, על־ידי חרם והסגר, ועלינו לצפות בכל זמן לחידוש התקפה רבתי נגדנו מצד אחד השכנים או מצד כולם. דאגת הבטחון וצרכיו עומדים ויעמדו בראש מאמצינו – מי יודע עד מתי, אם כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום.

אין אנו עומדים ברשות עצמנו בשטח הכלכלה. קיומנו החמרי תלוי בעזרה חיצונית. העליה הגדולה הצדיקה עזרה זו, – אולם לא נקיים בטחוננו ועצמאותנו המדינית אם לא נגיע לעצמאות כלכלית ולא נתפרנס כולנו, הוותיקים והעולים החדשים, מפרי־עבודתנו וזיעת־אפינו בלבד. לא נוכל להיעגן זמן רב למענקים אמריקאניים ולשילומין גרמניים, גם לא לעזרת יהודי אמריקה. הפער שבין היבוא והיצוא שלנו הוא למעלה ממאתים מיליון דולר לשנה. עלינו להגביר הייצור בחקלאות ובחרושת; עלינו להעלות תפוקת עבודתנו ופריונה. עלינו לצמצם היבוא ולהרחיב היצוא; אבל לא נוכל לעשות זאת אם לא נַקנה לתוצרתנו כושר־התחרות בשוק הבינלאומי. וכושר ההתחרות תלוי בעיקר בשני דברים: בהקטנת הוצאות הייצור ובהשבחת טיב התוצרת.

בטחון ועצמאות כלכלית הם שני הצרכים העליונים של ישראל. הם מַתנים קיומנו הפיסי והכלכלי. ושניהם לא יושגו אם לא נתגבר על שתי תקלות חמורות: השממה הרבה במדינה – והפער החומרי והרוחני שבין הישוב הוותיק לבין העולים החדשים.

עם יסוד המדינה נתגלו במחנה הפועלים שתי אסכולות. היו כאלה אשר שללו ערכה של המדינה ככוח יוצר ומחדש וסמכו אך ורק על פעולתם האישית או הקיבוצית. היו כאלה שסמכו בכל על המדינה וראו אותה ככול־יכולה ותלו כל התביעות במדינה, והאזרח או ארגון אזרחים נפטרו מדאגת הכלל ודאגו אך ורק דאגת עצמם. שתי אסכולות אלה טועות, מטעות ומחבלות. המדינה אינה כל־יכולה ואין היא הנתבעת היחידה. וגם היחיד או ארגון של יחידים, גם אם בחייהם הפרטיים יפעלו כחלוצים, יעלו חרס אם לא יעמידו פעולתם החלוצית לשירות המדינה, ואם המדינה לא תעמיד כוחה הכספי והארגוני והמחוקק מאחורי המשימות החלוציות המוטלות עלינו.

ימי העליה השניה – התקופה ההירואית של היצירה החלוצית – עברו ללא שוב. אבל לא חלפו הצורך והאפשרות והיכולת החלוציים, גם לאחר שותפות נאמנה ומתואמת בין המדינה, החוק, המנגנון הממשלתי, קווי פעולת הממשלה ותקציבה ובין המחנה החלוצי בהתישבות העובדת, בנוער, בציבור הפועלים, בעובדי הרוח ובחוגי העם השונים אשר יצאו לעזרת העולים, ויתנו יד אמונים למיזוג הגלויות, לבטחון המדינה, להפרחת השממה ולהשרשת ההכרה בכל התושבים כי הם נתבעים ולא רק תובעים, וכי מגילת החובות של האזרח מתנה גם זכויותיו. בכוח החוק והתקציב בלבד אין לקיים אפילו בטחון המדינה, כי דרושים מתנדבים לצבא־הקבע המשרת למעלה מתקופת שירות־החובה, והעושה מלאכתו לא בשעות קבועות כפועל בבית־החרושת, אלא יומם ולילה, לפי הצורך ובתנאים הקשים ביותר. וּודאי שאין ליישב ולהפריח השממה בכח החוק בלבד. אין המדינה גוזרת על תושביה מקומות ישיבתם. והמנגנון הממלכתי והסוכנותי בלבד לא יחנכו ולא ידריכו המוני העולים שלא קיבלו לפני בואם ארצה כל הכשרה חלוצית וכל חינוך יהודי וכללי.

רק בכוח התנופה החלוצית של טובי העם והנוער, הנעזרת בכוחה של המדינה, נאכלס המרחבים השוממים בגליל, בדרום ובנגב, נקים שרשרת ישובים לאורך הגבולות, ננחיל לעולים ערכי התנועה ונשריש אותם במשק החקלאי ובתרבות האומה, נעשה האשה המזרחית כשותפת שוות־זכויות במשפחתה ובישובה, נגביר בטחון העולים בכוחם ונצמיד אותם ליעודי המדינה ונחסל הפער בין הוותיקים ובין העולים החדשים. אולם המדינה כולה חייבת להתיצב מאחורי תנופה חלוצית זו ולהגיש לה את העזרה הממלכתית ולהתאים מדיניותה במסים, בשיכון, בסידור שירותים לתכלית זו.

רק בכוח התעוררות חלוצית של המוני הפועלים ומנהלי המשק, נעלה פריון העבודה ותפוקתה, נגביר הייצור ונכשיר תוצרתנו לעמוד בהתחרות בשוק הבינלאומי. ושוב, המדינה חייבת להתאים מדיניותה לתכלית זו.

המשימות הקשות המוטלות על דורנו והסכנות החמורות הצפויות לקיומנו, מחייבות אחדות פועלי ישראל; לא אחדות טוטאליטרית המיוסדת על “קולקטיביות רעיונית”, המדכאה כל מחשבה חופשית ועצמאית, וכל ויכוח פומבי וביקורת הדדית. האחדות הדרושה לנו לא תיתכן אלא על בסיס של חופש מחשבה, ויכוח ובקורת. אבל אחדות זו תתגשם בתוך מסגרת אחת יחידה וכוללת של כל המעמד העובד, בנויה על משמעת־פעולה הנקבעת ומוכרעת באופן דימוקראטי על־ידי כלל העובדים.

עלינו להשלים עם מציאותם של חילוקי־דעות במחננו ולקבלם באהבה. חילוקי־דעות קיימים אפילו בגופים הדוגלים בקולקטיביות רעיונית, אבל הם מוסווים או מדוכאים כלפי חוץ. יסוד אחדותנו הוא לא ביחסו של כל אחד מאתנו לבעיות המרובות המתעוררות מזמן לזמן בתוכנו ובעולם הרחב, אלא בגורל־חיים משותף ובתפקיד היסטורי שנטלנו על עצמנו או שהוטל עלינו לחדש המולדת ולהקים בתוכה עם יהודי בן־חורין, שווה־זכויות במשפחת העמים, שאין בו מקום לניגודי מעמדות, לקיפוח, לאפליה ולניצול.

מאז ימי העליה השניה היו לנו כיבושים גדולים במגמת האיחוד; היו לנו גם כשלונות חמורים. הכיבושים נבעו מתוך הוויתנו הפנימית ויעודנו ההיסטורי. הכשלונות נחלנו בהשפעת גורמים חיצוניים וזרים, בהשפעת גורמים שמחוץ למחנה העבודה ומחוץ לעם היהודי. תלותם הרוחנית של גושי עובדים בכוחות מעמדיים זרים ובאינטרסים של מדינות זרות הביאה עלינו מאֵרת הפילוג והבדלנות. במידה שנצליח להגביר הנאמנות לשליחותנו ההיסטורית ליהפך ממעמד לעם עובד, ונחסל בתוכנו ההשתעבדות הרוחנית לכוחות זרים, – לרוב גם עוינים, – לעם העברי, ונקבע דרכנו בארץ ובעולם אך ורק מתוך הכרת צרכיו וערכיו ההיסטוריים של העם היהודי, – והעם היהודי בישר ראשונה לעולם בשורת השלום והצדק והשוויון והחירות לכל אדם ולכל עם, – בה במידה נגביר אחדותנו הפנימית. אחדות זו היא צורך חיוני וצו הגורל גם לפועל היהודי וגם לעם היהודי כולו.

והתנאי השלישי לביצוע משימות הדור – ליכוד העם והתקנת משטר דימוקראטי יציב ואיתן, הנשען על רצון העם והכרעתו החפשית, המעדיף עניני הכלל על אינטרסים כיתתים וצכיסטיים, המלכד את העם כולו במידה מאכסימלית בעל עניניו החיוניים; משטר זה לא יתכן על בסיס שיטת הבחירות היחסיות הקיימות אצלנו.

חסידי המשטר הקיים טוענים בשם זכות־הבעה למיעוטים. טענה זו באה ברובה מהמחנה הדוגל ב“קולקטיביות רעיונית” ובשלטון מפלגה אחת ויחידה במדינה. הללו אינם מסוגלים להשלים עם קיום מפלגות גדולות שיש בהן חופש ויכוח ובקורת לא רק למיעוט אלא גם ליחידים, מבלי שיערפו ראשיהם או ישתיקו קולם בכוח. בדימוקראטיות המתוקנות המבוססות בעיקר על משטר דו־מפלגתי, אין המפלגה גוזרת על דעת חבריה. קיומה של הסתדרות העובדים הוא הוכחה ניצחת שאפשר לקיים חופש דעות וויכוח פומבי בלי מסגרת ארגונית מיוחדת לכל דעה והשקפה. הטוען הקיצוני לזכות הבעה למיעוטים אינו כופר בזכות הרוב להכריע, כי לפי שעה אין בארצנו אף סיעה הדוגלת בגלוי במשטר “דימוקראטיות עממיות” שבו מכריע מיעוט קטן ומטיל רצון הרודן על העם כולו. בחירות אזוריות ומשטר דו־מפלגתי נוטלים ממיעוטים כוח הכרעתם בניגוד לרצון הרוב, אבל הם מבטיחים חופש ההבעה לכל אזרח המדינה, כי משטר דו־מפלגתי לא יתכן כלל בלי חופש ויכוח ובקורת בתוך המפלגה, ובחירות אזוריות אינן מונעות מהמיעוטים לבוא לידי ביטוי.

המשימות הקשות המוטלות על המדינה והסכנות החמורות הצפויות לה מבחוץ ומבפנים – מחייבות משטר יציב ואיתן שמאחוריו עומד רצון רוב העם. רק משטר זה יוכשר לתכנן ולבצע מדיניות בטווח ארוך המכוּונת להתגבר על הקשיים הפנימיים והחיצוניים שיוסיפו להכביד על המדינה הרבה שנים, אם לא הרבה דורות.