רמת־גן, ה' באייר תשט"ו – 27 באפריל 1955

במסדר צה"ל ביום העצמאות

היום מלאו שבע שנים לחידוש קוממיותנו הממלכתית. לפני שבע שנים ועד אחרי תום מלחמת־הקוממיות היה שגור בפינו הפסוק " זה אלפיים שנה". בפסוק זה נתבטאה הרגשת השתאות והתפעלות והתלהבות לתמורה העמוקה והמופלאה שנתחוללה בגורלנו ולנצחון המפתיע והמפואר של צבאנו הצעיר על אויביו המרובים.

לאחר־כך באו ימי תלאות ומצוקה – כשהחל הדבר הגדול ביותר שקרה בדורנו, ראשית קיבוץ־גלויות, כשמכל חלקי־תבל זורמים לישראל מאות־אלפים שבי־ציון – שארית הפליטה של טבוחי יהדות־אירופה, גלויות מרודות בתימן ובבל, מרוקו ופרס, מצרים והודו ועוד. ובארצנו נעשה דבר שלא היה כמוהו בשום ארץ בימינו, ואולי גם לא בימים שעברו: הוכפל הישוב במדינה במשך ארבע שנים. ודבר זה, כהכרזת המדינה, נעשה בניגוד לאזהרות ולאתראות של אנשי המעשה והתבונה כביכול, אשר חששו כי עליה המונית כזו תוליד בארץ מצוקה ומחסור, חוסר עבודה ומזון, ותביא לידי מהומות ופרעות. ואמנם גדלה המצוקה והיה דוחק במיצרכים חיוניים, והיו תורים בחנויות ריקות. אבל באו מאות אלפים, וכמעט כולם הועסקו בעבודה; ואלפים ורבבות עלו על הקרקע והפריחו שממה, והקימו מאות ישובים חדשים בצפון, במזרח, בדרום, ונבנו בתי־חרושת־ומלאכה למאות, והילדים שהיו עזובים ועשוקי־חינוך בארצות גלותם – נשלחו לבתי־ספר ונתחנכו; והצעירים והצעירות הלכו לצבא־הגנה לישראל – בית־הספר הגדול והמשובח בישראל לחינוך אדם ויהודי, אזרח ולוחם. ונשתנה הנוף בארץ: ניטעו מיליוני עצים לצדי הדרכים ועל ההרים הקרחים, נסללו כבישים חדשים גם בשטחים שמעולם לא עבר בהם כלי־רכב; מאות אלפים חדרים נבנו לשיכון עולים וּותיקים, ולאט לאט חדלו המצוקה והמחסור במיצרכים חיוניים, ולא היה עוד צורך בקיצוב ובפיקוח ברוב הדברים.

אני בטוח כי הדורות הבאים אשר יראו כל המעשים הרבים והגדולים שנעשו בשנים המעטות הללו – ישתוממו לתנופת־היצירה ועוז־הרוח וכושר־המעשה וממַדי הכיבושים שנתגלו במעשים אפורים וקשים אלה.

אולם לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו כבר באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים – בלונדון, בוושינגטון, במוסקבה, בבאנדונג.

ימים אחדים בלבד לפני יום־העצמאות שמענו קיטרוג מתחסד בוועידת עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג. זמן־קצר לפני־כן היינו עדים לגלוי משוא־פנים בולט מצד מועצת־הבטחון בדיוניה על הפרת שביתות־הנשק מצד מצרים וישראל. עוד לפני כן שמענו ההכרזה המתמיהה והמדאיגה של סיר אנתוני אידן, כי השלום בין ישראל וערב לא ייתכן בלי הסדר מוקדם של בעיית־הפליטים, הגבולות ומי־הירדן. ועוד לפני כן שמענו ההצהרה החצופה של אחד מאנשי הכת הצבאית השלטת במצרים על מסירת הנגב לעבר־הירדן. בין עירק ותורכיה נכרתה ברית, ובה עוקץ מכוּון נגד ישראל; וממשלת־בריטניה מיהרה להצטרף לברית זו, אם כי הברית מַפלה במפורש לרעה את ישראל באיזור המזרח התיכון. וטבעי הדבר שדיבורים, הצהרות, החלטות והודעות אלו, מעוררים דאגה רבה בישראל וביהדות וגם בקרב ידידי ישראל בעולם.

אבל כשם שזוהי טעות מסוכנת להניח כי באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, כי אין יסוד לבהלה מאימרות הגויים, גם כשאימרות אלו מדאיגות. הדברים המדאיגים אינם לגמרי חדשים, ועל רבים מהם התגברנו בשנים מעטות אלה.

לא נהיה כפויי־טובה כלפי הדברים הטובים שנשמעו בעצרת־או"ם לפני שבע שנים ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה, – אבל נכיר בדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות. ואל נתרגש, איפוא, יתר על המידה מדברים לא־יפים ומהצהרות לא־נאות. ההיסטוריה אינה נעשית על־ידי דיבורים – אלא על־ידי מעשים.

ואם צלאח סאלם וחבריו חשקה נפשם בנגב – יבואו בבקשה לקחתו; וצבא־הגנה לישראל יכין להם קבלת פנים חמה.

גם הצהרות לא־נעימות של מדינאים יותר אחראים ונבונים מצלאח סאלם – אל ניבּהל מהן. מובטחני שסיר אנתוני – ראש ממשלת בריטניה כיום, יודע היטב שגבולות ישראל לא ישונו לרעתנו בלי מלחמת־דמים, מלחמה לחיים ולמוות, ואיני סבור שלעם הבריטי יש ענין ורצון לשלוח צבא בריטי לנהל מלחמה כזו. ואם כמה מעמי אסיה ואפריקה רומו הפעם בבאנדונג על־ידי רודני עמי־ערב ומדכאיהם – איני סבור שלא נוכל להביאם לידי הכרת האמת ההיסטורית, כי לשליטים אלה אין כל זכות מוסרית ומשפטית להישען על החלטות או“ם שחוּללו ונעשו לאַל על־ידיהם הם; החלטות אלו קיימות עוד, ולא יקומו עוד לתחיה, כשם שכל עמי אסיה ואפריקה לא יקימו לתחיה אלפי בנינו ובנותינו שקיפחו חייהם הצעירים בגלל התוקפנות הפושעת של שליטי־ערב – ואו”ם לא ידעה למנוע אותה.

אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חוּדשה והוקמה על־ידי עם עתיק. במסענו הארוך במשך ארבעת אלפים שנה על פני הזירה העולמית נפגשנו עם הרבה אומות ומדינות. רבות מהן נכחדו וגם זכרן אבד; וראינו הרבה תמורות וחליפות, וגם שבענו תלאות ומאבקים, וצברו נסיון־חיים כמעטים שבעמים; ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים־יומיים – אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות – נסתכל בדברים הנעשים סביבנו. מתוך נסיון רב־דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכיבושים שבאו לנו, אם כי הם מופלאים ומעוררי־כבוד. אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים. לא ניתפס לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיוּת מדומה, וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל־פה; אבל נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו (ואני סבור כי עמי אנגליה ואמריקה וצרפת – ולא רק הם, ־ ידידינו הם), כי דורות חלוצים עמלו על תקומת מולדתנו העתיקה, וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת־חסות.

אנו עם קטן ומדינה מיצערה, אבל אנו שווי־זכויות לכל עם ריבוני, וכל יחסי המדינות אתנו ייבנו אך ורק על בסיס הדדי של שני צדדים שווים, מתוך הסכם הדדי. וכשם שאין לנו הזכות להתערב בעניני מדינה אחרת, גדולה או קטנה, כך אין לשום מדינה אחרת, קטנה או גדולה, הזכות להתערב בענינינו.

במידה שעמים אחרים נזקקים לבריתות – גם אנו נזקקים לבריתות, אולם רק לבריתות של שני צדדים שווים בערכם המוסרי ובזכויותיהם הבינלאומיות, גם אם אינם שווים בגדלם, במספרם ובכוחם הכספי והצבאי, כי יש זיקה הדדית בין כל העמים בימינו אלה.

וגם זאת נדע, כי פה, בארצנו, אנו הכוח המכריע. לא מפני שאנו חזקים מאחרים – יש בעולם הרבה כוחות גדולים וחזקים מאתנו, אלא מפני טעם פשוט: יש רק עם אחד בעולם המוכן למסור נפשו על ארץ זו, ־ לא עמי האמנה האטלנטית, לא עמי הגוש־הסובייטי, לא עמי באנדונג, לא עמי־ערב, אלא העם היהודי.

ביום זה – יום־הגורל בהיסטוריה של עמנו, יש לדבר אך ורק כבן העם היהודי; לא כאזרח המדינה, לא כשליחה, אלא כבן העם העתיק בן ארבעת אלפים שנה, העומד כמעט בלי־הרף במאבק תמידי עם כל העולם הסובב אותו.

ביום זה אנו מושיטים יד לעברי הראשון בתולדותינו, אשר בשלוש מאות ושמונה־עשר חניכיו – העז להילחם בארבעת מלכי המזרח התיכון שפלשו לארצו; אנו מושיטים יד ליהושע בן־נון כובש הארץ היעודה; לדוד המלך שקם להילחם בגלית הענק; לעוזיהו המלך, גדול מלכי יהודה; ליהודה המכבי ואחיו; לכל הדורות שמתו על קידוש־השם בכל התפוצות – עד מורדי־הגיטאות במלחמת־העולם השניה. צבא־הגנה לישראל הוא ילד טיפוחם ויורש גבורתם של לוחמי העם היהודי בכל הדורות, וכבן העם היהודי אני אומר:

כל הכבוד למוסדות או“ם וחברותיה, אבל כל עוד לא נתקיימה נבואת ישעיהו: " ולא ישא גוי אל גוי חרב”, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא יכון בטחוננו אלא על כוחנו אנו, אין כעם היהודי עם שוחר־שלום בעולם. זוהי מורשת נביאינו אשר קיימה אותנו בכל הדורות. זה צו הגורל של עם מפוזר בכל העולם. זהו הכרח־חיים למדינה צעירה וקטנה העמוסה משימות־ענק של קיבוץ־גלויות והפרחת שממות עולם. ואין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או“ם. אבל האו”ם שאנו רוצים ביקָרו, בסמכותו ובכוחו הוא לפי־שעה רק אידיאל, ומועצת־הבטחון פועלת מתוך משוא־פנים ואפליה בולטת, וכשהם אומרים למנוע מתיחות על הגבולות, הכוונה למעשה, היא רק למתיחות מעבר־לגבול, כאשר הם חוששים להרגיז רודן פלוני או פחה פלמוני. בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי־רצח וחבלה, שוד והסגת־גבול על־ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, ־ גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת.

כל עוד לא הוקם שלטון עולמי המבוסס על שוויון וחירות של כל העמים וקיימת ריבונות של כל מדינה עצמאית – לא נוכל לתת למישהו – ויהא זה התקיף והחזק בעולם – להתערב בענינינו, יותר משאנו זכאים להתערב בעניניו. ואל ניכבש ע“י הפחדנות המדברת בשם תבונה, כביכול – " מה אנו ומה כוחנו?” בזירה־העולמית כוחנו קטן מאד מאד, וטוב שנכיר ביכולתנו המוגבלת. פה, במדינת־ישראל, אנחנו הכוח השליט והמכריע, ובטחון־החיים של אזרחינו ותושבינו, ושלימות גבולותינו, – זהו קודם־כל עניננו אנו, ועליו נגן בכל־מאדנו, כאשר עשינו בימי מלחמת־הקוממיות.

הדאגה האמיתית והקשה שצריכה למלא לבנו ביום זה – ובכל הימים – הן לא הצהרות והודעות של מדינאים זרים, אם כי אין להתעלם מהן, אלא הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים. גורלנו ועתידנו יוכרעו לא בחזית המדינית הבינלאומית, אלא בחזית הפנימית, בחזית הבטחון, העליה, ההתישבות, העבודה והתלכדות העם בישראל.

זה כעשר שנים, מאמצע שנת 1945, החילונו בהקמת תעשיה צבאית בממַדים רציניים, והספקנו ליצור משהו שיש לו ערך לא־קטן, גם בממדים של מדינה בינונית באירופה, אבל אנו רחוקים מרחק רב מסיפוק הצרכים החיוניים שלנו. כי לא פיתחנו תעשיות בסיסיות בפלדה, בחימיה, מנועים, מפעלי־חשמל וכיו"ב. והכוננות הצבאית תלויה ביכולת הכוללת של העם, ־ לרבות יכולתו המקצועית והאינדוסטריאלית.

זה כשש שנים, מסוף 1949, לאחר קבלת חוק שירות־בטחון בכנסת, אנו שוקדים על ארגונו, אימונו, ציודו וחינוכו של צה“ל. כי לא הסתפקנו בתהילות נצחונותינו, במלחמת־הקוממיות, וידענו היטב כי הכוח שהספיק אז, לא יספיק בעתיד. עברנו כברת־דרך חשובה בהעלאת רמת האימונים והציוד של צבאנו, ואין במזרח־התיכון צבא טוב מצה”ל, אבל אנו יודעים גם זאת, כי במספר החיילים, בכמות הרובים, התותחים, המקלעים, מטוסי־הקרב וכלי־הים – עולים עלינו אויבינו מסביב, והם גם מקבלים עזרת־חינם מכוחות עולמיים גדולים. אמנם יש לנו מה שאין להם, ולא יהיה להם כל כך מהר. ושום מעצמה גדולה ואדירה לא תוכל לתת להם, גם אם תרצה, את הרוח המפעמת בחיילינו הניצבים כאן ושאינם ניצבים כאן, ורוח זו יש לטפח ולהאדיר, כי גם פה אנו רחוקים מהרצוי ומהאפשרי. אבל בטחון תלוי גם בכוח וגם בחיל – כשם שהוא תלוי ברוח. ויש להאדיר כוחנו הצבאי ולהעלות רוחו החלוצית והמלחמתית עד שיא יכולתנו המוסרית.

אפס, בטחון אינו עומד על צבא בלבד. צבאנו שיחרר הגליל והנגב – אבל הם בסכנה מתמדת כל עוד לא נתישבו ונתאכלסו על־ידינו. השונא המסוכן של ישראל – הוא שממת־הארץ. גבורת בנינו ובנותינו במלחמת־הקוממיות תעלה, חלילה בתוהו, אם הדור הצעיר לא ימלא אף הוא חובתו – ולא ייחלץ ליישוב הגליל, להפרחת הדרום והנגב, ואם מלוא כוחה ורצונה של המדינה לא יתיצב מאחורי היחלצות זו.

השונא המסוכן של ישראל הוא – מציאות “עמים” רבים בתוכנו. אמנם, כולם יהודים, אבל רחוקים זה מזה מרחקי דורות ומאות בשנים, מרחקי תרבות, לשון, הרגלים, הפיזור של עמנו, שנמשך אלפי־שנים ונתפשט על־פני כל חלקי־תבל, העמיק כמעט באופן תהומי הזרוּת והריחוק בין העדות השונות. בפעם הראשונה נתכנסו במולדת יוצאי אירופה ואמריקה ויוצאי ארצות אסיה ואפריקה שהמרחק ביניהם הוא כאילו היו בני תקופות שונות: בני המאה העשרים ובני המאה השבע־עשרה ואפילו השביעית, ־ וכולם ספוגים, מדעת או שלא־מדעת, מנהגים ונימוסים ותרבות, או חוסר־תרבות, של העמים אשר בתוכם הם יושבים.

עולים אלה אמנם הזימו חששות ונבואות שחורות של אנשי המעשה והתבונה; העולים גילו כושר יצירה ועבודה, והקימו מאות ישובים בכל קצווי המדינה, אבל הם נעזבו לנפשם, בטרם ספגו לתוכם הערכים האנושיים והיהודיים, שהיו לנחלת־הוותיקים שבישוב. רק מעטים בתוכנו התנדבו בשנים הקודמות ללכת להדריך ישובים, ובזמן־האחרון נוספו מאות אחדות של בני־מושבים ואיחוד־הקיבוצים, אבל אין זה מספיק, בלי התנדבותם של מאות מורים, גננות, רופאים, חקלאים, בוגרי בתי־ספר תיכוניים ואוניברסיטה, להדרכה ולחיים משותפים בישובי־עולים אלה, לרבות ערי־העולים בית־שאן, באר־שבע ועוד – צפויה לנו סכנה חמורה, שהתהומות והמחיצות שנוצרו במשך אלפי שנות פזורנו יעמדו גם פה שנים רבות, וביום־פקודה נשלם כולנו בחיינו ובבטחוננו על נכר וריחוקים פנימיים אלה.

נוסף לאסון ההיסטורי של הפיזור יש גם התפצלות מלאכותית המחלישה כוחנו, מולידה משברים מדיניים ומורידה קרננו. דוגמה מובהקת להתגודדות נפסדת זו ראינו בעיריית ירושלים, שהביאה לפיזור העיריה הנבחרת ולמינוי הנהלה מגבוה.

כלום נרשה שיקרה דבר כזה חלילה, למדינת־ישראל כולה?

לא בזירה העולמית, אלא בפנים יחזק ישראל ויעמוד. משטר חלוצי ויציב במדינה, הגברת עליה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בנין תעשיות בסיסיות, הגברת טיב עבודתנו ופריונה, טיפוח המחקר המדעי, חתירה להתפרנס אך ורק מעמל־כפינו, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות־חוץ עד למינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו־אנו – אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו, יותר מכל גורם חיצוני בעולם.

עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!