שייך־מוניס, ט' בסיוון תשי"ד – 10 ביוני 1954

בכנס תלמידים

תלמידי ישראל.

ההיסטוריה היהודית בזמננו מציגה לכם ולכל הדור הצעיר בישראל שאלת־גורל: קאריירה או שליחות?

לפני שש שנים, כשהייתם עדיין ילדים, נלחמו אחיותיכם ואחיכם, קרוביכם ומכריכם המבוגרים במלחמת הקוממיות, ורבים חרפו נפשם למות.

זו היתה מלחמה יחידה במינה מכמה בחינות. עמים רבים לחמו על קוממיותם, כולם – עמים שישבו מעודם על אדמתם, והיו זמן־מה משועבדים לזרים. לא כזאת היתה מלחמתנו. עמנו היה מנותק ממולדתו מאות בשנים. עוד בסוף מלחמת־העולם הראשונה, לפני כשלושים וחמש שנים, ישבו בארץ רק כ־ 58,000 יהודים. ממלחמתנו האחרונה בארץ זו על חירותנו הלאומית, בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא, עברו 1813 שנים. מאז הורחקנו מארצנו ופוזרנו בעולם. ואין עוד דוגמה בהיסטוריה האנושית, שאחרי יותר מ־1800 שנה חוזר עם לארצו ונלחם בה שוב על קוממיותו ומחדש מדינתו. עובדה יחידה במינה זו מאשרת שאנו עם־עולם.

והיה דבר שני בלתי־רגיל במלחמה זו: עמדנו מועטים מול מרובים. 650,000 נגד 30 מליון. צבא בלתי־מצויד שהתארגן רק תוך כדי המלחמה, עמד נגד צבאות של שבע מדינות ערב. היינו אחד נגד ארבעים – וניצחנו. והוכחה שוב האמת החוזרת בהיסטוריה היהודית: עליונות הרוח.

והיה דבר שלישי: בין לוחמי הקוממיות היו מתנדבים מחמשים ושתים ארצות באירופה, באמריקה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. מספר המתנדבים מהתפוצות לא הגיע ל־20% של כל לוחמינו, אבל הם נתנו לנו כוחות מקצועיים שלא יכולנו לחנך במחתרת: טייסי־קרב, טאנקיסטים, תותחנים, רבי־חובלים בספינות־מלחמה, וספק אם היינו יכולים לנצח בלעדיהם. בהתנדבות זו נתגלתה האחדות המופלאה ושותפות־הגורל של העם היהודי, למרות פיזורו בעולם.

שילמנו מחיר יקר. מבחר הנוער, פאר האומה, נפל. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה מאות שנים לא נשפך דם יהודי לשוא.

ואחרי כל אלה – עלינו לדעת, כי עלילת־גבורה שׂגיאה ומופלאה זו משמעותה מוגבלת. מלחמת הקוממיות לא הביאה ולא יכלה להביא לנו הגאולה הנכספת, לא גאולת הארץ ולא גאולת העם; לא כינסה פזורי האומה; לא חוננה הריסות המולדת; לא הבטיחה עצמאותנו הכלכלית; אפילו לא הורישה לנו שלום ובטחון. הנצחון לא היה סופי ומכריע, והמאבק בינינו ובין אויבינו לא נסתיים.

אין אני אומר זאת לשם המעטת דמותה של מלחמת הקוממיות. אין לי כל ענין בכך. אני אומר זאת למען נעמוד על אמיתות מצבנו.

הנצחון במלחמת הקוממיות נתן לנו דבר גדול ועצום: צבת ראשונה לגאולתנו, ריבונות יהודית במולדת. חסרון צבת זו היה בעוכרי ההיסטוריה היהודית זה כ־2600 שנה, מאז חורבן בית־ראשון, חוץ מתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים – משמעון בן מתתיהו ועד אלכסנדר ינאי והמלכה שלום־ציון.

בשנים המעטות הללו שלאחר קום המדינה ראינו ברכתה הגדולה של צבת ראשונה זו: עלילות אדירות בקיבוץ־גלויות; מעשים כבירים בהפרחת השממה; יצירת מאות ישובים חקלאיים; הקמת אלפי בתי־חרושת ומלאכה; בניית רבבות יחידות שכון; פיתוח השיט והתעופה; הרחבת החינוך; הנחלת הלשון; טיפוח הספרות והמדע; הגברת כוחנו הצבאי; הרמת קרן ישראל בעולם.

אבל אנו רחוקים עדיין מהמנוחה ומהנחלה. ויש לראות הצד השני של המטבע: הקמת המדינה היתה הרפתקה חמורה הרת־סכנות. זו היתה התגרות בגורל, מרידה בהיסטוריה היהודית העולמית. אולי איני צריך להגיד שלא פחות מכל יהודי אחר חייבתי הקמת המדינה והאמנתי בעתידה. אבל גם לפני קום המדינה, ומאז קמה, לא נעלמו ממני הסיכונים והבעיות החמורות שהקמת המדינה תביא אתה.

האמת היא, כי הקמת המדינה הכניסה אותנו למערכה קשה לא רק עם העולם אשר מחוצה לנו, אלא גם למערכה פנימית, למאבק עם עצמנו, עם הרגלינו הגלותיים, עם עברנו התלוש ממציאות ומאחריות של עצמאות במולדת.

העולם אינו מקבל בנקל ובכל מלוא משמעותה אומה יהודית עומדת ברשות עצמה. עוד עומדים עמי־ערב לכלותנו בהזדמנות הראשונה, והם אינם בודדים בשנאתם ובהתנגדותם אלינו. עזרת כוחות אדירים בעולם נתונה להם, ברב או במעט. ועוד עלינו לכבוש מעמדנו החדש בעולם במאמץ מתמיד ודרוך. אבל אין זה הקושי היחיד והעיקרי. המאבק הראשי והמכריע הוא מבפנים – במדינה ובעם היהודי.

הכרזת עצמאות אינה הופכת עם גלותי, מפוזר ותלוש ממקורות החיות והעצמאות – לעם עומד ברשות עצמו. דרושה לכך תמורה גדולה ורבת־פנים. קודם כל תמורה גיאוגרפית: מפיזור לכינוס במולדת. ודרושה תמורה קשה מזו: תמורת־מבנה, תמורה ביסודות חיינו הכלכליים והתרבותיים. יהודים השבים למולדת – וממשיכים בה חיי הגלות, יהפכו המדינה לגלות חדשה.

כל איש מכם יודע כי העם היהודי בגולה אין לו לשון משותפת ותרבות משלו. אבל אינכם יודעים אולי ידיעה מספיקה באיזו מידה תלוי קיומם הכלכלי של יהודי התפוצות באחרים.

למען הסביר הדבר בקצרה אתאר אפשרות דמיונית – שאינה לגמרי נמנעת המציאות.

אילו היה קם שונא ישראל להשמיד היהודים בגולה, לא בדרכים האכזריות של היטלר – על־ידי החנקה בגאזים ושריפה בכבשנים – אלא בדרך הומאנית יותר, היה יכול לעשות זאת על־גזירה כלכלית פשוטה: היה מחוקק חוק האוסר על כל יהודי למכור לגוי ולשרת גוי, ואוסר על כל גוי למכור ליהודי ולשרת יהודי. מה היו תוצאות חוק שכזה לגבי הגויים – בארץ כמו אמריקה, רוסיה או ארגנטינה? הגויים לא היו יכולים להינות משירותם של עורכי־דין ורופאים מצוינים מקרב היהודים או לקרוא ספריו של איליה ארנבורג. אבל סוף סוף היו מוצאים עורכי־דין ורופאים וסופרים מוכשרים למדי מבני עמם. אבל מה היה חוק זה גורם ליהודים? – היהודים היו יושבים בבתיהם בלילות בחושך, כי החשמל מיוצר בידי גויים. ולא היו יכולים לנסוע בטראם ברכבת תחתית, כי הם נהוגים בידי גויים. והוא הדין ברכבת, במטוס או בספינה. אבל מה שגרוע מכל אלה: מיד אחרי גמר מלאי המזון שלהם בבית, לא היו יכולים להשיג לחם ומזון אחר, כי כל המזון מיוצר בידי לא־יהודים. וכך היו נידונים לכליה מהירה. בכל צרכי יום יום, החל באוכל גמור ובמלאכת המדע – זקוק היהודי בגולה לתוצרת עבודת הגויים. היהודים בגולה מרוכזים במקצועות מועטים שאינם מחוברים למקורות הכלכלה והקיום העיקריים של כל עם.

ואם זכינו בארץ למדינה – הרי אין זה אלא מפני שחוללנו כאן מהפכה יסודית במבנה חיינו הכלכליים והחברתיים: שבנו לאדמה ולעבודה בכל מקצועות הכלכלה, כשם ששבנו ללשון העברית ולהסתמכות על כוחנו בהתגוננות מפני התקפות עוינות. המדינה תתקיים ותתפתח – אם נתמיד במהפכה פנימית זו במיבנה חיינו הכלכליים, התרבותיים, והבטחוניים, ונתגבר על הרגלי העבר הגלותי, העומדים לערער כל כיבושי העצמאות, שהנחילו לנו המאמצים החלוציים של שלושה דורות.

עוד זמן נעמוד במאבק קשה עם כוחות עוינים מבחוץ. אבל נצחוננו בחזית הבינלאומית תלוי בראש וראשונה בחוסננו הפנימי, הכלכלי, התרבותי, המוסרי והצבאי בישראל.

חוסן זה מותנה במידה רבה בפעולת המדינה, ז. א. בפעולת הכנסת, הממשלה, המנגנון הממשלתי. אבל מדינה אינה כל־יכולה, ומראשית ייסודה היה ברור, כי המשימות הגורליות המוטלות על דורנו לא יבוצעו בלי יזמה מתנדבת, בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בעם, וקודם כל – בנוער.

והרי דוגמה ממלאכה אחת שהיא כאילו כולה ממלכתית, שהיא מצויה בחוק ונתונה במסגרת משמעת מחייבת: מלאכת צבא־הגנה לישראל. גם מלאכה זו של בטחון המדינה העומדת במרכז קיומנו, אינה יכולה ליעשות בלי התנדבות חלוצית. החוק מחייב כל צעיר וצעירה לשרת שנתיים – שנתיים וחצי בצבא, אבל בצבא־חובה בלבד לא היינו מקיימים בטחוננו. צה"ל לא היה מתקיים בלי צבא־קבע מתנדב, המוסר כל יכולתו הברוכה לבנין הצבא ושכלולו, ועושה זאת לא בצו החוק אלא בצו מצפונו החלוצי.

אולם צה“ל, על צבא־החובה וצבא־המתנדבים, כשהוא לבדו, לא יקיים בטחוננו; ואיני אומר זאת להמעטת דמותו של צה”ל. לא פחות מכל אזרח בישראל מוקיר אני את צה"ל כעמוד התווך של בטחוננו, ולא של בטחוננו בלבד, אולם עלינו להכיר, כי בטחוננו תלוי בכמה גורמים שאינם צבאיים: בחידוש העליה, בהגדלת הילודה, בפיתוח הפוטנציאל התעשייתי, בכושר מקצועי מעולה, בפריון־עבודה גבוה, באמצעי־תחבורה מתוקנים ביבשה, בים ובאוויר, כל אלה הם תנאים הכרחיים לבטחוננו, אבל גם אם נביא כל אלה לשיא היכולת – לא יספיקו. הגורם המכריע בקיום בטחוננו, –ובטחוננו פירושו קיומנו, – זהו דמות האדם בישראל: רוחו, אופיו, גבורתו, יזמתו, חזונו, נאמנותו.

דמות האדם בישראל פירושה קודם כל – דמות הנוער בישראל, יכלתו היוצרת יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שהטילה עליו ההיסטוריה בדורנו. נוער קארייריסטי, שעיניו לבצע, לחיים ריקים, לרווחים קלים, לקיום פאראסיטי, – נוער כזה יהווה הנשק הסודי של אויבינו, בו יכריעו בנקל את עם ישראל.

אתם תלמידי בתי־הספר התיכוניים, גם אלה מכם שנולדו בגולה ובאו בילדותם ארצה, התחנכתם בשנות התבגרותכם בשנים הקובעות אופיו של אדם, באווירה של עצמאות ישראל, ואין כל הכרח, ואין כל טעם שהליקויים, הפגימות והמידות הנפסדות שדבקו באדם הגלותי באשר חי בנכר, בתלות – יוספו להתקיים בתוככם. אתם הדור הראשון לגאולה, ו“אצילות מחייבת”. עליכם לשמש דוגמה של דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, של דור בן־חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על אתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה שלא תבייש עברנו ולא תכזיב כיסופי־הגאולה המשיחיים של דורות.

עליכם להניח היסודות הנאמנים לעתיד האומה והמולדת.

ואעמוד בראשי פרקים על עיקרי הדברים, ואלך מהקל אל הכבד:

א. טיפוח המשותף

אנחנו עם בן־חורין. כל אחד מאתנו רשאי לחשוב, לדבר ולכתוב כרצונו. לבני־חורין יש דעות משלהם, ולכן יש ביניהם דעות שונות ומתנגדות זו לזו. קיימים בתוכנו גם ניגודים של אינטרסים, חשובים ולא־חשובים, אמיתיים ומדומים, אבל הפיצול הנפרז והחולני העושה שמות בחיינו הציבוריים, גם בחיי המדינה וגם בחיי החברה, אינו פרי חילוקי־דעות מוצדקים וניגודי־אינטרסים ממשיים, אלא פרי אנרכיה מוסרית והרגלים גלותיים של עם תלוש מאחריות ממלכתית ומשליטה על גורלו.

יש לנו תנועות־נוער מבורכות שהקימו מפעלים חלוציים לתפארת. כולן מחנכות חבריהן להתישבות חלוצית ולהגשמה עצמית, – מדוע הן מפוצלות ואינן מסוגלות למפעלים משותפים?

אומרים: יש ניגודים מעמדיים במדינה. איני סבור שניגודים אלה מן ההכרח שיפלגו ויפוררו את הנוער. אני מכיר נוער שמתגבר על כל ניגוד ומוצא מעמדי, אני מכיר כל אלה שהניחו היסודות להתישבות החלוצית בארץ ולערכי העבודה והשותפות והעזרה ההדדית. הם היו רובם בני המעמד הבינוני. רק מעטים מאוד היו בני־פועלים. תנועות־הנוער הקיצוניות ביותר בתפיסתן המעמדית – יצאו מחוגי סוחרים ואמידים, והן מטפלות בעיקר בנוער מהמעמד הבינוני, בנוער הלומד. הנוער אינו מחויב להמשיך דרכי הוריו, אם אינן הולמות צרכי המהפכה היהודית. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד לא המשיכו מעשי אבותיהם.

ומוזרה הטענה של ניגודים מעמדיים, כשרוצים להסביר פיצולן של תנועות־הנוער, הקוראות כולן לחבריהן ללכת לעבודה ולהתישבות. כשם שאין להסביר בניגודים מעמדיים הפיצול של ההתישבות החלוצית עצמה. הטוטאליטריות המפלגתית אשמה הפיצול לא־טבעי זה. בעם בן־חורין מן ההכרח ומן הברכה שיהיו בה יותר ממפלגה אחת, אם כי איני יודע אם יש ברכה בשפע המפלגות שלנו. אבל כלום אינם יכולים בני מפלגות שונות ללמוד באוניברסיטה אחת, בבית־ספר תיכון יסודי אחד? כלום אינם יכולים לשבת בשכונה אחת, או לנסוע ברכבת אחת? האומנם מוצדק שיכון מפלגתי? המוצדק פירוד קיבוצי? היש צורך באוניברסיטה מיוחדת וברכבת מיוחדת לכל מפלגה?

בחילוקי־דעות ישרים יש ברכה, אם לא מפריזים ולא מנפחים אותם באופן מלאכותי. ויש לשמור על הגבולות המוצדקים והטבעיים של חילוקי־הדעות. מובטחני שהמשותף מרובה על המפריד בעם כולו, ובנוער – על אחת כמה וכמה. בשאלות־היסוד של חיינו בתקופה זו מאוחד רובו הגדול של העם. מחוץ לקבוצה צעקנית קטנה של קומוניסטים גלויים ונסתרים, מאוחד העם בשאלות בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח החקלאות והתעשיה, הנחלת הלשון העברית לעולים, שמירת רבונותנו וחרותנו הדימוקראטית. אין כל סיבה אובייקטיבית להתפוררות והתפצלות בקרב הנוער. במקום תנועות־נוער נפרדות מתחרות זו בזו,– יש להקים תנועה כללית, ברית נוער מתנדב, שתעשה במשותף ובמלוכד הפעולה החינוכית בקרב הנוער הלומד, העובד והעולה, ותקים מפעלים שיגלמו כל הערכים החיוביים המשותפים לכל תנועות־הנוער הנפרדות. על הנוער להיות הגורם המלכד, המעלה, המטהר והמבריא בעם.

ב. טוהר המידות

אל ייתפס הנוער למלאכה קלה ונפסדת של חיפוש חטאי הזולת. יש במדינה כלים ממלכתיים שזהו תפקידם. יש כנסת, יש מבקר מדינה, יש משטרה, יש שופטים, והם ממונים על שמירת החוק ועל מניעת חטאים ומעילות. כחבר כנסת לא אביע דעתי על הכנסת, אבל מבקר המדינה, המשטרה ובתי־המשפט עושים עבודתם באמונה ובאחריות וגם, נדמה לי, ביכולת לא־מעטה. רבים ממחפשי החטאים – עושים זאת למען חפות על פשעיהם ותעלוליהם הם, הגרועים אולי פי כמה מהחטאים שהם כאילו מוקיעים בזולתם. יהודי יקר, רב גדול בישראל, רבי ישראל סאלנטר, אמר שכל יהודי צריך לחפש חטאים ופגימות רק אצל עצמו, ואילו אצל חברו הוא צריך לחפש רק מעלות וסגולות טובות. ציבורנו יתעלה אם יקיים תביעת־המוסר של הרב סאלנטר. לא הטפה לאחרים, לא חיפוש חטאי הזולת – אלא תעשו בעצמכם, בחייכם, יום יום כל מה שהייתם רוצים שיעשה כל העם. תהיו למופת לעם – בחייכם אתם. הדוגמה החיה היא המחנכת.

והנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל – על־ידי חיי־מופת.

ג. מיזוג גלויות

העלילה האדירה ביותר אחרי מלחמת הקוממיות היתה – קליטת שלושת רבעי מיליון עולים מכל קצווי־תבל, רובם מהגלויות המרודות ביותר במזרח־אירופה, בצפון־אפריקה ובארצות הנחשלות באסיה.

עלילה גדולה זו, שאין דומה לה בתולדות ישראל, היתה מלווה כשלון עצום: התנכרות הישוב הוותיק לעולים החדשים. המדינה עשתה בגדר יכולתה ובעזרת התנועה הציונית למען קיבוץ הגלויות: הסיעה העולים ארצה, שיכנה אותם בשיכוני ארעי וקבע, דאגה לתעסוקתם, לבריאותם, לחנוך ילדיהם; אבל בכוח המדינה בלבד אין לבצע קליטת עולים ומיזוג גלויות בקצב ובממדים כפי שנדרש מאתנו. אין ספק שכל אנשי הישוב היו חסידים נלהבים וכנים של קיבוץ גלויות ותמכו בכל לב במדיניות של עליה בלתי־מוגבלת, אבל רק מעטים גילו יחס של אחווה יהודית ואנושית כלפי העולים; הכל סומכים על המדינה שהיא תעשה מלאכת קליטת עלית העולים, והיא עשתה לא־מעט; אבל מיזוג־הגלויות לא ייעשה בכוח המדינה, אלא בכוח הרצון הטוב של העם, ורצון טוב זה לא בא לידי גילוי.

רוב העולים באו מארצות נחשלות, והיו מחוסרי־הון ועשוקי חינוך והשכלה. הישוב הוותיק התנכר לאחיו הרחוקים שזכו להיגאל במדינת ישראל. קמו שני עמים בישראל: עם ותיק מושרש במשק, בתרבות, בהווי שנתפתחו בשלושת הדורות בעזרת טובי הכוחות שבעם היהודי כולו, ועם של עולים, שההיסטוריה התאכזרה לו ושללה ממנו גם עושר רוחני וגם עושר חומרי.

לא נוכל להתקיים לאורך־ימים במצב זה של קיום שני עמים. אל יתימר הישוב הוותיק שממנו תצא תורה ובניו יהיו עורכי־דין ופקידים ומנהלי מוסדות ומורים וסופרים, והעולים יהיו חוטבי־עצים ושואבי־מים. לא יהיה כדבר הזה בישראל. או שכולנו נעלה – או שכולנו נרד; או שהמדינה כולה תהיה כעיראק וכלבנון, או שהעולים יתעלו לדרגת הישוב הוותיק, ויחד נשמור על הרמה המוסרית והתרבותית של מדינתנו. לא יחולק בית־ישראל. התמזגות הגלויות היא שאלת־חיים למדינת ישראל, והתמזגות זו לא תבוא אם הטובים והמוכשרים והמחוננים שבתוכנו לא יהיו יחד עם העולים ולא יתעלו יחד עמהם. עד עכשיו עשו זאת רק מעטים ובודדים, בעיקר מתנועת המושבים. אפילו המורים, שמילאו תפקיד מכריע בתולדות התקומה העברית, לא נענו הפעם לצרכי העליה, וברוב ישובי העולים קשה למצוא מורה ההולם את תפקידו.

אתם בוגרי בתי־הספר התיכוניים תלכו בקרוב לשרת בצבא. שם תיפגשו עם המוני עולים בני גילכם. רבים מהם לא קיבלו החינוך שזכיתם בו אתם. בצבא ניתנת לכם הזדמנות ומוצגת לכם התביעה – להתמזג עם העולים. איני יודע אם בבית־הספר נאמר לכם מה צפוי לכם ומה יידרש מכם בצבא. קודם כל תידרשו, כמובן, להיות מסוגלים לשמור על בטחון המדינה ולהיות חיילים מאומנים, ממושמעים ועזי־רוח, אנשי יזמה וגבורה שאינם נרתעים מכל סכנה. אבל צבא־ההגנה לישראל הוא יותר מבית־ספר צבאי. התנאים המיוחדים של התהוות המדינה הזאת צוו על צה"ל להיות גם בית־יוצר של אומה אחידה, לוחמת ויוצרת, זקופת־קומה ועטורת חזון וגבורה. על הצבא לפרוץ כל המחיצות העדתיות והארציות והבדלי המעמדות והמוצא; עליו לאחות קרעי השבטים והגלויות. בצבא קיים שוויון גמור. לכל חייל – אותם המדים, אותו השכר, אותם התנאים, אבל עליכם לדאוג לכך ששוויון זה לא יהיה חיצוני, פורמאלי בלבד, אלא שויון־אמת המתגלה בשותפות של ערכים וסיכויים, וכל אשר נתן לכם בית־הספר והעם בישראל – עליכם להנחיל במיטב יכולתכם לחברים לנשק, שלא זכו ללמוד בבית־ספר תיכון שלא יצאו מבית־טובים. בצבא יש לכם שליחות נוספת – להתעלות יחד עם המוני הנוער העולה המשרת אתכם יחד בצבא. ובצבא תתכוננו יחד עם חבריכם מהעולים לבנות במשותף המשק והתרבות והחברה בישראל– לאחר שתסיימו שירותכם בצבא.

גם בטחוננו לא יכון – בלי העלאת האדם בתוכנו. יש ערך רב לציוד, לזיון, לאימון, לדרכי־תחבורה, אבל קובע במלחמה האדם הלוחם. גם להבא, אם נוכרח להילחם – נעמוד מעטים בפני מרובים, ובטחוננו הוא בעליונות־הרוח שלנו, וזו תעמוד לנו אם תהיה לא של מעטים ויחידי־סגולה, אלא של כל העם, של כל אזרח בישראל.

ד. יישוב הגבולות

זהו המעשה הגדול והקשה ביותר במילוי השליחות של הנוער בדורנו. שחררנו שטחי המדינה בחרבנו, אבל לא נחיה על החרב. אם ניתקף שוב – נשלוף שנית חרבנו מנדָנה, ואני בטוח שהיא תעשה שליחותה כבפעם הראשונה. אבל האדמה המשוחררת תקום לנו אך ורק בזכות העבודה וההתישבות. והתישבות אין פירושה הינתקות ממדע, מאמנות, מספרות, מערכי־רוח. התישבות פרימיטיבית לא תצליח בתוכנו, ורק בהצמדת כיבושי המדע והטכניקה נשתלט על ערבות הנגב, על שממות הרי הגליל ויהודה, על חולות חוף הים. למען התגבר על הריסות המולדת, דלדולה ושממתה במשך אלפי שנים – עלינו להקים ברית־אמת בין עבודת־הגוף ועבודת־הרוח. התישבות חלוצית שתמזג גלויות ותפריח שממה לא תיכון בלי מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, כימאים, פיסיקאים – המזדהים בחייהם ובפעלם יום יום עם המפעל ההתישבותי ועם בוני החקלאות.

ה. חברה חדשה

מדינת ישראל הוקמה באחת התקופות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות האנושות. על דורנו עברו שתי מלחמות־עולם, וסכנת מלחמת־עולם שלישית מרחפת על כולנו. זו לא תהיה אולי השלישית – אלא האחרונה, כי כוחות ההרס שהמדע נתן בימינו בידי היריבים, עלולים להרוס כל התרבות האנושית. העולם בימינו מתבוסס בסתירות ובניגודים איומים, כאשר לא היו מעולם. כי העולם לא היה מעולם כל כך משולב ומנוגד כאחד, כאשר הוא בימינו.

במאזן־הכוחות העולמי מדינת ישראל היא כמעט כמות מבוטלת, ואין בידינו להכריע הכף בזירה הבינלאומית, אבל יש בידינו להראות לעולם דרך־חיים חדשה, שהיא גם מורשת חזון נביאינו וגם מבצע טובי חלוצינו מאז החילונו לבנות הבית השלישי.

ניצור חברה בלי ניגודים פנימיים; חברה המבטלת את הסדרים המפלגים אותה: חלק החי חיי מותרות ושפע, וחלק החי חיי מחסור ועוני; חברה ההורסת המחיצה בין עבודת הרוח ובין עבודת הגוף; חברה שהורסת המחיצה בין הקנין ובין העבודה.

“באין חזון יפרע עם”. עם גדול וחזק יכול אולי להתקיים – גם כשהוא נפרע, באין חזון, אף כי ספק הדבר אם אפילו עם אדיר יכול להתקיים זמן רב לאחר ש“נפרע”. אנו עם קטן, עמוס קשיים גדולים ומשימות אדירות. “באין חזון” – לא נעשה מלאכתנו.

העולם כולו צמא לחזון חיים חדשים, לחזון חברה חדשה. מאתנו לא ייבצר הדבר לבנותו.

מעמדנו בעולם, בעם היהודי, בתוכנו אנו – תלוי באמון ובכבוד שנצליח לעורר, בתוכנו אנו ומחוצה לנו. לא נתחרה בעמים אחרים ולא נשתווה אליהם בעושר, בכוח, במספר; בכל אלה הוגבלנו וצומצמנו בגזירת ההשגחה ההיסטורית, אין בידינו לקרוע רוע הגזירה. בדבר אחד אנו מסוגלים לעלות על כל עם אחר: בעיצוב חברה חדשה.

בהקמת המדינה עלינו על הר תלול. אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו: או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד הפיסגה. קיומה ועתידה של מדינת ישראל מותנים בהגשמת חזון הגאולה, החזון היהודי האנושי, במלואו. מדינת ישראל אמרה ברורות את דברה – לא בנאומים ובהצהרות אלא בחוקים אשר היא מחוקקת, ובשני חוקים קבעה המדינה דמות האומה הנכספת: בחוק השבוּת ובחוק החינוך הממלכתי. חוק השבוּת רואה בקיבוץ גלויות משימתה הראשונה של המדינה, וחוק החינוך הממלכתי קובע דמות האוּמה שאליה שואפת המדינה.

ואלה דברי החוק:

“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת הבריות”.

זוהי הדמות שהמדינה קבעה לעם שהולך ומתהווה בתוכה. דמות זו יש בידי הדור הצעיר לעצב בפועל, – אם ידליק בארץ משואות של חוסן וגבורה, של אחווה יהודית ואנושית, של מידות טהורות, של ישובים חלוציים.

לפני שש שנים נלחמו אחיכם וחבריכם על קוממיות ישראל, ורבים מתו מות גבורים. האידאל שלנו אינו מות־גבורים. אנו אוהבי־חיים, חיי כבוד ויצירה וחירות. ועל הנוער להיות למופת לכל העם בחיים אלה.

אם הנוער יאמר: עלה נעלה, – תענה לעומתו ההיסטוריה: יכול תוכלו.