נהלל, י' בסיוון תשי"ד – 11 ביוני 1954
בכנס נוער המושבים
…משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת־המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה – הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.
(תענית ה':)
לא קל לבוא למקום הזה – בתביעות חדשות. אין זה אחד הישובים החקלאיים סתם; נהלל היא סמל של ערכים ושל ראשונות חלוצית. יש עוד מקום אחד כזה בישובינו – דגניה; וכמה מתושבי נהלל היו גם שותפים ליסוד דגניה. שני ישובים אלה וכל הישובים שהלכו בעקבותיהם – קיבוצים ומושבים, כמדומה כבר קיימו בחייהם כל המצוות החלוציות: עלו לארץ, שבו לעבודה ולאדמה, היפרו השממה, לימדו לשונם לדבר עברית, לחמו בשער ביום פקודה ובניהם נפלו במלחמת הקוממיות, קיימו כל חייהם מצוות עבודה עצמית, טיפחו בחברתם עקרון העזרה ההדדית, נתנו יד לכל מפעל לאומי ופועלי, גידלו דור של ממשיכים, חינכו הנוער בדוגמת חייהם; – ומה יש עוד לדרוש מהם? ולא קל היה לי להעיז לבוא הנה בתביעה חדשה. ואם באתי אין זאת באשר סבור אני שלא עשיתם די עד עכשיו, אלא מפני שאני בטוח כי יש ביכולתכם לעשות הרבה יותר, ורק אתם יכולים לעשות זאת כי אין משא אשר יכבד עליכם.
אנסה להסביר מהו המשא הכבד שיש להרים בימינו אלה. זכורני הויכוחים שהיו לנו בהנהלה הציונית עם אחד הטובים והנאמנים שבמנהיגים הציונים, עם אוסישקין המנוח. הוא ראה במרכז המאמץ רכישת קרקע ולא עליה, והיה אומר: יהודים בשביל ארץ־ישראל יהיו לנו תמיד; אדמת הארץ אנו עלולים להפסיד אם לא נחיש גאולתה. כל שטח שלא נרכוש בזמן הקרוב – מי יודע אם נצליח לרכוש אותו בעתיד. נדמה לי שגם חברנו י. וילקנסקי היה טוען מעין דברים כאלה, והיה כאילו יסוד לטענה הזאת. מי היה אז מעלה על הדעת שלאחר קום מדינה יהודית, כשכל אדמת המדינה תעמוד ברשותנו – לא יימצאו לנו יהודים לבנות הארץ וליישבה?
אבל זהו הדבר שקרה בדיוק. הוקמה ריבונות עברית, וכל אדמת המדינה בידינו, ושטחים גדולים עומדים ריקים, ומה שהיה כאילו ודאי לפני מלחמת־העולם השניה, – שלא יחסרו יהודים לארץ, – דווקא דבר זה נתבדה. ההיסטוריה עוללה לנו הרבה רעות, אבל מסופקני אם אפילו השטן היה יכול להמציא תעלול אכזרי כזה, כאשר נעשה לנו בדורנו זה. דורות אחרי דורות התפללו לקוממיות ישראל, ומעטים האמינו באפשרותה, – והנה קרה הנס, קמה המדינה ואין יהודים, כי המיליונים אשר חלוציהם הניחו היסודות למדינה, והם עצמם התכוננו ברבבותיהם ובמיליוניהם להיבנות בתוכה ולבנותה – נשמדו. מה שעשו הנאצים, בהשמידם שליש של עמנו, עוד לא נעשה מעולם לעם אחר. אבל הפגיעה בעם היהודי לא היתה כל כך מסוכנת, כי גם עכשיו לאחר חורבן יהדות אירופה על־ידי הנאצים ובני בריתם, מספר היהודים כיום לא פחות ממספרם לפני חמישים שנה. כשהחלה העליה השניה היו בעולם לא יותר מעשרה מיליון יהודים. המכה האנושה שניתנה על־ידי הנאצים היא הקשה ביותר למדינת ישראל. הם השמידו אותם ששת המיליונים שהיו צריכים, היו רוצים, והיו מוכשרים לבנות מדינה בזמן קצר.
אין אנו רשאים להתיאש מאותם עשרת מיליוני היהודים החיים עוד בגולה, אבל עלינו לראות המצב כמות שהוא, בעינים פקוחות, בלי כל הונאה עצמית, בלי אשליות מרגיעות וכוזבות. אחרי עליית שלושת רבעי מיליון יהודים משארית הפליטה באירופה ומארצות האיסלם – אין סיכוי, שבזמן הקרוב ביותר תהיה לנו עליית־עם גדולה. משרידי היהדות באירופה – שנים וחצי מיליון כלואים בברית־המועצות ובגרורותיה, ואין יודע מתי ייפתחו השערים לאלה הרוצים לצאת ולהצטרף לבוני המדינה. כששה מיליון יהודים הם אמנם חפשים לעלות, אבל לדעתם הם ניהנים בארצות מגוריהם מחופש מספיק ואינם רוצים לעלות. הם אמנם אוהבים את המדינה, ומוכנים להושיט לה עזרה חומרית ומדינית, אבל אין הם סבורים שהמדינה דרושה להם ולבניהם.
זהו המצב בשעה זו, ואיני יודע כמה זמן תימשך “שעה זו”. אילו היתה קמה מדינת ישראל בתנאי שלום, מתוך רצון טוב של כל העולם ומתוך אהדה של שכניה, היינו אומרים: נחכה. חכינו אלפי שנים עד שקמה המדינה, נחכה עוד עשרות שנים עד לקיבוץ הגלויות; נחכה עד שישתנה המצב הסובייטי ויהודי רוסיה, רומניה והונגריה יהיו חפשים לעלות; ונחכה עד שיתבסס וישתבח המצב בארץ, שגם יהודי אמריקה יימשכו אלינו, לא מפני שרע שם, אלא מפני שפה טוב יותר. אולם אין אנו יכולים לחכות במנוחה: מדינה זו קמה לא מתוך רצון טוב של שכנינו, הקרובים והרחוקים, כאשר מן הראוי היה להיות. אמנם חמש ושלושים מדינות הצביעו על הקמת המדינה, ובתוכן שתי המעצמות האדירות, אבל ראינו מה היה תוקף החלטה זו, כשהערבים הכריזו כי יעשו אותה לאַל. האו"ם נרתע כשרק נשמעו איומי הערבים; וכשצבאותיהם פלשו לארץ – נעזבנו לנפשנו. בדיעבד – אנו אסירי תודה להיסטוריה שיכולנו בכוח עצמנו לעמוד בשער, להדוף הפולשים ולבצר מדינתנו, ואין אנו חייבים תודה על הקמת המדינה ועל נצחוננו לשום כוח זר, – אולם אין אנו רשאים להתברך שהונח לנו, – וכאילו המדינה עומדת על תילה.
השכנים שרצו להשמידנו ונכשלו, – אינם מודים בכשלונם ומסרבים לעשות שלום; וכל אלה שהצביעו בעדנו בעצרת האו"ם, – לא נוכל לסמוך על ידידותם שתעמוד לנו בעת צרה. אין אנו יכולים לחכות במנוחה עשרות שנים, עד שהמציאות בעולם תשתנה. אין אנו יכולים לפתוח בכוח שערי רוסיה ורומניה ואין ביכולתנו לגזור על יהודי אמריקה לעלות. ואם אין אנו פטורים מכל מאמץ מחשבתי, חינוכי, כלכלי וארגוני למשוך ארצה מאכסימום של יהודים מכל ארצות התפוצה, – אין כל יסוד מבוסס להניח, שמספרם בזמן הקרוב יגדל באופן ניכר. עובדה מרה כמוות, אבל אסור להתעלם ממנה.
ובכן נשאלת השאלה: הלהשלים עם המציאות המרה? לא, בשום אופן לא, כי בנפשנו הדבר. אם אין ביכולתנו האפשרות לשנות המציאות בעולם – יש בכוחנו לשנות המציאות שבתוכנו; ולא להסתפק בדברים, אלא לשנותה בפועל ממש; ונשנה המציאות בתוכנו – אם כל אחד מאתנו יפנה קודם כל בתביעה אל עצמו.
ברשותנו שני דברים חשובים: מיליון וחצי מיליון יהודים – ואדמת המדינה.
וכאן ישאל השואל: המיליון וחצי מיליון כבר נמצאים במדינה – כלום יש צורך להעלותם שנית? האדמה היא בידינו – כלום אנו צריכים לגאול אותה שנית? מהי המציאות שיש לשנות כאן?
הסתכלות קלה על המפה תיתן את התשובה לשאלה זו. מיליון וחצי מיליון היהודים מרוכזים ברובם המכריע בנקודות עירוניות אחדות, והרוב המכריע של האדמה ריק ושומם. ובשני הדברים האלה צפונה סכנה חמורה – גם למיליון וחצי מיליון היהודים וגם לאדמה. וקודם כל סכנה לבטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה. ואני מדגיש המילים: בימינו אלה. בימינו יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחד. והיות ורוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם – בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. קל בימינו למחות בבת־אחת כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה דבר זה – כל המדינה אבודה. התריס היחיד בפני סכנה זו הוא פיזור האוכלוסין. אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם, כי עברו ללא־שוב הזמנים שבהם נערכו מלחמות רק בין צבאות. המלחמה בימינו היא מלחמה של כל העם ונגד כל העם. אין מקום כמעט שלא נפגע על־ידי פצצת האויב, ואין איש ואשה, זקן וילד מחוץ לסכנה. אבל יש ממדים שונים לסכנה. כל מה שהישובים יותר קטנים ומפוזרים – הסכנה קטנה יותר. כל מה שהאוכלוסין מרוכזים יותר במקום אחד או במקומות מעטים – הסכנה גדולה יותר. ושיקולי בטחון בלבד, כלומר שיקולי קיום, שיקולי חיים ומוות של אוכלוסינו, מצווים עלינו לפזר המיליון וחצי מיליון על פני שטח גדול יותר ובהמון ישובים מרוחקים זה מזה עד כמה שאפשר.
ויש סכנה לאדמה אשר בידינו כשהיא עומדת בשממתה. עמי ערב החזיקו, ועודם מחזיקים, מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין סכנה שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו קשה להחזיק מדבר בשממתו לאורך־ימים. אנו ביססנו תביעתנו לארץ זו לא רק על זכות אבות, אלא על היות הארץ שוממה ועל היותנו העם היחיד הזקוק והמוכשר להפריח השממה. ולא קל יהיה להחזיק באדמה שוממה עשרות בשנים, – כי יש תובעים לאדמה זו.
עוד זכורים הדיונים המרובים באו“ם על הנגב ועל הגליל. עצרת או”ם לא כללה כל הגליל בגבולות המדינה היהודית. גם על הנגב היה ויכוח רב, – ולאחר שהוחלט להכניסו לתחומי המדינה היהודית, נתקבלה אחר כך, לרגל התנגדות הערבים, החלטה לשלוח לארץ מתווך, שערער אח"כ על מתן הנגב לישראל. שטח זה משמש טריז בין מדינות ערב: ומי יודע – אולי זה יהיה ברבות הימים השטח החשוב ביותר במדינה. עוד טרם נחשפו כל צפונותיו. וכבר עכשיו יש עוררין על הנגב, והם יטענו: בין כך ובין כך אין היהודים מיישבים אותו – מהי ההצדקה שיחזיקו בו, כשזה כל כך מרגיז את עמי ערב.
משונה הדבר שדווקא ה“ארכי־פאטריוטים” של “חרות” מתחרים ב“ריאליסטים” של “הארץ” בלגלוג ובביטול לכל מיפעל שמקימים או מנסים להקים בנגב.
אחרי הקמת המדינה ומלחמת הקוממיות קרו שני דברים גדולים. דבר אחד – לא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. זה היה דבר גדול יותר מיציאת מצרים. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז; חוסלו גלויות שלמות – מהן גלויות עתיקות שלמעלה מאלפיים שנה, כגון גלות בבל ותימן. ובשנים מעטות עלו ארצה יותר יהודים מאשר במשך כל השנים שקדמו להקמת המדינה.
וקרה דבר שני אף הוא דבר גדול ועצום: במשך שנים ספורות לאחר קיום המדינה הקמנו כארבע מאות נקודות ישוביות חדשות, יותר מאשר עשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מראשית התישבותנו המחודשת על הקרקע במולדת.
לכאורה – שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. וככל אחד מכם לא יעלה על דעתי למעט דמותן ההיסטורית. אבל מצבנו החמור מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה ובוחנת, על החיוב והשלילה, על האור והצללים שבהם.
העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון שקדמה לשואה באירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה וליצירת אומה בת־חורין, עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית־הימים. היא באה מארצות של מרכזי התרבות האנושית וההתעלות היהודית. בארצות אלו המשיכו וחידשו ישובי ישראל רקמת התרבות העברית. בהן נולדה החסידות, ההשכלה, חיבת־ציון, תנועת־הפועלים, הציונות; בהן נוצרה הספרות העברית החדשה; בהן השתתפו היהודים במאבקי־שחרור לאומיים וחברתיים. גם הארצות שהגבילו זכויות היהודים – לא יכלו לדכא רוח היהודים ושאיפתם להשכלה. העולים מהארצות ההן הצליחו להביא ארצה לא רק רכושם הרוחני, היהודי האנושי, אלא גם חלק לא־קטן מרכושם החומרי. ואילו העליה החדשה, לאחר קום המדינה, היתה ברובה הגדול משוללת המטען הרוחני והחמרי של העליה הקודמת.
לרוב העולים האלה היתה העליה לארץ רק קפיצת־הדרך אלא גם קפיצת־הזמן, מגולה למולדת, ומאורח־חיים מהמאה השביעית – לאורח־חיים של המאה העשרים.
המדינה עשתה למען העולים כמעט כל אשר ביכולתה. העם כמעט שלא עשה כלום, חוץ מבודדים. אילו היה לנו זמן, והיינו יושבים במנוחה ובהשקט ולבטח – היינו מחכים, כיוצאי מצרים, ארבעים שנה במדבר, עד שיקום דור חדש שלא נשא סימני השעבוד הזר בנפשו, אבל אין אנו יושבים לבטח. והזמן דוחק, ועלינו לעשות בשנים מעטות, מתוך מאמץ מתוח, מה שבדרך רגילה נעשה במשך עשרות שנים.
ההתישבות החדשה – ארבע מאות הישובים שנוסדו לאחר קום המדינה, – היא בעיקרה מפעל העליה החדשה. גם זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. ובמקום זה ודאי שאין צורך להסביר חשיבותו העליונה של מפעל התיישבותי גדול זה. אבל גם פה לא הכל כשורה, ואגע הפעם רק בבחינה הבטחונית.
כולנו יודעים מהו התפקיד שמילאו הישובים החקלאים שעל הגבולות במלחמת הקוממיות, גם כשעמדנו בפני כנופיות בודדות בלבד של ערבי ארץ־ישראל ושכנותיה, וגם כשנלחמנו בצבאות סדירים של מדינות ערב.
עמידת גוש עציון היא אחת העלילות הנהדרות ביותר של מאבקנו ערב קום המדינה. ישובי הגוש נפלו, אבל עמידתם ההירואית במשך חדשים הצילה את ירושלים. זכורים הקרבות בעמק בית־שאן, בעמק־הירדן, בהרי־ירושלים, בנגב, וידוע התפקיד שמילאו טירת־צבי, הדגניות וכנרת, עין־גב, יחיעם, נגבה, קרית־ענבים, משמר־העמק ועוד.
וכל אחד מאתנו חייב לשאול עצמו: כיצד יעמדו ארבע מאות הישובים החדשים אם חלילה תהיה מחר פלישה חדשה? ואין זו שאלת גורל הישובים האלה עצמם, – אף זוהי שאלה חיונית, – עמדת הישובים האלה עלולה להכריע הכף של התגוננותנו כולה.
זוכרני ההפצצה הראשונה של תל־אביב, ע“י מטוסי־קרב מצריים, בלילה הראשון של הפלישה, אותה שעה שידרתי בפעם הראשונה במשדר המחתרת של ה”הגנה" – בשם המדינה – לארצות־הברית. תוך כדי שידורי נפלו הפצצות הראשונות בקרבת מקום, לאחר שסיימתי דברי הלכתי לראות מה שקרה. ההפצצה כוונה לתחנת החשמל של ראֶדינג ולשדות־התעופה בצפון הירקון. בחזרי הביתה ראיתי תושבי תל־אביב צופים מחלונותיהם בדאגה אבל בלי בהלה. הפצצת תל־אביב נמשכה – וזמן רב לא היתה בידינו “תשובה”. מטוסי הקרב שרכשנו בזמנם – טרם הגיעו לארץ. היו אבידות קשות בתל־אביב ובמקומות אחרים, אבל לא היתה פאַניקה. הישוב היה מצויד באיתנות נפשית – עד שנשתנה המצב; נשקנו הגיע, והשתלטנו על האוויר כשם שהשתלטנו על היבשה ועל הים.
אבל אם אני מנסה לשוות לנגד עיני תמונה שונה מזו שהיתה, ושואל עצמי: אילו ישובי הספר – וארצנו כולה ספר! – לא היו עומדים בגבורה כאשר עמדו, אלא היו עוזבים מקומותיהם, כפי שכמה מומחים יעצו לנו בימים ההם, ותל־אביב וחיפה היו מתמלאות פליטים, לפני הפלישה ובשעת הפלישה, – ההיתה קיימת אותה האיתנות הנפשית בקרב תושבי תל־אביב? אין לי בטחון בכך. העם הצרפתי אינו עם של מוגי־לב, ואם רוחו נשברה במלחמת־העולם השניה גרמו לכך במידה לא־מעשה המוני הפליטים שסתמו כל הדרכים המובילים לפאריס.
המלחמה בימינו היא טוטאַלית, פוגעת ותלויה בכל העם; ואם כי, כמובן, יש ערך למזון, לתעשיה, לכספים ולציוד הצבאי, – הרי מכריעה ביסודו של דבר רוח העם, איתנותו הנפשית; ואם נעמוד מחר בפני פלישה – יש ערך מכריע לעמדת ארבע מאות הישובים האלה, היעמדו וילחמו כאשר עמדו ונלחמו בטירת־צבי, גוש־עציון, נגבה, עין־גב – או, חלילה, יברחו בזקניהם ובנעריהם לתל־אביב?
ואין זה מקרה שדגניה ונגבה וטירת־צבי עמדו כאשר עמדו. זוהי לא רק זכותם של אנשיהן; זהו פרי חינוך של דורות, פרי החינוך של ההשכלה, של חיבת־ציון, של המאבק המהפכני על זכויות אזרחיות ולאומיות, של הגנה עצמית, של תנועת־הפועלים, של העפלה, של ערכי אדם וגאולת עם שטופחו במשך דורות ביהדות ממנו יצאו אנשי הישובים. ישובים אלה שימשו לא רק שיכון ואמצעי־מחיה לתושביהם, – אלא מבצרים של חזון חיים חדשים. והמבצרים נבנו לא בשדות ולא ברפתות, אלא בנשמת האנשים שהתישבו שם.
לא כל שבע מאות וחמישים אלף איש שעלו ארצה לאחר קום המדינה זכו לחינוך כזה. המאבק הרעיוני, היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, שבו נתחנך ונתחשל הנוער היהודי ברוסיה, בפולין, בליטה, בגרמניה, בצ’כיה – עקבותיו לא נודעו כלל בכמה וכמה ארצות שמהן באה העליה החדשה. יהודי מארוקו ובבל ותורכיה ותימן אינם נופלים בפוטנציאל הגבורה שלהם מיהודים אחרים. אילו הובטח לנו שלום לעשרים־שלושים השנים הבאות – היינו אומרים: נזדיין בסבלנות; ילדי העולים יתחנכו בבתי־הספר הממלכתיים ככל ילדי ישראל; הדור הצעיר כולו יתאמן ויתחשל יחד בצבא־הגנה לישראל, – ובעוד דור אחד יהיו כולם שווים מבחינת ההכשרה הנפשית והחינוך המולדתי. אבל מי יערוב לנו שישרור שלום במשך דור שלם?
לא נוכל לסתום ביום אחד תהומות שנחפרו מאות בשנים. מרחקי הזמן, המקום וההווי של שבטי ישראל לא יימחו בבת־אחת, אבל גם אין אנו יכולים להשלים לאורך־ימים עם המחיצה הקיימת בין הישוב הוותיק ובין העליה החדשה. היא נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, – וקודם־כל בשטח הרגיש והחיוני ביותר, בשטח הבטחון.
התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר היא צו־הגורל שלנו. דבר זה לא ייעשה בכוח המדינה בלבד. לכך דרושה התנדבות־עם, התנדבות מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, פקידים, עובדי־מדינה, התנדבות בכל חוגי הישוב, – מתוך הרגשת אחווה יהודית ושותפות־גורל. לא יתכן קיום שני עמים, כביכול, במדינתנו השונים זה מזה בכל הווי־חייהם. אנו שטים יחד בסירה אחת בתוך ים נסער, ובלי שנהיה מסוגלים כולנו במידה שווה להחזיק במשוטים במלוא כוחנו – יש סכנה שהסירה תיטרף בתוך הגלים הזדונים.
והאמת המרה צריכה להיאמר: התנדבות העם לא באה. התנדבו מעטים. המעטים, עשו גדולות, אבל לא יותר מיכולתם של מעטים, – ואין זה מספיק. בתוך המעטים היו בעיקר – שליחי המושבים. ואתם יכולים לשאול אותי במידה רבה של צדק: לא עשינו – ונעשה?
תשובתי תהיה אולי אכזרית, אבל אני מאמין שהיא צודקת. אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה – בדגניה, – אלא עליהם לצאת לישובי עולים חדשים – ולהתישב יחד אתם. אין לנו רשות עכשיו ל“טלית שכולה תכלת” – בשעה שמאות טליתות הן בלי ציציות לגמרי. אסור לנו לעזוב פליטי עיראק ומארוקו ורומניה ותימן לנפשם. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרו למפעלם החלוצי על־ידי חינוך של דורות – וכשזכינו עכשיו ל“יציאת־מצרים” של שבעים וחמישה רבוא, ורבבות אחדות מהם עלו על הקרקע ללא כל הכשרה מוקדמת, וללא מורשת־הערכים שנפלה בחלקם של מייסדי ההתישבות החלוצית ובניהם – על הבנים לקום ולעזוב ישוביהם רבי־הזכויות ולהתמזג עם העולים המתישבים החדשים, למען הנחילם העושר הנפשי, התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם; עושר זה צריך לעמוד עכשו לרשות הכלל.
אין עתה שום ארץ בטוחה בעולם, על כולן מרחפת סכנה של מלחמת־עולם. אבל ארצות ענקיות כרוסיה וכארצות־הברית – יש מקצת בטחון במרחביהם העצומים. לא כן אנחנו. ארצנו קטנה, ואנחנו עם קטן, וישובי דגניה, נהלל, כפר־יחזקאל, ועין־חרוד ואף תל־אביב. לא יעמדו ביום פקודה – אם לא יעמדו ישובי העולים. וכל ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל – אם בני דגניה ונהלל יתחברו אתם, לא כמדריכים ומורים מן־החוץ, אלא כחברים מבפנים.
ואין זו רק שאלת ארבע מאות הישובים החדשים, אם כי אף זוהי שאלה חיונית ממדרגה ראשונה. זהו המפעל ההתישבותי הגדול ביותר שנעשה בזמננו, ונעשה בתנופה ובקצב שעוד לפני שש שנים לא היינו מעיזים לחלום עליהם. אבל יש שאלה גדולה יותר: הסתכלו במפת המדינה ותראו השממה הרבה גם בצפון וגם בדרום וגם במזרח. ואויבים אורבים לשטחים אלה.
אילו היינו מובטחים, כי מחר או מחרתיים שוב ינהרו אלינו מאות אלפים עולים, היינו אולי יכולים להתנחם: אלה יקימו שוב מאות כפרים חדשים. אמנם, שומה עלינו לעשות מאמצים על־אנושיים למען חידוש העליה, אבל אסור להשהות מה שיש לעשות מיד ומה שתלוי אך ורק בנו, בישוב שכבר נמצא בארץ. ממללי־רברבן, סריסי־רצון ודלי־מעש בורחים ממציאות קשה וממאמצים מתוחים אל דמיונות משעשעים ומרהיבים, ובהבל פיהם הם כובשים שטחים נוספים, ומרחיבים בדברנותם גבולות הארץ. הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו היא פיתוח מאכסימלי של היש, יישוב השממה. אל נבקש לעצמנו מפלט קל מבעיות־חיינו המרות בבנין מגדלים פורחים באוויר. עלינו לשאוב מבפנים כוחות ליישוב השממה הרבה. המונינו צפופים בעיר ללא צורך, ולא בלי סכנה לבטחון המדינה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר. דבר זה אינו קל. מאות בשנים היינו כמעט כולנו תושבי ערים. אנו עם גמול עבודה ואדמה, – ולא קל להחזירנו למקורות החיוּת של כל ישוב העומד ברשות עצמו. גם בימי העליה הראשונה והשניה לא היה קל הדבר. לא כל המעפילים – נשארו בכפר; כמה מאנשי העליה השניה נשארו בעבודה ובארץ? מסופקני אם נשארו עשרה אחוזים; אבל אלה שנשארו שינו פני ההיסטוריה היהודית.
ולא קל יהיה גם בימינו להוציא הנוער בחלקו הגדול מהעיר, מהקאפה, מהקולנוע, ממועדוני־לילה, מההמולה והפיתויים, מהרדיפה אחרי בצע, אחרי קאריירה וחיים ריקים, ולהעביר אותם לחיי עבודה ויצירה במפעלי־בראשית בגליל ובנגב, בגבול המזרחי, במבואות ירושלים – יחד עם נוער עולה שהתחנך והתאמן בצבא־הגנה לישראל. אבל זה אפשר, ורק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה אלא על ־ידי מופת חי. אם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים, ויצאו יחד עם נוער עולה ליישב השממה, – יקומו אחריהם מאות ואלפים מבני העיר, מהנוער הלומד בבתי־הספר התיכונים והגבוהים, מהנוער העובד ומהנוער העולה, וילכו בעקבותיהם. העתונים “הנוצצים” והצהובים והמזוהמים השטופים ב“מעשיות” בוגדנית, בסנסאציות ובפורנוגראפיה – אינם משקפים דעת הדור הזה ואינם מצליחים להשחית ולזהם אלא את המושחתים והמזוהמים. אני בטוח שהדור הצעיר צמא למעשה גואל, מטהר, מעלה, – והוא ילך למחנות העולים, לישוביהם ולמעברותיהם כלכת אח אל אח, וייחלץ להקמת מפעלי התישבות ובטחון – אם אתם החלוצים בני החלוצים מישובי החלוצים תלכו לפניהם ותהיו להם לדוגמה ולמופת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.