באר־שבע, י“ח בתמוז תשי”ד – 19 ביולי 1954

במסיבת נוער

איני יודע באיזו מידה נכון הדבר, שאחרי כינון המדינה רפה המתח החלוצי בקרב טובי הנוער בארץ. אני שומע קינה מעין זו זה עשרות שנים, מראשית העליה השניה, ואיני משוכנע, שהנוער בימינו גרוע מהנוער “בימים הטובים ההם”, איני משוכנע אפילו שמלחמת הקוממיות היא שיא ההתנדבות והגבורה של הנוער. אין איש יודע אילו שיאים נכונו לנו בעתיד. לי נדמה שהפרשה לא תמה, והגדולות והנצורות עודן לפנינו.

כותרות העתונים והוויכוחים שבין הסיעות בכנסת ומחוצה לה אינם משקפים המציאות האמיתית של הארץ, כשם שהמשפטים הפליליים ובתֵי־החולים הינם בבואה מדויקת של בריאות העם, המוסרית והגופנית. רודפי־בצע וקארייריסטים היו בישוב כל השנים; רוב הישוב היה תמיד לא גרוע מכל ישוב אחר, והגרעין החלוצי שבו היה כל הימים רק מיעוט, אם כי מיעוט בולט ורב־השפעה.

אני מניח שיש עכשיו בעם כוחות יצירה והעפלה לא פחות מאשר באיזה זמן שהוא בתולדות הישוב. וכשם שיש עתה בקרב הנוער קארייריסטים, רודפי־בצע ופאראסיטים, כאשר היו תמיד, יש בו גם שפע של כוחות מוסריים ואינטלקטואליים, כאשר אולי לא היו מעולם, וגנוזה בנוער יכולת חלוצית ויוצרת, אשר, אם תופעל במלוא התנופה, תחלץ אותנו מהרבה קשיים ותלאות שאנו נתונים בהם.

מה שנשתנה בארץ עם מלחמת הקוממיות, – והשינוי הוא מהפכני ועשיר תוצאות – הוא כינון המדינה. קם מכשיר חדש ואדיר אשר שינה והפך מציאותנו ביסודה, ומה שעשתה המדינה בתקופה הקצרה של קיומה, ומה שהיא עוד עתידה לעשות, לא עשה ולא יעשה שום גורם אחר. אבל רבים טועים טעות חמורה ופאטלית, כאילו המדינה היא כול־יכולה, והיא לבדה יש בכוחה לבצע המשימות המוטלות על דורנו, וכל אשר נדרש מכל אזרח ישר ונאמן הוא רק לשמור על חוקי המדינה, לשלם מסים ולקיים כל שאר המצוות שהמדינה מטילה על כלל האזרחים. טעות חמורה זו מקורה בשתי אשליות.

אשליה ראשונה: כאילו המדינה עומדת על תילה. אין הדבר כך! כל מדינה עומדת על שלושה דברים: עם, ארץ וריבונות. משלושה אלה יש לנו לפי שעה רק ריבונות. אין לנו עדיין לא עם ולא ארץ.

בישראל נמצאים עכשיו מיליון וחצי יהודים. זהו החלק השמיני של עם ישראל, אבל גם המיליון וחצי מיליון אינם עדיין עם במובנו הנכון. אין לו לשון משותפת, אין לו תרבות לאומית, אין לחלק גדול בתוכו שרשים בארץ, אין לרבים זיקה פנימית לחזון ישראל, אין הרגשת אחווה יהודית. יש רק עדות, שבטים, קרעי־עם. במידה רבה – יש רק אבק־אדם. ורבה וגדולה המלאכה לגבש וללכד ערב־רב זה לחטיבה לאומית מלוכדת ואחידה מושרשת במולדת ומעורה בעברה ובעתידה של האומה העברית.

ואין לנו ארץ. המדינה נוסדה כידוע בחלק מן הארץ, אבל גם שטח זה אינו ראוי עדיין לשם ארץ, כי רובו הגדול של שטח זה הוא ריק ושומם. מרבית העם הקטן בישראל השתקע בשנים־שלושה ריכוזים עירוניים, ובימינו אלה קל למחות אותם מעל פני האדמה במשך רגעים אחדים. צבא־הגנה לישראל שחרר בחרבו שמונים אחוז של אדמת ארץ־ישראל המערבית, אבל רק מחרשה ולא חרב הופכת אדמה לארץ. אדמה שוממה אינה משמשת יסוד נאמן ובן־קיימה למדינה.

נכון הדבר שגם בתולדות עמים גדולים, כגון צרפת ואנגליה, נדרשו מאות בשנים עד אשר נתאחדו ונתמזגו שבטים שונים ויריבים לאומה אחת, ועד אשר ארץ ריקה ונשמה ברובה נבנתה ונתפתחה.

אבל לעמים אלה היה משהו – שאין לנו, והמשהו הזה הוא גורלי: זמן. לנו אין זמן. אין לנו לא מאות בשנים ולא עשרות בשנים. עלינו לבצע בתקופה קצרה ובקצב מהיר מה שעשו עמים אחרים במשך יובלות ולאט לאט. צו גורלנו הוא להחיש במאכסימום המהירות ההתמזגות השלמה של רוב העם וליישב בקצב המואץ ביותר רוב אדמותינו. אחרת לא נעמוד במבחן ביום הפקודה, ואיש אינו יודע מתי יבוא יום הפקודה.

בלי מיזוג הגלויות ובלי יישוב השממה לא נכונה המדינה בידינו – ונראה אמת מרה וחמורה זו בכל הבהירות והרצינות.

ואשליה שניה היא כאילו המדינה היא כל־יכולה והיא בכוחה בלבד תעשה המלאכה ההיסטורית להבטיח עתיד האומה במולדת. רבים מבינים שבלי השתתפות העם היהודי בתפוצות לא יכון דבר. אבל רק מעטים מכירים באמת, שאף הדבר שניתן ליעשות בכוחות הפנימיים של מדינת ישראל – לא ייעשה בלי התנדבות עממית ובלי יזמה חלוצית של טובי הנוער. ואציין בקצרה התפקידים המרכזיים של המדינה; אלה לא יבוצעו בלי כוחה של המדינה, אבל גם לא בכוח המדינה בלבד. כל אחד מהתפקידים מותנה בהתנדבות עממית.

א. קיבוץ גלויות. רק ריבונות יהודית יכלה לפתוח שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות. ורק מדינת ישראל עושה באמונה ובמלוא יכולתה להרחיב אפשרויות הקליטה, ואין מן הצורך לעמוד על מה שעשתה המדינה בשש שנים אלה בשטח קיבוץ גלויות וקליטת עולים. אבל עצם דבר העליה – הוא לא בידי המדינה. לפני חורבן יהדות אירופה אפשר היה להניח, שאם רק תוקם מדינה יהודית – ינהרו אליה מליונים מכל קצווי הגולה. יהדות זו שעליה נתבססה הנחה זו – נשמדה ואיננה. המדינה אינה יכולה לצוות על עליית יהודים שאינם רוצים או אינם יכולים לעלות. ויש יהודים הרוצים לעלות ואינם יכולים, ויש יכולים ואינם רוצים. ואין למדינה שליטה על כוחות שמחוץ לתחומי ריבונותה.

אולם עתיד העליה תלוי לא רק בגורמים חיצוניים בלבד. לפני קום המדינה פעלו שני גורמים בעליה: החזון והמצוקה. לא היתה אף עליה אחת ששני הגורמים האלה לא מילאו בה תפקיד מכריע. החזון היה מעורה במצוקה, ועליית המצוקה ינקה אף היא מהחזון. לאחר קום המדינה נוצר גורם חדש – כוח־המשיכה של המדינה. אם העם ידע לעצב ולכונן מדינת ישראל כמדינת־מופת – יווצר כוח אדיר, שימשוך לישראל טובי הנוער והעם בגולה בחבלי חזון מתגשם.

רוב העם היהודי מרוכז עכשיו ביבשת אמריקה. המציאות האירופית שעליה נתבססה האידאולוגיה הציונית של אישים כפינסקר והרצל – אינה דומה למציאות ביבשת האמריקאנית, ומה שקרה באירופה אינו מוכרח לקרות באמריקה. וכשם שאין להיעגן לאנטישמיות ולרדיפות שיביאו גלי עולים מאמריקה, כך אין לקוות שבכוח אהבת־הבצע, או כפי שקוראים לכך בלשון נמלצת “היזמה הפרטית”, נמשוך לארץ עולים מהעולם החדש.

הטיפוח המאכסימלי של “היזמה החפשית” בישראל לא יתחרה לעולם עם אפשרות ההתעשרות באמריקה, הצפונית או הדרומית. ומשיכת הון אינה זהה כלל וכלל עם משיכת עולים. ההון האמריקני שיהיה לו ענין לעשות עסקים בישראל – אין מן ההכרח שיביא גם עולים. יש רק אמצעי אחד בטוח ויעיל למשוך לארץ, לפחות חלק מיהדות אמריקה הצפונית והדרומית, החלק הצעיר והנבחר, – והוא היתרון היהודי והאנושי שבהווי ישראל, בתרבותו ובחברתו.

ב. מיזוג גלויות. המדינה עשתה ועוד תעשה רבות למען הפיכת אבק־אדם לעם אחיד ולמען עקירת המחיצות שבין עדות רחוקות זו מזו. בית־ספר ממלכתי לכל ילדי ישראל, שירות כללי בצבא־הגנה לישראל, חוקי־שוויון ומלחמה בכל אפליה עדתית – באלה תסייע המדינה למיזוג הגלויות. אבל כל אלה אינם מספיקים. מי כמונו היהודים יודע שחוק שוויון על הנייר אינו מביא שוויון בחיים. ופעולת המדינה לפי־שעה היא איטית, ותוצאותיה ייראו רק כעבור דור אחד או שנים – ולנו אין זמן. רק על־ידי התנדבות עממית של מורים, מחנכים, מדריכים, עובדי מדינה, פועלי־חרושת, חקלאים ונוער, רק על־ידי תנועה ממשית של טובי הוותיקים להתמזגות אמיתית עם העולים בחיי יום־יום – יקום מיזוג גלויות בקצב ובתנופה, כפי שהוטל עלינו על־ידי צו הגורל.

ג. בטחון. זהו בלי־ספק שטח־פעולה של המדינה. ארגון כוחות הבטחון, אימונם וציודם – זהו עסקה של המדינה. צה"ל עומד אך ורק ברשות המדינה ולפקודתה. אבל בצבא בלבד לא יקום בטחוננו. בימים אלה תלוי הבטחון בכושרו הטוטאלי של העם, בכושרו המקצועי והמשקי, וקודם כל – בחוסנו הרוחני. צבא, תחבורה, תעשיה, מלאי של מזון, ציוד וטכניקה לא יעמדו לנו – אם לא תקום הרוח בעם להגן בחרף־נפש על חירותו וריבונותו. לשם כך דרושה אהבה למולדת, זיקה לחזון הגאולה, אחוה ואחדות יהודית, הכרה עמוקה שיש על מה להילחם ועל מה למות. זאת לא עושים בכוח המנגנון והחוק. רק מבצרים שייבנו בנפש הנוער הישראלי והעולה, יעמדו לנו ביום עברה.

ד. יישוב הארץ. התרכזות האוכלוסין בערים מהווה סכנה לעצמאותנו הכלכלית ולבטחוננו. אם חלילה תל־אביב וסביבתה יישמדו (ובימינו אפשר לעשות זאת בפצצה אחת) – המדינה אבודה. עלינו לפזר האוכלוסין על פני כל הארץ, ולהעמיד מאכסימום אפשרי על הקרקע. המדינה עשתה ותעשה רבות בכיוון זה. היא מתקינה השקאה, מעמידה אדמה לרשות מתישבים, ובעזרת הסוכנות – גם ממציאה תקציבים התישבותיים. אבל אין המדינה יכולה לגזור על התושבים שיתישבו בכפר. גם אין לסמוך על ההכרח הכלכלי בלבד, כפי שסבורים רבים, אפשר להיפך לרוכל ולמוכר גזוז. וכל עליה בלי התישבות נדונה לכשלון.

ה. עצמאות כלכלית. המדינה ודאי שמופיעה כאן כגורם ראשי. היא מגייסת אמצעים (מלוות, מגביות, שילומים) לפיתוח הארץ, כורתת חוזי־מסחר לעידוד היצוא, עושה הקלות לכניסת הון זר, מכוונת האשראי ומחוקקת חוקים להבראה כלכלית. אבל הבעיה הראשונית לעצמאות כלכלית במדינת ישראל הבנויה כולה על עולים – היא בעיית העברת העולים למקצועות פרודוקטיביים. למען עצמאותנו הכלכלית אנו זקוקים לשינוי המבנה החברתי־הכלכלי של העם. לרגל סיבות היסטוריות מסוימות היה העם היהודי, בכל ארצות פזוריו, גמול ממקורות הייצור הראשוניים והצטצמצם בעיקר בתיווך, בחנוונות, במקצועות חפשיים ובמלאכות מועטות. לא ייתכן כלל עם עצמאי מבחינה כלכלית, אם רובו אינו מורכב מאיכרים ופועלים. אף ישוב יהודי אחד בגולה אין לו רוב של איכרים ופועלים. ובמשלחי־היד של יהודי עיראק או בולגריה, גרמניה או ארצות הברית, כפי שהיו בארצות מוצאם – אי־אפשר לבנות ולקיים מדינה, אלא אך ורק גיטו יהודי בקרב עם זר. והגיטו הכלכלי היהודי קיים גם בארצות החפשיות והעשירות ביותר. המשכתו כאן היא סתירה יסודית לעצמאות כלכלית. כל עליה המונית שבאה ותבוא לישראל לא תיקלט ולא תקרב עצמאותנו הכלכלית בלי הפניית העולים לעבודה ולחקלאות. תמורה עמוקה זו במבנה הכלכלי – לא תיעשה אך ורק על־ידי גזירה. היא זקוקה להתנדבות חלוצית ולשינוי ערכים; יש צורך מוסרי והיסטורי להעלות ערכי העבודה והחקלאות בעיני העם והנוער, זהו לא רק צורך סוציאלי, אלא הכרח לאומי חיוני. ואין מעלים ערכים בדברים ובהטפה, אלא במעשים. לא לחינם קבע חוק החינוך הממלכתי הכשרה חלוצית ואימון לעבודה כאחת המטרות היסודיות של חינוך הדור הצעיר. הכשרה חלוצית אינה אלא אמצעי. המטרה היא הגשמה חלוצית. רק בהיות הנוער הטוב והנאמן ביותר למופת חי בעיני העם – יעלה כבוד העבודה והחקלאות בעיני רבים. ואין צורך להוסיף שעבודה וחקלאות פירושן עבודה וחקלאות מעולות, יעילות, בעלות תפוקה ופריון גבוהים. ושוב – רק המופת החי של עבודה משובחות וחקלאות משוכללת יחנך העם העובד.

ו. עיצוב חברה חדשה. אחד החוקים היסודיים במדינת ישראל קבע מהי הדמות הנכספת של החברה העברית במולדת המחודשת. “חברה בנויה על חירות, שיוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”. בכוח המדינה אפשר לשפר ולתקן החברה – אבל החברה מורכבת מבני־אדם, ובמדינה כישראל הם בני חורין, ולא רובוטים כבמדינה טוטאליטרית הגוזרת על מחשבתם, דיבורם ותנועתם בחיי יום יום. החברה הנכספת במדינה של בני־חורין תקום רק מתוך היזמה החלוצית של העם העובד אשר המדינה תעשה רצונו.

התבוננות קלה בתולדות הישוב מוכיחה כי כל המפעלים אשר הכשירו בוא המדינה היו פרי יזמה חלוצית; יצירת פתח־תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה בהתחלה; דגניה ונהלל ועין־חרוד בעליה השניה והשלישית; הנחת היסוד לתל־אביב – היו מפעלים חלוציים. תנסו למחוק היזמה החלוצית מתולדות הישוב – ונעקרים כל השרשים שמהם צמח הכל. איני מתעלם ואין בדעתי להעלים חלקה הרב של היזמה הפרטית בפיתוח הישוב. רק חסיד שוטה של החלוציות יתנכר לתפקיד שמילאה “היזמה הפרטית” ועוד תמלא בפיתוח מפעלנו הכלכלי. גם התעשיה וגם החקלאות לא היו מגיעות לממדיהן הנוכחיים ולא היו משמשות כמקורות קליטה לעליה המונית – בלי ההון הפרטי ובלי “היזמה הפרטית”. כשם שבעליה פעלו שני גורמים ­ – חזון ומצוקה – כך בהתישבות פעלו שתי יזמות, היזמה החלוצית, שנעשתה מתוך הכרח של שליחות היסטורית, ללא חשבונות וללא רווחים פרטיים; והיזמה הפרטית שמניע הריווח משמש בה גורם ראשי או גם יחיד, אם כי היו בה גם חלוצים יקרי־נפש.

כבר חכמינו הקדמונים ידעו שביצר־הטוב בלבד אי־אפשר לקיים העולם. יש מדרש מענין, שנראה כתמוה, האומר: “שלוש מידות טובות ברא הקדוש־ברוך־הוא: יצר־הרע, קנאה ורחמים. אם אין יצר־הרע – מסביר המדרש – אין כל בריה מתעסק בפריה־ורביה. אם אין קנאה – אין כל בריה מתעסק בנטיעה. אם אין רחמים – אין העולם עומד.” ולבנין הארץ דרוש גם יצר־הרע של אהבת הבצע. אבל יצר זה אין כל צורך לעודדו ולהגבירו. ראיתי עתון נוצץ אחד נחלץ להגן על הקארייריסטים; מסופקני אם קארייריסטים ורודפי־בצע זקוקים לעידוד – הם שורצים מאליהם.

אבל יש בקרבנו אנשים לא־מעטים הסבורים ש“היזמה הפרטית” כשהיא לבדה, כלומר אהבת־הבצע, תעשה כל המלאכה, והרי הם רוצים להעמיד כל עתידנו על בסיס היזמה הפרטית; הללו מתחייבים בנפש המדינה והאומה. בכוח אהבת־הבצע בלבד – ומשמעותה האמיתית של יזמה פרטית אינה אלא זו, – אפשר להקים לכל היותר קרתגה עברית. אבל זו לא תתקיים אפילו לאורך הזמן שנתקיימה קרתגה קרת החדשה הכנענית. כל אחד שמע על מלחמת קרתגה ברומאים. חניבעל, מפקד צבא קרתגה, היה אולי המצביא והמדינאי הגדול ביותר בתולדות האנושות, בכל אופן היה מהגדולים ביותר, והוא יכול לעמוד בשורה אחת עם אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר ונפוליאון. צבאו היה מוכן לבוא אתו באש ובמים. נגדו עמדו מפקדים רומאים ובינוניים, וחניבעל ניצח לא אחת אויביו על אדמת איטליה, אם כי הצבא הרומאי עלה במספרו על חילות חניבעל. ואף־על־פי־כן מוגרה קרתגה ונמחקה מעל פני האדמה. כי מאחורי חניבעל עמד רק כרך גדול של סוחרים רודפי־בצע, שאלילם היתה “היזמה הפרטית”, ונגדו עמד עם של איכרים מושרשים באדמתם. והאיכרים ניצחו והכריעו את הסוחרים. ויותר מקרתגה אין בכוח היזמה הפרטית ליצור. יזמה פרטית לא תמזג הגלויות, לא תפריח השממה, לא תקים תרבות עברית ראויה לעם הספר, – וודאי שלא תיצור חברה חדשה.

לאשרנו קמה וקיימת בישראל תנועה חלוצית, וזה שלושה דורות פעלו אנשים שלא הקאריירה הפרטית, – רדיפת־הבצע או כבוד או שלטון, –הדריכה חייהם, אלא השליחות ההיסטורית של עמם. והחלוצים עשו גדולות ונצורות, ועוד – אני מאמין – ידם נטויה. לא אפסה ולא תחדל חלוציות בישראל. אולם יש לראות נכוחה: התנועה החלוצית בימינו לקתה בשתיים: 1) היא נתפלגה, ובכמה פלגים נכנס הדיבוק הטוטאליטרי, ועל־יד אש הקודש נדלקה אש זרה של “מולדת שניה”. 2) הדפוסים של התנועה החלוצית נתאבנו, ואינם הולמים הצרכים של ימינו, לא צרכי מיזוג הגלויות ולא צרכי יישוב השממה, – שני הדברים העומדים בתקופה זו במרכז צרכינו הגורליים.

הדברים בימינו אין לעשות כאשר עשו אותם לפני חמישים או שלושים שנה; נשתנו התנאים ונתרבו הצרכים, והשליחות החלוצית תחטיא מטרתה אם לא תהלום הצרכים החדשים ובתנאים של ימינו, בכנס שיך־מוניס עמדתי על חמשת העיקרים שיש להניח ביסוד המסגרת החלוצית הכללית של הדור הצעיר: 1) טיפוח המשותף, 2) טוהר מידות, 3) מיזוג גלויות, 4) יישוב הגבולות, 5) חברה חדשה. היו רבים שטעו בדברי והיו סבורים שאני מציע מסגרת חדשה לתנועות הנוער. אין אני אמנם חסיד של פיצול תנועות־הנוער, אבל תנועות אלה אינן מהוות מסגרת חלוצית. הן רק מסגרות חינוכיות, ולא מבצעות, וחלוציות מתחילה רק עם הביצוע. כוונתי למסגרת חלוצית של הדור הצעיר שמעבר לגיל הנוער, כלומר למעלה מגיל 18, לאחר שנעשה לבר־מצווה מבחינה ממלכתית: חייב בשירות צבאי ואזרח מלא זכויות במדינה.

אנסה הפעם להתוות בקווים כלליים מהו המפעל המרכזי למילוי השליחות החלוצית של הדור הצעיר בימינו, מפעל שיחזק בטחוננו, יפריח השממה, ימזג הגלויות ויפלס דרך לחברה חדשה.

עד עכשיו הקימונו ישובים בודדים, והישובים התאגדו לפי קו מפלגתי וצורת ההתישבות – או עמדו בבדידותם. המציאות החדשה וצרכי תקופתנו מחייבים מעכשיו והלאה התישבות אזורית – הקמת רשת של ישובים אבטונומיים בחייהם הפרטיים ובבחירת צורת ההתישבות, אבל קשורים זה לזה במפעלים משותפים, מפעלים תרבותיים ומשקיים, המבטיחים קיום התנאים הדרושים למיזוג גלויות ולעיצוב חברה חדשה. כל איזור יכיל מעשרה עד עשרים וחמישה ישובים – שבמרכזם יוקמו המפעלים המשותפים שישרתו כל הצרכים של האיזור שאין ישוב בודד מסוגל לספקו.

חופש ההגדרה המדינית והמפלגתית. התישבות זו תהיה פטורה מכל הגדרה פוליטית ומפלגתית. המתישב לא יידרש להראות הפאספורט המפלגתי שלו. אחד הנגעים הקשים שדבקו בחלקים חשובים של ההתישבות החלוצית הוא נגע הטוטאליטריות המפלגתית שהמציא השומר הצעיר בשם “קולקטיביות רעיונית”. יש להבחין ולהפריד בין איגוד רעיוני ובין מפעל התישבותי. עובדה כללית היא שאין אף מפלגה אחת בארץ שכל חבריה יהיו חייבים בהגשמה חלוצית. רוב המפלגות בארץ יש להן גופים חלוציים, עובדה זו מוכיחה שהגשמה חלוצית אינה מותנית בהשקפה מדינית ואינה צמודה לשייכות מפלגתית. כשבאתי להשתקע בשדה־בוקר לא ידעתי ולא התעניניתי אם חברי שדה־בוקר הגדירו עצמם מפלגתית או לא. כשנוסד הקיבוץ המאוחד על־ידי חברי לפני שלושים שנה, הכריז על עצמו כקיבוץ פתוח לכל אדם מישראל ושנים רבות היה נאמן להכרזה זו, ורק לאחר שניסו להשליט בו הטוטאליטריות המפלגתית של השומר הצעיר גרמו לפילוגו. לא רק בהתישבות – גם בשיכון יש לעקור ההגדרה והזיקה המפלגתית. כלום מוכרח לעזוב ביתו – אם יחליף דעתו ויעזוב מפלגתו? החלוציות והשייכות המפלגתית הן שני דברים בלתי זהים שאין ביניהם כל זיקה פנימית. יש להפריד הפרדה מוחלטת בין ההגדרה המפלגתית ובין החלוציות המגשימה.

וכחופש ההגדרה המדינית כך חופש ההגדרה בצורת ההתישבות. בכל אזור התישבותי ינתן מקום לקיבוצים, למושבים, למשקים שיתופיים, לפי נטייתו של כל מתיישב, וגם לחווֹת־עבודה, בשביל פועלים שאינם מוכשרים או אינם רוצים עדיין בהתישבות עצמית.

יש יסוד וצורך שצורות־התישבות שונות ישתפו פעולה תרבותית ומשקית לפי תכנון אזורי. הסתדרות העובדים משמשת דוגמה מאלפת לשיתוף־פעולה בקרב עובדים מסוגים שונים ורחוקים זה מזה: עובדים שכירים ועובדים עצמאיים, עוסקים בעמל־כפים עם עובדי רוח. באיזור התישבותי יש מקום לשיתוף פעולה משקית, תרבותית וחברתית לכל צורות ההתישבות.

כל ישוב באיזור צריך להיות מושתת על מיזוג גלויות. כל נקודה ישובית צריכה להכיל מינימום של עשרים אחוזים בני־הארץ שנתחנכו במשקי ההתישבות העובדת או שגמרו בית־ספר תיכוני וגבוה – ושמונים אחוז של עולים. הקמת ישובים של מאה אחוזים עולים מצד אחד, וישובים של מאה אחוזים “גרעיניים” מבוגרי בתי־ספר או מבני מתישבים, בני מושבים או קיבוצים מצד שני – מגבשת המחיצה שבין שני ישראל. מחיצה זו תפלג לב העם. אין לנו כל זכות לרכז באחד הישובים מיטב הנוער שלנו, נוער שגדל והתחנך בארץ וספג לתוכו כל ערכי הרוח של שלושה דורות חלוציים – ולהקים ישוב שהוא בבחינת טלית שכולה תכלת, – ולעזוב המתישבים העולים לנפשם. מיזוג גלויות אמיתי יקום רק מתוך התמזגותם של ותיקי הארץ וילידיה עם העולים – במסגרת חיים משותפת.

מיזוג העבודה הגופנית והעבודה הרוחנית. באיזור ההתישבות תתמזג עבודת הגוף ועבודת הרוח. כל איזור התישבותי יהיה זקוק למספר מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, חוקרי טבע. ומקצועות אלה יהוו ענף משקי בישובים, בדיוק כענף מרעה, רפת, נהיגה בטראקטור, בנין, מסגרות, חשמלאות, וכדומה. המפעל החלוצי בימינו אינו יכול להיות דומה לזה של העליה השניה או השלישית. המדע ואנשי־המדע הם חלק אורגני של מפעלנו ההתישבותי, ואין לתאר התישבות ממלכתית בימינו בלי השתתפותם של אנשי־מדע ובעלי־השכלה. ישובי העולים בדרום עלולים להיכשל – באשר מורי־ישראל טובים ומוכשרים סרבו לעזוב את תל־אביב וירושלים וללכת לחיות בין העולים ולחנך את בניהם. ובלי מהנדסים ואגרונומים וחוקרי־קרקע ומומחי־מים לא תיתכן כל התישבות רחבת־מידות בשטחים הריקים שלנו, בדרום ובנגב.

המגינים בגלוי ובסתר על הקארייריסם נגד השליחות החלוצית, מסתתרים כביכול מאחרי צרכי המדע וההשכלה. אין מדע ושליחות חלוצית תרתי דסתרי. להיפך, תביעת השליחות מופנית לאנשי־המדע לא פחות מאשר לשאר חלקי הדור הצעיר. מהנדסים ואגרונומים, פיסיקאים, גיאולוגים יביאו ברכה בהשכלתם המדעית – אם ילכו יחד עם החלוצים ליישב השממה, ויגייסו ידיעותיהם ואומנותם לכיבוש הטבע.

רק הרגלים גלותיים, נטיות קארייריסטיות, אי־התחשבות עם צרכי הפיתוח והבטחון, בקשת נוחות זולה, וזלזול בשליחות מביאים לידי כך שמהנדסים, מומחי־מים, גיאולוגים, חימאים, ושאר מקצועות חפשיים העסוקים במשרדים המטפלים בפיתוח הנגב, ים המלח ותיכנון ההשקאה יושבים לא במקום המעשה – אלא בתל־אביב, בחיפה ובירושלים.

אין לזלזל גם במחקר המדעי הטהור, ויש ברכה רבה במלומדים במוסד וייצמן ברחובות, האוניברסיטה בירושלים והטכניון בחיפה הצמודים למעבדות ולמחקרים המתנהלים במוסדות אלה. אולם כמה צעירים מקדישים עצמם לאחר גמר לימודיהם למחקר מדעי? מספר תלמידי האוניברסיטה השנה הוא 2803, מהם רק 500 לומדים מדעי הטבע ומתמתיקה. ואיזה אחוז מאלה יקדישו עצמם למחקר מדעי צרוף?

השאלה קאריירה או שליחות מוצגת גם לגומרי בתי־הספר הגבוהים, כשם שהיא מוצגת לבוגרי בתי־ספר תיכוניים.

מפעל התיישבותי אזורי לא יתכן בלי רופאים, מהנדסים, ושאר מקצועות חפשיים, – אבל לא כקאסטה עליונה של בראהמאנים, אלא כשותפים שווי זכויות וחובות במפעל חלוצי של יישוב הארץ, מיזוג גלויות ובטחון המדינה. לא נקים שני עמים בישראל: עם של חוטבי־עצים ושואבי־מים, ועם של אנשי־מעלה. נהיה עם אחד.

בכל איזור התישבותי יוקם מרכז תרבותי ומשקי משותף לכל ישובי האיזור: ספריה, מעבדה, מוסד משוכלל, בתי־מלאכה, מחסני כלי עבודה כבדים שישוב בודד אינו יכול לרכשם, קולנוע, בימה, וגם מפעלי תעשיה. ואין כל הכרח שכל התעשיה תתרכז בשנים שלושת הכרכים. מרכז־האיזור הקרוב לכל אחד הישובים, יתן למתישבים בכפר כל הדברים החיוביים שישנם בעיר. ישובי האיזור לכל צורות ההתישבות – קיבוצים, מושבים וכו', יהיו שותפים במפעלים שבמרכז האזור. אנשי המדע שבישובים ימצאו במרכז זה גם חברה תרבותית המתאימה להם וגם ספרים ומכשירים הדרושים למקצועם. אולם הם לא יתבדלו מבני ישובם, ותיקי הארץ ועולים חדשים, ויאצילו מרוחם ומידיעותיהם ומנסיונם לבני ישובם. הזדהותם המלאה של אנשי המדע עם חיי היום־יום של ישובם תפרה פעילותם המדעית, כשם שיתרונם המדעי יהיה לברכה רבה לכל בני ישובם. גיאולוג שאינו חי בנגב – לא יכיר לעולם את הנגב. אגרונום שאינו שותף לחקלאים אין ברכה במקצועו.

במרכז האיזור גם יוקם בית־ספר תיכוני משותף לכל ישובי האיזור, וההשכלה התיכונית לא תהיה מונופולין של בעלי־יכולת. יש צורך שהמדינה תקח על עצמה להבטיח על חשבונה השכלה גבוהה לכל הצעירים באזורי ההתישבות שיצטיינו בלימודיהם, וישובו אחרי גמרם האוניברסיטה והטכניון – לפעול באזורם, או שילכו להקים עם עולים חדשים איזור התישבות חדש בשטח ריק ושומם.

דורנו מצווה לחרות על לוח לבו שתי אמיתות אכזריות וגורליות:

או שנהיה עם אחד – או לא נהיה כלל.

או שניישב הארץ – או נאבד אותה.