אמפיתיאטרון צמח, י“ח בתשרי תשט”ו – 15 באוקטובר 1954
במועצת איחוד הקבוצות והקיבוצים
קשה לבוא לכינוס בעמק־הירדן ולא למצוא עוד שתי הדמויות היקרות והזורחות, אישי כנרת ואפיקים, אשר גילמו וסימלו בחייהם המבורכים תפארת גבורה וריקמת היצירה של העליה השניה והשלישית. בן־ציון ישראלי ואליק שומרוני היו שונים זה מזה בכמה מתכונותיהם, אבל שניהם שפעו איתנות נפשית בלתי־רגילה, רעננות בלתי־לאה של יזמה והתנדבות. שניהם היו מתמידים מהטיפוס החדש שקם בארץ, – מתמידי המעשה החלוצי והנאמנות העליונה ליעודי הגאולה של העם והאדם העובד, וחייהם יום יום היו קדושים לערכי הקבוצה, ההתישבות, העליה, הבטחון, העלאת האדם. היתה בנו יד הגורל, ונעקרו מתוכנו אנשי־מסד שאין להם תמורה. נמשיך במפעל חייהם, כל אחד מאתנו במיטב יכולתו, כאשר רצו וציוו לנו שניהם בחייהם ובמותם.
חברים! לכתחילה התכוננתי לבוא הנה להסית ולהדיח צעירי הקיבוצים לברוח מהמשקים הוותיקים והמבוססים וללכת – גם בניגוד לדעת הוריהם – לישובי העולים בצפון, בדרום ובפרוזדור ירושלים, כאשר עשו צעירי המושבים. לשמחתי נתברר לי בינתים, כי מלאכה זו הולכת ונעשית על־ידי הנהלת איחוד הקבוצות והקיבוצים, ואין כלל צורך להמריד מישהו, אם כי לאחר ששמעתי דברי הח' אפרתי עלי להוסיף בנידון זה רק הערה אחת: על צעירי הקיבוצים ללכת לכל המקומות שמנה אפרתי – וגם לישובי העולים, שהוא משום מה החסיר. יש זכות גמורה, זכות שהיא גם חובה, לאנשי הקיבוצים לשקוד על הגברת מפעלם הקיבוצי וחיזוק מסגרתו המיוחדת, אבל אסור שמסגרת זו תשמש חיץ בינם ובין מפעלים חלוציים אחרים. אם עולים חדשים התישבו במסגרת לא־קיבוצית – אין הקיבוץ הנאמן לשליחותו פטור מדאגה להם. הקיבוץ ייבחן בכושרו וברצונו לשרת באמונה כל העליה וכל ההתישבות, ולא רק זו של עצמו.
אם במושבי־העולים החדשים זקוקים לעזרתכם, אין להעלות על הדעת שתמנעו עזרה זו מתוך חשבון “שלי ושלך”. מניעת עזרת־אחים ממושבי־עולים פוגמת ביסוד המוסרי של התנועה הקיבוצית. וכאן אנו מגיעים לבעיה המרכזית של התנועה הקיבוצית, שהיא, לפי דעתי, בעיית השתלבותה בצרכי הכלל, בצרכי המדינה והעם; ואולי הפעם, ובמקום זה, אוכל לדבר בענין זה לא כאיש ריב־ומדון, אלא כאחד מהמחנה.
לפני ארבע שנים וחצי, בתחילת אפריל 1950, כשעמדנו בתוך נחשול עצום ומבורך של עליה המונית, באתי לעין־חרוד ודרשתי מהחברים להעמיד משקם, נסיונם, ידיעתם, שאר־רוחם וכושר הדרכתם לרשות העולים, למען הכשירם ולחנכם לעבודה ולהתישבות על הקרקע, בכל צורה שהיא. אמרתי לחברים שאמנם עכשיו יש לנו כלי גדול ויקר שלא היה לעמנו מאות בשנים – מדינה יהודית, וביכולתה של המדינה לעשות מה שלא יכלו לעשות ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים וכל שאר הגופים והאירגונים שהיו לנו עד כאן. אבל המדינה אינה כל־יכולה. אפילו מדינה ותיקה, אדירה ועשירה אינה כל־יכולה; מדינה צעירה, רכה ודלה כישראל – לא כל־שכן. ודווקא ממדינה זו תובעת ההיסטוריה תביעות שלא הוצגו בימינו או בזמן אחר לשום מדינה אחרת. אמרתי לחברים, כי המדינה לא תעשה שליחותה אם לא תעמוד לרשותה תנועה חלוצית, – לא כזו המתפארת בעברה החלוצי ובמעשיה החלוציים בימים שלפני המדינה, אלא כזו המקבלת על עצמה בתנופה חלוצית המשימות שהצגנו לפנינו עם קום המדינה, בממדים החדשים ובקצב החדש של העליה וההתישבות; – – אנו זקוקים עכשיו לתנועה חלוצית אשר תעמוד לרשות יעודי המדינה בקיבוץ גלויות, הגברת הבטחון, הפרחת השממה בנגב, צרכי יעור ההרים והחולות, יישוב מבואות ירושלים ואזורי הספר, בנין אילת והערבה, כיבוש הים והאוויר, הנחלת הלשון, ידיעת הארץ וערכי התנועה לעליה העשוקה כל חינוך ומורשה יהודית ואנושית – – עלינו להפנות את העולים במידה האפשרית והמאכסימלית לעבודה האדמה, למושב ולקיבוץ – – המשקים יכולים לקלוט אלפי עולים; הם יכולים לשמש אמצעי הדרכה חקלאית לרבבות עולים. ארבע מאות אלף יהודים עלו ארצה מיום קום המדינה. מאה אלף יושבים במחנות ואינם עושים כלום. במשקים יש מחסור משווע בידים עובדות. היתכן הדבר שלא תשאלו עצמכם: מה עושה משק זה למען קליטת העליה? ולא תעמוד לכם תשובתכם: אנו שומרים על ערכי הקיבוץ… באה לארץ עליה עממית גדולה, ויש לנצל כל האפשרויות המשקיות שבידינו למען הכשירה במידה המאכסימלית להתישבות חקלאית – – ואל פחד מיהודים שבאים לעבוד. אל דאגה לערכים הגדולים של ההתישבות העובדת, במושב ובקיבוץ. קליטת עולים, הדרכת עולים, משיכת עולים לעבודה ולחקלאות, חינוך עולים לחיים חדשים – לא יפגעו בערכים, אלא יעלו אותם". דברים אלה לא עבר זמנם.
לצערי נשמעו אז רק מעטים לתביעה זו והוחמצה הזדמנות גדולה. אמנם הוקמו מאות ישובי עולים בחקלאות, אבל רוב הישובים האלה נעזבו לנפשם, ועדיין הם מתחבטים קשה בחבלי קליטה במשק החקלאי. ואילו נחלצה ההתישבות העובדת כולה להדרכת העולים – מבלי להתחשב עם תחומי מסגרות וצורות התישבות, היינו מסוגלים להעלות על הקרקע פי כמה עולים, ומצב ההתישבות החדשה היה שונה בתכלית.
הנעשה אין להשיב. העבר אין לשנות; אבל אל נתמיד בהחמצה זו, ונתקן שגיאותינו הקודמות, כי המצב הקיים כפי שהוא עכשיו נושא בחובו סכנות חמורות, לא רק לצורת חיינו המתוקנים, אלא לעצם קיומנו. מצב זה אפשר למַצות בפסוק אחד: יש לנו במדינת ישראל שני עמים ושתי ארצות שונות. ואין סכנה גדולה מזו.
יש לנו בישראל עם ותיק, מושרש במשק ובתרבות ומסודר פחות או יותר גם בחומר וגם ברוח. ויש לנו עם חדש במעברות, בפרברים, במושבי־עולים – ללא ביסוס, ללא חינוך, ללא בטחון, ללא לשון, ללא אור רוחני וחומרי. ויש לנו שתי ארצות – ארץ אחת מפותחת, בנויה, פורחת וצפופת־אוכלוסין; וארץ שניה, ריקה, שוממה, ללא אדם וללא ישוב. ורב העם המדולדל מהעם המושרש, ורבה הארץ השוממה מהארץ הבנויה. לא נוכל לעמוד לאורך ימים בשניוּת אומללה זו. יש אומרים שהעם החדש, העולים, יבנו השממה. ואמנם יש לעולים חלק רב בהפרחת השממה מאז קמה המדינה, אבל הם לבדם לא יעשו זאת. בלי ההשתתפות הנאמנה, השתתפות־אחים, של העם הוותיק, ולפחות של בניו החלוצים, לא ייעשה הדבר. מיזוג־הגלויות ויישוב־השממה הם יעודי־תאומים, ואין להפריד ביניהם. רק בגיוס מלוא יכולתה של המדינה ואמצעיה ורק בהתיצבות כל הכוח החלוצי שבתוכו לרשות המדינה במשימתה זו ללא כל תנאי וללא כל חיץ – נוכל למשימה.
העולים – מסוגלים לתבוע, לערער, למחות, וקולם נשמע בתוכנו, בציבור הרחב, מעל בימת הכנסת, במכשירי דעת הקהל. ואי־אפשר להתעלם מהם. אבל השממה – שותקת, וזעקתה האילמת אינה מגיעה לאזני העם, וציבורנו חי באשליה מסוכנת. מה שאמרתי לחברים בעין־חרוד לפני ארבע שנים וחצי – נכון גם כיום: הציבור בתל־אביב ובעין־חרוד, בדגניה ובכנרת רואה סביבו חיים הומים ויצירה מבורכת במשק ובתרבות, והוא שוכח שהוא נמצא רק באי פורח קטן תוך מדבר שממה גדול. כל הישובים שלנו בישראל אינם אלא איים זעירים בתוך ים שממה רחב התופס רובה הגדול של מדינתנו. הערבים התקיימו מאות שנים בשממה; הם גם הפכו עדן למדבר. אנחנו לא נוכל להתקיים לאורך ימים בשממה. השממה מעמידה אותנו לפני סכנות מוסריות, מדיניות ובטחוניות יותר מכל גורם עוין אחר. ומכיר אני פחות או יותר בגורמים אחרים המתנכלים בבטחוננו, בעצמאותנו ובקיומנו. מאז קום המדינה ועוד לפני כן טיפלתי ביחסי־חוץ, ביחסים עם שכנים קרובים ורחוקים. ואיני מתעלם מסכנת “סיבוב שני” ששליטי ערב מתכוננים לו; ואיני מזלזל בחומרת המלחמה הזעירה שמתנהלת נגדנו, למרות חוזי שביתת־הנשק; ולא שכחתי מדיניות הפייסנות כלפי שליטי ערב מצד ארצות־הברית וברית־המועצות גם יחד על חשבוננו; ולא זר לי חוסר־האונים או חוסר־הרצון של או“ם ומועצת־הבטחון לעמוד לימיננו כשמצרים או מדינה ערבית אחרת פוגעת במגילת או”ם ובחוק הבינלאומי לרעתנו; ופחות או יותר אני מכיר המזימות שחורשים נגדנו גורמים בינלאומיים שונים. אבל איני חושש לומר שהסכנה הממשית, החמורה, היא סכנת קיומם של שני העמים ושתי הארצות בישראל. ורק מתוך מיזוג־גלויות ויישוב־השממה בכוח תנופה חלוצית גדולה ומאמץ ממלכתי מכוּון – נעמוד בפני כל סכנת־חוץ. תיקון מצבנו הוא לא בבירות העולם ולא בעצרת או"ם – אלא בתוכנו. כי הסכנה האמיתית היא לא בחוץ – אלא בפנים.
זכות היהודים ומעמדם כעם ריבוני, עומד ברשות עצמו ושליט במולדתו – עדיין אינם מקובלים, טבועים ומושרשים בהכרת העמים, רוב עמי ערב וכמה מעמי האיסלם מערערים על זכות זו. ה“מדע” הסובייטי חולק על עצם קיומו של עם יהודי בעולם ומשמיץ תנועת השיחרור הלאומי שלנו, וכל ילד יודע שה“מדע” בגוש הסובייטי אינו אלא ביטויה של המדיניות הסובייטית. העולם הקאתולי רואה בירושלים היהודית פגיעה בדוֹגמה הדתית שלו. וגם הידידים המעטים שלנו לא הודו עדיין בפה מלא בגבולות ישראל, ועל הנייר עדיין קיימות המלצות עצרת או“ם על הגליל, על ירושלים, על יפו, רמלה ולוד, על החזרת ה”פליטים" שרצו ורוצים להשמיד אותנו. וגם הפולמוס על הנגב לא נסתיים עדיין.
ואסור לנו לשכוח אף רגע כי זכותנו למולדת מבוססת לא רק על זכות אבות, אלא על זכות־עבודה ויצירה והתישבות. השממה מערערת זכות זו. אין אויב גדול ממנה לשלמות המדינה ולקיומה. רובו הגדול של העם השוכן ברצועה הצרה על שפת הים שומע מזמן לזמן על מאורעות “גבול” – והוא שוכח שהוא כולו שוכן על הגבול, והאויב האפשרי מורחק רק 21 קילומטר מתל־אביב ורק 23 קילומטר מחיפה ולא יותר מ־15 קילומטר מנתניה – והגבול עובר בתוך תוכה של ירושלים.
ביצורנו המוסרי, המדיני והבטחוני – והוא הדין חיזוק עצמאותנו הכלכלית – יבוא רק עם יישוב השממה והגבולות. לא נסתום אולי פיות משטינינו גם אם כל שעל אדמה במדינה יהיה מעובד ומיושב, אבל הסכנה אינה במשטיני־חוץ, אלא בחולשת פנים. הסכנה לגליל אינה בהמלצת או"ם מלפני קום המדינה, אלא בהעדר ישובים יהודיים במרכז הגליל ובנצרת. לא דברי הרהב של נאצר או רודן ערבי אחר על הנגב, אלא שיממתו עלולה להיות בעוכרינו. ולא רק בעוכרי הנגב בלבד, אלא במדינה ישראל כולה. כל השפלה הדרומית השוכנת על גבול חברון וכל נגב ערד הם ריקים מאדם, חוץ מנקודות מעטות פה ושם. בכוחו של צבא־הגנה לישראל בלבד לא נשמור על שטחים אלה, שהם למעלה משלושת רבעים של שטחי המדינה, ובלי שטחים אלה גם רצועת החוף הצרה לא תעמוד.
הסיבוב השני – לכשיבוא – לא יהא דומה לסיבוב הראשון. בסיבוב השני לא נעמוד בפני אותם הצבאות ובפני אותם הפיקודים הערביים שהתקיפו אותנו בשנת 1948. התישבות צפופה בגליל, על גבולות המזרח, בדרום המערבי ובארץ פלשת ובשפלה המזרחית (במולדת שמשון ובמגורי דוד המלך בברחו מפני שאול), והתישבות מאכסימלית בנגב ערד, בערבה, במדבר צין ופארן, ולאורך גבול סיני עד בואך אילתה – היא שאלת קיומה וחדלונה של מדינת ישראל, והשאלה לא תחכה זמן רב לפתרונה, לשבט או לחסד.
מי יעשה התישבות זו – ובזמן הקרוב ביותר?
אין בטחון בעליה רבתי בזמן הקרוב. יש סיכויים לתגבורת העליה מצפון אפריקה. אבל אנו עלולים להפסיד גם עליה זו מבחינה התישבותית כאשר הפסדנו במידה רבה העליה הגדולה שבשלוש השנים הראשונות לאחר מלחמת הקוממיות.
בתקופת המאנדט הבריטי יצאנו לחפש ולהכשיר חלוצים להתישבות בעיירות ליטה ופולין, גליציה ורומניה, בארצות מרכז אירופה ובבאלקנים. יהדות זו נשמדה רובה, והשארית ברובה נמצאת כבר בארץ.
יהדות רוסיה עודנה כלואה כאשר היתה זה למעלה משלושים שנה. ואם כי אין כל יסוד להתיאש ממנה – אין איש מאתנו יודע מתי תוכל ותורשה להצטרף אלינו. יהדות אמריקה חפשית, אבל טוב לה באשר היא, ואין בדעתה לנוע. מדרום אמריקה ומדרום אפריקה נוטפת עליה חלוצית מיצערה ויקרה, ואפשר להגבירה, אבל צרכי ההתישבות הגדולים והדחופים לא יתמלאו מהם.
ושוב עלינו להיגמל מהרגלי העבר, ואל נמשיך לשאת עינינו תמיד וקודם אל החוץ, אלא נביט פנימה, ופה בארץ, בישראל, נמצא הכוחות הדרושים ליישוב השממה. הם נמצאים בשפע בערי ישראל ובמושבותיה. הם ילכו וייַשבו הצפון והמזרח והדרום ויבטיחו קיומה ובטחונה ועתידה של המדינה. אני מאמין, כי בדור הצעיר בערים ובמושבות גנוזה יכולת חלוצית עצומה, ואם רק נדע לעוררה ולהפעילה באהבה ובאמונה – תעשה לא פחות משעשו כל הדורות החלוציים עד עכשיו.
אני דוחה התורה הנפסדת, כי חלוץ יכול להיות רק מי שנתחנך בתנועת־נוער מעריסתו, ומילדותו הגדיר עצמו לאחד הגופים ההתישבותיים בארץ. איני מזלזל בברכתן של תנועות־הנוער החלוציות, אם כי אני מבקר קשה התגודדותן והתפצלותן. אולם אני שולל בהחלט תביעת המונופולין של תנועות אלה לחלוציות. יש עוד בנוער הישראלי פוטנציאל חלוצי עצום, שלא טיפלנו בו עד עכשיו כראוי, מפני שהתנועה החלוצית בישראל נתפלגה ונתפוררה.
אני מכיר אנשים שלא נתחנכו בתנועות־נוער ולא הגדירו עצמם לגופים התישבותיים, ואפילו לא קראו לעצמם בשם חלוצים, ובלי כל הכשרה באו מעיירות בגולה להיות “סתם” פועלים בארץ – והם שינו פני הישוב, הצילו התנועה הציונית מהתנוונות ואזלת־יד אחרי מות הרצל. יצרו כל ערכי תנועת הפועלים הארצישראלית, ולא מעט ערכים ציוניים וישוביים כלליים. אלה הם אנשי העליה השניה. ואין אני מניח שבני הערים והמושבות בישראל גרועים מאנשי העיירות ברוסיה, בליטה ובפולין לפני חמישים – ארבעים שנה. ועוד נכונו להם גדולות ונצורות. ואם אני שואל עצמי: מדוע לא נשמע עד עכשיו, לאחר תום מלחמת הקוממיות, קול הנוער בארץ, ומדוע לא התעוררה תנועה חלוצית גדולה בדור הצעיר בישראל, הריני מוצא הסיבה העיקרית בכשלונו הפנימי של המפעל החלוצי הגדול והנהדר ביותר בארץ – במפעל הקיבוצי.
מכיוון שיש לי אמונה עמוקה ביעודו ובעתידו של המפעל הקיבוצי, איני חושש להגיד בפומבי מה הם הכשלונות והליקויים שנתגלו, לדעתי, עד היום במפעל גדול זה. אהבה אמיתית היא זו שאינה מכסה על פשעים, ועם צדיקים יש לדקדק בחוט־השערה.
לפני שלוש שנים נתקיימה בסביבה זו ועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. ראיתי אז באחוד זה, – וגם אמרתי זאת בסיום הוועידה, – “מאורע רב־סיכויים הנושא בחובו בשורת התחדשות ופדות, לא רק לעצמו ולדורו בלבד”. אבל איחוד זה היה לפי שעה רק איחוד חלקי. התנועה הקיבוצית בכללה עומד בפילוגה, ועם התפוררותה של מפ"ם גברו מגמות הפירוד בשני הקיבוצים האחרים.
עוד לפני כעשרים שנה הזהיר אותנו ברל על הסכנות הספונות בפירוד המפעל הקיבוצי; הוא חשש בצדק, כי “ריח הפירוד יפריח וילך ויהרוס עד היסוד את תנועתנו כולה”. ברל לא קבל “על עצם מציאותן של גירסות שונות במחשבה הישובית שלנו ועל מציאותם של טיפוסי־בנין שונים, משקיים וחברתיים”. על מה הוא קבל? “על החיץ הגבוה שאנו מקימים בין העוּבּרים השונים של חברת־העבודה העתידה לבוא”. על “הגושים המוקפים חומות, ובין הגושים – בקיעים עמוקים. כך הוא בין הגושים הקיבוציים לבין הגוש המושבי, וכך הוא בין הגושים הקיבוציים ביניהם לבין עצמם”. וברל לא הגזים באמרו כי “מכל הפילוגים בתנועת־הפועלים בארץ עוד לא היה פילוג כזה להפרדה בין אחים. – – הפילוג במערכה החלוצית מטפח בנו נטיות ויחסים שהם ההיפך הגמור ממה שהקבוצה זקוקה להם וממה שהיא מבקשת לטפח בחבריה. במקום אחווה – איבה, במקום אמון – חשדנות, במקום כיבוד לחבר – נקרנות, במקום סקרנות רוחנית אמיצה – אטימות שכלית, במקום שיתוף – קנאה, במקום סולידאריות – יחסי תגרנים־יריבים”. וזה נאמר כמה שנים לפני פרשת עין־חרוד…
הנושא הראשי והראשון של הפירוד במחנה החלוצי היה השומר־הצעיר. הוא נתפס לייצר הפירוד כשעדיין היה רחוק מהכרה מעמדית ותפיסה סוציאליסטית. כשקמו האיחודים בתנועת־הפועלים בארץ ובגולה אחרי מלחמת־העולם הראשונה, – היה השומר־הצעיר הגוש היחיד שעמד מנגד וטיפח “עצמיותו המיוחדת”, תחילה עצמיות “קהיליתנו”1) השוללת כל תפיסה מעמדית וסוציאליסטית, ולבסוף – העצמיות" הבנויה על “סינתזה” בין סטאלין ובין ברוכוב. גם כשהשומר־הצעיר ניסה כאילו להתלכד עם ציבורים שמחוץ לקבוצתו וייסד “ליגה סוציאליסטית”, לא היה זה גוף עומד ברשות עצמו בגדר הענינים שהוא דן בהם, וחברי השומר־הצעיר לא היו בו חברים ככל שאר החברים – אלא הוא שמר גם בתוך גוף זה על עצמיותו, ואנשי ה“ליגה” שמחוצה לו לא היו בעצם אלא חוטבי־עצים ושואבי־מים של השומר־הצעיר – לא במובן החומרי חלילה, אלא במובן הפוליטי.
גם לאחר־כך – כשנוסדה מפלגת הפועלים המאוחדת ונתאחדו גופים שונים שלא היו מסוגלים להיות משרתיו הרוחניים של השומר־הצעיר – לא עלה כלל בדעתו להתמזג בתוך המפלגה “המאוחדת”, אלא הוא קיים לעצמו מפלגה בתוך המפלגה, ואיש השומר־הצעיר לא היה חפשי להצביע ב“מאוחדת” כרצונו, אלא כפי שהטיל עליו הקיבוץ הארצי.
הקיבוץ המאוחד, שנולד בתוך מאבק פנימי בגדוד־העבודה, וחבריו נלחמו נגד מגמות ההתבדלות וההסתגרות של גדוד־העבודה בשעתו, וזמן רב הכריז על עצמו כקיבוץ פתוח, – חיקה לאט לאט דרכי הקיבוץ הארצי, ספג לתוכו מגמות ההתבדלות וההסתגרות, ייסד סיעה ב' דוגמת ה“ליגה” של השומר־הצעיר – לא על יסוד חברות שווה, אלא כמכשיר של שירות פוליטי לקיבוץ המאוחד, ומגמה זו הולידה הפירוד הראשון בתנועת הפועלים הארצישראלית; באמתלא של הקמת “איחוד כולל”, פילגה סיעה ב', בהדרכת ראשי הקיבוץ המאוחד, לפני כעשר שנים, את מפלגת פועלי ארץ־ישראל.
“האיחוד הכולל” נשתכח לאחר שמילא שליחותו בהקלת הפילוג, ובמקום אחדות פועלי ארץ־ישראל קמה מפלגת־הפועלים “המאוחדת”, שגם הקיבוץ המאוחד – כקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר – ראה עצמו בה מפלגה בתוך מפלגה, והתרוצצות שני הקיבוצים כשתי מפלגות עצמאיות במפלגה “המאוחדת” הביאה סוף סוף לידי התפוצצותה והתפוררותה של המפלגה “המאוחדת”.
מגמת ההתבדלות שנשא בחובו השומר־הצעיר מעודו, הולידה בתוכו המאֵרה הטוטאליטרית המכונה בשם המצלצל של “קולקטיביות רעיונית”. כפי שציין זאת ברל, עוד לפני כעשרים שנה, באה הקולקטיביות הרעיונית והפוליטית עוד “בטרם נתגבש באותם הקיבוצים תוכן פוליטי מסוים. התשוקה לעצמאות אידיאולוגית ופוליטית קדמה לתוכן הרעיוני שעתיד היה למלא אותו קנקן עצמאי שקיבוצים מסוימים ישמשו לו נושא, דוגמת אותו הקלָע, אשר לעולם אינו מחטיא את המטרה: תחילה הוא יורה את הכדור ואחר כך הוא מקיף אותו בעיגול”.
שנים רבות שימש יסוד ל“קולקטיביות רעיונית” רעיון המדינה ה“דו־לאומית” שקיבל השומר־הצעיר מאנשי “ברית שלום”. השומר־הצעיר התיצב בראש הלוחמים נגד רעיון המדינה והעצמאות העברית, וכרוויזיוניסטים בשעתם, כשעוד ישבו בהסתדרות הציונית “הישנה”, ניהלו מדיניות־חוץ “עצמאית” בניגוד לחוקה הציונית ובניגוד לרצון הרוב המכריע של התנועה הציונית. אולם שלא כרוויזיוניסטים לא פרשו מעולם מההסתדרות הציונית, ונימוקם אתם. הם גם נהנו מזכויות חברי ההסתדרות הציונית וגם פעלו נגד החלטותיה וחוקתה: שלחו תזכירים לוועדות בינלאומיות שנשלחו לארץ, באו או ניסו לבוא בדברים עם נציגי ממשלות, ועד הרגע האחרון נלחמו ברעיון מדינה יהודית כרעיון ריאקציוני, אוטופיסטי, מתנגד ל“כוחות המחר” – עד שבא גרומיקו והכשיר בנאומו הידוע בעצרת או"ם רעיון “ריאקציוני” זה.
אמנם, כשדנו בוועד־הפועל של הסתדרות העובדים לפני כעשר שנים (ביום 24.2.44) על הוראות למשלחת ההסתדרות לוועידת הפועלים הבינלאומית (כוללת “מזרח” ו“מערב”) שעמדה להתכנס בלונדון, טען גם טאבנקין – שאין הבדל בין מדינה יהודית ובין מדינה דו־לאומית, וסיעה ב' הצביעה יחד עם השוה“צ ופוע”צ שמאל (זה היה עוד לפני הקמת המפלגה “המאוחדת”) נגד הצעת הרוב לחייב את שליחי ההסתדרות לקונגרס הפועלים העולמי לתמוך בתביעת המדיניות של ההסתדרות הציונית, כפי שנוסחה בתכנית ירושלים (“בילטמור”). אבל לפני שבועות אחדים שמענו, כי המפלגה “המאוחדת” נתפוצצה, והקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טאבנקין הקים לעצמו מפלגה חדשה – מפני שלא הסכימו למגמתו של השומר־הצעיר להפוך את המפלגה למפלגה דו־לאומית ולקבל בתוכה חברים ערבים.
“הקולקטיביות הרעיונית” המשולבת בהתישבות, מחייבת מראש כל חבר במשק לענות “אמן” על כל עמדה אידיאולוגית ומדינית של הגוף המפלגתי המאורגן כקיבוץ ארצי, מוחקת צלם האדם ההוגה, בן־החורין, והופכת אותו ל“רובוט” פוליטי. היא גם מערערת זכותו של האדם העובד, היוצר, המתישב והופכת אותו לכלי־משחק בידי הגוף השליט בקיבוץ. אם מעז חבר קיבוץ לא לקבל את “הקו” – אינה עומדת לו זכות עבודתו במשק, זכות התישבותו, זכות חייו חיי שוויון ושותפות, – הוא נעקר מהמשק. המשטר הטוטאליטרי הנקרא בשם “קולקטיביות רעיונית” מן ההכרח שהוא מביא לידי נישול עובדים ומתישבים – כשהם מעיזים לחשוב בעצמם ולהגות כאנשים חפשיים ואינם מקבלים גזירת המחשבה של הקולקטיב. כך נעשה הנישול הראשון בבית־אלפא, לפני כחמש־עשרה שנה, כשראשוני הבונים והיוצרים של משק השומר־הצעיר בארץ – לא הסכימו להתבדל מכלל הפועלים בשם “העצמאות” של השומר־הצעיר, והם נאלצו לעזוב הישוב והמשק שבנו בזיעת־אפיהם במשך שנים. וכך קרה הדבר בזמן האחרון במשקים אחרים של הקיבוץ הארצי – בזיקים, בשובל, במסילות, בגת ועוד.
הדיבוק הטוטאליטרי נכנס גם לקיבוץ המאוחד, אם כי קיבוץ זה דגל להלכה בתורת הקיבוץ הפתוח, והיה כמה שנים נאמן לתורה זו, עד שנתארגנה בתוכו ומחוצה לו סיעה ב', ונאסר על חברים במשקים ועל משקים שלמים, שדעתם לא היתה כדעת “השלטון העליון” – מזכירות הקיבוץ – לפעול בשטח הרעיוני והפוליטי, החורג ממסגרת העבודה וחיי החברה בקיבוץ – לפי הכרתם ומצפונם. השליטים לא נרתעו מפילוג הקיבוץ, ובלבד שתתקיים “הקולקטיביות הרעיונית” שאינה כתובה בחוקת הקיבוץ המאוחד. סילופים אלה של התורה הקיבוצית חיבלו קשה בנפש הנוער אשר ראה מקודם בקיבוץ גילוי עליון של יצירתנו החברתית, המשקית והתרבותית.
“שיטת ‘הקולקטיביות הרעיונית’ המשתררת בעולמנו מחזירה אותנו, בשינוי צורה, למשטר של פטריארכט. במקום אבי המשפחה או אבי השבט באה “המזכירות”. – וכשם שבמשטר הפאטריארכלי אי־אפשר היה לצאת מתחומי המקובל והמוסכם במשפחה, כך מקבל על עצמו בימינו גם חבר הקיבוץ המתקיים על קולקטיביות רעיונית, לבלתי היות יחיד עומד במובן הרוחני ברשות עצמו, אלא אבר מן החי הקולקטיבי, לא יותר מאבר”. בקורת זו שמתח ברל לפני כעשרים שנה על המגמה הטוטאליטרית בקיבוץ השומר־הצעיר לא פג טעמה גם היום. להיפך, כי ראינו מאז מה עוללה “הקולקטיביות הרעיונית” לקיבוצים שדגלו בה ולרעיון הקיבוצי בכלל.
ברל לא התעלם מצרכי השיתוף הרעיוני בחיי הקיבוץ. “ברית־אחים לחיי שיתוף אי־אפשר לה בלי קרקע רעיוני משותף. אלמלא משא־נפש אחד חי בלב הקבוצה לא היה בכוח חבריה לקיים את היצירה המשקית והחברתית אפילו לזמן־מועט. משא־נפש זה, האחד לכל התנועה החלוצית, מורכב מיסודות ראשונים: גאולת־ישראל, חזון הסוציאליזם, חלוציות, תקומת העברית, אחדות העובדים וכיוצא בהם. יסודות ראשונים משותפים – לחוד, ומשמעת “פוליטית” ו”גיבוש אידיאולוגי" לחוד. כל הנוטל מן הקבוצה יסודותיה הראשונים ורוצה לקיים אותם בלעדיהם, הרי הוא משמיט מתחתיה את קרקע צמיחתה ומשאיר אותה בחלל ריק. ומי שבא להוסיף על היסודות הראשונים גם חובת משמעת פוליטית וחובת גיבוש אידיאולוגי, ממלא את חללה עד אפס מקום לנפש החבר, עד למחנק" (“ערעורים על המצב הקיים”, כתבי ברל, כרך ז', עמוד 285).
ברל גם לא התעלם מבעיית חינוך הילדים בקיבוץ. “אין חפצי ב’חינוך' מחוץ לזמן ולמקום וללא אידיאה שולטת בו. אולם את המכוון בחינוך, ואת המייחד את חינוכנו אנו מכל ‘זרם’ אחר אני רואה בערכים היסודיים והמשותפים לכולנו: רעיון העבודה, גאולת העם, שוויון האדם וחירותו, אהבת היצירה ואהבת הדעת, הגשמה חלוצית חברוּת ועזרה הדדית ושיתוף, מצוות מעשיות, התנדבות. מי שכל אלה אינם מספיקים לו, והוא מעמיס על הילד בבית־ספר או בהסתדרויות־הנוער את כל אותם עיקרי האמונה ופולחני השבטים ופרחי היחסים החוצים אצלנו בין גוש לגוש והמבדילים בין נוער לנוער – אינו עוסק בחינוך הדור הבא, אלא בגיוס ‘קאנטוניסטים’” (שם). ערכי־היסוד החינוכיים שמנה ברל נכללו כולם בחוק החינוך הממלכתי.
הקולקטיביות הרעיונית הביאה לידי הסתגרות הקיבוצים וראיית הקיבוץ לא רק כמטרה לעצמו, – זוהי ראיה נכונה, – אלא כמטרה היחידה, שכל הנעשה בארץ, בציונות, בהסתדרות, במדינה לא בא אלא לשמש את הקיבוץ.
חברי הקיבוצים לא פחתה חלוציותם האישית – אבל זו נהפכה לחלוציות בערבון מוגבל: הכל בשביל הקיבוץ, ורק בשביל הקיבוץ. וזה הביא את שני הקיבוצים, שהדיבוק הטוטאליטרי השתלט עליהם, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, לפריקת האחריות מעול המדינה.
מאז הוקמה מדינת ישראל, זה שש שנים וחצי, היו לנו הרבה ימים קשים ומרים; אבל לא היה יום שחור כיום שבו החליטה “מפלגת הפועלים המאוחדת”, בהנהגת סנה והשומר־הצעיר, מיד לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, כשהיינו צריכים להקים את הממשלה הנבחרת הראשונה בתולדות העם היהודי, – לפרוש מהממשלה ולא לתת יד לרוב פועלי ישראל, שההיסטוריה הטילה עליה אחריות על כינון המדינה והנהלתה. זה היה יום שחור למדינה, לתנועת הפועלים, לעליה, להתישבות, לתנועה החלוצית והקיבוצית. חלק גדול של חלוצי ישראל, ובתוכם שני גופים קיבוציים גדולים, סירבו לשאת, יחד עם רוב פועלי ישראל, בעול הבטחון, העליה וההתישבות ובביצור המדינה הצעירה המתבוססת בקשיים ועמוסה משימות, כאשר לא היתה כל מדינה אחרת. באותו יום נתכחש חלק גדול של חלוצי ההגשמה לעברם, לשליחותם החלוצית ולאחריותם בפני כלל־האומה וכלל־הפועלים בישראל.
אותה שעה נסתיימה המלחמה, אבל השלום לא בא. להיפך, האויבים המוכים התכוננו לסיבוב שני, והיה צורך לארגן, לצייד ולאמן מחדש צה"ל ליום־הפקודה. אנשי הקיבוצים שפרשו מהממשלה – עזבו גם מערכה זו. הם לא היו מוכנים לשרת “בצבא זה”. אחדים מהם מדברים עכשיו גבוהה על צרכי הבטחון – אבל במשך כל השנים האלה סירבו להטות שכם לארגון כוחות הבטחון.
עמדנו בפני עליה רבתי, כאשר לא היתה מעולם. הממשלה הנבחרת הראשונה עם רוב פועלי בתוכה הכריזה על “תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה ע”י עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ“; ולא רק הכריזה – אלא ביצעה דברה; בפחות מארבע שנים; הכפילה גם מספר האוכלוסין וגם מספר הישובים החקלאיים. הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד פעלו כל אותן השנים הגדולות והקשות יד אחת עם מק”י, “חירות” הציונים הכלליים וה“לוחמים” מיסודו של לח“י – למען הכשיל את הממשלה, ופועלי ישראל ראו לתמהונם ולצערם בפעם הראשונה כיצד פועלים הדוגלים בסוציאליסם מהפכני ובציונות חלוצית משתפים פעולה בכנסת עם אנשי אצ”ל ולח"י, וימין ציוני – בכדי להפיל ולערער ממשלה שרוב פועלי ישראל בחרו בה.
ודאי, לא הקיבוץ הארצי ולא הקיבוץ המאוחד לא חדלו לעשות לביתם: לגייס נוער למשקיהם ולהוסיף משקים לקיבוציהם. אבל המדינה והעם בתוך המדינה נדרשו לדאוג לקליטת מאות אלפי עולים, למעשה – מספר עולים יותר גדול ממספר התושבים בשעת יסוד המדינה – לשיכונם, להעסקתם, להעלאתם על הקרקע, להנחיל להם הלשון וערכי תרבותנו, לבטחון המדינה וגבולותיה וישוביה הוותיקים והחדשים. לפעולה זו לא הטו שני הקיבוצים שכם, ובתכסיסיהם ובתעלוליהם האופוזיציוניים בכנסת ומחוץ לכנסת, יחד עם מק“י ו”חירות" ושאר סיעות האופוזיציה, – עשו כל אשר ביכולתם לחבל בפעולת המדינה וממשלתה, ועל־ידי־כך הורידו קרן החלוציות והתנועה הקיבוצית בעם ובנוער.
קובלים עכשיו על הנוער שהוא ציני, ריק מכל שאיפה, רודף אחרי תענוגות, קאריירות, בצע וכדומה. איני שותף לקטרוג זה. מסופקני אם היה לנו אי־פעם או שיש לעם אחר – נוער כזה. איני מאמין שגבורת הנוער שנתגלתה בימי ההעפלה, במלחמת השחרור – כהתה ודעכה. נשתבשו דרכי החלוציות והיצירה הקיבוצית בהסתגרותם ובהתבדלותם של הקיבוצים הארציים, בהתפרקותם מעול המדינה ומשימותיה הממלכתיות, בסגידתם ל“מולדת השניה” במשטרם הטוטליטרי המסלף ערכי החירות והשוויון של האדם היוצר, בהתגודדותם הכיתתית המערערת אחדות הפועלים, אחדות התנועה הקיבוצית, אחדות העם.
על ה“איחוד” שנתכנס כאן להרים מחדש בכוח מוגבר ובעוז־אמונה לוח הערכים האמיתיים של הקיבוץ והחלוציות בישראל – חלוציות המשתלבת כולה בצרכי הכלל, כלל־העם וכלל־הפועלים, ועומדת באמונה לימין המשימות הדוחקות והכבדות של המדינה – בחיזוק הבטחון, ביישוב הגבולות והשממה, במיזוג הגלויות, בהפניית עולים ונוער להתישבות, ונושאת ברמה דגל השותפות והשוויון וההגשמה האישית, ללא כבלי “הקולקטיביות הרעיונית”.
אני מאמין שהאנשים היושבים פה – יוצריה ומחולליה הראשונים של הקבוצה והקיבוץ בארץ, צפון בהם הכוח המוסרי וכוח הרצון לעורר מחדש ברחבי הנוער ובציבור הפועלים תנועת התנדבות והתישבות אשר תחדש נעורי המפעל החלוצי והקיבוצי ותטהר אותו מהסיגים הזרים והפסולים שנשתרבבו לתוכו על־ידי מגמות טוטאליטריות הסותרות מהות החלוציות.
הדבר היחיד שאיחוד הקבוצות והקיבוצים חייב ללמוד מהקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר ומהקיבוץ המאוחד הוא – מה לא לעשות.
התנועה הקיבוצית תהיה שוב לעמוד־אור ההולך לפני העם ומַנחה את הנוער – אם תעמיד עצמה לשירות הכלל ותהיה פתוחה לכל איש ואשה הנאמנים ליסודות המשותפים והכלליים של ההתישבות הקיבוצית, וגם תדע לפעול שכם אחד עם כל המסגרות האחרות בהתישבות העובדת – למען הפרחת השממה ומיזוג הגלויות והקלטת העולים בעבודה, בחקלאות ובתרבות העברית.
ואעיר עוד הערות אחדות על ההתישבות.
עשינו התישבות שבעים שנה לפני קום המדינה. הבעלוּת הנכרית על האדמה והשלטון הזר במדינה התנו דרכי התישבותנו והגבילו אותה. מתוך הרגלי מחשבה הוספנו ללכת בדרך זו גם לאחר קום המדינה, אם כי המציאות נשתנתה: היינו בעלים כמעט לכל אדמת המדינה והיינו אדונים לעצמנו, – וגם צרכי ההתישבות וגם אפשרויותיה גדלו לאין־שיעור. מחשבתנו לא הדביקה ההתפתחות המהירה של המהפכה הלאומית.
בימי התורכים והבריטים הקימונו “נקודות”. רכישת כל פיסת־אדמה עלתה אז במאמצים ממושכים ובאמצעים רבים, וכשהצלחנו אחרי כמה שנים לרכוש כברת־אדמה הקימונו עליה “נקודה”, כלומר ישוב בודד. לא יכולנו לתכנן ההתישבות לפי צרכי המשק, הבטחון והעליה, כי העיקר – האדמה – לא היה בידינו. מאז קום המדינה כל האדמה היא ברשותנו, והגיעה השעה שההתישבות תיבנה מתוך שיקול ותכנון לאומי. אין לנו עדיין האמצעים וכוח האדם לתכנן התישבות ארצית, לאורך ולרוחב גבולות המדינה. אבל כבר יש לאל ידינו לתכנן ולבצע התישבות אזורית. האזורים במדינה נבדלים זה מזה באקלימם, בתבנית־אדמתם, בתנאי בטחונם ובאפשרויותיהם המשקיות.
עד עכשיו היו לנו בהתישבות רק צירופים אידיאולוגיים ומדיניים. משק בצפון עתיר־מים ומשק בנגב החרב היו מאוחדים בגוף פוליטי אחד, ומשקים שכנים בצפון ובנגב היו נפרדים זה מזה ללא כל זיקה ועזרה הדדית. לא טיב הקרקע, ולא צרכי המשק, לא צרכי הבטחון והתרבות – איחדו משקים, אלא “קולקטיביות רעיונית”. המטיפים להלכה לתורה כי ההוויה קובעת את ההכרה – נהגו בדיוק להיפך: “ההכרה” האידיאולוגית קבעה את ההוויה – וסילפה אותה. כשלעצמי איני מאמין כי הכרה היא מחוץ להוויה וכאילו נוצרת על־ידיה. איני מאמין בשניות של חומר ורוח; ההכרה היא יסוד ראשוני בתוך שאר היסודות של ההוויה, הפועל ומופעל גם יחד בכוח עצמו ובכוחות האחרים הנתונים בטבע; וכשם שאין לתלות הכל בהוויה המשוללת כביכול הכרה, כך אין לתלות הכל בהכרה המתנכרת להוויה או גם מתנגדת לה.
רוב מעשי אדם הם במחשבה תחילה, אבל לא במחשבה ערטילאית, אלא זו שצמודה למציאות הטבע והיכולת הגנוזה בתוכו.
עלינו לבנות ההתישבות מתוך תיאום פנימי עם תביעות החזון ההיסטורי שלנו ועם הנתונים של טבע הארץ, אדמתה, מימיה, תבניתה וצרכי בטחונה.
האיזור יהווה יחידה משקית, בטחונית ותרבותית, מבוססת על שיתוף בין כל המשקים הנבנים באיזור, אם כי כל משק יהיה אבטונומי לגמרי בנוגע לצורך חייו החברתיים, זיקתו או חוסר־זיקתו לגופים התישבותיים ארציים ולגופים פוליטיים. באיזור יימצאו גם קיבוצים, גם מושבים, גם משקים שיתופיים, גם חוות־עבודה, לפי הבחירה החפשית של כל מתישב, והם ישתפו פעולה בעניני בטחון ותרבות ומיזוג גלויות, ויקימו מפעלי־עבודה־וחרושת ומרכזי־קניות־ושיווק משותפים, שאין בכוחו של משק בודד לפרנס. התנאי הראשון להתישבות זו – חופש הגדרה פוליטית לכל מתישב. לא בקיבוץ ולא במושב ולא בשום צורה ישובית אחרת לא יידרש שום פספורט מפלגתי. המתישב יידרש לקבל על עצמו אך ורק החובות הקשורות לאיזור ולמשקו ולצורת־החיים בה בחר: חיי שוויון ושותפות מלאה בקיבוץ; עזרה הדדית ועבודה עצמית במושב; משק משותף במושב שיתופי וכיוצא באלה. אבל דעותיו של המתישב בענינים בינלאומיים או בשיטת הבחירות לכנסת – הן רשותו הפרטית, האישית, של המתישב. זכותו וגורל־חייו של מתישב אינם יכולים להיות תלויים בקאפריסה האידיאולוגית של מנהיגי גופים התישבותיים, אפילו לא בדעת הרוב של גופים אלה. יש להפסיק אחת ולעולמים חרפת הנישול של עובד ומתישב בגלל דעות שבלב.
בהתישבות אזורית תהיה הגדרה חפשית בבחירת צורת־התישבות החברתית, וכל הצורות השונות ישתפו פעולה בצרכי האיזור המשותפים: משקיים, תרבותיים ובטחוניים. צורה חברתית אינה חיץ בין מתישבים, אלא דבק נוסף בין שותפים לאחת הצורות. בני קיבוצים ומושבים חייבים לפעול יחד בהכשרת עולים להתישבות, בהדרכת מתישבים חדשים ובכל מאמץ למיזוג גלויות. קיבוצים ומושבים צריכים לקיים מוסכים משותפים, בתי־מלאכה לתיקון מכונות, מכוני־חינוך־ותרבות אזוריים לחינוך הילדים והנוער ולהשכלת הבוגרים. הם גם יקימו בתי־חרושת משותפים לעיבוד תוצרתם החקלאית.
בהתישבות אזורית אפשר יהיה לקיים שיתוף מאכסימלי בין עבודת־רוח ובין יגיע־כפים. בכוח השרירים בלבד אין עושים התישבות. העבודה הגופנית מופרית, מתעשרת ומתעלה ע"י עבודת הרוח. משקנו יצליח אם יתבסס על כיבושי המדע והטכניקה המתקדמים ומשתכללים בלי־הרף. אבל גם המדע נזקק לנסיון המעשי והיום־יומי של העובד ומתעשר על־ידו. אי־אפשר בחיינו המורכבים בלי חלוקת־עבודה, ויש בהתמחות מקצועית ברכה רבה. אבל יש גם סכנה של דלדול מחשבתי ומעשי בהפרזת החלוקה ובהתפצלות המקצועית. מלבד יחידי־סגולה המטפלים במחקר מדעי צרוף במעבדה או בחינוך גבוה באוניברסיטה, יש צורך שאנשי המקצועות המדעיים – המהנדסים, הטכנאים, החימאים, הרופאים, חוקרי הקרקע והצמח והחי – יחיו בתוך המתישבים שאותם הם משרתים, יעניקו ידיעותיהם לציבור המתישבים וישתתפו בנסיון עבודתם היום יומית. חוקרי הנגב שיושבים בתל־אביב או בחיפה – עושים חקירתם פלסתר. אגרונום שאין לו אלא הנסיון של תחנת נסיונות – לא יביא ברכה לחקלאות. ואין צורך לומר, שמורה שאינו חי עם תלמידיו והורי תלמידיו בישובם – יעשה מלאכתו רמיה. אין מחנכים רק בשעות הלימוד בבית־הספר. המורה חייב להכיר ולחיות את חניכיו כל ימות השבוע; הוא גם חייב לדעת ההוויי המשפחתי של הורי הילד, אחיו ואחיותיו.
האיזור צריך להיות מכוון למיזוג גלויות. לא בכל נקודה ישובית אפשר לערבב כל בני העדות והשבטים. יש עדות הרוצות דווקא בישוב עדתי משלהם, ולא תמיד אפשר לגזור על ותיקים ועולים חדשים שישבו יחד. התישבות אזורית מאפשרת גם בחירה חפשית בשטח העדתי והוותק בארץ, וגם מזמנת בשטח אחד ותיקים ועולים חדשים, עדות מזרח ומערב, צעירי משקים חקלאיים ובני עיר, בוגרי בתי־ספר תיכוניים ועשוקי חינוך. המפעלים החינוכיים והתרבותיים המשותפים באיזור שומה עליהם לדאוג למיזוג מאכסימלי ומהיר ככל האפשר של הגלויות, קודם־כל בקרב הילדים והנוער, ועל־ידיהם ובעזרתם – גם בקרב המבוגרים.
האיזור חייב להיות מתוכנן ובנוי לפי צרכי הבטחון. כל איזור צריך להיות מצויד במקורות מזון, כלי מלאכה ונשק שיאפשר לו לעמוד בכוח עצמו נגד האויב גם במקרה שינתק משאר חלקי הארץ. תכנון התגוננותנו מפני התקפה חדשה בנוי על הנחה שנעביר את המלחמה לשטח האויב. אבל עלינו לשער שגם האויב בונה תכנית השקפתו על הנחה זו. אנו חייבים להיות מוכנים לא רק לנצחונות בלתי־פוסקים, אלא גם לכשלונות זמניים. כל איזור חייב להיות ערוך בכוח אדם, ביכולת משקית ובבתי־מלאכה ובציוד טכני, כדי עמידה לבדו בפני אויב – זמן מאכסימלי.
ויש עוד שיקול אחד, החורג ממסגרת המדינה, והוא שיקול העליה. במציאות היהודית הנתונה יש רק מספר לא־רב של יהודים העתידים לעלות מתוך מצוקה. זוהי בעיקר היהדות בצפון אפריקה ובשאר ארצות האיסלם. שנים וחצי מיליונים יהודים כלואים בגוש הסובייטי, ואם כי אין אנו רשאים אף רגע להתיאש מהם – אין אנו יודעים מתי תינתן להם הזכות לצאת ולעלות. ויש למעלה מששה מיליונים יהודים החיים ברווחה, בחופש, ובשיווי־זכויות. אין יהודים אלה רואים הכרח לעצמם לעזוב מגוריהם הנוכחיים, וההפחדה בהיטלר חדש או בהתפרצויות אנטישמיות – לא תערער שלוותם, שאננותם ודבקותם בארצות מגוריהם. הם סבורים – ויש יסוד לסברתם – שמה שקרה באירופה אין מן ההכרח שיקרה גם באמריקה. ואין אדם עוזב מקום שטוב לו, מתוך חשש שמא פעם יהיה רע. ואין כל הבדל איך נקרא לארצות אלה: גולה או תפוצה או פזורה או איזה שם שהוא; השם אינו קובע. בארצות אלה אין כוח דוחף ליציאה, ועליה מארצות אלו תבוא רק ע"י כוחה המושך של מדינת ישראל.
רק בכוח מפעלים חלוציים רבי־תנופה, שיַפרו השממה, ימַזגו הגלויות, ילכדו עובדי־רוח ובוני־התישבות ויסללו דרך לחברה חדשה, חברה למופת – נעורר תנועה חלוצית גדולה בעם, בארץ ובגולה.
המפעל הקיבוצי עשה כמה שגיאות בעבר והוריד קרנו בתוך הנוער. אל נפחד להכיר בכשלונות, ויימצא בנו הכוח להתגבר עליהם. והכוח יימצא אם רק נרצה, – ונעורר שוב כוחות נרדמים, גנוזים, ותתלקח תנועה חלוצית כאשר לא ידענו עד כה.
וייענה לא רק הנוער בישראל, אלא גם הנוער בתפוצה העשירה והמרווחה.
אין זה הרהור לב, אלא לקח מעשי של מפעלי שלושת דורות חלוציים. חלוציות גוררת חלוציות. ואני בטוח שאם ייחלץ הנוער בישראל – ילך אחריו הנוער היהודי מכל התפוצות.
-
קובץ שהוציא השומר־הצעיר בכביש חיפה־ג'דה בתרפ"ב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.