ג חיי הצמח והחיה והאדם.

 

א. יצר מחשבות האדם    🔗

מלבד המחשבות הטהורות אשר יוליד המוח באדם במשפט וחשבון ואשר דברנו בהן בחלק האחרון מספרנו, נוסף עליהן גם יֵצר מחשבות רבות באין חשבון ודעת ובאין עצה ומזמה, והן מושלות בנו ממשל רב שכם אחד על המחשבות הטהורות.

ליצר המחשבות האלה יקראו החכמים שמות זה בכה וזה בכה; אלה קראו להן ״חשק" או ״תאוה“, ואלה ״רצון בלי דעת וחשבון”, ובכל אלה לא מצאו חזון להשמיע בם את משאת לבם כאשר חפצו; גם העברי בשפתו יקרא בשם ״יֵצר“, יצר טוב ויצר רע, ובעלי האסֻפות יקראו למחשבות ההן ״נטיות” או ״פניות", באמרם כי לב האדם נוטה אחרי אחד הדברים או נוטה ופונה מאחריו ושרש דבר לא ידע, ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו נקרא למחשבות ההן פעם בכה ופעם בכה.

כל איש מבשרו יחזה כי מושל היצר בנו שכם אחד על מחשבותינו הטהורות אשר עמלנו בהן, והיה לנו יצר לב האדם הרודף אחרי ההון למופת בזה, כי קרוב הדבר הזה בפינו ובלבבנו מאד; אם נשאל את פי האיש אשר הון ועשר היו לו לנחלה: למה אתה רץ ולמי אתה עמל כל היום? הן מצאת רב לך לכלכל את נפשך ואת ביתך שכם אחד על כל האנשים אשר כגילך. ולמה זה אפוא תעמול לשוא ותחסר את נפשך ממנוחה? – והיה אם תמים לב האיש הזה ואין רמיה ברוחו, וענה ואמר לך: ידעתי כי שקר העֹשר הבל ההון, ידעתי כי יש אשר שמור העשר לבעליו לרעתו, אבל לבי נוטה אחרי העשר ויצר מחשבותי לא יאמר הון לכל ההון אשר אצרתי וצברתי ואני לא אוכל לכלכל את חשקי ואת תאותי ולמשול ברוחי.

יש אשר נשפוט בחפזנו כי לא שפוכה ממשלת היצר הזה על פני כל האדם ולא את כלם יוליך בזרוע עזו, ואולם אם נתחקה על שרשי כל הדברים אשר לנו מסביב, וראינו את כל האדם בנעורינו ובזקנינו והם על פי יצר לבם זה יחיו, ומרבית כל המעשים הנעשים, הגדולים והנפלאים, ימצאו חזון ממנו. אם ישלח איש אניות ויבקש נתיבות בלב ים או יבנה מסלות ברזל וישלח בהן מרכבות בקיטור, אם יכונן בתי חרשת ותכונה או ישלח ידו לסחר גוים, אם יבקש לו ארצות חדשות או ישים פניו למלאכה ולכל משלח יד, וגם אם ישים פניו לדרוש חכמה ומדע ולגלות סתום מני חשך, והיו כל אלה במצות יצר מחשבות לבו; אמנם שונים פני הנטיות האלה כפעם בפעם ותוצאותיהם ותולדותיהם שונות אשה מרעותה, וגם הרודף אחרי ההון יצא לפעלו על פי סבות שונות, אם לעשות חסד וצדקה ואם לחיות חיי נעם, אם להרבות תפארת גדולתו ואם להגדיל כבוד נפשו, אם להוסיף עָצמה ואם להיות לבדו אדונים לנפשו, אם להוסיף חכמה ואם להרבות כח ממשלתו, וכדומה, ולפיהן נקרא לו טוב מעללים או רע מעללים; והיה אם נשים לב כי הנטיה לאסוף הון היא אֵם כל הנטיות אשר אמרנו בזה, או אז נביא לבב חכמה לדעת ולהבין כי היא הגבירה וכי כל בני האדם תכו לרגליה.

ולולא היצר הזה הנתון בלב האדם, אזי שונים היו חייהם מאד מאשר הם עתה, וגם זאת לא לטובה להם; אם יבוא איש מבני אגודת ״הקומוניסטים" ויתעבר בבני אדם על אדות היצר הזה ויאמר: ״כיס אחד יהיה לכלנו! חלק בחלק נחלק בינינו את כל העשר וההון!", אז לא נמצא מענה להשיב אותו על פי הגיון נאמן. ואולם אחת לנו להשיב לאמר: כל יצרי מעללי האדם יסודתם בטבע, והקומוניסטים נלחמים נגד הטבע, ולכן לנצח לא יבאו אל המטרה.

אם נתבונן לאדם מסביב, נמצא כי מלבד הנטיה אשר דברנו בה ואשר ממשלתה גדולה, מושלת בו גם הנטיה כי יתן איש נפשו בעד נפש רעהו וכל אשר לו יתן בעדו, וגם ממשלתה גדולה מאד, – החוקרים מצאו חשבון כי אך חמישית בני האדם אשר בכל מדינה אדירה עובדים ועמלים, וארבע חמישיות באדם הולכים בטלים ואוכלים מעמל העובדים; כל ראשי בתי האבות עובדים ועמלים, והנשים והילדים אוכלים; ובכן הן נראה כי כל אשר לאיש יתן בעד חיי אשה ובנים, ובני האדם כּרֻבּם כן יעמיסו את העל הזה על צואריהם; ולולא העל הזה אשר יעמים הגבר על צואריו, אזי היתה לאל ידו ללכת אחרי תאות לבו ולמלא את כל אשר ישאלו עיניו; והוא לא כן ידמה, ובחפץ לב יתן את שכמו לסבול; את כל נטיותיו וכל יצר לבו יקריב קרבן לפני הנטיה האחת לתת את כל אשר לו בעד נפש אשה ובנים, והיו ימיו עבודה מרבה להכיל ולילותיו דאגה, והיה כל אשר תאמר לו האשה יעשה וכל אשר ישאלו בניו ימלא, ואם לא תשיג ידו, ובא למענם באש ובמים ולא יקשה ממנו דבר.

או אז יבוא הקומוניסט ויקרא: מה העבודה הזאת לך? למה תחסר נפשך מטובה ואחרים יאכלו פרי מעלליך? האם לא רוח מבינתך יגדך כי הסכלת לעשות? האם לא ניטיב אם נשים קץ למנהג הזה ולחיי משפחה? כן ירבר אלינו האיש, ואנחנו אם נשאל רוח מבינתנו לא נמצא מענה, ואך אם נשאל את פי הטבע וידענו כי פיו הוא צוה וכל הנטיות האלה ידו עשתה, וגם הנטיה הזאת כאחת מהן; אז נדע כי נלחמים הקומוניסטים נגד הטבע, ולכן גם נגד האמת מלחמתם, ולא יועילו לנצח.

והיה אם נשים לב עתה כי יצר לב האדם לאסוף הון ויצר לבו להעמיס רחים על צוארו הולכים יד ביד, וכי האיש אשר לו אשה ובנים, הוא יעמול כל היום לעשות רכוש, כי הנטיות האלה יחד יְדֻבְּקוּ ובהן תקועה היתד אשר תקעו החיים, אז נביא לבב חכמה לדעת ולהבין כי חיי האדם מלאים נטיות ויצרי מחשבות רבות, וכי על פיהם לבד יצא האדם חוצץ לפעלו.

לכן ננסה נא לשום את משפטי היצר הזה לפני הקורא ככל אשר מצאה יד החוקרים וככל אשר נמצא חזון מאת ידיעות הטבע.

 

ב. היצר והרוח    🔗

יצר המחשבות באדם דומה אל החשק ואל הרצון באין דעת וחשבון אשר אמרנו, ואולם שונה הוא מן החשק אשר בקרב הצמח ומן הרצון אשר לחיה ולבהמה באין משפט וחשבון; יצר מחשבות האדם נעלה עליהם, כי הרצון והרוח עוזרים על ידו, וכל הדבר אשר הוא עושה, בנפשו יערבנו, יותר מן ההיה אשר מלמטה לו.

אם נחפוץ להתחקות על שרשי הנטיות האלה, עלינו להבדיל ביניהן ולחלקן לשלש מחלקות, כפי חיי האדם אשר גם אותם חלקנו לשלש מחלקות.

חיי האדם דומים אל חיי הצמח; כמשפט האדם אשר יאכל ויקיף את דמו ו..כיל¹ את נפשו ויוציא גללו וימיר את חמריו, כן משפט הצמח אשר גם בו נמצא את המראות האלה, והם עושים את מעשיהם על פי מצות הטבע כי כן צוה עליהם.– חיי האדם דומים גם אל חיי החיה; על פי חמשת חושיו יקבל את רשמי העולם החיצוני אשר מסביב לו, ועל פי יצורי גוו יש לאל ידו לנוע וללכת הנה והלום. – אכן חיי האדם גם חיי רוח הם, כי מחשבות בעצה יכונן ותהי לאל ידו להתחקות על שרשי מראות הטבע ולהבין להם, וכהבינו להם שפך את ממשלתו על פני הטבע ככל אשר מצאה ידו ויהי לבדו אדונים לנפשו וימצא בנפשו כשרונות אשר השלים חקם ויוליכם מחיל אל חיל.

אבל לא בכחו ולא ברוחו לבדו עשה האדם את כל החיל הזה, כי גם ביצר לבו ובנטיותיו המושלות בו ואשר ישמור את מצותן באין משפט וחשבון, והנטיות האלה הולכות יד ביד עם רוחו, ויש אשר יָסֹל הרוח מסלה לפניהן או יסלו את המסלה לפני הרוח.

בקרב הצמח נתונה תשוקת החיים והיא פועלת פעולותיה בו באין חשבון ודעת, וגם בקרב האדם נמצא כמוה; בקרב החיה והבהמה נתון הרצון הפועל את פעולותיו באין משפט וחשבון, ופי חכמים יקרא לו ״אינסטינקט" בקרב האדם נמצא כמוהו; ואולם לא כחלק הצמח והבהמה חלק האדם, כי החשק והאינסטינקט מושלים בצמח ובבהמה מן הקצה אל הקצה ואין מצפצף פה נגדם, והצמח והבהמה עושים את מעשיהם ואין להם דרך אחרת לנטות ימין או שמאל ואין לאל ידם לשנות דבר וחצי דבר ולנטות מן המצוה כמלוא השערה, תחת אשר האדם יעצר כח למשול גם הוא ביצר לבו תחת מָשלו בו, ורוחו עוזר אחריו פעם בכה ופעם בכה, אם ללכת אחרי לבו ואם לחדול, אם לשמוע לקול נטיותיו ואם להתגבר עליהן, כי חפשי האדם ברוחו וכחו אתו לתת סדרים לתשוקת לבו ולאינסטינקט אשר בקרבו.– הנה כי כן נבדל החשק והאינסטינקט אשר באדם מן החשק אשר בצמח ומן האינסטינקט אשר בחיה ובבהמה.

למען שים את הדברים האלה לפני הקורא באר היטב, נשים פנינו עתה לקראת החשק אשר יגבר בכחו מכל אשר היה לפניו, ואשר יהיה, הוא החשק לראות חיים. — גם בקרב הצמח נמצא את תשוקת החיים, ואולם מה תתן ומה תוסיף התשוקה הזאת לצמח, והוא איננו יודע מאומה ואיננו יודע כי חי הוא וגם במותו לא ידע דבר; גם בקרב החיה נמצא את תשוקת החיים, והחיה נעלה על הצמח שבעתים, כי יש לה חפץ ורצון, והיא חפצה לחיות ואיננה חפצה במותה והיא יְרֵאָה את מותה; אכן תשוקת החיים אשר בלב האדם גדולה מכל תשוקותיו ונעלה על כל אשר היה לפניה; התשוקה הזאת היתה לו לאהבה, כי אוהב האדם את החיים וחומד אותם והוא יודע ומרגיש את אשר הם לו, ואהבת החיים תישר לפניו את דרכו ותצוהו לעשות מעשים אשר נסתרים היו מנגד עיניו, והוא באהבתם ישגה. – ובכל זאת מי מלל לנו כי גם התשוקה הגדולה הזאת לא תעצר כח לעשות את בני האדם לעבדים, ועינינו תראינה כי יש אשר יקום איש אם רוחו תצלח עליו והקריב את נפשו קרבן ובידיו ישים קץ לחייו! ²

אם נשפוט את האנשים האלה אשר יעצרו כח להקריב נפשם קרבן ולשום קץ לחייהם ביד ולמות על קדושת השם או למען רעיון ומחשבה אשר יפיצו בקהל, ואמרנו עליהם כי רוח כביר רוחם והם אדונים להם. גם אם נתעו האנשים האלה ואם הרעיון אשר השמיעו רעיון רוח הוא ומחשבתם תפל, והיה גם אז מותם לכבוד ולתפארת להם; אם ישים איש קץ לחייו למען הרעיון אשר השמיע, הן לא צלח חפצו בידו לתת לנו אות כי כנים דבריו ולא במותו המופת, ואולם אחת ראינו וידענו כי האיש המת איש היה אשר תשוקתו לאמת גדלה מתשוקתו לחיים ואהבתו לחיי רוח גברה מאהבתו לחיי בשרים.

הנה כי כן נראה כי כל תשוקה וכל אינסטינקט וכל יצרי מחשבות האדם הגדולים והעצומים תֻכו לפעמים לרגלי אחת הנטיות אשר אך ברוח יסודתה, וחיי האדם יהיו לפעמים כאין וכאפס מול הרוח אשר בו, והרוח הזה ישנה את כל חפצו ואת נטיותיו מן הקצה אל הקצה וילמדהו לבחור מות מחיים.

 

ג. מקור יצר האדם ומקומו    🔗

בטרם נשים פנינו אל יצר מחשבות האדם ונטיותיו, עלינו להשמיע דבר גם על אדות מקורם בקרב האדם ומקומם איהו?

אמנם משפט אחד לנטיות אלה ולאינסטינקט אשר לחיה, כי שניהם נפלאו ממנו ואת מקורם לא נדע; אין אתנו יודע עד מה מי לִמד את התרנגלת לבנות קן לה ולאסוף ביצים עזובות ולדגור עליהן שבועות מספר, ואת כל החיים אשר מסביב לה תזנח ואת כל דרכיה אשר הסכינה בם עד כה תשכח; וגם אם נשאל את פי האשה לאמר מי נטע בלבה את הרגש לחמוד את פרי בטנה, מיום אשר ידעה כי הריון נתּן לה, והרגש הזה הלא זר לה מתמול שלשום? ולא ידעה גם היא לענות אותנו דבר; לרגש הזה יקראו בני האדם ״אהבה“, ויש אשר יאמינו כי ההרגל והבינה והנסיון היוצאים מרגשות אחרים הם הולידו את הנטיה הזאת ויטעו בקרב האשה אהבת־אם; אכן אם נתחקה על שרשי אהבת האם היטב ונכונן לחקר הוָלדה למיום קום הנטיה בקרבה והלאה, או נשאל פי נשים נאמנות, ונשמע כי בטרם התרוצץ הילד בבטן האשה לא הלך לבה אחריו ולא חמדה אותו, ואך ברגע אשר חשה בנפשה כי יש ״חיים” בבטנה, בא עליה רוח אשר לא ידעה שחרו ויתלקח בקרבה רגש זר, הוא רגש האהבה, ויש אשר לפעמים תכסינה נשים מַבכּירות סוד ולא תִגלינה אזן בעליהן כל ראשית ימי ההריון עד בוא הרגע הנכון אשר אמרנו, ואז יקום בהן הרגש העז והן לא תוכלנה עוד הצפינו, והלך בהן הרגש כזרם מים כבירים, ואת אזן בעליהן תגלינה. – אם נתבונן היטב נראה כי מראות הדברים האלה דומים אל מראות האינסטינקט אשר לתרנגלת, כי ממקור אחד יהלכון, ואך בזאת נבדלים, כי אין לאינסטינקט אהבה, ואין לו דעת לדעת מה זאת אהבה, וגם חפשי איננו, כי מושל הטבע בו ביד חזקה ובזרוע נטויה, תחת אשר נתון לאשה רגש נעים, רגש אהבה אשר לא ידעה מאז מעולם, וגם כח נתון לה למשול בנפשה וברגש הזה, לכסות סוד ולהצפינו, יען כי רוחה חפשי בקרבה.

מקור האינסטינקט ומקור הנטיות באדם אחד הוא, כן יחשבו החוקרים למשפט, ושניהם נפלאו ממנו ולא נדע אותם, וגם ריב החוקרים אשר יריבו יחדו אם נולדות הנטיות בהולד האדם, ריב הוא לשוא, כל עוד אשר לא נדע פתרון המלים ״נטיה נולדת בהולד האדם“. – אהבת האם לפרי בטנה לא נולדה עמה בהולדה, כי זר לה הרגש הזה כל הימים עד היות לה הריון, וגם האינסטינקט אשר לתרנגלת לא נולדה עמה ביום הולדה, כי גם לה יעברו ימים רבים עד אשר תגדל ועד אשר תבוא בה האביונה לבנות ולדגור ביצים ואפרוחים; ואולם אם נחפוץ לחלוט דבר כי נמצא האינסטינקט הזה בקרב התרנגלת גם לפני הימים האלה ואך באפס נסיון לא ידעה אותו עד היום, אז עלינו לחלוט דבר כי גם משפט האשה כמשפט הזה. – אמנם נמצאו מראות כאלה בחיים, כי תהיינה נטיות בקרב האדם והן נסתרות ונעלמות בו עד בוא עתן לקום ולהתעורר בקרבו, והחוקרים יחלטו כי כנים גם הדברים האלה; יש אשר נראה נערות בתולות אשר כבודן פנימה ואשר למדו הצנע לכת, והיה בבוא עתן ונולד בהן רגש סתום וחתום אשר לא תדענה שחרו ואך זאת תדענה כי בבוא לפניהן גבר, אשר רצתה נפשן תאהבנה אותו נדבה, ויש אשר נראה גם בחורים תמימי לב והיה רגש כזה גם בקרבם ולא ידעו מה הוא, ואך כאשר ימצא מין את מינו, והתעורר הרגש הזה בכל תעצומות עזו והיה לאש להבה והתלקח ויהיה ״לאהבה טהורה בת שמים” כאשר יקראו לו המשוררים והמליצים, והימים האלה הם מבחרי ימי החיים. – הנה כי כן דומה גם הפעם מקור הנטיה הזאת אל מקור האינסטינקט אשר לחיה, ואם נחשוב למשפט כי נולד הרגש עם בני הנעורים ביום ההולדם ויהי בקרבם סתום וחתום עד בוא מועד, אז עלינו לשפוט גם את משפט האינסטינקט כדבר הזה; ובכל זאת כל איש וכל אשה אשר הצליח הזמן דרכם לתת אהבה בלבם או אשר בינה להם להבין את האהבה אשר בין איש ורעיתו ואשר גם בחייהם ובמותם לא יפרדו, הם יודעים את ההבדל הרב אשר בין הנטיה הזאת ובין האינסטינקט אשר לחיה.

מקור הנטיות באדם נעלם ממנו ולא נדע איהו, ואולם את מקומן יודעים החוקרים היטב והם יחלטו פה אחד כי יסודן במוח. – לפנים השמיעו משאות שוא ומדוחים על אדות ההרגשה והחוש והנטיה ויתנו להם מקומות בגוף האדם לחלקיו השונים זה בכה וזה בכה; על האהבה והשנאה, הרחמים והדאגה אמרו אשר יושבים הם בסתר הלב, על הקצף אמרו כי מקומו בכבד ובהשתפך המרה יבוא הכעס, וכן אמרו על כל נטיה ונטיה ועל כל יצר מחשבות האדם, ויתנו להם מקומות מיוחדים בגוף, ועל הגאוה אמרו כי מקומה בחזה הלב, ובהביטם על הלב ובראותם אותו אם שטוח הוא ואם עשוי מקומר הוציאו משפט גם על החוש הטמון בחבו; – אז באו החוקרים ויכירו כי משגה היה עם ההולכים לפניהם, וכי מקום כל הרגשה וכל נטיה הוא בקרב המוח, ואך פועל המוח את פעולותיו גם בפני הלב ובפני יתר כלי הגוף, וגם הם שבים לפעול פעולותיהם בפני המוח; ולזאת נראה כי כל דמיון עד יוליד שנויים בקרב הלב והוא יך שבעתים, והדם השוטף בחפזון יוליד גם הוא דמיונות עזים; כעס וחמה יעצרו בעד פעולת הכבד, וחלי הכבד גם הוא יוליד כעס וחמה, וכן משפט כל יתר כלי הגוף; ואולם יסוד הנטיות הוא בקרב המוח ומשם תצאנה פעולותיהן. והיה כל החלק בגוף האדם ששם נחזה את הפעולה בראשונה, ונשגה בחפזנו לחשוב כי שם ההרגשה ושם הנטיה.

 

ד. תולדות יצר האדם    🔗

הכי גדולה מנטיות האדם ויצר מחשבותיו היא חמדת החיים; בראשונה יחיה האדם על פי כח אשר לא ידע שחרו ואחרי כן על פי רצון באין דעת חשבון, ובבוא עליו רוח בינה והשכל יראה חיים אך באהבתו אותם. – חיי הילד הנולד הם על פי כח אשר שחרו לא ידע, והוא דומה אל הצמח, ואך הכח הזה יעורר את הילד לשאף רוח והוא לא הסכין בזה עד כה³; עין הילד תתעורר לראות ולהביט, השפתים והלשון והחך יתעוררו לינק והעורקים יתעוררו לנוע הנה והלם, והיה כזה גם משפט שאיפת האויר; גם האפרוח בעודו בקרב הביצה לא ישאף אויר, אם כי חודר האויר לתוך קליפת הביצה, ואך כאשר יתעורר בו כח החיים כבוא המועד הנכון ונחה עליו הרוח לשאף אויר, אז יפתח פה ותהי ראשית מלאכתו לשאף מן האויר הנמצא בפאתי הקליפה; וגם משפט הילד הנולד כן הוא, והיה בהתעורר בו כח החיים בראשונה, אז יחמוד את האויר וישאף אותו. – הנה כי כן נחשוב למשפט כי בקרב כל כלי הגוף אשר לכל בעלי־החיים חמדה גנוזה למלא את תעודתם אשר למענה נוצרו; גם האפרוח בהולדו איננו יודע כי כחו אתו לעוף במרום; – ואך כנפים לו ועורקים חזקים לו להניע את הכנפים, ושם טמון החשק להתנשא למעלה ולעוף במרום; – לחשק הזה נקרא כח החיים, ואם לא יבין הקורא למדי את פשר הדבר הזה נהפוך את הסדר ונקרא לכח החיים ולרוח המתעורר חשק.

אם ילכו הכח והחשק מחיל אל חיל יהיו לאינסטינקט או לרצון באין דעת וחשבון, ועל פי הרצון הזה ידע החי להוציא גם תועלת מן העולם אשר מסביב לו; גם הילד יחשוק לינק, ובכל זה לא דומה החשק הזה אל האינסטינקט אשר לעגל; הילד יקח את כל הבא לידו וישימהו אל פיו, וגם מחצלת תבן אשר איננה זבת חלב ישים אל פיו, תחת אשר העגל יקום על רגליו ויגש אל הפרה ויבקש את מקום השדים לינק אותם, כי כן יורה אותו רצונו באין כל דעת וחשבון, ורצון הילד לא יועיל לו עד אם יורו אותו אחרים את מלאכת היניקה, או עד יהיו לו רחמי אם לעזרה; כי גם בקרב האשה קמה נטיה חדשה אשר לא ידעה אותה עד כה; בימי ההריון חדלו דדיה מהיות כבראשונה ויהיו לכלי חדש ובראותה זרע ובהולידה אותו חדלו דדיה להיות לה כאשר היו בעודה בבתוליה ויהיו לשדים מלאים חלב, ורגש חדש בא לה ויהי בקרבה לתאוה ולחשק נמרץ לחלוץ שר לילד הנולד, ותהי לעזר לו ולרצונו אשר באין דעת ומשפט ימשל בו. –הרצון הזה איננו אינסטינקט, כי לו היה אינסטינקט כי אז עצר הילד כח לגשת אל שדי אמו גם באפס עזרת זר ובאין רחמי אם, ורחמי האם גם הם אינם אינסטינקט כי גדולים הם ממנו ולו היו אינסטינקט כי אז לא ראינו אשה בארץ אשר תוכל למשול ברוחה ולמנוע את חלב שדיה מפרי בטנה; האינסטינקט הוא המעלה התיכונית אשר בין חשק החיים ובין הנטיה, כמשפט המעלה אשר לבעלי־חיים בין הצמח ובין האדם; החשק איננו יודע מאומה תחת אשר האינסטינקט יודע עת לכל חפץ, ואך חפשי איננו למען אשר יוכל לנטות מדרכו; ואולם הנטיה עולה על כלם, כי כלולים בה גם החשק וגם האינסטינקט וגם הדעת וגם חפשה נתּן לה.

בראשונה עושה הילד את כל מעשיו על פי חשק החיים ואחרי כן על פי אינסטינקט, ואז יהיה האינסטינקט מעט מעט לנטיה, כי גם הרוח אשר בו עולה למעלה מיום אל יום, והנטיה תהיה אחרי כן לאהבה; אכן אין אתנו יודע לכון את השעה ולהגיד את משפט היום אשר בו יחל הילד להכיר את שדי אמו ולמצוא אותם גם באין עזרת זר, כי מעט מעט תלבש רוח את הילד ותהי בו לאהבה, לאהוב את אביו ואת אמו ואת אחיו ואחותיו אשר עמו בבית, ואז תבוא בו גם רוח בינה ודעת ואז תגמל בו גם האהבה לבני האדם. – אבל נפלאים חיי הילד בשנה הראשונה מאד מאד ובכל ימי שני האדם לא נמצא שנה אשר יתאמץ בה האדם לעלות למעלה כשנה הראשונה, והיה אם נערוך את תולדות הגוף לתולדות הרוח בשנה הזאת, נמצא כי עולה הרוח מאד מאד; גוף ילד בן שנה יגדל מגוף ילד נולד פי שלש, ואולם אין קצה לכל הרכוש אשר רכש הילד ברוחו בשנה הזאת, כי נטיות לאלפים קמו בו ויצר מחשבות לבו גדל מאד ויהי לתפארת אדם.

 

ה. כל אדם עָרֵב בעד יצרו    🔗

יש אשר יעצור האדם כח למשול בתאותו ולעצר בה, ואף יצליח לכבוש את צרכי גופו לעת מצוא; ואיככה יהיה כדבר הזה? הלא אך כאשר תגבר יד רוחו למשול ביסודות הצמח וביסודות הבשר אשר בו; והיה כאשר תגבר יד הרוח אז תהיינה פעולותיו שתים, אם לתועלת ליתר בני האדם ואם למפגע להם, והיה בהיות תועלת ואמרנו לאיש ההוא צדיק ולמעשיו צדקה, מפגע ואמרנו לו רשע ולמעשיו רָשע; ואולם מאז ומעולם ידרוש האדם מאת גבר עמיתו למשול ברוחו ולעשות צדקה ולא רָשע, ואם לא ישמע והיה בו חטא – זאת תורת האדם: כל אדם ערב בעד יצרו ובעד נטיותיו ומעלליהן.

אכן הנה באו חוקרים חדשים גדולים חקרי לב אשר אמרו להוציא משפט כי לא ערב האדם בעד יצרו ובעד מעשיו, ומשפטו כמשפט העץ אשר איננו ערב בעד צמיחתו או כמשפט בעלי־החיים אשר אינם ערבים בעד האינסטינקט אשר להם, ולרגלי הדבר הזה אמרו כי גם הרוצח לא עשה דבר ברצחו נפש אחרי כי כן עלו מחשבותיו בו ולא בו האשם; הרוצח הוא כלי למחשבותיו, ומחשבותיו באות לו ״באונס ולא ברצון" כמשפט הצפרנים והשער וגללי הכליות הבאים לו גם למורת רוחו, ולא צדיק האדם אם מחשבותיו טובות ולא ירשע אם רעות הן, וגם המעשים אשר יעשה האדם על פי המחשבות ההן הן לא לרצונו יעשה אותם; והחוקרים האלה חזו גם את תוצאות המשפט הנורא הזה ויוסיפו לאמר כי אין ״בחירה" לאדם כי אם ״הכרחיות“, וכל המעשים אשר יעשה, נעשים על פי חקים איתנים בטבע אשר לא יוכל לנטות מהם. – אז קמו חוקרים אחרים ובטוב טעם הוכיחו כי חזו הראשונים משאות שוא ומדוחים, וזאת אשר אמרו: לפי דברי החוקרים הראשונים דומה האדם אל החיה ולא שונה ממנה ברב או במעט, ואך בזאת יבדלו, כי עושה החיה מעשים ״בהכרח” על פי האינסטינקט ובאין מחשבה לפני המעשה, תחת אשר האדם מוליד מחשבות ״בהכרח" ועל פי המחשבות האלה יעשה את כל המעשה, ולרגלי הדברים האלה נמצא כי עושה האדם את מחשבותיו כמשפט העכביש אשר יארוג את קורי ביתו; ואולם הן תראינה עינינו כי כל מיני העכביש אשר בארץ אורגים כלם את קוריהם ומשפט אחד לאריגתם, לא שונה האחד מן השני, תחת אשר מחשבות שונות לאדם וכל איש שונה במחשבותיו מרעהו, ואם אמת הדבר כי המוח הוא כלי לאינסטינקט, מדוע זה אפוא נראה כי נפלגו גם החוקרים בדעותיהם זה בכה וזה בכה, ומדוע לא תהיינה מחשבותיהם דומות יחדו כמשפט קורי העכביש הדומים יחד? – החוקרים הראשונים אמרו כי רחמי האם לפרי בטנה דומים אל רחמי הזאבה אל גוריה; אבל מדוע זה נראה כי אין זאבה בארץ אשר תשנה דבר וחצי דבר מן הזאבה השניה וכלן מיניקות את גוריהן ולא תוכלנה למנוע את הטוב מהם, תחת אשר יש אשה והיא תבוא באש ובמים למען פרי בטנה אשר אהבה ויש אשה שניה והיא תקפוץ באף רחמים ותשליך את בנה במצולות מים? – אמנם לא בזאת לבד שגו החוקרים הראשונים כי גם בזאת אשר שכחו ולא זכרו כי כל בעלי־החיים מביאים את כשרונותיהם אתם בהולדם ולא עליהם לשמוע בלמודים ולהוסיף תורה, תחת אשר האדם הולך מחיל אל חיל ועליו לקחת תורה ולשמוע בלמודים עד אשר ישלימו כשרונותיו חק; בין בעלי־החיים לא נמצא אשר יחכם הזאב האחד מן הזאב השני, תחת אשר יום יום נראה אנשים שונים ברוחם ואיש חכם מרעהו.

ואף גם זאת מצאו החכמים כי שגו החוקרים הראשונים בתוצאות משפטם ודבריהם האחרונים סותרים את הראשונים: לפי דבריהם הראשונים הציגו בשער משפט כי אין כל משטר ואין כל סדר לתהלוכות העולם והדברים האלה סותרים את המשפט האומר כי יחיה האדם על פי חקים איתנים בטבע וכל אשר הוא עושה אך ״בהכרח" יעשנו, כי לוּ היה כדבר הזה, אז עליהם לחרוץ משפט כי חקי הטבע האלה לא יהיו בלתי אם על פי ״הכרחיות" ועל פי משטר וסדר, ואיה איפה פיהם אשר אמר כי אין משטר ואין סדרים? –. אכן גם אם לא נשים לב אל המענה הנמרץ הזה, עלינו להאמין אל דברי האות הראשון ואל אשר השיבו החוקרים את הראשונים, ואז נדע כי אכן רוח היא באנוש ולא אינסטינקט לבד, וגם נטיותיו ויצר מחשבותיו יהיו אך על פי רוחו זה, ויען כי בחירתו אתו לבחור פעם בכה ופעם בכה, לכן שונות תהיינה הנטיות כפעם בפעם.

 

ו. חֹפֶש האדם ויצר בני האדם    🔗

האדם נעלה על הצמח והחיה ברוחו כי חפשי הוא להתגבר על יצרו, תחת אשר הצמח יחיה על פי כחו המתעורר בו ואת שחרו לא ידע והחיה תחיה על פי רצון ואין דעת ואין משפט לה לבחור ולחדל; אדם כי ירעב למאכל, יהיה כחו אתו למשול ברוחו ולשים מעצור לתאותו לבלתי אכול מאומה, עד אשר רפתה רוחו בו מחסרון מאכל ואבדו חושיו בו, ואז ישוב מדרכו ואכל כבראשונה; האדם גם ״קשה ערף" יהיה לעת מצוא, תחת אשר לא יקשו בעלי־החיים את ערפם לעולם; יש אשר יזנח האדם את פרי בטנו וקפץ באף רחמיו עד להשחית; יש אשר יתגבר האיש על יצרו לבלתי דבק באשה כל הימים; וכל הדברים האלה יוכיחו למדי כי רוח היא באנוש והוא חפשי ברוחו לבחור ולחדל, ללכת אחרי נטיותיו ויצר מחשבותיו ולעמוד בפניהם ולהתגבר עליהם; ובכל אלה אם נפן רגע מן האדם היחיד ונשים לב אל בני האדם הרבים, נמצא כי מושלות הנטיות האמורות באדם ממשל רב, ואך יש יוצא מן הכלל אשר יעשה מעשהו זר מעשהו:

יש אשה אשר תקפוץ באף רחמיה מפרי בטנה או אשר ברגז לא תזכור רחמיה או אשר באהבתה אותו תמצא לנכון לפניה לזנוח אותו, ואולם האשה הזאת היא יוצאת מן הכלל, ואנחנו ידענו מה רב האהבה אשר תאהבנה הנשים את פרין ומה האהבה הזאת עושה בארץ, ולכן לא נוכל לדון מן הפרט על הכלל ונוציא משפט כי רחמי־אם הם חק מחקי הטבע. – יש אשר יזנח האדם את ארחות התבל, ועזב את אָחיו ורעיו וחי לבדד ואת אגודת בני האדם לא יוסיף לדעת עוד, ואולם האדם הזה הוא יוצא מן הכלל, ואנחנו ידענו היטב כי נטיה בקרב האדם לחיות איש עם אחיו יחדו, וכמשפט הדבורה והנמלה אשר לא תהיינה לבדד בלתי אם משפחות משפחות כן לא יהיה האדם לבדו ולא ישכון לבדד, וגם הפראים שוכני חררים במדבר יעשו להם עיר ומדינה, ואך לא דומות המדינות והאגודות אשה אל אחותה, ובזאת נבדל האדם מן החיה, כי לא נמצא בין החיות אף אחת יוצאת מן הכלל או אשר השנה מן המנהג, אחרי כי חיות הן על פי אינסטינקט, תחת אשר האדם יחיה על פי דרכו ורצונו ובחירתו ויש בו גם יוצא מן הכלל ומנהגים שונים לו פעם בכה ופעם בכה. – יש אשר נראה איש והוא לא יעזוב לנצח את מקומו ללכת מארצו וממולדתו, ואולם האיש הזה גם הוא יוצא מן הכלל, כי בני האדם כרֻבּם כן הולכים ממקום למקום ומארץ לארץ לבקש ולתור ארצות חדשות ורוחם שואף אל נחלה וחדשה ואל מטרות רחוקות, ואם ניטיב לחקור חקר נמצא כי הלכו בני האדם ממזרח למערב הלוך ונסוע; אכן דומה הדבר הזה אל מעשה בעלי־החיים אשר יסעו גם המה הלוך ונסוע, ובכל זאת עינינו הרואות כי אך נטיה היא בלב האדם ולא אינסטינקט, ורב אדם יושבים תחתיהם ולא יעזבו את מקומותם ואת הנטיה הזאת לא ידעו. – הן נבדל בנין הבית והאהל והמשכן אשר יעשה לו האדם, מבנין הקן אשר יעשו להם בעלי־החיים, ובכל זה הן נראה כי כל אלה עולים למקום אחד; אכן את זאת נראה כי כל אשר תעשה החיה וכל הקן אשר תבנה, אך ״בהכרח" תעשנו ותבננו כי כן יצרה אותה האינסטינקט והיא לא תוכל לנטות מפקודתו ימין או שמאל, תחת אשר האדם יוכל לבחר דרכו והחדל יחדל, כי חפשי האדם ברוחו וכחו אתו להציב גבולות יצרו ולמשול בנטיותו.

ובכן אנחנו רואים כי גם בקרב האדם מושלות הנטיות ממשל רב, כמשפט כל בעלי־החיים אשר ימשול בהם האינסטינקט ובני האדם כרבם כן הולכים אחרי יצר מחשבותיהם מבלתי חשוב את דרכם; ואולם יש אשר נמצא יחיד אשר יחיה על פי דרכו אשר בחר לו והוא נבדל מן הרבים, יש פרט יוצא מן הכלל, כי האדם איננו עבד ליצרו והוא חפשי ברוחו.

 

ז. משפט יֵצר האדם    🔗

מעשי האדם אשר יעשה על פי יצרו ונטיותיו דומים מאד אל מעשי החיה אשר תעשה על פי אינסטינקט, ואך בזאת יבדלו: בעלי החיים עושים את מעשיהם כי אנוסים הם לעשותם והאדם עושה את מעשיו כי כן יחפוץ לעשותם; בעלי־החיים עושים מעשה מכונה את כל אשר נטל עליהם הטבע לעשותו, והאדם עושה מעשה גם בתאות לב וגם למורת רוחו, גם בשמחה וגם בתוגה, ונוסף על זאת גם מנהגים שונים אשר ינהג האדם במעשיו, וכשרונותיו אשר הביא; ואנחנו נוסיף בזה על האותות אשר נתנו גם אותות חדשים למען אשר יהיו לעין הקורא בחוברת לראות ולבחון אותם.

האשה אוהבת את פרי בטנה, כמשפט כל החיה ויש אשר תשכח עוּלָה, ואולם אם נשים לב אל בעלי־החיים נמצא כי אוהבת החיה את גוריה אך רק הימים אשר לא יצלחו הקטנים לעמוד לנפשם, והיה בהגמלם ושכחה החיה אותם ולא תוסיף עוד לדעתם, אכן האדם האוהב את פריו לא יחדל מאהבתו עד בוא חליפתו; האדם אוהב את משפחתו אהבת נדבה ומעיו יהמו לקרוביו וגואליו, ובעלי־החיים אינם יודעים מאומה בדבר האהבה הזאת ואבות לבנים לא יביאו רחשי לב, ואך העוף לבדו יוצא מן הכלל, כי לפעמים תראינה עינינו את הזכר בעזרו על יד הנקבה לבנות את הקן או בישבו על האפרוחים מעט קט עד שוב האם אחרי צאתה לתור לה אוכיל; ואף גם זאת נראה כי אך בעלי־החיים אשר הסכינו גם במדבר להיות יחדו משפחות משפחות, הם יסכנו בבית האדם ואותם יצלח האדם להורותם ולהשכילם, כמשפט הסוס והכלב, הצאן והבקר, הקוף ומיני עוף רבים אשר היו לאדם לתועלת ולברכה, כי אלה גם במדבר יהיו אך משפחות משפחות יחדו, ואולם בעלי־החיים אשר הסכינו במדבר לחיות איש איש לבדו ולשכון לבדד הם לא יצלחו לאדם להשכילם ולא יהיו לבני תרבות לנצח, וגם החתול אשר אתנו בבית ואשר כבשנוהו לנו גם הוא לא יהיה לבן־תרבות, ולכן אמרו החכמים להוציא משפט כי חיי המשפחה הם יסוד ההשכלה והיא היתה ראשית למודים גם לבני אדם, ויהי הדבר הזה לאות לחוקרים לראות כי הנטיה הנטועה באדם לבקש לו קרבת משפחה, יד הטבע עשתה זאת, והאיש אשר לא ישמור את הדבר הזה לעשותו הוא הפרט היוצא מן הכלל. – הנה כי כן נראה אשר מלבד האהבה וקרבת המשפחה אשר מצאנו גם באדם וגם בחיה, נמצא גם את הנטיה לעשות אגודות אגודות ולהיות למדינה וחדל האיש לעבוד לנפשו לבדו ועבד עבודתו לרבים; הדבורים והנמלים עובדות עבודתן לרבים ולא לפיהן. ואולם מחזה נפלא הוא אשר נחזה כי אך בעלי־החיים שחייהם חיי טמטום, הם יעשו אגודות ומדינות; אם נביט אל תוך כורת הדבורים או אל ערמת הנמלים נראה כי גם הזכרים וגם הנקבות לא יעבדו עבודתם לרבים כי אם האנדרוגינוס לבד אשר לא יזריע ולא יוליד; גם בני האדם, שאין בהם מין שלישי, יוסדים אגודות ועושים מדינות ואת הדבר הזה יעשה האדם על פי נטיה פנימית אשר נטע הטבע בתוכו וחיי המדינה הם חק מחקות הטבע, ואך יש אשר עוזב האחד את המעשה הזה לבלתי עשותו והוא אך פרט יוצא מן הכלל. – גם אהבת האדם לארצו ולמולדתו ותשוקתו לעיר מגוריו ולנחלתו, לא בהבל יסודן וגם מן האינסטינקט שונות הן; כי הנה תעופינה היונים אל ארבּותיהן אשר נטשו והאינסטינקט אשר בהן יורה דרכן לנחותן מקצוי הארץ, וגם יצר מחשבות האדם הולך אחרי ארצו ודבק לאהבה את עיר מגוריו ונחלתו, כי נטע הטבע את הנטיה הזאת בתוכו יעזוב האחד ארחות תבל אלה והיה אך פרט יוצא מן הכלל. – הנה כי כן נחשוב למשפט כי גם המנהג אשר ינהג האדם בלבושיו אשר לבשרו אך פרי הנטיה הוא אשר נטע בתוכו הטבע; כי נטיה נתונה בלב האדם לחקות איש את מעשי אחיו, והיה אם בני אדם רבים ובני מקום אחד ילבשו לבשרם בגדי חפש כאלה וכאלה, אז יתאונן היחיד ואין נחת אם יאמר להיות פרט יוצא מן הכלל, ועל כן יעזוב את בגדיו אשר לבש ואשר מצאו חן בעיניו עד היום ואמר עליהם תפל וחסרי טעם ואך הלבושים החדשים על פי המנהג החדש הם יכשרו בעיניו ועשה כמוהם.

משפט יצר האדם ונטיותיו איננו כמשפט האינסטינקט, כי גם חפשה נתּן לאדם היחיד לבחור ולחדול, ואולם אם נשים עין על פני הרבים, נראה כי הנטיות האלה הן חקים אשר נתן הטבע, ולא היו עוד כחקים האלה ואין דומה להם, אשר יוכל האדם גם לעשותם וגם לשנותם.

 

ח. יצר הרוח באדם    🔗

החיה עושה את מעשיה על פי אינסטינקט אשר לא תדע אותו, והאדם עושה את מעשיו באין אונס ורוחו יתן סדרים ומשטר למעשיו לעשותם בחשבון ודעת; ואולם גם הרוח באדם הולך אחרי יצרו ודבק אחרי נטיותיו, והטבע נתן חקים נאמנים ואיתנים לרוח לבלתי סור מן הדרך אשר נקרא לו סדר העולם, כי סדר־העולם הוא מקור הבריאה; ואנחנו ננסה נא לשום לפני הקורא את האותות אשר על פיהם יבין כי כמשפט רוח האדם אשר היה מאז ומעולם כן משפטו עתה, לא סר מן הדרך אשר הושם לפניו.

אכן נחמד הדבר להשכיל להתבונן לחקר קדומים ולהבין שנות דור ודור, ואז נמצא כי הלוך הלכו הראשונים על פי חקות הרוח כמשפט האחרונים; ימי חקות ההגיון הם כימי השמים על הארץ, ולא המירו את טעמם ברב או במעט; ואם נואלו חטאו החכמים הראשונים, לא ברוחם החטא, כי אך מחסרון נסיון שגו, ואנחנו אשר ראינו הרבה את מראות הטבע ואשר כלים רבים לנו לבחון ולנסות על פיהם, אנחנו לא נוכל עוד להוסיף חטא על חטא, תחת אשר הראשונים העפילו לעלות מעלה טרם ראו ימים רבים על פני הארץ וטרם מצאו חזון לדעת היטב את החמרים, ואולם גם הם חכמו השכילו מאד ורוחם רוח דעת ותבונה, רוח חקר והגיון לא נופל מן הרוח אשר לחכמינו ולחוקרינו עתה; והיה גם עתה אם נשים פנינו לקראת אחד הדברים לחקור אותו ולא נוכל לבוא אליו עם מודד־האויר או מודד־החום, עם קרן־החזות או קנה־השמע, עם מחט־המאגנעט או מודד־העלעקטריות, ואם לא נוכל לבוא אל תכונתו על פי ידיעות ההנדסה והמדידה, אז יפלא גם היום הדבר ממנו ולא נחכם מן הראשונים אף כמלוא השערה; – לכן גם ידיעות המוסר והפילוסופיה וידיעות דברי־המדינה ודברי דת ודין וידיעות האמונה ודומיהן וכל הידיעות אשר לא נוסדו על מחקרי מראות הטבע, כל אלה לא שֻנו ברב או במעט מימות עולם ועד עתה, ובני האדם לא הלכו בהן מחיל אל חיל ולא עלו על הראשונים למעלה, כי יסודותיהן עתה כיסודותיהן אז, ואך הידיעות אשר נוסדו על נסיונות ובחינות הן עלו מעלה מעלה ותרבינה מיום אל יום; וגם תולדות ההנדסה ותולדות ידיעות־התנועה תורינה אותנו כי אין כל חדש ברוח האדם, כי עוד כיום הזה עומדים למופת ברוחם אנשים כאוקלידס, פיתגורס וארחימדס ולדור דורים יהיו לתפארת ברוחם הכביר; וגם כתבי הקדש אשר לעם העברים, ומליצי עם יון ופסליהם, והמליצה הנפלאה ״סקוֹנְטְלָה" אשר לאחד ההודיים, כל אלה יורו אותנו כי נפלא היה הרוח באנוש גם בימי קדם, כאז וכעתה; כי אך תחבולות חדשות קנה האדם ברבות הימים ורוחו לא העמיק הרחיב עתה מבראשונה. – הנה כי כן נוציא משפט כי על פי חקים איתנים ונאמנים עשה הטבע את הרוח באדם, והם לא מטו מאז מעולם ועד עתה ולא ימוטו לנצח נצחים והאדם לא ישנה את חקות רוחו כאשר לא ישנה את חקות השמים והארץ.

לכן יש אשר יקנה האדם תחבולה נכונה ובנפשו ידע כי היא לא תמוט לנצח; והיה האיש אשר ילמד את משפטי ההנדסה וישמע את המשפט כי ״שלש הזויות אשר למשולש שוות אל שתי זויות נצבות" והבין את המשפט הנכון הזה, אז יחוש בנפשו כי לא יכחד המשפט ההוא עד עולמי עד ולא תקום ולא תהיה עוד אשר יבוא דור חדש ויורה אחרת; המשפט הזה חרות על לבו ונושא בד בבד עם מחשבות האדם ורוחו הישר, אשר לא יתכן עוד כי יש יצורים בארץ ורוחם ודעתם שונים ממנו והם משמיעים משפט אחר; כדבר הזה לא יתכן! – לכן אחת היא אשר נדע כי רוח האדם עשוי על פי חקים איתנים אשר לא ימוטו לנצח, כמעשה המוח אשר בגלגלתו העשוי גם הוא לבלי השָנות לנצח; הרוח הולך גם הוא אחרי יצרו אשר בקרבו ואחרי נטיותיו אשר בו, ואולם גם חפשה נתּן לבחור ולחדול; הטבע השמיע את מצותיו אשר יעשה אותן רוח האדם, ולרוח האדם נתן גם את הבחירה לבחור את דרכו, ולכן יש אשר לא תהיינה מחשבות האיש האחד כמחשבות השני וזה כל האדם. – ובכן נסורה נא ונראה את הבחירות השונות אשר יבחר לו הרוח באדם, למען אשר נדע אותן.

 

ט. שאלה ואין פתרונים    🔗

חקי רוח המחשבה באדם רבים הם ויוצאים מן הגבול אשר גבלנו לנו בספרנו וחוצה לו, ואולם שאלה אחת כתובה על ספר תורת האדם ורוחו, ואותה לא נעבור עד אם שמנו אותה לפני הקוראים, לאמר: היש רעיון ודעה אשר יוָלדו עם האדם יחד ביום הולדו? או האם כל הדעות הישרות אשר לאדם אך על פי הנסיון באו לו? – חוקרי ידיעות הטבע לא ימצאו מענה על השאלה הזאת, כי אין לה פתרונים מיוסדים על ידיעות הטבע, ואולם הפילוסופים הגדולים מאז מעולם ועד היום עמלו בה הרבה מאד מימי אריסטו ועד ימי קאנט וגדולים חקרי לבם ואין קצה לתבונה אשר הביאו, והיה הקורא אשר יחפוץ לשמוע לקח טוב מפי חכם וחוקר גדול, יקח נא לו את הספר הנפלא בערכו ״האַנדבוך דער פֿיזיאָלאָגיע דעס מענשען" (ח"ב, ספר ששי) מאת יאָהאַננעס מיללער, והיו לו דבריו לשעשועים; וגם אנחנו נרהיב עז בנפשנו להשמיע הגיון לבנו בדבר השאלה הזאת, והקורא יט לנו אזן קשבת ובזאת יבחנו דברינו:

לפי דעתנו הרחיקו החוקרים ללכת בבחרם להם מלים ״רעיונות נולדים עם האדם", והן לא יתכנו; יש רעיונות ודעות באדם אשר אנחנו נדע אל נכון את עת בואם, ובכל זאת לא נוכל לחלוט כי קנה האדם אותם על פי הנסיון וגם יפלא ממנו להגיד כי נולדו עמו יחדו; הנה תראינה עינינו כי יגדל הנער ויהי לעלם והנערה תגדל והיתה לעלמה, ואין איש גולה את אזנם ואין מגיד להם דבר. ובכל זאת יקומו בקרבם דעות חדשות והשקפות לרגלי שנויי המין לדעת ולהבין מה איש לאחיו; יש אשר יביטו האבות בשבע עינים על צאצאיהם לשמור עליהם לבלתי בוא כל רעיון טמא אל קרבם לטמא את לבם, והיה כבוא עת הבחרות וכל עמלם יהיה לשוא, כי כאשר השלימו האברים חק אז יבואו רעיונות חדשים בקרב בני הנעורים, בחור יתבונן על בתולה ונקבה תסובב גבר ולבם יבין מה שנויי המין שואלים מעמם, ונוסף על הרעיונות האלה יבוא גם הנסיון לרגלי כל הדברים אשר שמעו ואשר ראו מעודם ועד היום; הנה כי כן נראה כי לא נולדו הרעיונות יחד עם האדם ולא על פי נסיון לבד באו לו, ואולם הולידו השנים האלה גם דרך שלישי להורותו את ההשקפות הנכונות; אם יגדל הילד בתהו ישימון ולא יראה אדם עם יושבי חדל ולא ידע כי יש מין לעמת מינו, והיה בבוא ימי הבחרות, ולא יוכל הפרא הזה לקנות תחבולות נכונות והשקפות נאמנות על אדות שנויי המין ומטרתם, כי דמיונו יהיה לו למעין אכזב להורותו את השוא, וגם להפך, אם נכרות את אברי המין ונשחיתן כלה לא תהיינה עוד לאיש השקפות נאמנות ולא נצליח לעורר את דמיונו לקנות תחבולות ישרות על אדות שנויי המין גם אם בעיניו יראה ולבו לא יבין; כי אך אם השלים הגוף חק ואם דמיוננו לא היה לנו לאכזב ואם הנסיון עומד לנו לעזרה, אז נביא לבב חכמה לדעת ולהבין דבר, ואם שלש אלה לא יהיו לנו והיו השקפותינו מאפע; ובכן אפוא נראה כי לא יוָלד הרעיון עמנו, וגם הנסיון לבדו לא יעשנו. – הנה כי כן נאמר לחלוט דבר כי כמשפט הזה כן משפט כל הרעיונות והדעות אשר באדם; אם ישלים המוח חק ולא יחוש את המראות אשר מסביב לו, לא יוליד רעיונות ולא יעש פרי, וכן אם יחוש את המראות ואך את חקו לא השלים עוד, ולא יעשה פרי גם הפעם, ורק אם שניהם כאחד יהיו, והיו לנו רעיונות ישרים ודעות נכוחות.

האדם לא יתכן בלתי אם בקרב הטבע ולא מחוצה לו; כל אברי האדם עשוים כמשפט ונושאים בד בבד עם העולם החיצוני להיות יחד בחוברת; הטבע שם עין לאדם בעודו ברחם אמו, יען כי עשויה הארץ לראותה, ולולא האור שהיה לנו אזי גם עינים לא היו לנו; לולא האויר אשר מסביב לנו אזי גם ריאה לא היתה לנו; האור והעינים בריאה אחת הם, האויר והריאה בריאה אחת הם, ותולדותיהם הן חוש הראות ושאיפת האויר; הנה כי כן נחשוב למשפט כי כשרון המוח לחשוב מחשבות ומראות העולם אשר מסביב בריאה אחת הם, ושני אלה אם יהיו בחוברת אחת והיו לנו רעיונות; – והיה אם יבוא איש וישאל: ״מה יהיה משפט הרעיונות, לולא מראות העולם שהיו מסביב לנו?" אז נדע כי חקה אחת לשאלה הזאת ולשאלה אשר נשאל: מה יהיה משפט העינים לולא האור שהיה לנו?" ואנחנו הנה זאת ידענו וחקרנוה: לולא האור שהיה לנו אזי עינים לא היו לנו ולולא העולם אשר סביבותינו אזי לא ברא הטבע מוח לנו לעשות מחשבות ולהוליד רעיונות. – אך נעזבה נא שיחתנו ונשוב אל הענין אשר עזבנו כמעט קט.

 

י. תורת המוסר    🔗

רוח האדם לא גִבֵּר חילים מימות עולם ועד היום, וזה לנו כארבעת אלפים שנה ואנחנו נדע כי לא עזב הרוח זאת חקותיו כל הימים הרבים האלה ומשפטו אז וכמשפטו עתה; זאת תורת הרוח באדם וזאת תורת המוסר! גם תורת המוסר אשר היתה לגוים הקדמונים לא שנתה את דרכה עד היום וכאז וכעתה אחת היא לכל העמים; כל עם ועם יודע להבדיל בין הדבר אשר נקרא לו טוב ובין הדבר אשר נקרא לו רע, ומשפט אחד לכלנו וימיו כימי האדם על הארץ, והספרים הקדמונים יספרו באזנינו גם הם דברים נפלאים על אדות האדם הראשון והאשה הראשונה אשר חפצו ״לדעת טוב ורע". – אכן חקים שונים ומשפטים שונים לכל עם ועם ועל פיהם יש אשר יזנח עָם את תורת המוסר, או כי סופרי עם ועם ינאמו נאומים שונים בדבר המוסר והעם השני לא יבין ויחשוב כי משגה אתו, אולם תורת המוסר אחת היא לכלנו וימיה כימי האדם על פני האדמה, כי לא שנתה את חקיה ומשפטיה ברב או במעט.

לכן יאמרו החכמים לחלוט דבר כי המוסר הוא חק מחקות הטבע, ככל החקים האחרים אשר שם הטבע לפני האדם, והאדם לא מלבו הוציא את תורת המוסר ולא ברוחו יצרה, כי חק היא מן החקים אשר עשה הטבע. – על כן נראה כי מעשים טובים ומעללים טובים אשר יעשה האדם ימצאו חן גם בעיני האיש אשר לא יעשה כמוהם, וגם האיש אשר תורת המוסר היתה לו לזרא ימצא כי טובים הם; אם נקרא ספורים בדוים אשר יערכו הסופרים לפנינו או אם נראה מחזות בבתי־התיאטרון אז ילך לבנו אחרי האיש הצדיק אשר בדה אותו הסופר מלבו; אם ילדים רכים יקראו אגדות וספורים, וראינו כי יהמו מעיהם לצדיק האובד בעניו ועיניהם תרדנה דמעה לו, תחת אשר לבם ימלא שמחה בראותם כי זרח אור לישרים לשלם להם כצדקם, והרשע נופל בשחת יפעל וגמולו בראשו יושב; גם אנשים גנבים וחומסים ילבשו לפעמים רוח אחרת אם ידבר אליהם איש נדיב אשר לב נדבה לו; אם יחטא איש ועשה ״רע", יך אותו לבו על מעלו אשר מעל ונחם על מעשהו; וכל הדברים האלה ישמיעו אותנו עדות נאמנה כי עשה הטבע את המוסר וישימהו לפני האדם ללכת והאדם הולך בדרך הזה, ואך יש אשר יצא פרט מן הכלל. – מקור המוסר דומה אל האינסטינקט אשר לבעלי־החיים ועינינו תראינה כי גם החיות לא תעשינה הרעה להתנפל אשה על אחותה, ואולם בעלי־החיים עושים את מעשיהם בהיות עליהם פקודת הטבע חזקה ולא יוכלו לנטות ימין או שמאל תחת אשר האדם יוכל לבחור ולחדול, ויש אשר יזנח האחד את דרכי המוסר ללכת אחרי שרירות לבו הרע והיה אך יוצא מן הכלל, ומשפטו יהיה כמשפט האשה אשר תזנח רחמי־אם; אכן הנשים כּרֻבּן כן לא תשכחנה את עוליהן ולא תשחיתנה רחמיהן, והאנשים כִּרֻבּם כן לא יזנחו את דרכי המוסר ואת משפטיה וחקותיה לא יזנחו.

ובכן זאת היא אשר ידענו כי עשה הטבע את המוסר וישימהו לפני האדם, ולו קם אחד החוקרים להציב את גבולות משפטי המוסר וחקותיו אחד לכל העמים כי אז היטיב לאדם מאד מאד; אכן אנחנו רב לנו אם ידענו כי לב האדם לאדם לבלתי עשות רעה, כמשפט האינסטינקט אשר לחיה, ואך חפשי האדם ברוחו ובחירתו אתו, אם לבחור ואם לחדול.

 

יא. כשרון המעשה    🔗

רבים וכן שלמים מבעלי־החיים עשו להם שם בארץ בכשרון מעשיהם אשר הם עושים, ואם נשית לב לחקור חקר נמצא כי מלבד העכביש אשר יארוג קוריו ביד חרוצים ומלבד הדבורה אשר תבנה תאיה מעשה ידי אמן נפלא ומלבד העוף העושה את קנו, גם יתר בעלי־החיים כרֻבּם כן עושים מעשיהם בכשרון יד וגם משכנות פריצי החיות במערות ובמחלות עפר נותנות לנו עדות נאמנה על כל זאת; לכן אמרו החוקרים כי נתן הטבע בקרב בעלי־החיים את ״כשרון המעשה"; אבל גם לאדם נתן הטבע את כשרון המעשה שכם אחד על כל בני שחץ, כי גם רוח נתון בקרב האדם, וכל אשר בעלי־החיים עושים מבלתי היות להם היכלת לנטות ימין ושמאל, עושה האדם באין אונס בהיות רוחו חפשי בקרבו; בעל־החיים עושה את מעשהו ולא ישנהו ברב או במעט, ככל אשר האחד עושה יעשה השני ומעשה האבות יחזיקו גם הבנים מבלי סור מן המעשה אף כמלוא השערה, ואין מורה אותם את המעשה אשר יעשון ואין תבנית אשר הם מָראים לעשות כמוה, ואולם מעשי האדם אשר הם עושים, ועשה איש איש צורה אחרת ותבנית אחרת ומחשבות בעצה יכונן עד כלותו את המעשה, ודור לדור יספר את סגלות המעשה אשר מצא לטוב לו, והלך האדם מחיל אל חיל ומיום אל יום ישלים ויוסיף חק והיה לברכה בקרב הארץ.

אכן לא נשגה אם נקרא לכל המעשים אשר האדם עושה ״כשרון המעשה״, כי את הכל יעשה האדם יפה בעתו ובכשרון יד, והוא הסכן הסכין במעשיו עד כי כמעט איננו יודע להבדיל בין המעשה ובין הכשרון. גם כל מיני המאכל הבאים אל פי האדם יכין לו בכשרון יד, מלבד מעט פרי העץ אשר יאכל אותו חי כאשר ברא אותו הטבע; פת לחם אשר תבוא אל פי האדם, וידענו כי ידים רבות מאד עמלו בה ביד חרוצים עד עשותם אותה לאשר היא ובעלי־החיים לא יבינו דבר מכל המעשים ההם; ארוחת הצהרים אשר יאכל האדם במסבתו, וידענו כי אין מספר לאנשים אשר הכינו אותה ולכשרון המעשים הנעשים בה, וחוקרים אחדים עשו חשבונות רבים כי רבוא רבבות ידי אדם עמלו בה עד אשר הכינו את אשר הביאו; המפה על השלחן עשויה פשתים, השכין והמזלג עשוים עץ וברזל, הקערה עשויה עפר מן האדמה והכף עשויה מתכת; מי ימנה אפוא מספר לכל האנשים אשר עמלו ביד חרוצים מיום אשר לקחה הפשתה מעל פני השדה ועד היותה למפה על פני השלחן? מי יקרא בשם האנשים אשר עברו אותם השכין והמזלג מיום אשר נחצב הברזל מן ההר ועד היותו לתפארת מעשה על פני השלחן? מה מספר האנשים אשר עשו כשרון מעשיהם עם החרש מחרשי האדמה ועם המתכת עד עשותם אותם לקערה ולכף? והיה אם נשים עתה לב כי גם ״הצבת בצבת עשויה" וכי כל המעשים האלה נעשים גם הם בכלי־מלאכה אשר עשו אותם אלפי אנשים אחרים, או אז נביא לבב חכמה כי אין קצה לתכונה ואין מספר לכל האנשים העמלים ולכל כשרון המעשה עד הושַׂם הארוחה על פני השלחן. – אכן מעט ורעים תולדות הארוחה ולא על פיה לבדה יחיה הגבר כי גם שמלתו לעורך וחדרי ביתו וכלי חדריו וכל אשר סביבותיו עושים ביד חרוצים מעשה ידי אמן. והיה אם נשים לב אל כל אלה וידענו כי ברא הטבע את כשרון המעשה וישימהו בקרב האדם, ומשפטו כמשפט הנטיות האחרות אשר באדם; כי הנה עינינו הרואות אשר גם השבטים הפראים שוכני חררים במדבר נוטים מן הדרך אשר לפניהם ועושים מעשיהם בכשרון, אם רב ואם מעט, וכל אלה לנו לעדות נאמנה כי עשה הטבע את כשרון המעשה באדם.

על פי כשרון המעשה אשר באדם ידבק האדם אחרי היפי ולבו הולך אחרי התענוגות היפות וכל הדבר היפה מוצא חן בעיניו ועושה בו רשם טוב, וְשָׁפַט האדם על פי מראה עיניו ומשמע אזניו. כל הדבר העשוי בכשרון ומדה נכונה וקצב נכון לו ימצא חן בעיני הרואה, כי רגש היפי אשר באדם נוסד על פי חקים בטבע, והטבע גם הוא עשה את מעשיו על פי עֵרֶךְ שָׁוֶה (סִיממֶעטְרִיע) ומדה אחת וקצב אחד לכל פני המעשה; הטבע עשה את העץ וענפיו עולים אל כל צד וסדר אחד להם; הטבע עשה את הפרח ועליהו פונים אל כל סביבותיו במדה אחת ובקצב אחד ודבר אשר כזה מוצא חן בעיני הרואה; הטבע עשה את אברי גוף האדם ואברי גוף בעלי־חיים רבים במדה ובקצב, האברים אשר שנים הם בגוף נתונים אל הצד והאברים אשר יחידים הם בגוף נתונים בתוֶך, והדבר הזה יפה הוא והאדם יתאו את היפי ויבקש כי יהיו כל הדברים עשוים בכשרון יד במדה ובקצב למען אשר יפים יהיו לעינים; – גם האזנים שומעות את הקולות הבאים מן האויר כאשר ינועו הגלים בים והחוקרים הוכיחו כי אך הקולות הבאים לרגעים מזומנים ורֶוח אחד וקצב אחד ביניהם, מוצאים חן באזני השומע, ואם יחדלו הסדרים האלה יולידו הקולות באזנינו זועה ואין הבין שמועה; כי על כן דעת לנבון נקל אשר גם חקות ידיעות הנגונים לא בהבל יסודן, כי הטבע עשה אותן וישימן לפני האדם, ויצר לב האדם הולך אחריהן ודבק בהן.

 

יב. האמונה    🔗

גם האמונה היא אחת מנטיות רוח האדם, ואין עוד כמוה נטיה אשר התעשקו על אדותיה החוקרים איש עם אחיו; אלה אשר דרך אמונה בחרו השמיעו בקהל, כי מן השמים נתּנה האמונה, באותות ובמופתים אשר מחוץ לגבול הטבע, ולא על האדם להבין אותה כי אם להאמין לבד, ולולא נתנה באותות ובמופתים אזי לא באה אל לב האדם והאדם היה רע מכל חית הארץ; הנה כי כן אומרים אויבי האמונה כי כל האותות והמופתים הכתובים על ספר בדבר האמונה אגדות הם וספורים בדוים אשר בדו אותם הכותבים מלבם, ויצר רוח האדם הנוטה אחרי האמונה רע הוא ומשגה אתו, כי התעו אותו אנשים חסרי דעת ואוהבי ממשל לשום את האדם לעבד עבדים. – דברי הריבות האלה הגיעו גם עד חוקרי ידיעות הטבע, ובהתווסף חוקרי הטבע לאספה בעיר גאָטטינגען נשאו מדברותיהם גם על אדות האמונה, ויהי ריב ומדון. ומאומה לא נשאו בעמלם; וגם אנחנו בבואנו לשאת משא על אדות האמונה, לא נוָאל להשמיע משפט כי בזה קץ לריב בא ואנחנו הטילונו את דברינו אל תוך הסער ושקט מזעפו, כי לא תקום ולא תהיה, ואך אין לנו דרך אחרת לנטות מן הענין הזה בדברנו על אדות הנטיות אשר באדם, לכן נפתח שפתינו:

אכן כאלה וכאלה שגו; האנשים האומרים כי האותות והמופתים הם יסודות האמונה, הם לא יוכלו לקוות כי יבואו חוקרי הטבע להכריע את כף המאזנים אליהם, כי אין לטבע אותות ומופתים, ואם יצלח לאיש לבאר את אחד המופתים באר היטב על פי דרך הטבע, וחדל המופת מהיות מופת והיה לחק מחקי הטבע; – הנה כי כן ישגו החוקרים האומרים כי אין כל אמונה בארץ, ואך דמיון כוזב ושגיונות רבים וחוטאים רבים התעו את האדם בשוא נתעה, כי עינינו הרואות היטב היטב אשר נוטה לב האדם להאמין, והנטיה הזאת גם היא מראה היא ממראות הטבע. ולא לחוקרי טבע לכחש במראות הטבע תחת אשר עליהם לחקור דבר עד תכלית.– לא מקרה ולא משגה הוא אם נראה כי כל האדם מעודו ועד היום וכל ארץ וארץ וכל עם ועם וכל משפחה ממשפחות האדמה, הקרובים והרחוקים, הפראים והמשכילים, כלם יחדו יבחרו דרך אמונה והאמונה מוצאת חן בעיני כלם; אכן יש אשר נמצא את האחד בודד במועדו ואת אמונתו ישליך אחרי גו, ואולם האחד הזה הוא פרט יוצא מן הכלל ומשפטו כמשפט האשה אשר תזנח את פרי בטנה ורחמי־אם תשכח או כמשפט האיש אשר קול נגינות לו לזרא, אם כי יחלטו החוקרים פה אחד כי רחמי־אם הם חק מחקות הטבע והנגינות גם הן יסודתן בחקות הטבע.– רגש האמונה יד הטבע עשתה אותו ותשימרו בקרב האדם, ואת האדם עשתה חפשי לנטות ימין ושמאל כי לא אינסטינקט הוא בקרב האדם כי אם נטיה בכל נטיותיו, ובידו הדבר לבחור ולחדול. לא לחוקרים אפוא לכחש בדבר אשר בני האדם כרֻבּם כן דבקים אחריו, והחוקרים האומרים כי אין בחירה ואין רצון לאדם וכל המעשים ״בהכרח" נעשים, הן גם אלה לא ימצאו דרך אחרת בלתי אם לחלוט כי האמונה היא אחת מחקות הטבע ולא יוכלו להשמיע כי שגיונות ודמיונות עשו אותה, כי באין בחירה ובאין רצון לאדם גם שגיונות ודמיונות לא יהיו, והכל ״בהכרח" נעשה!

לכן אחת היא אשר אמרנו כי המאמינים באותות ובמופתים יוצאים הם מגבול ידיעות הטבע וחוצה להן, ואויביהם גם הם באהבתם את הטבע מאד מאד שכחו אותו כמעט רגע, ואנחנו אשר מראות הטבע נר לרגלינו ננסה נא גם הפעם להאיר נתיב לפני הקורא והעברנו לפניו את הנטיה אשר נקרא לה אמונה, במעשה אשר עשינו לנטיות האחרות, למען התחקות על שרשי רגליה.

 

יג. לב אדם לאמונה    🔗

אכן יש שרש לדבר כי פונה לב האדם לאמונה, ואם נתחקה עליו אולי נמצאנו; האמונות והדעות שונות מאד לכל עם ועם ואולם מקור אחד לכלן להשקות את כל האדם יחדו, והדבר הזה לא יפלא בעינינו, כי גם מקור היפי אחד הוא לכל האדם ובכל זאת יבחר איש איש את משאת נפשו לפי טעמו; גם מקור המחשבה אחד הוא לכל האדם ובכל זאת יוליד איש איש רעיונות והם שונים מרעיונות אחיו, וגם משפט האמונה ככה הוא, מקור אחד לה ודעות שונות מאד לכל עם ועם – ומי ילד אפוא את רגש האמונה בקרב האדם? הלא אך כי יחוש האדם בנפשו אשר עושה הטבע את מעשיו על פי חקים נאמנים ואיתנים ולא במקרה הוא עושה, ואז יבוא רעיון בלבו כי יש ״סבה לכל הסבות" ויש גבוה מעל גבוה אשר קצרה רוחו מהבין אותו. ומחשבות כאלה מולידות את רגש האמונה ואת הנטיה הנפלאה אשר לא נדע מי היא ומה היא.

גם האיש אשר בכל אמונה ישים תהלה ובכל חזיונותיה ילעיב, לא ימצא גם הוא לפניו דרך אחרת בלתי אם לבקש סבה לכל הסבות ועִלה לכל העלות אשר על פיה תכון ממשלת הארץ ואשר תשים משטרה גם בקרב האדם, ולולא רעיון כזה אשר יעלה לפעמים על לב האדם כי אז יחדל כל מחקר וכל דעת לא תהיה עוד, כי אז נאמר לעולם מקרה והמקרה הן לא יכיל את המחשבה אחרי כי כל מחשבה מבקשת תולדה ואין כל תולדה למקרה; ואנחנו הן זאת ידענו כי בכל המחקר אשר נחקור ובכל דעת אשר נבקש לנו אחת היא אשר נחוש בנפשנו כי יש תבונה או חק או רוח אשר ימשול בכל היקום הנפלא מסביב לנו, ולמענו כל המחקר הזה וכל הדעת אשר נבקש. – לכן נחשוב למשפט כי הרעיון הזה העולה על לב האדם, ״בהכרח" הוא, ולא נוכל למנוע אותו ממנו אחרי כי האדם לא יתכן בלעדיו, ולמה אפוא יפלא בעינינו אם על פי רעיון כזה נוטה יצר לב האדם לבקש את סבת הסבות?

אכן לרגלי הנטיה הזאת לבקש את הסבה הראשונה עשה האדם את האמונה; יש אשר ראו הגוים הקדמונים עץ נפלא לעינים אשר זרועות עולם לו. וישתאו לו וישתוממו לקראתו ויהי להם לאלהים ויקראו לו; יש אשר ראו גוים הרים גבוהים ורמים וסלעי מגור, וישתוממו לראותם ויהיו להם לאלהים ויקראו לו; יש אשר ראו כי העץ נגדע ואינו, וההרים והסלעים ימוטו, ויבינו כי שוא נחלו להם, ויבקשו את ״הסבה הראשונה“, וימצאו את האבן ויעבדו לה; אז קמו גוים חדשים ויבינו במראה וימצאו כי כל אלה הבל, ויביטו השמימה ויראו את הכוכבים הנפלאים לאלפיהם ולרבבותיהם, וישתחוו להם ויעבדום, אז היה כל כוכב מושל בגבורתו, ויהי הכוכב האחד אלהי הכשרון האחד והכוכב השני היה גם הוא אלהי הכשרון השני, ויעבדו להם, והמליצים והמשוררים השמיעו משלי חידות ואגדות ויכתבו בספר; אכן הלך האדם מחיל אל חיל ויעזוב את כל החזיונות המבהילים האלה, וימצא כי אחד הוא האלהים אשר בשמים ובארץ, אשר לא ידע יכנהו ואשר עיניו לא תראינה אותו, ויעבדו לאל אחד. — הנה כי כן נוציא משפט כי מקור אחד לכל האמונות והדעות השונות לנצח לא תחדלנה כי לנצח נצחים לא יחדל גם האדם מבַּקש את ״הסבה הראשונה”; ואולם דעת לנבון נקל כי האמונות לובשות צורות ופושטות צורות, אחרי כי הולכות הן יד ביד עם מחקרי האדם ועם תולדות רוחו, והיה כבוא לאדם ידיעות חדשות והמיר את דעותיו אשר היו לו ואשר ימצא בהן משגה; אבל לנצח לא תחדל האמונה מקרב הארץ.

 

יד. פעולות הרוח השונות בקרבנו    🔗

הנה נא ידענו כי אך מעט ורעים היו דברינו על אדות הנטיות השונות ברוח האדם, ולא כל הדברים אשר אמרנו נוסדים בידיעות הטבע; ואולם ישים נא הקורא אל לב כי גם עד תכלית האינסטינקט לא עצרו החוקרים כח לבוא, ובכל עמלם שעמלו בו אינם יודעים עד היום מה הוא ומה תכונתו, או אז יביא לבב חכמה לדעת כי גדול ונפלא הרוח באדם מן האינסטינקט וחתום וסתום הוא שבעתים ממנו; ואנחנו נוסיף בזה על דברינו עוד דברים אחדים אשר על פיהם יבין על נקלה מה יכבד מן האדם למצוא את החקים אשר באדם ולדעת את נתיבות רוחו.

הרוח עושה את האדם לאדם. – אכן הן את חקות הטבע המת לא ידענו עוד, אשר את פעולותיו נראה בעינים ואשר כחותיו נגלו לפנינו, ואיך נאמר לדעת דבר חתום וסתום אשר גם פעולותיו וגם כחותיו וכל תכונתו נסתרות ממנו? פעולות הטבע המת נגולות לעינינו: אנחנו ידענו כי כח מושך בקרב האדמה אחרי כי את פעולותיו ראינו רגע רגע ועד תכלית חקותיו באנו, כי הנה יש לאל יד כל תוכן וכל חוזה בכוכבים לחשב את הליכות הכוכבים בדיוק ובצמצום רב מאד, ויוכל לכון את היום ואת השעה ואת הרגע ואת הזעקונדע ולדעת את דרך הירח בשמים מקץ אלף שנים, כי יודע התוכן את חקות הכח המושך היטב, ובכל זאת אם נשאל את פי התוכן להגיד לנו מה שרש דבר נמצא בכח המושך הזה וסגלתו ותכונתו וטבעו מה הם, אז יניד האיש בראשו ואמר: לא ידעתי! ואיך אפוא נתפלא אם נחקור לשוא על אדות הרוח אשר גם מראותיו בקרב בעלי־החיים נעלמים ממנו ואשר חקותיו ידענו אך פרקים פרקים לבד ואשר פעולותיו שונות ורבות מאד ובאות ערב־רב, אפוא להשכיל ולהבין אל בריאה אשר כזאת? לכן אך שוא נחלו להם אלה אשר יתהללו בשערים ויאמרו לתת לנו ״תורת הנפש" ״כח הנפש" וכדומה, כי לא יתכן הדבר הזה, ואך האיש האומר לכתוב בספר אך את המראות והפעולות לבד אשר קבצנו על יד על פי נסיון הרבה ולא ישמיע לנו ״כללים", הוא ייטיב והוא יצליח.

מראות הפעולות אשר יפעל הרוח בנו רבים ושונים הם מאד, וכמעט יחסר האדם מלים לבטא בהן את כל המון רגשותיו ומחשבותיו אשר ירגיש ואשר יחוש. – מי ידע אפוא להבדיל בין פעולות הרוח המבדילות בין השמחה ובין החדוה? כי לא אך שתי המלים נבדלות אשה מרעותה, כי גם פעולות הרוח בקרבנו שונות הן ונבדלות אשה מרעותה! מי יבדיל אפוא בין הכעש והחרון והחמה? מה משפט השחוק אשר ישחק איש למשמע דברי בדחנות, והדמעות מה הן אשר יבכה בשמעו דברים מעציבים? והעצבון מה הוא? איכה זה יפעל הרוח בנו? מי זה יבדיל בין היראה והחרדה ומרך הלב? אכן לא להבדיל בין המלים נבקש כי אם לדעת את הפעולות השונות אשר יעשה הרוח בנו כפעם בפעם אם לרגלי יראה או חרדה או מרך לב, ומי אפוא יודע להגיד את מעשי המוח ברגעות המראות האלה? מלבד אלה רבות הנטיות בנו מאד מאד ולא נמנה אותן מרב, כי מי יבוא עד תכונת כל התשוקה והחפץ והתקוה והתוחלת והתאוה אשר לאדם? הן קרובות כל הנטיות האלה מאד ומה רב ההבדל אשר ביניהן! מי יבין להבדיל בין גאוה וגאון וגדל־לבב ואהבת כבוד ורוח מושל ואהבת בצע ורוח נקמה ודומיהם? הנוכל לבוא עד תכלית כל אלה על פי חקירות בידיעות הטבע? כי על כן לא שקר נחלנו לנו ולא לשקר עשינו עט סופרים, ועל כן היו דברינו מעטים.

 

טו. בשר ורוח    🔗

זת לנו רבות פעמים אשר אמרנו כי פועל הגוף את פעולותיו בפני הרוח השוכן בקרבו והרוח גם הוא שב לפעול פעולותיו בפני הגוף, ועתה הנה מקום אתנו פה להוכיח את הדברים האלה באר היטב. – פעולות המזון והמשק בפני הרוח גלויות וידועות הן; אם ירעב איש ללחם, יעיר הרעב את חמתו, ואם יאכל וישבע והיה שָׁלֵו בעצמותיו ולפעמים יתאוה תאוה לתת לעיניו מעט שנות מעט תנומות; –היין ישמח לבב אנוש" יאמרו החוקרים, וגם הנה היא כתובה על ספר, ואם יתן איש בכוס עינו וירבה לשתות, והיה היין לבוגד בו כי יעיר דמיונות הבל בקרב המוח ופי השותה יביע הבל. ואנחנו אם נתחקה על שרשי כל הדברים האלה נמצא כי המוח ידרוש תמיד לפעולותיו את הדם אשר לו יסוד חמוצי והיה אם נעיק על פני צוארי איש להגביל את עורקי הדפק שם אשר יביאו את הדם הזה אל המוח, אז יתעלף האיש ומת אחרי כי יחסר את הדם; לכן אם ירעב איש ללחם, והיה גם לו חסר דם, ואז יזעזעו כל יצורי גוו וגם המוח ישא ויסבול וצלחה כאש חמתו, ואך אחרי אכול ואחרי שתה ידע האיש שלו בבטנו, כי שב המוח לנצֵח על מלאכתו כבראשונה ואין עוד מחסור דבר, אכן אם ירבה האיש לאכול ומיץ המעים טרם היה כלו לדם יקיף עם הדם יחדו את נתיבות הגוף ויבוא אל המוח, אז לא ימצא המוח את הדם כאשר דרוש לעבודתו ולכן (כן יאמרו חוקרים רבים) ייעף וייגע ולא יעצר כח לקנות מחשבות נכונות ולעמוד על משמרתו, והפיל חבלי שנה על העינים; הנה כי כן אם ישתה איש יין, או כל משקה אשר אלקהל בו, או כוס טהעע או כוס קאפֿפֿע, ובאו אל תוך הדם והלכו עד המוח לעורר אותו, והיה אם במדה יֵשת והיטיבו לו מאד, כי המוח יעצר כח לנצח על עבודתו בנקל וגם מחשבותיו ורעיוניו יבואו לו על נקלה, ואך אם ירבה לשתות, והמשקה אשר בו אלקהל יבוא אל תוכו רב מאד, אז יעבוד המוח את עבודתו באין מעצור ולא יוכל רגע להחזיק את הרעיון הנולד בו, כי יבואו הדמיונות מבהלים ודחופים, ולכן נבוכים יהיו הרעיונות אשר לשותה שכור ועל כן גם דבריו לעו.

אכן לא אך על פי חמרים הבאים מן החוץ יפעל הבשר את פעולותיו בפני הרוח, כי גם על פי כל מחלה וכל מכאוב וכל מדוה אשר יהיו בקרב הגוף.– המוח נצמד אל כל יצורי הגו על פי חוט משולש; החוט האחד הוא חבל העצבים היוצאים מן המוח ובאים אל כל חלקי הגוף להוליד את תנועות האברים ולכלכל אותם ואת מעשיהם, החוט השני הוא חבל העצבים השבים מכל חלקי הגוף ובאים אל המוח להוליד את ההרגשה, והחוט השלישי הוא הדם הבא חלק חלק מכל חלקי הגוף לכלכל את המוח ואת מעשיו ועל פי החוט המשולש הזה פועל הבשר את פעולותיו בפני הרוח לנהל את המוח ואת מחשבותיו ואת דמיונותיו; והיה אם יבוא מכאוב לאחד האברים אשר בגוף, על פי סבה חיצונית או פנימית והכביד המכאוב את פעולות האבר ההוא והשבית את פעולות העצבים המכלכלים, והעצבים האלה גם הם בשובם אל המוח יפרעו פרעות בו והשביתו את מעשי הרוח; אכן יש אשר יהיה המכאוב לאחד האברים להשבית את פעולות עצבי ההרגשה ואז יהיה המכאוב גם בקרב המוח והשחית את פעולות הרוח; ואולם גם זאת תהיה אשר ישֻנה הדם בקרב אחד האברים על פי מכה טריה או על פי דלקת ושחפון ואז יבוא הדם הנשחת עם המוח ויוליד בו רפיון וזועה או יקים בו שאון, והיו הרעיונות והדמיונות נבוכים והולידו חלומות והזיות ועשו תהפוכות. – אלה המה שלשת הדרכים אשר על פיהם יפעל הגוף בפני המוח, ואולם האנשים בחלותם, כרֻבּם כן יפעלו יצוריהם בפני המוח על פי שלשת הדרכים גם יחדו, ולכן צדקו האומרים כי גם ״רוח חולה לגוף חולה".

זאת תורת הפעולות אשר יפעל הבשר בפני הרוח, ואנחנו נצא נא הפעם להתחקות גם על שרשי הפעולות אשר יפעל הרוח בפני הבשר.

 

טז. רוח ובשר    🔗

גם על דבר פעולות הרוח בגוף דברנו לא אחת ושתים, ופה מקום אתנו להוכיח את הדברים האלה די באר, למען אשר נבוא אל תוצאות המשפט בדבר תכונות הרוח וחליפות המזג. – המוח הוא מעון לכל חושי ההרגשה וגם מקור התנועות אשר לגוף בו הוא, ואולם גם דמיונותינו ומחשבותינו אך ממנו הם, ולכן לא נשגה בשפטנו אם נאמר כי ברגע אשר יצאו במוח רעיונות ומחשבות רבים מבהלים ודחופים, לא ימצא המוח מועד נכון לפניו לנצח גם על יתר המלאכה בגוף; והיה אם נראה איש הולך בחוץ והוא עומד פתאם על עמדו בבוא לו רעיון חדש לפתע פתאם, או אם יחרד איש חרדה גדולה והיה כתמר מקשה ושכח להשיב נשמת אפו רגע אחד, אז לא אך מטעם הרוח הוא ופעולותיו אשר יפעל ברגע הזה בפני הגוף, כי אם מהיות עתה למוח עבודה מרבה להכיל ויעזוב רגע את עבודת הגוף ולא השגיח אליה, ולכן יש אשר אומרים כי על כן ישכח הנער האוהב נערה מאכול לחמו והאיש אשר לו מכאוב הנפש ישכח לרגעים את מכאוב הגוף ואם שמחה במעונו ושכח את המכאוב אשר בבשרו; ואולם לא לפעולות כאלה ירזמון דברינו באמרנו כי פועל הרוח את פעולותיו בפני הבשר כי אלה אך פרעות הן בפרוע המוח פרעות בגוף, ואנחנו אל הפעולות נשים פנינו:

יש אשר הדמיונות באדם יפילוהו למשכב או יחלימוהו מחליו, והדמיונות האלה הלא מחשבות הבל הם אשר יקומו בקרב המוח, והחוקרים לא באו עוד עד תכלית הדבר הזה.– לפעמים רפא ירפא הרופא את החולה על פי אותות ומופתים לבד או על פי סגלות ולחשים, ולא אך רופאי אליל יעשו את המעשים האלה כי גם הרופאים הנבונים בעם, כי שני שלישי העם ירָפאו אך על פי הדמיון לבד, ואך ישרים ונכוחים דברי אחד הרופאים המהוללים בברלין אשר אמר כי יוכל הרופא לשאת בחיקו את כל סמי רפואותיו כי מעט הן ונער יכתבן; לפעמים נמצא איש עשיר נופל למשכב והוא לא יקום בלתי אם בהנתן לו סמי רפואות אשר מחירם רב וגם עניים חולים ישנם אשר ישובו לאיתנם בקנותם סמים בבתי־המרקחת אשר מחירם עולה עד שלשים וארבעים קאָפעקים, תחת אשר לא יועילו לנפשם אם יקחו להם בביתם מעט שרש רתמים ומעט מלח אמאניאק במחיר ששה קאפעקים לבד, כי אלה המה תולדות הדמיון. – יש אשר נשמע כי אשה הרה תשים עיניה בדבר וילדה כדמותו, ואולם לא נוסיף לדבר בזה, כי כבר הוכיחו החוקרים למדי אשר אמונת שוא היא, ולא היה עוד כדבר הזה; אכן את זאת מצאו כי בהיות בלב האשה דאגה וכעש, יגון ומכאובים, והיו כל אלה לרעה לילד היוצא מבטנה, וגם המינקת אשר קצף וחרון, פחד ויראה ומדנים מנת חלקה, ושחתה את חלב שדיה, והמינקת אשר שלוה ומנוחה לה, והיטיבה לנפשה וגם ליונק אשר על זרועותיה. – לפעמים נמצא את כח הדמיון ופעולותיו גם בדרך אשר כזה: אם יחשוב איש מחשבות בדבר מיני המזון והמאכל, תפעלנה המחשבות האלה את פעולתן בפני כלי הריר והוציאו ריר מרבה להכיל; יש אשר יבוא מכאוב־שנים לאשה רפת רוח, ברגע שמעה איש יריד בשיחו והוא חולה את שניו; יש אשר יזוב זוב חָלב אל תוך שדי האשה רב מבראשונה, ברגע ראותה את הילד והוא יפרש ידיו לבקש את השד אשר חלצה לו; וגם זאת מודעת כי הרהורי זמה ומחשבות תאוה או ספורי עגבים אשר יקרא איש, והיה לו מקרה לילה. – הנה כי כן מצאו החוקרים אשר אם יהיה איש רפה רוח ועצביו רפו והוא חושב מחשבות רבות בדבר מחלות הלב והכבד, ובאי גם עליו המחלות האלה; גם תלמידי החכמים. הלומדים את ידיעות הרפואה יחלו לפעמים את קרביהם ואת עצמותיהם, אחרי אשר ירבו לחקור חקר בידיעות הנתוח; וגם אחד הרופאים המהוללים אשר כתב ספר על דבר מחלות הלב ויעמיק חקר בהן, נפל למשכב ויחלה גם הוא את לבו; הנה אלה המה הדמיונות ופעולותיהם בפני הגוף. – אכן גם זאת לנו לזכור כי איש אשר רוח בו, והכרנו את עקבות רוחו גם בעורקי פניו, ולפעמים הספר לנו חזות פני איש את כל הדבר אשר עבר עליו ואת אשר נעשה לו.

הנה כי כן ראינו את פעולות הבשר על פני הרוח ופעולות הרוח על פני הבשר, ועוד מעט וראינו כי על פי שנים אלה יקום הדבר אשר נקרא לו: תכונת רוח וָמזג.

 

יז. תכונת הרוח והמזג    🔗

אחרי כל הדברים אשר אמרנו דעת לנבון נקל כי שונה האדם איש איש מרעהו בתכונת רוחו ובכל המעשה אשר הוא עושה, ובזה נבדל משפטו ממשפט בעלי־החיים, כי לא כאינסטינקט אשר בקרב בעלי־החיים הנטיות אשר בקרב האדם; האינסטינקט אחד הוא לכל החיה אשר למין האחד והיא לא תוכל לנטות ממנו ימין או שמאל, ולכן לא נבדלה גם אשה מרעותה בתכונתה ואולם האדם אשר לו נתונה הבחירה לבחור ולחדול אם ללכת אחרי נטיתו ואחרי יצר מחשבותיו ואם לא, והלך האחד אחרי יצרו והשני יחדל, ולכן יבדלו איש מרעהו; כי כח לרוח אשר באדם לצוות גם על בשרו ועל גופו, אם לעשות מעשים טובים ואם לעולל עלילות ברשע למרות יצרו ונטיתו; ועל פי הפעולות האלה אשר יפעל הרוח בפני הגוף לשנות את פני הנטיות אשר לו, יקנה האדם איש איש לנפשו חקים ומשפטים, ובהִשָנות פעולות הרוח האלה בו כפעם בפעם, והיו החקים והמשפטים האלה נאמנים ואיתנים לפניו וחי בהם שנים הרבה ולפעמים לא יעזבם עוד כל הימים אשר הוא חי; ולחקים ולמשפטים כאלה אשר יחק הרוח באדם נקרא ״תכונת הרוח".– לכן אם ישגיח איש אל רעהו בעינים פקוחות להתבונן במעללי תכונת רוחו היטב לא אחת ושתים, וידע האיש הזה לחוש לנו עתידות ולהגיד מראש מה יהיה משפט המעשים אשר יעשה רעהו ביום המעשה לעת מצוא; כי תכונת רוח רעהו נגולה לפניו, והוא יודע לשפוט עד מה יעצר כח למשול בנפשו ובגופו, אם יעצור בעד יצרו ואם יחדול.– אכן גדול ונכבד בעינינו האיש אשר תכונת רוחו חזקה, ולא יחליף אותה כלבוש, ללבוש צורה ולפשוט צורה יום יום.

אבל לא כן חלק המזג, ותהי עוד להפך. – התכונה אשר ברוח נולדת באדם על פי רוח חזקה ועל פי רצון אשר לא ימוט, ואולם שונה ממנה המזג, כי יסודתו בנטיות האדם אשר לא נוכל להביא אותן במשפט, כי חזקות הן לפעמים מן הרוח וידן על העליונה; את המזג לא נוכל להטות על פי חפצנו ולא ברצון יֻקַח ולא יבחר איש איש חלקו ומנת מזגו, ומי יודע אם לא לפי תאר הגוף וצורת הבשר כן יהיה המזג באדם? – תכונות הרוח באדם רבות הן מאד מאד, יען כי שונה איש איש מרעהו ברוחו, לאחד נתן הטבע רוח חזקה ולשני רוח רפה, ולפי גדל הרוח, אם רב הוא או מעט, כן תהיה תכונתו, וגם יש אשר לא יהיה רוח מוצק לאיש והיו חליפות ותמורות לרוחו ועלו ובאו תכונותיו לנגד עינינו ערב רב, והמון בני האדם כרֻבּם כן המה מבני התערובות אשר אין להם תכונת רוח מוצקת, ולכן רבות ועצומות מאד תכונות הרוח אשר לאדם ולא נבוא עד תכליתן; אבל לא כן המזג אשר לא יוכל הרוח להתעמר בו ולמשל בו! החוקרים מצאו חשבון כי אך ארבע מדות למזג האדם, וכל איש יוכל לדעת את המזג אשר לרעהו ואת משפט מדתו, על מי מן הארבעה היא נחשבת; המזג גלוי לעינים ותכונת הרוח נסתרה, ויש אשר יריבו שנים יחדו על אדות תכונת הרוח אשר לפלוני אלמוני ולא יוָכחו לנצח על אדות מזגו. – לכן לא נתפלא אם נשמע כי זה אלפי שנים ידעו החוקרים הקדמונים את משפט ארבע המדות האלה, כי הכירו את עקבותיהן גם אז, וזה דבר השמות אשר קראו להן: מרה אדומה (מזג חם), מרה לבנה (מזג קר), מרה ירוקה (מזג. כעש), מרה שחורה (מזג עצבון), וגם עד היום לא חדלו עוד החוקרים מקרוא בשמות האלה ולא חלקו עוד את מזג האדם למדות אחרות, ואיש חוקר כיאָהאננעס מיללער אומר עליהן כי אין טובות מהן ואין לנו לתקון אותן עד עולם.

אכן אין עוד אתנו יודע אם אמת נכון הדבר כי לפי תאר הגוף וצורת הבשר יהיה המזג באדם, כי עינינו תראינה לפעמים בעל מרה אדומה אשר לו מזג חם והוא שמן ועושה פימה עלי כסל, או איש אשר בשרו כחש משמן והוא בעל מרה לבנה אשר לו מזג קר, או איש אשר עצמותיו לא שֻפו ובדי עורו לא חזקים ופניו לא נחרו ולא עששו ובכל זאת בעל מרה ירוקה הוא וכעש וחמה מנת חלקו, או איש בעל מרה שחורה אשר לו מזג העצבון והוא טוב תאר ויפה מראה; ואולם בעלי המרה האדומה כרֻבּם כן רזים הם, ובעלי המרה הלבנה כרבם כן יכשו וישמנו, ובעלי המרה הירוקה כרבם כן יאכל הכעש את בשרם להכותם בתחלואים, ובעלי המרה השחורה כרבם כן רשום על פניהם בכתב אמת כי חלי ומדוה במעיהם ובקרביהם. – אמנם יתכן הדבר כי לא לפי תאר הגוף יהיה המזג כי אם להפך, לפי המזג יהיה תאר הגוף וצורת הבשר; ואולם אם כה ואם כה, הנה עלינו להעביר את ארבע המדות לפני הקורא והתחקה גם הוא על שרשי רגליהן.

 

יח. המרה האדומה והמרה הירוקה    🔗

החוקרים הגדולים אשר העמיקו חקר בדבר ארבע המדות אשר למזג האדם, המה מצאו כי נוסדות הן על שני יסודות, על כח העצבים להתחזק ולהתאמץ ולעשות דבר ביד חזקה ובזרוע נטויה, ועל ממשלת הגוף אשר ימשול בנטיותיו אם רב ואם מעט. – האיש אשר כח עצבים לו להתחזק ולהתאמץ כפעם בפעם ולעשות מעשים בזרוע נטויה, והיה לאיש כזה גם מזג אשר למרה אדומה וגם מזג אשר למרה ירוקה, לאמר: אם רבות תהיינה הנטיות אשר לרוחו, אז תהיינה להן חליפות ותמורות מיום ליום ומעת אל עת, פעם בכה ופעם בכה יהיה יצר מחשבות לבו, והיה האיש הזה לבעל מרה אדומה; ואם מעט יהיה מספר הנטיות אשר לרוחו, אז ישים האיש את כל כחו ועצם עצביו בנטיות המעטות האלה, ולא יהיה עוד מעצור לשטף רוחו ולהמית לבו, והיה האיש לבעל מרה ירוקה;– ואולם אם לא יהיה כח עצבים לאיש להתגבר ולהתאמץ, והיה האיש הזה נוטה אחרי המזג אשר למרה לבנה או אחרי המזג אשר למרה שחורה, לאמר: אם איתן יהיה גופו ובשרו נחוש, אז יתגבר הגוף כפעם בפעם על נטיותיו ועל יצרו לבלתי תת אותם לנטות אך אל מקום אחד, גם אם אין כח לעצבים להתעורר ולהתחזק, והיה האיש לבעל מרה לבנה; אך אם גם הגוף הוכח במכאוב, מלבד חסרון הכח לעצבים, והגוף לא יעצר כח למשול בנטיותיו ולשים מעצר להן, והלך האיש הזה מדחי אל דחי, כי אך רוחו ימריא למרום וידיו לא תעשינה תושיה, ואך מחשבותיו יגביהו עוף לשאל לו כל טוב ואת ידיו יטמון בצלחת, מבלתי היות היכלת לו להתעורר ולהתגבר, והיה האיש הזה לבעל מרה שחורה.

ובכן הנה נא ידענו כי לבעל מרה אדומה נתון כח עצבים הרבה להתחזק ולהתאמץ מרגע לרגע, ואך חליפות תמיד לרוחו, ונטיותיו רצות ושבות פעם בכה ופעם בכה; לכן יתעורר האיש על נקלה לעשות מעשים חדשים לבקרים, ואולם אך רגע בתאותו; גם את הטוב לא יעשה אם דרוש לו עת וזמן לעשותו, וגם את הרע לא יעשה אם עליו לחכות עד אשר תגמול הרעה; לפעמים יבוא רעיון אל לבו לעשות מעשה, וכרגע יתגבר כארי וביד חזקה ובזרוע נטויה יחפוץ לעשותו וגם יכול יוכל, ואולם רגע משנהו יבער כאש חפצו לעשות את ההפך. וגם זאת לו ביד חזקה ובזרוע נטויה; יש אשר תקותו ותוחלתו גדולות ועצומות מאד ונפשו דבקה אחריהן, ואולם אם שטן לו בדרך והוא לא יוכל לבוא למחוז חפצו בלתי אם מקץ מועד שמור, והשליך את משאת נפשו אחרי גו ולא ישעה עוד אליה; גם חנון הוא וטוב לב ועל נדיבות יקום, ולכן פיו אתו כפעם בפעם להבטיח את רעיו לבוא לעזרתם אם נוטה לבו אחרי הדבר אשר הם נוטים אחריו, והיה אם בידו יהיה הדבר למלא את אשר הבטיח חיש מהר, ועשה כאשר אמר, ואך אם דרוש לו עת וזמן עד מלאו את דבריו, אז רוח אחרת תהיה עמו ובאו אל לבו נטיות חדשות ואחרות לחלל את דברו או לשנותו, ואם יעשנו ועשה אותו באין חפץ ורצון. – בעל מזג אשר כזה יקנה לו רעים ואוהבים על נקלה וגם בנקל יעזבם וידיחם מעל פניו; על נקלה יעלה עשן באפו וחיש מהר יתנחם; בנקל ישים מבטחו באיש ורגע משנהו יאמר כי בָגד בו; על נקלה יקנה תחבולות, ואמר בלבו כי כח לו להוציאן לפעולות אדם שכם אחד על כל האדם, ואולם בבואו לעשותן, וכבר יצאו התחבולות הטובות מאפו והיו לו לזרא; סַלָח הוא ועובר על פשע, וזה חפצו כי גם אותו נקה ינקו; נוח הוא לכעוס ונוח לרצות, בנקל יריב ריב אל אוהביו ובנקל יתרצה אליהם וישלים עמם; טוב הוא מאד לאשתו אם מצאה חן בעיניו, ועל נקלה יבגוד בה אם לא תהיה עוד בעיניו כתמול שלשום; תחבולות עמוקות תחבולותיו, והוא עצל למלאות אחריהן; בנפש חפצה יחפוץ להצליח את דרכי כל האדם, ואולם אך פגעים רעים יביא עליהם, כי כבד ממנו המשא אשר העמיס על שכמו; רוח דמיון ורוח מליצה תפעמהו, ואולם הארץ וכל אשר עליה לא בדמיון יסודתה, ולכן יחטא. – באיש אשר כזה יתנוסס רוח גבורה עד להפליא ואך לא יצא לפעולות אדם; רגע אחד הצליח ברוחו החזקה להעלות את אשר בקש, ורגע משנהו השליך את הדבר אחרי גו ויהי לו לנגד.

אבל לא כאלה חלק האיש אשר לו מרה ירוקה, ואך טוב וחסד עשה הטבע עם בני האדם כי לא ברא בעלי מרה ירוקה רבים, כי כאנשים כאלה לא לברכה הם לארץ, כי ברגלים ירמסו את יתר האדם; אנשים כאלה גם כח רב בעצביהם להתגבר ולהנער כפעם בפעם וגם אין חליפות לרוחם, כי נטיותיהם מעטות והדבר אשר שמו נגד פניהם לא בנקל יעזבוהו ולא ישימו אל לב כי אנשים רבים יפלו למען אשר יוָשע האחד ודברים רבים יעלו בתהו למען אשר יקום הדבר האחד; אמנם יש אשר מאיש כזה תהיה התשועה לכל העם והוא יהיה מושיע ורב לכל העדה; כל הגבורים אנשי השם מפקדי צבא מלחמה היו כמעט תמיד בעלי מרה ירוקה, והם הרסו ולא חמלו וירמסו ברגלים את כל אשר נגעה בו כף רגלם וכל אשר נצב להם לשטן למען אשר יבואו אל המטרה; אנשים כאלה יעמדו לפעמים למופת ואחריהם רב אדם ימשוך ללכת אחריהם כבהמה בבקעה, אם להרג ולאבדן או לגבורה ולנצחון, כפעם בפעם לפי המטרה אשר לנגד עיני העומדים בראש.– איש אשר לו מרה ירוקה נוח לכעוס, ובעלות חמתו לא יתבונן ולא ישים אל לב כי אם ישחית ויבלע על כל סביביו ולא יזכור כי לפעמים אך רעה נגד פניהו על עשותו את מעשיו; אכן נטיתו מוצקה וחזקה עד מאד וכח עצביו לא ינוח וגם אם תופר עצתו וכל מעשיו אשר החל יתבלעו לא ישקוט ולא ינוח והתרגז והתקצף ובחמתו ינסה שנית למלא אחרי עצתו. – לכן אפוא אמרו החוקרים כי בעל המרה האדומה ובעל המרה הירוקה דומים יחדו בכח עצביהם אשר לא ירפה, ואך בזאת יבדלו, כי חליפות לרוח הראשון לחליף את נטיותיו ואת חפצו עשרת מונים, תחת אשר בעל המרה הירוקה לא יחדל עד אם הקימו את מזמות לבו.

 

יט. המרה הלבנה והמרה השחורה    🔗

המרה הלבנה היא גורל האיש אשר כח העצבים בו לא יתעורר ולא יתגבר כפעם בפעם ואשר גופו איתן ומוצק ונטיותיו אינן הולכות אל מקום אחר. – איש אשר כזה לא יהיה לנס ברוחו אשר יעשה בו נפלאות, כי לא לנפלאות נוצר ולא בחפזון יעשה מעשיהו להרהיב עיני הרואה ולמשוך אחריו רב אדם, כי בשובה ונחת יעשה את אשר הוא עושה ולא יבהל ברוחו; איש כזה לא במליצים יתחשב אשר רוחם למרום ימריא, לא במשוררים אשר כח דמיונם עולה למעלה, לא באנשים אשר כשרונותיהם מרֻבִּים ממעשיהם, כי אך לאטו יתנהל ללכת בטח ולבלתי עשות מדחה וכשרונותיו ומעשיו נושאים בד בבד; איש כזה לא יהיה במליצים, ואולם בין החוקרים יקח מקומו בראש; כי יש אשר יהיה ענין מעניני המדע והחקירה אשר דרוש למענהו רוח השקט ובטחה רוח משפט וחשבון רוח אשר לא בסופה ובשערה דרכו, ואז היטיב ייטיב איש אשר כזה מאד מאד; והיה כל הדבר אשר ארך רוח וסבלנות דרושים לאיש העושה אותו מאשר החפזון לו למותר, וקראנו לבעל מרה לבנה והוא יעשנו כיד מזגו הטובה עליו; ויען כי איש כזה לא יחליף את נטיותיו ואת יצרו על נקלה, לכן בבטחה וברב ימים יבוא אל המטרה ולא יחטיא כאשר יחטיא האיש אשר בדרך קצרה ילך ובסופה ובשערה יחפוץ לדחוק את הקץ. – איש בעל מרה לבנה איננו בעל תאוה עזה וחפץ נמרץ, ולא ישא נפשו אל דבר מרום מנגדו; מזגו קר, ולכן לא ימהר לעשות היום מעשה ומחר ישוב ונחם, והיו כל מעשיו לטוב לנפשו ושולחיו יתברכו בו; אכן יש אשר יבוא פגע ואסון, ואך בדי חפזון יעצר איש כח לחלץ נפשו ממצר, ואז יעמוד בעל המרה הלבנה רגע ורע לו ולא יוכל לשית עצות בנפשו, אשר בעל המרה האדומה איננו אובד עצות לנצח ותחת אשר בעל המרה הירוקה גם מעשה יעשה ונצל, ואולם בזאת טוב מהם בעל המרה הלבנה כי הוא מראש יחזה את הצרה הבאה ויזהר תמיד לנפשו לבלתי האחז בסבך ואת הרפואה יקדים למכה. – בעל המרה הלבנה ישא ויסבול במנוחה את כל אשר נטל עליו, ולא יתאונן רע באזני איש, וגם אם עולה יעשו לו, לא יתקצף; לא יט אזן לריבות שפתי אויביו וגם חלקת שפת אוהביו לא תהיה לו לשחד; ואולם אחרי קנותו לו רֵעַ לא יעזבהו עוד ובצר לו יושיט לו ידו לעזרה; איש כזה לא יעשה שקר בנפשו ולא יאמין בדמיונות רקים וגם את רעהו לא יוליך שולל, ולכן לבו טוב עליו ולא יגע מכאוב עד נפשו.

הנה כי כן נראה כי לא אך האיש היחיד יחיה על פי מדות נפלאות כאלה, כי גם עמים שלמים וכן רבים יתנוססו והיו לנס על פי המדות האלה; במשפט היחיד כן משפט העם. – שני עמים אדירים ועצומים באיירופא היו למופת במדותיהם השונות מן הקצה אל הקצה; ארץ צרפת היא בעלת מרה אדומה וארץ אנגליה היא בעלת מרה לבנה; צרפת עושה לפעמים מעשים אשר אליהם גוים יתפלאו וישתאו, מעשים המעידים על כשרונות בעליהם עד להפליא, מעשים אשר לא בפעולה כי אם ברוח יסודתם, ואולם כמעט שעברו ימים אחדים, והיא שבה מדרכה לעשות את ההפך, מבלתי היות לה דרך אחרת; מקץ כל תקופה ותקופה כעבוֹר עשרת מונים נראה בארץ צרפת סדרים חדשים ומטרה חדשה אשר אליה ישאף כל העם, ומקץ שנים אחדות והנה שב העם לפתע פתאם כל עמת שבא ומבקש את ההפך, כי לכל העם בשגגה; ארץ צרפת אוהבת אך את כל הדבר החדש ולכן תקרא היום הידד לאיש אשר בחרה בו ואשר תחסרהו מעט מאלהים, וממחרת היום תריע עליו רֵעַ ותתעב אותו ותרדפהו עד חרמה. הנה זאת תורת בעל המרה האדומה. – מנגד לארץ צרפת נראה את ארץ אנגליה והיא בעלת מרה לבנה; אכן גם באנגליה נמצא בעלי כשרונות אדירים ועצומים, ואולם פלאות בל נעשו ארץ ואחריהן לא רב אדם ימשוך ולא יפיחו קריה ולא ירתיחו מצולה; בשובה ונחת תעשה אנגליה את מעשיה, בחשבון ודעת תשב לכסא ובמשפט ובארך רוון. תעמיק חקר, ולכן מַשׂכלת היא בכל דרכיה, ובכל אשר היא עושה הצליח.– ארץ אשכנז איננה בעלת מדה אחת, כי מדות שונות לה והן עולות בקנה אחד.– אבל ארץ הולאנדיה בעלת מרה לבנה היא שכם אחד על ארץ אנגליה; לכן עולה הולאנדיה כפורחת בכשרון סחרה ומשלח ידה, ולכן עומד העם הקטן הזה לנס ברוחו הכביר, רוח מנוחה ובטחה, רוח עבודה הרבה וצרכים מעט, ולכן עומד הוא ברשות עצמו והיה לעזר גם לאחרים.

המדה הרביעית באדם היא המרה השחורה. כמשפט המרה הירוקה אשר קרובה היא אל המרה האדומה ואשר תהיה אך בהוסיף איש על אמץ רוחו גם כח ידים וכל אשר יעשה אך לנפשו יעשנו, כן משפט המרה השחורה אשר קרובה היא אל המרה הלבנה, ואולם ככל הטוב הצרור בכנפי המרה הלבנה כן רבה רעת המרה השחורה, כי גם לבעל המרה השחורה לא יהיה רוח אמיץ ונוסף על זה גם יצר לבו אך רע מנעוריו וכל אשר יתאוה לעשות אך לנפשו ולבשרו הוא. – בעל המרה השחורה חולה את רוחו, יען כי אין שלוה ואין שלום לנגד עיניו תמיד; אך רע רע מחשבותיו כל היום ולנכח עיניו אך פגע ואסון; כל אשר יעשה רעהו רע בעיניו, ואומר אל לבו כי הוא מֻרדף בלי חשך; אין שלום בעצמותיו, ואך בזאת תבואהו נחת אם ישים אל לב כי הוא האמלל באמללים; ביום שמחה לא ישמח ובנפשו יאמר כי אך פגע צפון בה לנפשו; כל היום ישמע את שמו מנֹאָץ גם אם לא אליו ירזמון הדברים; לכן יאמר כי רבים קמים עליו יצררוהו וימררוהו וידחוהו אחור, ולכן אך רוח שפלה ומרך לב מנת חלקו, ואם ינסה איש לשמח אותו יאמר כי אך לזאת שמח ישמחהו למען הראות לו מה השמחה עושה ולמען הזכיר אותו כי אמלל הנה זאת תורת המרה השחורה אשר נמצא באדם; ואולם עוד לא הצליחו החוקרים לבוא עד תכלית דבר לדעת אם המרה השחורה מדה היא ממדות האדם או אם מחלה היא ככל המחלות; אפס רב לנו אם אחת נדע כי המרה האדומה והמרה הלבנה הן ראשי המדות באדם ובהן גם עמים יתנוססו, והמרה הירוקה והמרה השחורה תדבקנה באדם אך מעט מזער, ואולי אמת נכון הדבר כי שתי אלה לא מדות הן באדם כי אם מחלות לבד.

 

כ. חידת המות    🔗

הן רבים ושונים היו דברינו על אדות הצמח והחיה והאדם ועל מראות החיים אשר בם, ועתה הנה באה העת לשום פנינו לקראת קץ החיים וקץ כל בשר, ונשאנו משא על החידה הגדולה, היא חידת המות. – אכן לא רבים יחפצו להזכיר בתאות נפש בשם המות ורבים יסיעו זכרונו מלב וטוב להם ללכת אל בית המשתה מלכת אל בית האבל, ואולם אנחנו נעביר נא אך הפעם את מראות המות לפני החיים אחרי כי גם הוא מראה הוא ממראות יסלח לנו וישא ויסבול. – הן דבר סתר הוא המות, וזה אלפי שנים דור לדור יביע אך את האֹמר האחד ״מן העפר באת ואל העפר תשוב!", וכן התמו; זה אלפי שנים יחשוב האדם כי אך יען אשר על העפר לשוב אל העפר, לכן צפוי הוא אלי מות, וגם חוקרי הטבע הוציאו משפט כי שבים יסודות הגוף אל יסודות הטבע האחרים כמשפט ועל פי חקי החליפות והתמורות יבוא המות אחרי קץ החיים, כי אך שאוּל היה הגוף מן העפר עד מועד נכון; אבל לא כנים כל הדברים האלה, ולא לזאת ימות הבשר יען כי העפר אל העפר ישוב והיסודות כאשר באו כן ישובו (על פי חקי התמורות אשר שם הטבע בארץ), כי הנה גם בעוד הגוף חי לא יחדל רגע מהשיב את אשר שאל, וכל נטף זעה היוצא מן הבשר וכל האויר היוצא מן הפה ומן האף וכל הגלל אשר יגעיל הגוף, כל אלה יסודות הם אשר ישיב הגוף כפעם בפעם תחת השאלה אשר שאל מיסודות הטבע, ובכן אפוא לא תחדל התמורה אף רגע, ולא לרגלי חקי התמורה צפוי הגוף אלי מות; כי על כן התחקו החוקרים על שרשי המות ויחזו בו חקים אחרים וימצאו כי מראה הוא ממראות החיים.

המות והחיים אינם שני הפכים אשר לחמרי היסודות, כי אך פעולותיהם אשר יפעלו יחדו בחוברת אחת תהיינה למקור כל חיים. – למן הרגע הראשון אשר יפרה הזרע ברחם האשה להיות לנפש חיה, ונלוה אליו גם המות; האשה תחיה את הזרע בדמי לבבה והדם יביא אליו את היסודות הדרושים לו להחיותו, ואולם גם הזרע הזה ישיב כרגע גם הוא יסוד נשחת אל דם האשה אחרי אשר בלע חילו, ואנחנו נראה אפוא את חקי התמורה, את החיים ואת המות, גם בראשית רגעי החיים אשר כמעט אך החלו; היסוד בקרב הזרע לא האריך חיים ותהי חַיָתו אך רגע אחד, וכאשר בא ויחיה כן יצא ומת, וכמשפט היצירה אשר לגוף כן משפט כליונו או כאשר יאמרו החוקרים, כמשפט ״ההויה" כן משפט ״ההפסד". החליפות והתמורות לא תחדלנה אף רגע; כמעט נגע האֹכל אל פינו, וכבר באו לו שנויים חימיים על פי הריר אשר בפינו ויהי לאחר; בקרב האצטומכא יוסיף להשתנות והבטן גם היא תוסיף לשנותו, ובבואו אל הלב לא יהיה כי אם דם; מן הלב יבוא הדם אל הריאה ומשם ישלח את כל היסודות המתים בדרך החוצה, ואת היסודות החיים אשר יבוא בם רוח חיים על פי היסוד החמוצי הבא מן החוץ, ישוב הלב לאסוף אל קרבו, ומשם יבואו היסודות האלה דרך הגידים אל כל חלקי הגוף להחיותם באין מעצור, ועלו והיו לעצבים ולעצמים ולעורקים ולמיתרים, וגם הפעם יוציא הגוף את כל החמרים המתים בדרך והיו לזעה ולאויר ולגללים; אכן גם החלק הנשאר לפלטה לא יאריך לחיות בקרב הגוף, כי הנה זה נטף דם חדש מקרוב יבוא והוא יגרש את רעהו ההולך לפניו והמית אותו, והגוף יוציא רגע רגע ישן מפני חדש; – הנה כי כן לא ידום הגוף אף רגע אחד, ועינינו תחזינה בו אך יצירה וכליון, חיים ומות, הלוך ושוב, היה וחדול, יָלֹד וְגָוֹעַ, והגוף לא ינוח ולא ישקוט רגע, והתמורות האלה אך מראות החיים הן. – לכן אמרו החוקרים לחלוט דבר כי אך חליפות היסודות פתרונים הן לחידת החיים.

אבל גם הפתרונים האלה לא נאמנו ולא בהם נמצא את חידת החיים; כי לו היו החיים אך חליפות יסודות לבד, כי אז נשאו ההוצאה וההכנסה גם יחדו ואז הן לא יתכן כי יוכל הגוף ללכת הלוך וגדול או כי יוכל בימי הזקנה ללכת אחרנית או כי יבוא אליו המות כחתף; כי מדוע אפוא תחדלנה כל החליפות יום אחד וכל המלאכה תשלם פתאם וכל היסודות יחדו יגוען וימותו? – אכן לא חליפות היסודות לבד יסוד החיים הן ולא בהן פתרונים לחידת החיים, כי כן יורה אותנו גם המות את דרכו.

 

כא. הָיֹה וְחָדֹל    🔗

חליפות היסודות אשר לגוף החי שונות הן, ואין להן מדה אחת וקצב אחד לכל תקופות החיים; בימי התקופה הראשונה תרבינה חליפות היסודות מאד מאד וההכנסה תגדל מן ההוצאה; אחרי ימי התקופה הזאת יבואו הימים אשר לא יגדל ההבדל בין ההכנסה וההוצאה, ואחרי כן יבואו הימים שאין בהם חפץ והגוף הולך הלוך ודל, מוציא הרבה ומכניס מעט, ופתאם תחדל מלאכת התמורה כליל והאדם הולך אל בית עולמו. – שלש התקופות אשר אמרנו ימי הנעורים וימי העמידה וימי הזקנה הם; בימי הנעורים הולך הגוף ומסתבל וכל חלק אשר בו יגבר ויאמץ, ולו אך חליפות החמרים לבד היו יסוד החיים, כי אז לא עצר הזרע כח לשנות את תארו ואת צורתו, ולא היה לנפש חיה גם אם גדלו היסודות בו והלכו הלוך וגדול; כי הנה הזרע הקטן במעי האשה הולך הלוך וגדול, ונוסף על זאת תבוא בו גם נשמת חיים, ובהיותו לנפש חיה ילך הלוך ורב ויגדל ויאמץ ויהיה לאיש, ואחרי כן יבואו הימים והגוף ישוב וילך הלוך ודל, עד אשר השיג את מדתו הראויה לו ויהי נכון לקראת המות; אמנם יש אשר יבוא המות גם בימי הילדות והשחרות, כי לפעמים תהיינה פעולות חיצוניות לרעה בפני הילד, או כי הביא הילד את חליו ואת מכאוביו אתו בגיחו מבטן, או כי דבקה בו מחלת אב או מחלת אם בעודו ברחם הורתו, ואולם כל הדברים האלה אינם לפי הענין אשר בחרנו לנו, כי אנחנו לא נדבר הפעם על אדות המות אשר כזה ועל אדות האנשים אשר יקֻמטו בלא עת ואשר ימולו טרם בא מועד, כי אם על אדות המות אשר הוא קץ כל בשר בבוא עתו ואשר לא יסתר מפניו כל חי.

המות הוא חידה סתומה כחידת החיים ועל פי חקים איתנים מחקות הטבע ישימו שניהם את משטרם בארץ; על פי חק מחקות הטבע יהיה הזרע לנפש חיה, ומי יודע אם לא על פי החוק הזה ישאף הפרי על העץ אל מקום החיים, והחיה תשאף אל החיים על ידי האינסטינקט אשר בה, והאדם ישאף ויתאו ויאהב את החיים כל הימים אשר הוא חי על הארץ; מי יודע אם לא על פי החק הזה – אשר בידו גם חיים וגם מות –יפרדו גם ימי שני האדם והיו לשלש תקופות, וכל תקופה שונה מאחותה על פיו.– בקרב הטבע המת לא נמצא את שלש התקופות האמורות, את הנעורים ואת העמידה ואת הזקנה, והאדמה גם היא אשר תקופות שונות עברו עליה, לא היו לה נעורים ועמידה וזקנה, ואולם שונה ממנה כל היקום אשר על פני הארץ ממעל; בימי חיי הצמח נחזה את ימי הנעורים, הצמח יפרח ויצץ ציץ, ואחרי כן יגמול וישא פרי, ואחרי כן יבול וייבש, ימולל וימות; גם על הבהמה ועל האדם יעברו ימי נעורים ועמידה וזקנה; למועד נכון יבואו ולמועד נכון ילכו; אכן אין אתנו יודע עד מה להגיד מדוע יש צמח והוא יאריך ימים, והשני כמעט יצמח וכבר באה עת פקודתו, הצמח האחד יֵעוֹר לחיים בשלח השמש את הקו הראשון אשר די חום בו, וכחצות ימי האביב יבול וימולל, והשני יקיץ לחיים חדשים בימי האביב, והאריך ימים רבים אחריו; ואולם זאת האחת נדע כי הצמח יגדל ויצמח עד בוא העת אשר יזריע זרע והוליד צמח אחריו, והוא לא יבול וייבש עד אם דור חדש מחלציו יצאו. – גם משפט החיה ככה הוא וגם בקרבה מינים רבים המאריכים ימים ומינים רבים אשר ימיהם אך זרת; גם עליהם עוברות שלש תקופות, בתקופה הראשונה יגדל הגוף למען אשר יוכל להוליד כצלמו בדמותו, בתקופה השניה יעמוד ובשלישית ימול ויגוע; מיני השרץ אשר בימי האביב יגיחו מן הביצה כּרֻבּם כן לא יחזו את הוריהם אשר מתו בעוד חרף היה בארץ, והם גם הם יטילו ביצים בימי הקיץ הבא, והלכו גם הם ומתו בימי החרף ואת פני בניהם לא יראו אשר למענם חיו על הארץ, ובניהם אחריהם יחיו גם הם על פי החקים האלה אשר בחקות הטבע.

גם לחיי האדם ולמותו נתונים כחקים האלה: בימי הנעורים יגדל האדם ויאמץ כחו למען אשר יוכל להוליד בצלמו כדמותו, בימי העמידה יראה זרע ויוליד בנים אחריו, ואחרי כן יבאו ימי הזקנה, ימים שאין בהם חפץ, והאדם מתעתד ללכת לקראת המות. – ובכל זאת נבדל האדם מן הצמח והחיה, כי רוחו ובשרו הולכים יחדו יד ביד, וכהורישו את בשרו אחריו והוליד זרע, כן יצפין את רוחו אתו להוריש אותו אחריו, כי חיי האדם חיי רוח המה.

 

כב. הבשר והרוח בחייהם ובמותם    🔗

כמשפט הבשר אשר יגדל וייף בגדלו וישוב לנפול, כן משפט הרוח אשר בו; הבשר בעודו בנֹער רך הוא וקל לפני רוח ונוח לקבל כל רשם הבא עליו מן החוץ, וגם הרוח ככה הוא בימים האלה; בראשית ימי הולד במעי האשה טפה קטנה הוא אשר כמעט לא תשלוט בו העין לראותו, ובגיחו מבטן אמו גדול ועצום הוא ויהי לילד אשר משקלו כשבע ליטרא; מקץ השנה הזאת, היא השנה הראשונה, והילד גדל והכביד פי שלשה והיה משקלו כעשרים ליטרא; אכן לו שקל ישקל גם הרוח באדם ולוּ יעלו גם כשרונותיו על כף המאזנים כאשר יעלה הבשר כי אז נראה אשר יגדל הרוח באדם בשנה הראשונה שבעתים מן הבשר; ובזה גדול ערכו מערך החיה, כי יתן הטבע לחיה הנולדת את כשרונותיה ביום הולדה ככל אשר ישית לה, והם לא ירבו ולא יעצמו עוד כל הימים אשר היא חיה. אז יגדל האדם משנה לשנה, ואולם לא ימהר ולא יחיש עוד בגדלו כמשפט השנה הראשונה, כי לוּ הוסיף גם עתה לעלות בגדלו כאז, כי עתה יעלה משקל ילד בן שלש שנים עד ששים ליטרא, והוא לא כן. אחרי כי לא יגיע האדם ולא יעלה משקלו עד ששים ליטרא בלתי אם בהיותו בן ארבע עשרה שנה; אכן כאשר יבוא האדם בשנים האלה, והוסיף גם הפעם למהר ולהחיש בגדלו, ובהיותו בן עשרים והנה היה משקלו פי שנים ועלה עד מאה ועשרים ליטרא; אז יעמוד הגוף ולא ירבה עוד בגדלו, ובהוסיפו עשרים שנים אחרות על שנותיו ובהיותו בן ארבעים שנה לא עלה משקל הגוף בלתי אם עשר ליטרא לבד; בימים האלה יעמוד הגוף ולא יוסיף עוד, ועד היותו בן חמשים גם אבד לא יאבד ממשקלו, ואולם מראה העור ומראה השערות אשר שיבה זרקה בהן והטוחנות אשר בטלו ויצורי הגו אשר נקשו, כל אלה לא ינכרו אותותם כי קרובים ימי הזקנה לבוא; אז יאבד גם ממשקל הגוף, ואולם לא גדולה האבדה; איש בן תשעים שנה לא ידל במשקלו מן הבחור אשר ימי חייו עשרים שנה; אבל ימי הזקן הם ימים אשר אין בהם חפץ, כי לחו נס ומשמן בשרו דל, עורו לבשרו צפד וילך הלוך ועב וגידי בשרו אשר שׂרגו לא יתנו עוד מַעֲבָר, בדי עורקיו רפו ומוח עצמותיו יבש, עצמותיו גם הן שֻפו ולכן תקטן גם קומתו, עינו כהתה, אזנו קמה משמוע, ראשו כפף, נשמת אפו הולכת הלוך ומעט, דמו נוזל בגידיו מעט מעט – עוד מעט ויומו האחרון גם הוא בא והוא לקברות יובל.

הן דומה האדם בתקופותיו אלה אל הצמח ואל החיה, ואולם שונה הוא מהם ברוחו, אחרי כי גם לרוח האדם נתונות תקופות כאלה; בימי הילדות והשחרות ילך גם הוא מחיל אל חיל וממעלה למעלה, ובעוד אשר הבשר יתעדן וייף בגדלו, והיה גם משפט הרוח כמוהו; אז יבאו הימים והבשר יזריע זרע והוליד דור חדש ועשה גם הרוח כמעשה הזה, כי בימים ההם ילך האדם להורות ולהשמיע עצות ולחוות דעות, ובימים האלה לא יט עוד אזן לשמוע בלמודים ולהקשיב לקח מפי אחרים, כי אין לבו הולך עוד אחרי תורת השני כמשפט אשר הלך בימי הנֹער; אז יבואו ימי הזקנה והרוח גם הוא יעמוד מלדת, ועמד האיש בחברת רעים צעירים ממנו לימים ולא יבין עוד את הגיגם, כי זרה רוחו לאנשים האלה ורוחם גם הוא זרה לו; אז יחשוב אך ימים מקדם אשר טובים היו מאלה, וכהתה רוחו כאשר כהתה עינו וקמה בינתו מהבין כאשר קמה אזנו משמוע ורוחו ישאף למעון הרוחות כאשר ישאף בשרו אל המקום אשר שם קבר. – אכן כל המעשים אשר עשה וכל הגדולות והנפלאות אשר הוליד רוחו בעודו חי, כל אלה לא יוריד אתו לקבר וינחיל את בניו והתנחלו בני האדם את כל ההמצאות הטובות ודור לדור יוריש אותן אחריו.

ובכל אלה עוד מעט וראה הקורא כי כל הגדולות והנפלאות והחדשות וההמצאות העצומות אשר עשה האדם ברוחו הכביר, כל אלה כאין וכאפס הן מול המעשים והנפלאות והבריאות אשר ברא הטבע בקרב האדם, כי הנה נכונים אנחנו להעביר לפני הקורא בפרקים הבאים את כל הנפלאות והנצורות אשר בקרב גוף האדם פנימה, וראה וידע מה עצמו ומה גדלו מול מעשי האדם ובריאותיו.

 

כג. אין כל חדש!    🔗

האדם ילבש גאות כמדו והתפאר והתהלל כל היום בחכמתו כי נבון וברוחו העולה למעלה על כל יצורי האדמה, ושמח במעשי ידיו אשר עשה ובכל בריאותיו אשר ברא והמצאותיו אשר מצא, והיה בבוא איש ואמר ״מה יתהלל אנוש כל היום והוא הן לא בידיו עשה את כל החיל הזה, כי מבטן לתבל הביא את כשרונותיו?" אז יחשוב האדם בלבו כי לא בכשרונותיו עשה את אשר עשה כי אם בידיו, ועדות נאמנה לו כי הדורות הראשונים לא ידעו את כל אלה וגם להם נִתנו כשרונות ככל כשרונותיו – אבל היצדק אנוש אם באלה יתגאה? האם אמת נכון הדבר כי אך לו לבדו נתכנו עלילות? של נעליך מעל רגליך, בן אדם, ודע את אשר לפניך! הביטה וראה סביבותיך ומֵנה את כל הגדולות והנפלאות אשר עשתה ידך, ואחרי כן שובה אליך והביטה אל תוך לבך פנימה, וראה את כל הגדולות והנפלאות אשר בקרב גוף פנימה, או אז תכרע על ברך וידעת כי אך מעט מעט מצאה ידך מול כל הנפלאות והנצורות אשר תראינה עיניך שם!

זה אלפי שנים ביום ברוא אחד החוקרים הקדמונים את הַמַּפּוּחַ, הן היה האיש חכם בעיניו ונבון מכל נבוני הארץ. ולו בא אליו איש ואמר לו כדברים האלה: ״בן אדם דל גאה! הן חָכַמְתָּ אף נבונות ועשית לך את המפוח אשר בו התגאה, ואולם גם אתה לא ידעת עוד את אשר עשית ומה הוא לך! עוד אלפי שנים תעבורנה אחריך ובני האדם יקחוהו לפחת בו באש, וגם הם טרם יבינו מה העבודה אשר הוא עושה, ואך באחרית הימים יקום דור דעה והוא ימצא כי האויר יכיל יסוד חמוצי והיסוד החמוצי מתחבר אל הגחלת הבוערת באש ומראה האש הוא מראה ההתחברות ההיא, ואך כאשר ימצא האדם את הדבר הזה, ידע ויבין את מעשה המפוח ומה הוא לו, ואתה לא ידעת דבר!״ הן אם כדברים האלה שמעו אזני החכם הקדמוני ההוא כי אז לא הבין את דברי הדובר בו והיה בעיניו כמתהולל; אכן לו הוסיף האיש הדובר בו והכיר מלפניו את המסך המבדיל בינו ובין העתיד, ולוּ עצר כח לחוש עתידות ולהביט אל ימים יֻצרו, כי אז ראה אשר מקץ חמשים שנה אחרי הגלות משפט היסוד החמוצי יבוא איש חוקר וימצא דבר וישמיע את הדבר בקהל לאמר, כי כל איש ואיש ביום הולדו מביא אתו מַפּוּח בקרב גופו פנימה, אחרי כי הריאה בשאפה אויר השרוף גם היא את הגחלת אשר בקרב הדם, כמשפט המעשה אשר יעשה המפוח, והמעשים האלה נעשים בדיוק ובצמצום שכם אחד על המפוח – הן אם כאלה ראו עיני החכם הקדמוני ההוא, כי אז קרא: לא מצאתי דבר! אין כל חדש תחת השמש, ואני גם אני לא הבינותי את הדבר אשר עשיתי, ונוסף על זה כאין וכאפס הוא הדבר אשר עשיתי מול הדבר אשר הבאתי אתי מבטן לתבל ביום הולדי! אך חלק אחד עשיתי במקרה מחלקי המכונה הנפלאה אשר אשא בחבי!

אכן גם כיום הזה לא יוכל עוד האדם להתפאר במעשיו על מעשי הטבע בחבו, כי מעט ורעים מעשי האדם אשר עשתה ידו, ובריאותיו אשר ברא לו לא נכונות ולא נאמנות מול מעשי הטבע אשר בגוף האדם! – המפוח דל ומצער הוא וערכו לא רב בין המצאות האדם, בשגם עתה בעשות לו האדם מכונות אחרות וטובות לפחת בהן, ואולם כל אלה כאין הם מול הריאה אשר בנפש האדם; הריאה היא מפוח טוב אשר לא נעשה עוד כמוהו לטוב, ומלבד זה גם מכונה היא להשיק בה אש ומכונה היא לסַנן בה מים ומכונה היא לעשות. בה הרכבות חימיות, וכל אלה עשוים עד להפליא וסדרים להם מאין כמוהם, כי על כן מצאו חוקרים חשבון לאמר: אם יבוא אחד הבונים הגדולים ועשה לו מכונה אשר על פיה יחפוץ לכלכל את כל המעשים והמלאכות אשר תעשה הריאה בנפש האדם בכל ימי חייו, כי אז ידרוש האיש לכל המלאכה הזאת בית אשר שלש משפחות תמצאנה בו מקום לשבת שם ונוסף על זאת גם קלחת וגלגלים, בדים ומוטות, מלקחים וחוליות, ידות וטבעות, רצועות ויתדות עד לאין מספר, ונוסף על אלה עליו להעמיד איש אשר יעצר כח לנצח על כל המלאכה הזאת באין מעצור; ואולם הריאה העושה את כל המלאכה הגדולה הזאת בדיוק ובצמצום, קטנה היא ובשתי כפות ידינו נוכל לכסות עליה, ואין לה כל גלגל וכל יתד, ואין לה מנצח על המלאכה, ובכל אלה לא תשבות רגע, וגם בנפול שנה על עינינו לא תחדל מעבוד את עבודתה. – אבל גם כל המעשה הזה כאין וכאפס הוא מול כל המעשים אשר עוד נעביר לפני הקורא!

 

כד. לב לאדם ולא ידע ועין ולא יראה!    🔗

אם נביט לאחור נמצא כי בראשונה חפר האדם באר ויעש לו דלי, אחרי כן העמיק הרחיב ויעש לו קנה־משאבים לדלות מים ממעמקים ולהעלותם דרך הקנה, וכן הלך מחיל אל חיל עד עשותו לו גם קנה־משאבים לשאוב מים. על פי הלחיצה, ובכל אלה עוד רוחו לא שככה וידיו מלאות עבודה עד היום להיטיב את אשר עשה ולעשות עוד כלים מכלים שונים והיו לו לדלות מים; והיה אם נוסיף עתה על דברינו כי זה עוד בימי חכמי ארץ יון נסו לעשות מיני משאבים חדשים ושונים ולתקון את הראשונים, אז נמצא חשבון כי הנה כשלשת אלפים שנה ידועים וגלוים הכלים האלה לבני האדם ובכל הימים האלה לא חדלו מהוסיף עליהם ומהיטיבם, ועל כן גבהו מאד בני האדם ולבם רם וגא מאד על הגדולות והנפלאות אשר עשו אצבעותיו – אבל מה יענה אפוא האדם ביום שמעו כי לא עשו אצבעותיו כל דבר חדש, אחרי כי כל איש ואיש ביום הולדו יביא אתו כלי־משאבים הטובים והנפלאים שבעתים מן הכלים אשר עשו ידיו? מה יענה ביום שמעו כי בעודו בבטן החלה מלאכת הדלי והיא לא תחדל רגע עד בוא פקודתו? – כי הנה נמצא כלי נפלא כזה בלב האדם פנימה, והאדם כאשר יגדל וישלים חקו, ואָסף הלב אשר בו כשלשים ליטרא דם יום יום, וכחמש מאות פעמים יאספנו ועל פי הלחיצה יריץ את הדם לבוא באלפי שריגי גידים אשר בכל הגוף, גידים דקים וסבוכים אשר ארחות דרכם ילפתו ואשר עין האדם לא תעצר כח לראותם, ושבעים או שמונים פעמים לרגע יעשה הלב כמעשה הזה, ועורקי הדפק ישמיעו כפעם בפעם את דבר המעשה הנעשה – ובכל אלה האם עלה על לב האדם החכם בעיניו לדעת ולהבין מה זה הלב באדם? ההבין החכם הגדול הזה למן הימים הקדמונים ועד התקופה החדשה כי זאת תורת הכלי הנפלא?

אלפי שנים עברו על האדם והוא טרם ראה טרם התבונן, ואין איש שם אל לב לדעת את משפט מעשה הלב על נכונה, אם כי עורקי הדפק לא חדלו רגע מדַבֵּר אליו הלוך ודבר, עד שקם איש רופא בארץ אנגליה, חוקר גדול ודורש אל הטבע, ובשנת 1619 מצא את משפט מעשה הלב אל נכון; שֵם האיש הזה הוא וויליאם הארוויי ולפניו לא ידע איש את הדבר אם כי כלי משאבים היו לאדם זה כשלשת אלפים שנה, ואך צחוק מכאיב לב הוא לשמוע כי גם אחרי אשר פתח הארוויי את פיו, לא אבו שמוע לו, ויהי חרפה ובוז נחלתו, וישטמוהו וימררוהו וירדפוהו, והרופאים והחולים לעגו לו על כי אמר לשמור את משמרת הלב כמשפט כלי־משאבים; אכן הארוויי לא שם אליהם לב וישקוט על מכונו, עד כי פָתּחה אזן האדם לשמוע ולהבין את דבריו, ויברכו את אחריתו מראשיתו, וימת הארוויי זקן ושבע ימים. – אפס לא נוכל להעביר עתה לפני הקורא את מלאכת המכונה הנפלאה הזאת ונעבירנה לפניו בפרקים הבאים, ואך זאת לו עתה לדעת כי עושה הלב את פעולותיו הנאמנות על פי ארֻבות־האויר הנפלאות אשר לו, והיה כל קורא היודע מה רב ונכבד ערך ארבות־האויר למכונות הטובות, הוא ידע ויבין כי נכבד ונפלא מעשה הלב על פי הדבר הזה.

אבל יש אשר יהיה בין הקוראים איש וְצִדֵק את נפשו וגם כל האדם יצטדקו כמוהו לאמר: הריאה והלב טמונים בגוף האדם פנימה והם נסתרים ונעלמים מן העין והעין לא תוכל לראותם בלתי אם בקרב גוית מת בעת אשר כבר חדלו פעולותיהם, ולכן לא עצר האדם כח לבוא עד תכליתם כל הימים הרבים ההם, ולוּ גלוים היו לנגד עיניו בעודם בפעולותיהם כי אז על נקלה השכיל אליהם גם בימים הראשונים; אבל גם הדברים האלה לא יתכנו! – הלא ידעתם את העין אשר בראש האדם, הלא אלפי עינים הראו יום יום, וגם אם תשחטו כל בהמה להיות לכם לאכלה, והיה בידכם העין להוציא אותה אליכם ולהתבונן בה ולהתחקות על שרשיה, ובכל אלה חלפו עברו על האדם אלפי שנים רבות עד כי מצא את משפט האור אשר לעין! וגם זאת לו על פי ״דבר חדש" אשר מצא ואשר חקר ברוח מבינתו! – זה כמאתים שנה קם איש איטליאני ושמו פורטאָ ויברא בריאה חדשה אשר קרא לה שם ״קַמְרָא אָבְּסְקוּרָא״ או ״חֲדַר הָאֹפֶל", והוא הכלי אשר יעשו בו העושים במלאכת הפוטוגראפיה לחקות את צל צלמי האנשים, ויהי פורטא גדול בעיניו על כל הנצורות אשר עשה ויגבה מאד – אבל היצדק אנוש אם יתגאה במעשים כאלה? הוי פורטא! פורטא! איה האדם אשר לא יביא אתו כלי כזה ברגע גיחו מבטן? ובכל אלה עברו עוד כמאה שנים אחרי מות פורטא עד שהבינו חוקרי הטבע כי מלאכת חדר האפל היא מלאכת העין ואין בינו ובינה דבר! אי לך אדם גבה עינים! איה הלך רוחך ועיניך איפה היו לפני בוא פורטא? איה חכמתך ובינתך אשר בהן תתהלל כל היום? האם עינים לא היו לך לראות? אכן צדקו הדברים: עינים להם ולא יראו! אבל עוד לנו מלים בזה ועלינו לקחת עמנו דברים עד בואנו אל המטרה אשר אליה ירזמון דברינו.

 

כה. מעשי הידיים והרגלים והעצבים    🔗

הנה ימים באו לנו אשר רבוא רבבות אנשים משרתים הם בבתי־חרשת ועבדים למכונות שונות אשר שם, ואת ערך המכונה נערוך על פי כחה הגדול מכח סוסים, ואת ערך הסוס נערוך על פי כחו הגדול מכח אדם; ובכן אפוא לא נתפלא כי בימים האלה גדול ונכבד בעינינו משפט המכונה ממשפט האדם וכי נשכח לפעמים כי גם המכונה אך דבר היא אשר ידי אדם יצרוהו; ואולם אם נתבונן היטב ונשים על לב נמצא כי כל המכונות הנפלאות והטובות גם יחדו לא תדמינה עוד בגדלן ולא תעשינה את אשר יעשון הידים והרגלים והעצבים אשר לארם! – אכן אמת נכון הדבר כי יש אשר מכונה אחת תתחרה את חמש מאות איש גם יחדו והיו מעשי מכונה לארוג ולרקום, לכבוש ולהחליק לפוצץ ולנקור, להקציע ולחוג, ללטוש ולהגיר, לטחון ולעשות מעשים בדיוק ובצמצום שכם אחד על מעשי האדם אבל היש חוקר אשר יצליח להקים מכונה והיא תעצר כח לעשות לבדה שתים מן המלאכות האמורות? התעשה המכונה האחת שתי שליחות יחדו? התוכל מכונת האריגה לרקום התוכל מכונת הרקימה לכבוש, התוכל מכונת הכבישה להחליק, או התוכל המכונה האחת לעשות את המלאכה אשר לרעותה? ואולם היד הגדולה אשר לאדם תוכל לעשות באצבעותיה את כל המלאכות האמורות האלה, כי חליפות למלאכותיה הרבות, פעם בכה ופעם בכה, והיד נפלאה היא מכל המכונות גם יחדו! אכן גדולים מעשי המכונות אשה אשה לבדה, והן חזקות מיד האדם ועושות את מעשיהן בדיוק ובצמצום יותר ממנה ולא תיעפנה ולא תיגענה כמוה, ואולם יתרון ליד האדם בסגלותיה השונות לעשות מלאכות הרבה גם יחדו תחת אשר המכונה עשויה אך למלאכה אחת, מכונה למלאכה מכונה למלאכה.

עוד חזון למועד להעביר לפני הקורא את סגלות היד ומלאכותיה, ועתה עת לנו לשמוע מה ידברו בנו הקוראים. – האם לא יאמרו כי אך תואנה אנחנו מבקשים מן החוקרים בעלי ההמצאות הגדולות להשפיל ערכן בעיני האדם? האם לא יחשבו כי ברגע אשר ישאו על שפתיהם שתים שלש מלים הנודעות עתה לשם ואנחנו נשוב כרגע מן המשפט אשר חרצנו? ומה אפוא שתים שלש מלים אלה? הלא מסלות־הברזל והטלגרף! האין זאת? – אכן לא עלילות דברים היו הדברים על שפתנו וכבוד החכמים והחוקרים יקר בעינינו עד לאין קצה, ואנחנו גם אנחנו הן לא שקטנו ולא נחנו עד אם הקימונו את מזמות לבבנו להפיץ ברבים את ידיעות הטבע, אחרי כי ידענו כי קרובה העת אשר כל איש החפץ להיטיב עם נפשו ועם גויתו לא יוכל לראות חיים בלתי אם ידיעות הטבע תהיינה נר לרגליו; ואולם לא יצדק אנוש אם יגבה לבו ויתן יקר וגדולה למעשי אצבעותיו שכם אחד על מעשי הטבע אשר סביבותיו ואשר בקרבו ובחבו, כי הנה ימים יבואו ודורות חדשים אשר יולדו ילכו קדימה וימצאו דברים אשר אנחנו לא נשער עוד בנפשנו, והם יקומו לצחק בנו על פרי גדל לבבנו ועל רום עינינו לרגלי מסלות־הברזל והטלגרף אשר לא נשכח אותם רגע, כמעשה אשר נעשה גם אנחנו לצחק באבותינו אשר עשו להם עגלות ואשר העמידו להם כלונסאות וישיאומשואות, ובלבם אמרו כי אין קצה לכל חכמתם ולא הבינו כי יבואו דורות ויעשו תחת העגלות מסלות ברזל ותחת כלונסאות ומשואות יקימו להם טלגראפים. – כי על כן ידעו הקוראים אשר לא להלעיב בחוקרים ולא למרות פני הקוראים אמרנו כי חדשות בל נעשו ארץ, וגם מסלות־הברזל וגם הטלגרף לא על החדשות יחשבו!

כל הימים אשר לא יביאו החוקרים לבב חכמה להכין מכונה למסלות־הברזל אשר תוכל לעלות מעלה מעלה על מדרגות הסלם כאשר יעלה ילד בן ארבע ברגליו, לא נשוב אנחנו ממשפטנו אשר חרצנו כי טובים הבדים השנים אשר יביא אתו האדם ביום הולדו ואשר נקרא להם ״רגלים", טובים ונעלים הם שבעתים על כל המכונות אשר למסלות הברזל! והטלגראפים? אל נא יצחק הקורא בלבו בבואנו עתה לגלות אזנו כי ההמצאה הנפלאה והחדשה הזאת, לא חדשה היא וימיה בימי האדם על הארץ; כי הנה באו החכמים עתה ויוכיחו לעין כל אשר משפט העצבים בגוף האדם לא שונה ממשפט החוטים העלעקטריים אשר לטלגרף ופעולות שניהם נושאות בד בבד ולא תבדלנה אשה מרעותה ברב או במעט; ובכן אפוא שלח גם האדם הראשון אגרות על פי העצבים אל תוך המוח, ומני אז ועד עתה עבר אלפי שנים הרבה עד אשר מצאו החוקרים את החדשה הזאת. – לכן זה הדבר אשר דברנו כי לא יתהלל החכם בחכמתו ולא יתפאר על מעשיו. ואנחנו ננסה הפעם להעביר לפני הקורא את המעשים אשר עשה הטבע בקרב האדם למען אשר נדע משפט המעשים אשר עשה האדם בקרב הטבע – ועתה לנכח המטרה דרכנו!

 

כו. להסיר ממנו עקשות פה    🔗

בטרם נקח עמנו דברים להעביר לפני הקורא את כל התכונה אשר עשה הטבע בקרב האדם לעמת התכונה אשר יד האדם עשתה אותה, הנה עוד לנו מלים אחדות לצדק נפשנו בעיני הקורא ולהסיר ממנו עקשות פה.– חלילה ממנו לערוך דמיון בין פרי היצורים החיים ובין פרי המכונות המתות כי למה זה הבל ניגע ודבר כזה לא יתכן; כל חכמי החימיה לנצח לא יצליחו להקים בית־חרשת ולעשות שם על האבנים מעט קמח או מעט דגן. תחת אשר מעט הזרע אשר נטמון בחיק האדמה יוציא פרי למינהו אף לא נצליח לנצח לעשות לנו מעט חָלב על פי מכונה חימית, תחת אשר שדי אשה יביאו לנו חלב כפעם בפעם, ולכן אך את אלה נערוך במערכה, ממכונות הטבע וממכונות האדם, אשר פרין ותוצאותיהן דומים יחדו, וגם בזאת נראה כי המכונה אשר לטבע עולה כפעם בפעם על המכונה אשר יעשה האדם. – הנה כי כן נשים לפני הקורא למופת את המפוח אשר יד האדם תעשה אותו ואת הריאה אשר הטבע יְצָרָהּ בלב האדם, והיו עיני הקורא רואות כי מלאכה אחת לשניהם; ואולם חלילה ממנו לערוך דמיון גם בין הכח אשר לשניהם, כי איֶלת היא לדמות את הדבר החי אל הדבר המת, ואך את תבניתם ואת תכונתם ואת צביונם נשים לפני הקורא, כי על כן דומים המה יחדו.

אף גם זאת נערוך במערכה אחת, את הלב ואת כלי־המשאבים. – אכן אל נא יפול לב אדם על הקורא כי נעשתה התועבה לערוך דמות בין שנים אלה יחדו ולהשמיע בקהל כי כל איש ואשה נושאים בין צלעותיהם קנה־משאבים כמשפט המשאבים אשר נקח לנו לשאוב מים לכבות בם אש, כי גם אנחנו יודעים היטב לעשות יקר וגדולה ללב האדם, ובנערינו ובזקנינו נדע כי יש לב משכיל, לב נדבה, לב מתנה, ואין משאבים משכילים, משאבי נדבה ומשאבי מתנה, ואך רעה רבה היא להלעיב בכבוד הלב הנאדר והנערץ ולהשכין לעפר כבודו, באמרנו לָמֹד את רחשי האהבה והשנאה והשמחה והיגון, כאשר ימֹדו החוקרים את כח כל מכונה ומכונה לפי כח סוסים, כי יודעים גם אנחנו להוקיר את ערך הלב ואת רוח המליצה ורוח השירה אהבנו גם אנחנו מעודנו, אם כי גם זאת לא נכחד כי רב טוב פעלו החוקרים בעשותם להם כלי מודדי־דם; ואולם גם האיש והאשה אשר לב רך וענוג נתון להם מנֹער יודעים אשר לפעמים יבקר הרופא בהיכלם ונגש אליהם ומשש את ידיהם ואת עורקי הדפק למען דעת מספר לקולות הלב, וגם משפט הדבר הזה לא שונה ממשפט כלי מודר־הדם; ולכן גם לנו תהיה סליחה אם ערבנו את לבנו לערוך דמות בין הלב ובין קנה־המשאבים, כי דומים השנים האלה יחדו במלאכתם ובעבודתם, אם כי שונים הם בכחם ובערכם ובכבודם.

הנה כי כן דומה העין אל חדר־האֹפל אשר עשה החוקר פורטא. – אבל גם הפעם אומרים אנחנו בפה מלא כי כבוד העין במקומו מונח ולא להתעלל בה אמרנו כי דומה היא אל מכונה קטנה אשר אדם ילוד אשה עשה אותה והיא מצער; הן נפשנו, יודעת מאד את תפארת עין האדם, כי יש אשר גם חכמה ושמחה ויגון ודאבה יציצו מחרכי העין, ולפעמים תהיה העין למליץ לאדם להביע את אשר בלבו; ואולם אנחנו נערוך דמות אך למלאכתה ולתכונתה, והן דומות למלאכת חדר־האפל ותכונתו, תחת אשר שונים הם בכחם ובערכם ובכבודם. – הנה לזאת ידעו הקוראים כי אך כזה וכזה יהיה משפט הדמות אשר נערוך בין מעשי ידי הטבע ומעשי ידי האדם כפעם בפעם. ולכן נפתח שפתינו עתה.

 

כז. הריאה    🔗

המכונה הראשונה בגוף האדם אשר אליה מועדות פנינו עתה היא הריאה, והיא תינק רגע את האויר אשר בחוץ ורגע תקיא אותו, ובזאת דומה היא אל המפוח; אבל גם הדמיון הזה אשר בין שניהם מצער הוא כי המפוח הוא כלי גדול ונבוב אשר נמלאהו אויר מן העבר האחד ואשר יקיא את האויר מן העבר השני דרך הפה הצר והקטן, ואולם האויר בעודו בקרב המפוח לא יעשה דבר כי אם ילך הלוך ועב ובצאתו יהיה לזרם חזק ויצלח לכבות את האש, זאת פעולתו אך בחוץ ובעודו בתוך המפוח לא השתנה ברב או במעט ולא עשה דבר; אכן לא כאלה חלק הריאה, כי האויר בבואו אל תוך הריאה ישתנה והיה לאחר, ובצאתו תחדל פעולתו. – לכן נדמה הפעם את הריאה גם אל התנור אשר אש נשקה בו; על פי הארֻבּה הקטנה אשר לדלת התנור יבוא האויר אשר בתוך החדר אל תוך התנור, ומשם ילך אל הצנור ומן הצנור יבוא אל מגדל־העשן לצאת החוצה, ואולם בין כה וכה השתנה האויר ויהי לאחר על פי האש ולו פנים אחרים, כי בדמות יסוד חמוצי בא אל התנור וברמות חמצי גחלים יצא ומשפטו כמשפט האויר הבא אל תוך הריאה, כי גם הוא יבוא אל תוכה בדמות יסוד חמוצי ובדמות חמצי־גחלים יצא, ומלבד זאת עושה הריאה גם מעשה התנור להשיק אש בגוף החי; ולכן דומה הריאה גם אל המפוח וגם אל התנור, כי כמשפט מלאכתם גם מלאכתה, ועוד לה מלאכות אחרות ורבות אשר נשים אותן לפני הקורא אחת אחת.

כל המזון הבא אל תוך פי החי יהפך בו והיה לדם להשקות את הגוף ולברוא את כל חלקיו, ואולם אך בזאת יעצור הדם כח להחזיק את הגוף על מכונו, אם יבוא אליו כפעם בפעם יסוד חמוצי חדש ואם יקיא כפעם בפעם את חמצי־הגחלים אשר בו, והיה כל הדם אשר אין לו יסוד חמוצי חדש ואשר חמצי־גחלים לא יקיא, לא יצלח לכל מלאכה ואך שוד ומות יבואו לרגליו; ולכן עומדת הריאה לנצֵח על המלאכה, לשאף יסוד חמוצי ולהקיא חמצי־גחלים, ולכלכל את הדם כמשפט, כי ברגע אשר תחדל נשמת האף וחדלו גם החיים, ועל נאמר לכל החי החי על הארץ ״אשר נשמה באפו" – אבל הקוראים הרבים יחזו להם אך מחזות שוא ותפל בדבר הריאה ובדבר מלאכתה וישאו על אדותיה משאות שוא ומדוחים, ולכן נקרב הפעם אל המלאכה לשום הדבר לפני הקוראים באר היטב.

מן הצואר ועד הבטן אשר לאדם נמצא הארון אשר בו הריאה, והוא סגור ומסוגר מכל עבריו וגם מתחת לו יבדיל עור עב בינו ובין הבטן, הוא העור העב אשר יקראו לו בעלי האסֻפות בשם ״קרום החולק" אשר עוד נשוב לדבר בו; בתוך הארון הזה תלויה הריאה על פני הקנה הנצמד אל הגרון ואשר יקראו לו ״קנה האויר"; הקנה הזה נבוב הוא והוא יורד מן הגרון אל הצואר, ויש אשר נוכל למשש אותו בידים אם נעביר כף יד על חלקת צוארי איש, ומן הצואר יבוא אל ארון הריאה ויורד אל שני חלקי הריאה התלויה ימין ושמאל; ויען כי שני חלקי הריאה דומים יחדו בתכונתם (ואך לזאת נבראו שנים יחדו, למען היות האחד נכון תמיד למלא את פקודת השני אם ידבק בו מום או אם נגע יקרב אליו להשחיתו) לכן לא נדבר גם אנחנו עתה על דבר הריאה לחלקיה כי אם על כל תכונתה ומלאכתה יחד, ולמען שים את דבר נשימת האויר די באר לפני הקורא, נאמר הפעם כי הריאה היא כיס נבוב ורך אשר יצבה ויגדל בבוא אויר אל תוכו ואשר יתכוץ ויקטן בצאת האויר ממנו. – אפס לא תנוח הריאה בקרב הארון ערומה ואין כסות, כי מעטפת עור נתונה לה אשר בה תתעטף כליל, והמעטפה הזאת היא מן העור אשר יכסה גם על הארון לרפד גם אותו על פני כלו; ובזאת נבין את הדברים למדי למען דעת לנכון את משפט נשימת האויר.

 

כח. אי זה הדרך נשאף אויר?    🔗

בקרב הארון אשר תלויה בו הריאה נמצאים גם גידים ועצבים וצנורים רבים אשר ערכם גדול מאד וגם הלב הכי נכבד מכלם נמצא בקרב הארון הזה, וכל אלה ממלאים את הארון עד בלתי השאיר בו מקום ריק, ואולם אנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו עתה לא נדבר בלתי אם על אדות הריאה ולזאת נדמה בנפשנו כי הריאה לבדה תמלא את כל הארון, למען הבין היטב את משפט נשימת האויר. – וזאת תורת הנשימה: העור המבדיל בין הבטן ובין ארון הריאה (קרום החולק) יתכוץ מתחתיו על פי כח אשר עוד נשוב לדבר בו, ולכן יקטן מרחב הבטן ומרחב הריאה יגדל, וברגע ההוא ינטו גם צלעות הגוף ויגדילו את מדת המרחב, ולרגלי הדבר הזה יהיה מקום ריק מסביב לריאה, ויען כי הריאה נבובה היא וקנה נבוב יוצא ממנה ועולה עד הגרון, אשר שם יחדור האויר דרך הפה והאף, לכן יזרום האויר אל תוך הריאה וימתח אותה עד אשר מלא תמלא את כל מרחב הארון, ולזאת נקרא שאיפת האויר; אכן ברגע הזה ירפה הכח אשר בבטן והעור המבדיל ישוב להתפשט ועלה למעלה, וגם הצלעות תשובנה להיות כמשפט הראשון, ולכן יקטן המרחב אשר מסביב לריאה והריאה תלחץ אל כל עבריה ולא תעצר כח להכיל את האויר אשר בה ועל כן ישוב האויר אל הקנה והגרון ויצא החוצה דרך הפה והאף, ולזאת נקרא הוצאת האויר.– הנה לזאת אפוא נראה כי לא הריאה עושה את המעשים, כי אם העור המבדיל והצלעות המרחיבים את מדת הריאה ומשקל האויר אשר בחוץ, המה המנצחים על המלאכה, ומשפט הריאה דומה אל משפט כל שלחופית אשר תמלא אויר אם ככה יֵעשה לה וגם בשוב האויר לצאת, לא על פי הריאה היתה שומה כי אם על פי העור המבדיל והצלעות אשר ישובו להעיק תחת הריאה ללחוץ אותה, ואולם כפעם בפעם יוָתר בקרב הריאה עוד אויר מעט לפליטה, ואנחנו עוד נשוב לראות כי גדול מאד ערך הפליטה הקטנה הזאת.

ובכן רואות עינינו כי דומה הריאה בבנינה אל בנין המפוח, כי העור המבדיל וארון הריאה ירחיבו ויקטינו את מדת הריאה פעם בכה ופעם בכה, ולכן חליפות למעשי הריאה, פעם תשאף אויר ופעם תקיא, ואולם גם בזאת נראה כי יתרון למלאכת המכונה הזאת מכל המכונות הטובות אשר עשה האדם. –תנועות הגוף לשאף אויר תהיינה על פי עורקים רבים השבים לעשות את מלאכתם כפעם בפעם, ומלבד העור המבדיל אשר בין ארון הריאה ובין הבטן, נמצא גם את עורקי הבטן ואת עורקי הצלעות ואת עורקי הכתף והשכם ואת העורקים היורדים מן הצואר, וכל אלה יחדו נתנו יחד לעזור גם הם לעשות את המלאכה, והיה מספר העורקים המנצחים על המלאכה יותר מעשרים, והאף והפה והלשון והגרגרת והחך נוספו גם הם על עושי המלאכה לתת יד לשאיפת האויר; והיה כי יחשוב אחד הקוראים בלבבו לתת היתרון למפוח מן הריאה, על כי לא ידרוש המפוח למלאכתו עוזרים רבים כאלה, וזאת תפארתו ותפארת כל המכונות העשויות ביד חרוצים ואולם ישוב נא הקורא וישיב אל לבבו כי יש אשר ידבק מום אל המפוח או יהיה לו חסרון מה, ואז לא יצלח עוד לכל מלאכה, תחת אשר לא תשבות הריאה ולא תחדל לשאף אויר גם אם עורקים רבים ישבתו ולא יצלחו, כי אם פגע יקרה את האחד ומלא השני את מקומו ואחריו יחרה יחזיק את המלאכה, לא תשבות, ולכן שונה יהיה משפט שאיפות האויר כפעם בפעם; אם נשכב על משכבנו, אז אחרת תהיה שאיפת האויר ואם נשב, והיתה גם הפעם אחרת; אם נשכב על צדנו האחד, והתחזק הצד השני ועשה את המלאכה פי שנים, ואם מקרה ופגע יקרה את אחד העורקים להניא אותו מאחרי העבודה וקם השני ועשה בעדו ובעד רעהו גם יחד; הנה כי כן נראה כיום את עלמותינו ובתולותינו אשר הלוך וטפוף תלכנה ברחובות, והן תרכסנה את לבושן לבשרן ותצרורנה אותו הלוך וצרור עד שים מחנק נפשן, והעורקים אשר לצלעותיהן והעור המבדיל אשר להן לא ימצאנו מקום לעזור על יד הריאה לשאף אויר, ואז כל' עין רואה תראה את מלאכת עורקי השָׁדַים ועורקי הכתף אשר יתחזקו כפעם בפעם פי שבעה למען החזיק את הגוף על מכונו; גם יש אשר נוכל לקצץ את העצב בתוך אחד עורקי הנשימה אשר לאחד מבעלי־החיים, והנשימה לא תחדל, כי ינצחו העורקים האחרים על המלאכה. – ובכן עינינו הרואות כי הכל יפה נעשה לבלתי תת את כל המלאכה ביד האחד, אשר צפוי הוא אלי פגע, ותנתן המלאכה לרבים, ובזאת יתרון לריאה מן המפוח.

 

כט. קנה־האויר אשר לריאה    🔗

אחרי אשר שמנו לפני הקורא את משפט ארון הריאה ומשפט העור המבדיל בינו ובין הבטן, ומעשיהם מה הם לעזור על יד מלאכת הנשימה; הנה עלינו להעביר לפניו גם את הריאה ואת תבניתה, כי אך לשום את הדבר באר היטב לפני הקוראים אמרנו כי הריאה היא בתבנית כיס מלא אויר, והוא לא כן כאשר תראינה עיני הקורא עתה, ואולם טרם נקרב אל המלאכה, עלינו לשום לפניו גם את משפט הקנה היורד מן הפה אל הריאה, כי גם הוא בחכמה נעשה, על כי שכן־רע קרוב אליו ובכל זה לא תאנה אליו רעה, כי גם קנה שני יוצא מן הפה ויורד אל תוך הגוף, והוא הושט אשר בו יורדים כל מיני המזון והמשקה לבוא אל קרבנו, ושני הקנים האלה צוררים איש לרעהו ובכל זאת לא תאונה אליהם רעה. – הנה לזאת יקרא אחד החוקרים הגדולים את הקריאה, כי ראו בני האדם בעיניהם את הנפלאות הגדולות האלה כי קנה־האויר עומד לפני קנה הושט וכל מאכל וכל משקה הבא אל תוך הפה יעבור על פי קנה־האויר הפתוח מכלתי היות לו דרך אחרת לנטות עד בואו אל תוך הושט, ובכל אלה ינקו כפעם בפעם ותמימים ושלמים הם אחרי אָכל ואחרי שתה, לוּ ראו בני האדם את אלה כי אז השתוממו והשתאו יחד וראו את היד הגדולה העושה את כל אלה; אכן אמת נכון הדבר כי גדול הפגע אשר לפתח הקנים רובץ, לולא סדרים נכונים נתנו להם אשר אין על עפר משלם.

וזאת תורת הסדרים הנכונים: קנה־האויר הנצמד אל הגרון איננו פתוח לרוחה אל מול הפה, כי סגור הוא בעור, ואך בקיע דק וצר לו אשר יעבור בו האויר הבא והאויר היוצא, ואת הבקיע הזה יקראו בשם ״בְּקִיעַ־הַקוֹל", יען כי על פי תנועות גלי האויר העובר על פני העור השרוט הזה יולד הקול ועל פני הבקיע הזה גם צמיד פתיל אשר יכסה אותו כפעם בפעם; הצמיד הזה נצמד אל הגרון מלפניו, והוא יסגר חיש קל ברגע אשר יעבור כל מאכל וכל משקה מן הלשון אל הושט, ומלבד זה ינוח גם קצה הלשון מאחוריה על פני הצמיד לנצור אותו פי שנים ברגע אשר יגע בִּלעו אליו; ואולם על הצמיד הזה לְהִפָּתֵחַ מדי רגע ורגע אשר נשאף אויר אל תוך פינו וגם ברגע האכילה והשתיה עלינו לשאף אויר או לדבר דבר, ולכן יש אשר לפעמים יאכל איש ויתן בשחוק פיו, ואז יחדרו מפתותי הלחם גם אל הצמיד הפתוח לבוא אל תוך הבקיע להרע עמו, אפס גם לזאת עשה הטבע בנו סדרים נכונים; כי ממעל לבקיע לשני עבריו נמצאים חריצים שנים על פני הגרון, והיה כי ישגה אחד הפרורים בדרך ללכת עקלקלות דרך הצמיד לבוא אל הגרון, ונפל אל אחד החריצים ההם והיתה המכשלה הזאת תחת ידו ואל הבקיע לא תבוא להשחיתו; ואולם גם החריץ הזה איננו מקום מקלט לפרורים ולפתותי לחם, ולא ינוחו שם רגעים רבים, כי החריצים יזובו זוב ריר, וכסה הריר את הפרור להמיס אותו ולהחליקו ואז ימלט על נפשו וישמט ויצא החוצה על נקלה; וזאת תורת הדבר: כאשר הלך אחד הפרורים או פתותי הלחם ויגע אל הבקיע אשר שמה לא יבוא, אז נסגרו שפתי הבקיע כרגע, לבלתי סְפוֹת פגע על פגע. והיה כאשר יבוא האויר מן הריאה לצאת וְנָגַע אל שפתי הבקיע, אז ילחץ אליהן לפתוח אותן ביד חזקה, ובהפָתחן יתן האויר הנדחף קול גדול והוא הקול הנודע בשם ״שִעול" או ״גְנִיחָה", האויר הנדחף החוצה בחזק יד יָשְׁלָך גם הפרור החוצה והוא מוסב זוב ריר, ואם לא נצליח להעלותו ולהשליכו בפעם הראשונה, אז לא נוכל לשקוט עד אם נתּן עוד הפעם קול שעול, וכן שלישית ורביעית, עד אשר נקיא בִּלְעֲנוּ מפי החריץ והכל על מקומו יבוא בשלום.

אכן גם מלבד העבודה הזאת אשר על שפתי הבקיע לעשותה, תהיינה גם למחסה לכל אדם בהִסָגרן לבלתי עבור בהן מיני אויר אשר רעל וקטב בם, והיה כי ישאף איש אויר אשר איננו נקי ואשר רעל בו, וסֻגרו שפתי הבקיע ולא יתנו לאויר ההוא מַעֲבָר לבוא אל תוך הריאה; ואם אמנם יש מיני אויר כאלה אשר יעברו את שפתי הבקיע לרדת אל תוך הריאה באין שטן ובאין מעצור, כמו האויר היוצא מן הגחלים הבוערים בתנור אשר ימית רב אדם מדי שנה בשנה, ואולם ישנם מיני אויר רבים אשר לא יוכלו לעבור את שפתי הבקיע. כי בבואם אל תוך הגרון יתגרו בו, ולרגלי הדבר הזה יתן הגרון קול שעול, וכל איש ידע כי קטב ישוד בקרב מיני האויר ההם, וירחק מגבולם ויזהר לנפשו. – הנה כי כן רואות עינינו מה רב ערך המכונה הנפלאה אשר לנו בקרב הגרון, כי סדרים נאמנים נכונו לה והכל בחכמה נעשה.

 

ל. תבנית הריאה    🔗

הריאה איננה שק ריק אשר ימלא אויר כפעם בפעם, כי עשויה היא שבכים מעשה אורג אשר תעשה יד אמן נפלא, והליכותיה ושביליה נפלאים והם נבובים, ובלולים יעלו גם הנה וגם הנה, ונבוכים וסבוכים הם וארחות דרכם ילפתו; והיה אם יחפוץ הקורא לשום לנגד עיניו את תבנית הריאה לכל הליכותיה ושביליה, ידמה נא בנפשו כי יש אשר איש יעצר כח (ודבר כזה לא יתכן לנצח!) לנסוך דונג נמס אל תוך הריאה והדונג ישטוף ויעבור אל כל מקום ריק אשר בה וימלא את כל הליכותיה ושביליה הנבובים עד אפס מקום, ואחרי כן יקשה הדונג והאיש יצליח להסיר גם את עור הריאה מעל פני יצוקתו אשר עשה, ואז תראינה עיניו תבנית עץ אשר לו ענפים ובראש הענפים כדמות פרי אגסים; הדונג אשר ימלא את קנה־האויר יהיה לנגד עיניו כדמות הגזע אשר לעץ, ובמקום אשר שם יתפרד הקנה לנטות גם ימין וגם שמאל, שם יתפרד גם הגזע והיה כדמות שני ענפים, והענפים ישלחו פארות קטנות והפארות תשלחנה סעיפים הרבה, והסעיפים ישאו גבעולים ועל ראש כל גבעול וגבעול תראינה עיניו כדמות פרי אגם קטן – זאת תורת העץ אשר גדלו כגדל הריאה המלאה אויר על כל גדותיה.

הליכות האויר ושביליו בקרב הריאה דומים אל תבנית מעשה עץ, ואולם הענפים והפארות והסעיפים והגבעולים והאגסים נלחצים ונדחקים איש אל רעהו וצפופים ונגשים הם יחדו, עד כי לא תעצר עינינו כח לראותם גם אם נצליח לעשות לנו תבנית דונג כזאת, ואך על פי קרן־חזות גדולה נראה אותם, והיה בהביטנו עליהם באפס קרן־חזות, נראה אך את הענפים הגדולים וכל יתר מעשה העץ יהיה בעינינו כשבכים מעשה אורג אשר דרכם נסתרה ואשר לא נפַתַּח את חרצבותיהם לנצח; הנה כי כן סבוכים ונבוכים ענפי הריאה ומספרם עד לאין קצה, ובהמלאם אויר יהיה תֹּכן האויר רב מאד עד כי נוכל למלאות בו גם אמתחת גדולה וחזקה; והיה אם נשאף אויר אל קרבנו, ובא האויר ומלא את כל שריגי הריאה ועשה בקרבנו הבנית עץ מלא אויר, ואם נשוב להקיא את האויר, וּמָעַכְנוּ את תבנית העץ והאויר איננו, ואת המלאכה הזאת נעשה כעשרים פעמים בכל רגע ורגע. – אבל גם זאת לנו לדעת כי תוך הריאה רצוף מרצפת עור דק אשר לא יתן את האויר הבא בגבולו לחדור ולצאת, וגם הענפים והפארות והגבעולים והאגסים מדֻבָּקִים יחד אך מעבר העליון מקום שם הגזע ובראשי קצותיהם לא ידֻבּקו, ולכן לא יעבור האויר בקרב הריאה על תקופותיו ללכת סביב סביב עד צאתו, כי אם בדרך אשר בא הוא שב ללכת. – אכן למה לנו אפוא כל התכונה הזאת ומה תתן ומה תוסיף לנו? הלא עוד מעט ונראה, אחרי אשר נתבונן אל הריאה לראות את אשר נמצא בה מלבד תבנית מעשה העץ.

בקרב ארון הריאה נמצא גם את הלב, ומן הלב יוצא גיד עב ובא אל תוך הריאה, ושם יתפרד הגיד וִישׂרָג ויהי לשריגים דקים אשר ילכו וישתרגו הלוך ודק עד כי לא נוכל לראותם בלתי אם בקרן־חזות גדולה וחזקה, ומשם ילפתו ארחות דרכם ועלו ובאו כסירים סבוכים גם הנה והלום ואחזו גם סביבות האגסים ויסלסלום ויעבתום, יעפו אל כל צד וימלאו את כל עץ־האויר, ואחרי כן יקבצו ויגדלו לעינינו ואחרי כן יהיו לגידים אשר עין תחזה בם ואחרי כן יצאו ויהיו לארבע מחלקות הבאות מן הריאה ושבות אל הלב; ובכן גיד אחד בא מן הלב אל הריאה וארבעה ישובו משם אל הלב, ואולם כל אלה יחדו עם שריגיהם ופתיליהם לאלפיהם ולרבבותיהם, אך גיד אחד הוא, והוא לא נִתַּק ולא קֻצֵץ כל הדרך הרחוקה ההיא ולא הסיג גם את גבולות ארחות האויר. – הנה כי כן עושה הלב את מלאכתו (ועל אדות המלאכה הזאת עוד נשוב לדבר בפרטיה) והביא כפעם בפעם את הדם אל הגיד בלחצו אותו, והלך הדם וזרם, הלוך וזרום, דרך כל השריגים והפתילים הסבוכים והנבוכים אשר על פני כל הריאה להליכותיה ושביליה, עד אשר ישוב לצאת דרך ארבעת הגידים לבוא שנית אל תוך הלב, ומשם ילך לדרכו. – אבל מה יושיענו זה? מה אחרית כל אלה? עוד מעט ונראה!

 

לא. משפט פעולות הריאה    🔗

החיים והנשמה (נשימת האויר) אחת היא, ובלעדי האויר אשר נשאף אל קרבנו לא נחיה אף רגע, כי הנשמה היא החיים. – אם נשאף אויר אל קרבנו, וימלאו חדרי הריאה אויר על כל גדותיה; ואולם האויר המקיף את חוג הארץ הוא בן שני מינים, והקורא עוד יזכור וידע אותם; המין האחד הוא יסוד חמוצי והמין השני הוא יסוד חנקי, והם מסוכים יחדו ואינם דומים לחלקיהם כי היסוד החמוצי הוא אך חלק אחד והיסוד החנקי בן ארבעה חלקים הוא, ואחרי כי כעשרים פעמים ישאף כל איש אויר ברגע אחד ומכסת האויר הבא אל קרבו בכל פעם ופעם היא כחצי ליטרא, לכן נמצא חשבון כי כל איש ישאף אל קרבו ברגע אחד כעשר ליטרא אויר והוא יכיל בקרבו שתי ליטרא יסוד חמוצי; אכן גם הקיא יקיא כל איש מקרבו כעשר ליטרא אויר ברגע אחד, ואולם שונה משפט האויר היוצא ותכונתו מן האויר הבא, כי בקרב האויר אשר יקיא נמצא בשמונה ליטרא יסוד חנקי, וליטרא אחת וצר יסוד חמוצי, וכחצי ליטרא חמצי־גחלים (וחמצי־הגחלים הם מין אויר אשר יהיה בהתחבר יסוד חמוצי עם גחלים); ויען כי היסוד החנקי הבא אל קרבנו לא יעולל עלילות בנו וכאשר בא כן ישוב לצאת, לכן נוציא אותו מן החשבון וחוצה ולא נדבר בו, והיו דברינו אך על אדות שתי ליטרא יסוד חמוצי הבא אל קרבנו בכל רגע ורגע, ואשר רביעית המדה ממנו יהיה לחמצי־גחלים. אך מה אפוא שרש הדבר הזה? מה יושיענו זה ומה יתן ומה יוסיף לנו במלאכתו זאת?

הנה זאת אפוא חקרו החכמים ואותה הורו ברבים: הריאה שואפת אויר אל קרבה מן החוץ, ונוסף על המלאכה הזאת גם מרוצת הדם השוטף ונוזל בקרב גידיו מן הלב אל תוך אלפי שריגיו אשר בקרב הריאה עד שובו לצאת; ויהי כאשר התחקו החוקרים על משפט הדם הנוזל מן הלב אל תוך הריאה וימצאו כי גם חמצי גחלים נמצאים בו, ואחרי כן התחקו גם על משפט הדם השב מן הריאה לצאת אל הלב וימצאו כי חמצי־גחלים בו אך מעט והיסוד החמוצי אשר בו רב הוא; אז נוכחו לראות כי היסוד החמוצי אשר שאפה הריאה אל קרבה בא ויחדור אל תוך הדם, וחמצי־הגחלים אשר תקיא הריאה מקרבה בכל רגע ורגע לקוחים הם מן הדם. –בראשונה לא יכלו החכמים להבין אי זה הדרך חָדר היסוד החמוצי מן הריאה אל תוך הדם ואיך יכלו חמצי־הגחלים לבוא מן הדם אל תוך הריאה לצאת והריאה הן לא ערומה היא ותוכה רצוף מרצפת עור אשר לא יתן לכל אויר אשר בקרב הגוף לצאת וגם הדם הלא סגור ומסוגר הוא בקרב גידיו ושריגיו ולא גלוי הוא בשטפו בקרב הריאה, ואולם כאשר מצאו את ״חֻקֵי הַדִיפוּזְיָאן" (תערובת מיני האויר⁴) הבינו את המראה הזה היטב וימצאו כי אמת נכון הדבר הזה, היסוד החמוצי יבוא מן האויר אל תוך הריאה וחודר לתוך קירותיה ועובר את מרצפת העור וחולף גם את עור הגידים עד בואו אל תוך הדם, וברגע הזה יוצאים חמצי גחלים גם מן הדם וחודרים לתוך קירות הגידים וחולפים את מרצפת עור הריאה ובאים אל תוך הריאה, והריאה תקיא אותם מקרבה כפעם בפעם.– וזאת התועלת היוצאת מן התמורה.

הלב יריץ ביד חזקה את כל הדם אשר ינק יסוד חמוצי מן הריאה, והביא אותו אל תוך כל הגידים אשר בקרב כל חלקי הגוף; כל הדם אשר יסוד חמוצי אין בו, לא יצלח לכלכל את הגוף ולהקים את האברים על מכונם; כל הגוף אשר לא יבוא הדם להשקות אותו ולבנות אותו מיום אל יום, יפול מבלי קום כי הדם הוא החיים; ואולם מלבד כל אלה נראה כי הדם בשובו מתקופתו אשר הקיף על כל קצות הגוף, יביא אתו גם את כל החמרים הנבאשים אשר לא יצלחו עוד לכל מלאכה בקרב הגוף, וגם חמצי־ הגחלים, נחשבו על החמרים ההם, והביא הדם את חמצי־הגחלים עד הלב, ומן הלב אל הריאה, והריאה תקיא אותם החוצה. – הנה כי כן אמרנו לרגל המלאכה אשר לפנינו, כי עשר ליטרא אויר ישאף האדם אל קרבו ברגע אחד, והוא יכיל שתי ליטרא יסוד חמוצי, אכן כשבעים פעמים יריץ הלב את הדם אל תוך הריאה ברגע אחד, וכפעם בפעם יעברו עשרה לאטה ממנו את כל הדרך ההיא, ובקרב רגע אחד יעבור כל הדם אשר בגוף את הריאה, וכן תכלכל הריאה את הדם ותתן לו יסוד חמוצי חדש בכל רגע ורגע ואת חמצי־הגחלים תסיר מקרבו כפעם בפעם. לכן זאת היא התועלת היוצאת מן המלאכה להביא אל תוך הדם חמרים טובים מדי רגע ורגע ולנקות אותו ולהסיר ממנו את החמרים הנבאשים, כי הדם הוא הנפש, הדם הוא החיים.

 

לב. הכל בחכמה נעשָׂה    🔗

הריאה תביא את היסוד החמוצי אל הדם ותעביר ממנו את חמצי־הגחלים לנקותו ולהחיותו, כי זאת היא התועלת היוצאת ממנה; אבל האם טובה התכונה אשר על פיה תצא הריאה לפעלה? האם לא יצלח האדם לעשות מכונה כזאת ביתרון הכשר דעת? לא ולא! המכונה הזאת עשויה בטוב טעם אשר לא עשה עוד האדם כמוה מיום שימו לב לעשות מכונות ועד היום. – הן אלה הם מערכי תכונת הריאה אשר אם נעשה כמוה עלינו למצוא דרך כי תוכל להשקות בכל רגע ורגע יותר מעשרים ליטרא דם, כי זה משקל הדם אשר בגוף האדם ולשים בם יסוד חמוצי, וכן עליה להוציא מן הדם כפעם בפעם את חמצי הגחלים; אכן קל הדבר הזה לכל מבין, להשקות את הדם יסוד חמוצי כי כל דם ודם נוטה נטיה גדולה להתחבר התחברות חימית עם היסוד החמוצי, וגם עם האויר יתחבר על נקלה להוציא ממנו את היסוד החמוצי; והיה אם נקח גיד אשר בו דם בן חמצי־גחלים ונקין אותו והדם יזל אל תוך קערה, נראה כי הדם אשר עינו כעין התכלת יתאדם קל מהרה בנגוע בו האויר, כי הדם מתחבר כרגע עם היסוד החמוצי; ובכן עינינו הרואות כי המלאכה הזאת להשקות את הדם יסוד חמוצי לא גדולה היא; ובכל זאת תכבד מאד אם נחפוץ להוציא אותה לפעולות אדם.

בנגוע האויר אל פני הדם, לא יחדור היסוד החמוצי אל תוכו בלתי אם אל פני השטח העליון אשר לו, והדם אשר מתחת לשטח העליון ואשר לא נגע אליו האויר הוא לא יאסוף אל קרבו יסוד חמוצי עד אם התפרד השטח העליון; וגם הדם אשר בתוך קערה, לא יתחבר אל היסוד החמוצי אשר באויר כי אם מעט, יען כי השטח אשר בו יגעו הדם והאויר יחדו מצער הוא; והיה אם נחפוץ להביא יסוד חמוצי הרבה אל תוך הדם, עלינו להגדיל ולהרבות את מדת שטחו ככל אשר תשיג ידנו, וכאשר נוסיף להגדיל את מדת השטח כן תרבה מדת האויר אשר יגע בו וכן תגדל מכסת היסוד החמוצי אשר יבוא אל קרבו; אכן זאת תורת הריאה וזה משפט תבניתה, כי גם היא בחכמה נעשה, ועל כן שטחיה רבים עד מאד ואין ספורות למו, למען אשר תגדל מכסת היסוד החמוצי אשר יגע אליהם; כי על כן עשויה הריאה בתבנית עץ אשר מספר סעיפיו ושריגיו עולה לאלפים, ואיננה בתבנית שק או בתבנית אמתחת אשר מדת השטח קטנה בהם. – אם יוכל איש לנסוך דונג אל תוך הריאה ולעשות לו עץ מסכה, ומשקל הדונג יהיה כחצי ליטרא, אז תראינה עינינו את השטח הרב והעצום אשר יהיה לדונג הזה בהיותו לנגד עינינו בדמות עץ אשר ענפיו, ופארותיו ושריגיו ואגסיו עולים לאלפים, תחת אשר מעט וקטן יהיה השטח אם נעשה לנו כדור עגול מחצי הליטרא ההיא; מספר ענפי העץ עולה לאלפים ולרבבות, ולכל ענף שטח אחד, שטח לענף שטח לענף, תחת אשר לכדור העשוי דונג לא יהיה בלתי אם שטח עגול אחד מעט ומצער; אם נביא את העץ ההוא אל תוך המים לטבול אותו נראה כי מים רבים מאד יגעו אל כל פני הדונג מכל עבריו, ואם את הכדור נטבול במים לא יגעו אליו בלתי אם מעט, יען כי שטחו מעט וקטן ומעט מים יוכלו לו; אם נביא את העץ אל תוך יעבור עליו אויר הרבה מאד, יען כי ענפיו וסעיפיו רבים עד מאד וכל ענף וכל סעיף יגע אל האויר ואם את הכדור נביא אל תוך האויר לא יגע אליו בלתי אם מעט אויר כמכסת השטח העליון אשר לו. – כי כן תראינה עינינו כי על כן עשויה הריאה בתבנית עץ למען אשר ירבו שטחיה, והיו נכונים לגעת אל האויר על כל צד וכל פאה.

לוּ היתה הריאה בתבנית צלוחית או בתבנית נאד אשר יכילו בקרבם כחצי ליטרא אויר ואת תכן הדם הדרוש לה, כי אז לא יכלה הריאה להביא את האויר בחוברת עם עשרים ליטרא דם ברגע אחד, למען השקות את הדם יסוד חמוצי, ואך יען כי עשויה היא בתבנית עץ אשר מדת שטחו גדולה ועצומה עד מאד. לכן יגע אליה אויר הרבה מאד ובא אל תוכה גם יסוד חמוצי הרבה כאשר דרוש לה; כי מדת אלפי הענפים והסעיפים והפארות והשריגים והאגסים אשר לריאה גדולה וארֻכּה מאד, עד כי יכול נוכל לכסות בם את כל קרקע הבית אם נפרוש אותם, וגם מדת שריגי הגיד היוצא מן הלב ובא אל הריאה גדולה וארֻכּה כמוה. ועל פי כל אלה ימצא האויר ידים לדבק בפני הריאה אל כל צד ואל כל פאה. – אכן בזאת לא שָׁלְמָה עוד מלאכת הריאה, כי עוד עלילות רבות נתכנו לה אשר כמוהן לא עשה עוד האדם עד היום הזה ואשר תכבדנה ממנו לנצח לעשותן.

 

לג. סדרים נכונים אשר לריאה ועלילותיה החדשות    🔗

אכן נפלאים מעשי הריאה מאד ובכל אשר נפנה נמצא סדרים נכונים וטובים אשר הקצר יד האדם מעשותם ביום עשותו לו מכונה. – כעשרים ליטרא דם יכיל גוף האדם הגדול, ואותם יריץ הלב יותר משבעים פעמים ברגע אחד אל תוך הריאה דרך אלפי שריגי הגידים אשר שם, והיה משקל הדם הבא אל תוך הריאה בזעקונדע אחת כעשרה לאטה לרגל כל לחיצה ולחיצה אשר ילחץ הלב את הדם להריץ אותו ואולם גם בקרב הריאה לא ינוח הדם, כי ביד חזקה ידרש לו את היסוד החמוצי הדרוש לו וישוב כל עמת שבא, ויען כי היסוד החמוצי גם הוא לא יהיה בקרב הריאה בלתי אם לרגלי שאיפת האויר, והריאה הן גם הקיא תקיא אויר כפעם בפעם ואז לא יהיה לו יסוד חמוצי, לכן דעת לנבון נקל כי יש אשר יבוא הדם אל הריאה ולא ימצא יסוד חמוצי נכון לפניו, ואז בנפשו יהיה הדבר; אכן סדרים נכונים וטובים נתנו למלאכת הריאה והם יעבירו את הרעה כפעם בפעם בעוד עת: הריאה בהקיאה את האויר לא תקיא אותו כלו, כי עוד תצפון אתה מעט בקרב האבעבועות הקטנות אשר קראנו להן ״אגסים", והם לא יריקו את אוירם לנצח; והיה כי ישאף איש אויר, ובא האויר החדש ומלא אך את הגזע והענפים והסעיפים אשר לריאה, ובהגיעו עד האגסים ימצא לפניו אויר ישן אשר אין בו כל יסוד חמוצי כי אם חמצי־גחלים לבד, והתערב האויר החדש עם הישן. ובשוב הריאה להקיא אויר, ימצא הדם בקרב האגסים שארית הפליטה מן האויר אשר יסוד חמוצי בו.

אכן גדול ורב ערך הפליטה הזאת אשר בקרב הריאה, למען השקות את הדם יסוד חמוצי ברגע אשר תקיא הריאה אויר כי יש אשר ישאף איש אויר לאט ובעת השֵנה יזרום הדם אל הריאה שבע או שמונה פעמים בין השאיפה האחת ובין השנית, והדם הלא ידרש לו יסוד חמוצי כפעם בפעם, ואז יהיה לו יתר הפליטה לברכה; או כי יטיף המטיף על הבמה ודברים רבים יצאו מפיו בנשימה אחת, ואז ישקה את דמו אך בשארית הפליטה; ולולא שארית הפליטה הזאת שהיתה לנו. כי עתה לא יעצור הקורא כח לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, וגם המשוררות הגדולות אשר בארץ, פאטטי לוּקְקָא, בְּיַאנְקִי ודומיהן, לא תעצורנה כח להאריך קולות רגעים רבים להפליא את לב השומע, וגם לא תהיה לאל ידנו לעצור בעד נשמת אפנו ברגע אשר נעבור את המקומות המטונפים אשר ריח רע ורוח קטב נודף מהם. – אכן עוד עלילות אחרות נתכנו לריאה והן תהיינה לנו לברכה.

האויר אשר נַשיב מקרבנו לח הוא, כאשר תראינה עיני כל איש אשר יַשיב רוח על פני לוח הזכוכית אשר בחלון, והאויר הלח הזה בא מן הריאה מקרב הדם, כאשר הוכיחו החוקרים, אכן מלבד המים אשר תעשה הריאה חצית בנו גם אש תמיד אשר ממנה לחיים תוצאות, וכל המלאכות האלה בקרב הריאה תֵעָשינה. אמנם לא תוליד הריאה את המים היוצאים ממנה, כי אם תהיה להם לְמִסְנֶנֶת לסנן אותם בבואם מקרב הדם דרך העור אשר לגידים ואשר לקירותיה, והתערבו המים עם האויר היוצא להרטיב אותו; משקל המים אשר יאבדו לכל איש על פי הנשימה ביום תמים עולה עד ליטרא אחת, ואולם שונה המשקל הזה לפי האויר אשר נשאף אל קרבנו; אם נשאף אל קרבנו אויר צח ויבש, בהיות קיץ בארץ או בשבתנו בחדר חם, אז נאסוף מים רבים מקרב הדם אל תוך הריאה מדי נשיב הרוח, וגם נצמא למים, ואם נשאף אל קרבנו אויר לח ורטוב, אז תמעט מכסת המים הבאים מן הדם אל תוך הריאה ואולם נפלאים גם המעשים האלה ולא באו עוד החוקרים עד תכליתם כי יש אשר ישאף איש אל קרבו אויר רטוב מאד, כאשר ישאפו האנשים העובדים עבודתם בבתי־כובסים, ובכל זאת יוציא 18 או 24 לאטה מים ליום תמים מדי השיבו רוח. – אכן הריאה לא תעשה בזה דבר כי אם תהיה למסננת למים, ולכן לא נוסיף עוד דבר בדבר הזה, ונפן אל מעשי הריאה ומלאכתה אשר תחזיק את חום הגוף על מכונו

 

לד. הריאה כלי להשיק אש    🔗

הכי נפלא בגוף האדם ובגוף כל החיה הוא החום אשר בו, והחום הזה לא ישנה ולא ימיר את תכונתו לנצח, ומשפט אחד לו בקיץ ובחרף, בנער ובזקנה, במדינה קרה ובמדינה חמה, לא יגדל ולא ימעט הדם מהיות בן שלשים מעלות, ואם יאבד לדם מעט מחמו ואם ירבה מעט, ועלו ובאו על הגוף חליים ומכאובים שונים ולפעמים צפוי הוא אלי מות; ובכל זאת לא הבינו החוקרים איככה יוָלד החום בקרב הגוף בהיותו בארץ אשר שם אך קור וקפאון והריאה תשאף אל קרבה אך אויר קר, ויחשבו בראשונה כי אך על פי כח נסתר, על פי ״כח חיוני", יֵעשה כדבר הזה, עד אשר מצאו פשר לדבר אל נכון, ויבינו כי אך על פי שאיפת האויר היא שומה, והריאה עושה את מעשיה כמשפט התנור אשר לרגליו יתחמם החדר.

גם התנור לא ישיק את האש ולא יבעיר את העצים בלתי אם בבוא אליו יסוד חמוצי מן החוץ ובצאת ממנו חמצי־גחלים החוצה, ולכן נעשה אֲרֻבָּה בפתח התנור למען אשר ישאף יסוד חמוצי אל קרבו, וארֻבּה שנית נעשה במגדל־העשן למען אשר יצאו חמוצי־הגחלים, וחמצי־הגחלים יהיו בתוך התנור על פי התחברות היסוד החמוצי אשר יתחבר עם הגחלים, וכזה יהיה גם משפט הריאה; ואולם אחת הלא הורו החכמים כי בכל מקום אשר יתחבר יסוד חמוצי עם גחלים יחדו להוליד חמצי־גחלים, שם יהיה חום, ויש אשר ירבה החום והיה למראה אש, כי גם האש אך מראה חימי הוא ככל המראות החימיים, וכמשפט כל המעשים האלה גם משפט המעשים בקרב הריאה, כי גם היא תאסוף יסוד חמוצי ותקיא חמצי־גחלים, וחמצי־הגחלים האלה גם הם יהיו אך על פי חלקי הגחלת הבאים עם הדם אל תוך הריאה, ושם תתחבר הנחלת עם היסוד החמוצי, וההתחברות הזאת תוליד בקרב הגוף את החום כמשפט; אבל לא אך הריאה לבד תהיה בנו לתנור אש, כי הלב יריץ את הדם עם היסוד החמוצי אשר בו אל כל חלקי הגוף, ובכל מקום אשר יבוא יתחבר עם הגחלת, ואת חמצי־הגחלים ישיב אל הריאה להקיא אותם החוצה, ובכל מקום אשר שם יתחברו היסוד החמוצי והגחלים, שם יהיה חום, ולכן יהיה החום בקרב כל הגוף; וְלָרֵיאה נתּן מקום בראש, והיא תנצח על כל המלאכה להבעיר את הבערה ולהיות הראשונה למלאכה.

אבל איך אפוא תעצור הריאה כח לתת סדרים לחום למען אשר יהיה משפט אחד לו גם בקיץ וגם בחרף ולא ימיר את תכונתו ולא יחליף את מעלותיו גם במקום חם וגם במקום קר? – אך הנה בא החכם ליעביג, והוא אחד ואין שני לו בין חוקרי החימיה אשר עתה, ואחריו החרו החזיקו חוקרים אחרים, ויבקשו וימצאו את שרש הדבר והוא נפלא, ואנחנו אליו נשים פנינו עתה.

 

לה. סדרים נכונים לחום הגוף    🔗

כל איש נבון דבר יודע כי באין יסוד חמוצי בתוך התנור גם אש לא תהיה בו, ואולם גם באין עצים ובאין גחלים לא נוכל להבעיר את הבערה בתוך התנור; אם תבן לא ינתן לו, לא נוכל לאמר לו: לבֵנים עשה! וגם משפט הריאה ככה הוא, כי גם היא לא תבעיר את הבערה להחם את הגוף, אם עצים וגחלים לא יהיו לה – אך מה דמות נערוך אפוא לעצים ולגחלים האלה? הן לא יחשוב הקורא בלבו כי נקח לנו גזרי עצים ואבני גחלים להסיק בם את הריאה? האף אין זאת? – אז בא ליעביג ויוכיח כי כל מיני המזון הבאים אל קרבנו, אשר יאכילו את הדם יסוד־גחלים וישקוהו חלקי מים, הם יהיו לנו לעצים להבעיר בם את הבערה, ואלה המה גם החמרים אשר נקיא מקרבנו מדי השיבנו רוח.

החוקר ליעביג הפריד את מיני המזון ויחלקם לשתי מחלקות; המחלקה האחת היא הבשר והגבינה, הביצה והלחם, העדשה ודומיהם, והם יהיו בנו לדם, והדם יעשה בנו את העורקים ואת העצבים ואת כל יתר חלקי הגוף, כי אלה המינים מכילים איש איש ארבעה יסודות, את יסוד־הגחלים ואת היסוד החמוצי, את יסוד־המים ואת היסוד החנקי, וכל מין בן ארבעה יסודות, יהיה בנו לכלכלה טובה; ואולם המחלקה השנית לא תכיל בלתי אם את המינים שהם אך בני שלשה יסודות, כמו הירק והעשב ופרי האדמה והצוקר והשכר והיין והיין-השרוף, כי כל אלה יכילו איש איש את היסוד החמוצי ואת יסוד־הגחלים ואת יסוד־המים, ואין בהם היסוד הרביעי הוא היסוד החנקי, והם גם המה יהיו בנו לדם, ואולם הדם הזה לא יעשה את העורקים ואת העצבים ואת הבשר, כי אין בו יסוד חנקי, ואך זאת יעשה בנו להיות בקרבנו כעצים לאש, ואחרי כן יהיה לחמצי־גחלים אחרי הולידו חום בגופנו. – ובכן שנים המה מיני המזון הבאים אל קרבנו: המין האחד יוליד בנו את הבשר ויבנה את הגוף מדי יום ביומו, והמין השני יוליד בנו את החום ויהיה לחמצי־גחלים היוצאים דרך הריאה. – ובכן אנחנו רואים כי לא אך על פי נשימת האויר לבד יהיה בנו החום כי אם על פי מכסת יסוד־הגחלים ומתכנתו בקרב המזון. והיה אם קר יהיה לנו, אז נבקש יסוד־גחלים הרבה להביא אותו אל קרבנו, ואם חם יהיה לנו, אז נמלא סִפקנו גם אם מעט נמצא, ולרגלי הדברים האלה נבין את משפט החום בגוף האדם אשר לא יחליף את מעלותיו ולא ימיר את תכונתו גם בהמיר ארץ וגם בבוא חרף תחת קיץ, כי רק לפי המזון כן יהיה החום, אם יש בו יסוד־גחלים הרבה ואם אין, ואנחנו לא נבחר את המזון לפי חפצנו, כי אם לפי הארץ אשר בה אנחנו יושבים ולפי החום או לפי הקור אשר יהיה בארץ. – בימי החרף נאכל הרבה יתר מאשר נאכל בימי הקיץ. ונבקש לנו מיני מאכל אשר יסוד־גחלים בם; במדינות החמות יאכל האדם פרי עץ הרבה, ובמדינות הקרות יאכל חֵלב ושמן ומיני משמנים אשר תתעב אותם נפש האיש מילידי הדרום; ואולם כל פרי העץ אשר משקלם עולה עד מאה לאטה לא יכילו בקרבם בלתי אם כשנים עשר לאטה יסוד־גחלים, ומאַת לאטה חֵלב יכילו בקרבם כשמונים לאָטה גחלים; ולכן דעת לנבון נקל כי בן ארץ הצפון האוכל את החלב יביא אל קרבו עצים וגחלים פי ששה או פי שבעה מאשר יביא אל קרבו בן ארץ הדרום האוכל את הפרי, ובכל זאת דומות מעלות החום בקרב שניהם, יען כי מעלות החום אשר בשתי הארצות נבדלות אשה מרעותה.

אכן הריאה עושה חיל גם היא והיא המנצחת על כל המלאכה, כי לפי המאכל אשר יאכל האדם, כן עליה לתת סדרים למלאכתה, אם להביא אל קרבה יסוד חמוצי הרבה ואם מעט, אם להוציא חמצי־גחלים הרבה ואם מעט, אם לשאוף אויר בחזקה ואם להמעיט, אם ללאוט למלאכתה ואם להחיש והיא תתן סדרים לכל, ואין קצה למעשיה אשר תעשה אותם בדיוק ובצמצום מאין עוד כמוה. – והיה אם נשים לב אל כל העמל הרב אשר עמלו החוקרים זה ימים רבים, בחפצם להכין תנור אשר לא יחליף ולא ימיר את חומו גם בהמיר ארץ את החום ואת הקור בחוץ, ובכל עמלם שעמלו בו לא באו אל המטרה ולא יכולו, או אז נאמר כי יוכל האדם להתפאר על הריאה אשר בקרבו ולהתגאות בה, ךוּאצבעותיו עשו אותה ולוּ היתה מעשה ידיו להתפאר.

 

לו. הטבע מכין מעט ועושה הרבה    🔗

יתרון הריאה ותכונותיה בכל הוא, ותקטן בעינינו כל זאת והנה יתרון לה מכל התנורים אשר עשה האדם גם בזאת אשר יש לאל ידה להוליד חום בקרב הגוף על פי יסוד־גחלים מעט ומצער מאד לעמת יסוד־הגחלים הדרוש לתנורים אחרים, והחוקרים התחקו על שרשי הדבר הזה וזה החשבון אשר הביאו: כל אדם ישיב מפיו כשתי ליטרא חמצי־גחלים מדי יום ביומו, ושתי ליטרא אלה לא תהיינה בקרב הגוף בלתי אם בהתחבר חצי ליטרא יסוד־גחלים אל יסוד חמוצי, ואז יהיה החום בקרב הגוף וחמצי הגחלים יצאו; והיה אם נבקש עתה חשבון לדעת מה תהיה מדת החום הנולד מחצי ליטרא גחלים, נמצא כי כל לאטה גחלים יעצר כח לחמם 200 לאטה מים הקרים כקרח ולהביא בם חום בן שלשים מעלות, אם לא יאבד מן החום גם מעט מזער בדרכו ואם לא יפזר לזרים מחילו, ולפי הדברים והאמת האלה נביא חשבון כי חצי ליטרא גחלים יוכלו לחמם מאה ליטרא מים קרים ולהביא בם חום בן שלשים מעלות, ואם לא ישובו המים להתקרר קל מהרה, נעצר כה לשית מעט נוספות על הגחלים כפעם בפעם לעצור את החום בקרב המים כאשר הוא. – והיה אם נשים עתה אל לב כי בני האדם כּרֻבּם כן יעלה משקלם יותר ממאה ליטרא, וכי ישאף האדם אל קרבו אויר קר ואויר חם ישיב, וכי מיני מזון ומשקה קרים יבואו אל פיו וגם הם יתחממו בקרבו עד שלשים מעלות, או אז נחרוץ משפט כי חצי ליטרא יסוד־גחלים הבא אל פי האדם יום יום מדי אכלו, מעט ומצער הוא מאד, ולא ישפֹּק להחֵם את כל אלה, ואך על פי הריאה היא שומה, ועל פי סדריה ותכונותיה הטובים והנעלים, להוליד את כל החום הזה ולעצור בעדו לבלתי התקרר.

אכן למען הצדק והאמת עלינו להגיד באזני הקורא כי מלבד החום הנולד בגוף על פי יסוד הגחלים הנשרף, יוָלד בו חום גם על פי התחברות יסוד־המים אל היסוד החמוצי, ומים רבים היוצאים מן הגוף גם הם על פי ההתחברות הזאת, אם כי לא באו עוד החוקרים עד תכלית הדבר; ואולם החום הזה היוצא היסוד החמוצי ויסוד המים מצער הוא ולא יבוא בחשבון לנו, כי הוא יעלה בתהו ויאבד מדי החריבוֹ את הזעה, ולכן אך החום בן יסוד־הגחלים יהיה לנו לאבן פנה.

אמנם עשו החוקרים עוד חשבון שני והוא תאוה לנפש, ולכן נביא גם אותו לפני הקורא בזה, אם כי יוצא הוא מגבול הענין אשר לנו וחוצה: – הן יש אשר ישאל אחד הקוראים, אם הכח אשר לעורקינו ולעצבינו איננו גם הוא יליד החום על פי הגחלים, כאשר גם הכח במכונות־הקיטור יליד החום הוא, ולפי מכסת הגחלים הנשרפים בתוך המכונה כן יהיה משפט כחה? – אכן החוקרים חקרו ודרשו, וימצא כי אמת נכון הדבר אשר באין חום לא יהיה כח לעורקינו ולעצבינו, ואולם הכח הזה איננו יליד החום כי אם יליד העלעקטרית אשר בקרבנו; ובכל זאת יצאו החוקרים להביא חשבון לדעת מה משפט הכח אשר יהיה למכונה אם נכלכל גם אותה בחצי ליטרא גחלים, היגדל כחה מכח האדם ואם לא? או שאֹל שאלו: אם נחפוץ למלא את כח האדם על פי מכונה, האם עלינו לתת לה נחלים יותר ממכסת הגחלים הנדרשים לגוף האדם או מעט ממנה? – וזאת אשר מצאו:

כח האדם קטן מכח־הסוס פי ששה, וגם זאת מודעת על פי הנסיון כי כאשר תגדל המכונה כן תמעט מכסת הגחלים הנדרשים לה, והיה המכונה אשר כח סוס אחד כחה והיא תדרוש לה עשרים ליטרא גחלים לשעה, תחת אשר המכונה שכחה כח מאה סוסים לא תדרוש לה בלתי אם חמש מאות ליטרא לשעה (ולא 2000 ליטרא); ובכן אנחנו רואים כי כאשר תקטן המכונה כן תגדל מכסת הגחלים הנדרשים לה, ומכונה אשר יקטן כחה פי ששה מכח הסוס ואשר תדמה לכח האדם, היא תדרוש לה יותר מארבע ליטרא גחלים לשעה או בערך מאה ליטרא ליום, תחת אשר האדם לא ידרוש לו ליום בלתי אם חצי ליטרא לבד – ולפי הדברים האלה אנחנו רואים כי תקטן מדת הגחלים הנדרשים לאדם פי מאתים ממדת הגחלים הנדרשים למכונה, והטבע מכין מעט והוא עושה הרבה, ומעשהו גדול יתר מאד ממעשה המכונה.

 

לז. עץ, הבית וריאה    🔗

טרם נשים קץ ואחרית לדברינו על אדות הריאה וטרת נבוא לדבר על אדות הכלים האחרים אשר בגוף האדם, נלכה נא ונבקש בכל הארץ. אולי נמצא דבר אשר יערוך במעשיו אל מעשי הריאה ואשר לא יפול ממנה בתכונותיו וסדריו, אולי עשה האדם כלי אשר ידמה ביסודותיו ובתוצאותיו אל בנין הריאה. – אכן כמו זר יהיה הדבר בעיני הקורא ביום שמעו אותו והוא אמת וצדק, כי זה הוא המשפט אשר נחרוץ: צלם הריאה בדמותה ובתבניתה הוא העץ, ויהי בו גם הפך מן העץ. והכלי אשר ידמה אל הריאה ביסודותיו ובתוצאותיו הוא החבית אשר למלאכת עושי חֹמֶץ!

הן ידענו אף ראינו כי שבילי האויר אשר בקרב הריאה עשוים בתבנית עץ, וברגע אשר נשאף רוח אל קרבנו יקום בנו עץ עשוי אויר כמשפט תבנית העץ אשר בגן, ושני העצים האלה דמות אחת להם וצלם אחד להם, ואולם אם נתחקה על שרשי הדברים נמצא כי היה בם גם הפך איש מרעהו. – מדוע שׂם הטבע לעץ הגן ענפים ופארות ודליות וגבעולים ועלים? מה תכלית כל אלה ומדוע לא יצמח העץ לנגד עינינו בדמות גזע לבד העולה ישר מן האדמה? הלא אך למען אשר ירבו שבחי העץ העומדים אל מול פני האויר, ואז יבוא אל קרבו אויר הרבה, כי הוא דרוש לו מאד, אחרי כי העץ יונק חמצי־גחלים מן האויר ויסוד חמוצי יקיא, ואך בנגוע אויר הרבה בפני שטחיו יוכל עמוד, והעץ אשר נכרות עליו בימי הקיץ ימות בלא עת, וככה יבואו חמצי־הגחלים אל תוך העץ ומלאו את כל צלעיו והיו לו למזון ועשו את חלקי הגחלים הנמצאים בכל עץ ועץ למען היותו לנו להשיק אש.– הנה כי כן דומה משפט העץ ומעשיהו אל משפט הריאה ומעשיה, ובכל זאת יהיה בם גם הפך איש מרעהו.

העץ הוא חמר מלא ובהתפרדו לענפיו ולפארותיו יתפרד בו החמר המלא, תחת אשר הריאה ריקה היא, ובהתפרדה לענפיה ולשביליה יתפרד בה המרחב הריק; העץ שולח את ענפיו המלאים מיץ וָלֵחַ אל תוך האויר המקיף אותו, תחת אשר הריאה שולחת את ענפיה הריקים אל סביבותיה ואל תוך שבכים מעשה אורג והם מלאים מיץ דם; העץ יכיל טל חייו בקרבו ומחוץ יבוא אליו האויר, והריאה יונקת את טל חייה – הוא הדם – מן הלב אשר חוצה לה ותוכה מלא אויר; העץ ישאף חמצי גחלים ויסוד חמוצי יקיא, והריאה תשאף יסוד חמוצי וחמצי־גחלים תקיא; העץ יפריד את חמצי־הגחלים אשר בו להביא קור בכל המיץ והלֵח אשר בו, ולכן גם עליהו ופריו קרים מן האויר אשר על סביבותם, תחת אשר הריאה תוליד את חמצי־הגחלים להביא חום בכל הדם. – הנה כי כן שונה העץ אשר בגן מן הריאה, ובכל זאת גם דומים המה יחדו כאשר ראתה עיננו.

אכן מה משפט החבית אשר לעושי חֹמץ, ובמה תדמה ותערוך אל הריאה? – החבית הזאת דומה אל הריאה כמשפט האניה הדומה אל הדג או כמגדל פורח באויר הדומה אל הנשר או כמרכבת־הקיטור הדומה אל הסוס, או כמשפט כל הדבר אשר ידי אדם עשוהו והוא דומה אל הדבר אשר הטבע עשה אותו, ואנחנו לא נערוך דמות בין החבית ובין הריאה לבקש את התבנית הדומה לשניהן כי אם להשוותן אשה אל רעותה ביסודותיהן ובתוצאותיהן:

אם נקח לנו יין־שרוף המהול במים הרבה, יש לאל ידנו לעשות ממנו חֹמץ קל מהרה מאד, וזאת תורת המעשה: מפלי עץ ושבבים אשר נַשקה אותם חמץ, נשים אל תוך חבית גדולה, וממעל לחבית נשים יין־שרוף המהול במים הרבה, והיין השרוף הזה יזל ויטיף נטף נטף על פני השבבים, מן השבב האחד אל השני, כל דלף טורד לבדו, ובבואו אל קרקע החבית יהיה לחמץ. – ואיככה יהיה כדבר הזה? הלא אך יען כי נקבים נקבים עשוים בתוך החבית ממעל ומתחת, והאויר עובר דרך הנקבים ההם; האויר הזה אשר יסוד חמוצי בו עובר על פני כל שטחי השבבים הרבים להחמיץ את היין־השרוף, כמשפט כל השכר והיין אשר יחמצו אם נשים אותם לעין האויר, והדברים האלה יסודתם בחקי החימיה, וגם חום יוָלד בקרב החבית לרגלי ההתחברות ההיא אשר יתחבר היין־השרוף אל היסוד החמוצי, ועל פי החום הזה יזרום גם האויר וילך הלוך ורב; ואך תאוה לעינים היא לראות את המעשים האלה בהיות החבית לנגד עינינו, והנה היא שואפת אויר מתחת וממעל תקיא אותו, ובין כה וכה ישתנו הנוזלים השתנות חימית בהתחבר אליהם היסוד החמוצי, וגם חום יקום לרגליהם והוא דומה כמעט אל החום אשר בקרב דם האדם.

הנה זאת הדמות אשר בין החבית ובין הריאה, לאמר: לו הריץ הלב אל תוך הריאה יין־שרוף מהול במים תחת הדם אשר יריץ אליה, כי אז יצא חמץ טוב מקרב הריאה מן העבר השני לבוא אל תוך הלב, ולא נעדיף על המדה באמרנו כי מכסת החמץ הזה היוצא מן הריאה לא תמעט ממדת החמץ היוצא מן החבית הגדולה אשר ששה אנשים ימצאו בתוכה מקום לשבת בה, והריאה הלא קטנה היא מאד אל מול פני חבית אשר כזאת!

אבל רב לנו עתה ולא נוסיף עוד דבר בזה! – ההמצאות והמכונות אשר עשה האדם גדולות ונכבדות מאד בעינינו ובענוה־צדק נביט אליהן, ואולם אם נביט אל המכונה אשר נקרא אותה בשם ״ריאה". אז תקצר בנו נשמת אפנו ולבנו ימלא תמהון ופלאות ושממון – וההמצאה הזאת לא תמול היא וימיה רבים ועצומים מאד מאד, כימי האדם אשר על הארץ!