א    🔗

קראתי בּ“דבר” (ו' בּאדר) מה שסוּפּר ממשפּטוֹ של אוֹתוֹ נער, שפּירסם בּרבּים כּי הוּכּה תוֹך חקירה בּמשטרה ועל פּרסוּם זה נתבּע לדין בעווֹן הוֹצאת דיבּה. יש לוֹמר: זכוּת היא למשטרה שראתה עצמה נפגעת מפּרסוּם דברים אלה וּפנתה לדין, ואף על פּי כן, אי אפשר לוֹמר שהדברים נתלבּנוּ בּבית-הדין. אדרבּא, כּמה פּרטים בּמהלך המשפּט היה בּהם כּדי להטריד. ואני הקוֹרא לא ידעתי בּדיוּק מה יש לזקוֹף על חשבּון המשפּט ומהלכוֹ וּמה על חשבּוֹן המסירה בּעתוֹן. אַל יתרעם עלי כּתבוֹ של “דבר” מבּית-הדין אם אוֹמר, כּי דוקא ריבּוּי ההבלטוֹת וההדגשוֹת שבּרפּוֹרטז' אין בּוֹ כּדי להגבּיר את אֵמוּן הקוֹרא. ואוּלי יוּרשה לי להוֹסיף כּי בּמקרה כּזה אשר חשיבוּתוֹ האנוֹשית רבּה כּל כּך גם לשלוֹם עצמוֹתיו של אזרח קטן. הנזקק לפיקוּחה של המשטרה, וגם לכבוֹדוֹ של השוֹטר העברי, וגם לכבוֹדוֹ של השוֹפט, די לוֹ לכּותב אם יהיה מדוּיק, בּלי שיבקש להיוֹת גם ממוּלח; והתמוּנה הקוֹדרת בּמַהוּתה מוּטב לה שתימָסר בּלי כּל לוַאי של האָרה. לאחר זמן הגיע ליָדי גם נוּסחוֹ של “הבּוֹקר” בּאוֹתוֹ ענין. והנה למרוֹת ניגוּדי המגמוֹת והבדלי ההדגשוֹת נתקבּלה אוֹתה תמוּנה, וּבפרטים אחדים – חלקי תמוּנה אחת, המַשלימים זה את זה. הרפּוֹרטר של.“הבוֹקר” מריק על הנער הנתבּע לדין את כּל סממני האירוֹניה והקלסה שבּאַשפּתוֹ. עצם העוּבדה שהנער “לובש חוּלצה כּחוּלה, שצוארוֹנה מרוּכּס בּשׂרוֹך אדוֹם” דיה לוֹ לאוֹתוֹ כּתב ממוּלח וּמתוּבּל שיהיה רוֹאה את הנער כּעבריין מוּעד, שכּל עדוּת שהוּא מעיד הרי היא פּסולה מלכתחילה וכל חשד שחוֹשדים בּוֹ יש לקבּל בצהלת פּנים. אוּלם אַף כּתב זה מוֹסר “מקרה מוּזר” מפּיו של אחד העדים מפּקידי העיריה: למחרת היוֹם אשר בּוֹ נחקר הנער בּמשטרה ראוּהוּ חבריו בּמשׂרד אשר בּוֹ הוּא עוֹבד כּשהוּא לבוּש מלבּוּש עבה, חוּלצוֹת וכמה סוּדרים “וּכשנשאל למה לבש כּל זאת השיב: הוֹלך אני היוֹם להיחָקר בּמשטרה, וּכדי שהמכּות לא יכאיבוּני לבשתי בּגדים עבים”.

מקרה מוּזר בּאמת, וראוּי היה לוֹ, לכאוֹרה, שיגיע לבירוּר יסוֹדי. כּי אחת משתים: אוֹ שהנער הזה הבּא למשׂרד כּשהוּא לבוּש כּמה בּגדים מיוּתרים וּמעוֹרר צחוֹק אצל חבריו – כּך סיפּר עד, לפי “דבר” – לא עשׂה זאת אלא לשם אחיזת-עינים, שאת אוֹמרת: לא זוֹ בּלבד שטפל שקר והוֹציא דיבּה, אלא שבּמזיד דאַג לשַווֹת לדיבּה צוּרה של אמת, הערים והקדים להכין לוֹ הוֹכחוֹת כּדי שיוּכל לאשר וּלקיים אוֹתה וּלהשתמש בּה לשם שיסוּי. וכל כּך היה להוֹט אחרי השיסוֹי, שלא נרתע גם מפּני עשׂיית עצמוֹ לצחוֹק בּעיני חבריו ולא חשש שמא יהיה נמצא בּדאי. אם כּך הוּא, הרי זה טיפּוּס אשר מוּשחתוֹ בּוּ, והמשטרה וּכבודה נקיים. אוֹ שהעד דיבּר נכוֹנה, והמכּוֹת שהתאוֹנן עליהן מכּוֹת ממש הן ולא המצאוֹת של אוֹפי חוֹלני. ואזי נעשׂה הבּירוּר הזה בּין שני צדדים, אשר האחד מהם חטא למשנהוּ, נוֹגע, נוֹגע מאד בּכוּלנוּ.

מבּחינת נגעי הטבע האנוֹשי אפשר לא ישתנה הרבּה אם יתבּרר שהנער-הנתבּע הוּא המוּשחת אוֹ שהשוֹטר-המאשים שיחת דרכּוֹ. אך לא כּן הוּא מבּינת בּטחוננוּ בּרמת חיינוּ הציבּוריים וטיב מוֹסדוֹתינו. אילוּ נוֹכחנוּ כּי הנער הטעה את חבריו ואת מחנכוֹ, היה אפשר להצטער על המקרה הרע הזה, מבּלי להפריז על סכּנתוֹ, כּי אין חברה צדיקה הנקיה מבּעלי-מום, וּמאידך אפשר היה להתנחם בּרמתוֹ של השוֹטר העברי שלא נמצא בּוֹ דוֹפי. כּיּ זהוּ הענין הנוֹגע לנוּ, לכוּלנוּ.

מי בּימינוּ מוּבטח לוֹ שלא יבוֹא אל תוֹך זרוֹעוֹתיו של שוֹטר? בּימים כּתיקוּנם צפוּי רק ל“פוֹשע” לפחד מפּני השוֹטר, וּבימים כּתיקוּנם המוּשׂג פּוֹשע הוּא ברוּר וּמוּסכּם. אבל בּתקוּפוֹת של אנדרלָמוּסיה וּמבוּכת-רוּחוֹת מתרחבים גם הסמכוּת וגם היקף הפּיקוּח של המשטרה, והמוּשׂג “עבריין” נעשה גמיש בּיוֹתר. יוֹם אחד, בּמלחמת העבוֹדה העברית בּפתח-תקוה, נמצא גם החבר י. אידלסוֹן “עבריין”, ויוֹם אחד, בימי מַשבּר העבוֹדה העברית בּשרוֹן, נמצא גם שמעוֹן קוּשניר “פּוֹשע”. ואך זה קראנוּ שחבוּרת תלמידים, שחזרוּ בּצוותא מעבוּדת-התנדבוּת בּסימן י“א אדר משׂדוֹת נַען, פּוּזרה כּ”הפגנה“, וּמי שהוּא מהם אף הוּבא אל המשטרה. ואם הליכוֹתיו של השוֹטר יש להן חשיבוּת רבּה לעיצוּב סדרי החיים וּדמוּת החברה בּימים כּתיקוּנם, בּימים נסערים על אחת כּמה וכמה. הלא ילדים וילדוֹת לנוּ, אוֹ אחים ואחיוֹת צעירים, אוֹ חניכים, ולא את כּוּלם יפנק הגוֹרל, וּמהם שיבוֹאוּ – על עווֹן אוֹ על לא עווֹן – אל מעבר לסף בּית-המשטרה, האוּמנם נוּכל לשלוֹת מבּלי דעת מה צפוּי להם בּכתלי אוֹתוֹ הבּית, וכי אין בּינינוּ יוֹדעים מנסיוֹנם הפּרטי מה זאת “חקירה, תוּרכּית (מן הימים שלפני המלחמה) אוֹ גרמנית (מימי הקוֹנטר-רבוֹלוּציה ושלטוֹן היטלר) אוֹ רוּסית, הן הקוֹדמת והן הנוֹכחית? וּמה טוֹב היה לדעת בּבטחה כּי השוֹטר העברי, אשר לא נצר זר הוּא בּתוֹכנוּ, כּי אם עצם מעצמיו של הישוּב, הנהוּ נקי מכּמה מידוֹת מגוּנוֹת המקננוֹת בּקרב בּני מקצוֹעוֹ בּארצוֹת מסוּימוֹת. מה טוֹב היה לדעת כּי הבּחוּר מישׂראל לבוּש-המדים, המקיים עֶמדה חלוּצית רבּת-חשיבוּת ורבּת-תלָאוֹת (לעתים אנחנוּ כּפוּיי-טוֹבה, אוּלם התעלמוּתנוּ מתלאוֹתיו אינה מַפחיתה לא את קשי תפקידוֹ ולא את חשיבוּתוֹ), והתמדתוֹ ועמידתוֹ בּנסיוֹנוֹת מעוררוֹת בּנוּ רחשי הפלאה והוֹקרה, ואנחנוּ רוֹצים לראוֹתוֹ גם בּרוֹב-עם וגם בּתפארת-אדם, אשר הליכוֹתיו ראוּיוֹת לשמש יסוֹד לבנין מדינה מתוּקנת – מה טוֹב היה לדעת בּבטחה כּי לא דבק בּוֹ מן הטמטוּם הקסַרקטיני, הרוֹאה את הגבוּרה לא בּהוֹשיע את החלש כּי אם בּהראוֹת נחת זרוֹע למסכּן. מי שראה את השוֹטר האנגלי בּארצוֹ – יכוֹל לאַחל לשוֹטר העברי, שבּיחסוֹ אל הקהל וּביחס הקהל אליו יהיה חלקוֹ כּמוֹהוּ. מה שוֹנה איש-המידוֹת הזה, אשר רוּח נדיבה תסמכהוּ והוּא עוֹמד הכן כּידיד לשירוּת הקהל מבּלי התנשׂא, מה שוֹנה הוּא מן ה”גוֹרוֹדוֹבוֹי” אוֹ מן ה“זאבּט” אשר כּל העולם כּוּלוֹ לא נברא אלא כּדי שירגיש בּמציאוּתוֹ וּבתקיפוּתוֹ. ובארצנוּ, אשר בּה עוֹד משמשים בּערבּוּביה שׂרידי המשטר התוּרכּי הישן עם יסוֹדוֹת של משטר אנגלי-קוֹלוֹניאַלי (להבדיל בּתכלית ההבדל מן המשטר האנגלי “בּבּית”) והם מצטרפים יחד לנוּסח קוֹלוֹניאַלי-אָפנדי, כּלוּם יכוֹלים אנוּ להיוֹת פּטוּרים מדאגה ל“סגנון” השמוּר לנוּ בּחדרי המשטרה והחקירה? וכי לא טעמנוּ מהם בּחדשי המאוֹרעוֹת? וכי לא היינוּ עדים להתקפה על אסיפת-פּוֹעלים בּבית-בּרנר (בּלי שאדם מחוּץ לציבּור הפּועלים פּצה פּה, ועוֹרך ציוֹני-פּרוֹגרסיבי אפילוּ התרעם על מוֹעצת פּוֹעלי תל-אביב על שהעיזה למחוֹת)? וכיצד עלוּלים עוֹד להסתכסך וּלהתגלגל היחסים בּישוּב, אם לתוֹך המשטרה שלנוּ תחדוֹר אוֹתה רוּח המַשׂטמה והנַקמנוּת לנער “הלבוּש חוּלצה כּחוּלה”, רוּח זוֹ המפעפּעת בּחוּגים מסוּימים?

לפיכך היה הדבר חשוּב בּיוֹתר, אילוּ היה הבּירוּר בּבית-הדין נוֹטע בּנוּ את ההכּרה הגמוּרה כּי משטרת עירנוּ, לפחוֹת,ֹ נקיה בּתכלית משׂרידי הירוּשה התוּרכּית. אוּלם עצם העוּבדה לא נתחוורה בּבית-הדין. הנער זוּכּה, אבל בּנמוּקים פוֹרמליים בּלבד. שוּם האשמה, לא האשמת המשטרה את הנער ולא האשמת הנער את המשטרה, ל א הוּפרכה. ממה שנמסר בּעתוֹנוּת אי אפשר לדעת אם כּבוֹד השוֹפט טרח, למשל, בּבירוּר ענין התלבּוֹשת הכּפוּלה וּמכוּפּלת (בּ“דבר” רק נמסרה שאלת כּבוֹד השוֹפט: האם לא היה זה בּימי הגשמים העזים?). תחת זאת ראה כּבוֹד השוֹפט להעיר לנער, בענוֹתוֹ: אינני זוֹכר, כּי “קוֹמוּניסט צריך לזכּוֹר” (בּנוּסח “דבר”) אוֹ “אנשים שאינם זוֹכרים היטב אינם יכוֹלים להשתייך לקוֹמוּניזם” (בנוּסח “הבוֹקר”), ולא בּרוּר הדבר אם עלה בּידי כּבוֹד השוֹפט לקבּוֹע את קוֹמוּניסטיוּתוֹ של הנער הנאשם אוֹ שראה לוֹ שעת-כוֹשר להבּיע בּדרך כּלל אַפוריזם עמוֹק.

החוֹק מקפּיד אצלנוּ הרבּה על כּבוד בּית-הדין, והכּוֹתב לדפוּס חייב להיזהר הרבּה שלא לתת מכשוֹל לפני העוֹרך האחראי, אוּלם לא תמיד יש לך הבּטחוֹן כּי גם השוֹפטים זהירים בּכבוֹד בּית-דין.

ב    🔗

בּין העדים בּמשפט היה גם החבר דויד כּהן, מחנך הנוֹער העוֹבד. לכאוֹרה אפשר היה להניח כּי העד החשוּב הזה, אשר הרבּה פּעל למען נוֹער והתנסה יוֹם יוֹם עם נערים עזוּבים וגם עם נערים מוּדחים ותוֹעי-דרך, יכוֹל הרבּה לעזוֹר לבית-הדין לברר את האמת. אוּלם מתוֹך הרפּוֹרטז’ים של המשפּט איננוּ יוֹדעים מן הענין הנדוֹן אלא מעט. תחת זאת נמסר לנוּ בּהדגשה משהוּ “פּיקנטי” מחוּץ לענין הנדוֹן. בּ“דבר” כּתוּב: “השוֹפט דרש בּמפגיע לדעת אם העד מאמין בּאלוֹהים”, ולא נאמר מה ענה העד לדרישה “בּמפגיע” זוֹ. בּ“הבּוֹקר” לא כּתוּב מה בּיקש השוֹפט לדעת בּעניני דעוֹת ואמוּנת העד, אלא נאמר: “כּשנדרש דויד כּהן להישבע בּאלוֹקים, משיב זה: איני מאמין בּוֹ – והוּא נשבּע בהן צדקוֹ”.

מחוֹסר תמוּנה מלאה ממהלך המשפּט הריני מרשה לעצמי לצרף את שתי פסקאוֹת-הרפּורטז' המַקבּילות וּלהניח שהשוֹפט שאל כּכּתוּב בּ“דבר” והעד ענה כּכּתוּב בּ“הבּוֹקר”. אפשר שהנחה זוֹ מוּטעית (ואם היא חוֹטאת למישהוּ מהנוֹגעים בּדבר, הריני מבקש מראש את סליחתוֹ). אוּלם התמוּנה המצטיירת מהנחה זוֹ נראית לי ראוּיה לבירוּר כּשהיא לעצמה.

שאלת שבוּעה והן-צדק אינה מעניני. רבּים ושוֹנים הם סוּגי בּני-אדם הנוֹהגים חוּמרה בּעצמם לגבּי טקס מסתוֹרי-קדוּם זה, בּין שהם רוֹאים עצמם מאמינים גמוּרים וּבין שהם רוֹאים עצמם כּוֹפרים גמוּרים. מי שנתחנך על בּרכּי המסוֹרת היהוּדית החיה, עוֹד יזכּוֹר, כּמה היוּ אבוֹתינוּ מזהירים מפּני שבוּעה על דבר-אמת. ורק בּוּרים ועמי-ארצוֹת שנתרבּוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים יכוֹלים לראוֹת בּעצם ההימָנעוּת משבוּעה משהוּ אֶפּיקוֹרסי-דמוֹנסטרטיבי, כּמוֹ שצָוחוּ הללוּ שיצאוּ חוֹצץ נגד משה שרתוֹק על שנמנע בּשעתוֹ משבוּעה בערכּאוֹת.

מה שמעסיק אוֹתי זהוּ הדיאַלוֹג התיאוֹלוֹגי אשר התגלע בין השוֹפט לבין העד: השוֹפט, כּמסוּפּר, “דרש לדעת אם העד מאמין בּאלוֹהים” והעד עשׂה את רצוֹנוֹ ואמר לוֹ שאיננוּ מאמין.

ואוֹמַר מראש: אף הדיאלוֹג התיאוֹלוֹגי הזה שנשמע בּבית-המשפּט מעסיק אוֹתי לא מבּחינת תכנוֹ הרעיוֹני, כּי אם מבּחינת תכנוֹ הציבּוּרי. לא לי לשפּוֹט על תכנוֹ הרעיוֹני, כּי – פּשוּט אינני מבין לוֹ. בּמשך ימי חיי הקצרים (הקצרים מאד לגבּי אוֹרך הדיאַלוג האנוֹשי בּין “אני מאמין” לבין “אינני מאמין”) הכּרתי, כּי בּני-אדם מכניסים מוּשׂגים כּל כּך שוֹנים בּמוּנח “אלוֹהים” גם כּשהם מחייבים וגם כּשהם שוֹללים, עד שנוֹאשתי מלרדת לסוֹף דעתוֹ של אדם באָמרוֹ: “אני מאמין” וּבאָמרוֹ: “אינני מאמין”. והאוּמנם חייב אני להאמין למי שאוֹמר כּי הוּא מאמין, שהוּא יוֹדע בּנפשוֹ שהוּא מאמין, והאוּמנם חייב אני להאמין למי שאוֹמר שהוּא כּופר, כּי הוּא יוֹדע בּנפשוֹ שכּוֹפר הוּא? וכי בּאמת אוֹתוֹ מעגל חתוּם אשר בּתוֹכוֹ נלבּט רוּח הרדם מיוֹם היוֹתוֹ ניתן להתחלק לשני חצאים וכל אדם בּוֹחר לוֹ לרצוֹנוֹ את הפּלח הנראה לוֹ, את פּלח האמוּנה אוֹ את פּלח הכּפירה? וּמי הוּא האלוֹהים אשר הוּא מאמין בּוֹ אוֹ אינוֹ מאמין: אלוֹהי אברהם אוֹ אלוֹהי איוֹב אוֹ אלוֹהי הרמבּ“ם אוֹ אלוֹהי שפּינוֹזה, אוֹ אלוֹהי הבּעש”ט אוֹ אלוֹהי שד"ל, אוֹ אלוֹהי שֶסטוֹב? וּכּפירה זוֹ – שאחת היא לכאוֹרה – מה הוֹראתה: שלוַת רשעים צינית של מי שאין לוֹ צוֹרך בּשוּם אידיאה כּוֹללת המסבּירה את חיי היקוּם; אוֹ יסוּרי הצדיקים של מי שכּוֹפר בּכל אידיאָה מסבּרת והוּא פּוֹסק לעצמוֹ, מתוֹך יאוּש שבּוַדאוּת, כּי עוֹלם-העוֹלמוֹת הזה ושהיוּ לפניו ושיבוֹאוּ אחריו איננוּ אלא משהוּ חסר-שחר, ללא רעיוֹן, ולא מאַין ולא לאָן, כּמאמר המשוֹרר: הלצה תפֵלה ואוילית?

ולא אמרתי את כּל הדברים האלה שאינם נוֹגעים לענין כּדי להטיל, חלילה, על מישהוּ את תהייתי, אלא כּדי להמחיש את אי-ידיעתי ואת אָזלת-כּוֹחי להכניס את ראשי בּין ההרים הגבוֹהים. ואני מוּכן להניח בּרצון, כּי אם העד הנכבּד העיד על עצמו מה שכּתוּב עליו שהעיד, ודאי ידע למה הוּא מתכּוון. וכאמוּר, אין אני דן בּאמירתוֹ מבּחינת תכנה הרעיוֹני אלא מבּחינת מַשמעוּתה הציבּוּרית.

וּמַשמעוּתה הציבּוּרית נראית לי שהיא מקפּחת את ההסתדרוּת מכּמה צדדים.

מיסוֹדי היסוֹדוֹת של ההסתדרוּת שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל העוֹבדים ללא הבדלי מפלגה ותוֹדעה והשקפה, ושכּל חבריה הנם אזרחים שוי-זכוּיוֹת וּמלאי-זכוּיוֹת בּתוֹכה. אין ההסתדרוּת יכוֹלה למלא את תפקיד האיחוּד ואת התחייבוּיוֹתיה כּלפי חבריה, אלא אם כּן ההלכה והמעשׂה שלה שלמים עם חוֹפש המַצפוּן, והיא נוֹתנת לחבריה את מלוֹא ההגנה על חוֹפש הכּרתם הדתית. מה היתה איפוֹא חוֹבתוֹ של עסקן הסתדרוּתי כּשהוּא “נדרש בּמפגיע” להכריז בּבית-המשפּט על דברים שבּאמוּנה? ראשית חוֹבה להוֹדיע לכבוֹד השוֹפט, כּי שאלה זוֹ אינה נוֹגעת לא לשוֹפט ולא למשפּט, כּי אין אדם, לא עד ולא נאשם, חייב בּדין-וחשבּוֹן לשוֹפט על דברים שבּאמוּנה וּבכפירה. מנקוּדה זוֹ אסוּר היה לוֹ לזוּז. ואילוּ היה עוֹמד בּתוֹקף על כּך היה משרת בּאמוּנה לא רק את סוּגי חבריו השוֹנים בּהסתדרוּת ואת ההסתדרוּת כּחטיבה ציבּוּרית, אלא אף את כּלל החברה העברית בּארץ, אשר הסכּנה נשקפת לה לא מן האמוּנה ולא מן הכּפירה, אלא מן הצביעוּת, כּמוֹ שכּבר הוּגדר יפה בּאוֹתה צוָאה קדמוֹנית: “אַל תתיָראוּ מן הפּרוּשים ולא ממי שאינם פּרוּשים אלא מן הצבוּעים”.

לא כן עשׂה העד, אלא ריוָה את סקרנוּתוֹ של השופט, כּלוֹמר, קיים עוּבדה, שעֵד המוֹפיע בּפני בּית-דין – השוֹפט יכוֹל לשאוֹל לאני-מאמין דתי שלוֹ והעד נענה לוֹ. ודאי, העד הזה הוּא בּן-חוֹרין ואָמר מה שהוּא חוֹשב לאמיתוֹ. אבל כּמה בּני-אָדם יראוּ צוֹרך להתחפּשׂ וּלכוון את דעתם לדעת כּבוֹד השוֹפט? ואם יתהּפך פּעם הגלגל ולַכּסא יֵשב אָדם המכריז על אמוּנתוֹ האַתיאיסטית ואף הוּא יתענין בּהשקפוֹתיו של אָדם העוֹמד לפניו והחשוּד על אמוּנה מסרתית? כּלוּם יש לך סכּנת צביעוּת וזיוּפים נפשיים יוֹתר משיהיה אָדם נדרש להכריז בּחללוֹ של בּית-דין על אמוּנתוֹ אוֹ על כּפירתוֹ בּפני פּקיד ממשלתי, אשר בּידוֹ לקָרב או לדחוֹת את עדוּת העד וּממנוּ יצא דינוֹ של הנאשם לשבט אוֹ לחסד?

אם העד לא תבע את זכוּתוֹ לא לענוֹת על “דרישה” זוֹ – הרי החמיץ בּזה הזדמנוּת להגנה נכוֹנה על עקרוֹן חוֹפש המַצפּוּן, ואם ענה מה שענה כּמסוּפּר, הרי נלכּד בּפּח טמנוּ לו, בּמתכּוון אוֹ שלא בּמתכּוון. לא ּפח דתי, אלא בּפח פּוֹליטי.

הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מבקשת להקיף כּל נער ונערה היוֹצאים לעבוֹדה, מכּל עדה, מכּל שבט, מכּל גון ציבּוּרי. כּלום זהוּ פּשוּט כּל כּך? וכי מעטים הקרעים גם בּחברת אנשים עוֹבדים? וכי אין מקוֹם למגמוֹת חינוּכיוֹת סוֹתרוֹת ורוֹעצוֹת זוֹ את זוֹ? לוּלא האמוּנה הגדוֹלה, ששוּקעה בּיסוֹד הסתדרוּת העוֹבדים, כּי ההוָיה הפּוֹעלית וּתקוּפת הגשמה הציוֹנית והמאמצים החלוּציים של מחנה העבוֹדה וחזוֹן עם-עוֹבד בּן-חוֹרין מחייבים וגם מאפשרים התגבּרוּת על ניגוּדים פּנימים מרוּבּים בּכל מיני שטחים, לוּלא האמוּנה הזאת שהיתה לנחלת הציבּוּר העוֹבד, לא היינוּ יכוֹלים לקיים אַף את ההסתדרוּת הכּללית. אוּלם הבּנין ההסתדרוּתי איננוּ בּנין אבנים, אשר לאַחר שהוּקם הנהוּ קיים ועוֹמד. בּלי שמירה מַתמדת על אַחדוּת המחנה, בּלי יחס צוֹדק לכל חלקיו, בּלי טקט מרוּבּה מצד העסקנים והמחנכים האַחראים, אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים. והסתדרות הנוער העובד על אַחת כּמה וכמה. הכלליות– מחיבת. והסתדרוּת נוֹער הפּוֹנה לכל אָב עוֹבד שיאמין לה וימסוֹר לה את החינוּך החברתי של ילדיו, אינה יכוֹלה להתעלם מן ההתחייבוּיוֹת שהיא נוֹטלת על עצמה. שיטוֹת חינוּכיוֹת המיוּסדוֹת על גניבת-דעת, כּפי שהן נקוּטוֹת בּסוּגים מסוּימים של הסתדרוּיוֹת נוֹער, אינן הוֹלמוֹת אוֹתה. וּכשם שאין הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד אַפּוֹטרוֹפּסית לעניני דת, כּך אין מתפקידה גם הפצת דת-הכּפירה (אפשר שבּימינוּ קל יוֹתר וּפשוּט לקיים אִרגוּני נוֹער, אשר לפּרוֹגרמה המעשׂית הציבּוּרית שלהם הם מכניסים גם תשוּבוֹת מוּכנוֹת לגבּי חשבּוֹן האָדם עם היקוּם, עיקרי אמוּנה אוֹ עיקרי כּפירה), זאת הדרך – בּלתי-פּשוּטה וגם בּלתי-פּוֹפּוּלרית – עליה התיצבה ההסתדרוּת. ויאמרוּ יריבינוּ אשר יאמרוּ, אנחנוּ היוֹדעים כּי היא בּחרה בּדרך זוֹ לא לשם גניבת-דעת הבּריוֹת, כּי אם בּתוֹם-לב. ואי אפשר שבּשעת התרגשוּת אוֹ מבוּכה יהיה הדבר נשכּח. יש בּהסתדרוּת אלפים ואוּלי רבבוֹת חברים, אשר יחסם לשאלוֹת אמוּנה אינוֹ עוֹלה בּד בּבד עם אוֹתה הוֹדעה אשר הרפּוֹרטר של “הבּוֹקר” שָלה אוֹתה מפּי העד בּעמדוֹ לפני השוֹפט. כּלוּם ימהרוּ מחר אוֹתם אַלפי החברים למסוֹר לידיו את ילדיהם לחינוּך רעיוֹני בּלב שלם וּבנפש חפצה?

איני מערער על זכוּתוֹ האישית של כּל אָדם להכריז בּרמה את ה“אינני מאמין” שלוֹ ואַף אינני מטיל ספק בּדבר שמסירת המוֹדעה האישית אין לה כּל קשר לפעוּלתוֹ הציבּוּרית והחינוּכית של המחבר ד. כּהן. בּמידה שנזדמן לי לראוֹת את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּפעוּלתה החינוּכית הריני יוֹדע שאוֹתוֹ טיפּוּל נאמן וּמסוּר שמשקיע ד.כּ. בּנוֹער – אין לו כּל דמיון להכרזוֹת של אֶפּיקוֹרסוּת דמוֹנסטרטיבית. שמעתי אוֹמרים כּי הוּא מיטיב לספּר סיפּוּרי חסידים מתוֹך ידיעה שרשית וקרבה רוּחנית. ודוקא משוּם שאני יוֹדע מה פּעל דויד כּהן למען עשׂוֹת את הנוֹער העוֹבד לנוֹער בּוֹנה, חלוּצי, תרבּוּתי, הריני נוֹטל רשוּת לעצמי לערער על מַשמעוּתה החינוּכית של אוֹתה הכרזה. כּלוּם רוֹצה ד.כּ שגם בּשאלוֹת כּאלה יתחנכוּ אנשים לחשוֹב לפי סיסמאוֹת והכרזוֹת? והרי אם יש איזה ערך למה שאָדם מוֹציא מפּיו בּשאלוֹת אמונה וּכפירה, הרי זה לא בּמה שהוּא לוֹמד לוֹמר אמן אַחרי חזן של מאמינים אוֹ אחרי חזן של כּופרים, כּי אם בּמידה שאָדם חי, חש אוֹ הוֹגה בּכך, וּכלוּם מסירת מוֹדעה של העסקן המקוּבּל יש בּה כּדי לסייע לכך? וכי התביעה של הנביא: “הצנע לכת עם אלהיך” חלה רק על הפּתאים המוּחזקים בּעיני עצמם מאמינים ואינה חלה על הפּיקחים המוּחזקים בּעיני עצמם כּוֹפרים?

סבוּרני שדויד כּהן, הבּקי בּסיפּוּרי חסידים, היטיב לספּר את המעשׂיה באוֹתוֹ צדיק, אשר נשאל למה הוּא מוֹריד דמעוֹת לפני הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ושמא אין כּלל לפני מי לבכּוֹת, והשיב: אם כּך, הרי ודאי שיש ויש לבכּות. אני שוֹאל, איפוֹא: להכרזה מה זוֹ עוֹשׂה? לשׂמחת-הכרזה מה זוֹ עוֹשׂה?

ניסן תרצ"ז.