רקע
יוסף אריכא
מיכה המורשתי וחכמת הכתב

א

בין ילדי מרשה המתרוצצים מזריחה עד שקיעה, הופיע לעתים גם מיכה. גבוה מרעיו בני־גילו, כתונת־בד ארוכה לגוו הכחוש, התמהון בעיניו ורעמת־ראשו גדלה פרע; נמרץ היה וניפלה מהם בהליכותיו וברוחו. לרוב היה פורש מהם ומשעשועיהם, תר אחרי פינות־סתר נידחות, בשדה תחת שיקמה, בפאת הכרם, מתבודד ושוקע בהרהורים שהמציאות וההזייה משמשות בהם בערבוביה.

מילדותו תאב דעת ותורה היה מיכה. לעתים קרובות מצוי היה אצל שער העיר במחיצת הזקנים והשופטים,שישבו כסאות למשפט. היה עושה אזנו אפרכסת, קולט ניבים ומשפטים, שיודעי לשון היו מתהדרים בהם להראות בקיאותם, ומקשיב לדברי חוק, בבוא הזקנים לדון בין אדם לחברו. לפי שקרוב היה אל הזקנים ומתחבב עליהם, הציץ לעתים קרובות במגילות־ספר שבידיהם, בחרסים כתובים, ולא פסח גם על כתבות מוטבעות בכדי שמן ויין,ובדומה לאלה הדברים שהצריכו כתיבה מסויימת. בכל אלה היה מזין את עיניו אחוז־תשוקה עזה, קולט יפה את הכתב ואת צורות־אותיותיו, חוזר ומשנן בעל־פה פסוקים וקטעים שלמים. צורך־נפש היה בו, מעין צמאון שקשה לו לרוותו, וככל שהיה מוסיף ולומד משהו, כן הרגיש וידע מה מעטים הם הדברים הידועים לו, וכי חתומים בפניו הפרקים הכתובים במגילות־ספר שיש בהם מן המופלא. כמה היה בכל נפשו ומאודו להרבות את ידיעותיו, להוסיף דעת על פי דרכו, כי מדלת העם הוא, ואביו לא שלחו ללמוד תודה מפי הכוהן במרשה. אך מה שהשיגו ילדי העשירים והשועים, כנושאי עול הושם על צווארם, השיג הוא מרצון בדרכים רבות ושונות, ללא ליאות, ולא יצאו ימים רבים ומיכה ידע קרוב וכתוב. ענין הקריאה קדם לכתיבה והיה מפרנס את דמיונו, וגם בשכבו על יצועו לא נמלטו ממנו הדברים והפרקים אשר למד. היה מצרפם, עורכם בזכרונו, מלמד לשונו לדבר כן בשפת הסופרים והנביאים.

כאשר אימן את ידו לראשונה להשתמש גם באותיות־הכתב, ברשמו אותן בקצה מקל על גבי מישטח חול לח, או על פני תלי־חומר בצדי הדרכים, צץ במוחו רעיון שהטרידו מאד. בשובו הביתה מצא לו כד, שחלקו העליון נשבר ויפה היה לתכליתו. יצק לתוכו מעט מים, צבר בכף ידו קומץ אדמת־חומר שעינה אדום, הוסיף לתערובת קצת פיח מכירת־האש, קצת גחלים שכתש בעקבו, ולאחר שלש ובחש בכלי יפה־יפה, יצר לו מעין תערובת דיו אפורה־אדמדמדה. אז התקין לו גם חרט עשוי ענף עץ־ערבה כרות, היכה על קצהו באבן־חלמיש, עד שפיצל אותו לסיביו, והיה בידו כעין מכחול. את קסת הסופרים, בה תמיסת הדיו, לקח באין־רואים, פרש החוצה והרחיק לכת עד לפאת השדה, במעלה־הגבעה, באשר אבני הטרשים והסלעים הלבינו מול השמש מתוך האדמה, שבה היו שקועים. מיכה בחר לו סלע חלק, העמיד את הכד לרגליו, ובטבלו את מכחולו בדיו החל לכתוב בחרדת־לב את המלים הראשונות.

הדיו שלו היתה תבחושת משונה, ומראיה אפור־אדמדם. לאחר כתיבה היתה נספגת באבן החמה לאור השמש היוקדת, צבעה הלח והמבריק מתחילה דהה והפך מיד חום־חיור. אך בכל־זאת נצטרפו האותיות שכתב למלים, המלים לשורות אשר כיסו את פני הסלע לרחבו והרנינו את לב הנער: הלא כתוב יכתוב! היו אלה אותיות גדולות, לא־שוות, כי העט רעד בידו וטרם קנה לו נסיון, אך המלים היו ברורות, ודומה לו, שנכתבו גם בלא כל שגיאה, כי כוח זכרונו בראייה ובשמיעה חזק היה. כאשר קראת את הכתוב, נפעם בו לבו. לא במקרה העתיק את הדברים אשר כתב לראשונה בימי חייו. היתה זו התחלת פרק כתוב, שראה לפנים בידי הכוהן על גבי מגילת־קלף, ובו דברים קשים ועזי־ביטוי. שורות אלו שחזר וקרא, נקלטו יפה בזכרונו, לפי שהזקן התיר לו לעיין במגילה כאוות־נפשו, ופעם גם השאיל אותו למיכה ליום תמים.

אם כי מיכה ניסה את כוחו בפעם הראשונה, קסמו לו האותיות שהעלה על גבי הסלע. הכתיב היה גדול מן הרגיל, פי כמה וכמה משל הכתוב במגילות בדיו משובחה ובאותיות קטנות וברורות. אך בטח כי אילו ניתנה בידו קסת סופרים ממש, ומגילות־קלף או עלי־גומא, היה כותב גם באותיות קטנות מאלו, ובמשך הזמן היה גם משפר את כתבו שיהיה נאה וישר. עמד על ברכיו, השמש קופחת על ראשו, ומרוב יגיעה חש בזיעה הניגרת לו מערפו פנימה, ליד חוט השדרה, אך פניו קרנו מקורת־רוח והוא חזר וקרא את אשר כתב: “שמעו דבר אדני, קציני סדום ־ ־ למה לי רב־זבחיכם יאמר ה' ־ ־ כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמס חצרי”. שוב חייך לעצמו, המשיך לקרוא בלחש את הכתוב, וסיים בקול רם ובעוז, משל הוא עצמו מטיח את הדברים בפני אנשים שאין הוא רואה אותם, אך מרגיש הוא כי התוכחה יפה להם: “רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע”! כאן נגמרה הכתיבה כי הגיע אל שפת הסלע ותר היה בעיניו אחרי מקום חדש, חלק וטוב לכתיבה.


ב

תוכן חדש הוצק לחייו, ואף כי מטבעו לא התנשא על חבריו ורגשי גאווה רחוקים היו מלבו, הרגיש כי צופן הוא בחובו סוד חייו המעלה אותו על בני גילו, וכי אל פשר סודו זה, המסעירו, שאף. משך שבועות היה עוד מטלטל את קסתו ואת עטו אל הסלעים והיה מכסה אותם בחריצות ובשקידה קטעים מן התורה ומדבר הנביאים שפרקיהם שגורים היו בפיו. לא נמצא טפח על גב סלע חלק, שלא כיסה אותו בכתב ידו שהלך ונשתפר מיום ליום. תחת האותיות הגדולות והמגושמות, שכתב בראשית נסיונו, באו אותיות קטנות ונאות, שנכתבו בשורות ישרות ומתוך הקפה על יפי הצורה. הכתב, שכתב לראשונה, כבר דהה ונמחה מרוח, שמש וטל, והוא היה חוזר וכותב על המקומות המחוקים, בכתב נאה מן הראשון וביד בטוחה יותר. יום אחד, בגחנו על סלע והוא טובל עטו בקסת וכותב, נרתע לפתע ממקומו מתוך רעד, בשמעו קול דובר אליו:

“מה העבודה הזאת לך, בני”?

אביו עמד לפניו והפעתיעו בעצם כתיבת אחד הפרקים. מהיותו שקוע בכל נפשו בעבודה הזאת, שהיתה לו עבודת־קודש, לא חש מיכה ולא הרגיש בהתקרב אליו האב, בלכתו מן השדה ומלמד הבקר על כתפו. ורק עתה, בפנותו אליו בשאלתו, ראה מה רבה היתה השתוממותו. מיכה הזדקף ומתוך חיורון־פניו הזהירו שתי עיניו החומות, עיני איילה פחודה. השיב בשקט לאביו:

“מלאכת־סופרים היא זאת…”

על פני האב היתה נסוכה פליאה רבה:

“מתי למדת את מלאכת־הכתיבה”?

“עוד אני לומד – השיב מיכה בתום – אבל באחד הימים אהיה סופר הכותב בעצמו מגילות”.

האב, עובד־אדמה שידיעותיו מועטות היו, ראה פתאום בנער הרך בעל דעת ותבונה העולה עליו, והאותיות הכתובות בידי בנו נראו לו מופלאות ביותר, כשהן מבהיקות לאור החמה ומכילות דברים אשר גם את פישרם לא ידע. מתוך ענוות־רוח והערצה גחן אל בנו ושאלו חרש:

“ומה הדברים אשר כתבת, בני”?

דברי נביאינו ישעיהו בן־אמוץ ועמוס מתקוע".

“עמוס מתקוע”? – חזר אחריו האב בבטאו שם לא־ידוע לו.

“כן! נתלהב מיכה – רועה־צאן ובולס־שקמים. על שומרון וחטאיה כי כבדו מנשוא נשא את דברו! ולא ייבצר הדבר, כי גם מבין עובדי האדמה בשפלה יקום נביא אשר יחצוב דברי אמונה וצדק מלבו!”

ובאמרו את דבריו אלה, הרגיש הנער, כי פניו הוצפו אודם הדם, כי הנה העז להוציא מפיו מלים, פרי חלומו ומשאת־נפשו. ורק בעבור מבוכתו, בהסתכלו באביו, המבקש לפענח כמה מן השורות הכתובות על גבי האבן, וארשת פניו יגיעה, הבין כי לא עמד על סודו הכמוס, וירווח לו.

בזה תמה כתיבתו של מיכה על הסלעים, לפי שנודעה לו דרך קלה ונאה יותר הוא החל לכתוב בחרט על גבי חרסים שמצאם למכביר. ויתרון למכיתות־החרס, כי ניתן לכתוב עליהן גם לאור הנר בשבתו בבית, אלא שהחרסים קטנים היו. רוחו הסוערת לא נתנה דמי לו. משעמד על סוד הכתיבה וידו הפליאה לכתוב את האותיות רצופות וסדורות, היה מחפש לו דרך חדשה לעבור לכתיבה של ממש, שהיא בה להשביע את תשוקתו, כי ישקיע בה את מיטב הגיגיו ומאווייו.


ג

אותם הימם התרחק מיכה לגמרי מחבריו ולא בא בסודם, כי נפשו להטה כעל גבי גחלים, ושלווה לא היתה לרוחו. לעתים היה אורח להם לחברה, משתעשע בחידות ובמשלי־קדומים אשר הפליא לדעתם, אך בהגיע שעת התעלסות ומחולות בכרמים,או בהתכנסם ליד הגורן, פרש מהם והתמכר לבדידותו ולמשאת־נפשו הכמוסה. כי תוהה היה מיכה על האדם וחייו, ועל ענינים שנער בן־גילו טרם ייתפש להם. גם בעבודה לא היה כתמול שלשום. התהלך כחולם־בהקיץ, ובדבר אליו אביו או אמו, נתן בהם מבט כמאזין לדבריהם, ובאמת יש ולא שמע ולא הבין דבר. שקוע היה בהזיות, רואה מראות־בדמיון כמראות־בהקיץ, מדמה לשמוע קולות, ובשכרון־חושיו יש שהיה גם משיב, כמשיח עם אחד נעלם.

בשעותיו הפנויות הסתופף בחברת הכוהן הזקן ממרשה, הופך בלי חשך במגילות המעטות אשר לו, וכה גדלה ועצמה בלבו תשוקתו אליהן, שאלמלא פחד החטא, היה שם אחת או שתים מהן בכליו. מפי הזקן למד לדעת כי בירושלים יכול כל אדם לקנות לו מגילות־ספר כתובות בידי סופרים, כטוב בעיניו. כי מלבד סופרי המלך העוסקים בכך לצרכיו השונים, מצויים גם סופרים העוסקים במלאכה זו לשם מכירה לאנשים אשר ידם תשיג לרכוש אותן לעצמם. הזקן שח לו כי מדי פעם בפעם, בעלותו לרגל ירושלימה, אין הוא פוסח על בית־המגילות אשר בעיר העליונה לרכוש מגילה אחת או אחרת. יש מגילות המכילות את דברי התורה כולה, אות לא תחסר, אך בזמן האחרון נוהגים הסופרים למכור גם מגילות שהם מעתיקים ובהן פרקי מזמורים מאלה המושרים בבית־המקדש, וגם דברי הנביאים שחידוש בהם, הלא הם האנשים שאלהים בחר בהם כשליחיהם, ודבריהם כתובים בלשון שלא כתבו בה בדורות הקודמים. ולאחר דומיה קלה הוסיף הזקן ואמר, כי מעתיקים הם ביחוד את דברי עמוס מתקוע וישעיהו, לפי שזקני יהודה משבחים אותם, מפני האמת שבהם, המלחמה ברע ובשחיתות, והשמירה על דברי אלוהים חיים.

מיכה שתה בצמא את דבריו אלה. לא פסק מלהטריד את הזקן בשאלות שונות על מעתיקי המגילות, על סופרי המלך, על טיב הדיו ועל הקלף. נודע לו כי כותבים הם את הדברים על מגילות־גומא, שמביאים אותן ממצרים, וגם מן העיר גבל, בצפונו של החוף הצידוני, בה התקנת הגמא מפותחת ונפוצה ביותר; וישנם המנסים להכין גומא דומה לזה מן הסוף אשר בגליל, הגדל לרוב באגמי המים, אך טיבו עידין אינו משובח כזה של המצרים, כי טרם למדו ביהודה לעשותו כמוהם. ויהי כל הדבר הזה לפלא בעיני מיכה ועיניו זהרו.

הזקן לא היה חוסך שיחו ממנו, כי מחבב היה אותו וראה אותו דבק במסורת אבות חרד על דברי התורה והנביאים, שלא כדרך עולי־הימים במרשה, שכל מעיניהם נתונים אך בשחוק ושעשועים, בהתעלסות עם הנערות.


ד

ביום חורף היה הדבר. הגשמים ירדו מאז הבוקר, ומאפס־מעשה, בשעה קלה שבין גשם לגשם, התכרבל מיכה בגלימה גסה של שער־עזים, העומדת בפני המים ובפני הצינה, ובצעדים מהירים נחפז למרשה, לבית הכוהן. ידע מיכה כי בשעה זו יקבלהו הכוהן ברצון, לפי שבודד הוא ותאב שיחה. וכן היה. בקשת מיכה ישרה בעיני הזקן:

“אנא, תן בידי קסת הסופרים ומגילת־קלף ואשב בביתך ואעתיק למענך כל אשר תבקש נפשך”!

הזקן חייך, אך מדבריו בקעה נימת־הספק:

“רק סופר מהיר במלאכתו יעשה זאת ולא נער רך בשנים”.

“עשה אעשה גם אצליח”!

פני הנער הפיקו בטחון ואמונה. הכוהן לא יכול לעמוד בפני מבטיו:

“טוב, נערי. לו יהי כדבריך. אתן לך כל מבוקשתך למלאכה זו ,ואתה העתק לך מן המגילות אשר לי בשבילך, והיה זה שכרך על חריצותך”…

עודו תוהה ונרגש והכוהן הזקן ניגש למגרעת אשר בקיר, גחן והוציא מתוכה קסת־סופרים עשויה נחושת שצמיד לה מעשה־פיתוחים, עט־סופרים שקווצת־שער נתונה בראשו, מגילה אחת כתובה, וגם קרע־עור־קלף, לא גדול, מאובק, שהתגולל כנראה זמן רב בתוך הכוך. הזקן ניער את האבק מעליו, יישר את שוליו, באמרו כי לפי־שעה יספיק לו קלף זה בלבד, ואחר־כך, אם יצליח במלאכתו, אפשר יהיה להשיג מגילות נוספות של קלף או של גומא גם בלכיש הסמוכה, שעיר גדולה היא.

בחוץ סערו הרוחות וגשמי־זעף התדפקו על הגג בכל עוז, אך בפנים החדר, שדלתו היתה סגורה ותריס העץ של חלונו מוגף, שררה חמימות, כי באחת הפינות, על גבי חצובה של ברזל לחשה בתוך תנור־חרס אש־תמיד של גחלי־רתמים שהדיפו גם ריח של חרכון קל אך נעים. מיכה ישב אל שולחן־האבן הנמוך, כשרגליו משוכלות תחתיו על גבי עור תחש מעוך ומשומש מרוב ימים, אחת המגילות לפניו וקסת־הסופרים מצפה לו. הזקן התקין לו פתילה חדשה בתוך הנר העשוי חומר שרוף, הוסיף מעט שמן, והוא עצמו חזר וישב מכורבל בבגדים ליד האש למען יחם לו. מתוך פינתו סוקר היה בשביעות־רצון וברוח נדיבה את הנער.

מיכה לקח את המגילה הכתובה בידו, בה נכתבו דברי מלחמות יהושע בכיבוש ארץ כנען, בחן אותה יפה־יפה, לראות מה הרווח שבין שורה לחברתה, מה רוחב השוליים לצדי המגילה מזה ומזה, ומה שיעור המקום הפנוי בראש המגילה, מה טיב האותיות כתובות בדיו, בכתב מקובל על הסופרים שמלאכתם בכך. עתיקה היתה המגילה, אך הכתב שלה היה ישר וברור, וכמה מאותיותיה כתובות היו בצורה שונה מזו הנהוגה כיום ביהודה. מיכה פרש אותה לפניו, שבימו על קצותיה חלוקי אבנים, לא תחזור ותתקפל המגילה פנימה. נטל את פיסת הקלף הישנה שצדה המחוק משערות חלק היה ומצהיב קמעה מרוב־ימים, יישר אותה, ועכשיו לא היה עליו אלא להתחיל בעבודה של ממש.

הדיו שחורה היתה, עשויה אבקת־ברזל וצבע חלזונות, ומתקינים היו אותה ביהודה לאחר שלמדו מאת הצידונים,כיצד להכין את תמיסתה הנכונה, עד שפשטה צורה של נוזל וקיבלה צורה של חתיכת־עפר יבשה, דחוסה לתוך הקסת. לשם כתיבה טבל מיכה את עטו בצפחת המים הקטנה, העביר קצהו על הדיו לקלוט את צבעה, וכדרך הסופרים ניסהו תחילה בשלי הצפחת, אז רק אז ניגש בזהירות יתירה לכתוב אות ראשונה. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו מרוב התרגשות ולבו נתפעם ב ברהיטות יתירה. המלים הראשונות, כתובות בשורה ישרה כתלויות ואחוזות בחוט מתוח וסמוי מן־העין, מבהיקות היו בתומת־כתיבתן, קטנות, נאות וברורות. וריווח מדוייק הבדיל בין אות לחברתה, בין מלה לרעותה. השלים את כתיבת השורה הראשונה ונשם לרווחה. הסמיך את קצה העט לקסת, הרים את ראשו מעל הקלף לשוב ולבחון את הכתוב. נהרת אושר השתפכה על פניו. את מבטו הסב לעבר הזקן ומצאו מנמנם. חזר וטבל את עטו והמשיך לכתוב בזהירות ובשקידה, שורה מתחת לשורה, כשהוא חוזר בשעת מעשה בלחש על הכתוב ועל הדברים הלובשים חשיבות של חידוש.


ה

כעבור שעה קלה נתעורר הזקן מנמנומו החטוף, ובהעיפו עין לעבר הנער היושב ליד השולחן וכותב לאור הנר על מגילת־הקלף השתאה תחילה, כדרך הזקנים שזכרונם בוגד בהם, ובעיקר לאחר שינה חטופה. אך עד־ארגיעה נזכר בפשר הדבר, חילץ את עצמותיו ובצעדים שקטים, שנועל היה נעלי־עור־כבש רכות וחמות שהצמר מרפדן מבפנים, קם וניגש אל הנער וגחן על פני המגילה הכתובה. ארשת פליאה נסתמנה בפניו, ובספקו כף אל כף מרוב תמהון, הפטיר חרש:

“לא ייאמן, בני”!

נטל את פיסת הקלף בידו, השווה את הכתוב אל המגילה שלו, קרא שורה מכאן ושורה מכאן, לבדוק אם לא נפלה שגיאה בשעת ההעתקה, ולאחר שהזין בה יפה את עיניו הכהות, חזר ופסק מדושן־עונג:

“מלאכת סופר לכל פרטיה”!

מיכה לא ידע נפשו מרוב שמחה. הזקן הבטיח לו שירכוש בשבילו עוד כמה מגילות־קלף או גליונות־גומא, ואמר כי אין זאת כי מאלהים יצא הדבר אשר מיכה יעסוק במלאכה, שלא רבים הקופצים עליה, ורק מעטים יודעים אותה.

כאשר יבשה הדיו שעל גבי הקלף, הטמין מיכה את מגילתו הקטנה על חזהו, מתחת לכותנתו, התעטף יפה ופנה לשוב הביתה. שעת בין־ערביים היתה, שעה שבחורף דוחק הלילה במפתיע את הים לקיצו. ובעוד הוא מהלך מחוץ לחומת מרשה בשביל העולה לבית־אביו, וכבר עיטפה החשכה את הסביבה, וגשם כבד החל לשטוף בכל עוז. מיכה החיש את פסיעותיו כדי הליכה שמרוץ בה; לא לבשרו חשש, פן יירטב, כי אם למגילה שהיתה נתונה כחתום על לבו. ממהר היה ורץ, עד שהגיע הביתה, ופרץ בעוצר־נשימה פנימה. אביו ואמו ואחיותיו הקטנות מסובים היו בקרן־זוית ליד האש, והאם מכינה פת־ערבית. מיכה נרגש, הוציא את פיסת־הקלף והרים אותה לעיני בני הבית, מול האש המהבהבת ומרצדת באמרו חרש:

"רואים אתם?

האם והאחיות העיפו עין בפיסת־הקלף, בלי עמוד על טיבה ועל ערכה, ואילו האב שהופתע מסגולת בנו, בראותו אותו כותב על הסלע, הבין עתה כי הנער עשה חיל במלאכתו, לקח בידיו המיובלות את פיסת־הקלף, הסתכל בה מעשה־מבין וחרץ משפטו:

“כאחד הכוהנים”!

ביקשו לומר: כאחד הסופרים – ונשתבש. מיכה, פניו קרנו. את פת־הערב אכל מתוך פיזור־נפש. אותו לילה, בעלותו על יצועו, נדדה שנתו מרוב התרגשות שפקדה אותו במשך היום. בחצות עדיין לא נרדם. מקשיב היה לגשם היורד לסירוגין, ולפתע הבחין מבעד לחרכי־הדלת כי בחוץ שוב בוקע אור הירח המלא, לפי שהעננים נתפזרו. מתוך אפלולית החדר נראה לו האור חזק ובהיר. הוציא את פיסת־הקלף, שהיתה שמורה לידו מתחת ליצועו, כדבר־חמדה שלא רצה להיפרד ממנו, נתקרב חרש־חרש לדלת וחמק החוצה. הרים את פיסת־הקלף וחזר והסתכל בה לאור הירח. האותיות השחורות הבהיקו בכל טוהר כתיבתן. העיף עיניו מסביב ולא ידע מה מאיר יותר – האותיות שעל הקלף או זיו הירח.

דומיה היתה פרושה מסביב, זרועה על פני המרחביה, רוגעת תחת כחול הרקיע הטהור עתה מעבים. תפוש לשקט, דימה מיכה כי שומע הוא קל מדבר הקורא בשמו. חש כמו יד רכה נוגעת חרש־חרש בכתבו, כמבקשת להניאו מלמוש ממקומו. סבור היה, כי אביו יצא אליו. הסב את ראשו ולא ראה איש. רק הרוח נתאוושה בין ענפי־השיקמה. חזר וראה את האור הרב הנסוך על פני השדה שבשוליו התנשא מרחוק כעין אד צחרחר העולה מן הנחל. צינה אפפתו, אך לא זז ממקומו. המראה משך את עינו וחש, כי משהו חולף על פני הארץ, כעין משב לטפני, וגוו הרעיד עתה מצינה ומיראה סתומה כאחת. לבו נתפעם בו,כי דימה לראות מעין דמות נישאת עם הרוח, אחת מאלו שהיה מיטיב לראות בעבי הקיץ הצחורים, בשכבו פרקדן בשדה, לובשת צורה ופושטת צורה, על הרוב פני זקן נכבד לה, נקרעת ונמוגה בחלל הכחול. מיכה לחץ את פיסת־הקלף אל לבו כמבקש להגן עליה.

גם בתוך אפלת־החדר, כאשר חזר ונתכנס תחת שמיכתו, שוב ראה את האור הבוהק בחוץ, את האד הצחרחר המתנשא כענן מעל מזבח, ורוח אלוהים המרחפת מאופק לאופק, מעל לשדות ולכרמים, מעל לגבעות. שלווה גדולה, אשר לא ידע את טעמה עד היום, ירדה עליו, אותיות המגילה הזהירו לפני עיניו גם בתוך החשיכה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!