רקע
יוסף אריכא
אחיקר החכם ותלמידו

א

אחיקר נחלץ מסבך־הזיותיו. קול צעדים נחפזים, כמותם כשעטה, הגיע לאזניו, ומן המבוא שלצד ימין, הפונה לחצר הפנימית, הופיע נער כבן ארבע־עשרה, שפניו כעין השנהב החיוור, ולראשו רעמת תלתלים שחורים. היה זה אסר־חדון המזכיר מיד עם הופעתו את זיו פני אמו, המלכה זכת. חביב היה הנער על אחיקר, כשם שאמו היתה חביבה עליו, לפי שמצא בהליכותיהם ובשיחם מזיגה נאה של אצילות ויופי. “הבבלית ובנה” כינו אותה מאחרי גבה יריבותיה, אשתו הראשונה של סנחריב ופילגשיו. דרך זלזול וקנאה נאמרו הדברים, כי זכת לא היתה בבלית־מלידה אלא לפי חינוכה, ואת אהבתה לבבל, לעמה ולתרבותה נטעה גם בבנה. נסיכה ארמית היתה, בת לאחר ממלכי השבטים הצפוניים, ובת חמש־עשרה היתה כראות אותה לראשונה סנחריב, בשעת מסעו עם אביו לבבל. בחג ראש־השנה היתה בין הבנות שקידשון הכוהנים לשרת לפני בל במקדש אסגיל. נודעת היתה ביופיה הרב והענוג בעודה נערה רכה. כאשר נחו עליה עיני סנחריב, לא ידע מנוח בנפשו עד שנעתר אביו לבקשתו והרשה לו, עוד באותה שנה, לשאתה לאשה נוספת. נקיה היה שמה הארמי, וכאשר נישאה לסנחריב הוסב שמה לזכת, שהוא הפירוש האשורי לשמה הארמי, "ואילו סנחריב קרא לה דרך־שיבוש־שבחיבה – זכת. וכך היה שמה וגם בפי כל יודעיה אשר העריצוה, כי קסמה רב היה. בתבונתה ובחין יופיה שלטה גם בסנחריב.

אסר־חדון עמד לפני אחיקר ועיניו זוהרות:

"חפשתיך, מורי ואדוני, בכל מבואות הארמון. שומרי־הסף אמרו לי, כי באולם החצר הראשונה אתה. הלכתי שם וכבר לא היית, ועד שעברתי בכל האולמות האלה ותעיתי בכה ובכה, והנה עלה הזמן בצל־המעלות.

אחיקר העלה בת־שחוק על שפתיו:

“החס אתה על הזמן, בני”?

“לא על זמני אחוס, מורי ואדוני, כי אם על זמנך היקר”.

במה יקר לך זמני משלך"?

“כי נותן אתה מזמנך גם לאחרים, ואני זמני אינו יקר, כי טרם אהיה רב־פעלים”1

“האם משתוקק אתה להיות רב־פעלים”?

“בודאי! כאבות אבותי המלכים”…

“התגיד לי, בני,מה רבות פעלו הם”?

הנער הרים בצחוק קולו:

“מי אני, כי אגיד תהילת אבותי המפוארים? הלא כל אבן מקיר, בכלח, בארבלה, בנינוה, בדור־שרוכין, תזעק בקול לספר עלילותיהם, גבורתם ונצחונותיהם! הה, מאד יצר לי כי אבי לא לקחני במסעו זה לכבש ארצות הוא סיפר לי, כי בהיותו נער בגילי כבר ארח אל אביו סרגון לבבל, לעילם, לארץ החתים ולמדינות רבת אחרות, וכבש תפשו ידיו בקשת וחוץ ורומח, ובכל המערכות אשר לקח בהן חבל במו ידיו”…!

“לא תאחר את המועד, בני”.

“אבל לקרב שומה עלי להתאמן, למען אוכל להלחם כאשר יאתה לבן אשור”1

“המלחמה אינה שעשוע; שפיכות־דמים רבה בה”.

“ידוע אדע, איך אין טוב לבני־אשור מאשר מלחמות, כיבושים ונצחונות”!

“לפני שבוע למדנו משלי־אשור וציויתיך לחרות אחד מהם על הלוח: ‘תלך תגזול שדה אויב – ילך יגזול שדך האויב’. הן תזכור. תחרות, בני, את הדבר הזה גם על לוח־לבך, כי לא תמיד תשחק השעה למנצח”.

לאשור נועדו אך הנצחונות, והתבוסות – לעמי־הנכר"!

“יהי כן, בני. עוד נשוב ונדבר בזה. ועתה בוא ונלך אל בית־העקד”.


ב

היה אסר־חדון מקדים את מורהו בפסיעה אחת מזורזת, מטה אליו את ראשו תוך שיחה חטופה וקופצת מענין לענין. ניכר היה, כי אהוב עליו מורהו ואין שעוריו עליו לטורח. ואכן, אחיקר ידע את נפש הנער, ולא היה מפטם אותו דברי תורה יבשים וחוקים הנוסכים שממון, אלא משלב היה בתוך החינוך פרקי שיחה נאה, דברי אגדה ומשל; בזמן האחרון החל גם להרבות בפרקי־שירה, משנן לו מעלילות גלגמש, ומצווה לו לכתוב ולחזור לכתוב את הפרקים, כדי לסגל לנער לשון יפה, לקנות לו ידיעה בכל הדברים שיפים הם ומרחיבים דעת אדם. יש שהיה חורג ממסגרת הלימודים המקובלת באשור ובבל, ומתבל את דבריו גם בפרקי שירה ודעת מתוך מגילות־ספר, שהיה רוכש מחוץ לתחומי אשור, במצרים, ביהודה, בגבל ובערים אחרות, אשר חכמיהם שקדו על העתקת הדברים שיחידי־סגולה מצאו בהם ענין. ואחיקר בכללם.

הוא לא הוביל את תלמידו לבית־העקד של הזקורת',1 לפי שבו אצרו הכוהנים והוברי השמים אך את לוחות הכוכבים במסילותיהם, חישובי העתים והמועדים, את רזי הנבואות והניחושים בכבד ובאותו אחרים, לאדם ולבריאה, פגעי האש, הרעש והדבר, מלחמות או שטפונות; וכן את לוחות התפילות וההודיות, דברי טכס בחג ובמועד, הליכות פולחן, זבחים, נסכים, השבעות וחנוכת מקדשים, סמי־פיטום־הקטורת, דברים שאנשי הדעת והאמונה מוצאים בהם ענין וצורך. אחיקר מאס בכל אלה, ואת תלמידו הוביל לבית־העקד של מקדש נבו,2 שבאחד מאולמותיו אצר ספריה גדולה שבה היו דברי־שירה, אגדה ומשל, כל אשר נמצא באשור ובבבל על הענינים המרוממים רוח אדם, בהם גם דברי־ימי אשור ומלכיה; כן היו שם על גבי מדפים, בתוך שקעים שבקיר, מגילות־ספר בארמית ובמצרית, בעברית ובכנענית, דברי־ספרות שאחיקר מצא בהם ענין רב, אף מהנה היה בהם את תלמידו הצעיר להיותו בקי בהוויות־העולם ובאוצרות רוחו.

הכול ידעו, כי אחיקר מצוי לרוב בשעותיו הפנויות בבית־העקד של מקדש נבו. על פתחו ימין חרת חרש האבן בכתב יתידות מוגדל וברור אימרה שומרית עתיקה, וצבע אדום ניתן בה להבליטה לעין כול: “הכתיבה היא אם הנואמים ואבי החכמים”. בפנים היה סדר למופת, כי מעטים היו המבקרים בבית־העקד. בין שרי אשור שהיו סרים לעתים תכופות לעיין במגילות היה רבשקה. איש־צבא זה היה היחידי אשר חיבה יתירה נודעה לו לדברים שברוח. אחיקר קירבהו ברצון והראה לו מגילות־ספר וסח לו על דברים חדשים. הלוחות תפשו מקום ניכר ומגובבים היו זה על גבי זה בתוך מגרעות וכוכים שבקירות, ואחיקר ידע למצוא תמיד בקלות את מבוקשו, ותמיד הקפיד להשיב את הלוח למקומו הקודם. בקיאות זו הפליאה את אסר־חדון, ועוד יותר הפליאהו כוח־זכרונו של אחיקר; הוא ידע הרבה מן הדברים האלה בעל־פה, והיה קורא בעיני־רוחו מתוך הזכרון, כקורא מעל הלוח.

על שולחן־אבן רחב ידיים שניצב ליד הצוהר למען יפול עליו האור, מצא אסר־חדון מגילה קטנה כתובה ארמית בכתב ישר ונאה, ואסר־חדון, שידע ארמית החל לקרוא בה כאילו זמנה במיוחד בשבילו. מידה רבה של סקרנות היתה בו, ולפי שבן־מלך היה, נהג חירות גם בתחומיו הפרטיים של אחיקר. הפעם לא כיהה בו מורהו, כי מצא בכך ענין חינוכי. היה זה אחד מן המכתבים, שאחיקר היה שולח מזמן לזמן לאחת המדינות הסמוכות, לרכוש לו דברים, שבארצו לא השיגה אותם ידו, לא מפאת מחירם, כי אם משום שלא היה להם דורש, והסוחרים לא יטרחו בשל יחיד לשאת, עם רכולתם בדרכים הקשות, חומר שאינו עובר־לסוחר. הפעם היה המכתב כתוב לאחד מאנשי גבל הנכבדים, וזה ענינו:

לעבדבעל שלום וברכת האלים תחול עליו!

שמעתי כי אדני המלך סנחריב לא פגע בכם לרעה ונפשי עלזה בקרבי. שלומי טוב. כבוא הספר לידיך, ולקחת את סופרך מעתיק המגילות והלכת אתו לזקני העיר. אולי תמצא בשבילי מגילה חדשה מארץ יהודה, או משרידי אוגרית הקרובה לעירכם. שולח אני שכר העתקה כאשר יושת עלי. ברכתי ליהוכל זקן חכמי גבל אשר יבוא לעזרתי. הואילה לתור אחרי כל הלוחות והמגילות אשר טרם אדע עליהם, ואם תמצא דבר אשר לא בקשתי ולא כתבתי לך אודותיו, אך תחשבהו מועיל ויפה לבית־העקד של נבו, ולקחת אותו ושלחת אלי. דבר אחיקר סופר המלך סנחריב ונושא החותם בחצרו.

אסר־חדון כילה לקרוא וצחק:

“אבי מריק את אוצרות זהבם של העמים, ואתה מחפש את מגילותיהם ומשיב להם מכספם”…

“אני לוקח מהם את אשר נחסר אנו… כי זהב, לדבריך, יש לנו למכביר”.

“בודאי שיש לנו! עשירים אנחנו מכל המדינות בעולם”!

“לא בזהב העושר, בני”.

“במה, איפה, אם לא בזהב ובאבנים טובות”?

“העושר, בני, הוא בלב האדם ובנפשו, במגילות היפות שהן פרי רוחו הנדיבה. עם המדמה כי עשרו שקול רק בזהב ובאבנים טובות ובדברים דומים לאלה, עם זה דל הוא עד למאד”…

הנער הקשיב בסבר־פנים רציני ולפתע קפץ לענין אחר:

“אמי המלכה מבקשת לראות פניך עם תום־השיעור”.

“בטרם החל השיעור כבר אתה מזכיר לי סופו”..

“לא. לאחר־כך”!

“טוב, בני. שב ונלמד פרק בתפילת ההודייה בראש־השנה. עליך לחזור ולאמור לי היום בעל־פה את כל אשר למדנו”.

“בי, מורי ואדוני, ־ התחנן אסר־חדון – למדתי וחזרתי ולמדתי והפרקים פרחו מזכרוני. לא אזכור דבר”!

“תאמר פרק מן הלוח הראשון. אל נכון תזכור את ההתחלה”?

אסר־חדון שקע בזכרונו פתח ונשתהה, אמר משפט ראשון והפסיק. ארשת־צער נסתמנה בפניו הצחים:

“אכן, לא אזכור… לפני ימים רבים למדתי את הפרקים האלה מפי כוהן־עשתורת ומאז לא שבתי לשננם. השבוע עסוק הייתי בלימודי־הקרב,בקשת וחץ ובנהיגה ברכב אשר קיבלתיו מתנה מאת אבי לפני צאתו. נשבע אני בנבו, כי אלמד ואדע את הפרקים עד תומם”!

“אם לא תדע, אסר־חדון, ונשאת את שם נבו לשוא”!

“אלמד ואדע”!

“אם כן, תאמר לי עתה פרק מעלילות גלגמש. פרקים אלה אתה זוכר, כי למדנו אותם לפני זמן לא־רב. בחר לך את אשר תבחר, כי חפץ אני לדעת, אם לא שכחת גם את אשר למדת מקרוב”.

“טוב! – ניתר הנער בשמחה ממקומו – זכור אזכור ואגיד את הפרק, בו מספר לנו אוּת־נפישתים על חרדת־האלים מפני המבול, לאחר שהכניס לתוך הבית השט אשר לו מכל החי על פני האדמה”.

“קרא, בני, ואשמע”.

בחפזו שיבש אסר־חדון את ראשית הפרק, אך המשכו זכר יפה. קרא שורותיו מזכרונו, בקול ברור וצלול:

"גם לב האלים פחד מפני הסערה.

נסו, הרה נמלטו, אל הררי שמי־אנו,

כפופים ככלבים אל הקיר נשענו.

עשתר נתנה קולה כיולדה בחבליה,

נהמה ביפי־קולה, הגבירה באלים:

היתה טיט־יון ארץ היפה לפנים,

כי אני רע יעצתי בסוד־האלים.

איכה צויתי רע בקרב האלים?

איכה אמרתי לשחת את כל האדם?

הלזאת ילדתי, טפחתי בני־אנוש,

וימצאו את הים שגר־דגה"?3

נהרה של קורת־רוח התפשטה על פני אחיקר, בהאזינו לדברים היוצאים מפי הנער, שוטפים בחן ובעוז. תמיד ישתאה אל תפארת־הלשון בה נכתבו הפרקים האלה, ותמיד הם כחדשים בעיניו, ואזניו לא תשבענה לשמעם. “אכן, ־ אמר היה בלבו – זה כוחם של דברים יפים”. ושמח היה כי זוכר אסר־חדון את שהוא לומד, ואם גם שכח אותה תפילה תפלה, אין כל רע בכך. הוא טפח לו בחיבה על שכמו וזירזו:

“ועתה, חושה בני, אל הכוהן המורה שבחדר־הלימוד והביאה משם גוש־חומר שנלוש יפה, לכתוב עליו מכתב לאביך המלך. ועל גבי לוח אחר תעתיק פרק מדברי־הימים של אחד ממלכי אשור”. בסתר לבו נתאווה לומר “של אחד משודדי אשור”… רעה חולה היתה בו באחיקר, שתמיד מצא אוון במלכי אשור. מתוך אהבתו הגדולה לבני־עמו יש וראה דברים שנתעלמו מעיני אחרים.


ג

אסר־חדון יצא החוצה. היה יום חורף רך ובהיר. אף כי הניח את אחיקר מחכה לו, לא נזדרז להביא את החומר הדרוש. ברצון היה מתחמק עתה מבין חומות־המבצר, עובר דרך השער הראשי שנועד אך למלך ולפמלייתו, ויוצא לרחוץ בכוסור, שמימיו הזכים שוטפים להם בנחת, וסיעת־דגים חולפות לרוב על פני קרקעית חולו הזך. טוב גם להרחיק קצת מן השער הראשי, בשביל הנמשך אל השדות ולראות את החומות מרחוק. יפה המראה: בתוך המישור רחב־הידיים, מתנשאים מתוך חומות הזקורת, הארמונות הגבוהים, הנרשמים בלב בחוסנם ובשיעור־גודלם. בהיותו ילד מתחמק היה מחוץ לשער ורץ אל אריה־הנחושת הרובץ בכיכר מול השער הגדול, מול הפרים המכונפים, מול דמויות גלגמש הניצבות משני הצדדים, והוא חונק במו־ידיו את כפיר־האריות אשר צד. חיבה יתירה נודעה ממנו לאריה־הנחושת, מפני שלא היה גבוה כפרים העשויים אבן, שכנפיים להם ופרצופים להם כשל כוהן חמוּר או מלך אשורי, המפיקים כובד־ראש, וכתבות סביב להם המכסת כל מקום פנוי, מזכירות לו פרקי־שיעור שלא למד עדיין. ואילו חית־הנחושת פרצופה פרצוף אריה ממש, וברוב חמדה היה רוכב על גבו, מלטף רעמתו,ובאחזו בטבעת הגדולה דומה היה לו, שהוא מפליג על החיה הדוהרת לארץ־החיתים, מעבר להרי אררט, ולכל אותם המקומות, שאביו וזקנו לחמו וכבשו בחרבם. “כאשר אגדל – היה אומר בלבו, ־ אצא אף אני למסעות מלחמה רחוקים ואת אשר לא כבשו אבותי אכבוש אני בכוחי ובחכמתי”! אלם מתפלא היה, על שום מה הצמידו לגב האריה טבעת עצומה זו. יום מן הימים נתחוור לו תכליתה.

היה זה לאחר שחזר אביו־זקנו סרגון ממסע־נצחון בארץ רחוקה, שגם את שמה לא יזכור. עוד היה ילד, אך זוכר הוא יפה את תהלוכת־הנצחון, את דהר־המרכבות, את השלל הרב, שהוסע בעגלות־עץ ארוכות, ואת אלפי השבויים, אנשים, נשים וטף. ואיך נשאו החיילים את האלילים שלקחו בשבי ואת כלי מקדשיהם זהב, לקול נגינת נבל, כינור, תוף ומצלתיים, אף הם מן השבויים, והמוני־אשור צחקו ולעגו למישבתם. וגדולה היתה השמחה. אחרי־כן, עם תום התהלוכה, הציגו החייילים מול שער המלך מחזה־לראווה אשר כינס המונים עליזים ושיכורי נצחון. בתוך סוּגרי־עץ גדולים, שהוסעו על גבי גלגלים, היו כלואים באזיקים שריו וזקניו של המלך המורד באשור. לבושים היו מחלצות תפארתם, שהיו לסמרטוטים מרוב לכלוך וזוהמה, ואחדים מהם, שאביו־זקנו שפך עליהם את חמתו במיוחד, היו כרותי אף ואוזן, להשחית מראיהם ולהרבות את קלונם. רבים מהם פצעיהם כבר נגלדו, ונראו כצלקות, ואילו אחרים פצעיהם טרם הקרימו עור, והיו צובאים עליהם רוב זבובים אשר השחירו כזפת, והציקו לכלואים עד מות. ואף כי החיילים נצטוו להרחיק מהם את ההמונים, מצאו להם הללו דרך להתקלס באומללים וללעוג למפלתם. עמדים היו ויורקים לצדם בבוז, זורקים בהם קליפות של פירות וירקות רקובים. רבים התבדחו למראה השבויים העלובים, תוך גסות שהגבירה את השמחה, ורק מעטים נדו לגורלם המר. ביחוד משך את תשומת־לב ההמונים האיש אשר היה בול לטבעת שעל גבי אריה־הנחושת:

שלשלת ברזל כבדה היתה רתוקה לסד אשר לרגליו היחפות והמצולקות, כי ברגל עשה דרך ארוכה וקשה, ושתי שרשרות־נחושת דקות נתונות היו כחח באפו ובשפתיו, להבאיש ריחו ולהגדיל קלונו. עמד לבוש בגדי ארגמן ותכלת, לפי שמלך היה בארצו, אך הבגדים נתרפטו, נזדהמו ודמו לבלואי־סחבות, והביט נכחו בעינים קמות, כי עיוור היה. בפקודת סרגון ניקרו לו קבל עם את שתי עיניו, על אשר פשע באשור וביקש לפרוק את עולו מעל צוארו. לעתים כורע היה וצונח ארצה מאפיסת־הכוחות, ואז היה אחד החיילים דוקר בו ברמחו, להקימו על רגליו, לקול צחוקם של ההמונים ולשריקות הבוז והלעג שנשמעו מסביב. לעולם לא ישכח אסר־חדון את המראה הנורא הזה, כי האנשים הנכרים אשר הובאו לחרפה ולדראון לא עוררו בו כל רגשי זעם כי אם רגשי חמלה. ואל אריה־הנחושת פחד לגשת זמן רב ולרכב עליו כמנהגו, ולילה בלילות ראה בחלומו את המלך העלוב והמיסכן, כשהוא עומד ליד ערשו, ומשני חורי עיניו ניגרות דמעות דם… הוא זעק מרוב פחד וייקץ משנתו. אחת השפחות הבהילה אליו את אמו, ולאור הנר ישבה לידו והרגיעה אותו בלטיפותיה עד שנרדם.

אסר־חדון נתעורר מהזיות זכרונותיו וימהר אל אשר נשלח. הקיף את מקדש־נבו, עבר ליד בית־המלאכה של האורגות בד ומרבדים, אלו נשים מן השבויות, שהכוהנים מעסיקים אותן בכל מיני עבודות לצרכי המקדשים, ונתקרב לאגף, שבו נמצא בית־הלימודים לבני־השרים על ספסלי־אבן נמוכים לאורך־הקירות, בידיהם חרטים עשויים קני־סוף והם מטביעים בקצותיהם המחודדים על פני לוחות החימר הרכים את סימני הכתב, בהשגחת הכוהנים. לפני זמן־מה עוד היה יושב ביניהם, אך מיד לאחר שהוכרז כיורש־העצר, נמסר לחינוכו של אחיקר החכם. הנערים, רעיו מתמול־שלשום שמחו לקראתו, הפסיקו לימודיהם ורחש תמהון מהול בהערצה עבר ביניהם: “אסר חדון”… גם הכוהן חש אליו לשרתו בסבר פנים. את מבוקשו נתן לו מיד. על גבי לוח־עץ קטן הביא לפניו גוש חומר בהיר ורך שנלוש אותו בוקר, ואסר־חדון לקחו, העיף מבטי־שמחה לעבר הנערים חבריו, וחזר אל מורהו המחכה לו.


ד

אחיקר הרים אליו את ראשו מעל גבי מגילת־קלף:

“אין אתה חס על זמני היקר, אסר־חדון”?

“סלח נא, מורי ואדוני, כי לא בי האשם. מחכה הייתי לחומר עד שהוכן”.

“ואני ראיתיך מבעד לפתח, כשאתה עומד בחוץ זמן רב למדי”.

.“כן מורי ואדוני… – הודה הנער ופניו הסמיקו – שקוע הייתי במחשבותי”.

“כל דבר יפה בעתו. על מה חושב היית, בני”?

“חושב הייתי על הארצות, שתפולנה בידי כאשר אהיה מלך”. אחיקר נעצב אל לבו והעיר לו כמוכיחו על פניו:

“מחשבות גאווה הן, בני, ולא תמיד הן באות כתומן. טוב עצם בידך מאוז בסיר רעך, וטוב כבשה קרובה מעגל רחוק ממך, וטוב צפור אחת בידך מאלף צפרים מעופפות”.

הנער צחק לשמע הדברים:

“יפה הוא משלך, מורי ואדוני, אך בחסד אלי־אשר הן לא ייגרע חלקי מגורל אבותי. עוד נכוני לי ימי תפארת וגדולה, ואת כל אשר אעשה אחרות גם אני על מצבות־אבן ולוחות־הארמון”!

"אכן, – לחש אחיקר לעצמו – בחסד אלי אשור… – ובפנותו אל הנער: “ועתה, שב לכתוב את מכתבך לאביך המלך, כי בעוד יומיים יצאו הרצים, וראה שהכתוב יהיה יפה, אשר יאתה לבן־המלך”!

הנער ישב אל השולחן. מגוש החומר פרס לו חתיכה כמלוא־הכף והיה משטח אותה על גבי לוחיות העץ עד הייתה דקה כפת לאפייה. לקח סכין עשוייה עצם וחתך בקצותיה, עד שנתקפחה צורת העיגול שהיתה לה קודם־לכן ולבשה צורת־מלבן. הנייח את הסכין על גבי הלוח הרך לרוחבו, ובחרט אשר בידו שירטט קוים דקים, ברווחים שווים,והיה הלוח מוכן לכתיבה.

הנער השהה מעט את קצה החרט בין שיניו, ולאחר ששקע במחשבות, כמפליג בדמיונו למרחקים הזרים, בהם עורך אביו את מסע־המלחמה, החל לכתוב וכולו כובד־ראש, מטביע בחרט את הסימנים כמראה יתדות קטנים, והם מצטרפים זוגות־זוגות או קבוצות גדולות יותר, לאורך ולרוחב, כובשים טורים ארוכים וישרים, זה מתחת לזה, לבטא את דברי הנער. לאחר שסיים לסמן בחרט סימון אחרון, ניגש למעשה החביב עליו מעצם־הכתיבה. מעל צוארו הסיר את החותמת, שהיתה תלויה בפתיל מושזר תכלת וארגמן. היתה זו חותמת־גליל קטנה ונאה, עשויה בהט, ציר־זהב מבריח אותה וידית קטנה צמודה לה להחזיק בה בשעת הטבעתה בחומר. אסר־חדון לקח את החותמת, הרטיב אותה תחילה בתוך קערית מים, לבל ייאחז החומר בתוי הציור החרות; מתחת לכתוב הניח את החותמת על הלוח וגלל אותה מקצה לקצה, עד אשר הוטבע הציור האהוב עליו, יפה וברור: גיבור־ציד הנועץ את רמחו באריה טורף. בשעתו, כאשר ניתנה לו הזכות להשתמש בחותמת, כיאה לכבושו של יורש־העצר, ירד עם אחיקר לשער הפסילים והחותמות לבור לו אחת מהן. האומן ,צידוני כנראה, הראה לו כל מיני ציורים, דמויות אלים וכוהנים הניצבים לפני המזבח עם כלי הקטורת, או ליד עץ־החיים הקדוש, וציורים רבים אחרים אך כולם לא מצאו חן בעיניו ולא נחה דעתו עד שהראה לו האומן חותמות של אריות מסוג אלה שיהו נהוגות בימי אשורנזירפל גיבור־הציד. ציור אחד משך מיד את לבו, ולפי הוראותיו חרת לו הצידוני בגליל־בהט קטן את גיבור החיל, כפי שתיאר לו אסר־חדון, ועד היום חביב עליו הציור הזה. ועוד יותר חביב עליו מעשה־הטביעה בחומר, שהיא ברורה ויפה. “מה מצער הדבר – היה אומר בלבו – כי ייבצר ממני להטביע בבת אחת בחומר גם את הכתוב, תחת אשר אשב ואשרטט כל סימן לחוד”…

עתה הושיט לאחיקר את המכתב הכתוב על גבי הלוח. המורה קרא את הכתוב בקול רם:

“למלך המלכים, אדוני אבי סנחריב, מאת בנך עבדך אסר־חדון. שלום למלך אדוני ולאלופי־צבאך. יתן אשור בידיך את אויבי־המלך ויפלו בחרבך כעמיר אחרי הקוצר. אשור האל ועשתורת בארבלה4 יטו אוזן קשבת לתפילתך, ילכו לפניך בקרב. יהי רצון שתשיב חרבתך לתערה ועיניך רואות את כל השלל, הביזה והשבויים,זהב, כסף ואבנים טובות, צאן ובקר. שלום באשור. שלום במקדשים. שלום במצודת המלך. עבדך לומד דעת מפי אחיקר במקדש־נבו”.

“קצרים דבריך, אסר־חדון, אך טוב שאין בהם שגיאה. ועתה הכן לך לוח גדול מזה וכתוב עליו את הפרק מדברי־הימים שאתן לפניך. אמנם, אבות־אבותיך כולם משתמשים בסגנון אחד, ובלשון אחת, ומספרים איך בנו היכלות, ארמונות ומקדשים, כמה אריות צדו וכמה ערים כבשו וכמה ראשים ערפו ומה מספר החללים שכרתו ידיהם. ועוד מעשים רבים טובים כאלה, אך כל זאת עליך לדעת ולהכיר, כי כן הוגד לי, ואת פי אביך המלך אין להמרות”.


ה

הנער לא הראה אף הוא חשק רב לשקוע בפרקים מדברי־הימים של המלכים הקדומים. די היה לו בכתובות שראה וקרא בנינוה, בדור־שרוכין, בארמון אביו זקנו סרגון. לפיכך ביקש לו תואנה להשתמט משיעור זה, והוא שטח את בקשתו לפני אחיקר:

“הבטח הבטחת לי לספר עוד מן החידות, שחד לך מלך מצרים בארמונו. תאב אני מאד לדעת ולשמוע את הדברים”.

אחיקר חייך מתוך קורת־רוח. הנה איך יתפוש זאטוט זה את לבו בחלקות!

“טוב בני. אעשה כאשר הבטחתי, ואתה אל תשכח לכתוב את אשר צווית”!

אחיקר המיש את המגילה אשר לפניו הצדה, שטח זרועותיו על השולחן, הירהר רגעים מועטים, לזכור מה עליו לספר ולא סיפר עוד, כי יש ויחזור אל הדברים שכבר נאמרו ואסר־חדון יעמידו מיד על טעותו. פתח ואמר, כקורא את הדברים מזכרונו:

“והנה, מלך מצרים מנסה היה אותי בדברי חידה ומשל. יום אחד קראני אליו ויאמר לי באזני שריו וחרטומיו: ‘באר לי, אחיקר, פשר הדבר הזה: סוס אדוניך צהל באשור וסוסותיו פה שמעו ותפלנה עוליהן מפחד’. יצאתי ואצו על עבדי לתפוס לי חתול וליסרהו בשוטים בכיכר־העיר. ויהי כאשר ראו המצרים את המעשה הזה וילכו ויגידו למלך: ‘גבה לב אחיקר וגם התל בנו, כי פקד לייסר חתול קבל עם’! וישלח המלך לקרוא לי ויאמר אלי: ‘למה זה השפלתנו’? ואען ואמר לו: ‘אדוני המלך לעולם יחיה. החתול הזה הרע לי במאד. כי סנחריב מלכי העניק לי מתנה תרנגול אשר קולו ערב מאד, והיה כקראו וידעתי כי המלך חפץ לראות את פני.והנה אמש הלך החתול הזה לנינוה וימלוק את ראש תרנגולי וישב’. ויען המלך ויאמר לי: ‘רואה אני, אחיקר, כי מאז באת בימים נתבלעה דעתך עליך. הן מפה עד נינוה מהלך שלוש מאות וששים פרסה, ואיככה ילך החתול בלילה אחד למלוק את ראש התרנגול ולשוב’? ואען ואומר: 'ואיככה זה שמעו סוסותיכם פה קול צהלת סוס אדוני ותפלנה עוליהן, והמהלך בין מצרים לאשור שלוש מאות וששים פרסה”?

עיני אסר־חדון הזהירו:

“הכית את מלך מצרים שוק על ירך”!

אחיקר המשיך:

“בזה עוד לא תמו הדברים, כי חרה אף המלך ויאמר לי: ‘באר לי, אחיקר, פשר החידה שאחוד לך עתה: עמוד אחד מחזיק שנים־עשר ארזים, ולכל ארז שלושים אופנים,ולכל אופן שני חבלים: האחד לבן והאחר שחור’. ואען ואומר: 'אדוני המלך! גם רועי־הבקר בארצנו יודעים פשר הדבר הזה. כי העמוד אשר אמרת הוא השנה, שנים־עשר הארזים חדשי השנה הם, ושלושים האופנים שלושים ימי החודש המה, ושני החבלים, האחד לבן והאחר שחור, הם היום והלילה”.

הנער מדושן־עונג היה לשמע תבונת אחיקר מורהו וחכמתו:

“הכית את מלך מצרים בלשונך, ואבי יכהו בחרב”!

“חדה היא מכת־הלשון, אך מביאה גם מרפא לגוף ונחמה לנפש. לא כן מכת־החרב, בני כי אין לדעת חרבו של מי תחזק, ואשר יוכה לא יוסיף לראות באור־שמש”.

הנער השתער בעקשנות על מורהו:

“לא אבין לרוחך, מורי ואדוני! הנה אשמע מפיך דברים נגד המלחמה, דברי־ימי אשור ומלכיהם אינם טובים בעיניך, וכל החרות בידי אבות אבותי על כיבושיהם ונצחונותיהם – והלא תפארת אשור וגדולתה היא המלחמה וכל העושר הרב וברכתו ממנה יבואו לנו”!

“בני, אחדים ממלכי אשור פעלו גם גדולות ונצורות בשביל בני עמם, אך המעשים הטובים שחרתו על הלוחות מעטים הם, כי טבעו בנהרי־נחלי־דם, תעלות־המים להשקאת־השדות, אשר התקין אביך ברוב חכמה, טובות חן בעיני מכל כיבושי העמים וארצותיהם; התעלה הגדולה הנעשית בפקודת אביך, אשר תביא לתושבי נינוה מים זכים לשתיה ממרחקים, מן הזאב אשר מימיו ניגרו עד עתה לשוא לתוך החידקל – יקרה בעיני אלף מונים מכיבוש ארצות הצידונים, העילמים והבבלים גם יחד; העצים הרבים והיפים אשר הביא אביך המלך מארצות רחוקות לטעת אותם על אדמת־אשור, יפים הם בעיני מכל שכיות־החמדה של הביזה והשלל הזורמים לאשור; אתו צמח חדש ויקר, כותנה, שהביאו אביך מהודו הרחוקה ושתלו בארצנו ובנותיו ונשותינו אורגות מצמרו בגדים ואריגים – ברכתו טובה וחשובה בעיני מכיבושה של ארץ מצרים כולה! אך אלה הם הדברים, בני, אשר תבין אותם לאשורם כאשר תגדל. עוד הרבה יש למלך לעשות בארצו הוא,בטרם צאתו לכבוש ארצות לא־לו, ולהחריב אותן על לא חמס בכפן. ויש הרבה דברם אשר אנו צריכים ללמוד מן העמים הקטנים האלה, שאשור טורף אותם כטרוף הזאב את הכבשים”!

“כי הזאב דרכו לטרוף”… – חייך אסר־חדון.

“אם כן,מי יתרון לאדם על הזאב”?

“תבונתו”!

“הוא אשר אמרת, בני, ־ בשכלו! כי זו היא המתת היקרה ביותר, שבה חוננו האלים את האדם. ויש אשר התבונה לא נחלת־החזק היא, כי אם סגולת־החלש, כי לא כל החזק בחילו הוא גם החזק ברוחו”.

"אמרת, מורי ואדוני, כי יש דברים שאנו יכולים ללמוד מן העמים הקטנים. היש בהם בוני ארמונות, חומות ומקדשים וערים כאשר יבנו האשורים? היש בהם צבא, אילי־ברזל, רכב־מלחמה, כלי נשק שרי־צבא ורבי־חרשים כאשר יהיו לנו? היש בהם אלים כאלי־אשור הגדולים השולטים ברום ובתהום?

“בודאי, בני, יפים המיקדשים והארמונות שאשור מקימה, אך מצרים אינה נופלת מאשור בתורת־הבנייה, ויש גם אשר תעלה עליה, אך גם מצרים וגם אשור בונים את כל הפאר הזה בעמל־כפיהם של מאות אלפי עבדים ושבויים, רבבות אלפים אשר מרוב עבודה קשה ומפרכת ייתמו לגווע ביסורים קשים, ובטרם יפחו את רוחם יקללונו בחמת־זעם. וגם בבל מפליאה לעשות בבנייה, ותבנית היכליהם וגניהם התלויים תעמוד נגד עיני רבי־החרשים שלנו בבואם לבנות בערינו. ואשר לאלי־העמים, אם גדולים וחכמים הם, אם תשועה בהם או אין, לא אוכל, בני, להשיב לך הפעם, כי מאד נכבד הוא הדבר אשר לא תשיג אותו בשנותיך, וטוב יהיה אם נדבר על כך כאשר תגדל. אך אם יש לנו ללמוד מהם,הבה אגדך דבר אשר טרם חשבת עליו: נלחמים אנו בבבלים, אשר אליהם גם אלינו הם, ואשר שפתם שפתנו היא, ואשר את חכמת החוזים בכוכבים למדנו מהם, וכל הסיפורים היפים על בריאת־העולם,על המבול, ועל גלגמש ועלילותיו, ודברים רבים אחרים בשירה ובהודיה – כל אלה מידיהם באו לנו, ויש אומרים כי בבל עולה ביופיה על כל ערי אשור גם יחד. הם העשירונו עושר רב, ואנחנו רק מעט מאד הוספנו בכוחותינו ובתבונתנו על כל העושר הזה. וראה נא, ראה, בני, את העבד הזה, העומד בקצה המקדש ומנקה במניפה שבידו את האבק מעל הלוחות האלה, אשר אנו כותבים עליהם בשלוש מאות וחמשיים סימנים, וערימה אחת כבדה זו מכילה רק עלילה אחת. והנה העמים הקטנים האלה, העברים או הארמים, מקפלים כל־זאת במגילת־קלף אחת קטנה, שיכול אדם לשמור אותה בכנף־בגדו גם בצאתו לדרך רחוקה, ללב־ים או לנתיבות־מדבר, לשובב את נפשו. והיה אם יצא בן־אשור לדרך רחוקה וישא על גבו עשרים לוחות כאלה והיה ללעג ולקלס. והעברים, המשתמשים בעשרים ושתיים אותיות, ייטיבו להביע את רוחם עשרת מונים מאשר נביע אנו את רוחנו. יוצאים אנו לכבוש ארצות רחוקות ולהשמיד עמים היושבים לבטח על אדמתם, ואין אנו יודעים לשנות את סדרי לשוננו בתוכנו, למען ירווח לנו, ולמען תוכל לפרוץ חוצה כזרם מים חיים. עוד הרבה יש לנו ללמוד מן העמים הקטנים האלה, אשר כה תבוז להם”.

הדברים שנאמרו מפי אחיקר, היכו את הנער בתדהמה. היתה בהם אכזריות רבה. הן לא יעלה על הדעת לבוא ולהקטין את ערך אשור ולהשפילה, כמשפט אחיקר עתה. אך בקעה מדבריו אמרת כה פשוטה וחזקה, אשר הרעישה את נפש הנער, ומפני שלא ידע מה ישיב לו, התריס במורת־רוח:

“ובכל־זאת הלוך אלך גם אני להכות בהם”

ואחיקר השיב לו בשקט:

"הן ידוע תדע את אשר הוגד לזאב: ‘מדוע זה תלך בעקבי־הצאן’? והשיב: “אבק הצאן טוב לעיני מאוד'… ואתה, בני, שב ותעתיק את הפרק מדברי־הימים, כי בהם אצורה לעת־עתה כל חכמת אשור הגדולה, החולשת על עמים רבים”…

ולא ידע אסר־חדון לתומו, אם לועג לו המורה או כן הוא מדבר.



  1. מקדש בצורת מגדל בעל שבע קומות, לאלי שבעת כוכבי־הלכת.  ↩

  2. אל החוכמה והכתב.  ↩

  3. תרגום ש. טשרניחובסקי  ↩

  4. הפטרונית של בית סרגון ויורשי כסאו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!