וְחָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ

הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––

שמואל א י“ג, י”ט

ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.

ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.

מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.

פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…

רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…

זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:

– השלום לאדוני הנציב!

עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:

– השלום לחרש־הברזל?!…

עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:

– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.

נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:

– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.

ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.

דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:

– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!

האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…

ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:

– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…

ויקוד ידיצור ויאמר:

– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!

ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:

– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…

עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:

– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידיך ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר אתה מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…

כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:

– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.

נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”

והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”

ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…

והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!

כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:

– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?

– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.

– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…

– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…

בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.

ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.

יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.

ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.

נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תוך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…

נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…

שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.

יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:

– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!…

בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.

יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…

א

בין ילדי מרשה המתרוצצים מזריחה עד שקיעה, הופיע לעתים גם מיכה. גבוה מרעיו בני־גילו, כתונת־בד ארוכה לגוו הכחוש, התמהון בעיניו ורעמת־ראשו גדלה פרע; נמרץ היה וניפלה מהם בהליכותיו וברוחו. לרוב היה פורש מהם ומשעשועיהם, תר אחרי פינות־סתר נידחות, בשדה תחת שיקמה, בפאת הכרם, מתבודד ושוקע בהרהורים שהמציאות וההזייה משמשות בהם בערבוביה.

מילדותו תאב דעת ותורה היה מיכה. לעתים קרובות מצוי היה אצל שער העיר במחיצת הזקנים והשופטים,שישבו כסאות למשפט. היה עושה אזנו אפרכסת, קולט ניבים ומשפטים, שיודעי לשון היו מתהדרים בהם להראות בקיאותם, ומקשיב לדברי חוק, בבוא הזקנים לדון בין אדם לחברו. לפי שקרוב היה אל הזקנים ומתחבב עליהם, הציץ לעתים קרובות במגילות־ספר שבידיהם, בחרסים כתובים, ולא פסח גם על כתבות מוטבעות בכדי שמן ויין,ובדומה לאלה הדברים שהצריכו כתיבה מסויימת. בכל אלה היה מזין את עיניו אחוז־תשוקה עזה, קולט יפה את הכתב ואת צורות־אותיותיו, חוזר ומשנן בעל־פה פסוקים וקטעים שלמים. צורך־נפש היה בו, מעין צמאון שקשה לו לרוותו, וככל שהיה מוסיף ולומד משהו, כן הרגיש וידע מה מעטים הם הדברים הידועים לו, וכי חתומים בפניו הפרקים הכתובים במגילות־ספר שיש בהם מן המופלא. כמה היה בכל נפשו ומאודו להרבות את ידיעותיו, להוסיף דעת על פי דרכו, כי מדלת העם הוא, ואביו לא שלחו ללמוד תודה מפי הכוהן במרשה. אך מה שהשיגו ילדי העשירים והשועים, כנושאי עול הושם על צווארם, השיג הוא מרצון בדרכים רבות ושונות, ללא ליאות, ולא יצאו ימים רבים ומיכה ידע קרוב וכתוב. ענין הקריאה קדם לכתיבה והיה מפרנס את דמיונו, וגם בשכבו על יצועו לא נמלטו ממנו הדברים והפרקים אשר למד. היה מצרפם, עורכם בזכרונו, מלמד לשונו לדבר כן בשפת הסופרים והנביאים.

כאשר אימן את ידו לראשונה להשתמש גם באותיות־הכתב, ברשמו אותן בקצה מקל על גבי מישטח חול לח, או על פני תלי־חומר בצדי הדרכים, צץ במוחו רעיון שהטרידו מאד. בשובו הביתה מצא לו כד, שחלקו העליון נשבר ויפה היה לתכליתו. יצק לתוכו מעט מים, צבר בכף ידו קומץ אדמת־חומר שעינה אדום, הוסיף לתערובת קצת פיח מכירת־האש, קצת גחלים שכתש בעקבו, ולאחר שלש ובחש בכלי יפה־יפה, יצר לו מעין תערובת דיו אפורה־אדמדמדה. אז התקין לו גם חרט עשוי ענף עץ־ערבה כרות, היכה על קצהו באבן־חלמיש, עד שפיצל אותו לסיביו, והיה בידו כעין מכחול. את קסת הסופרים, בה תמיסת הדיו, לקח באין־רואים, פרש החוצה והרחיק לכת עד לפאת השדה, במעלה־הגבעה, באשר אבני הטרשים והסלעים הלבינו מול השמש מתוך האדמה, שבה היו שקועים. מיכה בחר לו סלע חלק, העמיד את הכד לרגליו, ובטבלו את מכחולו בדיו החל לכתוב בחרדת־לב את המלים הראשונות.

הדיו שלו היתה תבחושת משונה, ומראיה אפור־אדמדם. לאחר כתיבה היתה נספגת באבן החמה לאור השמש היוקדת, צבעה הלח והמבריק מתחילה דהה והפך מיד חום־חיור. אך בכל־זאת נצטרפו האותיות שכתב למלים, המלים לשורות אשר כיסו את פני הסלע לרחבו והרנינו את לב הנער: הלא כתוב יכתוב! היו אלה אותיות גדולות, לא־שוות, כי העט רעד בידו וטרם קנה לו נסיון, אך המלים היו ברורות, ודומה לו, שנכתבו גם בלא כל שגיאה, כי כוח זכרונו בראייה ובשמיעה חזק היה. כאשר קראת את הכתוב, נפעם בו לבו. לא במקרה העתיק את הדברים אשר כתב לראשונה בימי חייו. היתה זו התחלת פרק כתוב, שראה לפנים בידי הכוהן על גבי מגילת־קלף, ובו דברים קשים ועזי־ביטוי. שורות אלו שחזר וקרא, נקלטו יפה בזכרונו, לפי שהזקן התיר לו לעיין במגילה כאוות־נפשו, ופעם גם השאיל אותו למיכה ליום תמים.

אם כי מיכה ניסה את כוחו בפעם הראשונה, קסמו לו האותיות שהעלה על גבי הסלע. הכתיב היה גדול מן הרגיל, פי כמה וכמה משל הכתוב במגילות בדיו משובחה ובאותיות קטנות וברורות. אך בטח כי אילו ניתנה בידו קסת סופרים ממש, ומגילות־קלף או עלי־גומא, היה כותב גם באותיות קטנות מאלו, ובמשך הזמן היה גם משפר את כתבו שיהיה נאה וישר. עמד על ברכיו, השמש קופחת על ראשו, ומרוב יגיעה חש בזיעה הניגרת לו מערפו פנימה, ליד חוט השדרה, אך פניו קרנו מקורת־רוח והוא חזר וקרא את אשר כתב: “שמעו דבר אדני, קציני סדום ־ ־ למה לי רב־זבחיכם יאמר ה' ־ ־ כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמס חצרי”. שוב חייך לעצמו, המשיך לקרוא בלחש את הכתוב, וסיים בקול רם ובעוז, משל הוא עצמו מטיח את הדברים בפני אנשים שאין הוא רואה אותם, אך מרגיש הוא כי התוכחה יפה להם: “רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע”! כאן נגמרה הכתיבה כי הגיע אל שפת הסלע ותר היה בעיניו אחרי מקום חדש, חלק וטוב לכתיבה.

ב

תוכן חדש הוצק לחייו, ואף כי מטבעו לא התנשא על חבריו ורגשי גאווה רחוקים היו מלבו, הרגיש כי צופן הוא בחובו סוד חייו המעלה אותו על בני גילו, וכי אל פשר סודו זה, המסעירו, שאף. משך שבועות היה עוד מטלטל את קסתו ואת עטו אל הסלעים והיה מכסה אותם בחריצות ובשקידה קטעים מן התורה ומדבר הנביאים שפרקיהם שגורים היו בפיו. לא נמצא טפח על גב סלע חלק, שלא כיסה אותו בכתב ידו שהלך ונשתפר מיום ליום. תחת האותיות הגדולות והמגושמות, שכתב בראשית נסיונו, באו אותיות קטנות ונאות, שנכתבו בשורות ישרות ומתוך הקפה על יפי הצורה. הכתב, שכתב לראשונה, כבר דהה ונמחה מרוח, שמש וטל, והוא היה חוזר וכותב על המקומות המחוקים, בכתב נאה מן הראשון וביד בטוחה יותר. יום אחד, בגחנו על סלע והוא טובל עטו בקסת וכותב, נרתע לפתע ממקומו מתוך רעד, בשמעו קול דובר אליו:

“מה העבודה הזאת לך, בני”?

אביו עמד לפניו והפעתיעו בעצם כתיבת אחד הפרקים. מהיותו שקוע בכל נפשו בעבודה הזאת, שהיתה לו עבודת־קודש, לא חש מיכה ולא הרגיש בהתקרב אליו האב, בלכתו מן השדה ומלמד הבקר על כתפו. ורק עתה, בפנותו אליו בשאלתו, ראה מה רבה היתה השתוממותו. מיכה הזדקף ומתוך חיורון־פניו הזהירו שתי עיניו החומות, עיני איילה פחודה. השיב בשקט לאביו:

“מלאכת־סופרים היא זאת…”

על פני האב היתה נסוכה פליאה רבה:

“מתי למדת את מלאכת־הכתיבה”?

“עוד אני לומד – השיב מיכה בתום – אבל באחד הימים אהיה סופר הכותב בעצמו מגילות”.

האב, עובד־אדמה שידיעותיו מועטות היו, ראה פתאום בנער הרך בעל דעת ותבונה העולה עליו, והאותיות הכתובות בידי בנו נראו לו מופלאות ביותר, כשהן מבהיקות לאור החמה ומכילות דברים אשר גם את פישרם לא ידע. מתוך ענוות־רוח והערצה גחן אל בנו ושאלו חרש:

“ומה הדברים אשר כתבת, בני”?

דברי נביאינו ישעיהו בן־אמוץ ועמוס מתקוע".

“עמוס מתקוע”? – חזר אחריו האב בבטאו שם לא־ידוע לו.

“כן! נתלהב מיכה – רועה־צאן ובולס־שקמים. על שומרון וחטאיה כי כבדו מנשוא נשא את דברו! ולא ייבצר הדבר, כי גם מבין עובדי האדמה בשפלה יקום נביא אשר יחצוב דברי אמונה וצדק מלבו!”

ובאמרו את דבריו אלה, הרגיש הנער, כי פניו הוצפו אודם הדם, כי הנה העז להוציא מפיו מלים, פרי חלומו ומשאת־נפשו. ורק בעבור מבוכתו, בהסתכלו באביו, המבקש לפענח כמה מן השורות הכתובות על גבי האבן, וארשת פניו יגיעה, הבין כי לא עמד על סודו הכמוס, וירווח לו.

בזה תמה כתיבתו של מיכה על הסלעים, לפי שנודעה לו דרך קלה ונאה יותר הוא החל לכתוב בחרט על גבי חרסים שמצאם למכביר. ויתרון למכיתות־החרס, כי ניתן לכתוב עליהן גם לאור הנר בשבתו בבית, אלא שהחרסים קטנים היו. רוחו הסוערת לא נתנה דמי לו. משעמד על סוד הכתיבה וידו הפליאה לכתוב את האותיות רצופות וסדורות, היה מחפש לו דרך חדשה לעבור לכתיבה של ממש, שהיא בה להשביע את תשוקתו, כי ישקיע בה את מיטב הגיגיו ומאווייו.

ג

אותם הימם התרחק מיכה לגמרי מחבריו ולא בא בסודם, כי נפשו להטה כעל גבי גחלים, ושלווה לא היתה לרוחו. לעתים היה אורח להם לחברה, משתעשע בחידות ובמשלי־קדומים אשר הפליא לדעתם, אך בהגיע שעת התעלסות ומחולות בכרמים,או בהתכנסם ליד הגורן, פרש מהם והתמכר לבדידותו ולמשאת־נפשו הכמוסה. כי תוהה היה מיכה על האדם וחייו, ועל ענינים שנער בן־גילו טרם ייתפש להם. גם בעבודה לא היה כתמול שלשום. התהלך כחולם־בהקיץ, ובדבר אליו אביו או אמו, נתן בהם מבט כמאזין לדבריהם, ובאמת יש ולא שמע ולא הבין דבר. שקוע היה בהזיות, רואה מראות־בדמיון כמראות־בהקיץ, מדמה לשמוע קולות, ובשכרון־חושיו יש שהיה גם משיב, כמשיח עם אחד נעלם.

בשעותיו הפנויות הסתופף בחברת הכוהן הזקן ממרשה, הופך בלי חשך במגילות המעטות אשר לו, וכה גדלה ועצמה בלבו תשוקתו אליהן, שאלמלא פחד החטא, היה שם אחת או שתים מהן בכליו. מפי הזקן למד לדעת כי בירושלים יכול כל אדם לקנות לו מגילות־ספר כתובות בידי סופרים, כטוב בעיניו. כי מלבד סופרי המלך העוסקים בכך לצרכיו השונים, מצויים גם סופרים העוסקים במלאכה זו לשם מכירה לאנשים אשר ידם תשיג לרכוש אותן לעצמם. הזקן שח לו כי מדי פעם בפעם, בעלותו לרגל ירושלימה, אין הוא פוסח על בית־המגילות אשר בעיר העליונה לרכוש מגילה אחת או אחרת. יש מגילות המכילות את דברי התורה כולה, אות לא תחסר, אך בזמן האחרון נוהגים הסופרים למכור גם מגילות שהם מעתיקים ובהן פרקי מזמורים מאלה המושרים בבית־המקדש, וגם דברי הנביאים שחידוש בהם, הלא הם האנשים שאלהים בחר בהם כשליחיהם, ודבריהם כתובים בלשון שלא כתבו בה בדורות הקודמים. ולאחר דומיה קלה הוסיף הזקן ואמר, כי מעתיקים הם ביחוד את דברי עמוס מתקוע וישעיהו, לפי שזקני יהודה משבחים אותם, מפני האמת שבהם, המלחמה ברע ובשחיתות, והשמירה על דברי אלוהים חיים.

מיכה שתה בצמא את דבריו אלה. לא פסק מלהטריד את הזקן בשאלות שונות על מעתיקי המגילות, על סופרי המלך, על טיב הדיו ועל הקלף. נודע לו כי כותבים הם את הדברים על מגילות־גומא, שמביאים אותן ממצרים, וגם מן העיר גבל, בצפונו של החוף הצידוני, בה התקנת הגמא מפותחת ונפוצה ביותר; וישנם המנסים להכין גומא דומה לזה מן הסוף אשר בגליל, הגדל לרוב באגמי המים, אך טיבו עידין אינו משובח כזה של המצרים, כי טרם למדו ביהודה לעשותו כמוהם. ויהי כל הדבר הזה לפלא בעיני מיכה ועיניו זהרו.

הזקן לא היה חוסך שיחו ממנו, כי מחבב היה אותו וראה אותו דבק במסורת אבות חרד על דברי התורה והנביאים, שלא כדרך עולי־הימים במרשה, שכל מעיניהם נתונים אך בשחוק ושעשועים, בהתעלסות עם הנערות.

ד

ביום חורף היה הדבר. הגשמים ירדו מאז הבוקר, ומאפס־מעשה, בשעה קלה שבין גשם לגשם, התכרבל מיכה בגלימה גסה של שער־עזים, העומדת בפני המים ובפני הצינה, ובצעדים מהירים נחפז למרשה, לבית הכוהן. ידע מיכה כי בשעה זו יקבלהו הכוהן ברצון, לפי שבודד הוא ותאב שיחה. וכן היה. בקשת מיכה ישרה בעיני הזקן:

“אנא, תן בידי קסת הסופרים ומגילת־קלף ואשב בביתך ואעתיק למענך כל אשר תבקש נפשך”!

הזקן חייך, אך מדבריו בקעה נימת־הספק:

“רק סופר מהיר במלאכתו יעשה זאת ולא נער רך בשנים”.

“עשה אעשה גם אצליח”!

פני הנער הפיקו בטחון ואמונה. הכוהן לא יכול לעמוד בפני מבטיו:

“טוב, נערי. לו יהי כדבריך. אתן לך כל מבוקשתך למלאכה זו ,ואתה העתק לך מן המגילות אשר לי בשבילך, והיה זה שכרך על חריצותך”…

עודו תוהה ונרגש והכוהן הזקן ניגש למגרעת אשר בקיר, גחן והוציא מתוכה קסת־סופרים עשויה נחושת שצמיד לה מעשה־פיתוחים, עט־סופרים שקווצת־שער נתונה בראשו, מגילה אחת כתובה, וגם קרע־עור־קלף, לא גדול, מאובק, שהתגולל כנראה זמן רב בתוך הכוך. הזקן ניער את האבק מעליו, יישר את שוליו, באמרו כי לפי־שעה יספיק לו קלף זה בלבד, ואחר־כך, אם יצליח במלאכתו, אפשר יהיה להשיג מגילות נוספות של קלף או של גומא גם בלכיש הסמוכה, שעיר גדולה היא.

בחוץ סערו הרוחות וגשמי־זעף התדפקו על הגג בכל עוז, אך בפנים החדר, שדלתו היתה סגורה ותריס העץ של חלונו מוגף, שררה חמימות, כי באחת הפינות, על גבי חצובה של ברזל לחשה בתוך תנור־חרס אש־תמיד של גחלי־רתמים שהדיפו גם ריח של חרכון קל אך נעים. מיכה ישב אל שולחן־האבן הנמוך, כשרגליו משוכלות תחתיו על גבי עור תחש מעוך ומשומש מרוב ימים, אחת המגילות לפניו וקסת־הסופרים מצפה לו. הזקן התקין לו פתילה חדשה בתוך הנר העשוי חומר שרוף, הוסיף מעט שמן, והוא עצמו חזר וישב מכורבל בבגדים ליד האש למען יחם לו. מתוך פינתו סוקר היה בשביעות־רצון וברוח נדיבה את הנער.

מיכה לקח את המגילה הכתובה בידו, בה נכתבו דברי מלחמות יהושע בכיבוש ארץ כנען, בחן אותה יפה־יפה, לראות מה הרווח שבין שורה לחברתה, מה רוחב השוליים לצדי המגילה מזה ומזה, ומה שיעור המקום הפנוי בראש המגילה, מה טיב האותיות כתובות בדיו, בכתב מקובל על הסופרים שמלאכתם בכך. עתיקה היתה המגילה, אך הכתב שלה היה ישר וברור, וכמה מאותיותיה כתובות היו בצורה שונה מזו הנהוגה כיום ביהודה. מיכה פרש אותה לפניו, שבימו על קצותיה חלוקי אבנים, לא תחזור ותתקפל המגילה פנימה. נטל את פיסת הקלף הישנה שצדה המחוק משערות חלק היה ומצהיב קמעה מרוב־ימים, יישר אותה, ועכשיו לא היה עליו אלא להתחיל בעבודה של ממש.

הדיו שחורה היתה, עשויה אבקת־ברזל וצבע חלזונות, ומתקינים היו אותה ביהודה לאחר שלמדו מאת הצידונים,כיצד להכין את תמיסתה הנכונה, עד שפשטה צורה של נוזל וקיבלה צורה של חתיכת־עפר יבשה, דחוסה לתוך הקסת. לשם כתיבה טבל מיכה את עטו בצפחת המים הקטנה, העביר קצהו על הדיו לקלוט את צבעה, וכדרך הסופרים ניסהו תחילה בשלי הצפחת, אז רק אז ניגש בזהירות יתירה לכתוב אות ראשונה. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו מרוב התרגשות ולבו נתפעם ב ברהיטות יתירה. המלים הראשונות, כתובות בשורה ישרה כתלויות ואחוזות בחוט מתוח וסמוי מן־העין, מבהיקות היו בתומת־כתיבתן, קטנות, נאות וברורות. וריווח מדוייק הבדיל בין אות לחברתה, בין מלה לרעותה. השלים את כתיבת השורה הראשונה ונשם לרווחה. הסמיך את קצה העט לקסת, הרים את ראשו מעל הקלף לשוב ולבחון את הכתוב. נהרת אושר השתפכה על פניו. את מבטו הסב לעבר הזקן ומצאו מנמנם. חזר וטבל את עטו והמשיך לכתוב בזהירות ובשקידה, שורה מתחת לשורה, כשהוא חוזר בשעת מעשה בלחש על הכתוב ועל הדברים הלובשים חשיבות של חידוש.

ה

כעבור שעה קלה נתעורר הזקן מנמנומו החטוף, ובהעיפו עין לעבר הנער היושב ליד השולחן וכותב לאור הנר על מגילת־הקלף השתאה תחילה, כדרך הזקנים שזכרונם בוגד בהם, ובעיקר לאחר שינה חטופה. אך עד־ארגיעה נזכר בפשר הדבר, חילץ את עצמותיו ובצעדים שקטים, שנועל היה נעלי־עור־כבש רכות וחמות שהצמר מרפדן מבפנים, קם וניגש אל הנער וגחן על פני המגילה הכתובה. ארשת פליאה נסתמנה בפניו, ובספקו כף אל כף מרוב תמהון, הפטיר חרש:

“לא ייאמן, בני”!

נטל את פיסת הקלף בידו, השווה את הכתוב אל המגילה שלו, קרא שורה מכאן ושורה מכאן, לבדוק אם לא נפלה שגיאה בשעת ההעתקה, ולאחר שהזין בה יפה את עיניו הכהות, חזר ופסק מדושן־עונג:

“מלאכת סופר לכל פרטיה”!

מיכה לא ידע נפשו מרוב שמחה. הזקן הבטיח לו שירכוש בשבילו עוד כמה מגילות־קלף או גליונות־גומא, ואמר כי אין זאת כי מאלהים יצא הדבר אשר מיכה יעסוק במלאכה, שלא רבים הקופצים עליה, ורק מעטים יודעים אותה.

כאשר יבשה הדיו שעל גבי הקלף, הטמין מיכה את מגילתו הקטנה על חזהו, מתחת לכותנתו, התעטף יפה ופנה לשוב הביתה. שעת בין־ערביים היתה, שעה שבחורף דוחק הלילה במפתיע את הים לקיצו. ובעוד הוא מהלך מחוץ לחומת מרשה בשביל העולה לבית־אביו, וכבר עיטפה החשכה את הסביבה, וגשם כבד החל לשטוף בכל עוז. מיכה החיש את פסיעותיו כדי הליכה שמרוץ בה; לא לבשרו חשש, פן יירטב, כי אם למגילה שהיתה נתונה כחתום על לבו. ממהר היה ורץ, עד שהגיע הביתה, ופרץ בעוצר־נשימה פנימה. אביו ואמו ואחיותיו הקטנות מסובים היו בקרן־זוית ליד האש, והאם מכינה פת־ערבית. מיכה נרגש, הוציא את פיסת־הקלף והרים אותה לעיני בני הבית, מול האש המהבהבת ומרצדת באמרו חרש:

"רואים אתם?

האם והאחיות העיפו עין בפיסת־הקלף, בלי עמוד על טיבה ועל ערכה, ואילו האב שהופתע מסגולת בנו, בראותו אותו כותב על הסלע, הבין עתה כי הנער עשה חיל במלאכתו, לקח בידיו המיובלות את פיסת־הקלף, הסתכל בה מעשה־מבין וחרץ משפטו:

“כאחד הכוהנים”!

ביקשו לומר: כאחד הסופרים – ונשתבש. מיכה, פניו קרנו. את פת־הערב אכל מתוך פיזור־נפש. אותו לילה, בעלותו על יצועו, נדדה שנתו מרוב התרגשות שפקדה אותו במשך היום. בחצות עדיין לא נרדם. מקשיב היה לגשם היורד לסירוגין, ולפתע הבחין מבעד לחרכי־הדלת כי בחוץ שוב בוקע אור הירח המלא, לפי שהעננים נתפזרו. מתוך אפלולית החדר נראה לו האור חזק ובהיר. הוציא את פיסת־הקלף, שהיתה שמורה לידו מתחת ליצועו, כדבר־חמדה שלא רצה להיפרד ממנו, נתקרב חרש־חרש לדלת וחמק החוצה. הרים את פיסת־הקלף וחזר והסתכל בה לאור הירח. האותיות השחורות הבהיקו בכל טוהר כתיבתן. העיף עיניו מסביב ולא ידע מה מאיר יותר – האותיות שעל הקלף או זיו הירח.

דומיה היתה פרושה מסביב, זרועה על פני המרחביה, רוגעת תחת כחול הרקיע הטהור עתה מעבים. תפוש לשקט, דימה מיכה כי שומע הוא קל מדבר הקורא בשמו. חש כמו יד רכה נוגעת חרש־חרש בכתבו, כמבקשת להניאו מלמוש ממקומו. סבור היה, כי אביו יצא אליו. הסב את ראשו ולא ראה איש. רק הרוח נתאוושה בין ענפי־השיקמה. חזר וראה את האור הרב הנסוך על פני השדה שבשוליו התנשא מרחוק כעין אד צחרחר העולה מן הנחל. צינה אפפתו, אך לא זז ממקומו. המראה משך את עינו וחש, כי משהו חולף על פני הארץ, כעין משב לטפני, וגוו הרעיד עתה מצינה ומיראה סתומה כאחת. לבו נתפעם בו,כי דימה לראות מעין דמות נישאת עם הרוח, אחת מאלו שהיה מיטיב לראות בעבי הקיץ הצחורים, בשכבו פרקדן בשדה, לובשת צורה ופושטת צורה, על הרוב פני זקן נכבד לה, נקרעת ונמוגה בחלל הכחול. מיכה לחץ את פיסת־הקלף אל לבו כמבקש להגן עליה.

גם בתוך אפלת־החדר, כאשר חזר ונתכנס תחת שמיכתו, שוב ראה את האור הבוהק בחוץ, את האד הצחרחר המתנשא כענן מעל מזבח, ורוח אלוהים המרחפת מאופק לאופק, מעל לשדות ולכרמים, מעל לגבעות. שלווה גדולה, אשר לא ידע את טעמה עד היום, ירדה עליו, אותיות המגילה הזהירו לפני עיניו גם בתוך החשיכה.

א

אחיקר נחלץ מסבך־הזיותיו. קול צעדים נחפזים, כמותם כשעטה, הגיע לאזניו, ומן המבוא שלצד ימין, הפונה לחצר הפנימית, הופיע נער כבן ארבע־עשרה, שפניו כעין השנהב החיוור, ולראשו רעמת תלתלים שחורים. היה זה אסר־חדון המזכיר מיד עם הופעתו את זיו פני אמו, המלכה זכת. חביב היה הנער על אחיקר, כשם שאמו היתה חביבה עליו, לפי שמצא בהליכותיהם ובשיחם מזיגה נאה של אצילות ויופי. “הבבלית ובנה” כינו אותה מאחרי גבה יריבותיה, אשתו הראשונה של סנחריב ופילגשיו. דרך זלזול וקנאה נאמרו הדברים, כי זכת לא היתה בבלית־מלידה אלא לפי חינוכה, ואת אהבתה לבבל, לעמה ולתרבותה נטעה גם בבנה. נסיכה ארמית היתה, בת לאחר ממלכי השבטים הצפוניים, ובת חמש־עשרה היתה כראות אותה לראשונה סנחריב, בשעת מסעו עם אביו לבבל. בחג ראש־השנה היתה בין הבנות שקידשון הכוהנים לשרת לפני בל במקדש אסגיל. נודעת היתה ביופיה הרב והענוג בעודה נערה רכה. כאשר נחו עליה עיני סנחריב, לא ידע מנוח בנפשו עד שנעתר אביו לבקשתו והרשה לו, עוד באותה שנה, לשאתה לאשה נוספת. נקיה היה שמה הארמי, וכאשר נישאה לסנחריב הוסב שמה לזכת, שהוא הפירוש האשורי לשמה הארמי, "ואילו סנחריב קרא לה דרך־שיבוש־שבחיבה – זכת. וכך היה שמה וגם בפי כל יודעיה אשר העריצוה, כי קסמה רב היה. בתבונתה ובחין יופיה שלטה גם בסנחריב.

אסר־חדון עמד לפני אחיקר ועיניו זוהרות:

"חפשתיך, מורי ואדוני, בכל מבואות הארמון. שומרי־הסף אמרו לי, כי באולם החצר הראשונה אתה. הלכתי שם וכבר לא היית, ועד שעברתי בכל האולמות האלה ותעיתי בכה ובכה, והנה עלה הזמן בצל־המעלות.

אחיקר העלה בת־שחוק על שפתיו:

“החס אתה על הזמן, בני”?

“לא על זמני אחוס, מורי ואדוני, כי אם על זמנך היקר”.

במה יקר לך זמני משלך"?

“כי נותן אתה מזמנך גם לאחרים, ואני זמני אינו יקר, כי טרם אהיה רב־פעלים”1

“האם משתוקק אתה להיות רב־פעלים”?

“בודאי! כאבות אבותי המלכים”…

“התגיד לי, בני,מה רבות פעלו הם”?

הנער הרים בצחוק קולו:

“מי אני, כי אגיד תהילת אבותי המפוארים? הלא כל אבן מקיר, בכלח, בארבלה, בנינוה, בדור־שרוכין, תזעק בקול לספר עלילותיהם, גבורתם ונצחונותיהם! הה, מאד יצר לי כי אבי לא לקחני במסעו זה לכבש ארצות הוא סיפר לי, כי בהיותו נער בגילי כבר ארח אל אביו סרגון לבבל, לעילם, לארץ החתים ולמדינות רבת אחרות, וכבש תפשו ידיו בקשת וחוץ ורומח, ובכל המערכות אשר לקח בהן חבל במו ידיו”…!

“לא תאחר את המועד, בני”.

“אבל לקרב שומה עלי להתאמן, למען אוכל להלחם כאשר יאתה לבן אשור”1

“המלחמה אינה שעשוע; שפיכות־דמים רבה בה”.

“ידוע אדע, איך אין טוב לבני־אשור מאשר מלחמות, כיבושים ונצחונות”!

“לפני שבוע למדנו משלי־אשור וציויתיך לחרות אחד מהם על הלוח: ‘תלך תגזול שדה אויב – ילך יגזול שדך האויב’. הן תזכור. תחרות, בני, את הדבר הזה גם על לוח־לבך, כי לא תמיד תשחק השעה למנצח”.

לאשור נועדו אך הנצחונות, והתבוסות – לעמי־הנכר"!

“יהי כן, בני. עוד נשוב ונדבר בזה. ועתה בוא ונלך אל בית־העקד”.

ב

היה אסר־חדון מקדים את מורהו בפסיעה אחת מזורזת, מטה אליו את ראשו תוך שיחה חטופה וקופצת מענין לענין. ניכר היה, כי אהוב עליו מורהו ואין שעוריו עליו לטורח. ואכן, אחיקר ידע את נפש הנער, ולא היה מפטם אותו דברי תורה יבשים וחוקים הנוסכים שממון, אלא משלב היה בתוך החינוך פרקי שיחה נאה, דברי אגדה ומשל; בזמן האחרון החל גם להרבות בפרקי־שירה, משנן לו מעלילות גלגמש, ומצווה לו לכתוב ולחזור לכתוב את הפרקים, כדי לסגל לנער לשון יפה, לקנות לו ידיעה בכל הדברים שיפים הם ומרחיבים דעת אדם. יש שהיה חורג ממסגרת הלימודים המקובלת באשור ובבל, ומתבל את דבריו גם בפרקי שירה ודעת מתוך מגילות־ספר, שהיה רוכש מחוץ לתחומי אשור, במצרים, ביהודה, בגבל ובערים אחרות, אשר חכמיהם שקדו על העתקת הדברים שיחידי־סגולה מצאו בהם ענין. ואחיקר בכללם.

הוא לא הוביל את תלמידו לבית־העקד של הזקורת',¹ לפי שבו אצרו הכוהנים והוברי השמים אך את לוחות הכוכבים במסילותיהם, חישובי העתים והמועדים, את רזי הנבואות והניחושים בכבד ובאותו אחרים, לאדם ולבריאה, פגעי האש, הרעש והדבר, מלחמות או שטפונות; וכן את לוחות התפילות וההודיות, דברי טכס בחג ובמועד, הליכות פולחן, זבחים, נסכים, השבעות וחנוכת מקדשים, סמי־פיטום־הקטורת, דברים שאנשי הדעת והאמונה מוצאים בהם ענין וצורך. אחיקר מאס בכל אלה, ואת תלמידו הוביל לבית־העקד של מקדש נבו,² שבאחד מאולמותיו אצר ספריה גדולה שבה היו דברי־שירה, אגדה ומשל, כל אשר נמצא באשור ובבבל על הענינים המרוממים רוח אדם, בהם גם דברי־ימי אשור ומלכיה; כן היו שם על גבי מדפים, בתוך שקעים שבקיר, מגילות־ספר בארמית ובמצרית, בעברית ובכנענית, דברי־ספרות שאחיקר מצא בהם ענין רב, אף מהנה היה בהם את תלמידו הצעיר להיותו בקי בהוויות־העולם ובאוצרות רוחו.

הכול ידעו, כי אחיקר מצוי לרוב בשעותיו הפנויות בבית־העקד של מקדש נבו. על פתחו ימין חרת חרש האבן בכתב יתידות מוגדל וברור אימרה שומרית עתיקה, וצבע אדום ניתן בה להבליטה לעין כול: “הכתיבה היא אם הנואמים ואבי החכמים”. בפנים היה סדר למופת, כי מעטים היו המבקרים בבית־העקד. בין שרי אשור שהיו סרים לעתים תכופות לעיין במגילות היה רבשקה. איש־צבא זה היה היחידי אשר חיבה יתירה נודעה לו לדברים שברוח. אחיקר קירבהו ברצון והראה לו מגילות־ספר וסח לו על דברים חדשים. הלוחות תפשו מקום ניכר ומגובבים היו זה על גבי זה בתוך מגרעות וכוכים שבקירות, ואחיקר ידע למצוא תמיד בקלות את מבוקשו, ותמיד הקפיד להשיב את הלוח למקומו הקודם. בקיאות זו הפליאה את אסר־חדון, ועוד יותר הפליאהו כוח־זכרונו של אחיקר; הוא ידע הרבה מן הדברים האלה בעל־פה, והיה קורא בעיני־רוחו מתוך הזכרון, כקורא מעל הלוח.

על שולחן־אבן רחב ידיים שניצב ליד הצוהר למען יפול עליו האור, מצא אסר־חדון מגילה קטנה כתובה ארמית בכתב ישר ונאה, ואסר־חדון, שידע ארמית החל לקרוא בה כאילו זמנה במיוחד בשבילו. מידה רבה של סקרנות היתה בו, ולפי שבן־מלך היה, נהג חירות גם בתחומיו הפרטיים של אחיקר. הפעם לא כיהה בו מורהו, כי מצא בכך ענין חינוכי. היה זה אחד מן המכתבים, שאחיקר היה שולח מזמן לזמן לאחת המדינות הסמוכות, לרכוש לו דברים, שבארצו לא השיגה אותם ידו, לא מפאת מחירם, כי אם משום שלא היה להם דורש, והסוחרים לא יטרחו בשל יחיד לשאת, עם רכולתם בדרכים הקשות, חומר שאינו עובר־לסוחר. הפעם היה המכתב כתוב לאחד מאנשי גבל הנכבדים, וזה ענינו:

לעבדבעל שלום וברכת האלים תחול עליו!

שמעתי כי אדני המלך סנחריב לא פגע בכם לרעה ונפשי עלזה בקרבי. שלומי טוב. כבוא הספר לידיך, ולקחת את סופרך מעתיק המגילות והלכת אתו לזקני העיר. אולי תמצא בשבילי מגילה חדשה מארץ יהודה, או משרידי אוגרית הקרובה לעירכם. שולח אני שכר העתקה כאשר יושת עלי. ברכתי ליהוכל זקן חכמי גבל אשר יבוא לעזרתי. הואילה לתור אחרי כל הלוחות והמגילות אשר טרם אדע עליהם, ואם תמצא דבר אשר לא בקשתי ולא כתבתי לך אודותיו, אך תחשבהו מועיל ויפה לבית־העקד של נבו, ולקחת אותו ושלחת אלי. דבר אחיקר סופר המלך סנחריב ונושא החותם בחצרו.

אסר־חדון כילה לקרוא וצחק:

“אבי מריק את אוצרות זהבם של העמים, ואתה מחפש את מגילותיהם ומשיב להם מכספם”…

“אני לוקח מהם את אשר נחסר אנו… כי זהב, לדבריך, יש לנו למכביר”.

“בודאי שיש לנו! עשירים אנחנו מכל המדינות בעולם”!

“לא בזהב העושר, בני”.

“במה, איפה, אם לא בזהב ובאבנים טובות”?

“העושר, בני, הוא בלב האדם ובנפשו, במגילות היפות שהן פרי רוחו הנדיבה. עם המדמה כי עשרו שקול רק בזהב ובאבנים טובות ובדברים דומים לאלה, עם זה דל הוא עד למאד”…

הנער הקשיב בסבר־פנים רציני ולפתע קפץ לענין אחר:

“אמי המלכה מבקשת לראות פניך עם תום־השיעור”.

“בטרם החל השיעור כבר אתה מזכיר לי סופו”..

“לא. לאחר־כך”!

“טוב, בני. שב ונלמד פרק בתפילת ההודייה בראש־השנה. עליך לחזור ולאמור לי היום בעל־פה את כל אשר למדנו”.

“בי, מורי ואדוני, ־ התחנן אסר־חדון – למדתי וחזרתי ולמדתי והפרקים פרחו מזכרוני. לא אזכור דבר”!

“תאמר פרק מן הלוח הראשון. אל נכון תזכור את ההתחלה”?

אסר־חדון שקע בזכרונו פתח ונשתהה, אמר משפט ראשון והפסיק. ארשת־צער נסתמנה בפניו הצחים:

“אכן, לא אזכור… לפני ימים רבים למדתי את הפרקים האלה מפי כוהן־עשתורת ומאז לא שבתי לשננם. השבוע עסוק הייתי בלימודי־הקרב,בקשת וחץ ובנהיגה ברכב אשר קיבלתיו מתנה מאת אבי לפני צאתו. נשבע אני בנבו, כי אלמד ואדע את הפרקים עד תומם”!

“אם לא תדע, אסר־חדון, ונשאת את שם נבו לשוא”!

“אלמד ואדע”!

“אם כן, תאמר לי עתה פרק מעלילות גלגמש. פרקים אלה אתה זוכר, כי למדנו אותם לפני זמן לא־רב. בחר לך את אשר תבחר, כי חפץ אני לדעת, אם לא שכחת גם את אשר למדת מקרוב”.

“טוב! – ניתר הנער בשמחה ממקומו – זכור אזכור ואגיד את הפרק, בו מספר לנו אוּת־נפישתים על חרדת־האלים מפני המבול, לאחר שהכניס לתוך הבית השט אשר לו מכל החי על פני האדמה”.

“קרא, בני, ואשמע”.

בחפזו שיבש אסר־חדון את ראשית הפרק, אך המשכו זכר יפה. קרא שורותיו מזכרונו, בקול ברור וצלול:

"גם לב האלים פחד מפני הסערה.

נסו, הרה נמלטו, אל הררי שמי־אנו,

כפופים ככלבים אל הקיר נשענו.

עשתר נתנה קולה כיולדה בחבליה,

נהמה ביפי־קולה, הגבירה באלים:

היתה טיט־יון ארץ היפה לפנים,

כי אני רע יעצתי בסוד־האלים.

איכה צויתי רע בקרב האלים?

איכה אמרתי לשחת את כל האדם?

הלזאת ילדתי, טפחתי בני־אנוש,

וימצאו את הים שגר־דגה"?³

נהרה של קורת־רוח התפשטה על פני אחיקר, בהאזינו לדברים היוצאים מפי הנער, שוטפים בחן ובעוז. תמיד ישתאה אל תפארת־הלשון בה נכתבו הפרקים האלה, ותמיד הם כחדשים בעיניו, ואזניו לא תשבענה לשמעם. “אכן, ־ אמר היה בלבו – זה כוחם של דברים יפים”. ושמח היה כי זוכר אסר־חדון את שהוא לומד, ואם גם שכח אותה תפילה תפלה, אין כל רע בכך. הוא טפח לו בחיבה על שכמו וזירזו:

“ועתה, חושה בני, אל הכוהן המורה שבחדר־הלימוד והביאה משם גוש־חומר שנלוש יפה, לכתוב עליו מכתב לאביך המלך. ועל גבי לוח אחר תעתיק פרק מדברי־הימים של אחד ממלכי אשור”. בסתר לבו נתאווה לומר “של אחד משודדי אשור”… רעה חולה היתה בו באחיקר, שתמיד מצא אוון במלכי אשור. מתוך אהבתו הגדולה לבני־עמו יש וראה דברים שנתעלמו מעיני אחרים.

ג

אסר־חדון יצא החוצה. היה יום חורף רך ובהיר. אף כי הניח את אחיקר מחכה לו, לא נזדרז להביא את החומר הדרוש. ברצון היה מתחמק עתה מבין חומות־המבצר, עובר דרך השער הראשי שנועד אך למלך ולפמלייתו, ויוצא לרחוץ בכוסור, שמימיו הזכים שוטפים להם בנחת, וסיעת־דגים חולפות לרוב על פני קרקעית חולו הזך. טוב גם להרחיק קצת מן השער הראשי, בשביל הנמשך אל השדות ולראות את החומות מרחוק. יפה המראה: בתוך המישור רחב־הידיים, מתנשאים מתוך חומות הזקורת, הארמונות הגבוהים, הנרשמים בלב בחוסנם ובשיעור־גודלם. בהיותו ילד מתחמק היה מחוץ לשער ורץ אל אריה־הנחושת הרובץ בכיכר מול השער הגדול, מול הפרים המכונפים, מול דמויות גלגמש הניצבות משני הצדדים, והוא חונק במו־ידיו את כפיר־האריות אשר צד. חיבה יתירה נודעה ממנו לאריה־הנחושת, מפני שלא היה גבוה כפרים העשויים אבן, שכנפיים להם ופרצופים להם כשל כוהן חמוּר או מלך אשורי, המפיקים כובד־ראש, וכתבות סביב להם המכסת כל מקום פנוי, מזכירות לו פרקי־שיעור שלא למד עדיין. ואילו חית־הנחושת פרצופה פרצוף אריה ממש, וברוב חמדה היה רוכב על גבו, מלטף רעמתו,ובאחזו בטבעת הגדולה דומה היה לו, שהוא מפליג על החיה הדוהרת לארץ־החיתים, מעבר להרי אררט, ולכל אותם המקומות, שאביו וזקנו לחמו וכבשו בחרבם. “כאשר אגדל – היה אומר בלבו, ־ אצא אף אני למסעות מלחמה רחוקים ואת אשר לא כבשו אבותי אכבוש אני בכוחי ובחכמתי”! אלם מתפלא היה, על שום מה הצמידו לגב האריה טבעת עצומה זו. יום מן הימים נתחוור לו תכליתה.

היה זה לאחר שחזר אביו־זקנו סרגון ממסע־נצחון בארץ רחוקה, שגם את שמה לא יזכור. עוד היה ילד, אך זוכר הוא יפה את תהלוכת־הנצחון, את דהר־המרכבות, את השלל הרב, שהוסע בעגלות־עץ ארוכות, ואת אלפי השבויים, אנשים, נשים וטף. ואיך נשאו החיילים את האלילים שלקחו בשבי ואת כלי מקדשיהם זהב, לקול נגינת נבל, כינור, תוף ומצלתיים, אף הם מן השבויים, והמוני־אשור צחקו ולעגו למישבתם. וגדולה היתה השמחה. אחרי־כן, עם תום התהלוכה, הציגו החייילים מול שער המלך מחזה־לראווה אשר כינס המונים עליזים ושיכורי נצחון. בתוך סוּגרי־עץ גדולים, שהוסעו על גבי גלגלים, היו כלואים באזיקים שריו וזקניו של המלך המורד באשור. לבושים היו מחלצות תפארתם, שהיו לסמרטוטים מרוב לכלוך וזוהמה, ואחדים מהם, שאביו־זקנו שפך עליהם את חמתו במיוחד, היו כרותי אף ואוזן, להשחית מראיהם ולהרבות את קלונם. רבים מהם פצעיהם כבר נגלדו, ונראו כצלקות, ואילו אחרים פצעיהם טרם הקרימו עור, והיו צובאים עליהם רוב זבובים אשר השחירו כזפת, והציקו לכלואים עד מות. ואף כי החיילים נצטוו להרחיק מהם את ההמונים, מצאו להם הללו דרך להתקלס באומללים וללעוג למפלתם. עמדים היו ויורקים לצדם בבוז, זורקים בהם קליפות של פירות וירקות רקובים. רבים התבדחו למראה השבויים העלובים, תוך גסות שהגבירה את השמחה, ורק מעטים נדו לגורלם המר. ביחוד משך את תשומת־לב ההמונים האיש אשר היה בול לטבעת שעל גבי אריה־הנחושת:

שלשלת ברזל כבדה היתה רתוקה לסד אשר לרגליו היחפות והמצולקות, כי ברגל עשה דרך ארוכה וקשה, ושתי שרשרות־נחושת דקות נתונות היו כחח באפו ובשפתיו, להבאיש ריחו ולהגדיל קלונו. עמד לבוש בגדי ארגמן ותכלת, לפי שמלך היה בארצו, אך הבגדים נתרפטו, נזדהמו ודמו לבלואי־סחבות, והביט נכחו בעינים קמות, כי עיוור היה. בפקודת סרגון ניקרו לו קבל עם את שתי עיניו, על אשר פשע באשור וביקש לפרוק את עולו מעל צוארו. לעתים כורע היה וצונח ארצה מאפיסת־הכוחות, ואז היה אחד החיילים דוקר בו ברמחו, להקימו על רגליו, לקול צחוקם של ההמונים ולשריקות הבוז והלעג שנשמעו מסביב. לעולם לא ישכח אסר־חדון את המראה הנורא הזה, כי האנשים הנכרים אשר הובאו לחרפה ולדראון לא עוררו בו כל רגשי זעם כי אם רגשי חמלה. ואל אריה־הנחושת פחד לגשת זמן רב ולרכב עליו כמנהגו, ולילה בלילות ראה בחלומו את המלך העלוב והמיסכן, כשהוא עומד ליד ערשו, ומשני חורי עיניו ניגרות דמעות דם… הוא זעק מרוב פחד וייקץ משנתו. אחת השפחות הבהילה אליו את אמו, ולאור הנר ישבה לידו והרגיעה אותו בלטיפותיה עד שנרדם.

אסר־חדון נתעורר מהזיות זכרונותיו וימהר אל אשר נשלח. הקיף את מקדש־נבו, עבר ליד בית־המלאכה של האורגות בד ומרבדים, אלו נשים מן השבויות, שהכוהנים מעסיקים אותן בכל מיני עבודות לצרכי המקדשים, ונתקרב לאגף, שבו נמצא בית־הלימודים לבני־השרים על ספסלי־אבן נמוכים לאורך־הקירות, בידיהם חרטים עשויים קני־סוף והם מטביעים בקצותיהם המחודדים על פני לוחות החימר הרכים את סימני הכתב, בהשגחת הכוהנים. לפני זמן־מה עוד היה יושב ביניהם, אך מיד לאחר שהוכרז כיורש־העצר, נמסר לחינוכו של אחיקר החכם. הנערים, רעיו מתמול־שלשום שמחו לקראתו, הפסיקו לימודיהם ורחש תמהון מהול בהערצה עבר ביניהם: “אסר חדון”… גם הכוהן חש אליו לשרתו בסבר פנים. את מבוקשו נתן לו מיד. על גבי לוח־עץ קטן הביא לפניו גוש חומר בהיר ורך שנלוש אותו בוקר, ואסר־חדון לקחו, העיף מבטי־שמחה לעבר הנערים חבריו, וחזר אל מורהו המחכה לו.

ד

אחיקר הרים אליו את ראשו מעל גבי מגילת־קלף:

“אין אתה חס על זמני היקר, אסר־חדון”?

“סלח נא, מורי ואדוני, כי לא בי האשם. מחכה הייתי לחומר עד שהוכן”.

“ואני ראיתיך מבעד לפתח, כשאתה עומד בחוץ זמן רב למדי”.

.“כן מורי ואדוני… – הודה הנער ופניו הסמיקו – שקוע הייתי במחשבותי”.

“כל דבר יפה בעתו. על מה חושב היית, בני”?

“חושב הייתי על הארצות, שתפולנה בידי כאשר אהיה מלך”. אחיקר נעצב אל לבו והעיר לו כמוכיחו על פניו:

“מחשבות גאווה הן, בני, ולא תמיד הן באות כתומן. טוב עצם בידך מאוז בסיר רעך, וטוב כבשה קרובה מעגל רחוק ממך, וטוב צפור אחת בידך מאלף צפרים מעופפות”.

הנער צחק לשמע הדברים:

“יפה הוא משלך, מורי ואדוני, אך בחסד אלי־אשר הן לא ייגרע חלקי מגורל אבותי. עוד נכוני לי ימי תפארת וגדולה, ואת כל אשר אעשה אחרות גם אני על מצבות־אבן ולוחות־הארמון”!

"אכן, – לחש אחיקר לעצמו – בחסד אלי אשור… – ובפנותו אל הנער: “ועתה, שב לכתוב את מכתבך לאביך המלך, כי בעוד יומיים יצאו הרצים, וראה שהכתוב יהיה יפה, אשר יאתה לבן־המלך”!

הנער ישב אל השולחן. מגוש החומר פרס לו חתיכה כמלוא־הכף והיה משטח אותה על גבי לוחיות העץ עד הייתה דקה כפת לאפייה. לקח סכין עשוייה עצם וחתך בקצותיה, עד שנתקפחה צורת העיגול שהיתה לה קודם־לכן ולבשה צורת־מלבן. הנייח את הסכין על גבי הלוח הרך לרוחבו, ובחרט אשר בידו שירטט קוים דקים, ברווחים שווים,והיה הלוח מוכן לכתיבה.

הנער השהה מעט את קצה החרט בין שיניו, ולאחר ששקע במחשבות, כמפליג בדמיונו למרחקים הזרים, בהם עורך אביו את מסע־המלחמה, החל לכתוב וכולו כובד־ראש, מטביע בחרט את הסימנים כמראה יתדות קטנים, והם מצטרפים זוגות־זוגות או קבוצות גדולות יותר, לאורך ולרוחב, כובשים טורים ארוכים וישרים, זה מתחת לזה, לבטא את דברי הנער. לאחר שסיים לסמן בחרט סימון אחרון, ניגש למעשה החביב עליו מעצם־הכתיבה. מעל צוארו הסיר את החותמת, שהיתה תלויה בפתיל מושזר תכלת וארגמן. היתה זו חותמת־גליל קטנה ונאה, עשויה בהט, ציר־זהב מבריח אותה וידית קטנה צמודה לה להחזיק בה בשעת הטבעתה בחומר. אסר־חדון לקח את החותמת, הרטיב אותה תחילה בתוך קערית מים, לבל ייאחז החומר בתוי הציור החרות; מתחת לכתוב הניח את החותמת על הלוח וגלל אותה מקצה לקצה, עד אשר הוטבע הציור האהוב עליו, יפה וברור: גיבור־ציד הנועץ את רמחו באריה טורף. בשעתו, כאשר ניתנה לו הזכות להשתמש בחותמת, כיאה לכבושו של יורש־העצר, ירד עם אחיקר לשער הפסילים והחותמות לבור לו אחת מהן. האומן ,צידוני כנראה, הראה לו כל מיני ציורים, דמויות אלים וכוהנים הניצבים לפני המזבח עם כלי הקטורת, או ליד עץ־החיים הקדוש, וציורים רבים אחרים אך כולם לא מצאו חן בעיניו ולא נחה דעתו עד שהראה לו האומן חותמות של אריות מסוג אלה שיהו נהוגות בימי אשורנזירפל גיבור־הציד. ציור אחד משך מיד את לבו, ולפי הוראותיו חרת לו הצידוני בגליל־בהט קטן את גיבור החיל, כפי שתיאר לו אסר־חדון, ועד היום חביב עליו הציור הזה. ועוד יותר חביב עליו מעשה־הטביעה בחומר, שהיא ברורה ויפה. “מה מצער הדבר – היה אומר בלבו – כי ייבצר ממני להטביע בבת אחת בחומר גם את הכתוב, תחת אשר אשב ואשרטט כל סימן לחוד”…

עתה הושיט לאחיקר את המכתב הכתוב על גבי הלוח. המורה קרא את הכתוב בקול רם:

“למלך המלכים, אדוני אבי סנחריב, מאת בנך עבדך אסר־חדון. שלום למלך אדוני ולאלופי־צבאך. יתן אשור בידיך את אויבי־המלך ויפלו בחרבך כעמיר אחרי הקוצר. אשור האל ועשתורת בארבלה⁴ יטו אוזן קשבת לתפילתך, ילכו לפניך בקרב. יהי רצון שתשיב חרבתך לתערה ועיניך רואות את כל השלל, הביזה והשבויים,זהב, כסף ואבנים טובות, צאן ובקר. שלום באשור. שלום במקדשים. שלום במצודת המלך. עבדך לומד דעת מפי אחיקר במקדש־נבו”.

“קצרים דבריך, אסר־חדון, אך טוב שאין בהם שגיאה. ועתה הכן לך לוח גדול מזה וכתוב עליו את הפרק מדברי־הימים שאתן לפניך. אמנם, אבות־אבותיך כולם משתמשים בסגנון אחד, ובלשון אחת, ומספרים איך בנו היכלות, ארמונות ומקדשים, כמה אריות צדו וכמה ערים כבשו וכמה ראשים ערפו ומה מספר החללים שכרתו ידיהם. ועוד מעשים רבים טובים כאלה, אך כל זאת עליך לדעת ולהכיר, כי כן הוגד לי, ואת פי אביך המלך אין להמרות”.

ה

הנער לא הראה אף הוא חשק רב לשקוע בפרקים מדברי־הימים של המלכים הקדומים. די היה לו בכתובות שראה וקרא בנינוה, בדור־שרוכין, בארמון אביו זקנו סרגון. לפיכך ביקש לו תואנה להשתמט משיעור זה, והוא שטח את בקשתו לפני אחיקר:

“הבטח הבטחת לי לספר עוד מן החידות, שחד לך מלך מצרים בארמונו. תאב אני מאד לדעת ולשמוע את הדברים”.

אחיקר חייך מתוך קורת־רוח. הנה איך יתפוש זאטוט זה את לבו בחלקות!

“טוב בני. אעשה כאשר הבטחתי, ואתה אל תשכח לכתוב את אשר צווית”!

אחיקר המיש את המגילה אשר לפניו הצדה, שטח זרועותיו על השולחן, הירהר רגעים מועטים, לזכור מה עליו לספר ולא סיפר עוד, כי יש ויחזור אל הדברים שכבר נאמרו ואסר־חדון יעמידו מיד על טעותו. פתח ואמר, כקורא את הדברים מזכרונו:

“והנה, מלך מצרים מנסה היה אותי בדברי חידה ומשל. יום אחד קראני אליו ויאמר לי באזני שריו וחרטומיו: ‘באר לי, אחיקר, פשר הדבר הזה: סוס אדוניך צהל באשור וסוסותיו פה שמעו ותפלנה עוליהן מפחד’. יצאתי ואצו על עבדי לתפוס לי חתול וליסרהו בשוטים בכיכר־העיר. ויהי כאשר ראו המצרים את המעשה הזה וילכו ויגידו למלך: ‘גבה לב אחיקר וגם התל בנו, כי פקד לייסר חתול קבל עם’! וישלח המלך לקרוא לי ויאמר אלי: ‘למה זה השפלתנו’? ואען ואמר לו: ‘אדוני המלך לעולם יחיה. החתול הזה הרע לי במאד. כי סנחריב מלכי העניק לי מתנה תרנגול אשר קולו ערב מאד, והיה כקראו וידעתי כי המלך חפץ לראות את פני.והנה אמש הלך החתול הזה לנינוה וימלוק את ראש תרנגולי וישב’. ויען המלך ויאמר לי: ‘רואה אני, אחיקר, כי מאז באת בימים נתבלעה דעתך עליך. הן מפה עד נינוה מהלך שלוש מאות וששים פרסה, ואיככה ילך החתול בלילה אחד למלוק את ראש התרנגול ולשוב’? ואען ואומר: 'ואיככה זה שמעו סוסותיכם פה קול צהלת סוס אדוני ותפלנה עוליהן, והמהלך בין מצרים לאשור שלוש מאות וששים פרסה”?

עיני אסר־חדון הזהירו:

“הכית את מלך מצרים שוק על ירך”!

אחיקר המשיך:

“בזה עוד לא תמו הדברים, כי חרה אף המלך ויאמר לי: ‘באר לי, אחיקר, פשר החידה שאחוד לך עתה: עמוד אחד מחזיק שנים־עשר ארזים, ולכל ארז שלושים אופנים,ולכל אופן שני חבלים: האחד לבן והאחר שחור’. ואען ואומר: 'אדוני המלך! גם רועי־הבקר בארצנו יודעים פשר הדבר הזה. כי העמוד אשר אמרת הוא השנה, שנים־עשר הארזים חדשי השנה הם, ושלושים האופנים שלושים ימי החודש המה, ושני החבלים, האחד לבן והאחר שחור, הם היום והלילה”.

הנער מדושן־עונג היה לשמע תבונת אחיקר מורהו וחכמתו:

“הכית את מלך מצרים בלשונך, ואבי יכהו בחרב”!

“חדה היא מכת־הלשון, אך מביאה גם מרפא לגוף ונחמה לנפש. לא כן מכת־החרב, בני כי אין לדעת חרבו של מי תחזק, ואשר יוכה לא יוסיף לראות באור־שמש”.

הנער השתער בעקשנות על מורהו:

“לא אבין לרוחך, מורי ואדוני! הנה אשמע מפיך דברים נגד המלחמה, דברי־ימי אשור ומלכיהם אינם טובים בעיניך, וכל החרות בידי אבות אבותי על כיבושיהם ונצחונותיהם – והלא תפארת אשור וגדולתה היא המלחמה וכל העושר הרב וברכתו ממנה יבואו לנו”!

“בני, אחדים ממלכי אשור פעלו גם גדולות ונצורות בשביל בני עמם, אך המעשים הטובים שחרתו על הלוחות מעטים הם, כי טבעו בנהרי־נחלי־דם, תעלות־המים להשקאת־השדות, אשר התקין אביך ברוב חכמה, טובות חן בעיני מכל כיבושי העמים וארצותיהם; התעלה הגדולה הנעשית בפקודת אביך, אשר תביא לתושבי נינוה מים זכים לשתיה ממרחקים, מן הזאב אשר מימיו ניגרו עד עתה לשוא לתוך החידקל – יקרה בעיני אלף מונים מכיבוש ארצות הצידונים, העילמים והבבלים גם יחד; העצים הרבים והיפים אשר הביא אביך המלך מארצות רחוקות לטעת אותם על אדמת־אשור, יפים הם בעיני מכל שכיות־החמדה של הביזה והשלל הזורמים לאשור; אתו צמח חדש ויקר, כותנה, שהביאו אביך מהודו הרחוקה ושתלו בארצנו ובנותיו ונשותינו אורגות מצמרו בגדים ואריגים – ברכתו טובה וחשובה בעיני מכיבושה של ארץ מצרים כולה! אך אלה הם הדברים, בני, אשר תבין אותם לאשורם כאשר תגדל. עוד הרבה יש למלך לעשות בארצו הוא,בטרם צאתו לכבוש ארצות לא־לו, ולהחריב אותן על לא חמס בכפן. ויש הרבה דברם אשר אנו צריכים ללמוד מן העמים הקטנים האלה, שאשור טורף אותם כטרוף הזאב את הכבשים”!

“כי הזאב דרכו לטרוף”… – חייך אסר־חדון.

“אם כן,מי יתרון לאדם על הזאב”?

“תבונתו”!

“הוא אשר אמרת, בני, ־ בשכלו! כי זו היא המתת היקרה ביותר, שבה חוננו האלים את האדם. ויש אשר התבונה לא נחלת־החזק היא, כי אם סגולת־החלש, כי לא כל החזק בחילו הוא גם החזק ברוחו”.

"אמרת, מורי ואדוני, כי יש דברים שאנו יכולים ללמוד מן העמים הקטנים. היש בהם בוני ארמונות, חומות ומקדשים וערים כאשר יבנו האשורים? היש בהם צבא, אילי־ברזל, רכב־מלחמה, כלי נשק שרי־צבא ורבי־חרשים כאשר יהיו לנו? היש בהם אלים כאלי־אשור הגדולים השולטים ברום ובתהום?

“בודאי, בני, יפים המיקדשים והארמונות שאשור מקימה, אך מצרים אינה נופלת מאשור בתורת־הבנייה, ויש גם אשר תעלה עליה, אך גם מצרים וגם אשור בונים את כל הפאר הזה בעמל־כפיהם של מאות אלפי עבדים ושבויים, רבבות אלפים אשר מרוב עבודה קשה ומפרכת ייתמו לגווע ביסורים קשים, ובטרם יפחו את רוחם יקללונו בחמת־זעם. וגם בבל מפליאה לעשות בבנייה, ותבנית היכליהם וגניהם התלויים תעמוד נגד עיני רבי־החרשים שלנו בבואם לבנות בערינו. ואשר לאלי־העמים, אם גדולים וחכמים הם, אם תשועה בהם או אין, לא אוכל, בני, להשיב לך הפעם, כי מאד נכבד הוא הדבר אשר לא תשיג אותו בשנותיך, וטוב יהיה אם נדבר על כך כאשר תגדל. אך אם יש לנו ללמוד מהם,הבה אגדך דבר אשר טרם חשבת עליו: נלחמים אנו בבבלים, אשר אליהם גם אלינו הם, ואשר שפתם שפתנו היא, ואשר את חכמת החוזים בכוכבים למדנו מהם, וכל הסיפורים היפים על בריאת־העולם,על המבול, ועל גלגמש ועלילותיו, ודברים רבים אחרים בשירה ובהודיה – כל אלה מידיהם באו לנו, ויש אומרים כי בבל עולה ביופיה על כל ערי אשור גם יחד. הם העשירונו עושר רב, ואנחנו רק מעט מאד הוספנו בכוחותינו ובתבונתנו על כל העושר הזה. וראה נא, ראה, בני, את העבד הזה, העומד בקצה המקדש ומנקה במניפה שבידו את האבק מעל הלוחות האלה, אשר אנו כותבים עליהם בשלוש מאות וחמשיים סימנים, וערימה אחת כבדה זו מכילה רק עלילה אחת. והנה העמים הקטנים האלה, העברים או הארמים, מקפלים כל־זאת במגילת־קלף אחת קטנה, שיכול אדם לשמור אותה בכנף־בגדו גם בצאתו לדרך רחוקה, ללב־ים או לנתיבות־מדבר, לשובב את נפשו. והיה אם יצא בן־אשור לדרך רחוקה וישא על גבו עשרים לוחות כאלה והיה ללעג ולקלס. והעברים, המשתמשים בעשרים ושתיים אותיות, ייטיבו להביע את רוחם עשרת מונים מאשר נביע אנו את רוחנו. יוצאים אנו לכבוש ארצות רחוקות ולהשמיד עמים היושבים לבטח על אדמתם, ואין אנו יודעים לשנות את סדרי לשוננו בתוכנו, למען ירווח לנו, ולמען תוכל לפרוץ חוצה כזרם מים חיים. עוד הרבה יש לנו ללמוד מן העמים הקטנים האלה, אשר כה תבוז להם”.

הדברים שנאמרו מפי אחיקר, היכו את הנער בתדהמה. היתה בהם אכזריות רבה. הן לא יעלה על הדעת לבוא ולהקטין את ערך אשור ולהשפילה, כמשפט אחיקר עתה. אך בקעה מדבריו אמרת כה פשוטה וחזקה, אשר הרעישה את נפש הנער, ומפני שלא ידע מה ישיב לו, התריס במורת־רוח:

“ובכל־זאת הלוך אלך גם אני להכות בהם”

ואחיקר השיב לו בשקט:

"הן ידוע תדע את אשר הוגד לזאב: ‘מדוע זה תלך בעקבי־הצאן’? והשיב: “אבק הצאן טוב לעיני מאוד'… ואתה, בני, שב ותעתיק את הפרק מדברי־הימים, כי בהם אצורה לעת־עתה כל חכמת אשור הגדולה, החולשת על עמים רבים”…

ולא ידע אסר־חדון לתומו, אם לועג לו המורה או כן הוא מדבר.

א

בעוד המוקעים על העצים מסביב לחומת־לכיש נופחים רוחם, ורבים מהם עודם זועקים מפרפרים מעצמת־יסוריהם, שוטטו אנשי אשור ופקידיהם ברחבי העיר, ברחובותיה ובסמטותיה, אספו את כל השלל הרב ערימות־ערימות. זקני לכיש עמדו עוד לא הרחק מן החומה, נכלמים ודואבים, ועיניהם רואות בכל התבוסה והעינויים, השוד והרצח. שקועים בדומיה כבדה, דומית תוגה אין קץ, כבשו פניהם בקרקע, ואת אשר יהגו בלבם לא ישיחו עתה. כבד הוא עונש אלהים אשר ניתך עליהם בכל מוראו. לכיש נפלה, אך היזעם אלהים ויט ידו גם על ירושלים עיר־קדשו? זה עתה ראש־דאגה לזקני לכיש, כי יש והאדם יחלים אם יקטעו לו יד או רגל, אך אם יותז ראשו – – –

לפתע ניתן האות לזקני לכיש, כי שוב יקרבו אל המלך. ושוב העמיד את עצמו חנניה בראש, נוטל על עצמו את כובד־האחריות במתן תשובה לדברי סנחריב הקשים והשנונים. זקן ענוג היה, ולפניו – ארשת חומרה ואצילות. פסיעה אחת פסע בראש, ורעיו מצטופפים מאחרי גבו כעדר כבשים מבוהל.

“זקני לכיש! ראיתם את כל אשר עשיתי לעירכם, כן אעשה לירושלים! אלהיכם לא יצילכם, כי סר חסדו מכם, וגם תש כוחו. בקרוב יובל גם הוא שבי, כאשר אכבוש את ירושלים עירכם ואשים קץ לה ולעמה גם יחד”!

בעיני חנניה הוצתו שביבי זעם. דברי הנאצה בפי סנחריב, בברכו אלהים ועיר־קדשו, העלו חרונו. לפתע שכח בפני מי הוא עומד, אך את תשובתו הביע בדברים ברורים:

“ייבצר ממך, המלך הגדול, לעשות את המעשה הזה, כי אלהי יהודה וישראל הוא האל האחד והיחיד מכל העמים, אשר לא תוכל לקחתו שבי ולהעמידו בהיכל קדשך בין שאר האלים אשר נפלו לידיך. כי לא בשר הוא אשר יוכל לו אנוש, ומלוא כל העולם כבודו”.

"בכל מקום ישכון אלכם זה אשר מאס בכך והסגירכם לטבח?

“מלוא כל העולם כבודו, ובאשר תדרוך כף רגל אנוש עלי אדמה שם ישכון, כי אלוהי האדם הוא”…

הגם על עמים אחרים ישפוך אלכם זה את זעמו כאשר עשה לכם"?

“את זעמו כן את רחמיו. אל קנא ונוקם הוא, אך גם אל הרחמים והחסד. לא לבניו בלבד יטה חסדו, כי אם גם לבני־תמותה בכל מקום. את יונה נביאו שלח אל נינוה הגדולה והחוטאת, לא להענישה כי אם להצילה מזעמו כל עוד לא איחרה את המועד, ואף כי היטב חרה הדבר ליונה, על אשר הפר אלהים דברו ולא השחיתה, כי נשא לעוונה כאשר היטיבה דרכה ושבה מחטאה”.

“אכן, זכור אזכור”… חייך סנחריב “בימי אד־נוררי השלישי היה הדבר. בחוצות נינוה הופיע האיש המוזר הזה, הפיץ אימים בדברים חוצבי להבות. אך מה הדבר, כי אלהי עם אחד יחרד לגורל של עם זר ונכרי ויחוש להצילו. הן טוב היה אלהיכם עושה, כי תחת אשר ידאג לעמים אחרים ידאג לעמו הוא,לפלטו מידי צר כמוני; מרוב דאגה לעמים אחרים, הנה היה עמו הוא למשיסה ולחרפה”.

“כי חטא חטא עם יהודה ואת עונשו ישא. כאשר ידע אלוהיו לשפוך רחמיו על עמים אחרים, כן ידע לשפוך גם זעמו עליו, על חטאו, ואת אשר יגזור הוא יקום. דרכיו לא נדע, אך נאמין בצדקו”.

“עוד מעט גם צדקו ועם עמו יחדלון”!

“גם עם יהודה ייכון לעד, גם אמונתו וצדקו יכונו לעד”.

“הפץ אפיצם במדינות ארצי ושריד לא יהיה להם”!

“ישובו ויתלקטו כי רב כוחם”!

“במה זקן? הן את ארצכם מחריב אנכי, לא עיר ולא כפר – תל אפר; לא שדה ולא כרם, לא עץ ולא בקר. ירושלים תיפול, ואת השארית אקח עמי, או אגירה לפי חרב, ואתה אומר כי רב כוחם. הן אך צחוק אתה עושה לי. במה גדול כוחם כי אדע?”

“כוחם באמונתם”, השיב חנניה בשקט. “גם בהיות חרב חדה על צוארם לא יואשו”.

סנחריב גיחך במרירות ובוז. דברי חנניה הזקן – עקשנות ואמונה אשר אין לה שחר. שונים הם מן הזקנים הבבלים, הארמים, העילמים, החיתים, הצידונים והפלשתים. הללו עוטפים את תשובתם במעטה רך, בבת־שחוק מעורבת יראה, אולם זקנים אלה קשים כארז, עומדים על עברי־פי־פחת – ורוממות אלם בגרונם, ודאגתם לעמים אחרים.

“הבט, זקן, וראה את כל המוקעים האלה אשר ליד החומה, ערמות הראשים המונחים לידך, ההצילה אותם אמונתם”?

“את גופם לא הצילה אמונתם, אך את נפשם הצילה, ואת נפש הבאים אחריהם אשר ילמדו להיטיב את דרכיהם ולחיות על פני האדמה הזאת, הם או נכדיהם או ניניהם, לא נדע את היום, אך כן יהיה. מאמינים אנחנו כי אלהים לא יפר את בריתו עמנו”!

“עם קשה עורף”… – רטן סנחריב – “ועתה שמע, זקן,ואל תכחיש את אשר אשאלך כי לא לצחצוח־שפתיים על אמונתך קראתיך אלי, כי אם בדבר נכבד מזה. הוגד לי, כי את אוצרכם קברתם באדמה. עבד עמוני סיפר את הדבר. תיטיב לעשות, אם תגיד לי, איפה קברתם אותו”.

חנניה התחלחל:

“אכן נודע הדבר”.

פני סנחריב נהרו משמחה:

“אם כן, הגידה לי למען אדע”.

חנניה החליף מבטים רבי־משמעות עם חבריו, מבטים של כובד־ראש ודאגה. מארשת פניהם למד לדעת, כי מבקשים הם לומר לו דבר, אך מאימת סנחריב עליהם לא יפצו פיהם. בשתיקתם הקודרת סמכו עליו, כי ידע את אשר עליו לעשות. לאחר דומיה קצרה וכבדה השתחווה חנניה לפני המלך ויאמר:

“לא נוכל לגלות א המקום, כי בנפשנו הדבר”.

חמת־זעם מהולה בצחוק תקפה את סנחריב:

“בנפשנו הדבר1 מצווה אני וזכר לא יישאר לבני לכיש המעטים, ובמה יועיל לכם אוצרכם הקבור באדמה”.

“למשמרת לבאים אחרינו. להיות להם לעזר ולסעד, כי אין ערוך לו”!

סנחריב הנמיך קולו, אך ניכר היה בו כי אורך־רוחו פקע מרוב כעס:

“ראה, זקן,את פניך אני נושא ואיני נוגע בך לרעה,גלה לי סודכם והיתה לך נפשך לשלל. נפשך ונפש כל הזקנים האלה, אשר ידי לא תהיה בהם אם בתבונה תנהג. כי לעתים קרובות מהירה חרבי מלשוני”.

חנניה הזקן הוריד ידיו ברפיון־רוח ויאוש:

“מלך רם ונישא, לא נוכל, כי בנפשנו הדבר”.

סנחריב פנה לרב־טבחיא:

“ייעשה בהם עד אם יגלו את מחבוא אוצרם”!

את חנניה הדפו הצידה, למען יעמוד ויראה בענות אחיו ורעיו. בין כה וכה בעט בו רב־טבחיא עד כי השתטח ארצה. את זקנו מרט, והיה מטלטלו, בהחזיקו בגדו באגרופו הקפוץ, מעלה ומטה, עד כי חשכו עיניו מחולשה. את רעיו הזקנים חלקו לעיניו בשוטים, עד כי שתת דמם ועורם נפצל רצועות־רצוועת. זקן אחר נקרו עיניו בשפוד מלובן בטרם הבין את אשר יעוללו לו. שנים מהם נקשרו בחבלים אל רכב־מלחמה הרתום לסוסים, – דפקו בהם, והזקנים נגררו על פני הקרקע, נחבטים באבנים ובסלעים ולא נשארו מהם אלא גלי עצמות. אחרי כן שוב כינסו את הנותרים, והם רצוצי גוף ונפש, צללי אדם היודעים כי קצם קרוב. או אז לא הבליג אחד מהם, ובקול מרוסק מבכי ותחנונים פנה אל חנניה:

“אגלה להם, כי לא אוכל לשאת עוד”.

"אחי, - השיב לו חנניה – “עצור ברוחך עוד מעט קט ותיגאל”.

“לא אוכל, אבי, כבד הדבר ממני”!

חנניה השיב לו בשקט:

“אחטא אם אגזור שתיקה עליך, כי על גבי לא חרשו. ואתה, עשה ככל אשר תוכל, והאלים יסלח לך”.

ואז מצא לו הזקן המעונה היתר. בפנותו אל סנחריב אמר:

“אראה לך את המקום,המלך, ותן להם את נפשם לשלל”.

סנחריב קפץ וירד בקלות מכסאו.

“הוליכני למקום ותראינה עיני באוצרכם”!

ב

וילך הזקן בראש. בעקבותיו – סנחריב, רבשקה לימינו, כנהוג, שרי־הצבא וכמה מפקידי המלך וסופריו לרשום את שכיות־החמדה אשר באוצר. חנניה וכמה מן הזקנים, מוכים ופצועים באין מהם מתום, גררו בקושי את רגליהם, נצטוו אף הם ללכת. רק פצועי העינויים, ובתוכם הזקן אשר עיוורו את עיניו, נשארו. המעוּור עמד באמצע בלא דעת מקומו, מעיניו האדומות ניגרו דמעות־דם, ואור השמש אשר חשך עליו היכה עליו בלהטו האדמדם.

סנחריב ומלוויו נכנסו העירה. ליד השער הנתוץ עברו, דרך תלי־חרבות, בין ערימות חללים ערופים, הרוגים ופצועים מתפלשים. העשן, אשר פרץ עוד מן השרפה במנהרה, תלוי היה כחשרת־עב אפלה, כיסה את פני העיר וחדר לעינים. הזקן, אשר כוחו לא עמד לו, הלך בראש מורכן, ואין הוא מעז להשיב מבטיו לחנניה ורעיו, כי בשתיקתם ובזעפם כמוסה היתה תוכחת מסותרת. באחרונה הגיעו לתל, אשר עליו התנשא לפנים המקדש המצרי הקדום ולא שרדו ממנו בלתי אם חורבות ועיי אפר. בהקיפם את התל, נעצר הזקן ליד גדר־אבנים דחויה, עתיקה, אשר אבניה התפוררו מרוב שנים, והורה בידו על אבן אחת, כבדה מרעותה, ויאמר:

“חפרו פה, כי באדמה קברנו אוצרנו”.

ויצחק סנחריב:

“באדמה! מקום טוב מזה לא מצאת, זקן”?

רבשקה הזעיק פלוגה מאנשיו, אשר פתחו בכשילים ובכילפות, והשליכו את העפר מסביב, תחוח ורך, כי אך לפני זמן מועט חפרו פה, והחיילים לא נתיגעו הרבה בעבודתם. לראשונה ביצבץ ונגלה כד אחד גדול, כרסני, ומיד לאחריו, לאחר נקותם קצת את העפר, נגלו כחצי תריסר מהם, דומים לראשון, מטפחות־בד קשורות לצואריהם, משוחות בכופר שחור ובדונג, לשמור עליהם מטחב ורטיבות; כדי־חרס פשוטים וחזקים אשר ישמשו ביהודה להחזקת שמן או יין, ואותיות פקיד בית היוצר טבועות בהם: “בת למלך”, להעיד על מידתם הנכונה. ויעמדו כל האנשים תמהים ומשתאים, ורבשקה אשר הבחין בעיני סנחריב את קוצר רוחו הנושא בחובו תמיד התפרצות זועמת, לא חיכה עד אשר יסירו החיילים את חתיכות הבד הדבוקות יפה אל פי הכדים וחותמות עליהם. תפש כשיל מידי אחד האנשים, ובתנועה זריזה וזהירה היכה על כרס אחד הכדים, עד אשר הובקע, וחרסיו נפלו על פני הקרקע. אך דבר לא נשפך ארצה, לא זהב ולא אבנים טובות, כי אם דבר צהבהב נשקף מתוכו. ויך רבשקה שנית בכשיל, בפגעו בכד, ואת המכסה המכופר קרע ממנו בחזקה, ולפני עיני המסתכלים נראו עתה בבירור ארבע מגילות־קלף מקופלות וצרורות יחד. לא התקררה דעתו של רבשקה וניפץ את שאר הכדים בזה־אחר־זה, וגם בהם היו מגילות־ספר כאשר בראשון. אנשי אשור לא הבינו את הנעשה. סנחריב היה הראשון אשר פרץ בזעמו כי רב:

“הלהתל בי תאמרו, זקנים ארורים”?!

“הה, אדוני המלך”! – קרא חנניה מנהמת־לב – “חלילה לנו מלעשות כדבר הזה, כי אוצרנו בזה לפניך! דברי תורתנו ונביאינו אשר גנזנו למשמרת, למען לא תיגע בהם יד לרעה, כי במגילות האלו טמון כל עשרנו”.

סנחריב הוכה בתדהמה. הניצבים לידו דממו מרוב פחד. רבשקה אף הוא מופתע היה, ובסתר לבו גם הפליאו הדבר. סנחריב ביקש לכסות על רגשו הנבוך בלעג בפנותו אל חנניה:

“הגידה לי, זקני, היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות, לכבוש ערים, למגר אויב ולשים עמים למס עובד”?

“למעלה מזה”.

“אל מה ירמזו דבריך”?

“עשויות המגילות לכבוש לב אדם עד סוף כל הדורות”!

ג

יהושפט שר־צבא לכיש וחמישה־עשר מאלופי־חילו אשר נותרו בחיים, הובאו בידי משמר כבד להישפט בפני סנחריב היושב עוד על כסאו, סועד סעודתו ושותה יינו, כי מיאן להפסיק את פרשת העינויים והשפלת כבוד תושבי לכיש בטרם יוגלו. והיה סנחריב לוגם להנאתו מיין יהודה אשר הובא לו, כי בלכיש רב היה מספר הכדים החתומים אשר הכילו יין משובח מכרמי־השפלה. עינו נחה מפעם לפעם על שרי־הצבא אשר הובאו, אלה אשר כה הפליאו להגן על לכיש. החרבות נלקחו מהם, אך עודם לבושים מדי המלחמה, קובעיהם ושריוניהם. אחדים מהם פצועים וחבושים, פניהם מלוכלכים מזיעה ומזוהמת־האבק ועשן הקרבות, אך גם כמנוצחים עמדו עמידת גברים הנכונים לכל. יהושפט פסע פסיעה אחת קדימה, כיאה לראש חבריו, לא קד ולא השתחווה, כי איש־צבא היה אשר נלקח בשבי, וגם ידוע ידע כי דינו נחרץ.

סנחריב נתן בו עין בוחנת:

“הראית את אשר עוללתי לאנשי לכיש ולחייליה”?

יהושפט החריש.

“ולא יחרד לבך”?

“חרד היה לבי לפני כיבוש לכיש, אך לא עתה”.

“והעינויים אין מוראם עליך”?

“אין מנוס מן היסורים”.

“ואדם שמפשיטים עורו בעודנו חי”?

סנחריב צחק בהכותו בכף־ידו על ניצב חרבו המפוארת:

“עוד נכונו לנו שעשועים עד בוא־השמש, ואתה היטיב־נא לשחק לפני כיאה לגיבורי־מלחמה. אל נכון שמעת על יעבידו מלך־חמת. גיבור מלחמה היה ורומח ידע להטיל בכוח רב, ולא היה שני לו. במצות סרגון אבי הפשיטו את עורו חי. או אז התיפח כאשה יולדה אשר צירים אחזוה. צורח היה עד כי כיום אשמע את קולו. ועתה הגיע תורכם. אָחל בקטן אשר בכם ואכלה בגדול ובנכבד אשר בכם, בך שר־הצבא. ואם לא ימס לבך כמים, צרוח תצרח גם אתה”!

יהושפט שתק. הוא ורעיו קודרים היו. חזיון־בלהות, הנה זה היה וקם לעיניהם. שישה־עשר איש היו אחרונים לעינויים. והאד כבר לוּקח מהם בכוח־הזרוע והושכב על גבי קרש המיוחד לדבר. את ידיו ואת רגליו כפתו להצידו לבל יזוז, שנים מן הטבחים ומאכלות בידיהם ניגשו לעשות בו כאשר נצטוו.

יהושפט עצם עיניו ואת ראשו הרכין על חזהו. היה זה שמעיהו. שר־אלף אמיץ־לב, אשר במו ידיו טילטל את סולמות הצרים העמוסים חיילים אשוריים ושמטם מן החומה; בידו אחת סוכך במגינו על פניו מפני החצים, ובידו האחרת מחץ בהם בחרבו והדפם. ועתה פתחו בו. הוא לא צרח אך נאנח אנחות שוברות לב, חרף רצונו. דממת הצופים היתה כבדה, מתוך ההמון נשמעו בכיות ואנקות נשותיהם ובני־ביתם של הנדונים. אשה אחת, צעירה ויפה השכילה לפרוץ לה דרך בין שורות־החיילים, אשר מרוב סקרנות והסתכלות במעונה, לא השגיחו בחמקה ביניהם. במרחק אמות מספר מכסא סנחריב השתטחה ארצה ואת קולה הרימה בזעקה קורעת־לב:

“הושיעה, אדוני המלך”!

רב־טבחיא עט עליה בחרבו השלופה בידו, אך סנחריב עצר בעדו בתנועת־יד יפה. אין־זאת כי אשה אמיצת־לב היא אם הרהיבה עוז בנפשה להבקיע לה דרך אליו. נתן בה עין בוחנת לראות את עיניה שטופות הדמע, את ארשת הכאב בפניה, אשר הזכיו לו יפי פני המלכה זכת. נימה סמויה רעדה בו בסנחריב, רגע אחד של חולשת־הדעת מאז הוחלה פרשת השפטים.

“מה לך, אשה, כי נזעקת”?

“הה, אדוני המלך, לבי מתפלץ מכאב וצער! חוסה־נא על השרידים העלובים האלה אשר אין בהם רוח חיים, ותן להם את נפשם לשלל. המיתני נא בחרבך, מלך גדול וגיבור, ואל אראה במותם כי נורא הדבר”!

“הנמצא אישך בין אלה”?

“כן, אדוני ומלכי, אך מבקשת אני על נפש כולם”.

“הוציאי את בעלך ונחזה בו”!

האשה ניגשה לקבוצת שרי־הצבא המצטופפים ואחזה בידי יהושפט. הלה פסע אחריה נרעש וקודר. גבה־קומה היה ויפה־תואר. השתאה למראה אשתו האמיצה. כבחלום ראה ושמע את הדברים, ובעמדו לידה הגיע אליו קול סנחריב:

“זה הוא אישך ואלופך אשר אין מורא היסורים עליו. אכן, גבר רב־אייל אשר כוחו במתניו. תפליאני אהבת אשה לבעלה. ועתה איעתר לך, ואתן לך לבחור כטוב בעיניך, להראות לך כי אכן מלך־חסד אני. שישה־עשר הם אלופי־הצבא אשר ללכיש, אשר חטאם כבד מנשוא. והיה – אם אַחיה את בעלך, ויוצאו החמישה־עשר להורג, אך אם יוצא אך בעלך להורג – וחיו הללו בגללו. ועתה, שפטי בין האחד לבין הרבים, בידך גורלם”!

ד

ותהי דממה גדולה עוצרת־נשימה. האשה נדהמה. תוציא מלה אחת מפיה ובעלה יחיה. אך חמישה־עשר הגברים האלה, המתבוננים בה בדומיה ומצפים לדברה יוצאו להורג. ואת בעלה ראתה, יפה תואר ונתון לחסדה. ובתוך עם־לכיש מחכות נשים וילדים בחרדת־לב לאשר יקרה בעוד שעה קלה לגברים האלה. סנחריב – אין להאריך את רוחו יתר־על־המידה, כי הפכפך הוא, ויכול לחזור בו. האשה עצמה את עיניה כמבקשת להחליט בלי לראות את כל אלה התלויים בה. באחרונה הסבה ראשה לעבר סנחריב ומהיות עיניה שטופות דמע לא יכלה לראותו אלא בטשטוש־הדמות! המלך נראה לה כמבעד למסך עשן כחלחל, אך מוחש בכל כוח שלטונו ועריצותו. עתה אימצה את קולה החנוק:

“אדוני ומלכי רב־החסד! יחיו נא החמישה־עשר, כי לא אוכל לראות במותם, אך אם נדיב־לב הנך, אפילה־נא לפניך את תחינתי האחת והיחידה: קח, המלך גם את נפשי, כי לא יעצור לבי כוח לראות בעינוייו”.

זאת היתה תשובה לפי רוח סנחריב. הביט סביבו כמבקש לראות רושם דבריה על מקורביו. האשה עמדה במבחן ולא הכריעה את הכף לטובתה. תשובתו לא איחרה לבוא:

“גם בזאת איעתר לך, אשה עזה כנמרה, כי גברת ברוחך בבואך להציל את נפש בעלך ולא לעמוד על דם רעיו הרבים. אך נראה־נא, אם אישך ישווה לך בגבורת רוחו, וזה דברי: לפני אשר אצוה להפשיט ממנו את עורו בעודנו חי, אצו לתת חרב בידו, והוא אשר יקח את נפשך במו ידיו, למען לא תראינה עיניך במותו הוא, כאשר ביקשת ממני”!

רב־טבחיא הושיט ליהושפט את החרב.

נדהם ונרעש לשמע כל הדברים האלה, החזיק האיש את החרב בידו, וטרם ידע אם להתל בו אמר המלך את דבריו, או אמנם כן הוא. ואז שמע את קולה הנעים של קרנה רעיתו אשר לא קיפח צלילו גם ביאושה המר:

“יהושפט, אישי ואלופי! עשה כאשר צווית. המות יגאלנו במחיר־החיים אשר ניתן לרעיך ולבני־ביתם. הנה אעצום עיני, בעלי ואישי, למען לא אראה בהניפך חרבך, ולמען לא אראה ברעוד ידך, שר־צבא־לכיש! אך שקה לי ואמצני אל לבך לרגע קטן”.

קול זקן הפורץ בבכי־תמרורים נשמע לפתע. היה זה חנניה, אשר למגינת לבו עד היה לסבל אשר טרם תם. כל אשר ראו עיניו עד עתה לא הוציאו דמעה מעיניו שכן ידע כי זהו הגמול ואין לשנות. אך עתה התמוטט ורוחו נשברה בו. בעיני רבים עמדו דמעות. היחידי אשר לא נע לא זע היה סנחריב, אשר חיכה לראות אחרית־דבר, כי טרם האמין גם הוא במתרחש לעיניו. אמיצה מכולם, נכונה ברוחה ועשויה בלי חת היתה קרנה:

“אל ירך לבבך, בעלי ואלופי, יראה המנצח הגדול, כי אין פחד בלבך. עשה כאשר ציויתיך, פן נאחר המועד”!

יהושפט ניגש אליה. בעוד ידו מחזיקה החרב, חיבק אותה ולחצה אל לוח חזהו הרחב. גם מבעד לשריונו שמעה את הלמות־לבו, ורגע עמדו חבוקים באלם־רגש. בעוד לחיו סמוכה ללחי אשתו, נשק לה פעם ופעמיים על כתפה החשופה. מסביב עמקה הדממה. דומה, כי היקום עצר נשימתו, בהרימו את ראשו ראה יהושפט, כי עיניה עצומות הן, כמחכה לחסדו האחרון. ואז – למען לא יאריך את רגעי צפייתה הנוראה – נעץ את חרבו בלבה במכת־תנופה חזקה ומהירה. אנחה חרישית נמלטה מפתחי פיה. את עיניה פקחה לרגע, מוכות תמהון, וצנחה לרגליו. יהושפט כרע לידה, שלף את החרב מלבה, וקילוח־דם פרץ על צחות בשרה. בתוך הדומיה הכבדה אשר מסביב,קם האיש, ובעוד החרב מטפטפת דם רעיתו בידו, אחז בניצב שלה בשתי ידיו, ולקריאת התמהון שפרצה מפי רבים, תקע אותה בכל כוחו בבטנו, מתחת לשריון. התמוטט וכרע ליד גופת־רעיתו. ידי מעניו כבר לא השיגוהו.

הרגשת צער ואבל היתה מסביב. אחים היו לה מנצחים ומנוצחים כאחד. אז ידע סנחריב, כי יש והאדם יחמיץ בחייו מעשה החסד הגדול ביותר אשר אינה לו הגורל לעשותו. אמנם, ברגעי חולשה הירהר בזאת אך המראה לא מש מעיניו, ובלילה לפני עלותו על יצועו אמר חרש לרבשקה:

“גדולים מעשי הגבורה אשר הראו הבעל ואשתו מגבורת־חיילים בשדה־המערכה. כי אלה יפליאו לעשות כבני־חורין, בבקשם את הנצחון ואת התהילה, ואל ההראו את גבורתם בטרם־חדלון, בתתם נפשם כופר חיי־הרבים. ניחמתי על כי לא ציויתי להשאירם בחיים”.

בלילה ההוא לא עצם סנחריב את עיניו.

*

השפטים אשר עשה סנחריב בתושבי לכיש נשכחו ברבות הימים, כי אין זוכרים את המתים אשר בחייהם לא היו שונים מרבים אחרים, ורק בני־ביתם וקרוביהם התאבלו עליהם עד אשר מתו גם הם. אך דבר מות־יהושפט ואשתו קרנה, לא מש מפי כל. עליו הירבו לספר תושבי־לכיש, אשר היו עדים לקיצם המר והנשגב. רבים מאנשי צבא אשור, אשר אף הם חזו במראה, סיפרו עליו בשובם לבתיהם. שנים רבות אחרי־כן נפוץ הסיפור, בו העלו בני־יהודה על נס את אהבתם של שר־צבא לכיש ורעיתו, עזים בחייהם ובמותם. אכן, אין קץ לאכזריות האדם,אך אין חקר גם לרוח האדם.

א

“הגווילים הם לחם חוקי מדי יום ביומו. לפני יומיים ביקרתי יחד עם קליסתנס בעיר ביבלוס¹ הצידונית שמפותחת בה תעשיית מגילות־הספר. בבתי־מלאכה שלה יודעים לעבד יפה את גווילי הגומא, וכן מגילות־קלף. רוכשים אנו שמה את כל הגווילים המשובחים הנחוצים לנו לצורך עבודתנו. מצויים שם גם הרבה תלמידי־חכמים מן הכנענים, היודעים להפליא את מלאכת הכתב וההעתקה, הן בלשונם והן בלשון יוון, שכן רבים הפונים אליהם לצורך זה, לפי דבריהם בעיקר משתי מדינות: מיוון ומיהודה”.

“מיהודה זו הקטנה”?

“תתמה תמוה! מרבים לעסוק בכך. את מגילותיהם שולחים הם צרורות־צרורות ליהודי בבל ומצרים. גם לארצות אחרות לתוכן נקלעו מבני עמם. קליסתנס נפגש עם אחדים מהם והוא מרבה לשוחח איתם על עיקרי תורתם וחכמתם. גם על אורח חיים שלהם ונימוסיהם. אחד מהם, רוכל יהודי המלווה את המחנה, מספק לנו את הגווילים. מנחם שמו, וקליסתנס מרבה לשוחח עימו, וכבר שגורות בפיו הרבה מלים מן העברית, שכן לשון זו, המכונה גם כנענית, משותפת להם ולצידונים, וגם לעמים אחרים בתחומי ארצם”.

“דברים של ענין אתה סח לי קליארכוס”.

“ועוד דבר מופלא הוגד לי עליהם. דבר שאירע כאן בעבודת הסוללה. רבים מבני יהודה, מן השבטים המצויים לחוף הים, שעוסקים הם בספנות יחד עם הצידונים, עובדים בשפיכת הדייק. דימיאס מהלל חריצותם ומסירותם. הם גם מסייעים בידו, לפי דברי המהנדס, בכמה וכמה תחבולות שמביאות הן תועלת רבה. אך לראשונה ניתגלה בהם דבר תמוה למדי: ביום השביעי לשבוע שהם מונים, שובתים הם מכל מלאכה והיום קודש הוא להם לתפילה ולמנוחה. גם בארצם אינם חוגרים חרב ביוםהשבת שלהם, אינם חורשים אדמתם, ואינם עובדים כל עבודה עד שקיעת החמה”.

“מנהג תמוה באמת”. – מחייך ליזיפוס.

“קליסתנס אומר כי מנהג ראוי לשבח הוא. כי יום זה, לדעתם, מבדיל בקדושתו בין שאר ימות החול. גם מפי אריסטו שמעתי שבחו של מינהג זה”.

ליזיפוס מקשיב בפליאה רבה:

“הברברים הללו”!

“גם הצידונים הברברים מצטיינים בחכמת התכונה, והם־הם אבות הספנות מהם למדו גם היוונים, כשם שלמדו מהם את תורת הכתב. העברים טוענים כי הם המציאו את חכמת הכתב ואילו הצידונים שנדדו בספינותיהם לאיי הים שימשו רק שליחים לאמנות זו, ולדברי קליסתנס יש צדק בדבריהם. אך הם, הצידונים, נהירים להם שבילי רקיע וים כשבילי ארצם”.

ליזיפוס מגלה מורת־רוח קלה:

“אין הם חביבים עלי, הצידונים והעברים כאחד. העברים משום שפורצי־גדר הם ואין הם יודעים לוותר בשעת־הצורך, כגון עיקשות זו שלהם בעבודת היום השביעי בסוללה. מין גאווה היא זו להיבדל מאחרים, ובבלואי בגדים שלהם נראים הם כבזים לנו.. והצידונים האלה, סוחרים ותגרים שעיניהם רק לביצעם, אינם נירתעים מחטיפת נשים בארצות סחרן, ובמראה שלהם לא ייבדלו מן העברים הברברים”!

“לאריסטו רבי ידעה אחרת לגמרי על הברברים הללו”! – סח לו קליארכוס בקיצור – “עלי לרוץ ולחזור אל קליסתנס להמשיך במלאכתי. שכן המגילות רבות הן מיום ליום. מלאכת ההעתקה מוטלת כולה על שכמי וכתפי. משא כבד הוא, ואני – צרור לי גם משלי”.

ב

יום אחד מעיר קליארכוס לקליסתנס כי מלאי הגווילים לכתיבת המגילות פוחת והולך ואין מנחם, הרוכל היהודי, מספר אותם כדרכו. הלה רוכש אותם בביבלוס מפעם לפעם. לאחרונה מורגש מחסור בהם וערכם מאמיר והולך. קליסתנס גוחן על פני התרכוס, בו הוא מחזיק את הגווילים וסימני תמהון בפניו. לפני זמן לא רב מצויה היתה בו כמות ניכרת. מרים ראשו ופליאה בפניו:

“מיספר רב של גווילים היה שמור”!

קליארכוס לובש פני רוגע ותום:

“משתמשים אנו בהם מדי יום ביומו”.

“ואף־על־פי־כן נעלמה כמות רבה מדי ללא שימוש”.

קליארכוס מיתמם ולבו נוקפו:

“כמה וכמה מהם מקולקלים היו”.

“פליאה היא בעיני”.

קליארכוס מרכין ראשו וממשיך לטייט על גבי הגוויל המונח לפניו. הואיל ומורגש מחסור בגווילים והוא עוסק כל הזמן באוהלו בכתיבת הפרקים שלו, נוטל היה משל הגווילים שנועדו לצורכי המלך. קשה היה לו לרסן את יצרו ולהיבטל מעבודתו שהוא שקוד עליה. עתה מרגיש הוא את עצמו כגנב העומד להיתפש בשעת מעשה. לא נוח לו. מבקש אמתלה להסיח את דעתו של קליסתנס:

“ודאי יופיע בקרוב הרוכל ולא נחסר גווילים”.

“עד שיופיע נמצא עצמנו בטלים מעבודה”!

“שמא עלינו לחפש אחריו ולזרזו”?

“האם תדע היכן למצוא אותו”?

“במחנה הרוכלים. מוטב שנקדים ללכת אליו”.

סיבה מספקת לזכות בהפסקה שמנוחה בה. קליסתנס קם, אוסף קולמוסיו, מניח את הגוויל הכתוב כמעט עד גמירא, מהדק את הצמיד של קסת הדיו ומזדרז לצאת מן האוהל. קליארכוס מלווהו בשתיקה. שבע־רצון שאין קליסתנס חוקרו בדבר הגווילים החסרים. אין זאת, כי אינו חושד בו. התלמיד מכיר לו טובה בלבו על כך ומהרהר כי אסור לו להעמיד את קליסתנס בנסיון נוסף. ואשר לגווילים, אף כי עולים הם ביוקר, יזמין שוב כמות מספקת לצרכיו, כאשר ייפגש עם הרוכל שלא בנוכחות קליסתנס.

מחנה הרוכלים סואן וגועש כדרכו, על קולותיו, תגרניו, נדף תבשיליו, ריח צלי בשר וניחוח רקיקי דבש ומעדני רקח של פירות. בתוך סוכות ארעי, שמחצלות קנים מהוות להן קיר וסככה, יושבים חיילים הוללים וזוללים הסועדים לבם, לוגמים יינם ומקנחים במיני תרגימא. אחרים מקישים בקוביות שלהם על גבי לוח עץ צבוע שחור; שרטוטים גיאומטריים וקווים אדומים צולבים אותו ומחלקים לשטחים מסומנים במספרים, מהם המביאים מזל ומהם המכשילים; המכובד שבמיספרים, עשרה רב־הקסמים, האוצר כוחות סמויים, המצוייר בטבורו של הלוח, קטן בהיקפו והקוביה הנופלת עליו מזכה את בעליה בזכייה רבת־ערך. זוהי נקודת־המוקד והריכוז של כל המפלל לחסדה, ושעה שהקוביות מוטלות בזעף או בניחותה, תלווינה אותן העיניים כמבקשות לאלץ אחת מהן בכוח, שתנוח על גבי המיספר המיוחל שאינו נענה כי אם לעתים נדירות. רבים הם המנסים את מזלם שרובו הפסד ודאי ומיעוטו ריווח. בליל של שפות גועש בזעפו מסביב ויוצאי עמים שונים צובאים על הלוחיות ברעש בלתי פוסק. הצחוק בוקע מתוכם מלווה גידופים חריפים, שגם פני נחתומית שבשוק תסמיק לשימעם.

קליסתנס ולבלרו חולפים בצעדים מהירים, שכן יודעים הם כי עגלות הרוכלים מצויות מעבר מזה של המחנה, שם מוכרים הם את רכולתם שמכילה היא גודש של כלים, חפצים ומיני סדקית, זוטות לנוי ולשימוש, פרקמטייא של כנען, בבל ומצרים, וגם מן המדינות שבאיי הים. אין חייל שלא יסור לכאן לרכוש לו מן הדברים החסרים לו משרוך נעל ועד לבוש, שכן רגילים הם לאבד חפצים וגם הגנבות הפוגעות בהם הן מעשה של יום־יום. עתה עוברים הם, סופרי המלך, מקום שאינו מיועד לשכמותם. הלא הן קובות הזונות, שעומדות הן על פיתחיהן וקורצות קוראות לעוברים ושבים. אין הן לבושות על דרך הצניעות. כל אחת עשויה למשוך את עינו של הגבר החומד לפי טעמו ונטייתו לראות באשה את משאת־נפשו הסמוייה, או בת־דמותה השאולה של זו אשר הניח במכורתו. רבות הן, בנות עמים וגזעים שונים. צהבהבות מארצות הצפון הרחוקות, ושחורות־שיער, מקורזלות, בנות כושים מאפריקה, ובתוכן גם מטרונות שירדו מגדולתן, או שבויות יווניות מתבי שנמכרו לעבדות ולקלון.

ג

את מנחם, הרוכל מיהודה, מוצאים הם כשהוא שרוע על גבי מחצלת קנים מתחת לעגלה שלו שמכוסה היא בד מדונג בלתי חדיר לגשם. שקוע במגילת־ספר שכתובה היא בכתב העברי. למראה אורחיו הנכבדים ימהר לצאת ממקום מיקלטו כשהוא מצטדק:

“אני יודע. הגווילים שלכם. הבטיחו להכינם בעוד יומייים או שלושה”.

“בלי הגווילים”, – מסביר לו קליסתנס בחיוך – “תועים הדברים שלנו בחלל האויר”.

“גווילים ריקים הם כמו ילדים שטרם נולדו. עוד אין בהם רוח חיים”…

|אכן, יודע אתה. ואנו מבקשים לגאול אותם ולהעניק להם חיים".

“כמו המגילה שלי”… – מחייך מנחם בביישנות – “רוח חיים בה”!

“זו שאתה קורא בה”?

“זו ורבות אחרות. מרוב בטלה קורא אני במגילה אחת שאני בוחר בה. קורא אני פה בנכר ורואה מראות שלי ביהודה ארצי”.

קליסנתנס נוטל את המגילה בידו וסוקר אותה. כתובה היא לא משמאל לימין כדרך היוונים, כי אם מימין לשמאל כדרך הכנענים. דבר זה ידוע לו מזמן ואין בכך כל חידוש, פרט לכתב שישר הוא וברור; שלא ככתב הכנעני העתיק, שמפותל הוא, ואילו אותיות אלו מרובעות הן ונאות. קליסתנס הופך בה כמבקש לעמוד על מהותה. תוהה על הרוכל המוצא לו פנאי לקרוא בה ואף ענין. הוא פונה אליו כמבקש לבחון אותו:

“מה כתוב בה במגילת־ספר זו”?

הרוכל, זקנו קצר ומחודד ופניו שזופות שמש. בעיניו השחורות מרצד ניצוץ של משובה. דומה, בבת־אחת נימחקים מעל פניו סימני רוגז. שכן אין המחנה מסביר פניו לרוכלים ונתונים הם לפגיעה בגופם ובממונם. לקליסתנס יבקש להסביר בנועם־פנים, דבר שמתקשה הוא קמעה. שכן כיצד יוכל למסור לו מושג מעולם זה המתרחש בין השיטין תוך כדי־קריאה, והריהו אומר לו:

“הרבה דברים. כל מגילה ומגילה יש בה דבר נאה”!

“מה, למשל? ספר לי”.

“הנה בזו שאני קורא כתוב על רות המואביה האצילה בנשים, ואיך בועז מבית־לחם, מן האפרתים, נושא אותה לאשה; ובמגילה זו קורא אני על אהבה בין אחד לבין רועה יפה, השולמית; זהו שיר השירים למלך שלמה; וזו מגילה על הפרסים, שאחד מהם המן הצורר, הציק לאחינו בשושן; מגילה זו אסרו הפרסים להפיץ אותה ברבים, ואילו עתה.. ועוד מגילה שמורה אצלי והיא מספרת על אדם אחד קשה־גורל. איוב שמו. אלוהים הרע לו מאד וריב־דברים לו עם רעיו. טרוניות קשות כלפי אלוהים וגורל. מה שאתם היוונים קוראים פילוסופיה”… – הוא מחייך חיוך רב־משמעות ומוסיף בענוות־רוח ־ “לא הכל יכול אני לספר כמו בלשון יוון. זה צריך לקרוא כפי שכתוב”…

“כלומר בלשונך אתה”?

“כן, כן, זהו הדבר. בלשוני אני”.

“היפה הסיפור על אהבת הרועה”?

הרוכל מסמיק קצת ושזף פניו נוהר:

“מאד יפה. מושך את הלב”!

“מלים יפות, חיבוקים ונשיקות”?

“גם זה”… – הבעת צער הכיסופים מסתמנת בפניו – “הרבה מלים יפות ומושכות את הלב”…

“מבין אני”, ־ משיב קליסתנס – “בספר בודאי כתוב עוד יותר יפה”.

“מאד יפה! – חבל שאינכם יודעים לשון בני־יהודה”

“האם לא מוטב שאתם תדעו לשון בני־יוון”?

“צריכות האומות לדעת אחת לשון חברתה”.

“לשם מה”? – מיתמם קליסתנס.

“אמשול לך משל: ספינה שמביאה פרקמטייא שלכם, כלום חוזרת היא ריקם”?

“לא, ידידי. מביאה היא פרקמטייא שלכם”.

“זה הדבר”!… – מדגיש מנחם בנעימת נצחון “כספינות הללו שהולכות הלוך ושוב ועוסקות בחליפין. והרי שני העמים נישכרים”…

“האם המרכולת שווה בערכה”?

“גם אם אין היא שווה ילמדו שניהם להכיר מהו הטוב והמשובח”.

“שמא יקחו מן הזבורית”?

“לרוב יבחינו בני־אדם בין סולת לפסולת”…

“אם כן מבקש אני מן הסולת שלכם. הרבות הן המגילות המצויות ברשותך”?

הרוכל מושיט ידו לעבר שתי העגלות שמכוסות ומקורות הן. פרדים שלו, המושכים בהן, להעבירן ממחנה למחנה, בעקבות חיל הכיבוש של אלכסנדר, רועים בקירבת מקום על פני האחו. קשורים הם בחבלים אל גזעי שיחים למען לא יברחו. סייס צדוני, שפרנסתו על שירות הרוכלים, מטפל בהם. קליסתנס מביט כה וכה תוהה על הרוכל:

“בעגלות הן”?

“כן, בעגלה אחת המגילות, ובשניה – סחורה אחרת”.

“עגלה מלאה מגילות? אינני מבין”! – טוען קליסתנס.

“כן, מגילות־ספר. בשביל יהודי בבל”.

“בשביל יהודי בבל”?

“בודאי! הם מקבלים מגילות שלנו מירושלים. סומכים הם על סופרי יהודה שמיטיבים להעתיק את דברי התורה וכל הגווילים האלו שאני קורא בהם. הם משלמים בכסף מלא בעד כל מגלה ומגילה, לפי שעקב הפולמוס הזה בין המלכים נשתבשו הדרכים, ואין קשר עתה בין יהודי בבל לבין אחינו ביהודה. ואני אהיה הראשון המביא להם מגילות חדשות”…

הה… מבין אני", ־ ממלמל קליסתנס – “הרי זה חידוש. כנראה בשביל הזקנים יש לי משהו אחר. בעגלה השניה”.

“מה ישלך בשביל הזקנים”?

מנחם ניגש לעגלה, מתיר בזריזות את הקישורים של שולי היריעה, מוציא שקיק קטן עשו בד אפור ופשוט. הוא מחזיק אותו בכף ידו כשוקל ערכו ומראה אותו לקליסתנס:

“זה בשביל הזקנים ההולכים למות”.

“ודאי מין רפואה לחזק את לבם, לא כן”?

“לא. לא”… – מנחם חושף שיניו בצחוק קל – “זה לא רפואה לגוף אלא מעין רפואה לנפש. לאחר מותם. זהו עפר מארץ יהודה”.

“עפר”?

“כן, עפר. כמו ידי חפרתיו באדמת ירושלמים ומילאתי בו שקיקי עפר אלה”.

“אינני מבין”! – קורא קליסתנס כאדם שמבקשים לתעתע בו. נוטל את השקיק בידו שוקלו אף הוא ־ “מה צורך להם בעפר זה”?

“זה כדי להניח למראשותי המת”.

דומה שפני קליסתנס מוארים לפתע באור של בינה יתירה. הוא קורא לקליארכוס כמבקש להעמידו על הדבר:

“האם דתכם מצווה על כך”?

“לא. מינהג שעדיף הוא על דין”.

“לשם מה”? – מנחש קליסתנס, אך מבקש הוא לשמוע הסבר.

“מבין אתה? שלא יאבדו את הקשר עם מכורתם גם לאחר פטירתם! בחייהם – המגילות, לפרנס רוחם; ובמותם – עפר הארץ, לגאול אותם מאדמת הנכר. שכן אדם השוכח בחייו את מולדתו כבן הוא המתכחש לאמו יולדתו”.

הנער הרמולאוס

הרמולאוס היה אחד מנערי המלך, בני משפחות מיוחסות שנתחנכו במחנה אלכסנדר מוקדון ונועדו לשמשו לאחר־מכן שריו ומפקדי צבאו. קליסתנס, סופר המלך שנמנה על מוריו ניבא לו עתיד מזהיר, שכן נער מחונן היה ובעל חוש מפותח לצדק ולעקרונות החירות. הוא ליווה את המלך במסע ציד ואירעה לו תקלה בשל מעשה חפוז שפגע בכבודו של אלכסנדר. המלך הענישו באופן מחפיר. הרמולאוס הכין התנקשות בחייו, בה שיתף גם את חבריו, בהסתמכו על מעשי עריצות להם נתפש אלכסנדר. בסיפור זה מובלטים אופיו וסגולות רוחו של הנער, תאור הציד והעונש.

א

בוקר נאה בזיוו ובמשבו הלטפני בטרם חום; נוהר בתכלתו הקעורה והרועפת עדנת דומיה צלולה, רכה, על פני ירק יערות ושדות. משני עברי המישור רחב־הידיים מצטופף יער אורנים כקיר אפל־ירוק. מול הרוכבים על הסוסים, במרחק רב מאחורי סבך הסוף, מכסיפים אגמי המים עד לשפולי האופק. וכבר מופרת הדומיה בשל מזימה כבושה החורגת מן התכונה אל המעשה. מפעם לפעם בוקעות תקיעות שופרות ועונות להן נביחות כלבי הציד המובלים ברצועות בידי משרתים וציידים הבקיאים במלאכתם והיודעים לכוון את המועד הנכון לציד כל חיה ועוף. נביחות הכלבים פולחות בזעף עויין את חלל האויר הזך ומטילות לתוכו אי־שקט המרעיש את הלב. יום של ציד הנערך לשובב את רוחו של אלכסנדר. שעשוע החביב עליו מאז ומתמיד, בכל מקום, ואין זה משנה מהו טיב החיה וסוגה. אין הוא חת מפני אריות ונמרים, ואף אינו בוחל בשועלים ובזאבים; נכון לכל ציד המביא לו עונג של רדיפה ודריכות שבקליעה אל המטרה. הפעם, אומרים, מזומן לו ציד חזירי בר ושועלים. עוד לפני צאתו של אלכסנדר מתפלגים אנשיו לשני אגפים קיצוניים, מזה ומזה, המכוונים דרכם לאגמים. שליחותם היא לערוך איגוף בקשת רחבה ולהניס במידת האפשר את החיות אל המרכז, מקום בו יימצא אלכסנדר, להקנות לו אפשרויות של רדיפה אחרי שללו.

אלכסנדר רוכב בראש על בוקאפלוס ומאחריו כמה מנערי המלך, משרתיו, נושאי חניתות וציוד אחר שיש בו מן הצורך. המישור המשתרע לפניהם מרהיב עין ברחבותו וירקותו הרעננה שטוחה עד לקו הסוּף. מרחוק מהווה הסוף בצפיפותו מעין פס צהבהב ותפרחתו הנוצית, כעין הלובן הרך, נעה ברוח המתפלשת בו כחומקת ורק מרעידה אותו קמעה. מפעם לפעם מפנה אלכסנדר ראשו אחורנית כמבקש לבדוק משהו, עינו נחה על הרוכבים אחריו בריחוק של כבוד. לבסוף, משחוזרת ונחה עינו על הרמולאוס, הוא קורא לו בקול, בהושיט מולו את אצבעו, כמזמינו אליו:

״אתה, הנער!״

הרמולאוס מזדקף על אוכפו כולו רתת:

“אני? מלכי הרם!”

אלכסנדר מנענע בראשו לאות של חיוב. הנער מדהיר את סוסו ונטול־נשימה מתייצב הוא לצד אלכסנדר:

“לפקודתך, המלך!”

“הרמולאוס שמך, לא כן?”

“כן, מלכי!”

“כבר יצאת פעם לציד?”

“כמה פעמים, מלכי. עם נערי המלך”.

“המיטיב אתה לקלוע?”

״כמיטב יכולתי, המלך!״ – עדיין מתנשם הוא נירגש.

עתה רוכבים הם שניהם זה ליד זה. הואיל ואין המלך שואל, אין הרמולאוס מעז להוציא הגה מפיו, רשותו של המלך לשאול, לשוחח; עליו לחשות ולהיות ער ודרוך. הן לצדו של המלך ירכב, האדיר במלכים מאז ומתמיד, והוא רק אחד הנערים הדלים. בן־בלי־שם וחסר תהילה; רק גופו המתבגר ונפשו הסעורה, העורגת, ההוגה בעולם ומלואו, אך הדלה עדיין ממעש כלשהו; רק צרור של חלומות גודש את נפשו ואינו לפי שעה, כי אם אחד מנערי המלך, כמוהו כרבים; ולפתע – לצדו של המלך האדיר. דומה, כובש הנער את נשימתו בחובו, שלא להפריע למלכו בניע כלשהו. דרוך עד לכאב ראש, שכן דמו מחיש מירוצו ומפעים להטו במוחו. טוב שאין המלך דובר עתה ואינו פונה אליו. עוד שהות מה נחוצה לו כדי להרגיע קמעה את רוחו. חבריו מביטים בו בודאי מתוך קנאה עזה על האושר שנפל לפתע בחלקו. היה אמיץ, הרמולאוס! ואל תתרגש… לאט לך…

“עוד מעט ובוגר תהיה, הנער!”

“בעוד שנה, המלך, בן י”ח".

“לשרת בחיל המלך?”

“אל כל אשר אקרא, מלכי!”

“הראוי אתה למשימות נכבדות?”

״ככל שיכבד התפקיד – כן אבחן, מלכי".

“האם הכשירוך מוריך כהלכה?”

“הם כמיטב יכולתם, ואני כמידת שקידתי, המלך”.

“מיהו הטוב שבמוריך?”

“קליסתנס, מלכי. הטוב והנאור שבהם!”

“במה כוחו יפה?”

“בנועם דבריו, בבינתו, באורך־רוחו, מלכי”.

“האם כה ייטיב ללמדכם?”

“אין כמוהו! נוטע הוא בנפשנו, מלכי, מן הטוב ומן היפה”.

“האם גם דעת חבריך היא זאת?”

“כן, המלך. אהוב קליסתנס על כולנו!”

“הרבה בקיאותך בשירה, בהיסטוריה?”

“כל אשר אלמד אזכור, מלכי”.

“הבה ונראה, הנער: זכורה לך שבועת סולון בפי הנערים?”

“כן, מלכי. זכורים לי כמה משיריו וגם חוקיו”.

“טוב ונאה. אפתח במשפט הראשון של השבועה ונגידם לסרוגין. מוכן?”

“ברצון, מלכי!”

אלכסנדר: “לא להמיט חרפה על נישקי הקדוש!”

הרמולאוס: “לא לזנוח לעולם את חברי בשורה!”

אלכסנדר: “להלחם בעד המקדשים ולטובת הכלל!”

הרמולאוס: “בין לבדי ובין עם האחרים!”

אלכסנדר: "להשאיר את ארצי במעמד טוב יותר מאשר היה לפני!״

הרמולאוס: "לשמוע לצו השופטים והחוקים ולהגן עליהם מפני התקפה!״

אלכסנדר: “לחלוק כבוד לדת המולדת!”

הרמולאוס: “ולחלוק כבוד לאלכסנדר מלך המלכים!…”

אלכסנדר מושך ברסן סוסו ומעכבו. בפניו ארשת של תמהון: “אין זה כתוב בחוקי סולון, נערי!”

הרמולאוס, העוצר גם הוא בעד סוסו, מישיר מבט בפני אלכסנדר: “אך כתוב הדבר, מלכי, בספר החוקים שלי!”

״בשל כך, נערי״, – מחייך אלכסנדר חיוך רחב־לב ומצודד –“עלול אתה לתת את הדין באתונה, שכן לפי חוקי הדמוקרטיה אין מקום למשפט כזה שאתה מוסיף בנדיבותך הרבה… שכידוע לך, אם כי אני מעל לחוקים, איני פוגע במסורת שלהם ומניח להם לחיות כרצונם, ואין הדבר למורת־רוחם”.

ב

אלכסנדר מרפה רסן סוסו וזה ממשיך ברכיבתו הקלה והרמולאוס שוב לצדו. רגוע קמעה וכבר הבטחון חוזר ושולט בו. מה טוב ויפה שזכר את דברי השבועה ולא החסיר מלה. משבח הוא את עצמו על הסיום שהוסיף. ניכר כי גרם קורת־רוח למלך. ועצם השיחה איתו? כמה פשטות יש בה, כמה חירות, ובאיזה נועם יפנה אליו, ממש כאל ריע שווה־זכויות למישחק..: תוך כדי הטלת הפסוקים איש ברעהו, כמטילים כדור זה בזה, הוסחה ממנו ההרגשה כי רוכב הוא לצדו של האדיר במלכים!.. וכמה חביב הוא. אדרבא, יעמידני במיבחן וימצאני ראוי לו, לשירותו, ולואי שלא אכזיבו. חטא להכזיב מלך זה שכל מגע עימו מרומם את הרוח ונוסך בנפש רצון של מסירות ונאמנות בלי מצרים, רצון של אהבה עד בלי חוק! אכן, אם כך נוהגו עם הבריות, הרי שאין נפלא ממנו… מחר אספר: רכבתי עם המלך לצידו, ומה פשוט ונעים־הליכות הוא!…

לפתע יזדעזע הרמולאוס. המלך פונה אליו:

“הלומדים אתם גם פרק בהלכות המדינה?”

“לעתים מזומנות, מלכי”.

“מפי מי?”

מפי אנאכסרכוס וקליסתנס, המלך".

“וכיצד אנאכסרכוס?”

״מסביר יפה פירקו אלא ש –״

“אלא מה?”

“קצת צונן הוא, מלכי. מדייק, אך כאילו מרחק קיים בינו ובין הדברים”.

“מה פירוש מרחק, נערי?”

“משל אין הדברים נוגעים לו, מלכי. עומד מעל להם”.

“כלום אין קליסתנס מדייק בדבריו?”

“גם הוא ידייק, מלכי, אלא שחום בדבריו ולהט הנפש…”

“המטיף הוא לצורת השלטון?”

דומה שהרמולאוס נתקל לפתע באבן־נגף. זו הפעם ישיב בזהירות:

“לא, מלכי. אך מיטיב להסביר את הניגודים”.

״שבין?״ – תולה אלכסנדר מעין שאלה סתמית.

“שבין צורת שלטון לחברתה, מעלותיה או מגרעותיה”.

״כלומר?״

“כגון זו, בין הדמוקרטיה לבין האוליגרכיה, המלך”.

אלכסנדר בוחנו במבט מהיר וחד, כמוצלף מקרן העין:

“והידבר גם על הטיראנים?”

“במידה, מלכי, שהוא מבקש להסתייע במשל מן העבר”.

“כלום פוסל קליסתנס את שלטון הטיראן?”

״הרי מחלוקת היא זו גם בין הפילוסופים…״ – מחפש לו הרמולאוס אמתלה שיוכל לצאת בשלום מן השאלה המביכה, שכן ידועה לו היטב דעתו של קליסתנס והוא ממשיך בבררו יפה את המלים – “אלא, טוען מורי, כי צריך שתהיה לשליט השליטות המוסרית המוחלטת. שיצדיקו מעשיו את דאגתו לטובת הכלל”.

“האין הוא דן את השליט לפי עלילותיו?”

“לא, מלכי. בעיקר לפי מידותיו. כי לפי עלילותיו עלול השליט להצליח או ליהפך, ואילו מידותיו קובעות כיסוד ביחסו ובשליטתו על הבריות. כן טוען מורי, כי השליט צריך לדעת את תורת הנפש כשם שהרופא חייב להכיר את תורת הגוף, שכן אם זה שוגה יקפח חיי אדם, ואילו אם זה שוגה מקפח הוא חיי עם!”

“הה, רואה אני כי קולט אתה דברים. נערי!”

“האין אני מצוּוה על כך, מלכי?”

“בודאי. מסתבר כי רבך קליסתנס בוחן את האדם לפי סגולות נפשו?”

“כן, מלכי. דומני כי זהו עיקר תורתו. אמת הנפש וטוהר המידות”.

“זה לא מעט, נערי. אך המצליח הוא להחדיר תורה זו?”

“כאכר הזורע על תלמי שדהו, יש גרעין והוא ניקלט ויש גרעין שניקפד”.

״יפה, נערי!״ – בפני אלכסנדר טבוע סבר של נועם ונדיבות. הרמולאוס נושם לרווחה. תשובה אחת לא כהלכה – והרי כשלון חרוץ!… וכאן עסק לך עם מלך המלכים שרשאי הוא לשאול ולחקור, אך אין אתה פטור מלתת תשובה נכונה ולעניין. וכיצד הוא מנסח שאלותיו שבכל אחת מהן כמוס איזה עוקץ קל, איזה פתיון להעלות משהו בחכה. ולשם־מה ירבה לשאול על קליסתנס דוקא ומבקש לבחון אותו ואת דרכיו בשאלות עקיפין שלו? לדעת אם חינוכם של נערי המלך עלה יפה? מה טוב שלא סחתי לו דעתו של קליסתנס על הרודנות בכלל וגם על שלטון יחיד. אמנם, אין הוא פוסל את אלכסנדר ונוהג בו כבוד, אך ידוע שלא כל האתונאים ובני־יוון נוהים אחרי שלטון יחיד. מורת־רוח יעורר בהם. אלא שטעות היא, כמובן, למצוא דופי במלך כאלכסנדר, אם כי אינו נקי משגיאות. שהרי מלך חסד הוא, נעלה מעל לכל קודמיו, ונוהגו עימו עתה גם הוא מוכיח משהו. ודאי שגה, אך לא באשמתו, כנראה.

במה יהרהר אלכסנדר קשה לו להרמולאס לנחש, אך ניכר בו כי משהו טורדו, שכן גם ברכבו ספק אם הוא חש עתה בעלם הצעיר המלווה אותו. לבו מפרכס בו מעוצמת החווייה הבלתי שכיחה להימצא במחיצת המלך. רק שעה שהוא פונה אליו בשאלה יכיר כי אמנם לא יסיח דעתו ממנו; וכל שאלה טמונה בה איזו מישאלה כמוסה ללמוד מן הנער על המתרחש בנפשם של נערי המלך ביחסם אליו ודעתם על צורת המישטר בכלל. לפי שיודע אלכסנדר, כי אין הם פטורים מכך ושכל המתרחש בתחומי המחנה, כל המעשים המתארעים בתוקף סמכותו, הדים להם, ומכל־שכן מאורעות מעין אלה שהתרחשו בין אלכסנדר לבין כמה ממצביאיו הקרובים ושלא נסתיימו כשורה. לפיכך מבקש השליט ללמוד מן הפרט על הכלל. הואיל ונבון הנער, מתחיל הוא לחקרו במפתיע, כלתומו. לאחר שתיקה קלה מציץ אלכסנדר שוב לעברו של הרמולאוס, בוחן אותו במבט חטוף וחודר, לצוד קלסתר פניו שבינה בהם ותפארת עלם נאה, המבטיח דמות של גבר בעתיד הקרוב, יפה־תואר ונבון־דבר… לאחר שהוא חוזר וקולט את דמותו הנראית לו גם בחביבותו, ישאלהו שוב:

״מה דעתך, נערי, על טיראנים כמו דיוניסיוס ופייסיסטראטוס?״

“הצד השווה שבהם, מלכי, הוא כי שניהם תפשו את השלטון שלא כחוק”.

״נכון…״ – מחייך אלכסנדר – “אך מי מהם נראה לך יותר?”

“קשה לי לומר דברי לגבי דיוניסיוס, מלכי, שכן גדול ממני ביקש למצוא בו שליט אידיאלי ואף שהה זמן רב בחצרו”.

“כוונתך לאפלטון, נערי?”

"כן, מלכי. אך ניראה לי יותר פייסיסטראטוס, שכן פעל הרבה לטובת הציבור. אך על שניהם מוטב לומר כדברי המושל פיטאקוס ממוטלני: “קשה להיות אדם הגון”…

“בקשר עם מה אמר אותו פיטאקוס דברים אלה? לא אזכור, נערי”.

הרמולאוס ממהר להזכיר למלך:

“דברים אלה אמר אותו פיטאקוס משהרגיש כי ניתפש הוא לעריצות…”

״הה, כך…״ – מביע אלכסנדר פליאתו – “ודאי ניסתבך באי־אלה מעשים”.

“כנראה שכן, מלכי. הדבר הציק לו והתפלל לביטול מישרתו”.

״פירוש הדבר״, – מדגיש אלכסנדר – “כי אין לבטל מצוקת נפשו של אדם המביאה אותו להרהר אחרי מעשיו”.

“כן, מלכי. אך אין די בכך”.

“מה פירוש?”

“סבורני, מלכי, כי הרהורים בלבד, שאין מעשים נכונים באים בעקבותיהם לתקן את האדם, משולים לפרחי אילן־סרק שאינם עושים פירות”.

שוב מעניק אלכסנדר להרמולאוס אחד ממבטיו הבוחנים:

“רואה אני כי הדברים מעסיקים את מחשבותיך!”

“שהרי לשם כך, מלכי, אנו קיימים ושואפים”.

“למה תביאך שאיפה זו, נערי?”

“סבורני, מלכי, כי על מנת ללמוד כיצד למצוא תיקון לדברים שאינם נראים לנו”.

“ובאם אינם טובים בעיניך, כלום תדע למצוא תיקון להם?”

“לבדו לא יפעל האדם דבר, מלכי. אם הרעיון יהיה נחלת הכלל הרי שאפשר לשנות”.

“גם צורת שלטון?”

״סבורני, מלכי״, – הרמולאוס מהסס קמעה אך מסיים – “במידת הצורך…”

עתה אין אלכסנדר מרהיב עוז להמשיך וללחוץ על הנער. בתוך דממת המרחב הגדול נשמע באטום רק הלם פרסות הסוסים על פני האדמה הרכה והמדושאת. אך עתה חש אלכסנדר יפה במהותו של הנער הרוכב לצדו ואין הוא מסיח דעתו ממנו. השיחה איתו קוסמת לו. מתברר לו, כי לא רק נער נבון הוא, בחינת תלמיד חרוץ הקולט ידיעות וזכירת הדברים גם מעשירה את דעתו, אלא מביאה אותו לידי גיבוש מסקנות ברורות, שיש בהן כדי לעצב את דמותו הרוחנית. הואיל והנער טורדו בישותו העצמאית, הריהו מטיל לעברו עוד שאלה אחת.

“משמע, נערי, כי מי שהשלטון בידו עשוי לחטוא?”

“לעתים, מלכי, מתוך זחיחות־הדעת, או מתוך שחיתות־האופי”.

“והרי כל אדם עשוי להיכשל!”

“כן, המלך. אך במידת הכוח שבידו כן גם שיעור התקלה”.

״כלומר?״ – מקשה עליו אלכסנדר.

"לפי שהשליט הפורץ את גבול חטאו, אין מי שיוכל לרסנו והריהו נעשה חמור ומסוכן, שהרי שולט הוא על גורל רבבות בני־אדם הכפופים לו״. – הרמולאוס מתלהב, שכן לא הכל אמור עדיין ולפיכך ינסה לגבש דבריו לשם הסבר – “ויש אשר השליט ינוע בין יצריו המתפרעים בו לבין כמיהתו לטוב וליפה, הלוחשת בו כגחלת תחת האפר, ובבקשו לשכך את קול הצדק המייסרו, סופו שהוא מתקן דבר־של־מה־בכך ומקלקל דבר־של־ערך”.

“האם רעיונך הוא זה, נערי?”

“תוך בירור דברים עם קליסתנס מורי, המלך”.

“האם על הכל תדון עימו?”

“אין דבר שלא אבקש תשובה מפיו”.

“גם ביחס אלי, נערי?”

בפני הרמולאוס פורח הסומק:

"לעתים, מלכי. שכן מעשיך אינם במחשכים, כי אם גלויים כלאור החמה!״

“מעשי הטובים, נערי?”

״הטובים כ – ״ – "אין הרמולאוס מסיים. מחשק שפתיו כנושך בהן.

״כרעים?…״ – שואל אלכסנדר.

“הה, לא, מלכי!”

“אל ירך לבבך. דבר בגלוי!”

“מי אני, מלכי, כי אדונך?”

“הרי כבר דנתני, נערי…”

קולו של אלכסנדר רך וכבוש.

ג

עדיין רוכבים הם לאיטם בלב המישור שאין לו גבול. היער מזה ומזה, מצד השמש עדיין אפילה שוררת בו, שצינתו מרובה מחמתו, ואילו צד היער שכנגד הזריחה מואר כולו ומוצף נהרה כהיכל מפולש; כל גזע וגזע נראה ברור וכעומד בפני עצמו, זקוף ומלבלב בירקותו המסתעפת מול תכלת צחצחות. מרחוק קולטת האוזן לפתע תקיעת שופרות ונביחת כלבים רגוזה. אלכסנדר מעכב את סוסו ומטה אוזן:

“כנראה ששם החל הציד! עוד מעט וניתקל בשועל או בחזיר־בר!” – יורד מעל סוסו תוך שהוא מלטפו על רעמתו ומרעיף עליו חיבת כפו. – “עתה נלך קצת ברגל”.

הרמולאוס קופץ ויורד חיש־קל אף הוא מעל סוסו. רגע עומד הוא נבוך. דומה, כי המלך אמר בלשון רבים כי עתה יש ללכת קצת ברגל, משמע, מתכוון גם אליו. האם צריך הוא גם עתה ללוותו ברגל כשם שמלווה היה אותו ברכיבה? תוהה העלם, מהסס על עמדו, עד שאלכסנדר מוציאו ממבוכתו:

“בוא, נערי!”

חדווה מציפה את לבו של הרמולאוס. הרי שמקרב הוא אותו ואינו משלחו מעל פניו. סוסיהם מאחריהם, ברשות הסייסים, והוא יחד עם אלכסנדר פוסעים על פני אדמת המישור. שניהם יחד מחזיקים החניתות בידיהם, חפשיים ושואפים צחות האויר ונעימות הקיץ המרחפת בנשימה חמימה על פני כל דבר. מרחוק בוקעת שוב תקיעת שופר מזעיקה. אלכסנדר קשוב וארשת של הרהור נסוכה על פניו. מביט לעבר הסוף, שכן מתוך הביצות יבריחום. לפתע פונה הוא אל הרמולאוס:

“היכן, נערי, בשירת הומירוס, מצוי תאור ציד חזיר־בר?”

“באודיסיאה, מלכי!”

“הזכור לך אותו קטע?”

“דומני שכן, מלכי”.

“הבה ונשמע!”

וכבר הרמולאוס מאמץ זכרונו ורץ בתוך אותו פרק:

"עלה באזני החזיר שאין רגלי בני־אדם

ורגלי כלבים שואפים שואפי ציד, והתפרץ מסובכו,

סמר את זיפיו בעז, ועיניו תלהטנה נוראות – –"

״יפה, נערי, מצויין!" – והריהו חוטף המשכו:

"קרב ועמד על ידם וראשון השתער אודיסס,

אוחז את רמחו הארוך בזרוע חזקה, משתוקק

לדקור אותו; ואולם הקדים אותו החזיר והשתער. – –

הריהו ממלמל עוד כמה שורות, דומה, כשנשכחות, ומרמז לנער לסיים. הרמולאוס ממשיך בלהט ובקול צלול:

"חלף אותו את כולו עוקץ הרומח המבריק,

קרס נפל בנאקה לארץ, ויפח את רוחו."

"אין כמוך, נערי! ויפים הם דברי המשורר שדבר לא נעלם ממנו!״

“יודע אני, מלכי, כי שמורה שירתו באהלך כאוצר יקר בתיבת־משכית”.

“אך שמורה היא גם בתיבה יקרת־ערך מזו?”

“מהי תיבה זו כי אדע, מלכי?”

״הרי זו חידה. אך אגיד לך פתרונה: מוחו של אדם השומר אותה בזיכרונו…"

“אכן, בער אני, המלך, אם לא תפשתי!”

“לא, נערי, לא בער אתה אם יודע אתה שירתו!”

ובאמרו דבריו ניכרת בפני אלכסנדר אותה ארשת מפיקה נדיבות־הלב וגם חיבה. לבו של הרמולאוס מתרעש בו. הרי שאין הוא מלווה את המלך כאחד הנערים המשמשים, כי אם כאיש־שיחו. מקרה מזל ששכרו יקר מפז. המלך נוטה לו חסד ואין זה דבר מן הקלים. אפשר ויבוא יום, המלך יזמינו לשירות ויטיל עליו תפקיד נכבד. הוא יעשה אז כמיטב יכלתו, למעלה מכוחו, כדי להוכיח למלך כי אכן מצוי בו משהו שראוי לכך. לבו של הרמולאוס מתמלא הרגשת אושר שמימית, כמותה לא חש בחייו. הכל מתנגן באוזניו. הכל נוהר בעיניו. תכלת השמים, ירק השדות, היער, היקום כולו אומר שירה לאלכסנדר הגדול ואף לו, להרמולאוס הזוכה בחסדו הרב. חבריו, נערי המלך הרוכבים בעקבותיו, תמהים בודאי: על מה ישוחח מלכם עם הרמולאוס? והרי מרבה הוא לשוחח עמו כעם עמיתו וריעו!… הה, נערי, חביבי! מהר, ואולי עוד הערב, נשב ליד המדורה ואני אספר לכם כל מלה, כל משפט וכיצד נעים היה ונפלא!… דומה, כי דמעות מציפות את עיניו מרוב התרגשות וחיבה אל מלכו. הלואי שלא יפנה אלי עתה, שלא יראני בקלקלתי…

אלכסנדר מסיח עתה דעתו ממנו ואת עיניו לא יגרע מן הסוף, שקרוב הוא עתה יותר ונראה יפה לעין. לא כגוש צפוף, אלא כל קנה וקנה לחוד, מזדקף ומניע תפרחתו, שעל פני רקע התכלת מופיעה היא כציור משורטט בעדנת המכחול הדק. עומדים שניהם, המלך ונערו, בתוך הדממה, קשובים ודרוכים. לפתע יראה לו אלכסנדר לעבר הסוף, כמשתף את ריעו בכך, על תנועה חשודה. בתחתית הצמחיה נעים קני הסוף כנפרדים זה מזה על ידי כוח ודחף החולף ביניהם, ובטרם יעמוד הרמולאוס על כך, יצעק אלכסנדר במלוא גרונו, אחוז צפייה וחדווה המסעירה אותו:

“הנה שם חזיר־בר מורדף ויוצא!”

״רואה אני, מלכי, רואה אני!״ – יצהל הרמולאוס אחוז גם הוא סערת הצפייה.

״הבה נחיש צעד!״ – קורא אלכסנדר כאילו לעצמו.

ושניהם מחישים צעד. בתוך הסוף המיתאווש ניכר שוב מירוצה של החיה ונביחות כלב בעקבותיה, או בסמוך לה. הדבר מתרחש עתה במהירות. מתוך עבי הסוף המיתפלג קרוב לשפתו חורג ויוצא חזיר־בר עצום בגודלו. כריסו מטונפת באדמת ביצה שחורה ודביקה שבה הוא מתפלש להנאתו, זיפי גבו מסומרים, מוכפש ובלתי נעים למראה, לרגע ישתהה החזיר מול המישור המוצף אור, עיניו הקטנות והשחורות יוקדות מאימה ומזעם, וכבר נישא הוא בשעט שופע אונים על פני השדה לעומתם, ספק בורח מרודפיו, ספק מוכן להתקיף ציידיו העומדים מולו. המלך ונערו מזנקים שניהם לעומתו, אוחזים בחניתות, דרוכים ונכונים. דומה שאין מהם רואה את זה הסמוך לו, כי אם את החזיר המשתער עתה בחירחור של נהם עצור. ניביו הכפופים והצחורים בולטים מתוך זרבוביתו והקצף יז מפיו, עכור כעין הצמר המסואב. אלכסנדר מיטיב לרוץ. הוא מתקרב כדי שלוש פסיעות לחזיר־הבר המשתער, ובהחזיקו חניתו בידו, הריהו מכוונו יפה־יפה לעבר צוארו מימין, לפלחו באחת; עוד דקה, כהרף־עין, וחניתו של הרמולאוס מונחתת בכוח ובשריקה, גם פוגעת היטב בצוארו של החזיר מצד שמאל, פגיעת־זעף עזה ונוקבת. חניתו של אלכסנדר נשארת קפואה בידו באותו הרף־עין שבטרם הנחתה. עיניו נעות בזעם מחזיר־הבר המפרפר בעווית, מרעיד החנית, ומשתהות על פני הרמולאוס הנירעש עדיין מפגיעתו המוצלחת. אך לפתע, בראותו את הבעת פניו של אלכסנדר, ימות בו לבו מאימה.

“נער אויל ועלוב שכמותך!…”

״מלכי – "

“כיצד העזת, אומלל וסכל שכמותך!…”

אלכסנדר מטיח חניתו בזעם על פני הארץ. כלבי הציד משתערים על גוויית החיה בזעף של נבח, מקפצים וסוערים מעל החזיר המסואב כמבקשים עדיין לכלות בו זעמם. דומה, כי עוד חיות מזומנות לו, לאלכסנדר, אלא שאין הוא שם לב לכך. תם ונגמר הציד בשבילו. בעוד אנשיו מתקרבים ומקיפים את חזיר־הבר, משתאים לגודלו, פונה אלכסנדר לאחד מקציניו, בהושיטו זרועו מול הרמולאוס שעומד הוא שפל־רוח ועלוב בדכאונו:

״קח ממנו את סוסו!״ – מטיל מבט של זעם ושאט כלפי הרמולאוס שרק עתה יעמוד על מה שאירע לו בחפזונו סר־הטעם. שומע הוא כיצד מסנן אלכסנדר מבעד לשיניו – ״קשרוהו לעץ הסמוך והלקוהו כראוי!״

ד

דבר הלקאתו של הרמולאוס הופך לשיחת היום. גם אלכסנדר לבו נוקפו לאחר־מעשה. בעמדו מוקף בני פמלייתו, לאחר הציד, שומע הוא כיצד דנים בענין ודשים בו כל אחד ואחד, לקולא או לחומרא. תלמי, המחזיק ברגלי שועל שמוט־ראש וזרזיף דמו קרוש על שערות צוארו כפנינים אדומות, משלל צידו באותו יום, מנערו כמשחק בו ומעיר כבדרך־אגב:

“לא מרוע־לב עשה הנער מעשהו. פחזות ולהיטות יתירה בשעת ציד”.

״כבר לא נער הוא כי אם עלם בוגר ונבון!״ – משסעו אלכסנדר זעוף.

“בכל אחד מאתנו, המלך, יבצבץ לעתים הנער”.

״וכל אחד לוקה לפי דרכו!״

״ודאי״, – מרכך תלמי דעתו – “ראוי הוא לעונשו”.

אלכסנדר ניסער גם נבוך. ניכר כי לאחר־מעשה מתרכך בו לבו. יודע כי הפריז במקצת לא רק במידת העונש, אלא בהשפלתו של הנער, שגם עתה טוב הוא בעיניו ונעלה על רבים מחבריו. לפיכך הריהו מנמק מעשהו, להצדיק עצמו, ומרים קולו שהכל ישמעוהו:

“על שתיים הענשתיו: על פגעו בזכותי ובכבודי, בהקדימו להטיל חניתו בחזיר־הבר ועל – איוולתו. שכן לוא נתן לי להטיל את חניתי, אפשר והייתי מחטיא את המטרה, כי יש ויקרה כזאת לטוב שבציידים. בכך החמיץ הרמולאוס תהילת־עולם, שהיה זוכה בה בהצילו את חיי ממלתעות חזיר־הבר המשוסה, שאין כמוהו לסכנה. ילמד לקח שיועיל לו בחייו ואף יזכירני לטובה!”

אנטיקלס ואנטיפר מזועזעים למראה חברם הרמולאוס המובא לאחר ההלקאה לאהלו. בעוד פיליפ הרופא מטפל בו, מורח פצעיו וחבורותיו, עומדים הם על ידו, דוממים ומיצרים בצערו. אין ריעם מוציא אנחה מפיו, למרות כאביו הצורבים בשרו. אך את עיניו עוצם הוא שלא לראות איש. חרפת השפלתו יוקדת בלבו בחרון אין־אונים ומוחו קודח בשל חוסר הישע שבמצבו ואפסותו מול כוח עליון ממנו. הרופא המטפל בו מבקש להרגיעו באמרו כי אין הפצעים אנושים, ושכעבור זמן־מה יירפא לו ובשרו ישוב להיות צח כמו שהיה. אין הרמולאוס משיב דבר. רק מקפיד לא לפתוח את עיניו העצומות. יטפלו בו, יעשו בו כרצונם – אין לו כל קשר עימם. אין הוא רוצה לראות צלם אדם. הכל אבוד. הרוס ללא תקנה. כל עולמו מעורער עד היסוד. עליו לדון על כך בינו לבין עצמו. ובכל חומר־הדין. להמשיך ולחיות לאחר מעשה זה – אינו יכול. גם אינו רשאי לבלוע את עלבונו. והרי היה זה יום שתחילתו, הפתיחה המאושרת ביותר בחייו לקראת העתיד הזוהר, וסופו – השפלה, קלון והלקאה, ויסורי גוף ונפש. הגיגיו המענים חולפים בו בעוד עיניו עצומות. דבר אחד ברור לו להרמולאוס, גם בטרם ינתח ויבהיר לעצמו פרטי הדברים והמסקנות, עצם החיים, בכל חמדתם וזיוום, הועמו לנצח… אין כוח בעולם שיוכל להשיבם לו ולהעלות ארוכה לנפשו השסועה. אין. הכל אין והבל. אין טעם לחיות אפילו יום אחד לאחר מעשה זה.

אנטיקלס ואנטיפר מוצאים את קליסתנס באהלו כשהוא שקוע בעבודתו. דבריהם בהולים הם ולא סדורים בספרם לו את פרטי המקרה. מתוך הבעת פניהם לומד קליסתנס כי העניין חמור בעיניהם והדאגה לחברם שנענש טורדת אותם קשה. משולים הם בעיניו לילדים הבאים לאביהם לקבול בפניו על מעשהו הנמהר והמעליב של אלכסנדר. במה יכול הוא להועיל אין זה מעניינם, אך חייב מחנכם לדעת מה אירע. שותף הוא לכל המתרחש בתוכם, לצער ולשמחה. קליסתנס קם והולך איתם מיד לאחר שומעו סיפורם. טוב שיימצא עתה ליד הרמולאוס הכואב. אנטיקלס, הרץ לפניו, מזהירו:

“מסרב הרמולאוס לראות פני איש!”

״מגרש אותנו מן האוהל!״ – מאשר אנטיפר.

״טוב!״ – אומר קליסתנס – “תניחו לי לבדי אף אם יגרשני”.

ה

קליסתנס מוצא את הרמולאוס מוטל על יצועו כשהוא שוכב על ביטנו, מחמת פצעי הצליפות ההופכים את גבו צרבת אחת לוהטת. גבו מבריק מן המשחות שמרח הרופא שנשלח בידי אלכסנדר לטפל בו. סימני השוטים הצולבים את גבו נראים כנחשים תופחים ואדומים, מהם חיורים. רשת של צליפות, ממתניו שחשופים היו בשעת הלקאה, ועד לצוארו; גם על לחיו הימנית בולט סימנה של פגיעת שוט וזה מבהיק סמוק ביותר בסמוך לצחות קלסתרו. הנער שומע בהיכנס מי לאוהל והריהו מזעים בקול מצווח:

“לצאת מכאן!”

קליסתנס שומע. אינו משיב. אין השעה כשרה לכך.

“לצאת! איני רוצה לראות פני איש!”

קליסתנס גוחן ומוצא לו הדום פרסי, מושכו אליו ויושב. עדיין אין הרמולאוס מבחין בו ומוטב איפוא שידבר אליו אחרי־כן, לאחר שיפוג זעמו ויהיה קשוב במידה מסויימת. גם קשה לו לפתוח בשיחה שעה שהנער מתפלש בכאבו וביאושו הקשה, כנראה, עד למאד. בעוד הוא מתבונן בגבו השסוע, הופך הרמולאוס פניו הזעומים, הקשוחים, נתקל בקליסתנס ואינו מרכך ארשת פניו לחלוטין:

“צא! גם אתה!…”

שתיקה. קליסתנס רואה כי שני הנערים מציצים בחרדה מבעד לחרכי היריעה הסוככת על הפתח. הוא רומז להם להסתלק, אך הם אינם נרתעים, כנראה, ומטים אוזן לכל הגה. עם זה מקפידים שלא ייראו לעיני חברם הזועף. ואילו הרמולאוס, הכובש פניו בכר הממולא קש, מסנן מבעד לשיניו ההדוקות:

״מאוסים אתם בעיני לנצח!״ – ולאחר שתיקה קלה – “וגם אתה! כל בני האדם! הגרועים שבחיות תבל, המנוולים שבהן, הארורים עד עולמי עד!…”

קליסתנס שותק. מוטב כך. יגיד במר נפשו כל מה שבלבו הדואב. הרשות בידו. אין אדם ניתפש על צערו. הוא ישב כאן בשתיקתו, באורך-רוח, עד שתנוח עליו דעתו ורוגזו יפוג קמעה. תוך־כדי־כך רואה הוא שני זבובים הנטפלים לפצעיו ומציקים לו. המורה נוטל בידו נרתיק ישן של חרב, המתגולל על הריצפה, והריהו משיב בו על גופו ומבריח את הזבובים. הרמולאוס מרגיש בכך. מלכתחילה אינו מגיב ורק לאחר־מכן הוא נוהם:

“הנח לי!”

קליסתנס אינו מפסיק. משב הרוח מצנן קצת את להט הפצעים. הוא מושך את ההדום עליו הוא יושב ומתקרב יותר אל הנער. ואז מבלי לומר לו מלה אחת, שכן גם לא ימצא עתה מלה נכונה אחת שאפשר לבטא אותה ושלא תהא ריקה מאיזו שהיא משמעות, הוא מושיט את יד ימינו ושם את כפו על ראשו של הנער. בלא אומר ודברים רועפת כף ידו חיבה וחמלה באחת. ובעשותו כך נושם קליסתנס לרווחה, שכן חושש היה שמא יירתע הנער כניכווה ברותחין. לא, אינו דוחה אותו. אך בעודנו משהה על ראשו את כפו המנחמת, המרגיעה בלטף מגעה, ולפתע מרטיטות כתפיו של הנער ומתוך גרונו מתמלט בכי עז וסוער, בכי ההופך להתיפחות המרעידה את גופו כולו. דומה, הבכי הראשון הנותן מוצא גם לדמעותיו הצורבות אותו ופורקן לצערו החונקו. גם עתה טרם יאמר לו קליסתנס אף מלה אחת, שכן נותן הוא לו להקל על עצמו בפרץ ביכיו ויפחותיו הרסוקות, ומוסיף ללטף את ראשו ובלוריתו. לבו של קליסתנס נכמר בו מתוך רחמים גדולים וחיבה עזה להרמולאוס הסובל ומתייסר. לאחר שהתיפחותו נכבשת, נהרסת גם המחיצה שבין התלמיד לבין רבו וחש הוא את עצמו מפורק מנטל החרפה והבושה. דומה, עתה מוכן הוא לקראת הסכום המענה אותו, שכן יודע הנער ואינו מתעלם אף רגע, כי המאורע הקודר הזה מהווה מיפנה בחייו ומן הדין למצותו עד תום בלא להונות את עצמו. הוא מתרומם לאיטו, יושב על מצעו הדל ופניו אל קליסתנס. עיניו עדיין שטופות דם ודמע, עקבות יסורים קשים, אך כבר גלויות הן ועזות:

“אף מלה של מוסר!”

“אין בדעתי לעשות זאת, נערי”.

״המוסר שלכם – ארור הוא ונבוב…"

“הגד כל מה שבלבך, הרמולאוס”.

״אם אגיד כל מה שבלבי תבער בכם אש שלא תיכלה!״

“כלום גם עלי תשפוך חרונך?”

“על ילודי אדם ועליך בכלל!”

“טוב, נערי. איני מוציא עצמי מן הכלל. רעים וחטאים אנו”.

“גרוע מזה: רשעים וארורים!”

“גם כאלה בתוכנו”.

״והרשע שבכולכם – אלכסנדר!…״

“גם הוא עשוי להיכשל”.

״כשלון שלו – חורבן העולם הוא!"

“אין העולם חרב בגלל אדם אחד…”

ואז יאמר לו הרמולאוס בשקט שיש בו מגזר־הדין:

“חורבן עולמי הוא…”

קליסתנס שולח ידו ללטפו על ראשו ואילו הרמולאוס מתנער הפעם כמפני מגע טמא:

“למה אינך עונה לי?”

“כי מבין אני לרוחך ולעוצבך”.

“ניטל הטעם מחיי. הכל אבוד. לא אחיה. המתים לא ידעו קלון מהו!”

“אך החיים ידעו נוחם”.

״בז אני לנוחם שלכם שצבוע הוא!״ – בעיניו של הרמולאוס נשקפת שנאה עזה – “וגרוע מכל שמצוי אדם שמעל לחוק הוא, וכל הישר בעיניו יעשה! יקטול, ירצח, יעניש – ולית דין ולית דיין!…”

“עומד לדין הוא בפני מצפונו ומוסר האדם”.

“הובל הבלים אתה!”

“חייבים אנו לטפח את גדלות רוחנו, עד שכל מעשה עוול ייראה בעינינו כמישגה סר־טעם. אז גם נדע להתגבר על הרע”.

“גדלות־רוח זו יפה היא לפילוסופים ולא לבני־אדם שכבודם הוא חייהם. שכן גרוע מעשיית עוול היא סבילת עוול! ואני קצתי בחיי…”

“אך הטובים שבנו הם גם העזים שבנו!”

“כל מה שבנית בעולם נפשי הרסו צליפות שוטיו!”

“יודעים השליטים כי לרוב קל לאדם לשאת פיגעי הנפש מפיגעי הגוף ולפיכך מטילים הם עליו עונש הפוגע בגופו. אך ישנם עונשים שפגיעתם בנפש קשים מפגיעה בגוף. אלה כן אלה קשים המה. ובעיקר אם בעוול יסודם. צריך אדם להיות אמיץ־לב כדי לעמוד בפני שני העונשים גם יחד”.

״בשניהם פגע בי – ובפומבי. לעיני כל. ענויי הגוף כאין הם לעומת ייסורי הנפש וקלונה. לא אוכל להחשות ואין טעם לחיי. על שכמותי כבר אמר הסיודוס: 'קודם בואו לוא גועתי, אך לוא אחריו הולידוני…׳ ארור הטיראן הזה! אר – – – "

קליסתנס ממהר לחסום פיו בכפו:

“בלום פיך, הנער! תמיט אסון על ראשך!”

“קליסתנס, כלום לא תדע כי האסון כבר פגע בי?…”

יאוש לאין קץ מציץ מעיניו. קליסתנס מזהירו:

״זכור דברי סופוקלס החכם: 'כי רמז דק יפיל אנוש אל בור וגם ירים אל על!״

“לבור כבר הופלתי. מחכה אני לעפר שיכסני”.

קליסתנס מבקש להפיג את חומרת יאושו:

“הרי יודע אתה, כאמונת הפילוסוף, כי נישמת האדם נצחית. גם אם יבוא עליה הקץ עם מות גופו של האדם, מתהווית היא שוב ולעולם אינה אובדת; חוזרת ומתגלגלת באדם החי. הרי שלא תתקן בכך דבר”.

“איני יודע גורלה של הנשמה בבאות. אם ישנה תדאג לעצמה לפי דרכה”.

“אך הבא לאבד את נישמתו חייב לדאוג שתהא בת־אלמוות”.

“אכן, קליסתנס, לכך אני דואג”.

“במה, נערי?”

“רעיון הוא שמנקר במוחי”.

״מהו כי אדע?״ – קליסתנס בוחנו בחיבה.

“מעשה שיש בו תהילת־עולם או דראון־עולם!”

“הרי שני המעשים אינם עולים בקנה אחד”.

״היינו הך! – המטרה אחת היא".

“מדבר אתה בחדות הפעם”.

“פתרונה שקול כנגד חיי”.

“שוב בחידות תדבר!”

“חידה שמר הגורל זימן אותה לי…”

חשש כבד מתגנב ללבו של קליסתנס:

״הנח לגורל פתרונה!״

״לא. כי בידי הוא״. – להט בעיניו של הרמולאוס.

לאחר דומיה קצרה פונה הרמולאוס אל מורו התוהה עדיין:

“פעם היתה לנו שיחה על גבורי יוון. על עוז־רוחם של יחידים המבצעים את אשר ייבצר לפעמים מן הציבור לעשות. דיברנו על שני הגבורים הרמודיאוס ואריסטוגייטון שהתנקשו בטיראן; כן דיברנו על טימוליאון, שהיה לו העוז להרוג את אחיו טימופנס, כאשר הלה ניסה להשתלט כרודן על קורינתוס. אמרת לי כי הוא אחד מבחירי בניה של יוון. גם אני סבור כך, שהרי הנאהבים עשו מה שעשו מפאת הפגיעה באהבתם האישית ולא מטעמי חרדה ודאגה לשלום הציבור ואושרו, ואילו טימוליאון עשה זאת מטעמים אידיאליים צרופים. הרי שהוא הגבור האמיתי!”

קליסתנס זע על מקומו אחוז בהלה:

״כיום נשתנו הדברים״. – מלים של דחייה בפיו ויודע תוך כדי אמירה כי חסרי משמעות הם.

“הרע קיים היה מאז ומעולם. לא נשתנה!”

״הרמולאוס, אל תהיה נער!״ – ובאומרו זאת נותן הוא בו מבט חודר. מבקש להרתיעו מהתרסה יתירה.

“לא בעצתך אשאל!”

“שאול תשאל. ועוד נשוב לדבר על כך”.

“ספק רב אם נשוב לדבר בכלל. תורתך תמה. הקיץ עליה הקץ!”

“לא תורתי היא. תורת בני־אדם היא!”

“בזוייה היא בעיני, ומוסרה – הבל הבלים!”

בחוץ יורד הערב. דמדומים של יום גווע. מבעד ליריעת הפתח דולקות פאתי מערב בנגוהות של צבעים פתוכים בארגמן ובכחול הפלדה. אי־מזה בוקע ציוץ של צפרים מתעלסות ובד של עץ רוטט מצפור שפרחה. עוד ערב היורד לכסות במנוחתו מעללי יום ומעשי אדם. קליסתנס יושב שקוע בהרהורים כבדים. לפתע יקום כמי שמאחר משהו:

“הטעמת ארוחה שלך?”

“אין צורך לי בפת־בג המלך!”

“גופך שצריך”.

“יתענה אף הוא כנפשו…”

“כבר נתייסר דיו היום”.

“אין טעם לא במזון לגוף ולא בצרי לנפש”.

״אצווה להדליק לך נר״. – הוא פונה לקרוא לנערים.

“אין צורך. לא יאיר את מחשכי נפשי”.

בעוד הם משוחחים והנה נכנס פיליפ הרופא:

“סימן יפה לחולה אם ידבר”.

“כלום חולה אני? פצוע מבחוץ ומבפנים, רופאו של המלך!”

“אלכסנדר ביקש לראותך שוב ולדאוג לפצעיך”.

הרמולאוס נוהם בתוך החשכה בבוז ניכר: ״אלכסנננדרררר!…״

קליסתנס חושש מפני התפרצות, אך הרמולאוס מבליג ואינו מוסיף דבר הפעם. כומס דבריו בתוכו, שכן רק בפני קליסתנס דיבר מה שדיבר ואין הוא מוכן לשתף איש בכך. אפשר שהפריז בדיבור, שכן קליסתנס חושד בו. יחשוד לו כלבבו. אין הוא חושש לו. עדיין רבו היחידי שצלם אדם לו ולב פועם בחמימות. היחידי, ואילו עתה מוטב שיניחו לו. גופו לוהט וצורב. מוחו אף הוא קודח והומה מרוב מחשבות כנחיל של דבורים. כאב ראשו הולך וגובר. הרמולאוס פונה לקליסתנס ולרופא:

“אנא, הניחו לי וצאו מכאן!”

ו

לאחר חודש ימים חוזר הרמולאוס ותופש מקומו בין חבריו. פניו כחשו וחוורו. דומה כי בבת־אחת נתבגר וגם קומתו גבהה במקצת. עלם רזה, נאה בהופעתו, אך הלהט בעיניו לא עוד של תום ועליצות, כי אם של טינה ובוז. גם לא אדישות לגבי כל המתרחש סביבו, כי אם הבעת ספקנות ורצון למעט בדברים. חוסה תחת מעטה של שתיקה, בה הוא צופן מחשבותיו שהכיסוי יפה להן. גם בשבתו לפני קליסתנס, בשעת שעוריו, אינו שואל, חוקר, ואין הוא מגלה כל ענין בנושא המדובר; הוא נוכח בהם, אך דומה, רחוק במחשבותיו כרחוק מזרח ממערב, הן מן הדברים והן מאומרם. מתייחס לקליסתנס בכל האדיבות שאינה חסרה חיבה סמוייה, אלא שמתרחק ממנו ואינו כרוך אחריו כפי שהיה בעבר. המשותף שביניהם נהרס. סימנים אלו מדאיגים את קליסתנס, אך סבור הוא כי משבר זה שעובר עליו והמניח רישומו בו, הולך ומפנה את מקומו לצו החיים ואין זו אלא שאלה של זמן נוסף, עד שיגלידו פיצעי נפשו כשם שהגלידו פיצעי גופו. קליסתנס ראהו בעירומו, בשעת אחד ממשחקי הכדור, ובשרו שב והיה צח ונאה. רק צלקת אחת קטנה נשארה ליד כתפו השמאלית, בה פגעה מכת פרגול רטשנית. אך גם זו מחווירה והולכת. לעתים יראהו מתלחש עם אחדים מחבריו הקרובים ללבו. הללו מאזינים לדבריו תוך נענוע ראש של הסכמה. ניכר כי גם עתה רבה השפעתו עליהם ולמרות מה שאירע לא נפגע כבודו בעיניהם. אדרבא, רואים בחוש עד כמה כרוכים הם אחריו.

יום אחד לאחר השעור, אורב קליסתנס להרמולאוס. מכיר רבו את השביל בו עליו לעבור לאחר גמר השיחה של אנאכסרכוס. מכוון הוא את השעה לעת צאתו ומשים עצמו שקוע בהרהורים, כמי שמשרטט לתומו בקצה מקלו בחול שלרגליו. ואז יראהו בלכתו יחידי. אך בנוח עליו עינו של קליסתנס היושב על האבן, הריהו עושה קפנדריא, כמבקש לעקפו או לשוב על עקבו, ובלבד לא להתקל בו. קליסתנס אינו מניח לו:

"הרמולאוס!״

העלם משתהה על עומדו. אינו משיב.

“תגש אלי!”

הוא ניגש כמי שכפאו שד:

״מה רצונך?״ – קולו יבש ואדיש.

“לראותך, הרמולאוס”.

“רואה אתה פרצופי בשעורים”.

“הריני רגיל לראותך מחוץ לשעורים ואז ראייתי שונה לחלוטין. שכן שם הריני רואה אותך כפרט בתוך הכלל, ואילו כאן הריני רואה אותך כפרט לעצמך. האם אין אתה רוצה כלל לראותני, לשוחח אתי כהרגלך מאז ומתמיד?”

“איני רוצה לראות איש ושנואה עלי השיחה!”

“התחמקות זו, נערי, אין היא לפי טבעך”.

“מתחמק אני מעצמי”.

“אין אדם יכול לברוח מעצמו. אשלייה היא זו”.

“אך לא יברח אדם מגורלו”.

“טעות היא זו לחשוב כי תמיד תלויים אנו בגורל. יודע אני כי כך דרכם של בני־יוון לתלות הכל בגורל ולא בעצמם. כל עוד לא יאמינו היוונים כי רשאי כל אדם להיות אדון לגורלו, יוסיפו להאשים רק את הגורל, לתלות בו כל תקלה ובלבד לשחרר עצמם מאשמה שהיא תוצאה מחטאם הם!”

“קליסתנס, אמונה זו של תלות האדם בגורל, לא תוכל לבטל אותה בהשבעת צחצוחי־מלים. אין לאדם מנוס מגורלו… מה שאירע לי, הוכחה חותכת היא לכך. שהרי גם לוא חפצתי בכל לבי לשלוט בגורלי, לא הייתי משנה דבר כמלוא נימה. הכל היה מתרחש בדיוק כפי שאירע. שהרי בעצם פקודתו להוציאני מתוך חבורת ריעי אותו יום שאהיה מארח לו כבן־לווייה, כבר היה טמון אותו צו גורלי שניגזר עלי”.

“מקרה־ביש בלבד, הרמולאוס”.

“חשוב כאוות נפשך. אין זה משנה”.

“שב, הרמולאוס. נשוחח גם על דברים אחרים”.

“איני רוצה בשום דבר. איני מוצא ענין בכל מה שהיה קודם לכן חשוב ויקר לי”.

“דיבורים הם אלו שמקורם עדיין נעוץ בעלבון. שכח אותו!”

הרמולאוס נותן בקליסתנס מבט קשוח שגם בוז נשקף מתוכו: “שמעני־נא, מורי, ולוא זו הפעם האחרונה. אין אתה מדבר כעת עם אותו נער חביב שהיה תלמידך המסור והנאמן. היה קיים אחד ששמו הרמולאוס עד אותו יום מר ונימהר, ושב אינו קיים! הוא מת וקבור תחת חורבות כשלונו ומפח־נפשו… קיים עתה הרמולאוס שלאחר אותו יום – אחר ושונה לחלוטין מקודמו. בחור רע, עיקש, חורש מזימות, שוטם את היקום וברואיו, ואין חפץ לו בשום דבר! תזרח לה השמש, תשקע – אחת היא לו. הוא מתהלך עדיין, אך חי על טינתו, על רישעותו, על בוזו שהוא רוחש לכל אחד ואחד ולצערי – גם לך! התבין עתה, מורי ורבי לשעבר, את דברי שאמרתי לך? מוטב שתבין כל עוד אני שולט ברוחי לשמע הבליך ואיני מטיח בפניך דברים חריפים מאלו!…”

דומה כי הרמולאוס מקיא את מרירותו בפני קליסתנס. מסיים את דבריו ופונה ללכת אלא שקליסתנס ניתר ממקומו ועוצר בעדו, בתפשו בו בזרועו:

"המתן, נערי. בעיני הנך בדיוק כפי שהיית. טוב וחביב ואהוב עלי!״

הרמולאוס עוקר עצמו בכוח מאחיזתו של קליסתנס:

״הנח לי פן – – –!…״

דומה כי בו ברגע, בחרונו, מוכן התלמיד להרים יד על רבו. פניו נעווים מרוע־לב וזעם. זרועו של קליסתנס שומטת לצדו. אנחה מתמלטת מפיתחי פיו:

“הרמולאוס… אבוי לי, נערי, שראיתיך בכך…”

קליסתנס צונח על האבן ולופת ראשו בכפות ידיו.

״אין בדעתי להוסיף דברים״. – קולו של הרמולאוס מתרכך במקצת – “אך אם סבור אתה כי ניטל עוקצה של אותה שיחה שהיתה לנו לאחר המקרה, כאשר מתייסר הייתי יסורי גוף ונפש, אינך אלא טועה. הדבר בוער בלבי כמיכווה של אש. לא יימחה!…”

קליסתנס מרים את עיניו שדאגה קשה ניבטת מהן:

״מזהיר אני אותך, נערי היקר, שלא תישגה!״

״מה שנראה בעיניך מישגה – סם־חיים הוא בעיני. אך עלי ללכת כי הלילה תורי על המשמר עם נערי המלך ועלי להיות ער ודרוך. עלי לשמש את אלכסנדר הגדול!"

ובאמרו זאת פורץ הוא בצחוק רע ושוטם כאחד. פורש והולך, נושא עימו זעמו ולענת לעגו. קליסתנס יושב מדוכדך. מביט אחרי ההולך שאינו מפנה את ראשו. כחוש ונמרץ. זר, מתנכר וחורש זממו. “עלי להיות ער ודרוך…” האין רמז בדבריו? בהזכירו לו אותה שיחה, שמרה היתה ונוקבת, האין תלמידו אץ לקראת גורל סמוי וחמור העלול להיות מכריע בחייו? לא, אין הוא רשאי להניחו ביאושו. עדיין יש בו הרבה מן הטוב, מן האצילות הטבועה בו מטבעו וזו חריפות התבונה שרק מעטים יזכו בה; שהרי תמיד רואה הוא בו סמל התגלמותה של תפארת בחורים, זו שבני־יוון מכתירים בתואר שאין־שני־לו: הטובים והנאים. בין שירצה בכך ובין שימאן, הוא יוסיף לשוחח עימו עד שירכך לבו שניתקשה ויעדן אותו שוב להיות כטבעו, וכפי שהוא חייב להיות! בעל כורחו ימלט נפשו מן הסכנה הצפוייה לו. ויפה שעה אחת קודם. מחר, מחרתיים יעסוק בו.

בשולי הספר:

האגדות הופיעו לראשונה בספר “כנפי כסף” שיצא לאור בהוצאת א. י. שטיבל בתרצ״ו, ונוספו עליהם עתה מאגדות ימינו. הדברים נתפרסמו בבמות ספרותיות שונות, כגון: “הכוכב”, “במעלה”, “בן־ארצי”, “הד ירושלים”, “עיטורים”, “עתידות” ובשני מאספים מטעם אגודת הסופרים העברים. “סיפרי קדומים” הם מתוך הרומנים ההיסטוריים “סנחריב ביהודה” ו״סופר המלך" שנתפרסמו גם כסיפורים בפני עצמם וניתנו בספר הן מבחינת עלילתם והן מבחינת ערכם החינוכי לגבי הנוער. הנושא “כנפיים לאדם” עובר כחוט השני באגדה ובסיפור כסמל של מאבק האדם להתעלותו הרוחנית והמוסרית.