רקע
יוסף אריכא
זקני לכיש ושר צבאה

א

בעוד המוקעים על העצים מסביב לחומת־לכיש נופחים רוחם, ורבים מהם עודם זועקים מפרפרים מעצמת־יסוריהם, שוטטו אנשי אשור ופקידיהם ברחבי העיר, ברחובותיה ובסמטותיה, אספו את כל השלל הרב ערימות־ערימות. זקני לכיש עמדו עוד לא הרחק מן החומה, נכלמים ודואבים, ועיניהם רואות בכל התבוסה והעינויים, השוד והרצח. שקועים בדומיה כבדה, דומית תוגה אין קץ, כבשו פניהם בקרקע, ואת אשר יהגו בלבם לא ישיחו עתה. כבד הוא עונש אלהים אשר ניתך עליהם בכל מוראו. לכיש נפלה, אך היזעם אלהים ויט ידו גם על ירושלים עיר־קדשו? זה עתה ראש־דאגה לזקני לכיש, כי יש והאדם יחלים אם יקטעו לו יד או רגל, אך אם יותז ראשו – – –

לפתע ניתן האות לזקני לכיש, כי שוב יקרבו אל המלך. ושוב העמיד את עצמו חנניה בראש, נוטל על עצמו את כובד־האחריות במתן תשובה לדברי סנחריב הקשים והשנונים. זקן ענוג היה, ולפניו – ארשת חומרה ואצילות. פסיעה אחת פסע בראש, ורעיו מצטופפים מאחרי גבו כעדר כבשים מבוהל.

“זקני לכיש! ראיתם את כל אשר עשיתי לעירכם, כן אעשה לירושלים! אלהיכם לא יצילכם, כי סר חסדו מכם, וגם תש כוחו. בקרוב יובל גם הוא שבי, כאשר אכבוש את ירושלים עירכם ואשים קץ לה ולעמה גם יחד”!

בעיני חנניה הוצתו שביבי זעם. דברי הנאצה בפי סנחריב, בברכו אלהים ועיר־קדשו, העלו חרונו. לפתע שכח בפני מי הוא עומד, אך את תשובתו הביע בדברים ברורים:

“ייבצר ממך, המלך הגדול, לעשות את המעשה הזה, כי אלהי יהודה וישראל הוא האל האחד והיחיד מכל העמים, אשר לא תוכל לקחתו שבי ולהעמידו בהיכל קדשך בין שאר האלים אשר נפלו לידיך. כי לא בשר הוא אשר יוכל לו אנוש, ומלוא כל העולם כבודו”.

"בכל מקום ישכון אלכם זה אשר מאס בכך והסגירכם לטבח?

“מלוא כל העולם כבודו, ובאשר תדרוך כף רגל אנוש עלי אדמה שם ישכון, כי אלוהי האדם הוא”…

הגם על עמים אחרים ישפוך אלכם זה את זעמו כאשר עשה לכם"?

“את זעמו כן את רחמיו. אל קנא ונוקם הוא, אך גם אל הרחמים והחסד. לא לבניו בלבד יטה חסדו, כי אם גם לבני־תמותה בכל מקום. את יונה נביאו שלח אל נינוה הגדולה והחוטאת, לא להענישה כי אם להצילה מזעמו כל עוד לא איחרה את המועד, ואף כי היטב חרה הדבר ליונה, על אשר הפר אלהים דברו ולא השחיתה, כי נשא לעוונה כאשר היטיבה דרכה ושבה מחטאה”.

“אכן, זכור אזכור”… חייך סנחריב “בימי אד־נוררי השלישי היה הדבר. בחוצות נינוה הופיע האיש המוזר הזה, הפיץ אימים בדברים חוצבי להבות. אך מה הדבר, כי אלהי עם אחד יחרד לגורל של עם זר ונכרי ויחוש להצילו. הן טוב היה אלהיכם עושה, כי תחת אשר ידאג לעמים אחרים ידאג לעמו הוא,לפלטו מידי צר כמוני; מרוב דאגה לעמים אחרים, הנה היה עמו הוא למשיסה ולחרפה”.

“כי חטא חטא עם יהודה ואת עונשו ישא. כאשר ידע אלוהיו לשפוך רחמיו על עמים אחרים, כן ידע לשפוך גם זעמו עליו, על חטאו, ואת אשר יגזור הוא יקום. דרכיו לא נדע, אך נאמין בצדקו”.

“עוד מעט גם צדקו ועם עמו יחדלון”!

“גם עם יהודה ייכון לעד, גם אמונתו וצדקו יכונו לעד”.

“הפץ אפיצם במדינות ארצי ושריד לא יהיה להם”!

“ישובו ויתלקטו כי רב כוחם”!

“במה זקן? הן את ארצכם מחריב אנכי, לא עיר ולא כפר – תל אפר; לא שדה ולא כרם, לא עץ ולא בקר. ירושלים תיפול, ואת השארית אקח עמי, או אגירה לפי חרב, ואתה אומר כי רב כוחם. הן אך צחוק אתה עושה לי. במה גדול כוחם כי אדע?”

“כוחם באמונתם”, השיב חנניה בשקט. “גם בהיות חרב חדה על צוארם לא יואשו”.

סנחריב גיחך במרירות ובוז. דברי חנניה הזקן – עקשנות ואמונה אשר אין לה שחר. שונים הם מן הזקנים הבבלים, הארמים, העילמים, החיתים, הצידונים והפלשתים. הללו עוטפים את תשובתם במעטה רך, בבת־שחוק מעורבת יראה, אולם זקנים אלה קשים כארז, עומדים על עברי־פי־פחת – ורוממות אלם בגרונם, ודאגתם לעמים אחרים.

“הבט, זקן, וראה את כל המוקעים האלה אשר ליד החומה, ערמות הראשים המונחים לידך, ההצילה אותם אמונתם”?

“את גופם לא הצילה אמונתם, אך את נפשם הצילה, ואת נפש הבאים אחריהם אשר ילמדו להיטיב את דרכיהם ולחיות על פני האדמה הזאת, הם או נכדיהם או ניניהם, לא נדע את היום, אך כן יהיה. מאמינים אנחנו כי אלהים לא יפר את בריתו עמנו”!

“עם קשה עורף”… – רטן סנחריב – “ועתה שמע, זקן,ואל תכחיש את אשר אשאלך כי לא לצחצוח־שפתיים על אמונתך קראתיך אלי, כי אם בדבר נכבד מזה. הוגד לי, כי את אוצרכם קברתם באדמה. עבד עמוני סיפר את הדבר. תיטיב לעשות, אם תגיד לי, איפה קברתם אותו”.

חנניה התחלחל:

“אכן נודע הדבר”.

פני סנחריב נהרו משמחה:

“אם כן, הגידה לי למען אדע”.

חנניה החליף מבטים רבי־משמעות עם חבריו, מבטים של כובד־ראש ודאגה. מארשת פניהם למד לדעת, כי מבקשים הם לומר לו דבר, אך מאימת סנחריב עליהם לא יפצו פיהם. בשתיקתם הקודרת סמכו עליו, כי ידע את אשר עליו לעשות. לאחר דומיה קצרה וכבדה השתחווה חנניה לפני המלך ויאמר:

“לא נוכל לגלות א המקום, כי בנפשנו הדבר”.

חמת־זעם מהולה בצחוק תקפה את סנחריב:

“בנפשנו הדבר1 מצווה אני וזכר לא יישאר לבני לכיש המעטים, ובמה יועיל לכם אוצרכם הקבור באדמה”.

“למשמרת לבאים אחרינו. להיות להם לעזר ולסעד, כי אין ערוך לו”!

סנחריב הנמיך קולו, אך ניכר היה בו כי אורך־רוחו פקע מרוב כעס:

“ראה, זקן,את פניך אני נושא ואיני נוגע בך לרעה,גלה לי סודכם והיתה לך נפשך לשלל. נפשך ונפש כל הזקנים האלה, אשר ידי לא תהיה בהם אם בתבונה תנהג. כי לעתים קרובות מהירה חרבי מלשוני”.

חנניה הזקן הוריד ידיו ברפיון־רוח ויאוש:

“מלך רם ונישא, לא נוכל, כי בנפשנו הדבר”.

סנחריב פנה לרב־טבחיא:

“ייעשה בהם עד אם יגלו את מחבוא אוצרם”!

את חנניה הדפו הצידה, למען יעמוד ויראה בענות אחיו ורעיו. בין כה וכה בעט בו רב־טבחיא עד כי השתטח ארצה. את זקנו מרט, והיה מטלטלו, בהחזיקו בגדו באגרופו הקפוץ, מעלה ומטה, עד כי חשכו עיניו מחולשה. את רעיו הזקנים חלקו לעיניו בשוטים, עד כי שתת דמם ועורם נפצל רצועות־רצוועת. זקן אחר נקרו עיניו בשפוד מלובן בטרם הבין את אשר יעוללו לו. שנים מהם נקשרו בחבלים אל רכב־מלחמה הרתום לסוסים, – דפקו בהם, והזקנים נגררו על פני הקרקע, נחבטים באבנים ובסלעים ולא נשארו מהם אלא גלי עצמות. אחרי כן שוב כינסו את הנותרים, והם רצוצי גוף ונפש, צללי אדם היודעים כי קצם קרוב. או אז לא הבליג אחד מהם, ובקול מרוסק מבכי ותחנונים פנה אל חנניה:

“אגלה להם, כי לא אוכל לשאת עוד”.

"אחי, - השיב לו חנניה – “עצור ברוחך עוד מעט קט ותיגאל”.

“לא אוכל, אבי, כבד הדבר ממני”!

חנניה השיב לו בשקט:

“אחטא אם אגזור שתיקה עליך, כי על גבי לא חרשו. ואתה, עשה ככל אשר תוכל, והאלים יסלח לך”.

ואז מצא לו הזקן המעונה היתר. בפנותו אל סנחריב אמר:

“אראה לך את המקום,המלך, ותן להם את נפשם לשלל”.

סנחריב קפץ וירד בקלות מכסאו.

“הוליכני למקום ותראינה עיני באוצרכם”!


ב

וילך הזקן בראש. בעקבותיו – סנחריב, רבשקה לימינו, כנהוג, שרי־הצבא וכמה מפקידי המלך וסופריו לרשום את שכיות־החמדה אשר באוצר. חנניה וכמה מן הזקנים, מוכים ופצועים באין מהם מתום, גררו בקושי את רגליהם, נצטוו אף הם ללכת. רק פצועי העינויים, ובתוכם הזקן אשר עיוורו את עיניו, נשארו. המעוּור עמד באמצע בלא דעת מקומו, מעיניו האדומות ניגרו דמעות־דם, ואור השמש אשר חשך עליו היכה עליו בלהטו האדמדם.

סנחריב ומלוויו נכנסו העירה. ליד השער הנתוץ עברו, דרך תלי־חרבות, בין ערימות חללים ערופים, הרוגים ופצועים מתפלשים. העשן, אשר פרץ עוד מן השרפה במנהרה, תלוי היה כחשרת־עב אפלה, כיסה את פני העיר וחדר לעינים. הזקן, אשר כוחו לא עמד לו, הלך בראש מורכן, ואין הוא מעז להשיב מבטיו לחנניה ורעיו, כי בשתיקתם ובזעפם כמוסה היתה תוכחת מסותרת. באחרונה הגיעו לתל, אשר עליו התנשא לפנים המקדש המצרי הקדום ולא שרדו ממנו בלתי אם חורבות ועיי אפר. בהקיפם את התל, נעצר הזקן ליד גדר־אבנים דחויה, עתיקה, אשר אבניה התפוררו מרוב שנים, והורה בידו על אבן אחת, כבדה מרעותה, ויאמר:

“חפרו פה, כי באדמה קברנו אוצרנו”.

ויצחק סנחריב:

“באדמה! מקום טוב מזה לא מצאת, זקן”?

רבשקה הזעיק פלוגה מאנשיו, אשר פתחו בכשילים ובכילפות, והשליכו את העפר מסביב, תחוח ורך, כי אך לפני זמן מועט חפרו פה, והחיילים לא נתיגעו הרבה בעבודתם. לראשונה ביצבץ ונגלה כד אחד גדול, כרסני, ומיד לאחריו, לאחר נקותם קצת את העפר, נגלו כחצי תריסר מהם, דומים לראשון, מטפחות־בד קשורות לצואריהם, משוחות בכופר שחור ובדונג, לשמור עליהם מטחב ורטיבות; כדי־חרס פשוטים וחזקים אשר ישמשו ביהודה להחזקת שמן או יין, ואותיות פקיד בית היוצר טבועות בהם: “בת למלך”, להעיד על מידתם הנכונה. ויעמדו כל האנשים תמהים ומשתאים, ורבשקה אשר הבחין בעיני סנחריב את קוצר רוחו הנושא בחובו תמיד התפרצות זועמת, לא חיכה עד אשר יסירו החיילים את חתיכות הבד הדבוקות יפה אל פי הכדים וחותמות עליהם. תפש כשיל מידי אחד האנשים, ובתנועה זריזה וזהירה היכה על כרס אחד הכדים, עד אשר הובקע, וחרסיו נפלו על פני הקרקע. אך דבר לא נשפך ארצה, לא זהב ולא אבנים טובות, כי אם דבר צהבהב נשקף מתוכו. ויך רבשקה שנית בכשיל, בפגעו בכד, ואת המכסה המכופר קרע ממנו בחזקה, ולפני עיני המסתכלים נראו עתה בבירור ארבע מגילות־קלף מקופלות וצרורות יחד. לא התקררה דעתו של רבשקה וניפץ את שאר הכדים בזה־אחר־זה, וגם בהם היו מגילות־ספר כאשר בראשון. אנשי אשור לא הבינו את הנעשה. סנחריב היה הראשון אשר פרץ בזעמו כי רב:

“הלהתל בי תאמרו, זקנים ארורים”?!

“הה, אדוני המלך”! – קרא חנניה מנהמת־לב – “חלילה לנו מלעשות כדבר הזה, כי אוצרנו בזה לפניך! דברי תורתנו ונביאינו אשר גנזנו למשמרת, למען לא תיגע בהם יד לרעה, כי במגילות האלו טמון כל עשרנו”.

סנחריב הוכה בתדהמה. הניצבים לידו דממו מרוב פחד. רבשקה אף הוא מופתע היה, ובסתר לבו גם הפליאו הדבר. סנחריב ביקש לכסות על רגשו הנבוך בלעג בפנותו אל חנניה:

“הגידה לי, זקני, היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות, לכבוש ערים, למגר אויב ולשים עמים למס עובד”?

“למעלה מזה”.

“אל מה ירמזו דבריך”?

“עשויות המגילות לכבוש לב אדם עד סוף כל הדורות”!


ג

יהושפט שר־צבא לכיש וחמישה־עשר מאלופי־חילו אשר נותרו בחיים, הובאו בידי משמר כבד להישפט בפני סנחריב היושב עוד על כסאו, סועד סעודתו ושותה יינו, כי מיאן להפסיק את פרשת העינויים והשפלת כבוד תושבי לכיש בטרם יוגלו. והיה סנחריב לוגם להנאתו מיין יהודה אשר הובא לו, כי בלכיש רב היה מספר הכדים החתומים אשר הכילו יין משובח מכרמי־השפלה. עינו נחה מפעם לפעם על שרי־הצבא אשר הובאו, אלה אשר כה הפליאו להגן על לכיש. החרבות נלקחו מהם, אך עודם לבושים מדי המלחמה, קובעיהם ושריוניהם. אחדים מהם פצועים וחבושים, פניהם מלוכלכים מזיעה ומזוהמת־האבק ועשן הקרבות, אך גם כמנוצחים עמדו עמידת גברים הנכונים לכל. יהושפט פסע פסיעה אחת קדימה, כיאה לראש חבריו, לא קד ולא השתחווה, כי איש־צבא היה אשר נלקח בשבי, וגם ידוע ידע כי דינו נחרץ.

סנחריב נתן בו עין בוחנת:

“הראית את אשר עוללתי לאנשי לכיש ולחייליה”?

יהושפט החריש.

“ולא יחרד לבך”?

“חרד היה לבי לפני כיבוש לכיש, אך לא עתה”.

“והעינויים אין מוראם עליך”?

“אין מנוס מן היסורים”.

“ואדם שמפשיטים עורו בעודנו חי”?

סנחריב צחק בהכותו בכף־ידו על ניצב חרבו המפוארת:

“עוד נכונו לנו שעשועים עד בוא־השמש, ואתה היטיב־נא לשחק לפני כיאה לגיבורי־מלחמה. אל נכון שמעת על יעבידו מלך־חמת. גיבור מלחמה היה ורומח ידע להטיל בכוח רב, ולא היה שני לו. במצות סרגון אבי הפשיטו את עורו חי. או אז התיפח כאשה יולדה אשר צירים אחזוה. צורח היה עד כי כיום אשמע את קולו. ועתה הגיע תורכם. אָחל בקטן אשר בכם ואכלה בגדול ובנכבד אשר בכם, בך שר־הצבא. ואם לא ימס לבך כמים, צרוח תצרח גם אתה”!

יהושפט שתק. הוא ורעיו קודרים היו. חזיון־בלהות, הנה זה היה וקם לעיניהם. שישה־עשר איש היו אחרונים לעינויים. והאד כבר לוּקח מהם בכוח־הזרוע והושכב על גבי קרש המיוחד לדבר. את ידיו ואת רגליו כפתו להצידו לבל יזוז, שנים מן הטבחים ומאכלות בידיהם ניגשו לעשות בו כאשר נצטוו.

יהושפט עצם עיניו ואת ראשו הרכין על חזהו. היה זה שמעיהו. שר־אלף אמיץ־לב, אשר במו ידיו טילטל את סולמות הצרים העמוסים חיילים אשוריים ושמטם מן החומה; בידו אחת סוכך במגינו על פניו מפני החצים, ובידו האחרת מחץ בהם בחרבו והדפם. ועתה פתחו בו. הוא לא צרח אך נאנח אנחות שוברות לב, חרף רצונו. דממת הצופים היתה כבדה, מתוך ההמון נשמעו בכיות ואנקות נשותיהם ובני־ביתם של הנדונים. אשה אחת, צעירה ויפה השכילה לפרוץ לה דרך בין שורות־החיילים, אשר מרוב סקרנות והסתכלות במעונה, לא השגיחו בחמקה ביניהם. במרחק אמות מספר מכסא סנחריב השתטחה ארצה ואת קולה הרימה בזעקה קורעת־לב:

“הושיעה, אדוני המלך”!

רב־טבחיא עט עליה בחרבו השלופה בידו, אך סנחריב עצר בעדו בתנועת־יד יפה. אין־זאת כי אשה אמיצת־לב היא אם הרהיבה עוז בנפשה להבקיע לה דרך אליו. נתן בה עין בוחנת לראות את עיניה שטופות הדמע, את ארשת הכאב בפניה, אשר הזכיו לו יפי פני המלכה זכת. נימה סמויה רעדה בו בסנחריב, רגע אחד של חולשת־הדעת מאז הוחלה פרשת השפטים.

“מה לך, אשה, כי נזעקת”?

“הה, אדוני המלך, לבי מתפלץ מכאב וצער! חוסה־נא על השרידים העלובים האלה אשר אין בהם רוח חיים, ותן להם את נפשם לשלל. המיתני נא בחרבך, מלך גדול וגיבור, ואל אראה במותם כי נורא הדבר”!

“הנמצא אישך בין אלה”?

“כן, אדוני ומלכי, אך מבקשת אני על נפש כולם”.

“הוציאי את בעלך ונחזה בו”!

האשה ניגשה לקבוצת שרי־הצבא המצטופפים ואחזה בידי יהושפט. הלה פסע אחריה נרעש וקודר. גבה־קומה היה ויפה־תואר. השתאה למראה אשתו האמיצה. כבחלום ראה ושמע את הדברים, ובעמדו לידה הגיע אליו קול סנחריב:

“זה הוא אישך ואלופך אשר אין מורא היסורים עליו. אכן, גבר רב־אייל אשר כוחו במתניו. תפליאני אהבת אשה לבעלה. ועתה איעתר לך, ואתן לך לבחור כטוב בעיניך, להראות לך כי אכן מלך־חסד אני. שישה־עשר הם אלופי־הצבא אשר ללכיש, אשר חטאם כבד מנשוא. והיה – אם אַחיה את בעלך, ויוצאו החמישה־עשר להורג, אך אם יוצא אך בעלך להורג – וחיו הללו בגללו. ועתה, שפטי בין האחד לבין הרבים, בידך גורלם”!


ד

ותהי דממה גדולה עוצרת־נשימה. האשה נדהמה. תוציא מלה אחת מפיה ובעלה יחיה. אך חמישה־עשר הגברים האלה, המתבוננים בה בדומיה ומצפים לדברה יוצאו להורג. ואת בעלה ראתה, יפה תואר ונתון לחסדה. ובתוך עם־לכיש מחכות נשים וילדים בחרדת־לב לאשר יקרה בעוד שעה קלה לגברים האלה. סנחריב – אין להאריך את רוחו יתר־על־המידה, כי הפכפך הוא, ויכול לחזור בו. האשה עצמה את עיניה כמבקשת להחליט בלי לראות את כל אלה התלויים בה. באחרונה הסבה ראשה לעבר סנחריב ומהיות עיניה שטופות דמע לא יכלה לראותו אלא בטשטוש־הדמות! המלך נראה לה כמבעד למסך עשן כחלחל, אך מוחש בכל כוח שלטונו ועריצותו. עתה אימצה את קולה החנוק:

“אדוני ומלכי רב־החסד! יחיו נא החמישה־עשר, כי לא אוכל לראות במותם, אך אם נדיב־לב הנך, אפילה־נא לפניך את תחינתי האחת והיחידה: קח, המלך גם את נפשי, כי לא יעצור לבי כוח לראות בעינוייו”.

זאת היתה תשובה לפי רוח סנחריב. הביט סביבו כמבקש לראות רושם דבריה על מקורביו. האשה עמדה במבחן ולא הכריעה את הכף לטובתה. תשובתו לא איחרה לבוא:

“גם בזאת איעתר לך, אשה עזה כנמרה, כי גברת ברוחך בבואך להציל את נפש בעלך ולא לעמוד על דם רעיו הרבים. אך נראה־נא, אם אישך ישווה לך בגבורת רוחו, וזה דברי: לפני אשר אצוה להפשיט ממנו את עורו בעודנו חי, אצו לתת חרב בידו, והוא אשר יקח את נפשך במו ידיו, למען לא תראינה עיניך במותו הוא, כאשר ביקשת ממני”!

רב־טבחיא הושיט ליהושפט את החרב.

נדהם ונרעש לשמע כל הדברים האלה, החזיק האיש את החרב בידו, וטרם ידע אם להתל בו אמר המלך את דבריו, או אמנם כן הוא. ואז שמע את קולה הנעים של קרנה רעיתו אשר לא קיפח צלילו גם ביאושה המר:

“יהושפט, אישי ואלופי! עשה כאשר צווית. המות יגאלנו במחיר־החיים אשר ניתן לרעיך ולבני־ביתם. הנה אעצום עיני, בעלי ואישי, למען לא אראה בהניפך חרבך, ולמען לא אראה ברעוד ידך, שר־צבא־לכיש! אך שקה לי ואמצני אל לבך לרגע קטן”.

קול זקן הפורץ בבכי־תמרורים נשמע לפתע. היה זה חנניה, אשר למגינת לבו עד היה לסבל אשר טרם תם. כל אשר ראו עיניו עד עתה לא הוציאו דמעה מעיניו שכן ידע כי זהו הגמול ואין לשנות. אך עתה התמוטט ורוחו נשברה בו. בעיני רבים עמדו דמעות. היחידי אשר לא נע לא זע היה סנחריב, אשר חיכה לראות אחרית־דבר, כי טרם האמין גם הוא במתרחש לעיניו. אמיצה מכולם, נכונה ברוחה ועשויה בלי חת היתה קרנה:

“אל ירך לבבך, בעלי ואלופי, יראה המנצח הגדול, כי אין פחד בלבך. עשה כאשר ציויתיך, פן נאחר המועד”!

יהושפט ניגש אליה. בעוד ידו מחזיקה החרב, חיבק אותה ולחצה אל לוח חזהו הרחב. גם מבעד לשריונו שמעה את הלמות־לבו, ורגע עמדו חבוקים באלם־רגש. בעוד לחיו סמוכה ללחי אשתו, נשק לה פעם ופעמיים על כתפה החשופה. מסביב עמקה הדממה. דומה, כי היקום עצר נשימתו, בהרימו את ראשו ראה יהושפט, כי עיניה עצומות הן, כמחכה לחסדו האחרון. ואז – למען לא יאריך את רגעי צפייתה הנוראה – נעץ את חרבו בלבה במכת־תנופה חזקה ומהירה. אנחה חרישית נמלטה מפתחי פיה. את עיניה פקחה לרגע, מוכות תמהון, וצנחה לרגליו. יהושפט כרע לידה, שלף את החרב מלבה, וקילוח־דם פרץ על צחות בשרה. בתוך הדומיה הכבדה אשר מסביב,קם האיש, ובעוד החרב מטפטפת דם רעיתו בידו, אחז בניצב שלה בשתי ידיו, ולקריאת התמהון שפרצה מפי רבים, תקע אותה בכל כוחו בבטנו, מתחת לשריון. התמוטט וכרע ליד גופת־רעיתו. ידי מעניו כבר לא השיגוהו.

הרגשת צער ואבל היתה מסביב. אחים היו לה מנצחים ומנוצחים כאחד. אז ידע סנחריב, כי יש והאדם יחמיץ בחייו מעשה החסד הגדול ביותר אשר אינה לו הגורל לעשותו. אמנם, ברגעי חולשה הירהר בזאת אך המראה לא מש מעיניו, ובלילה לפני עלותו על יצועו אמר חרש לרבשקה:

“גדולים מעשי הגבורה אשר הראו הבעל ואשתו מגבורת־חיילים בשדה־המערכה. כי אלה יפליאו לעשות כבני־חורין, בבקשם את הנצחון ואת התהילה, ואל ההראו את גבורתם בטרם־חדלון, בתתם נפשם כופר חיי־הרבים. ניחמתי על כי לא ציויתי להשאירם בחיים”.

בלילה ההוא לא עצם סנחריב את עיניו.

*

השפטים אשר עשה סנחריב בתושבי לכיש נשכחו ברבות הימים, כי אין זוכרים את המתים אשר בחייהם לא היו שונים מרבים אחרים, ורק בני־ביתם וקרוביהם התאבלו עליהם עד אשר מתו גם הם. אך דבר מות־יהושפט ואשתו קרנה, לא מש מפי כל. עליו הירבו לספר תושבי־לכיש, אשר היו עדים לקיצם המר והנשגב. רבים מאנשי צבא אשור, אשר אף הם חזו במראה, סיפרו עליו בשובם לבתיהם. שנים רבות אחרי־כן נפוץ הסיפור, בו העלו בני־יהודה על נס את אהבתם של שר־צבא לכיש ורעיתו, עזים בחייהם ובמותם. אכן, אין קץ לאכזריות האדם,אך אין חקר גם לרוח האדם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48569 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!