א 🔗
בצאתה מן האוטובוס היה עליה להמשיך דרכה לפי הכתובת שהיתה רשומה על גבי פיסת הנייר הרשמית: המחלקה הוטרינרית ליד בית־המטבחיים העירוני. מדי העיפה בה עין, די היה בכתובת זו לעורר בה תחושת זעם גוברת והולכת, שכן היתה בה, בהודעה הטורדנית, הטחת אשמה מפורשת כלפי מחמל־נפשה, הכלבלב שלה – פוּסיק. היא ניצטוותה להסגירו למאורות הכלבים העירוניות למשך עשרה ימים. מסתבר כי פוסיק שלה חשוד בכלבת הואיל וברגע של ריתחה נשך ילדו של שכן. פירחח חצוף שבינו לבין פוסיק אין השלום שריר וקיים.
בעומדה עדיין תוהה מול בוֹהק השמש ולהטו הגובר והולך של בוקר יום קיץ, חזרה והרהרה לעצמה מתוך רוגז ניכר, מנסחת טיעון שלה: “חוצפה שכזאת! פוסיק בכלל לא נשך את הפירחח, כי אם שרט אותו בברכו החשופה. בגלל זה אין מסגירים כלבלב ענוג למאורות הכלבים לעשרה ימים! הרי זה מאסר ממש… אבסורד!…” עתה מתייגעת היתה בדרך העפר המובילה לבית־המטבחיים. מצטערת שמשום־מה לא לקחה מונית. חיפשה מעבר בין צריפים ובניינים בלתי גמורים, עוקפת קרשים, לבנים וערימות חול ומלט. פוסיק שלה, פוּדל צמרי לבנבן, מטופח יפה, כלבלב שעשועים שלקולרו קשור גם סרט צבעוני לנוי, נגרר אחרי גברתו ברצועה. מקפץ היה לכאן ולכאן, דרוך מחמת חוסר־מנוחה שדָבק בו עקב עצבנותה הניכרת של שולה גברתו. כך היה שמה בפי הבריות, וכך קיים היה בהכרתו של פוסיק. גם בעיניו לא מצאה חן הליכה זו בחול הרופס, בעפר ובאבק, כשגברתו מתייגעת על עקבי נעליה הגבוהים ומוחה במטפחת זיעתה הניגרת על פניה וצוארה.
ליד שער בית־המטבחיים קידם את פניה כלב רועים זעום. חשף את שיניו למראה הפודל, בהחניקו יבבה המתמלטת רסוקות מגרונו, כבא לרמוז על בעלותו במקום זה. אחד מן הכלבים ששומר בית־המטבחיים נתברך בהם. שולה נתחלחלה למראהו וראשית מעשה שלה היה לתפוש בפודל המבוֹעת, לאמצו אל חזה כמגינה עליו, להפיג פחדו: “לא יעשה לך כל רע, פוסיק שלי. אל תפחד, חמודי. עוד מעט ונחזור הביתה.” ואז הרהיבה עוז ונכנסה לחצר המרווחת והמבדילה בין בית־המטבחיים לבין המשרד של המחלקה הוטרינרית. על פניה טָפח רעש של עבודה בהולה, עצבנית לפי טיבה, רעש מעורב בצווחות בלתי פוסקות של הקצבים, נעריהם, והעוסקים במקצוע שריח של טֶבח, דם ואלימות נודף ממנו. מבעד הכניסה ושעריו המסורגים של בית־המטבחיים העצום בממדיו, נראו בהמות שחוטות רבוצות בסחי ובדם קרוש, והבהיקו גופות שעורן נפשט מהן, תלויות על גבי אנקולים ומוסעות בשרשראוֹת לאורך פסי הסעה. בעיני שולה המופתעת למראה, דמיון היה להן כלגופות עירומות של מתרחצים על שפת הים. הרופא הוטרינרי נראה ביניהם לבוש חלוקו הלבן, חולף ובודק טיבן, ומעל לכל הגעש הזה קריאות וקולות של פושטי העורות. המולת עבודתם, המלוּוה נקישת מתכת וברק של סכינים שלופות, עשתה את בשרה של שולה חידודין־חידודין. שכן ידעה על קיומו של מוסד זה, אך אין דומה ידיעה לראייה שמצויה בה המחשבה המכה את הלב בחרדה.
שני נערי קצבים חסונים שראוה בכניסתה, אמדו בעין בוחנת את גופה הנשיי, השמנמן קמעה והמתחמד, וליוו אותה בקריצות ובשריקות בעלות משמעות של הערכה. שולה נחפזה בהולה וקטועת נשימה למהר ולחלוף, באמצה אליה את מחמדה, שאפו ועיניו השחורות הבהיקו מבוהלות כמתוך צחור פקעת של צמר. סולדת מהם, ומן המראה בכלל, הפסיעה את עצמה גאיונה, בחינת נעלבת, עד שקרבה לפיתחו של המשרד. כאשר נכנסה והראתה לפקיד, שהיה עסוק בניירותיו ליד שולחן הכתיבה, את ההודעה שהיתה קמוצה באגרופה, הורה לה על הספסל הסמוך לקיר, בלי לתת בה עין:
– תואילי, גברת, לשבת ולחכות לרופא.
– כל הענין הוא אבסורד אחד גדול!
– הרופא יברר.
– מה יש כאן לברר?
– כלבך חשוד בכלבת.
– כלבת? – זקפה בו זו את עיניה מוכות תמהון מעושה – והרי פוסיק בריא ושלם לגמרי! לא אתן להסגירו אפילו ליום אחד! אני מודיעה על כך מראש. יש לי עו"ד מכיר והוא יטפל בדבר!
– גברת נכבדה! אל תאיימי עלי. תתוכחי עם הרופא ולא אתי.
– אבל מותר לך לדבר אלי באדיבות!
– בכל הכבוד ובכל האדיבות, גברתי.
– גם קצת עדינות לא תזיק.
– מקום זה, גברתי הנכבדה, לא נוצר לדקדוקי עדינות. אדיבות – כן!
– אתה נראה לי אדם אינטליגנטי למדי. ראיתיך באיזה מקום. לפעמים מזדמן לך אדם שבלי להכירו נדמה לך שהוא בכל־זאת מוּכר לך, ומתעורר רצון לשוחח אתו שיחה נאה. רושם זה אתה עושה עלי…
– אין לכך כל חשיבות, גברתי הנכבדה.
– ואני דוקא מייחסת חשיבות לשיחה מעין זו. פגישות עם בני־אדם מאלפות הן!
הפקיד זקף בה עין בוחנת:
– דומני, שפניך מוּכָּרות גם לי במקצת.
– אני שולה התופרת! – קוראים לי: שולה.
– אה, כן! נענה לה הפקיד בבת־צחוק כמאשר מעמדה. – העברית שלך היא די טובה.
– מה הפלא? – קרנו פניה בארשת גאווה והכרת־ערך – ילידת הארץ ובוגרת הגמנסיה “הרצליה”. ואל תתפלא – תפירה משתלמת יפה. מקצוע אריסטוקרטי! – ובהפסיקה לרגע כמביעה פליאתה – אבל איזה מקום! הקצבים וכל זה…
– היית צריכה לשלוח לכאן את בעלך.
– נפרדתי מבעלי. אני שונאת את המלה גרושה… למעשה הרי אני גירשתיו מביתי. אין בדעתי להתחתן שוב. מצבי הכלכלי טוב והגברים הללו… נו, מילא. ארצה ואמצא פרזיט אחד.
– את אשה נאה למדי. עוד לא הפסדת דבר.
נתחייכה שביעת רצון:
– אתה רואה, שיחה של אדיבות אין בה כדי להזיק. כבר זכיתי במחמאה…
– יפה. הארכנו קצת בשיחה ועבודה רבה עוד לפני.
– חבל לי להפסיק את השיחה. הרי מצוּוה אתה לשרת את הצבור, לא?
– אך ורק בגבולות תפקידי. ועתה, בבקשה, אני עסוק.
– המממם… – נהמה חרש לעצמה – אדם חסר סנטימנטים…
– השפעת המקום, גברתי. – ושקע שוב בניירותיו.
עתה ניפנתה לעצמה. קשרה קשר כלשהו עם הפקיד. אולי יועיל לה בשעת הצורך. מן האמצעים הבדוקים של יחסי צבור. בכל מקום ובכל שעה. שרויה בצל ונושמת לרווחה, הושיבה את פודל לצדה על הספסל, מלטפתו ומפנקתו בכף יד ענוגה ומטופחת של תופרת שאינה עוסקת בכל עבודה אחרת. את מגבעת הקש רחבת השוליים הסירה מעל ראשה וחשפה תסרוקת של שיער בלונדי שופע, נאה בברקו ומסורק בהקפדה; מכונס למעלה מן העורף וחושף צואר בעדינותו. כבת שלושים וחמש, במלוא הבשילות שיש בה מן ההתחשקות. פניה מוארכים במקצת וחתומים בכעין ארשת של חומרה, חושנית ומהורהרת במקצת. קלסתר נאה ויפת־עיניים הנפקחות בשעת שיחה, תוך עיפעוף מלאכותי של תמהון, לשמע אמירה קולעת, או בשעת הבעת הסכמה. בשיחה ובתנועה מפיקה היא בטחון עצמי ועם זאת נכונות להתחבב, אך גם נכונות להביע תקיפות, כתובעת זכות ואף מקבלתה. קורטוב של חוצפה היה נסוך בהופעתה, שכן ידעה כי יש בה משהו מן השחקנית בהופעה, דוגמנית, או בדומה לאחת המעוררת ענין. נעים לה לחוש כי כל אדם הניתקל בה מקדיש לה תשומת־לב במישרים או במגונב. ואף הפקיד הזה בכלל, המעמיד פנים כי עסוק הוא בניירותיו, ואילו מפעם לפעם הריהו בוחן אותה, לצוד מראה שלה. חוש שלה אינו מרמה אותה.
– חם היום! זרקה כטוענת לתוך חלל המשרד.
חצאיתה האפורה היתה מתוחה עליה, להצר יריכיה, בטעם של תופרת היודעת טיבו של אריג משובח וחוש המידה. מחשוף חולצתה הלבנה הבליט בצורה נדיבה למדי את החזה השופע והמוסיף אותו נופך נשיי מובהק. בהרכיבה רגל על רגל, נאות וחטובות, והכלבלב בחיקה, נראתה כמתעתדת לצילום. היה בה ללא ספק משהו המטביע חותם של אשה היודעת להסתדר, בעלת נסיון, שלא זר לה המאבק בחיים וסוד הקיום בחברה.
– מתי יבוא הרופא?
– כאשר יגמור את בדיקת הבשר.
– כעבור כמה זמן, בערך?
– בעוד שעה.
– כך! חצי יום עבודה הולך אצלי לאיבוד! והנסיעה הזאת לכאן, וההליכה למקום הזה. הרי זו הטרדה יתירה. אין מתחשבים באזרח ומבזבזים את זמנו.
הפקיד לא השיב. עמוס היה עבודה. שוב השקיע עצמו במכתבים, בחוזרים ממשלתיים, או שהיה משיב לקצבים, לסוחרי בקר ולאנשיהם שהיו יוצאים ונכנסים בלי הרף לצורך עסקיהם. כל אלו היו משהים את מבטיהם על הגברת וכלבלבה. נערי הקצבים אף היו מעירים הערות של עקיצות עליזות. שולה שעמדה על כך הביעה מורת־רוח גמורה בהפנותה את ראשה לעבר הקיר. ועם זאת נעמו לה מבטיהם התאותניים הזוחלים עליה מכף רגל ועד ראש. מעין מס שהגברים מעניקים לה דרך אגב.
ב 🔗
כאשר נכנס הרופא נפעמה שולה לעצם מראהו. לבוש חלוקו המוכתם בדם ובנתזי פֶרש הופיע כהתגלמותו של החוק והצו ללא ערעור. את מגפי הגומי הנעולים לרגליו, שהיו מלוכלכלים אף הם, חלץ והטילם בזעף לפינת חדר הנוחיות בסמוך לכניסה. העניק מבט חטוף לאשה המחכה לו, וארשת פניו קשוחה היתה וזועפת. שוב היה לו ריב ודברים עם כמה מן הקצבים שביקשו להסתיר ממנו גופת בהמה נגועה במחלה ולהחליפה באחרת. הללו מבקשים להציל את כספם, ואילו הוא מבקש למנוע תקלה לצבור. מאבק תמידי לו, ויש גם אשר יערימו עליו וישימו אותו לצחוק ולקלס. ניכר שהרוגז טבוע עתה בפניו. הפקיד המבחין בכך אינו טורדו הפעם בשאלה משרדית ודוחה אותה לשעת־רצון. הרופא נכנס לחדרו וסוגר אחריו את הדלת בטריקה המעידה אף היא על רוגזו שטרם פג.
– הרופא?
– כפי שאת רואה, גברתי.
– היכולה אני להיכנס אליו?
– אבקשך להמתין עוד קצת.
– וכי מעט המתנתי להוד מעלתו הרופא?
– בלי אירוניה, גברת.
– אבל למה עלי לחכות בלי סוף? – ארשת פניה הצחים נמחית ומורת־רוח גלויה כובשתם. אין היא מוכנה לוותר. – הרי עליו למלא את תפקידו!
– אסביר לך, גברתי. – הפקיד מרכך את קולו – הרופא עבד למעלה משלוש שעות. עבודה קשה ומייגעת. הוא עייף וסחוט וטרם גמר. תני לו שהות לעשן לפחות סיגריה אחת, או לשתות כוס תה. עוד כמה דקות, גברתי.
– בכל מקום ביורוקרטיה! – עיוותה פניה בתרעומת.
הפקיד נתן בה עין בוחנת. הערתה הרגיזה אותו. שהרי נהג כמיטב הבנתו באפשרו לרופא לשאוף רוח שהות קלה בלבד, למנוע גם ממנה, הצריכה לו, להיתקל ברוגז שאינו יפה לשיחה מעצבנת. אך לשמע הערתה השיב לה:
– בבקשה, היכנסי!
מיד ניתרה ממקומה בתופשה בפודל שלה:
– בוא, פוסיק, ונגמור את הענין. חת־שתיים!
דפקה בדלת ולא נענתה. חזרה ודפקה. שתיקה. הציצה בפקיד היושב רכון על פנקסיו:
– אינו שומע?
– אז תיכנסי…
פתחה בזהירות את הדלת והכניסה את ראשה:
– שלום, הרופא!
– בבקשה לחכות.
– מחכה אני מאז הבוקר!
– בבקשה לסגור את הדלת ולחכות!
נרתעה נזופה לאחוריה:
– צועק עלי… מה אני בעיניו? פספוסה?…
– הרי יעצתי לך לחכות. – סנט בה הפקיד – לא שמעת בקולי.
– אתה אמרת לי להיכנס! לא אמרת?
– עכשיו תחכי בסבלנות.
– לחכות, לחכות, לחכות! עד מתי יהיה עלי לחכות במקום המטונף הזה! – קולה רעד מתוך כעס עצור – דבר שאפשר לסדרו תוך דקות ספורות. כל הענין בטעות יסודו. אני מתעצבנת וגם פוסיק פחד נפל עליו. ראה, הוא רועד כולו כאחוז קדחת. סימן שמפחד הוא! מיסכן שלי…
– זה מפני שאת מדביקה בו, גברתי, את עצבנותך. היי שקטה ויהיה גם הוא שקט.
– אני עצבנית?
– קצת, אם לומר את האמת.
היפנתה אליו את גבה, מתנכרת להערתו. חזרה לספסל אך לא ישבה. בידה האחת אימצה את פוסיק לחזה, ממלמלת לתוך אוזנו לחשוּשי חיבה, כמבקשת להרגיעו, ובידה השניה החזיקה בארנקה ובמגבעתה. היא הביטה החוצה וראתה כיצד מובילי הבשר, בחורים חסונים וגברתניים, עומסים לתוך אוטו משא אדום את ביתרי הבהמות, והם אינם מדברים אלא שואגים. המראה נסך בה אי־שקט. דומה היה לה כי מאז יצאה הבוקר מביתה עבר זמן רב. והיא סבורה היתה כי כל הביקור הזה לא יגזול ממנה אלא רבע שעה… היא רק תסביר, בנועם ובהגיון, תסדר את הענין ותחזור. לפתע שמעה קול מדבר אליה:
– היכנסי, גברת.
היה זה הרופא. בכבודו ובעצמו פתח את הדלת וטרח להזמינה פנימה. הורה לה לשבת על הכסא, והוא תפש מקומו מעבר לשולחן הכתיבה שלו. מיד פתחה בהסברה שוטפת:
– יש כאן טעות, כבוד הרופא. פוסיק שלי בכלל לא נשך. הפירחח הרגיז אותו והוא שרט אותו במקצת. שריטה קלה, שטחית. זה הכל. בבקשה לראות: פוסיק בריא לחלוטין. אוכל ושותה ומשחק. הרי אני מכירה אותו יפה. יש טעות בהודעה ואני מבקשת לבטל אותה.
הרופא נתן לה לגמור את דבריה ולאחר־מכן פסק בהחלטיות:
– יש להסגיר את הכלב שלך לעשרה ימים. כלבך חשוד בכלבת.
– כלבת?… – העמידה פני תמיהה, מעפעפת לרווחה בעיניה היפות – אה, לא!…
– כן, גברת. הילד מקבל זריקות נגד כלבת ועלי לבדוק, לעקוב אחרי כלבך משך עשרה ימים. רק לאחר־מכן, אם יהיה בריא – אשחרר אותו.
– עשרה ימים?!…
– בדיוק כך. בהתאם לחוק. הילד מקבל זריקות נגד כלבת וסִבלו רב משל כלבך. ועשרת ימי הסגר לכלב – אין בכך אסון, חלילה.
– אני אתנגד לכך בכל תוקף. אפנה לעו"ד. פוסיק שלי הריהו כמו תינוק מפונק… אי־אפשר… לא ייתכן להחזיקו במעצר. אני אעשה הכל! הרי זו טעות!
– גברת! לשוא תדברי דברים חסרי־טעם. כבר ראיתי יחסנים כמו פוסיק שלך ושום דבר לא יועיל. חבל על הזמן שאת גוזלת ממני.
– אבל תראה, כבוד הרופא, – חיננה את קולה – הוא בריא לחלוטין! לא אמסור אותו ואקח אותו מיד אתי הביתה.
– לא תקחי אותו הביתה, גברת. הכלב יישאר כאן.
– אני לוקחת אותו וחסל! יש לי מהלכים בחלונות הגבוהים. הכל מכירים אותי. אני תופרת של החברה הגבוהה. – קטועת נשימה מהתרגשות תפשה בפודל וקמה ממקומה – אקח אותו מיד ואתה רשאי לתבוע אותי לדין!
– אעשה זאת, גברת, אם יהיה צורך בכך. אך קודם־כל תשאירי כאן את פוסיק שלך. לא תוכלי לקחתו. השוטר שלי כבר ידאג לזה. תואילי, איפוא, לשלם לפקיד דמי הסגרה עבור עשרה ימים והכל על מקומו יבוא בשלום. גמרנו!
– תשלום בעד מה?
– דמי פנסיון וטיפול בכלבך, גברתי. בעברית קוראים לזה: אש"ל. אכילה, שתיה ולינה.
עתה הבינה לפתע בעלת הפוסיק כי כלו כל הקצין. פוסיק נתון למעצר… היא ביקשה להוסיף עוד הסבר ולהפיל תחנוניה, אך הרופא הקשיח את לבו. הוא קם, פתח את הדלת והורה לפקיד:
– קבל ממנה דמי הסגרה.
שולה קמה ממקומה אחוזת יאוש. אין כל תועלת בדבריה ובתחנוניה. החוק הוא לצדו של הרופא. בצעדים איטיים יצאה מחדרו של הרופא כשדמעות מנצנצות בעיניה. ענין שנראה לה בהיר ונהיר, ניתן לפתרון, והנה – מפח־נפש. תחילה ישבה על הספסל ובעוד היא מגפפת את פוסיק זולגות הדמעות מעיניה, ניתלות בריסיה. היא קובעת מבט שופע רחמים בפוסיק הנרעש אף הוא, כנראה, ומתייבב קמעה. אין הפקיד מפריע לה ומניח לה בצערה. כבר ראה מחזות דומים. אין הוא מנסה לפייס אותה או לשכך את רוגזה. מוטב שתירגע בעצמה שכן עלולה היא לפרוץ בהטחת דברים סרי־טעם. כך טיבען של הנשים הבאות להסגיר את כלבי שעשועיהן. אין חקר לנפשן ולשוא תבקש לפענח חידת מסירותן. קצבים שנכנסו למשרד תמהו עליה ולא חסכו ממנה מהתלות. הדבר עורר את קצפה. הפקיד הוציא אותם מן המשרד ונעל לשעה קלה את הדלת. רק לאחר שנרגעה קמעה מסר לה את הקבלה עבור התשלום הדרוש ואמר לה בשקט:
– עוד מעט יבוא תופש הכלבים ויקבל ממך את הכלב.
– שוב לחכות?
מחתה במטפחתה את דמעותיה. הציצה במראה ששלפה מארנקה ובחנה בחומרה את פניה שנעצבו. מיד חזרה לגפף וללטף את הכלבלב המתכווץ בחיקה ומביט בה בעיניו השחורות מתוך ידיעה ברורה כי הוא וגברתו, שניהם נתונים באיזו צרה שאין הוא עומד על משמעותה, אבל חש בה, ולפתע, כנזכרת במשהו טורד, פנתה אל הפקיד בהבעה של שאט:
– מה אמרת, תופש הכלבים?
– כן, גברת. הוא המטפל בהם במאורות הכלבים.
– עוד אחד ממלאכי החבלה של המקום הזה!…
– מוטב שתדברי אתו פחות. בחור קשה הוא.
– גם אתה והרופא אינכם טובים ממנו!
ג 🔗
תופש הכלבים חזר מן העיר עם ציד כלבים משוטטים. צפופים היו ודחוקים בעגלה שתבניתה המיוחדת עשויה לכך וצבועה ירוק. נאה מבחוץ ומזוהמה מבפנים. הוא קפץ מעל דוכנו, פתח את השער הנעול של בניין מאורות הכלבים, וזעוף־פנים החל טורח בהכנות שונות לצורך עבודתו. קודם־כל הכניס פנימה, לתוך החצר, את העגלה שמבעד לפיתחה האחורי, המסורג, הציצו בהכנעה כתריסר כלבים. שלל צידו באותו יום. אחדים מהם נתייבבו חלושות, מרוב דוחק ומחנק, מחמת החום וחוסר אויר לנשימה; אחדים נתנבחו בשל נשכנותם של ריעיהם התקיפים שגם בכילאם נתנו בטוי לזעמם, למרות צרת הרבים הגוזרת עליהם מעין דו־קיום סובלני ודרוך. לעומת זאת עלו מתוך המאורות שבבניין נביחות הכלבים הכלואים בהן. עם הופעתו של תופש הכלבים, בהריחם בו, חרגו מיד מתוך השקט והפגינו את קיומם בנביחות עזות, ספוגות רוגז ומחאה. היה זה בניין קטן ונאה מבחוץ, מסוייד ומטוייח יפה, מוקף גדר גבוהה של שיחי יסמין, ומעל להם חוטי־תיל סבוכים, תריס בפני ילדים סקרניים, חומדי כלבים, או פורצים בלתי קרואים. גם מעל לשער המסורג והרחב כשערו של פרדס, נמתחו בהקפה חוטי־התיל.
משנכנס תופש הכלבים לתוך הבניין חזרו ונתעצמו הנביחות עד כדי להחריש אוזנים. הם נתקרבו והצטופפו ליד פיתחי תאיהם המסורגים, תחתיים, שניים ושלישיים, קומה מעל גבי קומה, לשני צידי החדר המוארך. הם הסמיכו זרבוביותיהם על גבי הסורגים כמבקשים לפרוץ בעדם, התנבחו ללא חשך בזעף גובר והולך כלפי תופש הכלבים, שקולו וריחו ירגיזום תוך שנאה שאין לבלום אותה. כלבים ממינים וגזעים שונים, כלבי שעשועים וכלבי שמירה. לא כלבים משוטטים, כלבי הפקר, נתונים לרעב ולכל מיני פגעים, כי אם כלבים מיוחסים החוסים בצל בעליהם; נושאים הם על צואריהם מיספרים עירוניים כקמיע המקנה חסות, והם כלואים להסגר של עשרה ימים עד שיתברר, כל אחד לפי תורו וזמן הכלאתו, אם אין הוא נגוע בכלבת. וביניהם גם חתולים סיאמיים, חתולי בר ודומיהם, יפי־שיער ועינים המזדהרות מתוך חשכת התא כזרחן המאיר.
ליד כל דלתית מסורגת עמדה קערית מי שתיה, עשויה מתכת שצביונה ירקרק מעופש, ובפנים התאים התגוללו שיירי מזון ודברי מתיקה, פרוסות לחם, עצמות וכל מיני מאכל מאלו שהובאו בידי בעלי הכלבים שלא סמכו על פת־בג הרשות העירונית. בפינת החדר הוטלה כסחבה כהה, קיבת בהמה שטרם נחתכה לחתיכות, מזון לכלבים. מכוסה היתה נחיל משחיר של זבובים מזמזמים. ריח רע נדף מן התאים, מן הריצפה, מן הכלבים שלא רוחצו, ריח צחנה מעורב בחומרי חיטוי.
תופש הכלבים הזדרז ובפתחו את הברז שהצמיד לו צנור גומי ארוך, החל בשטיפת הריצפה והתאים. מטחי סילונות המים השתיקו מיד את הכלבים. פעולה זו היתה שנואה עליהם ביותר, הריצה אותם בבהלה לתוך הפינות של תאיהם, מבקשים לשוא לברוח מאימת הסילון הפורץ מבעד לסורגים ושוטף את התא כולו ואינו חס על הכלב המתרוצץ בו. זהו חלק מן השיגרה לשמור על הנקיון, אך תחת לעשותה שלוש פעמים ביום, כדרוש, עושה זאת תופש הכלבים רק פעם ביום, בשעה זו, לפני בואו של הרופא לבקורת. בעוד הוא עוסק עדיין בשטיפת התאים משתתקים הכלבים כמאוחדים, מחכים בהכנעה עד שתחלוף פורענות זו. הם מצטופפים כל אחד בפינתו, שותת מים, עיניו נעצמות ואוזניו מזדקפות ומשתפלות כתגובה של מורת־רוח והתגוננות.
תופש הכלבים, בחור צנום ושזוף, לבוש מכנסי חאקי מלוכלכים וחולצת בד אפורה, עסק בכך כשהבעה של קדרות נסוכה על פניו הכהים. ספק תימני, ספק יוצא אחת מארצות אפריקה. הסיר מעל ראשו את כובע השרד, עטור הסמל העירוני, שתפקיד נושאו הופכו נלעג בשימוש, גם אם הוא מקנה לו גושפנקה חוקית… הוא הניחו בזהירות על גבי השולחן הקט שבפינה, עליו מונח היה פנקס הבקורת של הכלבים הכלואים. עיניו השחורות הגחילו מתחת למצחו הצר. בלוריתו העבותה והמסולסלת הבהיקה בברק גלי. בפניו הכחושים טבוע היה סבר של הרהור, ודאי בשל ענין טורד שמחוץ למקום עבודתו, שלא פג גם תוך כדי עיסוקו כאן. נראה היה כבחור עז־נפש שאין המורא חל עליו. הוא עבד בחיפזון אך ביעילות.
משסיים את מלאכתו, הניח את העגלה על כלביה המתענים עדיין צפופים בחום היום, במחנק של חוסר אויר, כפי שהביאם, והזדרז ללכת לבית־המטבחיים, למשרד. ידע כי בשעה זו מחכים לו תמיד להסגרת כלבים חשודים בכלבת. במשרד חכתה לו הפעם בעלת הפוסיק מתוך קוצר רוח. הפקיד מסר לידו את ההודעה המקומטת, וכדי לגרום קורת־רוח מעטה לאשה שנתענתה שעה ארוכה בצפייה, באכזבה ובדמעות, אמר לו תוך הדגשה:
– קח את הכלב של הגברת ותשים אותו בתוך תא לחוד, נקי ומסודר.
– כל התאים נקיים!
– אני יודע, מנחם. תתנהג בנמוס ותרשה לגברת להביא לכלבלב צורכי מזון.
– בסדר!
– הגברת הזאת היא מכירה טובה של אשתי. היא תופרת לה שמלות. חיוך קל וערמומי הציף את פניו של תופש הכלבים:
– פרוטקציה!…
– כן, – חייך אף הפקיד – פרוטקציה. ושתהיה מנומס!
– בחיי, אני תמיד מנומס! גם לכלבים. צער־בעלי־חיים.
– טוב, טוב, אני יודע! – שיסעו הפקיד – רק בנמוס! הגברת אוהבת את הכלב שלה כמו תינוק. אל תרגיז אותה.
– חס ושלום! – העמיד הלה פני תום וענוות־רוח, – ובקלטו בחטף דמותה של האשה וכלבה – גברת נכבדה וגם פרוטקציה. יהיה בסדר! בואי, גברת, יש לי עוד הרבה עבודה היום!
– אתה בחור טוב! – נתחייכה אליו בעלת הפוסיק בשמץ של חנפוּף ופניה לבשו נהרה של מתיקות. אך כאשר פנתה אל הפקיד העניקה לו מבט חם מלווה הכרת־טובה כנה:
– אני מודה לך מקרב־לב! סלח לי על התנהגותי הפזיזה והעצבנית.
מבחוץ נשמע לפתע שעט רגלי רצים בהולים וקולות בוקעים בזעף. לתוך המשרד פרצו אחדים מפושטי העורות, לבושים בגדי עבודתם המסואבים בכתמי דם ושומן קרוש, מצחינים. חגורים היו כלי מלאכתם שהשתקשקו עליהם, סכינים בנרתיקיהם ומיני דקרים, ככלי־זינם של חיילים חמושים. מעוררי זוועה וסלידה במראיהם. נירגשים היו וצועקים:
– הרופא! איפה הרופא? דקרו את צביקה!
– מגן־דוד אדום! מגן־דוד אדום!
הם פרצו לחדרו של הרופא להבהילו להגיש עזרה ראשונה לנפגע ולטלפן למגן־דוד אדום. בעקבותיהם הובא הפצוע על כפיים, נישא בידי חבריו. הוא גנח והחזיק כף ידו הרוטטת על בטנו, כמחפה על מקום הדקירה. בחור צעיר וחסון שפניו נעוו מכאב ומפחד. מיד השכיבו אותו על גבי הספסל, בעוד הפקיד טורח בכל רוחו לנעול את הדלת בפני שאר המתפרצים והסקרנים אשר הרסו פנימה. שולה נחרדה עד למאד למראה הזה, תפשה את פוסיק, ובעזרת תופש הכלבים עלה בידה להידחק ולצאת כל עוד רוחה בה, כשזיעת הנדחקים וצחנתם מטפחת לה על פניה. בחוץ נשמה לרווחה והיא ממלמלת לעצמה מתוך סלידה וחלחלה: “מקום מאד סימפאטי…”
בהיחפזה ללכת בעקבות תופש הכלבים שאלה אותו:
– למה דקרו אותו?
– גברת, אל תדאגי! מחר ישתו לחיים ויעשו סולחה!
– אבל לדקור בסכין?…
– מה יש, גברת? גם בהמה שוחטים בסכין, לא? וגם בני־אדם! משמידים כלבים – משמידים גם בני־אדם, אין הבדל. צער־בעלי־חיים זה שקר גדול, גברת, אני יודע… מרחמים על כלבים והבן־אדם – כלום!
ד 🔗
עוד מרחוק קלטו אוזניה את נביחות הכלבים הבוקעות מתוך בניין המאורות. כאשר נכנסו גברו הנביחות ביתר־שאת, שכן כך היו מקדמים את פני תופש הכלבים מדי הגיעו למקום. הוא, שרגיל הוא בכך, לא שם לב ונחפז לפתוח את הדלת הנעולה. ואילו בעלת הפוסיק, שכאן הומחשה לה מיד עצם העובדה שמחמל־לבה עומד להיכלא, נתקפה חרדה. הנביחות של הכלבים ויללותיהם העבירו צמרמורת בגופה. תוך־כדי גיפוף כלבלבה נרתעה לאחוריה והיא מנסה לאטום את אוזניה. מעיניה נשקפה הבהלה, ואילו תופש הכלבים האיץ בה:
– היכנסי מהר!
– אני מפחדת…
– מה יש, גברת? הם סגורים!
הבליגה על פחדה ובצעדים הססניים נכנסה פנימה. עמדה בפינה, סמוכה לשולחן ועדיין אימת הכלבים הנובחים עליה. הניחה על השולחן את ארנקה, הסירה את מגבעתה והעיפה מבטים נבוכים לעבר תאי הכלבים שלאט־לאט נרגעו קמעה ופסקו מנביחתם הפרועה. רק כלב בודד פה ושם עדיין השמיע נֶבח קצר ומקוטע. על ריצפת הבטון החשופה הבהיקו כאספקלריות שלוליות מים שניקוו לאחר שטיפה, והמקום עשה רושם נקי למראית־עין. תופש הכלבים פנה כה וכה, בדק את אחד התאים הקטנים והפנויים שבשורה הראשונה למטה, והורה עליו באצבעו:
– זהו! אני אפתח ואת תכניסי את הכלב שלך.
– מנחם חביב, – פנתה אליו לאחר שחרתה קודם־לכן את שמו בזיכרה – אל תמהר כל־כך!
– אני עסוק, גברת. מהרי!
היא העיפה בו מבט של תוכחה מהול בחיוך מתחנחן:
– הפקיד אמר לך להיות מנומס אתי…
פני תופש הכלבים לבשו חומרה וקוצר־רוח:
– יאללה! אני מנומס כמה שצריך.
בעיני בעלת הפוסיק נצנצו דמעות וגרונה השתנק:
– תן לי להיפרד ממנו… דמעותיה עמדו לפרוץ מתוך עיניה היפות – עוד דקות אחדות! – העמידה את פוסיק, הנבהל אף הוא, לרגליה. התירה ביד רועדת את הרצועה מקולרו העשוי פליז מצוחצח. בשעת־מעשה כרעה והתכופפה עד שמלוא שדיה העגולים והנאים הציצו ממחשופם הרחב וצדו את עיניו של תופש הכלבים המשוטטות עליה. ניכר היה שהוא חומד את המראה המרתק. קסמה לו האשה המתחמדת וגופה החטוב. למרות רצונו למהר ולעסוק בכמה דברים שעליו לעשותם, עמד והישהה את מבטו על חמודותיה הגלויות כמשוערות. שעה שהתכופפה לגפף את הכלבלב, מעתירה לעיו אותות חיבה ופינוק, תוך שהיא נפרדת ממנו בגיפוף, בנישוק מנשקת, בליטוף מלטפת, במילמול ממלמלת, פוּסיק ומוּסיק וכדומה, אף מוסיפה מותק וחבּוּב שלי, עדיין היה תופש הכלבים ניצב באלם־לשון ומסתכל במחשופה בתשוקה עזה של גבר צעיר באשה נאה. המראה ריתק אותו בנועם שהיה בו יותר מן המרומז. בעוד הוא נועץ בה את עיניו החומדות, הרימה כדי הרף־עין את פניה והבחינה בכך. לא הצטנעה ולא עשתה מאמץ כלשהו למנוע ממנו עונג גנוב זה. שהרי בזכות מחשופה הנאה נותן הוא לה להישתהות… להאריך בפרידה הקשה עליה והמביאה אותה לידי התמוגגות של תוגה עזה. והרי היא ממשיכה להמתיק לכלבלב את הרגעים שלפני הכלאתו ממש. ואילו זה עדיין עומד כנטוע במקומו ונועץ בה את עיניו. אך הרופא עלול לבוא בכל רגע ועליו להשלים עוד אי־אלו הכנות השייכות לשיגרת יומו. למרות רצונו נצטווח ובלי חמדה גזר עליה:
– גברת, מספיק! עוד מעט ויבוא הרופא…
– עוד דקות אחדות, – חיננה את קולה – עוד דקות אחדות, מנחם חביבי!
– טוב, אבל מהר! כבר אני “מנחם חביבי שלך”… – חשף שיניו בבת־צחוק רפה, כשל אדם חולה. שכן מיעיו המו בו מחמת תשוקה עזה שלפפה אותו עד שחש פיק־ברכיים.
לבסוף פתח את הדלתית המסורגת של התא ופקד עליה:
– גברת, מהר! הכניסי את הפוסיק שלך!
למרות רצונה, תוך גיפוף ונישוק חפוז, ביקשה להשהות את עצמה ולהאריך קמעה את רגעי הפרידה הכואבים. אך הלה הוחרד מן החשש שהרופא יבוא וינזוף בו קשות על הזניחו את ההכנות לעבודתו. הוא הושיט את ידו לתפוש בכלבלב ולדחפו פנימה לתוך התא. הפעם הבינה כי אין לעכבו יותר. החניקה את צערה בחובה, תפשתו בשתי ידיה והכניסה אותו בעדינות לתוך התא. מיד טרק תופש הכלבים בדלתית הברזל שהשמיעה נקישה עזה, וריתק אותה בווית עשויה לכך. גברתו נצמדה לסורג והוא הניחה בכך, והחל עוסק בחפזה בהתקנת מזרק, מחטים ותמיסה לזריקות של רעל הסטריכנין. משום־מה לא הקפיד עימה כמנהגו, שכן היה מרחיק מן המאורות כל אדם לאחר הסגרת כלבו, ולא היה מניחו לשהות למעלה מן הדרוש והמותר. לאחר שזו נרגעה קצת החל שוב טורד אותה:
– גברת, תלכי! תיכף הרופא יבוא!
– שמי שולה, – השיבה לו בסבר־פנים מתוך רצון מפורש להתחבב עליו ולקשור עימו קשר של ידידות – קרא לי גברת שולה. עוד מעט ואלך. הרי רואה אתה איך פוסיק של מפחד! הוא רועד וכולו מתרגש. אחכה עד שיתרגל למצבו הקשה.
– גברת שולה, אם הרופא יבוא הוא יצעק עלי.
– טוב, מנחם חביבי. אני אלך לקנות לפוסיק קצת ביסקויט וגם חלב. גם אני לא אכלתי, אך לא איכפת לי. פוסיק צריך לקבל את האוכל שלו. אבל אחר־כך, כאשר אשוב, תרשה לי להיות עוד קצת פה? אני רק אשב לי קצת על הריצפה ורק אדבר אליו. טוב, מנחם חביבי?
– גברת שולה, אני לא מנחם חביבי. אני פועל פשוט. תופש כלבים…
– אבל אתה אדם טוב. מכירים זאת בפניך…
חייכה אליו יפת־עיניים, מעפעפת כמו לקראת ידיד־נפשה וּמחניפה בהתחנחנות לקנות לבו. התכופפה כמבקשת ללטף את הכלבלב מבעד לסורג ואילו לאמיתו של דבר העניקה לו שוב מצב בו יוכל לצוד מראה נועם זה בו הוא חושק. מצאה כי תחבולה בדוקה היא זו לשכך רוגזו.
– אני לא כל־כך בן־אדם טוב, גברת שולה. לא כדאי להיות טוב בעולם הזה. אני עובד, מקבל שכר שלי ולא רוצה שום טובות! כל טובה שאני עושה – רעה באה במקומה. ככה זה מהנסיון שלי. כאשר אני תופש כלב ברחוב והוא מתחיל לנבוח כאילו אני הורג אותו, מתנפלים עלי להרביץ בי. “צער־בעלי־חיים!” צועקים הם ורוצים רק להכות אותי. שירחמו על הילדים המיסכנים שבשכונה שלי!… אני רוצה להיות קצת טוב ועושים לי רעה. ככה זה. פעם אחת עשיתי טובה לגברת אחת, כזו כמו את, עושה עצמה מתוק כמו דבש, והרופא כעס. אמר שאני עושה דבר נגד החוק ורצה לפטר אותי…
– חבוב שלי… אני לא אעשה לך שום רעה!
– טוב, גברת שולה. אז תלכי עכשיו לפני שהרופא בא.
– ואחר־כך תרשה לי להיות כאן עוד קצת?
– אם הרופא לא יראה אותך. לכי מהר!
ה 🔗
לא עברה שעה קלה ושולה חזרה מחנות מכולת שמצאה בקירבת מקום, עמוסה שקיק מיצרכים ובקבוק חלב. למרות החום נחפזה מאד בלכתה, קיצרת־רוח לחזור ולספק לפוסיק שלה את מזונו. היא בעצמה לא טעמה כזית ואף התיאבון ניטל ממנה. פוסיק היה ראש דאגותיה. אך משהתקרבה לבניין של מאורות הכלבים ועמדה להיכנס לתוך חצרו, מצאה כי השער, שהיה פתוח קודם־לכן, נעול משום־מה. עמדה לקרוא בקול לתופש הכלבים, אלא שזה הופיע בסמוך לשער כמתגנב, ורמז לה בתנועת־יד דוחה ממנו והלאה, כמזהיר אותה שלא להתקרב; חזר והורה לה כמבקשה להסתלק, והוא מראה לה בניע ראשו לעבר הרופא שעבר בחצר בכיוון למאורות. היא נרמזה מיד. נרתעה שלא לגרום לו תקלה כלשהי. עקפה את הבניין עד קצהו ומצאה סתר בצל הגדר. לאחר שנפשה קמעה, תקפה אותה סקרנותה והיא התקרבה בחשאי לקצה הגדר בסמוך לשער. מבעד לסבך השיחים הציצה בזהירות לתוך החצר. המראה שנגלה לעיניה הכה אותה בתדהמה, הן מחמת מעשהו המוזר, והן מפאת עצם ביצועו.
באמצע החצר עמד הרופא. הפעם לבוש היה חלוק נקי שהחליף לאחר בדיקת הבשר, והוא מטפל, ליד שולחן קטן, במזרק ובבקבוק המכיל תמיסת הסטריכנין. בסבר פניו הרציניים, בצדעיו שזורקה בהם שיבה, ובהופעתו המזדקנת, היה מראהו כשל מורה לפיסיקה העושה נסיונות לעיני תלמידיו. בינתיים ניגש מנחם לעגלה, בה הביא לפני הצהרים את הכלבים המשוטטים אשר צד בפרברי העיר. כלבי הפקר, חסרי מיספרים ומשוללי חסות. בזריזות החל טורח על הוצאתם אחד־אחד. הוא הסיט קמעה הצדה את האשנב המסורג, ובמוט הציד שבידו, שבקצהו לולאה המתענבת לפי הצורך, תפש בראשו של אחד הכלבים במומחיות רבה, הוציאו מן העגלה והגיף את האשנב. שאר הכלבים התנבחו בקול, והללו שבמאורות, כאחים לצרה, עונים לעומתם בקולי־קולות של יבבה ונבח. ובעוד הכלב הניתפש מרחף ומפרפר באויר, חנוק למחצה מחמת העניבה המתהדקת, היה זה תופשו בעורפו בלפיתה חזקה, להגן על עצמו מפני נשיכה אפשרית; וכך, בעוד הוא מחזיקו בעורפו הריהו מגישו לרופא כשהוא משטחו על גבי הקרקע ולוחץ עליו גם ברגלו שלא יזוז בשעת מעשה ממקומו. כהרף־עין נועץ הרופא את מחט המזרק. הכלב מתייבב לרגע, מופתע מן הדקירה. תופש הכלבים מרפה מיד מאחיזתו ומטיל אותו בכוח מרחק צעדים מיספר ממנו והלאה, לשולי החצר. מיד מתנער הכלב, דומה, חש עצמו משוחרר לחלוטין באויר הצח והריהו מתפנה למאווייו; דומה, כל רע לא אונה לו והוא מוכן לשוטט בחצר, ואף עושה זאת להנאתו תוך ריצה חפוזה, כמבקש להימלט. אך תוך שניות ספורות פועל הרעל את שלו. הכלב צונח לפתע ארצה ונופח את רוחו. עוית קלה חולפתו והריהו פגר מובס.
ובעוד שולה הבהולה והנרעשת צופה מבעד לסבך השיחים במחזה הבלתי רגיל שנתגלה לעיניה, באלם אימתו, חוזרים שניהם, הרופא ועוזרו על המעשה המתבצע מתוך שיגרה ומהירות רבה. בזה אחר זה. כלבים שונים בגודלם ובגילם, יוצאי גזעים שונים, פשוטים ומעורבים; מהם מוזנחים ומסואבים, ומהם גם גורי־כלבים רכים וחינניים שחן ותום חיה שקטה נסוכים עליהם. מוגשים אחוזים בעורפם לרופא ומזרקו המשחית, לבל יימלטו מגורלם. לא עברו רגעים מועטים ובחצר התגוללו גויותיהם של תריסר כלבים מורעלים, פגרים מתים. זה בכה וזה בכה. פשוטי רגליים ושמוטי אוזניים. כפי שנפלו באותו רגע המצמית כחתף את חייהם העלובים. רק עיניהם כאילו משמרות עדיין מעין ברק מביע תמהון או כאב סמוי והשמש מכה עליהם בחום ובאור, חושף כל שרטוטי אבריו של הגוף השרוע והנראה כרודם בלבד. המראה התיק מלים מפיה של שולה. בקושי הבליגה שלא לצנוח ארצה מאפיסת כוחות וסחרחורת. הקבס עלה לגרונה.
הרופא כילה את מלאכתו המקצועית והבלתי אנושית לפי טבעה. הוא נחפז לתוך בניין המאורות לערוך את הבקורת השיגרתית שלו לגבי הכלבים הכלואים; לבדוק אם אין בהם נגוע בכלבת לפי כל הסימנים השגורים לגבי מחלה זו, ולציין בפנקס הערות הכרוכות בכך. שולה עקרה ממקומה. והיא עדיין מוכת תדהמה. “הה, אלים אדירים…” לחשה והחניקה שוועתה בחובה. אימה סתומה לפתה את נפשה שמא, חלילה, יקרה כדבר הזה גם לפוסיק שלה. היא מיהרה לעקוף את הבניין. מתוך הגדר הסוככת עליה לסיתרה, עקבה אחרי הרופא עד שיצא ובמראהו חתום סבר של אדם מהוגן בתכלית, שלא דבק בו מאומה משיפלות מעשהו הקודם, החוקי לכאורה. הוא נעלם במעלה הדרך לשוב למשרדו. אז חזרה אל השער. עייפה כלאחר עבודה מפרכת, השמש מכה בפניה בְסַנְוֶרֶת זוהרת של להט עז, והיא חשה בראשה. בחשאי נכנסה לחצר. אחוזה סלידה ואימה. חששה לעבור בין נבלות הכלבים השרועים שמא ייעורו לפתע ויתנפלו עליה. עמדה ליד השער ולא העזה לזוז ממקומה.
תוך־כדי־כך עסק תופש הכלבים בעבודה שזימן לו הרופא. בזה אחר זה תפש בפיגרי הכלבים וסחב אותם לפינת החצר, לערום אותם אחד על גבי השני, בתוך כוך עשוי ביטון שהשחיר כולו מעשן ופיח. בשעת־מעשה לא הביט בפני שולה, שמרוב אימה עדיין ניתק הדיבר מפיה. לאחר שסולקו הכלבים פתחה ואמרה לו:
ראיתי כל מה שעשיתם עם הכלבים המיסכנים…
עייף ושטוף זיעה עמד הלה וסנט בה ברוגזה:
כלבים לא מיסכנים. בני־אדם הם מיסכנים!..
אך לבה לא היה פנוי לשיחה אתו. היא מיהרה אל תוך הבניין. פוסיק אף הוא לא חדל לנבוח יחד עם הכלבים. לפתע הרגיש את עצמו שותף לחייהם ולתחושת הבדידות במקום החשוד הזה, הנושם אימה סתומה. מה שהתרחש בחוץ, מעשה סתום וסמוי אך מוחש באימתו, אף הוא הוסיף עליו מן הודאות העוינת כאן לחי ולקיומו. משהופיעה גברתו לפני עיניו, כפלא שלא פילל לו שוב כאן במקום הזה, לאחר שסבור היה כי עזבה אותו לאנחות והלכה לה, החל משתולל מרוב שמחה, מפזז ומכרכר, מכשכש בזנבו, מתייבב ומתנבח בנבַחוּחים של מתחטא, ממש עד כדי יציאת הנשמה… את ראשו הקט הוא מבקש להוציא מבעד לסורג, ומתוך צחור־צמרוֹ בוהקות עיניו השחורות ואפו הקט והסולד, דמוי כפתור שחור ולח; דומה, עוד מעט ויפרוץ בכוח את הסורג על מנת לעלות ולקפוץ אל חיקה של גברתו. ושולה, אף היא נרגשת למראה קבלת־פנים חמה ונלהבת זו של מחמלה, שוב מנצנצות הדמעות בעיניה, ורחמיה נכמרים עליו ועל עצמה. כיון שגרונה משתנק אין היא מוציאה הגה מפיה, כי אם מושיטה את כפות ידיה מבעד לסורג, לופתת ראשו של פוסיק, מלטפתו ומרעיפה עליו חום אהבת אם שבה, שלא הגיע לפורקן לגבי תינוק אנוש, והריהי עושה זאת לגבי בעל־חיים פעוט וחביב זה. לבסוף היא לוחשת לו: “הרגע, פוּסיק, הרגע. לא אעזוב אותך. הרגע פוסיק מחמדי, פוסיק חתלתולי, פוּסיק נשמתי…”
מתוך השקיק הוציאה ופיזרה לפניו ביסקויטים העריבים לחכו, ולאחר שרחצה יפה ליד הברז את קערית המתכת, יצקה לתוכה מן החלב שהביאה. היא נתרגשה מאד ונהנתה לראות כיצד פוסיק שלה, הצמא, מפעיל בשקיקה רבה את לשונו הורדרדה וגומע מן החלב הצח והמרווה.
תוך־כדי־כך הניחה לרגע את הכלבלב ונתקרבה לפתח המאורות, לראות במה עוסק תופש הכלבים. לפי שבחסדו היא תלויה עדיין לגבי הטיפול בכלב ותנאי מגוריו משך עשרה ימים. דומה, כבר נתרגלה למחשבה כי שום דבר לא יועיל לה לחלץ את מחמדה מן ההסגר שהוטל עליו. אך לפחות שומה עליה לטפל בו כראוי למען לא יחסר לו דבר. בעיקר הציקה לה הדאגה אם תוכל לבקרו מדי יום ביומו, לבלות קצת בחברתו, להפיג בדידותו ופחדו.
ואז גם ראתה המשך מעשהו של תופש הכלבים. מתוך המחסן הקט, בסמוך למאורות, הוציא פח מלא נפט. הוא שפך אותו על גבי ערימת הנבלות של הכלבים והטיל בה גפרור בוער. מיד נתלקחה האש וחשרת עשן כבד וסמיך נתאבכה. לא עברו רגעים מועטים וריח של שערות חרוכות ובשר נבלות הכלבים החל מתפשט בחלל האויר. העשן הניס אותה פנימה, לברוח ממנו ומן המראה כאחד. היא חזרה וכרעה בסמוך לתא, מלטפת שוב בחמימות את הכלבלב, והיא ממלמלת לעצמה: “טוב, פוסיק, שאינך רואה כל מה שנעשה בחוץ… מזל יש לך שאינך כלב משוטט ושייך אתה לשולה שלך, היכולה להגן עליך כל עוד נפשה בה. העיקר שיעברו הימים האלה בשלום. גזירה היא, פוסיק, ועליך לקבל את הדין.”
תופש הכלבים חזר לפתע זעוף־פנים מחמת עייפות וחום היום, אך בהעיפו עין בפני הכורעת, בדמותה הנשיית, המחייכת אליו שעה שהיא משתעשעת עם כלב טיפוחיה, מיד נתרככה חומרת פניו. עתה ידע כי משתוקק הוא לשוב ולראותה. לחמוד אותה. הוא זרק לה בקורטוב של חביבות:
– טוב שהרופא לא ראה אותך! הוא לא מרשה להתעסק פה.
– אבל אתה, מנחם חביבי, מרשה לי, לא כן! – הנעימה לו בת־צחוק.
– עוד קצת. לא יותר.
– מה איכפת לך? אתה עושה את שלך, ואני קצת מבלה.
– הרופא לא מרשה! עושה לי צרות.
– איזה צרות? הוא הלך כבר!
– את לא מכירה את הבן־אדם הזה! פתאום הוא בא כאשר אני לא מחכה לו…
היא שלפה מן השקיק חפיסת שוקולדה, גדולה למדי:
– זה בשבילך, מנחם חביבי.
– בשביל ה“חביבי” שלך?
– כן, חבּוּבּ!
– אני לא אוהב שקר, גברת שולה… את הכלב שלך את חובבת יותר ממני… פי אלף פעמים יותר!
– הכלב זה בעל־חי אילם. צריך לתת לו קצת חיבה.
– כן, גברת שולה, ולאדם מי יתן קצת חיבה, כמו אני למשל?
– ודאי יש לך אשה, לא?
– עוד לא. היתה בחורה אחת, שארמוטה. הרבצתי בה וברחה.
– נו, מילא. תמצא אחרת.
– לא כל אחת רוצה בי. מקצוע שלך – אומרים לי, מקצוע נבזה הוא, מלוכלך. לא נותן כבוד.
– שטויות! כל מקצוע הוא – נתקשתה להגדירו שלא לפגוע בו – כל מקצוע הוא ענין של פרנסה. זה לא חשוב מה שאדם עושה כי אם מה שהוא בעצמו מרגיש וחושב.
– זהו, גברת שולה. מה שאדם כמו אני מרגיש וחושב זה מחשבות לא כל כך יפות…
הוא נטל את חפיסת השוקולדה בלי לומר תודה. הניח אותה על השולחן וניגש לברז. סיבן יפה את כפות ידיו המלוכלכות והמדיפות ריח הנפט. בשעת מעשה היפנה את ראשו כשהוא רוחץ ושוטף ידיו, והוא תמיה על אשה נאה זו וכלבלבה המתרפקים ומשתעשעים זה עם זו מעבר לסורג; תמיה הוא על אשה זו הכורעת ליד הסורג וכפה אינה משה מליטוף וגיפוף, ושוב פוסיק מחמדי, פוסיק מותק, ופוסיק חתלתולי, עד שניעור בו הזעם המהול בקנאה ורטן לעומתה:
– פוסיק, מוסיק, פוסיק! אותו את באמת חובבת ועלי אפילו להביט לא רוצה…
– אה, ללללא, מנחם חביבי! – משכה זו ואמרה לו בכעין תרעומת עשויה להפיס דעתו – החיבה לכלב זה כמו לתינוק קטן שצריך לטפל בו, ואילו החיבה לאיש זה כבר דבר אחר… כל אדם מקבל את מנת החיבה שהוא ראוי לה. הנה אתה, למשל, רק הראית לי קצת יחס טוב וכבר אני מחבבת אותך!
– זה רק דברים יפים, גברת שולה. אומרת סתם ככה…
– אני באמת חושבת כך!
– מה שאת חושבת, גברת שולה זה לא כך. במקום אחר את אפילו לא רוצה מביטה עלי, על אדם כמו אני… רק פה את עושה כאילו חובבת אותי. בשביל הכלב, הממזר הקטן הזה! הוא חשוב ובשבילו את אפילו חובבת אותי קצת…
– אבל קצת אני מחבבת אותך? – שאלה בכעין פיוס וריצוי – מתחילים בקצת. כל דבר כך. ואז החיבה נעשית באמת חיבה היוצאת מן הלב. – תפשה את מבטי עיניו המשוטטים על חלקת צוארה ולמטה מזה, מבטים שהחמדה הגלויה נשקפת מהם. חייכה אליו כמבקשת לשכנעו כי אכן יש חיבה בלבה אליו. וכי מה לא תעשה למען פוסיק שלה ולרווחתו במקום נאלח זה? – אגיד לך עוד דבר. אתה נראה גם בחור יפה. כמובן, לא בבגדים אלו, בגדי עבודה מלוכלכים, כי אם בחליפה.
עתה לבשו פניו נהרה. המחמאה ערבה לו ועודדה אותו:
– נכון, גברת שולה. בחליפה של שבת ובעניבה אני לא כמו עכשיו. רק הצרה היא שאני תופש כלבים… בחורה שמספרים לה מה אני עובד – בורחת ממני… יש לי קצת כסף ואני כבר רוצה להתחתן. פעם אזרוק את העבודה הנבזית הזאת ואהיה בן־אדם!
– שטויות! כבר בן־אדם אתה ויש לך לב טוב. לב של זהב!
על פני תופש הכלבים נתפשט גיחוך אוילי ומסוכסך. לפתע לא כבש יצרו, נדחף בידי כוח סמוי וחזק שנבצר ממנו לעצור בו, גחן אליה ואת כף ידו הימנית, רועד כלשהו מהתרגשות, הניח על צוארה, מבקש לשמוט אותה אל מול עדנת החזה החשוף לפניו עד כדי פיתוי מערפל שׂכלו. מגמגם היה וקולו רועד קמעה:
– לך יש לב זהב… פה, פה איפה שהלב שלך… לב אשה יפה כמו של מלכה בסינמה!…
בבת־אחת, בהולה כעומדת בפני אש שורפת, הסירה בחפזה את כפו מעל צוארה כל עוד לא איחרה לעצור בו בתוקף. דחתה את כף היד ממנה והלאה, הזדקפה ופניה לבשו חומרה, להניס כל רצון או נסיון של פגיעה בה. עם זאת מצאה לנכון לנזוף בו במידה, שלא לעכר את רוחו, ולא לקלקל את יחסו אליה בטרם עת:
– רק לא שטויות, מנחם, חביבי! קצת כבוד בפני אשה… קצת נמוס..
תופש הכלבים עמד נבוך ונזוף. כה התחמדה לו עד שעשה מעשה שלא עלה על דעתו קודם־לכן. מיד ביקש אף הוא להפיג את פחזות מעשהו הנואל. ידיו נשארו תלויות לו כמיותרות, לבו התפעם בו מהתרגשות והוא מילמל:
– סליחה גברת שולה. פתאום הרגשתי מן חיבה כזאת… חזקה נורא!… זה מין דבר כזה שגם אני בעצמי לא יודע. זה לא שטויות. זה מין רגש כזה. – נאחז במלים האחרונות כבעוגן הצלה – מין רגש שכזהו!…
עדיין רועד היה קולו בדברו, ואת כף ידו הרים כמי שהושיט אותה לתוך האש וניכווה בה. מבקש היה לכפר על משוגתו ולא ידע איך. אך היא חשה לרווחתו:
– טוב, מנחם, טוב. אתה בן־אדם ישר. אם אתה עושה דברים מתוך רגש, אפילו אם אתה טועה, זה רק מוכיח שיש לך לב טוב. וזה העיקר.
הוא התהלך ליד התאים כמתעסק עם הקעריות. מוסיף מים, חותך נתחים מן הקיבה להזנת הכלבים וזורק להם לתוך התאים. רק לאחד מהם, כלב זאב גדול ונאה, הוציא מתוך סלו חפיסת מזון לחוד, נתח בשר, או בדומה לזה, שבעליו היה מספק לו יומיום. נסער היה עדיין בתוך תוכו, נבוך, והרגשה של כשלון מעיקה עליו. לפתע פנה אליה ומתוך הכרת־טובה על שחילצה אותו ממצבו הבלתי נעים הוסיף:
אני לא כל כך טוב, גברת שולה. אך אליך יש לי מין רגש שכזהו. אני מרשה לך לבוא לראות את פוסיק שלך גם בבוקר וגם אחרי הצהרים. כאשר הרופא ילך מפה. אסור שיראה אותך.
הדבר בא לה כאפתעה גמורה. מתחבלת היתה כיצד להוציא ממנו הרשאה זו, זכות שאינה נתונה לבעלי כלבים, והנה בא זה ומושיט לה את החסד בקנה ממש. והרי בענין זה עדיין מצפה היתה לשדלו. היא ניתרה ממקומה בהסתירה בקושי עליצותה:
– אתה באמת חבּוב!
– גברת שולה, בבוקר רק עשר דקות. אחרי הצהרים קצת יותר.
– טוב, חבּוב!
שהתה עוד שעה קלה בחברת פוסיק, להנעים לו רגעי פרידה אחרונים לפני לכתה ממנו. קשרה עוד שיחה של חיבוב עצמה על תופש הכלבים, שכן עוד תשעה ימים לפניה, ועליה לנצל את יחסו שלא ייפגם ולא יבולע לפוסיק שלה. בלכתה משם עוד ליווה אותה עשן האש של שריפת נבלות הכלבים וריחם הכובש את חלל האויר עם נשיבת רוח קלה, למורת רוחם של השכנים בסביבה. אחד מהם כבר מהלך מדירה לדירה ומחתים את הדיירים על כתב מחאה נגד העיריה בפעם המי־יודע־כמה.
הביתה חזרה שולה עייפה ורצוצה. קצת למעלה ממחציתו של יום שהתה במקום שנקלעה לשם, אך דומה שמחציתה של שנה חלפה לפניה מלאת סבל נפשי ומראות מחרידים. לאחר שסעדה את לבה סעודה חפוזה ומקרית, התקלחה ונתכנסה למיטתה. אך מרוב עייפות והרהורים טורדים על פוסיק הכלוא לא יכלה להרדם שעה ארוכה. שהרי רגילה היא לחלק את יצועה אתו, בפינוקי שעשועים והתעלסות, ואילו עתה שרוי הוא במעצר אפל. גם בשנתה חלפו לפניה בסיוט כלבים מורעלים הרצים כל עוד רוחם בם, לשונם מלחיתה ושותתת דם; בהמות שחוטות נישאות בידי פושטי עורות מלוכלכים, שואגים עד לטירוף מול איבחת סכינים. אחד מהם זועק באלם־לשון ומהפה בכף ידו הרועדת על בטנו הרטושה וצוחק אחוז אימים. היא הקיצה זועקת אף היא מפחד. לאחר־מכן נמשכה שוב ונארגה ריקמת החלומות חסרי־השחר הנעוצים במציאות שהטביעה בה את רושמה העז. מראות מסוכסכים. לפנות־בוקר נתחלחלה, הן מן הצינה שחדרה מבעד לחלון הפתוח, והן מן התחושה שתופש הכלבים הניח לפתע את כפו הכבדה על לבה ועיניו מזרות תשוקה פראית. שטופת זיעה נתעוררה, נזכרה במאורעות היום ומילמלה לעצמה תוך אנחת רווחה: “הה, איזה מקום סימפאטי…”
שכבה בעיניים פקוחות, סוקרת את דירתה המרווחת שנועם בה ושקט. מתוך חדר השינה הציצה לסאלון שלה. ליד מכונות התפירה התגוללו פיסות אריג של שמלות, ועל הספה הסמוכה הבהיקה צבעוניות הז’ורנאלים של האופנה החדשה בפריס וברומא. עוד מעט תבוא עוזרתה לתפירה. היא תפקיד בידיה את כל הענינים ותדחה סיום כמה הזמנות. היא תמסור לה הוראה ברורה להודיע ללקוחותיה כי מסיבה משפחתית אין שולה פנויה למשך עשרה ימים וחסל! הן לא תחפשנה תופרת אחרת, לפי שיודעת היא כי בעיניהן אין טובה ממנה.
ו 🔗
באחד הקיוסקים קנתה שוב בחפזון חפיסת שוקולדה, קופסת סיגריות – שי לתופש הכלבים. בסלה גדשה עוד קודם־לכן את מנת המזון בשביל פוסיק שלה, ובעוד השעה מוקדמת הזדרזה ויצאה במונית למאורות הכלבים. היתה זו שעת בוקר בטרם חום ולהט. ירדה ליד המאורות עוד לפני בואו של תופש הכלבים. מתוך הבניין בקעו קולות נביחה בודדים. היא נתעכבה ליד השער, לא שלטה ביצרה, ובהעמידה את הסל לרגליה, קראה בקול לבבי וממושך לתוך חלל המאורות:
– פוסיק, חבּוב… פוּוסססיקקו!…
– רגע שלטה דומיה והיא חזרה על קריאתה:
– פוססיקו! אינך שומע את קולי?…
נבחוחיו של פוסיק, דקים וגבוהים, צורמניים קמעה כשל בריה היסטרית, פלחו את חלל המאורות כתשובה לקולה של גברתו. שמחת ההיענות היתה ניכרת בו, וגם ילל מחאה על מאסר ממושך ועלבון בלתי צפוי; ילל מעורב בפחדים ובתוחלת כאחת. שהנה כאן גברתו, מעבר לשער עומדת ונוסכת בנפשו הנכאה טיפת נחמה ותקווה. עוד מעט תופיע לפניו בכל הדר קומתה לחלצו מכאן.
– פוסיקו־מוסיקו, חבוב שלי!… אני כאן, עוד מעט ואראה אותך!…
והיו הכלבלב וגברתו ממשיכים בדו־שיח־ילל זה, מעתירים אותות חיבה כל אחד לפי דרכו ולשונו. דבקה גם ביתר הכלבים תשוקת החריגה מן המעצר ונצטרפו בזה אחר זה להתיבבותו המתחטאת של פוסיק. פצחו כולם בהתנבחות עזה וממושכת, רבת נבחים וגוונים, רמים ונמוכים כעורכים תחרות, והפכו המאורות לחרדה אחת גדולה שהחרישה לחלוטין את קולו הדק של פוסיק המיסכן, שבגללו באה כל התּרגוֹשת הזאת. ובגבור הקולות, אטמה שולה את אוזניה, והיא כמהסה אותם תוך הרגשת אשמה קלה: “די. די. די!… שקט כלבים!” ואילו הללו, משפצחו בנביחת־בוקר זו, לא על נקלה חזרו בהם. לשוא כרתה שולה אוזן לקלוט גם את קולו של פוסיק. הללו טרפו את קולו לחלוטין. רק בשעת הפוגה קלה, נשמע גם פרץ יבבתו הוא, מפגר קמעה כבמירוץ אחרי עדת חבריו למאסר, החזקים ממנו.
בינתיים הופיע תופש הכלבים. הפעם היה מגולח למשעי ודומה שלבש גם בגדים נקיים יותר. מכנסיים וחולצה תפורים מבד פשוט, אך נראה שגם מגהץ עבר עליהם. הוא חייך לקראת שולה ופגש אותה בברכת בוקר טוב. מיד פתח את השער, טיפל בסוס ובצרכיו באורווה הקטנה שלצדי המחסן. לאחר־מכן פתח גם את דלת המאורות, שכן ראה כי שולה עומדת כבר קצרת־רוח. עוד קודם־לכן מסרה לו את השוקולדה ואת הסיגריות. הוא קיבל את השי כדבר המובן מאליו, שכן רגילים היו בעלי הכלבים לפנקו והוא לא ראה כל חטא או פגם בכך. מצפה היה לגמול־מה תמורת חסדים קטנים.
שולה נזדרזה להיכנס לתוך בניין המאורות. צחנת הכלבים, הצואה והלכלוך כמעט ששמו מחנק לה. היא הבליגה וכרעה ליד הסוגר של פוסיק. ועוד בטרם תגיב על הנעשה סביבו, שלחה את זרועותיה פנימה להעתיר על מחמל נפשה קצת מפינוקיה. המראה שלו הכה אותה בתדהמה מהולה ברוגז. לא התאפקה והטיחה טרוניה שלה בפני תופש הכלבים:
– ראה איזו צורה יש לו לפוסיק! כמה הוא מלוכלך ומזוהם!… והצחנה הזאת…
תופש הכלבים נתן בה עין של היתול:
– גברת שולה, זה לא סאלון לרקודים…
– אבל חייב אתה להחזיק את המיסכנים האלה בנקיון… – נזפה בו בנעימה עצורה – ראה מה שנעשה כאן מסביב. הלכלוך הזה ובכלל, ואולי גם פרעושים!…
– בלי טענות, גברת שולה! לא ארשה לך לבוא הנה… סנט בה תופש הכלבים ספק ברצינות ספק בלעג – תני לו מהר את האוכל שלו. אני רותם את הסוס ויוצא לעבודה.
– כבר?
– כן, עוד קצת, אתן להם מים וחסל.
– ונקיון?
– בצהרים. כמו אתמול.
– תן לי לנקות את התא שלו.
– אסור.
– תן לי להוציאו לרגע ואנקה בעצמי!
– אסור! החוק לא מרשה. כמו בבית־סוהר. עשרה ימים במאסר עד הסוף.
– תהיה חבּוב, טוב?
– גברת שולה, רק אחרי הצהרים. כאשר הרופא לא יהיה.
לא הועילו שידולים שלה. רתם את הסוס לעגלה והאיץ בה לצאת. היה זה ביקור קצר ומאכזב. לא די שלא נתן לה להשתעשע בחברתו של פוסיק קצת למעלה מן הזמן הקצוב, אלא שנאלצה להשאירו כך, בלכלוכו, בתוך הסחי והזוהמה, בטרם תשבע קצת את מראהו ותרגיעו קמעה. שכן מסוער היה ונרגש פוסיק כאשר הופיעה לפניו. לא שבע נחת באפלת מעצרו בלילה ומפוחד היה עד אור הבוקר. היא הזדרזה לשים על גבי מפית נייר ששטחה בפנים התא קציצה שהביאה בשבילו, כמה ביסקויטים, ויצקה חלב לתוך הקערית. התנחמה בכך שפוסיק שלה לא ירעב, וכשהדמעות נוצצות בעיניה קמה מריבצה לידו ויצאה גם מבלי ללטפו יתר על המידה, להשלותו שעוד מעט ותשוב לראותו.
מעל גבי דוכן העגלה ניחם אותה תופש הכלבים:
– אחרי הצהרים, גברת שולה!
הבינה מדבריו כי אחרי הצהרים יקנה לה את האפשרות לבלות קצת יותר במקום. כוונתו היתה לאחר לכתו של הרופא, לאחר השמדת הכלבים. כאשר יישאר לבדו בלא פיקוח והוא יוכל להשתעות קצת בחברתה. הסב פניו אליה וחייך לעומתה כמבקש לעודד אותה:
– יהיה טוב, גברת שולה!
ז 🔗
עדיין עמדה ליד השער הנעול נכאת־רוח ומיצרה. הפעם לא השמיעה את קולה לפוסיק, שלא לעורר בו את צער הפרידה. אך בתוך דממת הבוקר, כשעיניה נחות על מי הירקון הזורם למטה, למרגלות הגבעה, בסמוך לחופיו הירוקים והאקליפטוסים שצילם משחיר במים, הצטערה על שאין ביכלתה להוציא את פוסיק מקדרות התא ולהוליכו ברצועה לטיול בוקר, כפי שהוא רגיל. אין ספק, אמרה בלבה, כי טיול בוקר מעין זה באויר הצח עשוי לעודד את רוחו. היא תנסה לשדל את תופש הכלבים שירשה לה לעשות זאת. אמנם עקשן הוא, סרבן וחרד על מילוי ההוראות, אך היא תעשה מאמץ ותפתה אותו בכל מיני שידולים ונמוקים. כל רע לא יאונה לו אם ירשה לה לעשות זאת. צריך רק למצוא את המפתח אל לבו. ודמה לה שכבר עלה הדבר בידה במידת־מה. שכן חשה היא עד מה מחבב הוא אותה ואף חומד מראה שלה. לאיטה פרשה והלכה לה. חזרה הביתה עצובה וביקשה את עוזרתה לטפל בכל הענינים. ניטל ממנה החשק לעבודה. אמרה כי חשה היא בראשה ועליה לשכב במיטה.
כאשר נתקרבה שעת הצהריים תקף את שולה קוצר־רוח וחוסר־מנוחה. גדשה את הסל בכל הנחוץ לרווחתו של פוסיק במידה שהיא יכולה להנעים עליו את מצבו ולשמור על נקיונו. למאורות הגיעה שעה קלה בלבד לאחר שהרופא סיים את הבקורת שלו ואת השמדת הכלבים המשוטטים. מפינת החצר כבר התאבך עשן שריפת הנבלות כשנדף ריחן, מעורב בצחנת הנפט התפשט מסביב. היא מצאה את המאורות נקיות לאחר שמנחם שטף אותן יפה בצנור המים, להשביע רצונו של הרופא. אלא שפוסיק עמד מכווץ בפינת מאורתו, שותת מים, צמרו דבוק לגופו אניצים־אניצים מדובללים ומסואבים. הסרט שהיה קשור לצוארו נזדהם ונתכמש כקליפת תפוד שהשחירה. במצבו העלוב עומד היה פוסיק בפינה, מבוהל למדי ומרעיד מצינה. למראהו התמלטה אנחה שוברת־לב מגרונה של שולה. היא נחרדה ופניה לבשו ארשת של צער ניכר:
– ראה מה שעשית לו, לפוסיק!
– רק רחצתי אותו, גברת שולה!
– אוי לאותה רחיצה שלך… – נתנה בו עין תוכחה – תן לי להוציאו ואסרק אותו קצת.
– אסור. הרופא לא מרשה.
– למה חבּוב?
– כלב חשוד בכלבת אסור לנגוע בו.
– הבט, מנחם, חבוב שלי! הרי אני כל הזמן נוגעת בו… מחזיקה בו ומלטפת אותו. אם מותר לי לעשות זאת מצד זה של הסורג, למה אסור לי לעשות זאת מן הצד השני? תבין חבוב!
היא גחנה ושלחה שוב את ידיה לתוך התא מבעד לסורג, ליטפה את פוסיק המתייבב לעומתה, והיא כמוכיחה לתופש הכלבים את הגיחוך שבנימוק שלו. – רואה אתה? – חזרה לשכנע אותו – כך מותר ומצד זה לא? אל תהיה עקשן. רק לרגעים אחדים ומיד אני מחזירה אותו למקומו, נקי ומסורק. תהיה טוב, חבּוב שלי, בחייך!
אותה שעה יפה היתה עד למאד בעיניו. בקשתה נגעה אל לבו וגם מחשופה הצח והנאה שוב צד את עיניו והתשוקה אליה אחזה בו עד כי לא ידע את נפשו. נאה היא, מתחשקת ומתחנחנת, מתייחסת אליו בחביבות רבה. את עיניה היפות היא תולה בו, מצפה, מייחלת לתשובה גואלת שלו.
– טוב! – הסכים זועף בעל כרחו – רק לרגעים אחדים. אוי ואבוי יהיה לי…
לשמחתה לא היה קץ. כמעט שקפצה ממקומה לנשק לו. אך היא הסתפקה במלים של תודה ובהבעת עיניים בורקות, מלטפות מראהו הקשוח. שהרי עשה למענה דבר שאינו מעז לעשות לגבי אחרים. ניצחה אותו בשידולים ובמתק־לשון. אך הוא פנה הצידה רוטן וזועף. מתעסק בכל מיני דברים ואינו גורע עין מדמותה ומתנועותיה; עוקב בסקרנות בדרך טיפולה בפוסיק שלה, ממזר זה כלב־בן־כלב!… כיצד היא מסרקת אותו, מנגבת במגבת נקיה, מרססת שיער שלו במי בושם המתפשט במאורות בריחו הנעים, ומזה קצַת ממנו גם על פניה וצוארה, לרענן את עור גופה מחום היום ולהטו.
לאחר שסיימה את הטיפול בו לא פסקה מלהעתיר עליו, כדרכה, את אותות החיבה, למורת־רוחו של תופש הכלבים שמשהו נתקפח בו, שכן דבקה בו מעין קנאה שעלבון כרוך בה. היאך זו מטפלת בו ומפנקתו, יקח אותו השד! אך שולה לא השגיחה בכך, לא הבחינה כלל ברוגזו הסמוי. עדיין לא סיימה להביא לידי בטוי את רצונה המפורש. שהרי אין איש שיפריע לו לעשות כבקשתה. קשרה, איפוא, את הרצועה של הפודל שלה לקולר שבצוארו, ואת הקצה השני שבידה, לסורג, להניחו שהות־מה לבדו. מתוך סלה הוציאה שוב חבילת ממתקים משובחים וקופסת סיגריות. הושיטה אותם למנחם בחיוך מלבב, ואמרה בהצביעה על פוסיק:
– רואה אתה? כבר יש לו צורה אחרת. רק דבר אחד חסר לו.
– שום דבר לא חסר לו, גברת שולה. אוכל טוב, נקיון, וגם הרבה חיבה שאת נותנת לו!
– כן, מנחם חבּוב – אמרה לו בקול רך – אבל דבר אחד חסר לו. קצת טיול באויר צח…
– יהיה לו מספיק אויר כאשר יצא מפה!
– לא, חבוב שלי. מתכוונת אני לתת לו לטייל קצת עכשיו…
– השתגעת, גברת! – חומרת הסירוב נשקפה מעיניו.
– רק קצת, על־יד הבנין, מסביב מסביב. חמש דקות. לא יותר.
– די, גמרנו! תחזירי את פוסיק שלך למקומו!
פסק בכעס וגחן, אומר לתפוש בכלבלב ולדחפו בגסות פנימה לתוך תאו. אותו רגע גחנה גם היא להקדימו, להניא בעדו פגיעה בפוסיק, ותפשה בזרועו. הם כמעט התנגשו, וחמימות גופה הנשיי, במגעו העדין והנעים, התרפק רגע על חזהו ופניו; נדף הבושם, ניחוח שיער שלה וכל־כולה הכו באפו וגרמו לו סחרחורת קלה. אותו רגע גם ידעה כי הפעם לא יועילו לה שידולים ואז ניצנץ במוחה הרעיון המוזר שמתחת להכרה דימדם בה קודם־לכן. בלא שתודה בכך ידעה לבטח כי זהו האמצעי הבדוק היחידי שיש בו כדי לפתותו. בעוד הוא קרוב אליה קירבת הגוף והיא רואה את החמדה בעיניו, תפשה לפתע שוב בכף ידו, קירבה אותה למחשוף שלה, ואמרה לו בקול שקט ורך, אימהי ונשיי כאחד:
– טוב חבּוב. תלטף אותי פה קצת…
בעינו קם התמהון. נסער ממגעה הקודם ומוכה תדהמה הבין את כוונתה המפורשת. שהרי דוחפת היא את כף ידו לתוך מחשופה. הנה היא מונחת כף ידו על צחות צוארה, בשקע, מעל למחשוף אך מונחת בסמוך לשדיה. והיא לא מסרבת לו, אלא דומה, מנדבת לו קצת מן החמדה שלה, הנכספת, ואף משדלת אותו להניס ספק שלו:
– מילא, לטף קצת…
היא עצמה את עיניה. היפנתה את ראשה הצדה, לא לנשום את ריח זיעתו החריפה ואת להט נשימתו המרחפת על לחיה. את שפתיה הדקה בלא להוציא הגה נוסף מפיה, מחכה בקוצר־רוח לסיום הדבר שהשיאה אותו לכך. מה שמבקש היה לעשות יום קודם־לכן, במשוגתו, בחומדו אותה ובהניחו את כפו עליה, והיא דחתה אותו, הוענק לו עתה בצורה כה מרעישה. עדיין עמדה בעצימת־עיניים שעה ששתי כפות ידיו חפנו את שדיה, חפון ומעוך בתאווה. רק משחשה כי די לה בכך, כולה סלידה ושאט, אך אונסת עצמה להשביע תשוקתו שהות קלה בלבד, נחלצה לפתע בכוח ובבת־אחת מזרועותיו והטיחה קריאה לחלל כזועמת על עצמה ועל כל העולם:
– די!…
לא קריאה היתה זו אלא שוועת הנפש בעלבונה שבא עליה ברגע של חולשת הדעת וקלות־ראש. אף הוא נרתע. חיוור היה ורועד מהתרגשות, אחוז תשוקה מענגת שנקטעה בתחילתה. עשה נסיון לתפוש בה שוב, לחזור על מעשהו, אך היא העמידה אותו בתוקף על רצונה לא לוותר לו יותר, וגם פניה הביעו זעם עז:
– מספיק!.. ועכשיו אצא לטייל קצת עם פוסיק…
אכן, הזעם שבפניה הרתיע אותו לחלוטין. נטלה את הרצועה בידה ונחפזה לצאת, גוררת אחריה את הכלבלב. ידעה כי לא יעז לעכב עתה בעדה. אך מוטב לא לתת לו שהות קלה להתאושש ממה שאירע בפתאומיות בלתי צפויה שהרעישה את נפשו. הוא ישב על גבי הכסא, מרעיד קמעה, בחושו כעין פיק־ברכיים. מנוער מכל מחשבה, ככלי ריק שבקיע ניבעה בו, כמי שכל חיותו אזלה מגופו כדם של בהמה לאחר שחיטה… רק דבר אחד הבין כי שומה עליו להזהירה:
– רק עשר דקות! לא יותר!
לאחר־מכן קפץ מבוהל מכסאו ופרץ החוצה לראות באיזה כיוון היא הולכת. משראה כי יורדת היא לעבר הירקון נרגע. הוא חזר וישב על הכסא והוא עדיין נרעש ונפעם. כפות ידיו חשו בחמדת גופה. הוא עצם את עיניו כמבקש לחזור ולחוש אותה תחושה של הנאה שנזדמנה לו לטעום קצת מתפארת גופה של אשה נאה וצחה, בשומה ומעודנת. ועם זאת מיצר היה על הנאה חטופה, קצרה, שנקטעה באכזריות. הוא לא פסק מלמלמל לעצמו:
– יא שולה שכזאתהי!… איזו אשה שכזאתהי…
צמרמורת של תשוקה עצורה חלפה בגופו.
ח 🔗
למחרת היום, בשעת ביקורה של שולה אחרי הצהרים, מצאה אותו עוסק בעבודתו והוא מהורהר ומצטנע כחושש להיתקל בה. עבר עליו ליל נדודי שינה של מצוקת גבר העורג על אשה חשוקה. הוא קנה אותה בדמיונו, והזיות תאוה לא הירפו ממנו. רואה היה אותה במצבים גופניים שונים ומפתים. עצם המאורע שאירע לו, בהסכמתה, זימן לו עילה מספקת לכך והוא השתעשע בהרהוריו כי לא תסרב לו. אמנם, רגיל היה לראות בתעתועיהן של הנשים בעלות הכלבים שלא היה דבר יקר בשבילן בדאגתן הרבה להם, אך מה שאירע אתמול הסעיר אותו והוציאו ממסלולו לחלוטין. איזו אשה… שכזאתהי… היה חוזר ומדובב את עצמו.
הפעם נתן לה להשתעשע כרצונה בפוסיק שלה. התיר לה להוציאו מן התא והיא חזרה על מעשה הרחיצה, הסריקה והבישום, אף טרחה וענדה לצוארו סרט חדש, ורוד, והיתה מוסיפה לגפפו ולחבקו, לאמצו אל לבה כתינוק עד שפקעה סבלנותו:
– לא רוצה לטייל היום?
– לא, חבּוב.
– על פניו קפא התמהון:
– לא רוצה לטייל עם פוסיק באויר, כמו אתמול?
– לא, חבּוב.
– למה?
– אני רוצה לקחת את פוסיק הביתה… שילון אצלי ומחר בבוקר השכם אחזיר אותו…
– השתגעת?!… – הוא ממש נחרד לשמע הצעתה המוזרה והנועזה כאחת.
– תראה, חבּוב, משכה ואמרה לו – מה יש אם תתן לי לקחת את פוסיק הביתה רק ללון? איש לא ידע. בבוקר אחזיר אותו וגמרנו. בבית ארחץ אותו יפה באמבטיה חמה ואטפל בו כמו שצריך. – היא בחנה את פניו הזעופים והמשיכה – אם מותר לטייל שעה אחת עם פוסיק בחוץ, מותר גם להחזיק אותו שעות אחדות בלילה. מה יש, חבוב? אני לא צודקת?
– את חצופה!
הפעם נתכעס, הרי היא באה לפתותו למעשה שלא עלה אף בחלומו. מילא, להניח לה לטייל קצת, לאחר שהיא תרשה לו שוב ללטפה… זה עוד מתקבל על הדעת. אך מה שהיא מבקשת עתה, הוא למעלה מהשגתו וחורג לחלוטין מן המותר. כדי להראות לה שהוא לא יוותר לה ויאלצה רק לערוך את הטיול, וכמובן לקבל את תמורתו כפי שאירע, פקד עליה פתאום בנקטו בתחבולה:
– תחזירי מיד את פוסיק שלך לתוך המאורות!
– טוב, אמרה בשקט, עומדת על ערמתו.
נטלה את פוסיק ברוך, דחפה אותו פנימה ונעלה אחריו את דלתות הסוגר.
– ותיכף תלכי הביתה. אני סוגר את המאורות!
– טוב, – אמרה בשקט בלתי מופתעת, שכן עורכת אף היא את המישחק כפי שהיא רוצה – אם אתה מכריח אותי ללכת הביתה, אין לי ברירה. אלך.
בטחונה הביך אותו. התגרד בגבחתו מוטרד:
– את יכולה להיות פה עוד קצת…
חזר בו להשהותה לידו. תוהה על השינוי שחל בה. כל הזיותיו ביחס אליה שהיו כה קרובות למימוש, פרחו לפתע, התנדפו כעשן. בדמיונו כבר שולט היה בה ואילו עתה, במציאות, הריהו רחוק ומרוחק ממנה. דבר אחד ברור לו, כי אם היא תרשה לו להתעלס איתה קצת, הרי יהיה זה הפעם לא תמורת טיול עם פוסיק בחוץ, על שפת הירקון, אלא אם ירשה לה לקחתו הביתה ללינת לילה. כוונתה זו הטילה סִכסוכת בנפשו. הוא רגז עליה. כיצד היא מפתה אותו בנועם שבה, במתק לשון, מנצלת את תשוקתו. תוך־כדי־כך עדיין ישבה ליד הסורג, על גבי המגבת הקטנה ששטחה, משחקת בידה האחת עם פוסיק, בוחשת באצבעותיה בראשו הקט והוא נועץ בה את הסגול שלו – את שתי עיניו השחורות ואפו השחור. היא ממשיכה לשחק בו ומחכה עדיין שהוא יפתח בדברים. ניחשה נכונה את מהלך המישחק כפי שכיוונה אותו. כעבור שהות קלה, בעוד הוא מתחבל כיצד לממש את חישקו, שאל אותה לפתע, אם כי עדיין לא היה נכון לעשות את רצונה:
– אם תקחי את פוסיק הביתה תרשי לי… כמו אתמול?
פניו להטו ובלבו חרד שמא תסרב לו.
– ארשה לך… לחשה. – רק קצת…
בהשפלת עיניים השיבה לו ולבה נקפה. והרי היא כבר ברשותו. לוהט ונירגש כאחד מעוצמת תשוקתו ניגש אליה וחיבק אותה בזרועותיו, בעוד היא מפנה שוב את ראשה הצידה בעצימת־עיניים, מחכה לפורענות שתחלוף ככל האפשר מהר. ניכר כי הפעם היה מוכן לכך מבחינה נפשית, כפי שהיה משתעשע בדמיונו. לפיכך ביקש לספק מאווייו הכמוסים הלכה למעשה. תחילה עמדה ליד המאורות שהכלבים מציצים מתוך תאיהם המסורגים, ופוסיק בכלל, העוקב אחרי גברתו. קרוב מדי היתה לבעלי־החיים ותופש הכלבים ראה בכך מעין הפרעה. הוא משך, איפוא, את שולה החבוקה לפינה והחל משחק בה, מלטף אותה תוך חישוף גופה, כובש פניו בצחות שדיה ומכסה אותם בנשיקות לוהטות; מועך היה אותם בחישקו ומאריך במקצת שלא כבפעם הקודמת. גם עתה ביקשה האשה לקצר, אך בשים־לב כי הפעם צפוי לה גמול של ממש, לקחת את פוסיק הביתה, האריכה את רוחה והבליגה על סלידתה. בכך הלהיבה יותר מן הצפוי את יצרו של הגבר החומד אותה. עתה לא הסתפק במה שניתן לו ברשותה. קצר־רוח היה ולהוט. עז ותקיף לכלות בה תאוותו כדרך גבר באשה. תחילה לא האמינה כי אכן בכך רוצה הוא, אך כבר לא יכלה לעמוד בפניו. חזק היה ממנה לאין ערוך וכוחות של פרא התגעשו בו. זרועותיו החזקות לפתו אותה כמו במלקחי פלדה. היא נאבקה אתו אך הוא גבר עליה. בפינת החדר עלה בידו להטיח אותה על גבי הריצפה עד שנחבלה מעט בכתפה. בזעף כבש אותה ובא עליה בעוצמת אונו. ואז חדלה מן המאבק בעוד הוא גוהר עליה.
– הה, יא שולה!… – הגחילו עיניו בזוהר של השתאות.
המומה ישבה על הריצפה לאחר מעשה. רגליה הנאות והחטובות מקופלות היו לצד ימין, כיושבת על גבי ספה. משכה בחצאיתה שנפשלה לה למעלה מיריכיה הצחורות, להצניען. חולצתה הפרועה חשפה את שדיה, שמתוך התנשמות מהירה מהתרגשות וזעם, עלו וירדו, צחים ונאים בתבניתם המלאה קמעה. שיער ראשה סתור היה ופרעות תסרקתה גלשו על עורפה. תחילה הביטה ניכחה בלא להוציא הגה מפיה. גם הכלבים, תמהים על השקט שנשתרר, חדלו מנביחתם שנתפשו לה קודם־לכן. רק אז שמעה שוב כיצד תופש הכלבים, ישוב בחלקו על קצה השולחן, מבטא קורת־רוחו ועיניו מביעות סיפוק והשתאות כאחת:
– הה, יא שולה!…
– שתוק, שתוק! – נצטווחה.
סולדת היסבה את ראשה ממנו והתיפחה חרש. הדמעות זלגו ושטפו על לחייה ומליחותם חדרה לתוך זויות פיה. כתפיה הרטיטו. כאומרת להסתיר את מצוקת בושתה, הליטה בשתי כפות ידיה את קלסתרה המתעווה מבכי. רק יפחותיה נשמעו חרש־חרש. בוכה היתה בנפש מרה על עלבונה וכבודה שחולל ביד גסה, שלא כמשוער; בוכה היתה על שהיא הגאיונה, הבטוחה בכוחה ובשיכלה נכשלה; שנתנה לו באוולתה הרבה פתחון־פה, בהתירה לו התעלסות קלה בלבד, שהביאה אותה בסופו של דבר לידי השפלה זו.
תופש הכלבים ישב על קצה השולחן, רגלו האחת נוגעת בריצפה והשניה תלויה ברפיון ועדיין חמד אותה בהסתכלו בהנאה בגופה החשוף, הנשיי. אך הוא נרעש כאשר ראה אותה בבכייה. מבקש היה לפייסה ולא ידע כיצד. אכן, פגוע פגע בה והוא לא חש ולא ידע. חושש היה מלהתקרב אליה אף כי משתוקק היה עתה לנגוע בה, ללטפה, לומר לה איזו מלה טובה, מנחמת. אחוז צער ופליאה הביט בה ושתק. מחכה לראות אחרית דבר. לבסוף כאשר נרגעה קמעה ובכייה פסק, לחש לה כמבקש לשוות לקולו עדנת הרגש:
– גברת שולה. את, את באמת טובה! – חיפש אחרי מלה נוספת ולא עלה בידו. עמד והוסיף כמבטא שוב את התרגשותו ואת יחסו החם, הנלבב כלפיה – הה, יא שולה!…
ואז נתנה בו מבט קר ושוטם:
– אתה, אתה מנוול!
– אני, גברת שולה –
– אתה אנסת אותי!… – שיסעה אותו בחימה, ואף כי מתאווה היתה בכל לב לסטור אותו על לחייו, להכותו בחימה שפוכה שגעשה בקרבה, להוסיף ולחרפו, כלאה לבסוף את זעמה בחובה. שכן ידעה כי את הנעשה אין להשיב… ופוסיק מחכה לה. והרי ויתרה לו, לנבל, אך ורק למען מחמל לבה. אמנם, לא תיארה לעצמה עד היכן יגיעו הדברים… – אני רק הרשיתי לך ללטף אותי קצת, לא?!…
– גברת שולה, חבּוּבּה! – התנצל בכנות תופש הכלבים – את נתת לי קצת דבש בפה וחטפתי את כל הכד… לא יכולתי להתאפק… את כל כך מתוקה, יא שולה… כאשר הייתי ילד היה אבא שלי מרביץ בי מכות על כל מעשה רע שעשיתי. היה מרביץ ותוקע לי בראש לי: איזהו גבור הכובש את יצרו! ואני לא גבור, גברת שולה… היצר שלי חזק ממני… גם עכשיו מרגיש אני כי היצר דוחף אותי שוב בכוח אליך, יא שולה, מותק…
אחוזת חרדה הבליגה בקושי על תחושת התיעוב. בעיניו ראתה שוב את התשוקה הניצתת. נמרצת קמה כמתנערת מחרפתה ומכעסה. עליה להיות תכליתית ולסיים ככל האפשר במהירות את דבר ההסכם הנואל והמביש… בחפזון היטיבה את שמלתה, חולצתה, התקינה בחפזון את תסרקתה הסתורה, חבשה את מגבעתה וכולה סלידה בפני עצמה, מתועבת בעיניה, טמאה ממש בגופה המשווע לרחיצה. עז היה חפצה למהר ולעזוב את המקום המדכא הזה ולקחת את פוסיק עימה כמדובר. הציצה הצצה חטופה במראה, בחנה את פניה, ניגבה בקצה מטפחתה, שטבלה במים את עקבות הדמעות, זרתה קצת פודרה על פניה וניגשה לסוגר בלי לחכות לעזרתו או להסכמתו של תופש הכלבים:
– בוא, פוסיק!
הוציאה אותו ופנתה ללכת, עדיין אינה מאמינה אם אמנם יתן לה לצאת.
תופש הכלבים ישב על קצה השולחן בלי נוע. ליווה את תנועותיה במבט סלחני ושופע חיבה. לבו נקפו על המעשה שהוא מתיר לה לעשות, אך לא היתה לו כל אפשרות לחזור בו. חייב היה לגמול לה. אך חזר והזהיר אותה, לבל תקל ראש בעצם הפרת איסור חמור:
– גברת שולה! אל תשכחי לחזור מחר בבוקר עם פוסיק. לפני שהרופא יבוא… שמעת, גברת שולה?
– שמעתי!
היא מיהרה להסתלק כשפוסיק אץ־רץ לפניה.
ט 🔗
בשעה מוקדמת של בוקר כבר טיילה שולה עם הכלבלב שלה ליד בניין מאורות הכלבים. הוליכה אותו ברצועה והוא מרוחץ, מסורק, קולר שלו מבריק, סרט חדש של משי סגול בוהק לצוארו, וכולו שופע עדנת הפינוק כיאה לכלב טיפוחים. גם שולה עצמה נראתה רעננה ורגועה. מעל פניה נמחו לחלוטין אותות הצער של יום אתמול. בידה החזיקה עתה תרמיל־יד כחול של חברת תעופה. כך צולמה יום אחד בחברת פוסיק שלה, כעומדה על כבש האוירון בשובה מפאריס. אלגנטית, מחייכת, מפיקה בטחון. בעתון לנשים בו נתפרסם הצילום ברוחב של שלושה טורים ניתנה הכותרת: “שולה על משמר האופנה”. את הצילום הזה קבעה במסגרת כסף נאה והוא מתנוסס לראווה על קיר הסאלון שלה.
כאשר ראה אותה תופש הכלבים נשם לרווחה. חושש היה שמא לא תעמוד בדיבורה ותסבך אותו בעסק־ביש עם הרופא הקפדן. וגם מה שאירע ביניהם, ברצון ובאונס, מפרנס היה את דמיונו ומאווייו היצריים. הוה היה בה וקושר דמותה בהזיותיו הארוטיות שהיתה להן אחיזה של ממש. חוזר היה ומהרהר בכל פרטי הפרטים המענגים. משתבח שלא הסתפק במועט ולכדה כלכוד חתיכה הראויה להתכבד. לא סתם איזו נפקה קנויה בכסף, אלא אשה נאה וצחה, אינטליגנטית… חבריו לא יאמינו לו כיצד עשה בה מעשה. משהתקרב אליה הצהיל פניו בברכה:
– בוקר טוב, גברת שולה! – אדנות של גבר בקעה מגרונו.
– בוקר טוב. – השיבה בשפה רפה.
פתח את השער, את דלת המאורות, וכרגיל, קבלת־פנים נבחנית למדי של הכלבים המריחים בבואו. כאות של חסד מיוחד פנה אליה:
– חכי, אל תכניסי את פוסיק. אנקה קצת.
ביקש להסב לה קורת־רוח. תפש בצנור המים ופתח בשטיפה חפוזה ועזה, לנקות את שיירי הלכלוך והצואה, להניס קצת את ריח הצחנה העולה מן התאים. שכן בדרך־כלל היה עושה זאת רק בצהרים, לפני בוא הרופא, ואילו עתה מבקש היה להתרצות. בשעת־מעשה סקר אותה מכף רגל ועד ראש, צד מראה שלה ומחבב אותה עליו בכל תנועה שלה. בשמלה הכחולה שלבשה, תפורה אף היא בטעם, שכן ידעה להדר בלבושה כתופרת שיצאו לה מוניטין בעיר, נראתה לו זוהרת וצעירה יותר. אך הוא הבחין כי פניה לבשו חומרה וחיוורון היה נסוך עליה. ליל פינוקים ועדנים עבר עליה בחברת פוסיק שלה, והמחשבה להחזיקו שוב במעצר מטונף זה העכיר את רוחה. גם המקרה של אתמול ציער אותה, מדי היזכרה בכך, בשל ההשפלה שהיתה כרוכה בו. אך כשם שהיא חשבה על תופש הכלבים בסלידה שבתיעוב, כן הגה הוא בה כבחמדה גנוזה שנזדמנה לו בהיסח הדעת.
– בשבילך גברת שולה, אני מנקה.
לא השיבה. נכנסה עם פוסיק כשהוא מרתיע לאחוריו במורת־רוח גלויה.
– אין ברירה, פוסיק, עוד שמונה ימים וניפטר מזה.
תופש הכלבים מיהר לסיים את הכנותיו ולרתום את הסוס לעגלה. ברצון היה מישתהה גם עתה בחברתה המושכת של בעלת הפוסיק, אך חזקה עליו חובת היציאה לעבודתו שעתה היתה בזויה בעיניו עוד יותר. והרי מזומנת היא לו בשעות הצהרים, והוא היה מהרהר בכך, מתגעגע וניכסף בכל לב. אף כי הספק היה מנקר במוחו אם אמנם תיאות לחזור על אותו מעשה. שכן ראה אותה ביאושה ובבכייה. אך מי יודע דרך אשה ומחשבותיה? דבר אחד ברור לו: למען פוסיק מוכנה היא לעשות הכל…
– תראי, גברת שולה. שמונה ימים זה לא הרבה. יעברו חת שתיים!
– רק יום אחד יכול לשגע כאן! – השיבה במרירות.
– לא נורא, גברת שולה.
הצטערה על שהיא משיבה לו כמשלימה אתו.
– היום אנו משחררים שלושה כלבים. אך אין־דבר. תמיד באים אחרים.
שתקה. התעלמה מדבריו.
– למה את לא מדברת, גברת שולה?
י 🔗
בצהרים שוב הוציאה את פוסיק לטיול, לרחיצה קלה ולסריקה. היתה משתעשעת אתו, הפעם לא בתוך המאורות. שכן נטלה חירות לעצמה ושיחקה אתו בחצר, בפינת הגדר ליד השיחים שהטילו בתוך האור והחום מטלית כהה של צל. כל עוד עסוק היה תופש הכלבים במלאכתו השיגרתית, לא נתן את דעתו עליהם וגם לא ידע כיצד לקשור עתה שיחה בטלה. אך כל הגיגיו היו בה. מבקש היה לדעת כיצד יפול דבר. לפיכך נחפז לסיים מלאכתו ולהיפנות. ליתר בטחון, שהיא לא תפתיע אותו במעשה חסר־שחר ותפרוש עם פוסיק שלה הביתה, בטרם זמן, עמד ונעל את השער שבגדר. היא הבחינה בכך ופניה קדרו. סוגר הוא גם עליה… עקבה אחרי מעשיו בחרדה מהולה בדאגה. עם כל סלידתה ממנו מבקשת היתה לא לעורר בו מורת־רוח ולשדלו אחרי־כן להניח לה לשחרר את פוסיק למשך הלילה. לבסוף סיים את עבודתו ופנה אליה:
– גברת שולה, הכניסי את פוסיק. אסור לו להיות בחוץ.
– הכל אתה עושה מה שמותר או אסור לך?
– כל בן־אדם, גברת שולה, עושה משהו שאסור לו… וגם אני…
– ישנם דברים שהם אסורים וחמורים מאד שבגללם שולחים אדם לבית־הסוהר! אתמול עשית חטא כפול, ואילו עכשיו אוסר אתה עלי דבר קטן, כמו להיות קצת עם פוסיק בחוץ.
– הצרה היא, גברת שולה, כי תמיד זה מתחיל עם דברים קטנים…
שתקה. שכן הרמיז לה יפה שאשמה היא לא פחות ממנו.
– אשב פה עוד קצת עם פוסיק. – אמרה לבסוף, ספק אומרת, ספק מבקשת.
הירהר רגע כשוקל בדבר. בעיניו שכנה אפילה של חורש מזימות. פניו לבשו את חומרתם הרגילה, הנוקשה. אחוז היה רק מחשבה אחת, כיצד לזכות בה שוב. היא לא תברח ואת פוסיק לא תפקיר. הוא גם נעל את השער ואיש לא יפתיע אותו. אדון הוא לעצמו והחלטתו נחושה. אך מוטב לשדל אותה.
– טוב – אמר לה כמוותר לה – שבי כאן ואני אתקלח.
הניח לה ונכנס פנימה. פשט את בגדיו הצואים והניחם על גבי הכסא. היא ראתה אותו מבעד לדלת הפתוחה, כאשר עבר ערום והוא גורר אחריו את צנור הגומי המשמש לו מקלחת בפינה, בקצהו של חדר המאורות, בסמוך לתעלת הדחת המים. גוף ערום וחסון של עלם צעיר. משום־מה נקף המראה את לבה. חרדה מהולה בתחושה סתומה לפפה אותה, אך גם לא נעדרת סקרנות. מאז נפרדה מבעלה, שהיה שטוף במישחק קלפים ומפסיד את ממונה, חשוד היה בעיניה כי מבקש הוא לנצלה ולא באהבה לשמה, לא חשה בחסרונם של גברים. עומדת ברשות עצמה ופרנסתה מצוייה בשפע סיפקה את עצמה לפי דרכה ולא בחלה באהבים ובעגבים לשעה. דחתה את ענין הנישואים של קבע. ואילו עתה, לפתע, גופו של גבר ערום בסמוך לה. בעוד היא קצת נבוכה ואף נפעמת, רואה היא כיצד תוך כדי התקלחות, חורג הוא מהפינה, עובר את החדר לקחת סבון וחוזר ומשתהה כלתומו. גוף שרירי ללא שמץ של סירבולת. גוף של אתליט צעיר. משנתקלה בעירומו לפרטיו החשופים, השפילה את עיניה, הזיזה את גופה קמעה ודחקה עצמה לפינה ממש, מצטדדת להחבא מן המראה. עתה ידעה כי בכוונה עשה מעשהו. זו ההתפארות שגברים ניתפשים לה לעתים להציג לראווה את גברות זכרותם. הלה נתכוון גם להראות לה כי חסון הוא, נקי הוא, ראוי לכך מכל הבחינות… שלא תבחל בו.
לבסוף הופיע על סף המאורות. לבוש מכנסי חאקי נקיים וגופיה לבנה, הדוקה כזו של מתעמל או רקדן. בלוריתו הרטובה הבהיקה והשחירה יותר, מסורקת, והוא מעשן אחת מן הסיגריות שלה, נושף עשן להנאתו. בחזקת בעל־בית השורר בביתו ונתון לחירותו האישית.
– גברת שולה, יכולה את להכניס את פוסיק שלך!
בלי חמדה קמה ממקומה ומשכה אחריה ברצועה את הכלבלב.
– אולי תרשה לי קודם לטייל קצת בחוץ?
– קודם, – אמר לה כשוקל כל מלה – תכניסי את הכלב לתוך המאורה. ואחר־כך נראה.
– מה זה משנה? הרי לא אברח. ראית שבאתי והבאתי את פוסיק כמו שהבטחתי.
– תעשי, גברת שולה, מה שאני אומר לך! אחר־כך נדבר.
פניו חמורים היו וקשוחים. ללמדה שאין הוא מוותר לה. לא ביקשה למנוע התנצחות אתו. ברשותו היא והשער נעול… אף אם היא תצעק איש לא ישמע לה, ואם הכלבים ינבחו כדרכם, שעה שהם חשים במצב שאינו שכיח, ודאי שקולה ייטרף במהומה. עליה, איפוא, לנהוג בזהירות, בשקול־הדעת. קרבה למאורה, פתחה את דלתית הסוגר, ודחפה קלות את פוסיק פנימה. הפעם אף לא הושיטה את ידה לשחק בו, לעודדו ולהעתיר עליו אותות חיבתה. שכן ראתה את המשטמה הנשקפת מעיניו של תופש הכלבים כלפי פוסיק שלה. ביקשה למעט רוגזו.
– רואה אתה? פוסיק בפנים.
– כך צריך! – פסק ונשף עשן הסיגריה.
– שוב יש לך לב קשה…
– מלה טובה שלך עושה לי לב רך־רך…
– אומר לך הרבה מלים טובות אם תתן לי ללכת קצת לטייל עם פוסיק.
– רק מלים טובות זה כמו, כמו – נתקשה להסביר – כמו מנה ראשונה…
התעלמה מהערתו:
– אתה באמת, חבוב. תתן לי לטייל?
– ואחר־כך לקחת אותו הביתה, גברת שולה?
– כמובן. למה לא? בבוקר אני מחזירה אותו.
– בכל יום אסור!
פישפשה בארנקה ושלפה כמה שטרות כסף:
– אתן לך לקנות חליפה יפה, טוב?
– חס ושלום, גברת שולה, זה שוחד!
– האם לא עשית אתמול דבר גרוע משוחד?
– אה, זה דבר אחר! – פסק בקורת־רוח מסותרת – זה מותר…
קדרו פניה. יש לו מוסר משלו. קמה מכרוע על ברכיה לפני התא המסורג, זקפה גופה ואמרה בשקט כמשלימה עם הגזירה:
– אין לי ברירה. אלך הביתה.
– תשאירי את פוסיק פה? – לא האמין לה.
– אשאיר…
– לא תוכלי לצאת. השער נעול.
– אין לך רשות. אעמוד ואצעק עד שתבוא המשטרה!
הלכה וקרבה בשקט לשער. עמד על סף המאורות וצפה בלכתה. חומד אותה וחושש לאבדה. ידע, עד לכדי הזעקת המשטרה עוד רחוק המעשה. אך ברור שמסרבת היא לו. מוכנה לשחדו בכסף. אך אין הוא מאמין כי אמנם תשאיר את פוסיק שלה. והרי בה תלוי הדבר… אלא שיש להערים עליה. הזדרז ורץ לעבר השער. היא נרתעה בבהלה, אך הוא הרגיע אותה:
– בבקשה, גברת שולה. אפתח לך את השער.
הופתעה. מכיון שכך ניטל נישקה.
– פוסיק שלי מוכרח ללון בבית ולא בזוהמה הזאת! – נימה של יאוש רטטה בקולה – תהיה חבּוּב!
– זה תלוי בך, גברת שולה…
השפילה עיניה. לאחר דומיה עצורה אמרה לו בשקט:
– רק ללטף קצת…
מיד תפשה בזרועה ומשכה אחריו לתוך הבנין. לא עברו רגעים מועטים לאחר שהחל משחק עימה ופניו הוצפו סומק של להט. משולהב היה עד כדי איבוד החושים והשליטה על מעשיו. היא חשה בכך שעה שניסמך אליה בגופו, בירכיו. פורע היה וחושף אותה, מעסה בה בתשוקה פראית. מורך־הלב שתקפו בפעם הראשונה, מלוּוה ברעד של התרגשות, נעלם עתה לגמרי. הוא פרץ את הסייג שהציגה לו וניסחף בתאוותו. שוב פירקד אותה על גבי הריצפה בפינה. הוא חזר וכבש אותה שעה שמסביב התגעשה התנבחותם העזה של הכלבים. דבקה בהם התרגשות עקב מאבק זה בין הגבר לבין האשה, ובכלל זה פוסיק שהקפיץ את גופו בתאו כמבקש לדלוג מעל לסורג, לפרוץ ולחוש לעזרת גברתו הנתונה בצרה. שכן הבחין כי הזר מתעסק אתה בזעף שבתשוקה נגד רצונה.
במשך שמונת הימים הבאים התיר לה לקחת את פוסיק ללינת לילה, ואילו את גמולו היה תובע ואף כופל מעשהו, בהתעמרו בה, שכן ידע כי מתוך תיעוב ניכר כלפיו היא סובלתו נגד רצונה, ונטולת רגש היא לחלוטין ביחסה אליו. אין הוא כלל גבר בעיניה. אין זה אלא המחיר שהיא משלמת לו תמורת חסד הכרוך בעבירה ובהשפלה.
יא 🔗
ביום שלפני האחרון ידע כי בכך תסתיים פרשת היחסים שהוא כפה עליה. קשר איתה שיחה בה ביקש לנחש אם יש לו עוד תקוה לראותה מחוץ למקום הזה. משתעשע היה ברעיון כי ימשיך להיפגש איתה. בעוד היא מכינה את עצמה ומכניסה סדר בלבושה, לאחר מעשה, מסתרקת ומתרחצת, למחות עקבות היענותה לו בצורה ובתנאים דוחים, ניגש אליה מקרוב, מעשה מחזר, וחיבק אותה מאחרי גבה:
– הה, יא שולה!… מחר תקחי פוסיק שלך וחלס!…
היא נחלצה ממנו בזעף ניכר:
– הנח לי! מספיק קיבלת את שלך!
– אף פעם זה לא מספיק, גברת שולה…
– אתה רוצה שנהיה ידידים, לא כן? – ביקשה לרכך זעמה.
– כן, גברת שולה, בודאי!
במורת־רוח המשיכה להסתרק.
– אני אבוא אליך, גברת שולה, לבקור… אני יודע, את גרה ברחוב גורדון. ראיתי גם את השלט שלך: “שולה – סאלון לתפירה.” אם אבוא אליך תכבדי אותי בכוס תה?
– למה לך לבוא? מספיק ראית אותי.
– אבל אמרת שנהיה ידידים.
– טוב, אז אמרתי!
מחר תקחי את הפתק במשרד ולאחר שהרופא ילך תקבלי ממני את פוסיק.
למחרת נקמה בו והערימה עליו. היא ידעה שאם תחזיר בבוקר את פוסיק, כמותנה וכפי שנהגה מדי יום ביומו ודאי ייטפל אליה לתבוע את גמולו. מצפה היה לכך והיא ידעה זאת. לפיכך מצא בבוקר במקומה את העוזרת שלה אשר הביאה את פוסיק. הוא זעם מתוך מפח־נפש אך הבליג:
– איפה הגברת שולה?
– מרגישה לא טוב. היא תבוא בצהרים.
– טוב. תני את פוסיק. נטל אותו מידיה ונכנס אתו לבניין. פוסיק כבר נתרגל אליו קמעה, שכן במשך הימים האחרונים ראה כי גברתו מקיימת אתו מגע בשיחה ובצורה קרובה אחרת שהתפרשה לו כידידות, וכך לא סלד ממנו וממגעו. כאשר הכניס אותו לתוך המאורה נתקרבה העוזרת והכינה עבורו את מנת ארוחתו שכללה קציצה, ביסקויטים, ויצקה חלב לתוך הקערית.
– מתי תבוא הגברת שולה?
– בצהרים, כמו בכל יום.
ואילו שולה הקדימה אותו יום לבוא למשרד בית־המטבחיים, קיבלה את פתק השחרור והביעה את שמחתה בפני הפקיד. את שעת לכתה למאורות הכלבים כיוונה בדיוק כאשר יצא הרופא לשם, כדרכו להשמדת הכלבים ולבקורת. בלכתה בחסותו, בטוחה כי הערימה על מנחם אותו יום, עלצה בחובה על הכשלון שהיא מנחילה לו. וכך היה. משבאה בחברת הרופא פקד על תופש הכלבים:
– תשחרר לגברת את הכלב שלה.
– יא שולה, שארמוטה שכז’תהי… – לחש לעצמו תופש הכלבים וסינן בין שיניו זעמו. משנתקרבה למאורה נעץ בה עיניו – סידרת אותי, מה? – ברצון היה חונק בו במקום את פוסיק שלה!
לא השיבה לו. חדוות הנקמה הפעוטה אך המוחצת תססה בה. קשרה את הרצועה לקולרו של פוסיק, טפחה קלות על ראשו תוך גיפוף חטוף, מילמלה כמה מלים של שמחה כבושה למראה פוסיק המקפץ מולה וסומך כפותיו הקדמיות על ברכיה, כאילו חש שצרותיו נסתיימו. אז פנתה לצאת מבלי להעניק מבט אחד לתופש הכלבים, מתעלמת לחלוטין מקיומו. מבזה אותו בגלוי כיצור שאינו שווה אסימון בעיניה. רק לעבר הרופא עיפעפה יפת־עיניים את חיוכה המלבב:
– שלום, אדוני הרופא. רואה אתה, אין לו כלבת…
– שיהיה בריא!
הרופא המשיך לטפל בתמיסת הרעל. המזרק שבידו ריתק את מבטה. נתקפה הרגשה של סלידה:
– מקצוע יפה בחרת לך!
– לא מוצא חן בעיניך, גברתי?
– לגמרי לא… והמקום הסימפאטי הזה, השמדת כלבים – פוי!…
– עסקי כלבים גברתי. ככה זה!
– אין לך כל יחס אנושי לכלבים!
הרופא סקר אותה במבט של לגלוג:
– אך לך יש, כנראה… פתגם אנגלי אומר: השוכב עם כלבים קם עם פרעושים…
נעקצה וניתרה בזעם ממקומה על עקביה הגבוהים.
ואילו תופש הכלבים שעסק אף הוא באי־אלו הכנות, לא התאפק, קרב לעבר השער, לצוד את דמותה של שולה המתרחקת ממנו עם פוסיק, גאיונה, מתנכרת. ניכר שחוגגת היא נצחונה עליו. שוב לחש בזעם עצור: “שארמוטה שכז’תהי…” עכור־רוח היה עד לכאב בראותו עד מה זקופה ומתחמדת היא גם בלכתה ממנו.
– מה אתה חולם! – נצטווח עליו לפתע הרופא.
אכן, הוא לא הרגיש בכך. שקוע היה כולו בהרהוריו על האשה אשר נזדמנה לו באורח כה מוזר ומופלא, מסעיר את הנפש. הוא נתקשר אליה במשך עשרת הימים הללו בקשרי אהבה עזה, חסרת שחר אך חזקה ומשתלטת עליו, בחלום ובהקיץ. ועתה הלכה לה גם מבלי לומר לו שלום; בלי להפטיר מלה אחת של חמימות או נמוס גרידא. הוא ראה רק את הבוז שנשקף מעיניה ואת המשטמה העזה, ואת החדווה לבזותו ולהיפטר ממנו. מאד חרה לו הדבר והציק לו. בעלותו על יצועו הפכה הרגשת העלבון שחילחלה בו והחריפה עד כדי כאב פיסי מענה. בשתיקתה ובהתעלמותה השפילה אותו. לפתע הבין וחש כי בלעדיה נתרוקן עולמו. “שארמוטה!”… זעק במר נפשו לתוך חשכת הלילה כשהוא חורק בשיניו. “יא שולה…” התרפק עליה בדמיונו מתוך המיית־לב וכיסופים עזים.
יב 🔗
למחרת היום, צילצל בדלת מעונה בקומה השלישית. היתה מעלית בבית המפואר, אך הוא בחר משום־מה לעלות דרך המדרגות. בטרטר הפעמון התנבח פוסיק מבפנים כדרכו למשמע כל צלצול שנתפרש לו כהטרדה וחדירה לרשותו. נביחתו הצורמנית העבירה בו גל של משטמה לכלבלב המפונק הזה. כאשר פתחה לו שולה את הדלת, לבושה חלוק צבעוני יפה, נעתקו המלים מפיה מרוב חרדה וחרון. בכף ידה חפנה בצוארון החלוק, לסגור על צחות מחשופה, כמבקשת עתה להתגונן בפני מבטי עיניו. ואילו הוא עמד נבוך, לבוש חליפה כחולה, מקומטת קמעה, כתונת לבנה ומעונב עניבה אדומה־כחולה. במראהו דומה היה לחתן בן־כפר נידח העומד לערוך את נשף כלולותיו. ניכר היה שכל בטחונו סר ממנו לחלוטין ואינו אלא צל־צלו של אותו בחור חצוף ועז־נפש השורר בתחומי מאורות הכלבים. בעוד היא מופתעת פתח:
– לא אמרת לי שלום, אתמול, כאשר הלכת… זה לא נמוס…
– מפני שלא רציתי לראותך יותר!
תוך־כדי־כך פסע ונכנס פנימה בלי שתזמין אותו.
– אמרת לי שנהיה ידידים, – תבע זכות מפוקפקת זו.
– טוב, טוב! אך אין לי פנאי. אני עסוקה!
– גברת שולה. אני תיכף אלך. אבל מותר לי לראות את הדירה שלך?
– תראה, חת־שתיים!
– אה, הנה גם פוסיק! – גחן כמעתיר עליו לטף של חיבה בכף ידו.
היא עמדה זעופה ומחכה בקוצר־רוח שביקור בלתי צפוי זה יסתיים בהקדם. כל הופעתו, ועצם העזתו לבוא, עוררו בה מורת־רוח וזעם. זה כבר היום השני שהיא חוגגת את שחרורו של פוסיק, והנה בא זה להרעיף לתוך שמחתה תחושה של אי־נעימות ועלבון שטרם פג. שכן לוּ יכלה לתבעו לדין בשל אותו מעשה מביש… ולענוש אותו… אך לשוב ולסבול נוכחותו עתה, מעשה “מחזר” הבא לעגוב עליה – הרי זו חוצפה שאין הדעת סובלתה!
– יש לך סאלון יפה, גברת שולה.
– אין לי פנאי. מהר!
פניה הזעומים וחיתוך דיבורה הקצוב העמידו אותו על המצב חסר התקווה. סבור היה כי בכל־זאת תתרכך למראהו ותזכור לו חסד טיפולו בפוסיק, והזכויות המיוחדות שהיקנה לה. והנה רואה הוא כי נוטרת היא ואינו ראוי בעיניה לתשומת־לב של דקות נוספות.
– טוב, גברת שולה – אמר באפס־מוצא – רק אראה את הדירה שלך
– מה יש כאן לראות. דירה ככל הדירות! הנה הסאלון, מצד ימין המטבח, שם חדר־השינה, ולצד שמאל האמבטיה. ראית?
– עוד לא, גברת שולה. אני רוצה לראות בעצמי כל חדר שלך בדירה שלך. את לא מבקשת אותי אפילו לשבת… קצת ידידות את חייבת לי, גברת שולה.
– אני לא חייבת לך שום דבר! מה שהיה – היה!
הוא החל פוסע בדירה, משים עצמו מסתכל בה, עובר מן הסאלון לחדר השינה, מתעכב ליד המיטה הרחבה, שולחן התמרוקים, כמריח עקבות נשיותה וגופה של האשה האהובה עליו, הניצבת עליו עכשיו זרה ועויינת לאין שיעור… הוא חוזר לסאלון, מתעכב ליד החלון, מציץ החוצה למטה, לצד הפונה לתוך החצר ומדרכת אבנים מקיפה אותה, רצופה יפה ליד שיחי נוי שפרחיהם האדומים בוהקים גם באפלולית. לאחר־מכן, בעוד היא מחכה עדיין בחוסר־סבלנות והבעה של שאט נסוך על פניה, הריהו ממשיך סיורו בדירה, מציץ גם לחדר האמבטיה, המטבח, ומראהו כאדם המנצל עדיין כל רגע כדי להשתהות מתוך תקווה קלושה שמא תתרכך בינתיים וישמע מפיה מלה טובה, אות של ידידות שהוא כה מייחל לו.
– דירה יפה מאד, גברת שולה.
– ובכן, יכול אתה ללכת…
– גברת שולה… – חינן את קולו כמבקש לעורר בה נימה חבויה – הבטחת שנהיה ידידים… כל היום חושב הייתי על הביקור הזה פה אצלך… אין לי תיאבון, לא אוכל ולא שותה. כל היום אני רואה רק אותך. אפילו בחלום אני מחבק אותך, ואת אומרת לי כבר ללכת! זה נמוס, גברת שולה?
– מוטב שתלך מיד. ושוב אל תעז לבוא הנה, שמעת?
– טוב, גברת שולה. תיכף אלך אם את לא רוצה. תכבדי אותי לפחות בכוס תה. זה הכנסת־אורחים זה?… – מרוב מפח־נפש וכעס עצור על קבלת־פנים צוננת זו שזכה לה, חש חלחלה במיעיו. גם התשוקה אליה, כהוויה שהיה רגיל לה נתעצמה עד לתחושה של כאב. חש חולשה ברגליו כאילו לאחר שמטפס היה בהר גבוה. – הה, גברת שולה!… – נאנק חרש ועל פניו נסוך היה היאוש בכל חריפותו. כל כולו מין נֶמֶך עלוּב.
– אם לא תלך אזמין את המשטרה…
חיוור היה. ביקש לו משען כלשהו וישב בקצה הספה, סומך מרפקו בזהירות על כרית של משי. דומה, כל אדנותו וגברותו שציינו אותו בהיותו בתחום שלטונו, במאורות הכלבים, פגו לחלוטין. הוא נתערער בגוף וברוח. מוכן היה לכרוע ברך לפני האשה ולעורר את רחמיה. אך זו קשוחה היתה וזועמת. מעיניה נשקפו הבוז והסלידה הגלויה למראהו. מחכה היתה בקוצר־רוח ניכר שיקום וילך לו. הוא ידע זאת, אך עדיין מישתהה היה. שמא יתרחש נס והיא תשנה את דעתה. חזר על בקשתו הקודמת כמבקש צידוק לזכותו מטעמי הכנסת־אורחים שאסור לו לאדם לזלזל בהם:
– תכבדי אותי בכוס תה ואז אני אלך…
– לא אכבד אותך בשום־דבר. תלך מיד וגמרנו! – קולה נצטרח קמעה.
אותו רגע צילצל הטלפון. קבוע היה בסמוך לקיר המסדרון. היא מיהרה לשם ושיחה קלחה בינה לבין חברתה, כנראה. בעוד הוא מאזין לקולה ידע כבר בבירור כי אפסה כל תקווה. אשה זו, שהיתה ברשותו, שכה ידעה להאיר לו פנים בחנפוּפיה שעה שהיתה צריכה לו, אינה עתה אלא חלום שהתנדף לחלוטין. ובעלות פוסיק בקפיצה על הספה והצטנף לידו, ניעורה בו שוב שנאתו העזה והנוקבת לפוסיק הזוכה בנועם הזה השורר סביבו, באוירה של פינוק והדר בו שוכנת אשה נאה זו הבוחלת בו בשאט־נפש. אז ידע כי הכל אבוד. לפתע, בלי להסביר לעצמו כיצד עלה בדעתו הרעיון של מעשהו, מודרך בכוח סמוי שאין לעצור בעדו, הושיט כפו המאומנת של תופש כלבים זריז ותפש בעורפו של פוסיק הרובץ שאנן לצדו, ובכפו השניה אָטר לו מיד על פיו בחזקה, שלא יוציא יבבה כלשהי. הוא קם בשקט על בהונות, חמק וקרב עד לחלון. זהיר היה שלא תבחין בכך גברתו, בו ובמעשהו. ליד החלון גחן ושמט מידיו את פוסיק. זה נתעופף לו למטה כצרור צחרחר מואר לרגע באור נורית של מרפסת, נבלע בחשכה והוטח אל שביל האבנים המרוצף. נשמעה חבטה עמומה ואף לא יבבה. אז חזר בשקט, למראית־עין, וישב במקומו הקודם בקצה הספה. דבר לא ניכר בו. כפי שישב קודם.
בינתיים סיימה שולה את שיחתה ונחפזה לשוב אל הסאלון. מצאה את אורחה הבלתי צפוי יושב לו עדיין מהורהר בקצה הספה. עמדה תמיהה כיצד לסלקו ולהיפטר ממנו. והרי הטיחה לו בפניו את בוזה ואת סירובה לשוב ולראותו. אך גם אורחה הבלתי קרוא יושב היה עתה כעל גבי גחלים. לא נתן לה שהות לדבר. להפתעתה הרבה קם ממקומו ופסע לעבר הדלת. משאחז בידית, היסב את פניו המעונים אליה. ארשת של רשע היתה טבועה בהם, ואף חדוות נקמה כמוסה:
– אני הולך, גברת שולה.
– תלך ואל תעז שוב להראות את פרצופך!
– את תופרת טובה, גברת שולה! נכון?
שתקה. מחכה שילך.
– מן העור של פוסיק שלך תוכלי לעשות צוארון יפה. למעיל החורף שלך!
– אינני מבינה! – התריסה בזעף של קוצר־רוח. לבה נקפה משום־מה. – לך, לך כבר!
– תביני אחר־כך, גברת שולה. יופי לך!…
פרץ בצחוק מרושע כמקיא את זעם עלבונו המחלחל בו עדיין. טרק בדלת ומיהר לרדת כבורח מן האש. עמד בקרן־הרחוב, בוהה מול אורות צבעוניים מתחלפים ומתבזקים במרומי גגות, מביט לתנועה הגועשת מסביב. לא ידע לאן ללכת. נפשו היתה מרה עליו עד כדי כ שנתעורר בו רצון להטיח את ראשו בקיר הבית הסמוך. מראה צעיר המתרפק על נערתו החבוקה הגביר את יאושו ובדידותו. מנוער היה מכל מחשבה. נבוב כחלל של עץ יבש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.