5585 – 5608    🔗

ובכל המקום אשר דרכה כף רגל הרפורמא שבת השלום מעדת ישראל. הקהלה הרפורמית בהמבורג הוציאה סדור תפלה רפורמי אשר מחתה בו כל זכר לראשית עם ישראל ולאחריתו לאמר, לירושלם ולעבודת מקדשה לגאולה העתידה ולימות המשיח, ואת שם הסדור הזה קראה בשם תפלת בני ישראל¹ וירע הדבר בעיני אנשי הקהלה הגדולה בהמבורג הנאמנים ליהדותם העתיקה, כי נועזו אנשים מתי מספר, אשר פשעו במולדתם ובכל קדשיה, לקרוא את שם כל עם ישראל המחזיק בכל עז בתורה ובמצותיה על פרי רוחם. ולמען תת לתועים בינה, כי תפלות אלה לא תפלות ישראל הן, כי אם תפלות הרפורמא, דרשניה ופרנסיה, הקריא הרב רבי יצחק ברנהיס (5600 – 1840) את האסור אשר אסר בית דין העיר סדור כזה זה עשרים שנה. ובפרנקפורט נוסדו מאז שתי מוסדות ביד המשמאילים, האחת היא בית הספר פילנטרופין² והאחת היא אגודה כעין אגודת הבנאים³ ובראש שתיהן עמד מיכאל קְרֵיצנאך (מ' 5562 – 1802) סופר מהיר בשפת עבר ויודע מדע, אך איש בועט ביהדות העתיקה בשאט נפש. הוא גדל בקרב קהלת עירו דור סורר “לועג לאב ובָז ליקהת אם” אשר הסב את לבם מאחרי התורה והמצוה וידיהם אחרי רפורמא מלאה בוז וזעם ושנאת מות לכל מסורת אבות, ויתחזקו העשירים התקיפים אשר בקרבם ויחליקו בעיני שרי ממשלת העיר ויתפשו בידם את שלטון הקהלה⁴ ויהיו לפרנסים ויקראו לנפשם “סוד פקודת הקהלה היהודית”⁵ וימחו כל זכר לתרבות הישראלית. את הישיבות, בתי המדרש ובתי תלמוד תורה, סגרו על מסגר בכח השוטרים. ויגזרו גזרות קשות על לומדי תלמוד וגם על לומדי המקרא בגוף לשונו העברית. וכל תומך הלמודים האלה בממון או במעשה נקנס בקנס חמשים גולדן. חברת לומדי מקרא היתה בפרנקפורט, אשר מדי שבת בשבתו נועדו יחדו חליפות בבית אחד מחבריהם, ללמוד תורה נביאים וכתובים, את החברה התמימה הזאת הפיצו הפרנסים בחזק יד, והלומדים והתלמידים אשר חשקה נפשם בתורה העברית, ולא בתרגומה הגרמני, ובלמוד התלמוד, החישו להם מפלט בגגות וברפתים. מפני יראת השוטרים. והמלמדים אשר נתפשו בלמדם את תלמידיהם בספר כתוב עברית, גרשו בלי חמלה מן העיר או מן המדינה בחסר כל. וגם את הכסף הרב, חמשים אלף גולדן, אשר הקדיש נדיב אחד במותו לכונן בית ספר לבני היראים ללמדם מקרא ותלמוד ולשון עבר וגם את למודי החול אשר ילמדו בכל בתי הספר, למען מנוע את רגליהם מבית ספר פילנטרופין, אשר לא היה בו בעת ההיא זכר ללמודי התורה וללשון קדשה, ואשר כל מוריו בוזי תורה ומפירי חק ביד רמה היו – את הכסף המקדש מתחלתו רק להרביץ תורה, התנכלו הפרנסים להסב אל ידם, לעשות בו את ההפך מרצון המתנדב, להרבות בו את כח בתי ספרם אשר לא נוסדו מתחלתם בלתי אם להחרים מתוכם ולהשכיח מלב תלמידיהם, כל רמז לתורה ולכל מלה עברית. והמעט מן הרפורמים הפרנקפורטים כי התקוממו כאויבים בנפש לתורת אלהיהם ולשפת אבותיהם, ויתנו את דרכי ישראל לבוז ולקלון בעיני שרי הממשלה, שלחו יד גם ביתר צרכי הלב אשר לקהל היראים. אשר הם הם היו רוב הצבור. את בית הכנסת הוציאו התקיפים המעטים מיד אחיהם הרבים ביד חזקה, ויהפכוהו להיכל רפורמי במגרפה ובשירי מזמרים ומזמרות. וישביתו ממנו כל זכר לציון ולאחרית הימים. את חברת גמלות חסד ואמת, אשר חבריה יגמלו ברחמים רבים, את אחיהם הגוע והמת את חסדם האחרון, לשבת על ידו בצאת נפשו לטהרו להלבישו ולהשיבו אל עפרו, בנהמת לב אוהב, העבירו הפרנסים ויקימו תחתיהם שכירים נכרים לבושי שחורים ערלי לב וערלי בשר, מבלי שית לב לכל העם אשר צעקו מרה על החמס ועל הקלון הנעשה לאבותיהם ולאחיהם במותם. את בתי הכנסת המדרש והטבילה אשר ליתר אנשי הקהלה לא נתנו לתקן עד אשר יהיו למשואות. ועד כה הגיעה רשעתם עד כי הזידו לפרוץ בליל ראש השנה אל בתי כנסיות להפיץ בכח השוטרים את המתפללים ולנעול את בתי כנסיותיהם. אף לא נתנו לנדיבי היראים להמציא מאכל כשר לחולי ישראל, המתרפאים בבתי החולים אשר לנוצרים וליהודים האסירים בבתי הכלא. ואת רב הקהלה הנהדרה, זקן בן שבע ושמונים שנה, העבירו אחרי עמדו בראשה חמשים שנה על בלי הדרשו להם לשבת בבית דינו עם דרשן רפורמי, אשר הקימו המה להם, אשר כל חפצו בחיים היה לעקור את תורת ישראל משרשה.⁶ סוף דבר כל מגמת האנשים ההם, לא היתה בלתי אם לשית מוקשים על כל מדרך כף רגל ליהדות העתיקה הטהורה והנאמנה, ולהכניע את רוח מולדתנו הנהדרה מפני הנכר, להכאיב את לב אחיהם התמימים, עצמם ובשרם, למען הַחֳלֵק אל הגרמנים בוזי שמם, ולמכור את קדשי מורשת אבותיהם העתיקים והמסולאים, בעד ספק זכוי שלא בא עוד לעולם.

הדרך הרפורמית אשר נראתה לנו בזה במעללי האנשים הקשים, פרנסי פרנקפורט לא היתה כי אם פרי רוח דרשני הרפורמא ופרנסיה, אשר דוגמתה תראה בפי אחד מגדולי גדוליהם ובמעשיו. אברהם גַיְגר (מ' 5634 – 1874), יליד פרנקפורט, בן להורים יראי אלהים. היה איש רב תבונות ורב פעלים, אך מעצור לא היה לרוחו, כי פוסח היה על שעפים רבים ושונים כל ימיו, ולבבו לא היה שלם. בפיו דבר אחת. ובלבו חשב אחרת. על כן מאס בסתר לבבו ביהדות, אשר דרכה נכונה אל עבר פניה מבלי נטות אל הימין או אל השמאל. ויסר לבו מאחרי הוריו התמימים ומאחרי כל ההולכים בדרכיהם. ויחשוב כל איש שומר מצוה לכסיל ולבן בלי דעת⁷ ובטרם מלאו לו ארבע עשרה שנה כבר שטם משטמה עזה את התלמוד⁸ וגם אחרי היותו לאיש הוציא דבה על המחזיקים בו כגנבים, “חברי גנבים כלם ונותני כספם בנשך”⁹ ואת עמו בזה ויחשבהו לקטן בגוים.¹⁰ משנאתו את התלמוד אשר לא גלה אותה לאיש בלתי אם לאוהביו בשיחותיו או במכתביו, נאצלה רוח שנאה גם על התורה הכתובה¹¹ וימטר דברי כחש איבה וחרי אף מאין כמהם על המודה בספורי התורה כי אמת הם ועל העורב את לבו לעשות אותם למקור מוסר ומשנאתו את שניהם את התלמוד ואת התורה נאצלה עליו רוח שנאה לכל איש ישראל המחזיק בדרכי אבותיו. ועת אשר קנא גבריאל ריסר קנאה גדולה על הפוחזים המוכרים את קדשי אבותיהם בעד הזכוי ועל ממשלות גרמניא האומרות להבדיל בדבר הזכוי לטוב רק את המשכילים בישראל ויגער במשכילים ההם הדורשים אותו רק להם לבדם, בעצם העת ההיא קשר גיגר בסתר על היהודים התמימים שומרי המצוה. ויתרפס לפני הכמר הצורר פולוס אשר כתב שטנה על ישראל ויפץ אותה בין העם למנוע מישראל את הזכוי וילשן גיגר לפניו את היהודים תלמידי הרבנות העתיקה המחזקת אותם באולתם הנושנת, לבלתי תת להם מאומה מן הזכוי ויתחנן אל הכמר בשפת חלקות לזכות רק את הרפורמים לבדם במשפט אזרח. ובספר יוצא לחדשים ביד בוסל צורר היהודים, הלשין את הרבנים הנאמנים לתורת רבותינו כי רק בשלהם לבדם הפחזות הגדולה בכל דבר דת ומוסר. וישא את נפשו תמיד להעזר, במוקשים אשר שת למחזיקים בדרכי אבותיהם, בכח הממשלה ובאגרוף שוטריה¹². סוף דבר שונא היה גיגר את היהדות תכלית שנאה וחושב אותה למעמסה וחורש רעה עליה ולא מצא בה בלתי אם את הטוב האחד הזה, הלא הוא הפרס הנתן לרבניה אשר בגלל השכר הנתן להם בעולם הזה נכסף גם הוא לבא אל תוכם ולהיות כאחד מהם. בראשונה היה לרב לקהלת ויסבַּדֶן הנבערה מדעת התורה. ואחרי אשר הזדמנה לו הרבנות הרפורמית בברסלוא. ובאמרו להסב אליו גם את כל הקהל למען הגדל את כחו ואת שכרו שנה פתאום את טעמו. ויהי בבואו שם לבקר את המקום ויתחסד ויתקדש לעיני קהל העם, ויפגע בבעל המלון אשר סר אליו לקבוע מזוזה בחדרו, ולא אבה לאכול בבית איש, מהיותו חושש לכשרוּת מדוקדקת. ובכל העת ההיא לא ישב אף רגע בגלוי ראש ובערב שבת קרא לאיש לספסף¹³ את זקנו כמשפט היראים באשכנז הנזהרים בתגלחת הזקן. וביום השבת הלך מבית מלונו אל בית הכנסת עטוף בטליתו מתחת מעילו מחשש טלטול ארבע אמות ברשות הרבים והוצאה מרשות לרשות¹⁴ ואחרי אשר מנוהו רפורמי ברסלוא לדרשן בתוכם (5598 – 1838) אמר למלא את ידו להיות דַיָן מֵסַב בבית דין עם רב העיר ודיניו גם בדיני גטין וחליצה. ולא אבה הרב הגדול רבי זלמן טיקטין רב העיר להסב עמו יען כי ידעה בו גם הוא גם כל אנשי העיר כי בוזה גיגר בשאט נפש את המצות כלן, ואף כי מצות אשר דקדוקיהן רבים. ויתגלע ריב גדול בין אנשי הרב, אשר הם היו כמעט כל אנשי הקהלה, ובין אנשי המטיף המעטים אשר מכללם הם גם הפרנסים התקיפים. ולא בושו הפרנסים להעיז את פניהם להעביר את הגאון הנהדר מפני המטיף הזה אשר הרים זה כמה את ידו בקדשי ישראל. אך כל אנשי הקהלה התחזקו ולא נתנו להוריד את רבם מכסאו ותפרד הקהלה האחת לשתים לקהלת שומרי המצות ולקהלת הרפורמים.

ובכל המוקשים אשר יקשו פרידלנדר וחבריו לתלמוד ולתורה כלה ובכל הרעות אשר חרש קרייצנאך, גיגר, דרשני הרפורמא ופרנסיה לכל דבר תורה ומצוה, ובכל הדבות הרעות אשר הוציא הירץ הומבורג על היהדות להבאיש את ריחה בעיני מושלי הארץ ופקידיהם, לא מצאה ידם להפיק את כל זממם ולהפיג תורה מפליטת סופריה, כי גם בעת ההיא ובקרב ארצות גרמניא ואוסתריא, אשר שם התמודדה הרפורמא מלוא קומתה, קמו גאונים אדירי תורה אשר לא נפלו בגדולתם, בחכמתם ובצדקתם הזכה והטהורה, מגדולי כל הדורות אשר לפניהם. רבנו עקיבא איגר¹⁵ (מ' 5598 – 1837) יליד עיר אייזנשטאט בהונגר. זכרו לברכת עולם, היה תמים חסיד וענו. צלם דמות הקדושה והטהרה, וכל עין בוחנת תכיר בו כי מעין ענות רש"י נחה על כל מדותיו ומעשיו ועל כל שיחו והגיונו. והחוט המשוך על תורתו המלאה והרעננה הוא, כי ככֹל אשר היא חריפה ועמוקה, כן תנוח רוח חן וחסד על כל דבר מדבריה. במוט ידי חותנו העשיר והנדיב, והמחסור הציק את רבנו עקיבא להיות לרב בעיר מרקיש־פרידלנד, בפרוסיא, התעצב מאד על העשות לו תורתו “קרדֹם לחפר בה” ויבחר להיות מלמד תינוקות מהיות רב ומורה. ורק במאמצי כח מנעוהו קרוביו ואוהביו מברוח מפני הגדולה. אך דומה הדבר, כי בהיות בתו לרבנו משה סופר לאשה, הוכיח לו חתנו הגדול, כי לא למצוה תחשב לאיש כמהו למנוע את פרי רוחו ואת פרי מעשיו מאחיו בני עמו. אז נעתר לקהלת פוזן, לבא ולהיות להם לרב (מ' 5574 – 1814). מני אז נחשב הענו הצנוע הזה לראש רבני דורו. ככל אשר היה רבנו עקיבא איגר עוסק בכל עתיו ובכל רגעיו בתורה ללמוד לנפשו וללמד בישיבה, ככה היה עוסק בגמילות חסדים בגופו הרבה מאד. ואף כי חלש היה ואיש בא בימים בבואו לעיר פוזן. היה מרבה לבקר חולים ופעמים רבות היה לן על יד מטת החולה לשרתו ולהפוך משכבו כל הלילה. ובפרוץ מגפת כולירא (מ' 5591 – 1831) בשנת השבעים לימי חייו, השליך הישיש החלש את נפשו מנגד לבקר את חולי העיר לשרת לפניהם ולסעדם, מבלי הבט אל אסון אשר יקרהו. ושמע פרידריך השלישי מלך פרוסיא את שמע מעשה צדקתו ויכבדהו מאד ויתן לו אות כבוד.

חבר לרבנו זה, רבנו יעקב מעיר ליסא בארץ פרוסיא (מ' 5592 – 1832), בעל ספר חות דעת וספר נתיבות המשפט, היה “אדם גבור בתורה”, כי תורתו מלאה חיל ועז.

ורבנו משה סופר (מ' 5600 – 1839) יליד פרנקפורט, המורה הלכה לכל ישראל בתשובותיו אשר נקבצו אל ספרו “חתם סופר”, אשר עמד בימי ילדותו לפני גדולי ארצו, היה מרבה ישיבה. ויעזוב בימי חרפו את הדרך הקרובה לפלפולי החלוקים אשר נטה אחריה בימי נעוריו, ויחזק בדרך פשט נוח מסתבר ומתקבל. ואף כי רב פעלים היה בתלמודו ובמעשיו הטובים, היה מבחר משא נפשו להעמיד תלמידים הרבה ולהרביץ תורה בישראל. מלבד תורתו אשר מלאה את כל רוחו, קנה לו דעת גם בתורת התכונה, בהנדסה ובזכרונות דברי הימים. אחרי היותו ראש ישיבה בפרוסניץ במדינת מהרן, ואחרי כן רב בעיר מטרסדורף בהונגר, הוקם לרב בעיר הגדולה פרסבורג (מ' 5563 – 1803). ובעצם השנה הזאת אשר יסד הגאון רבי חיים את ישיבתו הנכבדה בעיר ולוזין ברוסיא, יסד רבנו משה ישיבה נהדרה מאד, בחמש מאות תלמידים, בעיר פרסבורג בהונגר. ותצלח הישיבה הזאת, הגדולה בכבודה ובמספר תלמידיה מכל חברותיה בדבר הזה, כי היתה למרכז היהדות הנאמנה לכל עדת ישראל בארץ הונגר עד היום הזה, מעין מרכז המתיבות הקדמוניות בארץ בבל בימי האמוראים והגאונים. ותכבד ישיבת פרסבורג בעיני ממשלת קסרי אוסתריא, עד כי פטרה את תלמידיה מחובת הצבא ככל אשר פטרה את חנוכי הכמרים הקתולים. וכל הקהלות ורבניהן בהונגר נתנו יד תחת רבנו משה, עד לבלי הפקד לראש ישיבה עד היום הזה, כי אם את אחד מצאצאיו. כי הכירו בו כי הוא עשה בישיבתו את הונגר למקום תורה. ובהיות הישיבה המקור הגדול לתורה בארץ ההיא, יחשבו כל רבני הארץ לתלמידיה והדבר הזה יתן לב אחד לכלם. מלבד גדלו בתורה, היה רבנו זה גדול מאד בצדקה ובמעשים טובים, ממעט בצרכי גופו וגומל חסד ודורש טוב לכל אדם, אב נאמן ורחמן לתלמידיו אשר אהב בכל נפשו, ושוקד על תקנות עירו. אך משא פנים לא ידע, מדברותיו אשר נשא בבית הכנסת היו נמלצות ויורדות חדרי לב. וברפורמא לא חדל להלחם כל ימיו.

וגליציא אשר היתה למדינה אוסתרית, היתה גם היא כאחיותיה פולין וליטא אשר נהפכו למדינות רוסיות, מלאה חכמים וסופרים בגבול התלמוד וההלכה אשר לא נבדלו הרבה איש מרעהו בכשרונם ובשיטתם ובדרכם הסלולה ובאה מאז. אחד מגדולי גדוליהם היה איש צנוע נחבא אל הכלים, הלא הוא הגאון האדיר רבי אריה ליב, הרב בעיר סְטְרִיא (מ' 5573 – 1813) בעל הספרים הנפלאים “קצות החשן” לחשן המשפט, “אבני מלואים” לאבן העזר וספר “שב שמעתתא”. כל לומדי ספריו ישתוממו על עינו החדה השוזפת כל דק וכל נעלם במעמקים ועל כחו להוציא אותם לאורה. ומאנשי השם היה בעת ההיא הגאון הנכבד והעשיר רבי אפרים זלמן מרגליות (מ' 5588 – 1828) בעיר ברודי. תורתו היתה רבת פנים ונוטה הרבה לדרך הבקורת. דומה הדבר כי נוח וטוב עין היה גם לאלה אשר לא הלכו בדרכיו, על כן כבדוהו גם הם בכל לב וישירו תהלתו ויקוננו על מותו¹⁶.

אולם ככל אשר חזקה יד שומרי משמרת הקדש האלה, לנצור תורה בתלמידיהם מקיר בית מדרשם וביתה, ככה קצרה ידם, בבוא הרפורמים לשום מצור על מקדשם זה להוריד לארץ עזו, בכלי מפצם אשר בידם, לאמר בכח הלשונות ולמודי החול אשר בהם גברו הרפורמים הצרים על התמימים הנצורים. אך פתאם התנשא כגור אריה, איש כבן שלשים שנה, חגור בכל כלי מלחמה ההם ובכח עטו אשר היה לחרב פיפיות בידו, החלה לפרוץ הרוח המדכאה בלב יראי ה' פנימה מימי פרידלנדר והנריטה, ותתלקח ותהי לאש אלהים, ככל אשר נצתה האש העצורה הזאת בדבר אליהו, בימי אחאב ואיזבל. תחלת דברי האיש הזה, אשר נגלה בראשונה לעדת קוראי דבריו, בשם “בן עוזיאל”, היו תשע עשרה אגרותיו אשר קרא להן “אגרות צפון”, בהן החל לערוך ליהדות העתיקה דמות אשר למול יפיה אמתה והדר גאונה תראה הרפורמא כשיטה דלה עלובה ונכלמה, אשר תמוֹג מאור פני הדמות ההיא. האגרות האלה עוללו עלילה רבה מאד בהראוֹתן לעיני הקהל. אך באמת לא היו הן בלתי אם קול האות הראשון לשיטה מסוימת מלאה עוז ואורה. אשר נראתה במלוא רחבה אחרי כן.

ככל אשר הסופר המסתתר עוד בשם בן עוזיאל, החל לערוך את חציו אל הרפורמא לפגוע אל לבה, ולהכשיל את כל כחה, ככה החל איש צדיק תמים לגדור פרץ גדול אשר פרצה הרפורמא, בהכריתה מפי אנשי בריתה את תקות שיבת ציון. בקצה גבול פרוסיא בעיר תורן¹⁷ היה איש תם וישר וגדול בתורה אהוב וחביב, ושמו רבי צבי הירש קלישר (מ' 5635 – 1874). ויהי כי אהב הרב הזה את ה' בכל לבבו וינהה אל חמדת ימי הקדם, אל הימים אשר נכון היה בית ה' בראש הר המוריה. ויבא בכתובים עם רבנו עקיבא איגר ועם רבנו משה סופר, וישאל וידרוש אם טוב בעיני ה' לעבוד עבודת בית המקדש בהר האלהים, בטרם בוא עוד יום ה' הגדול (5590 – 1830). וישימו שני גדולי הדור את לבם אל הדבר ויחקרו וידרושו. בקרב השנים קרמו פני הענין הזה ויהי לחפץ מלא עצה ותושיה. ותהפך בלב רבי צבי קלישר תקות עבודת הקדש בידי בני אהרן, לתקות עבודת אדמת הקדש בידי בני ישראל, ויקרא הצביון, אשר אליו נשא הצדיק הזה את נפשו, “ישוב ארץ ישראל”. ויהי עוד ישוב ארץ ישראל לצחוק בעיני רפורמי אשכנז, ובעיני כל משכיל למינהו ולדבר רֵק גם בעיני מרבית התמימים. אך בעיני יחידי סגולה הצופים למרחוק, היה הדבר למשא נפש ולאצבע אלהים. ומקץ חמשים שנה היה צביון רבי צבי, לצור המעוֹז לגורל הגוי כלו. ומקץ ארבעים שנה אחרות חתמו ראשי ממלכות כל גויי הארץ את ידם לקים את החזון אשר חזה, ואת ההגיון אשר הגה, לב הרב הצנוע בחביון סתר אהלו כתשעים שנה מלפנים. ואשר עיני כל ישראל צופיות כיום כי גמר החתימה תהיה בחותמו של הקדוש ברוך הוא שחותמו אמת.

ואף כי גם בארצות גרמניא ואוסתריא התנוססו גאונים אנשי שם, בכל זאת היתה כמעט רוסיא לבדה נוה האיתן לתורה. ויתרון היה לה כי מימי רבנו אליהו נכספו בחירי תלמידיו להשכין בְאָהֳלה מעין רוּח מדע עד כי גם ראשית פרי ההשכלה¹⁸ אשר החלה להתרגש בוילנא, עיר ממלכת התורה, המעט ממנה כי חלילה לה להיות לאויבת אורבת לתלמוד ולתורה כלה, כאשר היתה השכלת אשכנז מתחלתה ועד סופה, כי אם למעוז נאמן לשניהם היתה השכלת וילנא מראשיתה. ראשית תבואת ההשכלה הזאת היה ספר “נתיבות עולם”¹⁹ מעשה ידי החכם הנכבד רבי צבי הירש קצינלבוגן, אשר בו הורה ברוב חכמתו המלאה והרחבה, לבחון ולצרוף היטב את פתרון הכתובים על פי מדות רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי. ובחדושיו ובבאוריו הוכיח עד כמה היתה חדה עין רבותינו לקלוע אל השערה, מבלי החטא, אל עצם פשט המקרא. ותחת אשר השכלת אשכנז לא באה כי אם להפר בראשונה את האחוה בין המקרא ובין התלמוד, למען בגוד אחרי כן בשניהם, בא המשכיל הראשון ברוסיא לשום את המקרא ואת התלמוד לתורה שלמה אחת, יחידה ומיחדת. והשכלה כזאת השכלת הבקור והסדור בתורה הכתובה והמסורה, הלא פרי שיטת רבנו אליהו היא.

גם בפולין נמצאו אז יראי אלהים אנשי מדע. התוכן והמהנדס הנכבד אברהם שֱטֶרְן בעיר וַרְשוֹ יֵחָשֵב על גדולי אנשי השם. ובקרב הרבנים היה הרב רבי משה בן אברהם סופר מהיר בשפת פולין איש אשר רוח בו להוכיח לשרי העם הזה וסופריו את דרכם על פניהם בלי כל משא פנים. וכאשר עלה על לב הצוררים אשר בקרבם, להטיל על היהודים אחת משתי אלה, להמיר את תרבות ישראל העתיקה בתרבות פולין הנוצרית או לעזוב את הארץ, ובעלי הטמיעה היו נכונים לקבל בברכים כורעות את המתנה הזאת, הוציא הרב הזה ספר כתוב פולנית בשם “קול עם ישראל”²⁰ שם דבר אל ראשי עם פולין לאמר: “אם אין את נפשכם להתהלך עמנו כאחים, הלא יש לכם לכבד אותנו ככבד בן את אָב. התבוננו בגזע העץ אשר בענפיו אתם מחזיקים, אם לא בתוֹכנו תמצאו את שרשיו! אַל לכם להעמיס עוֹל תרבות פולין עלינו. ובכל היות עצתכם לגרשנו מארצכם עצת שגעון, יבחר העם הישראלי לקבל עליו גם את גזרתכם זאת מעזוב את תורת אלהיו ואת דרכי אבותיו”²¹ זאת וכזאת היתה הרוח הדוברת מתוך משכילי ישראל הנאמנים לעמם ולמולדתם.

אולם מעבר אַחר באה רוח אחרת, לזיף את ההשכלה הטהורה הזאת. הנה רוח השכלת הפרידלנדרים האוהבת לנוע ולמלא את כל הארצות, לא מצאה מנוח לכף רגלה בליטא מקום אהבת התורה וכבודה, ותעש לה כנפים ותבא אל מדינת ואלין אשר שם נבקה רוח התורה מימי מלחמות הקוזקים, ומימי תעלולי אנשי שבתי צבי ואנשי יעקב פראנק אשר התעוללו שם, וישימו שמות בתרבות הישראלית. ויהי בגעת בהם רוח השכלת ברלין ותאֹרנה עיני אנשים מתי מספר מבני הנעורים ומבני העשירים התקיפים²² לנגה ברק המאור הקטן הזה, אשר גם כמהו לא ראו מעודם, ותגעל נפשם בתורת אבותיהם אשר לא העמיקו מעולם לדעת אותה, ולבא עד תכונתה. ותסע ההשכלה הברלינית מואלין ותבא מרת נפש ומלאה זעם ארצה ליטא. ולולא חדל מעט השקט, אשר היה לבני ישראל ברוסיא, באחרית ימי כתרינה ובכל ימי פול ואלכסנדר הראשון, כי עתה לא עצרה ההשכלה החלשת הזאת כח להבקיע על חומת תורת ליטא הבצורה. אך מושל קשה הצורר לישראל קם ברוסיא, תחת אלכסנדר הנוח, אשר שם את ההשכלה הבוגדה הזאת לכלי משחית בידו לישראל לתורתו ולכל קדשיו.

ניקולי הראשון אשר מלך תחת אלכסנדר אביו (5585 – 1825) יחשב על פי מעשיו ועל פי מחשבותיו, בדבר בני ישראל, על מלכי ביזנתי בני דתו אשר איבתם ליהודים היתה לסעיף קבוע וקים בספר תורת ממשלתם. תחת אשר חקי המלכות על דבר העברים לא היו רבים בימי פול ואלכסנדר, בהיות מרבית משפטם משפט יתר יושבי הארץ, והחקים המעטים אשר החקו עליהם, כמעט כלם לא היו רעים, ויש מהם אשר היו טובים, היה מספר החקים שיצאו על היהודים בשלשים שנות ממשלת ניקולי, שש מאות וחמשים וכמעט כלם גזרות קשות. וככל אשר שני המושלים אשר לפניו, לא הטו אֹזֶן לדבות דֶרְשַוִין הצורר, ככה האמין הוא לכל דברי צוררי היהודים האומרים, כי ראש מצות דתם היא לרמות את הנכרים. ויהי מחבל תחבולות שונות למעט את מספרם, להמריצם לעזוב את עמם ואת דתם, ויהי פורק מעל כל יהודי מתנצר את עֹל המסים לשלש שנים, ומרבה מחילה לפושעים וגם לרוצחים בהתנצרם. גם את חמש ועשרים שנות עבודת הצבא חשב למכשיר נאמן להעביר את בני ישראל על דתם. ובגלל דבר זה הרבה את מספר יוצאי צבא היהודים, על מספר יוצאי צבא הנוצרים. תחת אשר יצאו הנוצרים שבעה לאלף יצאו היהודים עשרה לאלף. והכֹפר אשר מצאה יד כל איש עברי כיד כל איש נוצרי, לפדות את נפשו בו מעבודת הצבא, לא הועיל ליהודי, כי אם האסף יאסף אל הגדוד לעבוד שם בגופו למען הרחיקו מתוך עמו (5587 – 1827). אך ככל אשר הקשיח הצורר הזה את לבו הכבד, ככה חזקו את לבם בחורי בני ישראל בקהלת וילנא הנהדרה, להחזיק בתלמודם בכל עוז. ובעצם שנת צאת הגזרה האכזריה, אשר אמרה לצוד בחרמה את כל נער בישראל. נדברו בחורי העיר ההיא להיות לאגודות אגודות שוקדות על התלמוד והפוסקים להלכה, ולהוראה למעשה ביתר עז מתמול שלשם למען הַצֵל את התורה מיד העריצים אשר קמו עליה להשכיחה. וַתִּוָסַדְנָה בשנה ההיא ישיבות ישיבות בעיר ההיא ובבנותיה, אשר נוספו על אלה אשר היו מאז. ונדיבי העם סככו בכל כחם לבלתי תת למשחית לנגוע בשארית נוצרי התורה ההיא ולבלתי הלכדם במצודה אשר פרס העריץ לרגלי כל בני הנעורים אשר בעם עברתו לשומם לעבדי עולם²³. ומזמתו זאת לשום את עבודת היהודים בצבא, גם לכלי משחית לדכא את רוחם ולמעט את מספרם, נתנה עצת בליעל בלבו אשר לא שמעה עוד כמוה לרשע ולאכזריות, כי נגזרה גזרה מלפניו, כי כל איש אשר יתפש בדרך באין שטר־מסע²⁴ בידו ימסר כרגע לצבא; וארבו אנשי בליעל על הדרכים ותפשו את איש עובר אורח, והיה אם לא מצאו בידו שטר כזה ותפשוהו ומסרוהו. ואם ימצאו בידו, יש אשר יקרעוהו בפניו ותפשו ומסרו גם אותו באמרם כי לא נמצא בידו שטר מסע. מאין שומע לזעקת האיש העשוק. וגם הנבלה הגדולה הזאת כאין היא אל מול הגזרה הנבלה האכזריה, אשר תסמר שערת כל שומעיה. שגזרה הממשלה ההיא, לחטוף נערים קטנים בני חמש בני שש מחיק אמותם למען השלם ביצורים התמימים הנקיים האלה, את מספר יוצאי הצבא הנפקדים, וכל ההנחות אשר נתנו לכל יושבי הארץ בדבר הצבא ובתוך הצבא לא נתנו ליהודים. ואם נפקד איש בקהלה ממספר יוצאי הצבא הטל על הקהל לשקול תחתיו אלף רובל או למסור שני אנשים או את ראש הקהל בעד האיש האחד הנפקד. והאיש אשר יעזר לרעהו להחלץ מן השופטים, יתיסר בשוטים בראש חוצות והקהלה אשר ימלט שמה איש מפני הצבא קשה תענש, ותחת הנמלט יֻקח אביו או אחד מקרוביו או ראש הקהל. הגזרות האכזריות האלה הפכו את כל הקהל לעשוקים ולעושקים כי למען הצל איש את נפשו או את נפש בנו, יש אשר מסר נפש אחרת מישראל למען מלא את מספר הפקודים, אף נמצאו אנשי בליעל גונבי נפשות אשר עשו להם דבר זה לעסק נושא פרי. ולא רק נפש תחת נפש לקחה הממשלה כי לא מאסה לקחת נפש גם תחת ממון ואם יגיע עד סך אלפיים רובל, המס אשר קצרה יד הקהלה לשלם במועדה תענש בהלקח ממנה איש יהודי לצבא.

מלבד כל אלה זמם שתי מזמות המכחישות זו את זו, האחת היא להסיע כל נפש מישראל מן המקומות אשר שם רב מספר בני עמה, למען הרחק אותה מאחיה עצמה ובשרה, ומדרכי אבותיה עד אשר תאבד בגוים ומגמת המזמה השנית היתה להדיח את ישראל אל מקום אשר לרוסים אין יושב בו, או אשר יושביו הרוסים מעטים, לבלתי היות היהודים במוסרם הישראלי, למכשול למוסר המוני הרוסים הטוב הזך והנקי. סוף דבר לא מצא המושל הזה בכל ארצותיו הגדולות מקום כטוב בעיניו לשארית ישראל הנדחה.

למען העבר כל זכר יהודי מעל מראה האיש העברי, גזר לקצץ את פאת ראשם, לגלח את זקנם ולהעביר מעליהם את הבגדים אשר היו רגילים ללבוש אותם והיו השוטרים סוחבים אל בית הפקידות נשים כבודות וצנועות מישראל לפרוע שם את ראשיהן ובהמצא שם אשה מגלחת ושקלה חמשה רובל כסף ענושים וגם על רב העיר נתן עֹנש על עון האשה אשר התגלחה בחדרי ביתה ותמר נפש יהודי פולין על גזרת התלבשת הזאת ויחבלו תחבולות שונות לבלתי מלא אחריה. כל האכזריות והבזיונות האלה הניאו את לב בני ישראל מהאמין גם במעשיו, אשר נראו כעין טובים, בדעתם כי מידו לא תצא להם הטובה.

כי בכל גזרותיו האכזריות, שוה את נפשו כאומן חכם וצדיק ומורה לצדקה ומדריך נאמן לחללי ידיו. בשנה השנית למלכו (5586 – 1826) נוסד על פי פקודתו בעיר וַרשא בית ספר ביד אַיזנבום, בשם בית מדרש לרבנים לגדל בו רבנים, אף כי לא יצא ממנו אף רב אחד. ראשית מתנת בית מדרש זה לישראל היתה, על פי טעם ניקולי וברוחו, בּוּכְנֶר, אחד ממורי הבית הזה ותלמיד מובהק לצורר היהודים הַכָמָר כיאריני, הוציא ספר גדופים על התלמוד²⁵ בעוד שתי שנים נוסדו על פי פקודת הקסר בית ספר בריגא ביד מנחם לִילְיֶנְתַל, באודסא ביד בצלאל שְטֶרן, ובקישיניף ביד יעקב אַיכנבום. ומשכילי ואלין ופודול וחברותיהן, ודוקטור רוטנברג בראשם, נוסדו יחד לאגודת “שוחרי אור והשכלה” ותשלח האגודה את סעיפיה גם אל בריסק ואל וילנא, ויוָסדוּ גם שם סניפים לאגודה ההיא. ולילינתל ורוטנברג באו בכתובים עם משכילי אשכנז. אך נראים הדברים כי ראש משכילי וילנא החדשים, המליץ מרדכי אהרן גינצבורג (מ' 5606 – 1846). אף כי נטה גם הוא אל השמאל, לא הלך בעצתם בדבר הזה, ודרשני הרפורמא וחבריהם לא ישרו בעיניו להיות יועצי יהודי רוסיא ומדריכיהם. ונכבדי היראים בוילנא בכל הוקירם את ערך החכמה המלאה והיצוקה בכל גופי מדעיה, לא טחו עיניהם מראות את הבוקה אשר בהשכלה הצעירה ולא פתחו לה שערי קהלתם. ותעבורנה כעשר שנים משנת הוָסד בתי הספר בערי ואלין וקורלנד, עד אשר בא אליהם לילינתל להגיד להם בשם הקסר את חפצו לכונן בתי ספר בעירם. ובכל זאת לא נחפזו למהר לענות אמן חטופה על שאלתו, עד אשר חקרו את לילינתל אם יודע הוא נכונה, כי אין עם לבב הקסר להסב את לב נערי בני ישראל בדבר זה מאחרי היהדות. ולילינתל איש תם היה וישבע כי לוא ידע, כי יש עם לבב המושל כזאת, כי עתה חלילה היתה לו להיות המוציא והמביא בדבר כזה. ויען כי בעצם חנוך מסודר לא מצאו ראשי קהלת וילנא כל דֹפי, נעתר הצדיק רבי חיים נחמן פרנס ראש הקהלה והרב הירא והשלם רבי זאב ואלף מגיד מישרים בבית הכנסת הגדול, להרים ששת אלפים רובל מקופת הקהלה ליסוד בתי הספר. אך אנשי מינסק לא אבו להאמין לדברי לילינתל, וישיבו את פניו ריקם, ויניאו גם את לב קהלת וילנא מהקים בתוכה בית ספר. ותעל חמת דורשי האור והשכלה באפם עד להשחית, וידרכו בגאוה ובוז על רועי ישראל הנאמנים, ויחליקו לשון אל תקיפי פקידי הגוים, וימהרו ויוציאו קול קורא מלא נאצה. ויפצרו בשרי הממשלה למהר לכונן בתי ספר בכל עיר ופלך, לרדוף את רבי החסידים, להוריד את הרבנים גאוני התורה מעל כנם, ולהביא תחתיהם דוקטורים מגרמניא לשומם לרבנים, להעביר בתי הדינים ולקבוע תחתם כונסיסתוריום²⁶ בטעם הצרפתי, למעט או להעביר את למוד התלמוד ולסדר תחתיו קתיכיסמוס²⁷, לאסור את הנשואים לפני מלאת לצעירים עשרים שנה, לאנוס את היהודים ביד חזקה לשנות את מלבושיהם ולהפיל תחנתם לפני הממשלה הרחמניה להוציא את התנורים מבתי המדרש ומחדרי תפלת החסידים. כל משאלות דורשי האור השמורות עוד בקול הקורא ובמכתביהם יפיקו רוח משטמה לאחיהם התמימים, רוח חמת מציק רודה באף בגאוה ובוז²⁸. וכל מחשבת בצעם דוחקת ובולטת מתוך דברי העסקנים הזריזים במכתביהם, לעשות את השכלתם הקלושה והקפויה קרדום לחפור להנאתם הגסה²⁹. על כן מרה נפש קהל העם על המשכילים ותשלח ביניהם רוח רעה. וכאשר נגזרה גזרת גלות על יושבי הכפרים להגרש ממושבותיהם (5602 – 1842) נבאשו המשכילים בעיני העם מאד, בחשדם אותם כי ידם בגזרה הזאת, אחרי אשר החזקו בעיניהם למלשינים גמורים. הגזרה בטלה לפי שעה. ואֻוָרוֹף שר ההשכלה, אשר בידו היה מסור דבר בתי הספר, התאמץ לדבר על לב היהודים כי אין בסוד המלכות חורש רעה על דת ישראל. ולילינתל, הסובב שנית בערי מושב היהודים, לדבר על לבם, הוציא אגרת בשם “מגיד ישועה” (5603 – 1843). אך דומה הדבר כי לא בעיני כל המשכילים ישרה האגרת הזאת, כי המליץ מרדכי אהרן גינצבורג השיב את דבריה אחור, באגרת “מגיד אמת”, אשר הוציא הוא. אך עד כה וכה החל הקסר להחזיק את דברו ולדחוק את השעה, למהר להקים בתי הספר החל וכלה, ואם ימרו את דברו כלה ונחרצה מעמו לגרש את כלם לארץ גזרה. ויוסד בית מדרש הרבנים בוילנא בשבע עשרה שנה אחרי אשר נוסד הבית אשר כזה בורשא. אך עיני לילינתל לא ראו עוד את הבית החדש הזה בהוסדו בוילנא. כי נגלה לו כי אמנם נמצאו בין בעלי בריתו דורשי האור אנשים אשר אין לבבם שלם עם ישראל ועם דת אבותיהם, ואשר נטו בסתר אחרי אורֹף, להקים את מזמות הקסר, ויקם ויברח פתאם מלא פוקה ומכשול לב לאמיריקא.

ומלבד עצת הטמיעה, אשר זמם ניקולי כל ימיו להטמיע את עם ישראל שנוא נפשו בתוך עמו הרוסי להיות עמו לגוי אחד, ומלבד החכמה הרוסית והמוסר הרוסי, אשר אמר לזכות בהם את ישראל, ואשר הציק לו במתנותיו אלה עד מות, החל בשנות מלכותו האחרונות, להלאות את העם המרדף הזה בתלאות חדשות, כי חלק אותם לחמש מחלקות – “רַזְרְיַדִים” בלשון רוסיא – (5611 –1851) הלא הם סוחרים, אכרים, אנשי מלאכה, תגרים, אשר על מחלקתם נחשבו גם הרבנים משרתי הקהלה ואנשי הלמודים, והמחלקה החמשית הם העניים אשר אין להם עסק קבוע. על אנשי המחלקה החמשית הזאת נגזרה גזרה לחשוב אותם כמתגוררים³⁰. אשר אין מקום להם, להכביד את עֻלם מעול כל היהודים, להתאמץ בכל עוז להמעיט את מספרם או לאסוף אותם אל הצבא. להחמיר עליהם גם בתוך הצבא בחומרות יתרות, או לגרשם כלה מן הארץ. גם על ארבע המחלקות הראשונות יצאה פקודה נמרצה כי אם לא יגישו את עצומותיהם אל הפקידים עד עת מועד ידחו גם הם אל המחלקה החמישית באין אומר השב, ככה יצאה הגזרה לבער מעל פני הארץ בני אדם אשר רישם ומחסורם הוא כל חטאתם.

בימי המושל הקשה הזה התקומם עם בני פולין (5591 – 1831) לפרוק את עלו מעל צואריהם. ויתנדבו גם היהודים להיות זרוֹע להם וישיבו השרים הגאיונים את פני היהודים המתנדבים מהתחבר אל צבאותיהם באמרם, כי תועבה היא לעם נדיב כעם פולין לערב את דמו הטהור בדם בני ישראל בשדה המערכה, כי גבה לב העם הזה מאד ולא זכרו להם את גבורת הגבור הישראלי בֶּרְקוֹ יוֹסִילוִֹויץ אשר נלחם זה כשש ושלשים שנה לפנים בראש גדודי יהודים גבורים על יד קוֹשצושקוֹ הגבור הפולני לפני שערי ורשוֹ. ויהי המעט מן הגאים כי הדפו את בני ישראל ויכלימום ויחר אפם בנכלמים ההם ויתנו עם בוגדים ומרגלים חלקם ויתפשו כמה אנשים מן היהודים וישפטום משפט מות על בלי עול בכפם. אולם בהמלט מבחר שריהם אל צרפת מפני ניקולי קסר רוסיא אשר הפך את ידו הקשה על ארצם אחרי אשר נגפו לפניו, היתה רוח אחרת עם אנשי הלב אשר בקרבם, בהכירם כי כוס החמה אשר השקה אותם ניקולי הרוסי, היא הכוס אשר שתו ממנה בני ישראל זה אלפי שנים מיד נבוכדנאצר הכשדי ומיד אספסינוס הרומי, ויערכו אגרת פתוחה דוברת שלום אומרת כבוד “אל עם בני ישראל” אשר בה התודו על עוֹנם וידרו נדר כי בשוב שבותם יזכוּ את בני העם העתיק והנהדר הזה בכל מיני זכוי וישישו להיטיב להם ככל אשר תמצא ידם.

ובדור ההוא אשר נראו פרצים בבית ישראל, אשר פרצו הרפורמים באשכנז ודורשי האור ברוסיא, נפל דבר בארץ הקדם, אשר החל להעיר בחזק יד את כל נפוצות יהודה להרגיש ולהכיר כי בני עם אחד הם:

מחמד־עלי פחת מצרים אשר התפרץ מפני אדניו השלטן וימלוך בסוריא פקד על השליט שריף פחה המושל בשמו בדמשק, להתרצות בכל מעשיו לממלכת צרפת בעלת בריתו, ולהאיר פניו אל כמרי הקתולים החוסים בצלה. ונזיר נוצרי היה בדמשק ושמו תומש, ויהי היום ויתקוטט עם גמל³¹ ערבי בשוק ובעברתו גדף גדופה עזה את האשלם, וידוֹר הגמל נדר להמית את הכופר הנוצרי וגם סוחר מושלמני אשר היה שם התגעש לעשות כלה בנזיר המגדף. אך הבליג על כעסו ויתאפק וילך בחרי אף³². ותומש הלך לדרכו גם הוא. מקץ ימים יצא הנזיר תומש ונערו מִטִירָתוֹ ולא שבו עוד ולא נודע אנה באו (פברואר 5600 – 1840). עוד הנזירים מבקשים את חבריהם האובדים והנה הקול נשמע כי הסוחר הערבי אשר התעבר על הנזיר המגדף נמצא תלוי בביתו³³ ותצר לשריף־פחה השליט מאד, כי קרוב היה ריב להתגלע בין המושלמנים ובין הנוצרים. כי קרוב הדבר מאד כי הסוחר הערבי הרג את הנזיר בקנאותו לדתו, וכי מיראתו את חרב המשפט שלח אחרי כן יד בנפשו, ובכן ידרשו הנוצרים את דם הנזיר מיד המושלמנים ובהחקר המשפט הזה בידי השופטים, הלא ישובו להזכר הגדופים אשר גדף הנזיר הנוצרי את האשלם וקמו המושלמנים לריב את ריב דתם מיד הנוצרים. על כן שמח שריף פחה בבוא אליו רַטִימֶנְטוֹן, מלאך צרפת היושב בדמשק, לפקוד את דמי הנזיר ונערו על בני ישראל ולבקש ממנו למלא את ידו לעשות בהם שפטים ויתן לו השליט את שאלתו. ורטימנטוֹן איש איטלקי, אשר נטמע בין הצרפתים, ואשר שם לנפשו שם גרף, היה איש עָוֶל עושה רמיה אשר גֹרַש מאי סיקיל, ואחרי כן מעיר טיפליס, על מעשה תרמיתו³⁴. וישימו אנשי רטימנטון עלילות דברים על שבעה אנשים מנכבדי העדה, כי המה הרגו את תומש ונערו ויקחו מדמם ללוש בו את המצות, ויתפשום וידושו את בשרם ויפצחו את עצמותיהם וייסרום באכזריות פראים אשר לא נשמעה כמוה מימי שופטי הבולשת בארץ ספרד; ותקטן עוד זאת בעיני הקתולים ויעבירו גם העבר את השמועה בעתוני אירופה, כי שופכים בני ישראל דם נוצרים, למען שים אותו במצותיהם. ויהי מֶרְלָטו³⁵ מלאך אוסתריא האחד, במלאכי כל הממלכות היושבים בדמשק, אשר עמד לימין ישראל ויקנא להם ככל אשר מצאה ידו.

ובהגיע השמועה הרגע לארצות אירופא קם המליץ הגדול יצחק כֶרֶמְיָהו³⁶ מפריז (5640 – 1880) וילך לונדונה, אל המקום אשר שמה נועדו אדירי ישראל היושבים באנגל. וַיִוָעֳצו ויחלו את פני הממלכות האדירות ויתנו כתבים ותעודות ביד כרמיהו וביד השר הצדיק משה מונטיפיורי. וימלאו הנאספים את יד שניהם ללכת מצרימה אל מחמד עלי המושל ולדרוש משפט אחיהם בשם כל ישראל. ותלך גם הגבירה יהודית הצדקת אשת מונטיפיורי ושלמה מונק החכם עמם. ותתן ויקטוֹריא מלכת אנגל את אֳנִיתָה לשני מלאכי ישראל ולאנשיהם אשר ברגליהם. גם שרי עם אנגל הנוצרים נאספו יחד וַיְחֳוו דעתם כי בני ישראל העשֻקים המה הצדיקים. וצורריהם הם הרשעים. ויבאו מונטיפיורי וכרמיהו מצרימה, ויעמדו לפני מחמד עלי, ויקדם המושל את פניהם בכבוד. וישלח מקץ שלשה שבועות את דברו אל שריף פחה השליט אשר בדמשק לקרוא דרור לכל האסירים. ויתאספו כל בני ישראל ונכבדי בני ערב היושבים בדמשק ויביאו בכבוד ובהמון לב את העשוקים הרצוצים לבית הכנסת ויודו את ה' על פדות נפשם ויברכו את אחיהם השרים אשר קמו להם לגואלים.

ומונטיפיורי נסע עירה קושטא, ויעמוד לפני השולטן אבדול־מגיד. ויוצא השלטן דבר מלכות לבלתי עולל עוד על ישראל עלילות דם בארצותיו כל הימים. ויהי שם מונטיפיורי גדול ונכבד בישראל למן העת ההיא והלאה.

גם באי רוֹדוֹס³⁷ התעוללה עלילה כזאת בשנה ההיא על בני ישראל ויסע השר נתנאל רוֹתשילד אל השלטן לפני צאת עוד מונטיפיורי וכרמיהו. ויפקד השלטן שופטים ותצא כנגה צדקת העשוקים. ולא ארכו הימים וכל הרעה אשר הביא שריף פחה על אנשים נקיים, כלתה אל ראשו. כי מצא בו מחמד עלי קשר וישלח את מלאכי זעמו ויאסרוהו בכבלי ברזל ויביאוהו מצרימה ויסירו שם את ראשו מעליו.

ודבר הצרה הזאת ודבר הפדות הזאת ומעשה מונטיפיורי כרמיהו ונתנאל רותשילד ויתר אדירי עם יהודה העירו בלב בני ישראל את הדעת הנרדמה בקרבו כי כל נפוצות ישראל גוי אחד היא ואם אין הוא לו מי לו.

ומלכת אנגל הרחמניה ידעה את לבב מונטיפיורי ואת המון לבו לעמו, ויהי בשובו מדרכו ותמלא את ידו לשום על דגלו שם ירושלם לאות לבית אבותיו.

קרוב הדבר כי עלילת דמשק ותוצאותיה והליכות נכבדי אחיהם בצרפת ובאנגל, החלו לפקוח את עיני אנשים מן המשכילים, כי עם בני ישראל לא המון חשֻכים הם וכי לא ביד “דורשי אור והשכלה” החושבים את העם הרוסי ואת תרבות מוֹסקוֹ לצלם דמות הגדולה והתפארת תנתן ישועת ישראל.

ואחרי הוסד בתי מדרש הרבנים בוילנא ובזיטומיר נחו מעט מעט הלבבות מרתיחתם, כי המשכילים המעטים אשר מחשבתם היתה לטובה, הכירו מהר עד כמה נכזבה תוחלתם. וקולות נשמעו מפי חכמי לב כי בית מדרש זה “בית מנגע הוא ומשחתו בו מראשיתו”³⁸ וכי דרך צידת נפשות הצעירים בחלקת שפתים, אשר החזיקו בה “דורשי האור”, ועֶברתם הקשה השמורה לזקני אחיהם התמימים, דרך רעה היא, וכי הדרך הישרה והנאמנה היא לא לגנוב את לב העם – – כי אם לקנותו באהבה וברחמים – – בחכמה ובמליצות האמת³⁹. וכי זקני וילנא, המתעבים את הבית ההוא, לא מורדי אור ושונאי מדע הם, כאשר הוציאו דורשי האור דבת שוא. כי “מה מתנגדי בית מדרש הרבנים דורשים? ומה עם ישראל בכל ארצנו דורש? הלא רק תורה ויראת ה' עם חכמה ומדע”⁴⁰ על כן יש “לשוב ולטהר את הבית, לחדשו ולכוננו על מוסדות התורה והחכמה, כרצון התורה וכרצון הממשלה הרוממה וכרצון כל עם ישראל”⁴¹.

ומכל עדת משכילי רוסיא לא נמצא איש אשר לו יאמר חכם מובהק, בלתי אם החכם יצחק בר לוינסון (מ־5620 – 1860), איש קרמניץ. עני ודל וידוע חולי היה איש זה כל ימיו. אך כרפיון כח גופו גבר כשרונו. מלבד אשר רחבה דעתו מאד במקרא בתלמוד, בחקירה בקבלה, בלשון עברית ובדקדוקה במליצה ובשיר, קנה לו דעת רחבה בלשונות הקדמוניות והחיות ובמדעים. ויאהב מאד את התרבות ואת המדע, אך לפי העולה מדברי ספריו יש להחזיק כי מכל אלה אהב את עמו, את היהדות ואת שלום ישראל ואת כבוד תורתו. ובראותו את הצרות אשר החלו להתרגש על ישראל בעלות על כסא רוסיא הקסר ניקולי, המתאנה להם, כי עם לא בינות ולא מוסר הם, ויקם ויערוך ספר אשר קרא לו “תעודת ישראל” אשר בו העיר את רוח העם לכלכל את למודי התורה בסדרם הראוי, לשקוד על המקרא ועל דקדוק לשון אבותינו, ללמוד את שפת הארץ ולאחוז במלאכה. ועם זה חִבֵב על קהל קוראיו את התורה לכל מקצעותיה ואת רוח המוסר אשר ישאף האיש העברי מתורתו, עד כי היה הספר לרצון לתועלת ולשעשועים לכל קורא בו. ובהגיע שֵמע ספר זה אל בלודוף שר ההשכלה, נתן את חן הספר ואת חן בעלי בעיני ניקולי, ויחנהו ויתן לו הקסר אלף רובל. ומני אז היה משפט פקידי הממשלה לדרוש עצה מפי לוינסון, מדי היות להם דבר על אודות השכלת היהודים. גם “דורשי האור וההשכלה” אשר מלכות רוסיא נראתה בעיניהם כמלכות שמים התרפסו לפניו ויראוהו כראות פני בן עליון למן היום אשר האיר הקסר הרוסי את פניו אליו. ברוח ספרו “תעודת ישראל” כתב את ספרו “בית יהודה” אשר בו העמיק הרחיב עוד יותר את ענינוֹ. הרוח המחיה את ספריו כלם, היא רוח סנגוריא⁴². בשני ספריו הנקובים זה מעט, הוא סנגוֹר, לאמץ מליץ מגיד יֹשר, לתורה ולישראל בכללם. ספרו הגדול “זרובבל” הוא סנגור ומגן אדיר וחזק לתלמוד ולמעשה המצוה בפני איש מומר מסית שפל אנשים, נשכר בכסף נמאס, אשר כתב ספר מלא גדופים בשם “נתיבות עולם”. וגם ספר “ימין צדקי”, (אשר לא הודפס עוד) הוא מלחמה קשה בדוברים עתק על תורת רבותינו. ואת ספרו “תער הסופר” ערך לקראת דת הקראים אשר קמה לצרה לתורתנו מקרב ביתה, להרים יד ברבותינו ובתלמודם, ואשר בימי לוינסון הרימה ראש בהיות המלשין הכוזב אברהם פירקֹוִיץ למעוז לה בזיופיו. ולהשיב אחור את טענות סופרי הנוצרים על דת ישראל, על ארחות חייו ועל טהרת מוסרו, כתב את ספרו הדגול “אחיה השילוני”. שם קם למליץ גם להמוני ההדיוטות בישראל להודיע עד כמה הם נעלים במוסרם הטוב, בטהרת חיי ביתם, בשכלם ובכשרונם על המוני כל העמים האחרים השוקטים על שמריהם. כל הספרים האלה הם אוצר דעת ישרה, טוב טעם ותוכחת דברי אמת, לכל קוראיהם. אך לפלטה גדולה ולהצלת נפשות מִכֶלֶא, ממכאובים וממות, ואת כבוד תורת אלהי ישראל מבוז ומדבת שוא, היה ספרו “אפס דמים” המכזיב את העלילה הנתעבה עלילת דם, אשר שבה להתעורר בארצו ובימיו. הספר הזה אשר תרגם ללשונות רבות היה פעמים הרבה למליץ נאמן, גואל ממות לנפשות נקיות.

הסופר החכם הזה, בכל חבבו את התרבות הכוללת ובכל שחרו אותה, היה מקנא קנאה גדולה כל ימיו לכבוד היהדות הנעלבת. וירב את ריבה בחזקה מיד ההוללים המתחכמים המלעיבים בה, ובמר נפש יקרא: “הה, מה עלתה בימינו כי כל כך הותרה הרצועה לדרוש דרשות של דופי – – כי יבאו הרוס דבר המקובל באומה לקדוש וגדול מימי קדם – – ובעקבה ידברו רוש מהול בנופת נגד הנבואה – – יסירו את הנזר והעדות מנשיא אלהים, ויעטרו בכתר מלכות קדקֹד בכור השפחה! – – נגד הכופרים הללו החדשים ראוי ונכון לדבר ולהרוס עניניהם בכל מה שאפשר”⁴³. בסופרים הצעירים העיד לאמר “אל תצאו בעקבי קצת מחברי זמננו הדוברים עתק על קדמונינו וכנגדם הרבו לחנוף את החדשים”. הוא היה מן הראשונים אשר שזפה עינו את זיופי אבן רשף הקראי ואת שקריו ואשר הוכיח כי מטה העוז אשר שלח פירקֹויץ מקרים לרדות בו את היהודים הרבנים הוא "משענת קנה רצוץ כזבי הקראים החדשים המתהללים במתת שקר שמהם למדו אחינו בני ישראל שלמות לשון עברית וחכמת הפלוסופיא אשר באמת הוא בהפך⁴⁴. גם באוֶלת הקשורה בלב מתחכמי הדור האומר כי??? העמים יודעים לבאר את המקרא יותר מבני ישראל נלחם בכל כחו ותהי לו מלחמה גם בגיזיניוס ראש חוקרי המקרא הנוצרים בדורו ויתלוצץ בשבושיהם אשר ישבשו את הכתובים ובתקוניהם אשר יתקנו⁴⁵. סוף דבר כל ספריו ומאמריו יעידו כי נאמן היה הסופר והחוקר הגדול יצחק בר לוינסון ליהדות העתיקה בכל לבבו.

אך נפש העם נקעה מכל המשכילים, גם מן הטובים אשר בתוכם כי לא האמינו להם. ויחשב בעיניהם כל קהל המשכילים כעדת עוברי תורה. כי עין הקהל בחנה היטב, כי בית מדרש הרבנים, אשר אליו נשאו המשכילים את נפשם, היה, הוא ופקידיו ומוריו, למכשירים ביד הממשלה להמריד את התלמידים בדת ישראל, להשניא אותה עליהם ולהסב את לבם אל הנוצריות הרוסית. והמכון הזה אשר הוקם לאויב ולאורב לישראל ולרוח חייו, הוטל על היהודים לכלכל את כל מחסוריו מכיסם. על כן אבדה בקרבם האמונה לקסר הזה: גם בדבר המלכות אשר יצא מלפניו, לתת לכל איש יהודי אשר יאבה לעבוד את האדמה, נחלת שדה ובית מושב וחפשה מעבודת הצבא לו ולבניו חמש ועשרים שנה – גם בפקודה זאת לא האמינו כי תהיה לטובה. והליכות האנשים הגסים, אשר הפקדו על הפקודה הזאת להשלים אותה, מקרב זקני פקודי החיל אשר מלאה צבאם, הרבו עוד להסב את לב העם מאחריה ויחשבוה לגזרה רעה. והמצוקות אשר הציקה הממשלה למלמדים העניים, והעלבון והבזיון אשר נהגו פקידי הממשלה בהשלימם את דבר גזרת התלבושת והגליות אשר הגלו היהודים מן הכפרים, והערים חמשים וורסט⁴⁶ מן הגבול, הוסיפו עֹני על עֹני חשד על חשד ומרה על מרת נפש.

ובהיות המשכילים היוצאים והבאים לפני הממשלה הצוררת הזאת, היתה ההשכלה לסמל הקנאה המשלחת מדנים בין אחים. תופשי התורה נזורו אל בתי המדרש וייראו להושיט עוד יד אל המדעים, אשר בשמם עשו המשכילים את כל מעשיהם. אך לעומת זה עמדו על משמרתם באמונה רבה ובישרת לב, וישׁימו את כל לבבם להגדיל תורה; ואף עלתה בידם, למרות עיני צורריהם המשכילים אשר יקשו להם מוקשים רבים, ויצוּרוּ ויחתמו תורה בתלמידיהם, אשר רבים מהם היו לגאונים גם בתורה גם במוסר ודרך ארץ. אך בשנאתם את המשכילים, מאסו גם בדעת לשון הארץ, לרע להם ולעמם מאד. כי לוא ידעו רבני העם את לשון הארץ, כי עתה היה כח בהם לעמוד על נפשם ועל תורתם בחיל בכבוד ועוז. כי אנשי לב היו, אנשים אשר רוח בהם. ודעת הרבנים החדשים בדברי תורה וישראל היתה דלה וקלה וכל חכמתם אשר בה גברו על גדולי הרבנים לא היתה כי אם הלשון לבדה.

למופת לגדולי רבני הדור ההוא לצדקתם ולטהרתם, אף כי לדאבון לב נקעה נפשם מן היתרון הקטן האחד אשר היה למשכילים, יהיה לנו אחד מגדולי חבריהם הלא הוא הרב רבי ישראל מעיר סלאנט (מ' 5643 – 1883) ראש ישיבה בוילנא. הרב הזה אשר לא הפיל כמלוא שערה מדרכי אחיו הרבנים היה גאון מופלג חסיד טהור בכל מיני טהרה. ותאות לבו הזך כעצם השמים היתה להשגיב את רוח התורה ולקדש את העם במצותיה ולמלא את גופי המצות רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה'. ואף כי היה דובר שלום לכל איש ולבו רחוק מאד מהבזות כל דבר כשרון ומדע, הכיר כי עת להפריד את קהלת עם הנאמן ליהדות העתיקה מעדת המשכילים וייסד אגודת לומדי מוסר לאמר ועדת אנשים אשר על יד תורת ההלכה אשר ילמד איש איש כפי ערכו במשנה או בגמרה או בפוסקים, יקבע שעות בכל יום להעמיק בדברי המוסר אשר בפי רבותינו הקדמונים וגם בספרי המוסר אשר בספרי חכמי הדורות ולהגות הרבה בספר חובת הלבבות ומסלת ישרים. וידבר על לב המדפיסים להוציא לאור את ספר תקון מדות הנפש לרבי שלמה בן גבירול ואת ספר חשבון הנפש לרבי מנדל מסטנוֹב ויפץ את הספרים האלה בין תלמידיו לומדי המוסר. ומלבד המוסר היוצא מן הספרים האלה לתלמידיו אשר היו נועדים בכל יום ללמוד שם יחד ולעורר איש את רעהו אל הדרך הטובה והישרה, היה רבי ישראל מטיף בכל מקום בואו בקהל עם בבית הכנסת על המאור שבתורה ועל חובת כל איש ללמוד מלאכה ולהתפרנס ביגיע כפו ולהיות אזרח נאמן לממשלת הארץ אשר הוא יושב בה. והממשלה הרוסית אשר נודע לה מפי מרגליה עד כמה נאמן לה הרב החסיד הזה אמרה להקים אותו בראש בית מדרש הרבנים אשר היא יוסדת. אולם בכל אמונתו לממשלת הארץ נער כפיו מהיות לכלי מעשה ביד האכזריה הזאת וביד אנשי מעשיה, ויתחמק בלט מעיר וילנא וימלט אל קובנו וישם את אחד בתי מדרשיה למרכז ללשכות לומדי המוסר אשר נוסדו בכמה ערים במדינות ליטא זאמוט וריסן.

רבי ישראל היה איש רב פעלים וחוקר נפשות מעמיק מאד ומטיף מליץ מהיר להביע את הגיוני לבו לשומעיו אך בעצם דעותיו על רוממות ערך המוסר והטהרה והקדושה לא היו נופלים ממנו כל חבריו יתר גדולי הרבנים. אך בלבם לא היה די עוז ובפיהם אין כח כמהו.

כאשר כהתה אז רוח בני ישראל ברוסיא, העיר ה' את רוח אחיהם השר החסיד משה מונטיפיורי ואת רוח אשתו הגבירה יהודית ויקומו וילכו ויבאו פטרבורגה (י"ב ניסן 5606 – 1846) ויעמוד מונטיפיורי לפני הקסר ויפל את תחנתו לפניו על אחיו האמללים הנתונים ברעה ובחרפה. ויט אליו ניקולי חסד ויגד לו כי את טובת ישראל הוא דורש. וייעצהו לבקר את הערים אשר רבים שם בני ישראל ולהתבונן אל מחסוריהם. וילך הוא ואשתו ואליעזר הלוי איש ימינו עירה וילנא, ויצאו כל אנשי העיר למקטן עד גדול לקראתם, ויקדמו פניהם בכבוד ובתפארת. וישישו השר והגבירה על אחיהם המדכאים, כאשר ישישו הורים על מחמדי בטנם, וישבו שם כעשרה ימים וירבו צדקה ויתבוננו אל מחסוריהם ויגישו ראשי הקהלה ומשכילי העיר, איש את כתבו, להשיב על השאלות אשר שאל להם מונטיפיורי בשם הקסר. ויהי דבר כלם כי נקיים אחֵיהם הנענים מכל הדבות אשר יביאו עליהם סופרי עם הארץ, לבד מן האחד, הלא הוא המשורר אדם הכהן, אשר הרשיע את אחיו ויגדל את עוֹן בת עמו.

ואנשי וילנא קראו לכל הבן הילוד בעשרת ימי שבת שם השר משה, ולכל הבת הילודה שם הגבירה, יהודית. משם נסעו עירה ורשוֹ ויעשו גם שם ככל אשר עשו בוילנא.

עד היום לא נודע עוד עד כמה הצליח מונטיפיורי את חפצו. אך למן העת ההיא החלה רוח חדשה להחיות את בני ישראל. בצלם השר המרומם, הנחשב בעיני כל רואיו למראה דמות כבוד עמו, ראו המשכילים אשר נדחו אחרי דורשי האור כי עוד לא גלה כבוד מישראל. והתמימים גם הם ראו כי דעת לשון וספר מעוז ותפארת היא ליראי אלהים. ותחל לסור מעט מעט הרוח הרעה השלוחה בין התמימים ובין המשכילים. וגם הגבירה אשר מימי חַנה גְרַצְיָא מֶנְדֶסְיֵא⁴⁷, לא קמה עוד כמוה לגדולה לנדיבות וליראת אלהים, היתה למופת לבנות עמה בכל ארצות ארופא. ותחלנה בנות מרום עם בני ישראל להרפא מן התחלואים אשר חלו בהן בנות ברלין בימי פרידלנדר, בפחזותן ובמשובתן. ובעיני כל הגולה הנפוצה בכל קצוי ארץ, היו משה ויהודית לאותות, כי עוד לא התפרקו עצמותיה כי רוח אחד מחיה עוד את כלה, כי בדרך מעשיו, הורה משה מונטיפיורי את נדיבי עמו, לבלתי הצר את גבול מעשיהם הטובים לאחיהם בני עמם, רק מבית לארץ מגוריהם בלבד, כי אם להרחיב את גבול מעשיהם גם מסביב לכל תפוצות ישראל הקרובות והרחוקות, כמוהו האנגלי אשר חש לעזרת אחיו בדמשק ולעזרת אחיו ברוסיא, ואחרי כן, במרוקו, ברומי, וברומניא. וילמדו ממנו כל בני ישראל להעלות על לבם את זכר אחיהם הרחוקים להצר בצרתם לא רק בהמון לב ובהלך נפש בלבד, כי אם גם בכספם, בעצתם, בעזרתם ובריב את ריבם מיד עושקיהם, ולזכור כי כל זרע יעקב בכל מושבותיו עם אחד בני אב אחד הם.

ובשנה אשר החלו משה ויהודית הבאים לפקוד את אחיהם ברוסיא, להיות למופת להם ולכל בני ישראל, להעלות גם הם את זכר אחיהם מרחוק, לחזק את אגודתם ולשוב להיות עם אחד באמת ובתמים בכל לבבם ובכל נפשם, בעצם השנה ההיא עלתה הרפורמא עד מרום קצה, בבנותה לה בית בברלין, אשר בו זממה לפרוץ בישראל פרץ אשר לא יִגָדֵר עוד. אך העוז אשר הרהיבו ראשי הרפורמא בנפשם לבלע את המסכה הנסוכה על מזמתם בלי כל בשת פנים, היה לטובה. כי פקח את עיני כמה אנשים גדולים, אשר נתעו גם הם אחריהם להבדל מתוכם ולגלות את שולי הרפורמא על פניה. האנשים האלה דמו בנפשם כי כל עצם מגמת הרפורמא אינה באה בלתי אם לשום סדרים בבית הכנסת, לתת כבוד והדר לעבודת ה' אשר יעבדו בני ישראל, רק למען השב את רגלי בני הנעורים מאחרי עבודה אחרת, אשר נדחו אחריה בימי פרידלנדר היהודי ושלֵירמַכר הנוצרי, על כן גבלו לה גבול, לבלתי צאת מקיר בית הכנסת וחוצה. אך בא היום אשר נגלו מזמות אבירי הרפורמא בכל מערומיהן. שנים ועשרים דרשנים רפורמים נוסדו יחד לועד רבנים בעיר ברונשוֵיג (5604 – 1844) וישימו להם לראש את שמואל הולדהֵים (מ' 5620 – 1860), יליד עיר קֶמפֶן ותלמיד לישיבת פראג. חריף בתלמוד היה מנעוריו ודל מאד במדעים. אך קרוב לחצי ימיו בא אל האשכוֹלה בפראג וישלם שם את חקו בלמודים. אחרי כן היה לרב בפרנקפורט די אודר⁴⁸ בפרוסיא ארבע שנים. שם כסה על מזמות לבו, ויתהלך שם כרב ירא מצוה וידקדק בכל קטנה וגדולה. אך בהיותו אחרי כן לדרשן במקלנבורג, החל לפרוק מעליו את עול המצות, ויחדש את פני עבודת בית הכנסת בטעם הרפורמא, אף כי מורת רוח היה מעשהו בעיני מרבית הקהל. בהיות האיש הזה בכל דעתו החריפה, נפש ריקה בלי כל צביון נעלה, בלי אמונה, בלי המון לב אהבה וכבוד למחמדי ימי הקדם, ובלי משא נפש וגעגועים לאחרית הימים, היתה לו התורה למעמסה, ויתמכר אל הרפורמא העוקרת, הפורקת כל עֹל והפורצת כל גדר. ויקם הוא ובית דינו, לאמר הרפורמים הפוקרים אשר נועדו אל ברונשויג, ויבטל את קדושת יום השבת “השקולה כנגד כל המצות שבתורה” ואשר כל תרבות תורת ישראל נכונה עליה, ויקדש את יום הראשון ויפר את ברית אברהם אבינו בהעבירו את מצות המילה, ויעבר את מצות הצום ביום הכפורים, ויחרם את שפת ישראל העתיקה מבית הכנסת, אשר שם יתפללו בראש חשוף בשפת הארץ אנשים ונשים יחדו. וגם בקדשי הבית בישראל, באסורי העריות, שלח יד לשנותם כטוב בעיניו. ומלבד העבודה העלובה המתנכרת בבית הכנסת, לא השאיר הולדהים כל זכר לדת ישראל ולמולדתו בביתו ובבית בעלי בריתו. ותגל היהדות גלות שלמה מן הבית הישראלי אשר הוא הוא ראש מקדשיה ומשגביה. ואף כי היהדות המעושקה והמקופחת הזאת לא מצאה לה מקום בכל אֵרוֹפה כלה, בלתי אם בבית כנסת אחד אשר בנתה לה בברלין בלבד (5606 – 1846), ואף כי גם הרפורמים הנאספים בברונשויג, אשר נתנו את הולדהים עליון עליהם, לא ערבו עוד את לבם למלא אחריה בשובם לעריהם, בכל זאת הכירו כל בית ישראל את מזמות הרפורמא. ויהי המעט כי יצאו בשנת ועד ברונשויג שבעה ושבעים רבנים מומחים, והרב הצדיק והנדיב רבי צבי לעהרן מעיר אמשטרדם בראשם, במחאה גלויה על הועד ההוא, על מועצותיו ועל תקנותיו, ותפקחנה גם עיני אנשי השם, הלא הם פרנקל מַנְהֵימֶר וצונץ ועוד אחרים, הנתעים אחרי הרפורמא ברב או במעט, לראות עד כמה הדברים מגיעים ויפרדו מעליה לבלי שוב אליה עוד. ויכתוב רבי שלמה רפאפארט אגרת “תוכחת מגולה”, אשר בה עקר אחד אחד את כל עקריה ואת כל סעיפיה. ומנהימר שם לו לחוק לשום לענין למדברותיו, אשר היה נושא בבית הכנסת, את מאמרי התלמוד והמדרש למען השב את לב העם אל היהדות העתיקה, בראותם כי תורת רבותינו מקור חכמת אלהים היא. והחכם הגדול יום טוב ליפמן צונץ, אשר זה כמה נקעה נפשו מן הרפורמא אחרי אשר נטה אליה בימי עלומיו, כתב שני מאמרים מלאי קנאת ה' צבאות על רוממות מצות המילה ועל מצות תפלין. על הקדשים אשר באו פריצי הרפורמא ויחללום, הביע החוקר הנערץ הזה את רוחו לאמר: “המצוות והלכותיהן והדעות העליונות אשר היו לנשמת חיים בתוכן מורשת אבות הן לנו, ויסוד הבנין הגדול, אשר ישים אותן ואת כתבי הקדש לאחדים בידנו, הוא התלמוד”⁴⁹.

ויוסף ויאמר: “הכחש בתלמוד ובימות המשיח, שהוא הכחש בראשיתנו ובאחריתנו, הבא כאחד עם הפרת ברית המילה, יבתרו את היהדות בתווך, ולשולח יד בנפש חיה לא יאמר מתקן או מחדש נעורים”.

ועל ערך תלמוד תורה ומעשה המצוה כתב לאמר: “עד כמה גברה טהרת המדות והדעות בישראל יראה גם מתוך שירת קדשו אשר שר בגלותו⁵⁰ גם מתוך תלמודו, אשר למד להלכה למעשה. להגיון הטהור אשר רחש לבו בכתבי הקדש היה התלמוד והמעשה למבטא ולמפעל”⁵¹.

ככה הלך החכם הזה מחיל אל חיל באהבתו את היהדות ואת תרבותה העתיקה והמקדשת. ככל אשר הוסיף חכמה הוסיף להכיר מה רחקה הרפורמא, אשר נטה לבו אחריה בימי נעוריו, מן יהדות אמתית. במאמריו, ב“כתב העתי למדעי היהדות” נודף עוד ריח “מרבי התרבות”⁵² ובספרו “משאות עבודת האלהים”⁵³ נושבת רוח אחרת אחרי אשר התודע אל חכמי גליציא. בכל זאת לא מש עוד מנגד עיניו דבר הרפורמא. אך ככל אשר התיאש רבי נפתלי ויזל בימיו בשברון לב מבתי הספר ומן “המאסף”, אחרי אשר ראה כי העוו את דרכם, ככה הסב יום טוב ליפמן צונץ את פניו בשאט נפש מן הרפורמא אחרי התבוננו אל מזמותיה.

ויהי בהוכיח גיגר במכתבו לצונץ, על אשר השגיב מאד את מצות מילה ותפלין, ובהתלוצצו עליו ועל אשתו על אשר החלו להחמיר בהלכות אסור והתר מתמול שלשום, השיב לו צונץ קשות ונמרצות אל חיקו לאמר: “הנה תנוד לי כי עמדתי מלכת קדימה, כי אחור נסוגותי – – רק הדת לבדה היא הקובעת לעצמה. אנחנו צריכים תקון [רפורמא] ולא הדת. את הקלקלה יש לנו לעקור מקרבנו לא את מרושת קדשנו. והדובר סרה על התלמוד מעשה משומד הוא עושה”⁵⁴ הדברים הנמרצים האלה היו ספר כריתות מידו לגיגר ולרפורמא כלה עד עולם. ובהפרד מעליה החכם הדגול הזה יצא ממנה כל הדרה.

ורבי זכריה פרנקל חרץ את משפטו על הרפורמא כי לא תוכל להחשב לפרי רוח דת משה וישראל וככל אשר אין דבר ליהדות עם כל דתות הנכר ככה אין לה דבר עם הרפורמא.

ובברלין, אשר שם הכין הולדהים את מושב יהדותו המתכחשת והמתנכרת לישראל לתורתו ולכל קדשיו, קם מלאך הגוער בשטן ובמספחתו לבלי תפשֶׂה סביבותיה להוסיף לשַׂכֵל בעם ה', איש אשר בתפארת רום עיניו, הֵשַח השפיל את גַאוַת היהדות המזויפת אשר כל רוח נבקה מקרבה. שם האיש הזה רבי יחיאל מיכל זַקְש (מ' 5624 – 1864), יליד עיר גלוגו בשלֶזיא ואחרי היותו מטיף בעיר פראג היה לרב שלישי לבית דין קהלת ברלין. הוא היה מליץ ומטיף מאין כמהו, ירא אלהים בכל נפשו ובכל מאודו, מלא חן ויוֹפי טוב טעם ויודע פרק נאה בכל הליכותיו. מאהבתו לתורה הכתובה והמסורה ולפרי רוח אנשי הרוח אשר בקרב חכמי הגולה גדלה לבלי חק, למען הראות את בני עמו בארצו, אשר רק בספרות הנכר ובמשורריה ישגו כל ימיהם, ולמען הראות גם לחכמי הגוים המתנשאים עלינו בספרותם, את חמדת ישראל גם בימי עניוֹ, החיה ברוח שפתיו את דברי שתי מקהלוֹת המשוררים אשר קמו לנו בספרד ובאשכנז בעצם ימי חשכת הגולה. בספרו הנחמד מאד "שירת הקדש אשר לבני ישראל בספרד⁵⁵ הודיע את תפארת הפיטנים הגדולים מאד רבי שלמה בן גבירול, רבי יהודה הלוי ורבי משה בן עזרא וחבריהם. ובתרגומו הגרמני, אשר אין כמהו ליפי, שתרגם את המחזור האשכנזי לכל מועדי השנה, הוכיח, כי אף כי במראיהם חלקים ומלוּטשים הם פיוטי הספרדים מפיוטי האשכנזים והצרפתים, אשר גם פיוטי הקליר יחשבו עליהם, בכל זאת לא נגרע ערכם במאומה ברוממות עניניהם, במעוף רוחם בעמק הגיונם ובכחם האדיר אשר יחזק גם מפיוטי אחיהם הספרדים. הן אמנם כי גם החכם הותיק רבי ואלף הֵידנהֵים, תרגם גם הוא את הפיוטים בתרגום מדיק ומדקדק מאד, אך עיני החכם ההוא היו כמעט רק אל הדיוק ואל הדקדוק הראוים רק לחוקרי הלשון, אך ביפיו לא השיג את תרגום רבי יחיאל זקש, והחוקר צונץ עבד גם הוא כל ימיו לגלות את היפי, הכבוד והחכמה העמוקה, הגנוזים בפיוטי הספרדים והאשכנזים, אך עיני החכם ההוא היו אל חכמי העם להאיר את עיניהם להעמיק ולהתבונן אל כל שירי קדשי הגולה ואל הנשמה האחת אשר תחיה את כלם⁵⁶. אולם רבי יחיאל זקש ירד לפרטי השירים והפיוטים, הראוים לכל הקהל למקטן ועד גדול, למען תת בלבם את האהבה ואת הכבוד לחכמי הגולה ולרוח קדשם, אשר הביעו לעמם גם בימי ענים ומצוקתם. במעשיו אלה, בחין ערכו, בחן שפתיו ובחכמתו הרחבה ועל כלם במדברותיו החוצבות להבות אש אשר היה נושא בבית הכנסת, עָמַם את הוֹלדהֵים, אשר אף אחד מכל היתרונות האלה לא היו לו. ויט אליו רבי יחיאל זקש כמעט לב כל בני ישראל יושבי ברלין, ועמהם את לב כל יושבי אשכנז. ומני אז החלה קהלת ברלין להיות למרכז גם ליהדות העתיקה המשמרת במלואה ובטהרתה.