ברוך אל עליון אשר נתן לי היום לראות בגמר הדפסת הספר הגדול “תולדות ישראל” של רבי זאב יעבץ, זכרו לברכה לדור דור! ספר אשר בו השקיע מחברו כארבעים שנות בינה יתירה בחקר דברי הימים הכלל ודברי ימי עם ישראל בפרט. כבר בימי נעוריו אמר המחבר ז“ל: לכתוב ספר על דבר שטת החכמה והמוסר של היהדות, הנבדלת מכל הדתות ומכל הפילוסופיות: לפתח באמתות שכל הדעות שוות בהן, על מנת לגמור ולסיים באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן. והוא כתב כבר גם מאמרים ופרקים אחרים לשם הקדמה לספר הגדול הזה. אך אחרי חשבו מחשבות רבות על טיב הספר הזה ועל תכונתו החיצונה, חזר בו ובא לידי מסקנא, כי תועלת זאת, תועלת מתן ציור נאמן לחכמת היהדות ומוסרה והכשר הלבבות להכרתה, תושג יותר בסדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאמתן (מכתבו אלי הנדפס ב“תחכמוני”, ספר ראשון צד 42). ומתוך כך עלה יעבץ על דוכן ההיסטוריה תחלה (אחרי הדפיסו ספר קצר “דברי הימים לעם בני ישראל”) בספרו יקר הערך מאד: “ספר דברי ימי העמים”, כתוב ברוח בני ישראל, מופסק לפסוקים ומנוקד כולו כטעם התנ”ך וכדרך רב סעדיה גאון בספריו, ולא היה חסר אלא נגינות וטעמים. ובספר הנפלא הזה שם יעבץ את פניו כלו לשוות תולדות כל עם ועם במלא אמתתן, בספרו אותן כהויתן ובכונו כל אומה ואומה בסדר אחד לחברתה בת זמנה. ואחרי אשר סקר כל סדר וסדר של האומות בסקירה אחת כוללת עד כמה הועילו לנפשם ולמין האדם בכללו, לשעה ולדורות, שם בסופו של כל סדר וסדר מפרקי הספר ההוא את “ישראל” אחרון בסקירה מיוחדת, כי הלא עם עולם הוא, היה הוה ויהיה, ומקומו לא יפקד בכל סדר מסדרי הדורות, והוא השומר הגדול לחותמו של הקב"ה שמסר לו קורא הדורות, מראש, בתתו לו את האמת ואת המשפט בין אדם לחברו ובין אומה לחברתה גלוי ומפורש בתורתו, בדברי נביאיו ובחכמת חכמיו, אשר לא עשה כן לכל גוי (לשון הקדמתו). לפיכך הציב בראש ספרו את הפסוק: “הן עד לאמים נתתיו” (ישעיה נ"ה, ד'), כי הוא היה הגוי האחד אשר התנשא בכנפיו הרכות עוד מנוער אל גבהי שחקים, ממעל למשובות עמי הקדם ותעתועיהם, תשוקותיהם ומעשקותיהם (שם). אפס כי הספר הקטן הזה בן ארבעה חלקים קטנים, אבל “ספר דברי ימי העמים הכתוב ברוח בני ישראל” הקים כנגדו את כל אותם משכילי הרוח של הדור שעבר ובראשם “אחד העם”! (ראה לקמן צד 147). ואולם יעבץ עוד החרה החזיק בשטתו זו ויצא כגבור חמוש ומצויד וכלי זינו עליו גם אל המערכה הגדולה של ספרו הגדול “תולדות ישראל”, ועל אף כל מבקריו גם מימיו רבו מעריציו עד כי הגדיל לעשות “להגדיל את חכמת חכמינו בעיני בני עמנו ולהשיב לב בנים אל אבות, אשר לדבר הזה לבדו נשא נפשו מנעוריו” (הקדמתו לחלק הששי) וזכה עוד בחייו לראות את החלק התשיעי מספרו הגדול המגיע עד תקיפת הגאונים ועד בכלל יצא לאור. ובכך כבר הגיע אל קצה תעודתו!

אך את כל החלקה הגדולה של תולדות ישראל מאחרי תקופת הגאונים עד סופה שכתבה בטלטלה ובעת זקנה קפל יעבץ רק בשני חלקים, עד שהיה כל הספר כולו רק בן י“א חלקים. אך כלכלת החומר הנשאר בכ”י לא היתה כבר ראויה לחלוקה נכונה, כי הלא המחבר הדפיס בהוצאות בנו רק את מחציתו של החלק התשיעי (תקופת־הגאונים) בכ"י בחלק אחד. ובכן קבלו גם החלקים הבאים חלוקה אחרת בתוספות שונות וביחוד חצי החלק האחרון. וכך יצאו, יחד עם התולדה של המחבר¹ מכתבים ומאמרים שונים, ארבעה עשר חלקי ספר “תולדות ישראל” כתוב ברוח בני ישראל באמת!

את הרביעית הראשונה משנות הארבעים שעסק ב“תולדות ישראל” בלה יעבץ בארץ ישראל ופה בכרה רוחו את החלקים הראשונים מספרו הגדול והיא הפרשה החשובה ביותר בחייו. לפיכך ימצא כאן ראשון אחרי תולדתו המכתב שכתב מארץ ישראל והדפיסו אחר כך בשם “מכתב ממראות הארץ” (ווארשא תרנ"ב) והוא גם היא (רעיתו נ"ע) היו משתעשעים בו תמיד. וגם הקורא ימצא בו גם היום ענין רב.

אך בעצב עמוק מזעזע לב ונפש כמוני כמוך, אתה הקורא, תקרא את המכתב השני. במלאת חמשים שנה אחרי שנכתב, כמגילת “איכה” מתולדות רבי זאב יעבץ ז“ל וכתעודה רבת ערך מאד מאד לתולדות הישוב החדש מתקופת הזדון והרשע של זו הפקידות שעמדה ל”הנדיב הידוע" בארץ ישראל (נדפס תחלה ע“י הסופר א. ר. מלאכי ב”תורן" הירחוני שנה עשירית חוברת ח – ט). ומרה כמות היא האכזבה אשר היתה לנחלה ליעבץ בארץ ישראל בכלל ובראשון וזכרון בפרט! והלא ארץ ישראל היתה משאת נפשו ורוחו כל הימים וכחוזה נאמן התחיל בספוריו היקרים עוד בטרם יצא את רוסיא לצייר את החיים העתידים להתרקם לפי רוחו בארץ על ידי הדור החדש אשר יקום לתחיה מתוך העבר והעתיד גם יחד. וגם בשבתו בארץ מתוך יגון ואנחה, לא את החיים העכורים שמצא כי אם את החיים העתידים אשר רקם בחזון רוחו תאר וצייר בכל ספוריו מארץ ישראל.

ואמנם כן, בראשית תרע“ג אחרי שבתי בארץ כשנה ויותר ירדתי חוצה לארץ ומצאתי את יעבץ באנטורפן. הוא בקש מאד לדעת ממני את מצב הרוח של הדור החדש בארץ ישראל. וכאשר אמרתי לו במרוצת דברי: באמת נפלאת היא בעיני, כי את פרצוף הדור החדש שתארת בספוריך לא מצאתי עוד שם. ענה גם הוא ואמר ברוחו הנדיבה: לא את אשר מצאתי אף אני, כי אם אשר חזיתי ברוחי ואשר היה צריך להיות לפי חזיוני תארתי וספרתי, למען ידעון את הדרך ילכו ואת המעשה אשר יעשון. ואותו החוזה אחרי אשר נכזבה תוחלתו בארץ ישראל ופדיון ספריו ירד ברוסיה (ראה תולדותיו לקמן צד 147) שב בלב נשבר ונדכה לווילנא. וברוח מלא מרץ ועוז ל”תולדות ישראל" השקיע את עצמו במחזה העבר של בית ישראל, למען יהי ראי נאמן לתולדות העתיד. אבל חבל וחבל שמאז, כנראה, חדל לרקום עוד את ספוריו הנפלאים מארץ ישראל, ורק את חלק ג' של ספורו “החרבות לאתים” הדפיס עוד ב“המזרח”, אבל הוא היה מוכן בידו מכבר. אפס כי גדולה היתה עוד חבתו לארץ והיה חוזר ושואל אותי: היש עוד תקוה לא"י אחרי כל הרוחות העוקרות שפרצו לתוכה מבית ומחוץ, ומה הוא כח היהדות החרדית בארץ? ומכתביו אלי אחר כך יעידו כמה היה חרד ודואג לארץ ישראל! ומי יגלה עפר מעיניו וראה כי עוד לא אבדה כל תקוה בארץ וכי גם ספריו הולכים ונפוצים עוד בארץ במספר רב!

ואין לנו כי אם לסיים את הקדמתנו זו במה שסיים המחבר את הקדמת ספרו “דברי ימי העמים”, “אשר כלו הוא כעין הקדמה לספר תולדות ישראל”, לאמר: יהי רצון שיזכה ספרו הגדול הזה לפקוח עיני צעירי אחינו לדעת ערך עמם הגדול מאד, ולנשא את נפשם אל מחמדיהם מימי קדם, ולהיות מופת לעמים, לא בחרב וחנית, כי אם בחקי אלהים ותורותיו אשר שמו את פקודתו שלום גם את נוגשיו צדקה.

כי כה אמר ה' ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה… אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת.

ירושלים עיר הקודש, יום חרבן הבית לפני אלף שמונה מאות וע"ב שנה.

ב. מ. לוין

5553 – 5590

והעתים אשר עברו על ארצות גרמניא וצרפת בעלות נפוליון לגדולתו וברדתו ממנה, עברו גם על ארץ פולין מושב רבבות בני ישראל בפרוץ בה מלכי הארצות מסביב פרץ על פני פרץ. אולם עת אשר בימי המהפכה הגרמנית הֻכה שם גם לב כנסת ישראל מכות נאמנות לרגלי החכמנות הנצרנות והרפורמא ולרגלי דברי הריבות אשר התגלעו לרגליהן, לא נגעה הרעה בארץ פולין אל לב כנסת ישראל המחזקת בתורתה ואל רוחה ואל נפשה ותהי תורתה משתמרת בתוכה ומוסרה איתן כתמול שלשום ולא עוד כי אם כחה החל להתחדש בימים ההם.

בהקרע ממלכת פולין לקרעים ביד שלשת המלכים נסבה מדינת גליציא אל קסרות אסתריא וגליל פוזן אל ממלכת פרוסיא. וגורל ישראל בשתי הממלכות הגרמניות האלה הלא כבר ידוע לנו מאז. לא כן גורל ישראל בקסרות רוסיא אשר אליה נסבו מדינות ליטא ואלין ופודול וחברותיהן. מרוסיא לא נודע לנו עד העת ההיא בלתי שתי תלאות אשר מצאו שם את אבותינו במאה החמשים ושלש. האחת היא דבר זכריה היהודי אשר לרגלו התיהדו שם עם רב מן הרוסים ואחריתם היתה מרה¹ והשנית היא דבר גלות היהודים מִכִיוֹב². אך דברי ימים רצופים לישראל ברוסיא החלו ביום לכוד צבאותיה את מדינות פולין בימי הקסרת כתרינה השניה. אז באו אל תחת חסות הקסרות הזאת אלפים ורבבות מישראל. ועד העת ההיא נאחזו בממלכת רוסיא רק מתי מספר מן היהודים. והשמועות אשר הגיעו על אודות גורלם עד ימי פטר מצער הן. על דבר הקסר הזה אם מלך חסד היה לישראל אם לא נחלקו הדעות. אך נכון הדבר כי לא נתן לידי רשע לנגוע בם לרעה. ובשמעו כי אנשים מצבאותיו בזזו את בתי היהודים בעיר מסטיסלב בגליל מוהילב, בא אל בית הכנסת וידבר על לבם ושלשה עשר איש מאנשי הצבא השודדים תלה³. אך במלוך תחתיו אשתו כתרינה הראשונה עברה עליה רוח קנאת דת ותגרש את כל היהודים מארצה (5488 – 1728). לשנה הבאה התיר פטר השני המולך תחתיה ליהודי ארצות אחרות לבא לירידי רוסיא להחליף סחורותיהם בסחורות הארץ אך לבלתי מכור אותן במטבעות כסף וזהב. בימי הקסרת חנה נדנו לשרפת אש שר החיל ואֻנִיצִין על אשר התיהד וברוך ליב היהודי על אשר הורהו את כתבי הקדש (5499 – 1739). לשנה הבאה גרשה הקסרת ההיא את כל היהודים יושבי רוסיא הקטנה חמש מאות שלש ושבעים נפש במספר. והקסרת אלישבעת בת פטר הגדול גזרה גלות על יהודי כל ארץ רוסיא ולבלתי קחת עמם מטבעות כסף וזהב ונחשת (5502 – 1742). לשנה הבאה נגזרה גזרה כזאת גם על יושבי עיר ריגא. אך דומה הדבר כי גזרות הנשים הרשעות האלה לא עשו פרי. כי הן גרשו את היהודים דרך השער הגדול ויושבי הארץ אשר הצרכו לכשרון הגולים האלה ולסחורותיהם, פתחו להם דלתות נסתרות לבא ולשבת בתוכם. אף הפגיעו יושבי המדינות הפנימיות, וגם הקוזקים בתוכם, את הממשלה לתת ליהודים לבוא ולשבת ולסחור את הארץ לטוב ליושביה. רווחה עמדה לנדחי ישראל ההם בקום כתרינה השניה לקסרת. הן אמנם כי בעצם שנאתה לישראל לא נפלה הרבה מן הנשים היושבות לכסא אשר היו לפניה, אשר למען התרצות לאלהיהן לכפר על חטאותיהן, רעצו כלן את ישראל. אך כתרינה השנית אשת חיל היתה, מושלת אדרת ומשכלת, על כן ידעה את הטוב אשר ימצא את הארץ מיד היהודים. ואף כי הטילה עליהם מס כפול מכדי המס המוטל על הנוצרים, בכל זאת הוציאה רשיון גלוי לסוחרים יהודים לבא ולהאחז בריגא (5524 – 1764) ובכל הערים סביבותיה (5529 – 1769), מבלי פנות אל תלונות סוחרי המקום הנוצרים. ובהספח אל רוסיא, לרגלי חלוקת פולין, כל רוסיא הלבנה, הוציאה כתרינה פקודה לזכות את כל היהודים יושבי הארץ הנספחת במשפט אזרח (5532 – 1772).

ובימים ההם וכתרינה תומכת בצבאותיה את סְטַנִיסלָו פוֹנְיַטוסקי מלך פולין מפני מרבית שריו אשר קשרו עליו על תתו משפט אזרח גם לכל בעל דת אחרת מבלעדי הקתולים. ויהי כי באו גם קוזקים בתוך צבאות רוסיא, וישיתו יושבי אוקרינא בעלי דת יון את ידם עמם, לכלות ולהשמיד את הפולנים הקתולים הבאים לגזול את משפט בעלי דתם היונית ולהשמיד עמם יחד את היהודים בעלי בריתם. ויתיצב איש דמים ושמו זֶלֶזְנַק בראש גדודי מרצחים אשר קראו להם הֵידוֹמַקים וַיָכֶן מטבח אכזרי לשרי פולין לכמריהם וליהודים. ושר גדוד ושמו גונטו, אשר אותו שלח פוֹניטוסקי להתיצב בפני זלזנק, התחבר גם הוא עמו ויעשו שניהם יחדו הרג ואַבדן, אשר יסמר שער שומעיו (5520 – 1760) ויהיו המתים בטבח ההוא מן הפולנים, לפי דברי סופריהם, מאתים אלף נפש, ומי יודע את מספר אלפי היהודים אשר נפלו חללים בתוכם. כי כמה וכמה קהלות ישראל נשמדו בלי השאר מהם שריד. ככה שתו בני ישראל שנית מיד הבוערים האכזרים את כוס החמה אשר שתו אבות אבותיהם מיד חמיל.

והמלך פוניטוסקי איש טוב ואוהב מנוחה, באמרו לרפוא את שבר עמו, זכר גם את היהודים יושבי ארצו, ויפטור את כל איש ישראל אשר יכתוב ידו לעבוד את עבודת האדמה ממס הגלגלת. ויועץ עם שריו לזכות את בני ישראל במשפט אזרח. אולם עד כה וכה התקוממו הפולנים ויפשטו בטח על החיל הרוסי החונה בארץ ויהרגום. ויכבידו מלכי רוסיא ופרוסיא את ידם שנית על פולין ויקרעו ממנה קרעים ותסוב לממלכת רוסיא כל מדינת ליטא ופולין הקטנה ושארית ואלין פדול ואוקרינא (5553 – 1793). ויצאו כל בני ישראל היושבים במדינת ההן מתחת רשות פולין ויבאו אל תחת רשות רוסיא.

ותתן כתרינה ליהודים יושבי הארצות הנכבשות, זכות מושב וזכות מסחר העירונים וזכות מסחר סוחרים. אך את חובת מס כפול הטילה עליהם, כאשר הטילה על אחיהם יושבי רוסיא הלבנה מאז. כי בכל חכמתה ודעתה לכלכל את דבר הממשלה בעז ובמשפט, צרה גם עינה בישראל, מהיות גם היא נוצריה אדוקה ככל המלכות אשר מלכו לפניה, אף כי דבר כל יועציה היה כמעט פה אחד לזכות את היהודים זכוי גמור, ולפתוח לפניהם את שערי כל ארצות רוסיא. אך בכל זאת, גם במעט האור, אשר הפיקה להם המושלת הגדולה, ראו אבותינו המדכאים בפולין בימי הישועים זה שנות מאות, טובה רווחה ומנוחה.

ופול אשר מלך תחת כתרינה אמו (5556 – 1796) זכה את יהודי קורלנד במשפט אזרח ולא שמע לצוררי היהודים אשר הפגיעו בו לגרש את בני ישראל מקַמִנִיץ־פודולסק, מקובני ומִכִיוֹב. בראשית ממלכתו היה איש ישראלי ושמו נטע חַיִמוֹביץ מָכְתָר בשם יועץ הקסר⁴. בידו וביד שר הפולני לובומירסקי האוהב לישראל, עלתה להפר את מחשבת הסופר הרוסי דֶרְשַוִין הרעה אשר חשב על היהודים, אשר אותו שלח הקסר פול לסובב את כל מושבות העברים ולבחון את דרכם ואת מעשיהם. ויוסף הקסר הישר לשמור את חסדו לבני ישראל ולא שעה אל דברי הצורר הנרגן.

ואלכסנדר הראשון, אשר מלך (5561 – 1811) תחת פול אביו, היה איש נכבד ויקר רוח, ויטב גם לישראל, וימלא את ידם לשלוח את בניהם לבתי הספר אשר לרוסים ולכונן בתי ספר גם להם לבדם אם טוב בעיניהם. ויאסור על השרים להתנשא לשופטים על היהודים היושבים בנחלותיהם, ולמען הראות ליהודים כי טובים הם בעיניו, הרים את נדבתו שלשת אלפי רובל לבית חולי ישראל אשר בוילנא. וימלא את יד היהודים לבקר את כל ערי רוסיא לרגל עסקיהם. ולבלתי ישט לבם אחרי צרפת, אשר האירה פניה אל אחיהם, הוציא אלכסנדר דבר מלכות אל שרי המדינות (5567 – 1807), אחרי הוסד הסנהדרין בפריז, לדבר על לב היהודים ולהגיד להם כי דבר בליעל יצוק בסנהדרין הצרפתית, להפר תורה מישראל ולהפוך את כל העם למרגלי צרפת. ולמען עשות גם הוא כעין מרכז לישראל בעיר ממלכת רוסיא, פקד אלכסנדר גם הוא (5508 – 1818) לבחור שלשה קריאי עדה מתוכם, לשבת מושב אנשי תמיד בפטרבורג, על יד שרי הועד המפקח על צרכי יהודי רוסיא. ויבחרו את זונדל זוֹנֶנְברג מגרודנו, את בינוש בַרַץ מִוִיטֶבְסק ואת מיכאל אַיזנשטט מגליל מוהילב. ויסעו הם ואנשים אחרים, אשר נקבו בשמות, פטרבורגה, וימתיקו סוד עם שרי הועד, ותעל בידם להטות את לב הממשלה להעביר מעל עמם את גזרת המס הכפול אשר הטילה עליהם כתרינה ולהפקיע את הקהל מתת דין וחשבון לפני השרים אשר על אדמתם הם יושבים. ולבלתי הצרך עוד את יושבי אדמת השרים לקחת מהם תעודות למסעיהם, ולהחזיק את כח הרבנים בידם ככח כהני כל הדתות. ושרי הועד הביעו להם בפה מלא, כי ראוים בני ישראל לזכוי, יען כי בכל הארצות אשר זכו אותם במשפט אזרח, נאמנים הם לממלכת הארץ, שוקדים הם על תקנתה וכל מעשיהם לברכה לנפשם ולארץ אשר הם יושבים בה.

ובחקים אשר חקק אלכסנדר הראשון לישראל נתן לאל ידם להחזיק בחרשת המעשה ובעבודת האדמה ויכוננו להם כשלשים אחזות ויעבדו את אדמתן. אך מבתי הספר החלו בני ישראל למנוע את רגלי בניהם, אחרי אשר שקדו בכל לב להביאם שמה. כי ראו כי לא אבו שרי בית הספר למלא את ידם בתעודותיהם אחרי השלימם את חקם, בלתי אם ימירו את דתם.

וימי מעט השקט והרוחה אשר היו לישראל בימי פול ואלכסנדר הראשון היו ימי שקט ורוחה גם לתורתו ולתופשיה. ותחת אשר בקרב עדת החסידים מעבר מזה, ובקרב עדת משכילי אשכנז מעבר מזה, התחוללו מהומות ודברי ריבות אחרי מות יוסדי שיטותיהם, לא חדל השלום בקרב תופשי התורה תלמידי רבנו אליהו גם בימי חיי רבם הנערץ גם אחרי השיבו את רוחו אל האלהים (5558 – 1797). רבים ונכבדים היו תלמידיו הגאונים, החכמים והחסידים, אשר היו עוטרים את כסא כבודו בעודנו חי, ואשר הפיצו את תורתו הטהורה אחרי האָספו אל עמיו. רק אחד מהם מת על פני רבו, אשר אהבו אהבה רבה מאד, הלא הוא הגאון החסיד הצנוע רבי שלמה זלמן בן יצחק מעיר וַלוֹזִין. מלבד עמק חכמתו ורחב ידו בכל גבול התורה מקצה ועד קצה, אשר שקד עליה כל ימיו וכל לילותיו, אין ערוך לרוח החן והחסד, התֹם והנֹעם וענות הצדק השפוכה על כל דבריו ומעשיו הראוים להיות למופת לכל אוהב ה' ואוהבי יצוריו. אך לדאבון כל לב בישראל נקטף נטע שעשועים זה בעודנו באבוֹ, בשנת השלשים ושלש לימי חייו⁵ (5546 – 1786). הקרובים אל רבנו מכל תלמידיו היו אחיו ובניו. רבי יששכר אחיו, (מ' 5567 – 1807) כתב באורים לתלמוד ולשלחן ערוך יורה דעה ויהי גם מהנדס תוכן ועורך ארץ⁶ ויהי מתחקה על שרשי שמות המטבעות, המדות, והמשקלים הנזכרים בתלמוד ויכון אותם בדיוק רב אל שמותיהם השמורים בספר יון רומי וערב, אשר לשונותיהם לא זרו לו⁷, ולרבי אברהם בן רבנו אליהו, (מ' 5569 – 1809), הבקי הגדול בחדרי תורה, היה חלק גם במדעי החול ויכתוב ספר על תורת ערך הארץ אשר קרא לו “גבולות ארץ”, לראש תלמידי רבנו אליהו יחשב הגאון רבי חיים אחי החסיד רבי זלמן בן יצחק מולוֹזין (מ' 5581 – 1821), בהיות הוא ראש מפיצי תורת רבו, ורב מורה כמעט לכל גדולי רבני רוסיא הבאים אחריו. את ראשית תורתו לקח מפי רבנו אריה ליב, בעל שאגת אריה, שהיה רב בולוֹזין, ומפי רבי רפאל הכהן אשר היה רב בעיר פינסק לפני היותו לרב בהמבורג. ובהיות רבי חיים כבן חמש ועשרים, בא לפני רבנו אליהו ויעמוד לפניו, ויחדש את שיטת למודו מן הקצה אל הקצה, על פי שיטת רבו זה. מכל כתביו ותשובותיו, אשר היו למאכולת אש ביום היות חצי עיר ולוזין לשרפה, לא נותרו בידנו רק שנים מספריו הלא הם ספר רוח חיים, באור למסכת אבות, מלא יראת ה' ומוסר השכל ונעלה ממנו הוא ספרו נפש החיים, מלא עמוקות ונשגבות אשר בו באר תמצית שיטת רבנו אליהו, כי הכונה והמעשה שניהם הם מוסדות התורה והעבודה. אך במקום אשר לא תמצא יד האדם לצאת את ידי שניהם, נבחר מעשה בלי כונה, מכונה בלי מעשה, כי יסוד כל היהדות הוא המעשה. את חקירתו זאת ערך לקראת שיטת החסידות החדשה, אך בכל זאת לשונו רכה ושיחתו ערבה מבלי פגוע בכבוד איש או בכבוד מפלגת.

ומבית מדרש בעל שאגת אריה, יצא איש אשר עשה חיל בעסקיו עם המלכות, ויתנהו ידידו שר השרים התקיף פוֹטמקין לחן בעיני הקסרת כתרינה, עד כי ליועץ המלכות⁸ שָמַתְהו. הלא הוא השר הגאון רבי יהושע צַיְטִלין, (מ' 5582 – 1822), המבאר את ס’פר מ’צות ק’טן. ויהי ארמון הרב השר הזה, אשר בנחלתו אוסציא ברוסיא הלבנה, בית מועד לחכמי הדור, אשר על מרביתם נחה רוח רבנו אליהו. יש אשר גדולי התורה באו לקחת תורה מפי רבי יהושע, או לנוח שם מעמלם. ויש אשר כלכל השר הנדיב הזה, את מחסוריהם ביד רחבה מאד, למען יוכלו לחבר ספרים מועילים בתורה ובמדע בלי כל מחסור ודאגה. עד כי לא נפל כבוד היכל השר רבי יהושע ציטלין בדורותינו ברוסיא, מכבוד היכל חסדאי בן שפרוט והיכל רבי שמואל ורבי יהוסף בנו לבית נגדילא, בדורותיהם בארץ ספרד.

ומה נכבדו חכמי הדור ההוא אשר רוח רבנו אליהו היתה עומדת בתוכם ואשר כל מקצועות התורה והמדע אשר שקד הוא עליהם, מצאו להם גואלים נאמנים בקרב החכמים האלה. הן בספר דקדוק אליהו⁹ ירה רבנו אבן פנה בבית מדרשו למשמרת תורת דקדוק הלשון. ובסדר הלמוד אשר סדר¹⁰, אָסר על הלומדים הגדולים ועל התלמידים הקטנים לשלוח ידם אל המשנה בטרם ידעו את כל כתבי הקדש בדקדו’ם כמעט על פה. ובכן שם את למוד המקרא והדקדוק לתנאי קודם ללמוד כל התורה כלה. ואחריו מלאו תלמידיו. רבי יששכר אחיו הוציא באור מדיק ונמרץ על התורה “על פי חכמת הלשון והדקדוק” ולעינים היו לו רק הפשטנים המובהקים הלא הם רשי, אבן עזרא, רמבן, רבי דוד קמחי בספר השרשים, וספורנו. ולרוח החיה בבאורו היו דעות הכוזרי ורמבן, מלבד זה חבר רבי ישכר ספר מלין ללשון ארמית בשם “מיני תרגימא”. גם רבי שרגא אורי פיבל חתן רבנו אליהו יחד את לבו לחקר המקרא, ויכתוב מלואים לספר מנחת שי, בספר אשר קרא לו “מנחת שלמה” ועל המסורת בכללה כתב ספר אשר קרא לו “מנורת שלמה”¹¹ והרב הגדול בעל ספר אפיקי יהודה תלמיד רבנו אליהו כתב ספר על הדקדוק בשם “מים נאמנים” וספר על שמות הנרדפים הדומים במשמעם בשם “רדיפי מיא”¹² ואנשים נכבדים נמצאו בוילנא, אשר נשאם לבם להדפיס מכיסם בטעם זה, את חומשי התורה בשלשת תרגומיהם ובפירושי רשי, רשבם ומכלל יופי לרבי שלמה בן מלך, למען הפץ אהבת הפשט בתוך הקהל. ועל כן חרדו רואי פני הגאון בכבוד רב, לקראת החכם הגדול רבי שלמה מדובנא בעל הבאור ותקון סופרים. והגאון החסיד רבי זלמן מולוזין, אשר גם הוא היה שוקד מאד מאד על המקרא כפשוטו ועל התרגומים בתכלית דיוקם, כתב על אודות רבי שלמה מדובנא ופעלו: "חביבין עלי מאד דברי – – באורו הנחמד אשר לקט מכל המפרשים הקדמונים ההולכים בדרך הפשט – – " ויעורר בהסכמתו את לב הקהל לחזק את ידי החכם מדובנא “לחבר חבורים גם על נביאים וכתובים”. והרב רבי יחזקל פיבל מגיד מישרים בבית הכנסת בוילנא, הנכבד על פני כל גדולי דורו, שם את פניו להוציא מלב העם את הדעה כי בלמוד התלמוד יצא האדם את ידי חובת המקרא. ויוֹכח כי טעו האנשים בדברי רבנו תם הנראים להורות כן לאיש אשר לא יעמיק בם, וכי על בעל שפתי כהן הפוסק כן נחלקו כל יתר הפוסקים המומחים מלבד בעלי המוסר כבעל ש’ני ל’וחות ה’ברית ובעל עוללות אפרים, העושים את המקרא כלו לראש לכל למודי התורה. ובאמת היה המקרא לראש כל הלמודים בעיר גאוני התורה ההיא כי היה לחוק למרבית זקני חכמי התורה בוילנא, בדור ההוא ובדורות הקרובים לו מאחריו, להשלים את כל כתבי הקדש מדי חדש בחדשו.

גם הבקרת בגבול למודי התורה, אשר ילדה על ברכי רבנו אליהו, מצאה לה תלמידים הגונים, הלא הם בנו הרב הגדול רבי אברהם ותלמידו הגאון רבי מנשה מאיליא. רבי אברהם היה מבקר מובהק בגבול ספרות המדרש. בהקדמתו למדרש אגדת בראשית ועוד יותר בספרו “רב פעלים” אשר יצא זה מעט לאור, חשף את מקור ספרי המדרש והאגדה, ויתחזק למצוא את עת הוסדם ואת שמות יוסדיהם. חדושיו אלה, שהתגלגלו ליד איש מגנב דברים וקוראם על שמו, היו לעינים ליום טוב צונץ ראש המבקרים בארץ אשכנז. והגאון החרוץ רבי מנשה בן פורת מעיר אליא (מ' 5581 – 1831) היה גם הוא משומעי תורת הגאון מוילנא ובקרתו החדה והחריפה מידו היא לו. אך בקרתו לא היתה בקרת הספרות, כי אם בקרת עצם הענינים בגבול דרכי הבאור לדברי התלמוד ובדרכי ההוראה. מלבד התורה למד לנפשו שפת גרמניא ופולין, תורת הטבע ותורת הַחִשָׁבוֹן¹³. תחת שבט בקרתו העביר גם את החנוך, אשר לא יורה לחניכיו רק תורה מבלי שית לב לדברי רבותינו “אם אין דרך ארץ אין תורה”, “קנה לך אמנוֹת עם התורה” אף נשאתהו רוחו לכלכל במשפט דבר המסכנות¹⁴ להגיש לפני קהל החכמים תחבלות להכריע בין הקנין ובין העבודה, לאמר בין בעלי העֹשר ובין עושה המלאכה, נראים הדברים כי הקדים מסכן חכם זה בעירו הקטנה בליטא, בשיטתו אשר יצר לו, את סנט־סימון הצרפתי אשר יחשב לאבי השיטה ההיא המעסקת כיום את כל גויי הארצות.

ורוח האהבה והכבוד אשר אהב ויכבד הגאון מוילנא גם את מדעי החול, בחשבו גם אותם לפרטים לכלל התורה¹⁵, נחה גם על תלמידיו ומכבדיו ויודעי שמו מקרוב ומרחוק. מלבד רבי אברהם בנו אשר שקד גם על תורת ערך הארץ ומלבד רבי יששכר אחי רבנו, אשר שקד גם הוא על המדע הזה ועל תורת התכונה וההנדסה ועל שעורי המשקלים המדות והמטבעות, היה היכל השר רבי יהושע ציטלין בית ועד לחכמים יראי אלהים אשר יחדו את לבם גם אל המדעים. החכם החסיד רבי בנימין זלמן ריבליש מעיר שקלוב, תלמיד רבנו אליהו, אשר כל הליכותיו היו כהליכות אחד השרים וארחות חייו כאחד הפלוסופים הקדמונים, אָצל הרבה מרוח תורת רבו הנערץ ומדרכי תלמודו על בני שקלוב עירו. לעת זקנתו הניח את קנינו ואת עסקיו ביד בניו ומעט מעשרו לקח בידו, ויקם ויסע אל אוהבו השר רבי יהושע להקדיש שם כל ימיו לתורה ולעבודה. ומלבד אשר הרבה לעסוק בתלמודו שקד בכל לבו גם על מדעי חקרי הטבע על תורת החי, הצומח, המעדנות¹⁶ והכימה¹⁷ ועל מרקחת הסמים ויהי שט בימי האביב והקיץ בנאות שדה ויער ומלקט ציצים, צמחים וקלחים וחוקר את טבעם. בהיכל רבי יהושע ישב ימים רבים הרופא החכם רבי ברוך משקלוב, (מ' 5572 – 1812), המתרגם את ספר איקלידס, לסדר שם את ספריו אשר חבר, ולנסות את מסוֹתיו במלאכת הכימה בבית הַמַצְרֵף¹⁸ אשר הואיל מגנוֹ הנדיב, השר רבי יהושע להכין לו. הרב הרופא רבי ברוך היה גם הוא ממעריצי הגאון רבנו אליהו, וחרד לדבר ה'. מלבד ספר אקלידס תרגם רבי ברוך מאנגלית לעברית ספר על דבר המשֻלשים אשר קרא לו קנה המדה. וספר “עמודי שמים” כתב על התכונה, וספר “תפארת אדם” על הנתוח וספר “דרך שרה” על משמרת הבריאות. בהיכל רבי יהושע סדר החכם המעמיק מאד רבי מנדיל לוין מעיר סטנוב את הספר הקטן והחשוב מאד מאד “חשבון הנפש” המלמד לאדם לכבוש את יצרו בדרך נוחה, בשיטה קבועה ומכונת אשר יסד החכם פרנקלין האמריקני, להזיר את הנפש מעט מעט מכל מדה רעה ומכל אולת קשורה. וכעת היה ספר זה מורה דרך לבעלי המוסר תלמידי שיטת הגאון החסיד רבי ישראל סלנט. החכם רבי מנדל לוין כתב ספר “רפואת העם” למשמרת הבריאות לכל יחיד, אשר תרגם מצרפתית לעברית.

בימים ההם היה איש טהר לב, מלא חיים וחפץ “יפה עינים וטוב רואי, כל דבריו בנחת נשמעים והכרת פנים העידה על חכמתו”¹⁹ שמו רבי פנחס אליהו יליד וילנא (מ' 5581 – 1821), גדול מאד בתורה, נוטה אל הנסתרות ומשבח את קאנט על בואו להשבית את הפלוסופיה הפלפלנית. והיות אמונתו רבה כי מדעי טבעי היצורים מכשירי תורה ודעת ה' הם, אשר יש לעובדי ה' לדעת אותם, ובספרות העברית לא מצא את כלם, הלך וישב לו לפני איש אחד “יודע בכל ספר ולשון” אשר לקט את כל הראוי “מספרי העמים ככתבם וכלשונם”, ורבי פינחס אליהו תרגם לנפשו את כל הדברים עברית, ויסדרם בלשון נקיה ומתקבלת על ספר אשר קרא לו “ספר הברית” וייעדהו למקרא לכל קהל העם. והנה כיום אחר אשר חדשו המדעים את פניהם חדוש אחר חדוש, כבר אבד מפרקי המדע אשר בו, הרבה מעֶרכם הראשון. אולם מלבד אשר ספר זה עֵד נאמן הוא באשר הוא, עד כמה היו גדולי התורה והיראה בימי רבנו אליהו ובמקומו נכספים אל המדע, נמצאו בו מאמרים אשר ערכם יעמוד עד עולם, הלא הם מאמר “אהבת רעים” אשר בו הוכיח החסיד כי מצות “ואהבת לרעך כמוך” היא “שיהיה האדם אוהב את כל מין האנושי, יהי מאיזה עם שיהיה ויהי מאיזו לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם, בדמותו, בצלמו, כמהו”²⁰. והמעט ממנו הכתובים ודברי רבותינו אשר הוא מעיד ברוב עז על דברו זה, מביא הוא גם את דברי נכבדי המקובלים אשר יזהירו על ככה, לאמר: “ויאהב את כל הבריות אפילו נכרי”²¹ “אל תהי בז לכל אדם, לא קטן ולא גדול, לא נכרי ולא ישראל”²² מלבד המאמר היקר הזה המורה דעה בדברים אשר על כמו אלה קראו רבותינו: “יודוך ה' כל מלכי ארץ אשר שמעו אמרי פיך”, יצאו מפיו עוד שני מאמרים על טהרת עבודת ה' נשגבים עד מאד הלא הם, מאמר “אהבה ויראה”²³ ומאמר “אהבה ושמחה”²⁴ אשר שניהם מלאים חדות ה' ומרוממים את לב האדם עד לשמי השמים, בהורותם אותנו כי בכל היות היראה טובה בעיני ה' מאד, אין היא לבדה תכלית עבודתנו כי אם האהבה והשמחה בשמו, בעולמו, בתורתו ובמצותיו, הן הן מבחר העבודה ומיטב העדן, לצדיק גם בעודנו בעולם הזה. המאמרים האלה לאיש המדות זה, ראוים הם לנחול כסא כבוד על יד מבחר ספרי בחירי חכמינו, על יד ספר האמונות והדעות לרב סעדיה, הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ואור ה' לרבי חסדאי קרשקש. את המתנה הטבה אשר נתן החסיד רבי ישראל בעל שם לאנשים ההולכים בדרכיו, נתן רבי פנחס אליהו לעדת הפרושים. ואדם בתוכנו, לא זכר את המסכן החכם הזה לטובה ולברכה הראויה לו.

ותלמידי רבנו אליהו הגדולים, אשר ידעו כי התורה והמולדת הן הן ראשי קדשיו, שקדו לשום לשתיהן שארית ומשמרת ברוחו ובטעמו. את חפצו להעמיד תלמידים הרבה בישיבה מתוקנת לפי שיטתו, אשר תהיה גם למעצור בפני שיטת החסידות המבכרת את הנסתכות על פני הנגלות, את חפצו זה הפקיד ביד הגאון רבי חיים ראש תלמידיו. אך לא מצאה יד רבי חיים להשלים את החפץ עד עבור חמש שנים אחרי לכת רבו אל עולמו. אז יסד את הישיבה המבקשת בעיר ולוזין (5563 – 1803) בעשרה תלמידים בחירים אשר כלכל את כל מחסוריהם מכיסו. והשמועה עוברת כי אשתו מכרה את עדיה מעליה למען היות לעזר לבעלה הגדול במשא נפשו. אחת מראשי התקנות היה סיג לכבוד התלמידים, לבלתי תת להם לאכול בבתי אנשי העיר בית איש יומו, כי אם לכלכל את התלמידים העניים מקפת הישיבה, אשר ירימו אליה נדיבי ישראל את תרומותיהם, ובכסף ההוא ישלם התלמיד בעד מעונו ומזונו לבלתי היותו נקלה בעיני העם. ואל הישיבה לא נאספו בלתי אם בחורים הגונים שכבר התמחו בלמודם, הם, באו אל הבית אשר שם חדשו הגאונים תלמידי שיטת הגאון מוילנא את כל דרך למודם, בכונם את דעת התלמידים רק אל עצם הפשט בטהרתו, ומלבד רשי, תוספות והלכות הר’א’ש' לא היתה להם רשות לשמש כל ימי היותם בישיבה בבאורים ובחדושים אחרים, לבלתי התרחק מגבול הפשט²⁵. ובהקשרות התלמיד לשאול, יאזין ראש הישיבה היטב את דברי שאלתו, וראה אם השתבש התלמיד יאיר עיניו להכיר את שגיאתו, ואם אמנם קשה היא שאלתו, והורה לו את הדרך הנכונה להתאמץ למצוא מאליו את פתרונה בעצם הענין המפורש או הקרוב למפורש, במקום זה או במקום אחר²⁶. מלבד גופי התורה אשר למדו, שמו ראשי הישיבה עין ולב להתבונן מרחוק אל מדות התלמידים. ותלמיד ותיק אשר מלבד כשרונו בלמודו היה לו גם לב טהור ופרק נאה, נבחר בעיני הראש מתלמיד חרוץ הנופל ממנו במוסר ודרך ארץ. ואת התלמידים הותיקים יקרבו ראשי הישיבה אליהם והמתיקו עמם סוד, והורו אותם דרכי יראת ה' והצנע לכת, והדריכו אותם אל מוסר הרבנות המתוקנת אשר ימלאו את ידם אליה²⁷. הישיבה הזאת היתה כל ימיה החשובה בכל חברותיה אשר בכל הארצות וממנה יצאה תורה שלמה בטעם רבנו הגאון לכל אפסי ארץ.

כאהבת הגאון רבנו אליהו את התורה, אהב את ישראל עַם התורה, ואת מולדתו, את זכרון ראשיתו ואת חזון אחריתו על כן היתה לו ארץ אבותינו קדש קדשים, ויכסוף לכונן בה ישוב ישראל קים וקבוע. את מחשבתו זאת שקדו להקים ארבעה מתלמידיו הלא הם רבי סעדיה, רבי חיים כץ, רבי מנחם מנדל משקלוב והגאון רבי ישראל פרוש משקלוב, בעל ספר פאת השלחן על המצות התלויות בארץ. ארבעת הרבנים האלה עלו איש איש ארצה ישראל אחרי מות רבם, וישימו את משכנם בצפת. ויהיו הם היוסדים את ישוב עדת הפרושים בארץ ישראל. ובטעם רבם הגדול התקינו לחלק את תרומות הכסף אשר ירימו נדיבי הארצות ליושבי הארץ הקדושה חלק כחלק לחכם השוקד על התורה ולעושה המלאכה ולשולח ידו במקנה וקנין. כי ככה היתה מצות רבנו באמרו כי אין ישוב בלי מלאכה ובלי מסחר.

ושתי המוסדות האלה, הישיבה והישוב, היו למוצאי התורה והמצוה ברוח רנבו אליהו. מן הישיבה הלא יצאה תורה הרבה מאד ובדבר מנהגי המצוה לא היתה עוד עיר אשר בה גברה רוח רבנו כירושלם עיר הקדש אשר באחרונה יצאו אליה תלמידי תלמידיו מצפת, ותהי היא למרכז ארץ ישראל כימי עולם וכיום היא עיר המרכז לכל גליות ישראל.

ככה היתה עדת ישראל בארץ פולין, אשר נהפכה למדינה רוסית, למעוז ולמפלט לתורת ישראל ולתרבותו העתיקה אשר החלה להתחדש בכחה ובטהרתה, עת אשר בפרוסיא, אשר לכל דבר ישראל היתה אז למרכז לגרמניא כלה ולכל יתר ארצות ארופא, בקקוה בוקקים ואוהבי זרים השכינו לעפר כבודה. אולם בשנה אשר מסר הרב המעוז ליהדות רבי חיים מִוַלוֹזִין את תורת רבו צרורה וחתומה לבני עמו ויאסף אל עמו, בעצם השנה ההיא הקים ה' בארץ אשכנז איש חיל בעמו אשר שם את לבו לטהר את עמו מכל חטאותיו אשר החטיאו אותו משכילי ברלין, ולהוציא את הנדה מן הקדש. שם האיש הזה רבי יצחק בֶרְנְהַיְס (מ' 5609 – 1849) אשר היה לרב בהמבורג 5582 – 1821. יליד מגנצא היה רבי יצחק ותלמיד לרב הגדול רבי אברהם בינג הרב לקהלת וירצבורג, אשר שם הקשיב למורי בית מדרש המדעים אשר בעיר ההיא. מלבד אשר היה בקי בכל חדרי תורה וחוקר מעמיק עד מאד, היה איש ירא אלהים בכל לבבו ואוהב עמו ומכיר ומוקיר את ערכו בכל נפשו. על כן שם את לבו להכיר ולהורות את המקום אשר תמלא היהדות בעולם ולבחון את העולם במתכנתו אל גויי הארץ ולדעת מה בקש ה' מיד ישראל ומה היא הפקודה אשר פקד עליו והתעודה אשר יעד לו. בכל תולדות העם הנבחר הזה בכל דברי ימיו בכל פרק מפרקי ימי שנות היותו ובכל שיטה המתחדשת ברוחו ראה גדולות ונצורות. ויבדל גם בדבר הזה בין תורת ישראל ובין יתר הדתות, כי כל אלהי העמים יראו במראה ובתמונה וכבוד ה' יגלה לעמו במעשים אשר צוה לעשותם, בם יתודע אל העם אשר ברא לכבודו לספר בגוים את גדלו ולמלא הארץ דעה את ה'.

באהבתו את האמת ואת הטוב לא מאס בדברים הנכונים אף כי צוררי היהדות העתיקה החזיקו בהם, בהיות לשון צחה טובה ממשובשת, החזיק גם בדרשה גרמנית מדויקת ומדוקדקת אשר היה מטיף בבית הכנסת ובהיות חנוך מסֻדר, מנחיל תורה ודרך ארץ כאחד לתלמיד תקן את סדר הלמוד בבית תלמוד תורה בהמבורג ויוסף עליו גם למודי חול. ובדבר הזה הסיר כל פתחון פה לרפורמים, כי לתקן באו אחרי כי מעט התקנות הראויות תקן גם הוא. אך הוא לא שם את הדרשה לעקר, כי הצר את גבולה למען הרחב מקום ללמודים בריאים מלאים וטובים באזני העם אשר היה מקהיל אל ביתו ללמדם תורה שלמה בכל מקצועותיה. ויען כי בעיניו היה ישראל בחיר העמים על כן היה מאיר את עיני שומעיו להביט נפלאות באור הגנוז בדברי הימים לעם הזה.

ממרום כסא הכנסת בזה רבי יצחק את חכמת הפריד לנדרים המתכחשת ואת דעותיהם הדלות הרזות והצנומות ואת הערמומיות הנבזות הנעשות למען הזכוי אשר לא מאס בו גם הוא, אך בעיניו לא היה הזכוי בלתי אם רוחה אשר יש שעור לערכה ואשר אין שוה לגוי מעולם לתת בעדו את כל מחמדיו מימי קדם.

את הדעה הנשגבה אשר הטיפו כל נביאינו ורבותנו כי יצר ה' את עמו להיות לאור גוים לתקן עולם במלכות שדי וכי מציון תצא תורה לכל אפסי ארץ החיה החכם הזה ברוח פיו. אך הפְרִידְלַנְדרים החזיקו בה ויקרעוהו לשני גזרים את האחד את דבר גאולת ישראל, אשר הוא התני הראשון זרו הלאה ואת השני עותו ויזיפוהו, באמרם כי בהתבוללם בעמים יהפכו את לבב העמים אל הדעת את אלהי ישראל, בעוד אשר הם רואים במעשיהם כי הם הם המתהפכים אל העמים ולא העמים מתהפכים אליהם.

לעומת רבי יצחק ברנהיס אשר גדל על ברכי התורה והמצוה מראשית ימי ילדותו יצא לדבר ולהטיף ברוח ההיא, איש אשר קרוב הוא כי לא ראה כל זכר לדת יהודית בבית הוריו באלטונא אשר מסרוהו בבית ספר מיוחד לנוצרים²⁸ עד כי לא ידע גם לקרוא עברית. שם האיש הזה שלמה ליב שְטֵינְהַים (מ' 5626 – 1866), פלסף חריף ומעמיק עד מאד, רופא ובקי בכל חדרי תורת־הטבע וסופר מהיר בשפת אשכנז. ובכל היותו נתון בבית הורים עברינים נפקחו עיניו להכיר מרחוק את ערך היהדות מה רב ערכה. ותדאב עינו לראות את בני הנעורים עוזבים את דת אבותיהם. ותגעל נפשו בפחזותם בדור ההוא אשר מן הגלות הגמורה הנותנת לב אחד לכל העם יצא ועד החרות הגמורה המחזקת את הלב לבלתי הדוח אחרי התקיפים ההוללים לא בא, כי אם פוסח הוא בין שתיהן בתאבון רב מאד, אשר פורש להם אין לו, ועל כן אין נכונה ברוחו עד כי כל פה מלא לעג וחנף וכל לב מלא און ומרמה. למען השב את הפושעים אל אלהיהם ואל עמם, יסר אותם על מעלם מוסר קשה בשיריו אשר קרא להם “שירי עובדיה בן עמוס הגולה”²⁹ ואשר בם העביר על פני הקורא חזון אשר חזה איש ישראל לבנו באלכסנדריא בימי מלכי בית תלמי, עתידים בני העם העברי לשאת מיד הגוים השאננים מכאובים ומצוקות אשר לא תספרנה מרוב, ולפקוח את עיניהם להשליך מידם את אלילי שגיוניהם ושגעוניהם ולהכיר את האמת אשר נגלתה לעם הזה בהר סיני. בספרו “המחזה³⁰ בטעם כנסת ישראל”³¹ סדר פלסף זה את שיטתו תחת אשר מרבית חוקרי רוח היהדות למן ימי פילון וחבריו בימי בית שני עד רמב"ם וחבריו בימי הבינים ועד בן מנחם בדורות האחרונים, שמחו כעל כל הון בעלות בידם להשך את תלונת פלספת הגוים מעל תורת ישראל, הכיר שטינהים – אשר שיטת קאנט פקחה את עיניו מאז – כי פלספת כל הגוים אין בה מתום, בעלת מום היא מלדה ומבטן, כי שרשה היא פַגָמה³² גסה אשר גם היא גם דתותיה גם פַלְסְפותֶיהָ אשר ילדו לה, לא תוכלנה להמיש את צוארן מעול אמונת קדמות החמר המתקומם לאויב ולשטן לרוח אלהים הנלחמת בו, ויכול לא תוכל לו בהיות החמר – לפי דמיונם – תקיף כמוה וכביר ימים כמוה. על כן היה האונס, אשר אהבה ורצון לא ידע כי אם חמת כח וכבד יד, לחוט משוך על כל החרות הנכר. האנס שם בעיניהם את השמים כברזל ואת הארץ כנחושה על אלהים ואדם יחד, כי שניהם לא יוכלו להתרומם ולהתגבר על הגולם העכור, השם משקל לרוחם והנותן להם חק עולם ולא יעברוהו. המעמיקים בדמיונות אלה, מלאו את כל הארץ שכרון ויגון. העמים, אשר החומר והכח הגס היצוק בו היה בעיניהם ראש מסבי כל היקום הכלל הכולל את הכל, שמו את החומר לאלהים ויעבדוהו בתועבות זמה ודמים, וגם את אלהיהם שמו למנאפים ולמרצחים. ועמי תורת הרוח³³ כמו דת הודו וחברותיה, אשר לפי דבריהם נאצל החמר מן הרוח ויהפך לאויב לרוח ומבקש רעתה, התענו בסגופים לכפר על נפשם חטאים, אשר לא חטאו מעודם המה ואבותיהם, ויתפללו כל היום כי יעלה בתהו כל היקום בן החמר מקור כל טומאה ותלאה, עמל ואון. – עוד כל העמים מתהוללים באימים ומתעתעים בילדי שקר, וה' נראה אל זרע אברהם יצחק ויעקב בהר סיני ויוֹדע להם את דרכיו ואת עלילותיו כי הוא לבדו צור עולמים, אחד ואין שני לו, אין אוֹנס ואין מרי לפניו בכל היקום כי כלו מעשה ידיו הוא ואם יעלים עיניו רגע מן היקום והיה כלא היה. ואת האדם ברא בצלמו ויתן עליו מהודו להיות גם הוא מושל ברוחו, מעין דוגמת יוצרו. ובכן אין מקום עוד לשכרון להשתכר בתענוגות בשר למען שכוח רישו ועניוֹ, כי יקר הוא בעיני אלהיו ואין אנס במעשיו, אין מקום ליגון כי טובו ורעתו בידו הוא ואין אדם נענש על חטא שלא חטא, ואין מקום לעבדות ולשלטון האדם באדם, במקום אשר תורת ישראל היא חוקת המשפט בארץ, כי כל בני אדם בני אב אחד הם, אשר יצר אלהים בצלמו. סוד דבר תורת אלהי ישראל הנתונה בסיני, גאולה שלמה היא לכל המחזיקים בה, פדות הנפש מתורת אלילי האִוֶלֶת האֹנֶס והרשע. ואבן הפנה אשר כל השטה היצוקה הזאת מיסדת עליה היא שיטת חדוש העולם אשר הפלספה הפלפלנית³⁴ בורחת מפניה כברוח הדמיון מפני האמת. אך דרך הבקרת הבוחנת³⁵ מטלת על האדם על כרחו את אמתת הדעה הזאת, אשר הוכיח פלסף מבהק זה בתוכחות מכריעות, אשר ישתומם עליהן כל מתבונן בם. – מלבד חקירתו הכוללת הזאת נלחם שְטֵינְהֵים מלחמת מצוה בבקרת עזה וחריפה במתחכמים אשר אמרו למצוא את מקור תורת משה בדת פרס ובשיטות נכריות אחרות.

בימים ההם יצא באיטליא איש אוהב מוסר מאין כמוהו להרחיק בשבט פיו את האולת הקשורה בלב כל צוררי היהודים למיניהם, ובלב הפריד לנדרים העונים אחריהם אמן, האומרים כי עם בני ישראל, בהיות עיניו כל היום אל תורתו ואל תלמודו, אין לו חלק במוסר עד כי נואלו ולא בושו להחליט, כי התורה ככתבה וכלשונה וגם בתרגומה האשכנזי לא תצלח להנחילם מוסר כי אם תורת הצדק בת עמי יפת.

האיש היקר הזה הוא שמואל דוד לוצאטו, (מ' 5625 – 1865) אשר יצא לו שם גדול מאד בחכמתו, כאשר יכתב עוד בזה, הביע בפה מלא כי כגבוה שמים על הארץ, גבהו דרכי בני ישראל בצדק במשפט ומישרים על דרכי חכמי יון סופריהם ומשורריהם, אשר עד היום הם אותות ומופתים לכל עמי אירופה, וכי גם החכמים אשר קמו בקרב ישראל אחרי חתום התלמוד, אם הלכו אחרי תרבות בני יון וערב, המעט מהם כי לא הוסיפו צדק על צדקתם כי אם פגמו הרבה בצדקתם המשמרת ובאה בטהרתה מימות עולם. על כן נעלו בעיניו בעלי התוספות התמימים, אשר התורה והתלמוד לבדם היו מקור מוסרם, – ואשר לא היו בפי הפריד לנדרים די חרפות וגדופים עליהם – על חכמי ספרד המתפלספים, אשר אליהם יחליקו בלשונם המשכילים הבינונים בכל דור ודור. ובדבר לוצאטו על רבנו תם יהלל את טוב טעמו כי “היה מבחין יפה בין התכונות הישראליות אשר הן למורשה לתלמידיו של אברהם אבינו – – ובין התכונות היוניות והישמעאליות אשר היו לנחלה לתלמידיו של בלעם”³⁶. ובדברו על רבנו גרשום ורשי כתב לאמר: “הדברים היוצאים מלב טהור ונכנסים אל לב טהור הם תהלתנו ותפארתנו. אבל הכתבים שיצאו מתחת ידי חכמי היהודים תלמידי יון וישמעאל – – לא יוכיחו אלא שהיהודי הוא אדם ככל האדם, ומי יכחיש זה? – – אבל מה שראוי להוכיח ולברר בראיות ועדים הוא כי התורה והנביאים ורבותינו הם לבדם מדריכים את האדם בדרך ישרה”³⁷. שיטתו הנכבדה כי המוסר הטהור לישראל הוא ורק לישראל, ונחלת יון הוא רק תורת הטעם בכל דבר יפי וענג, היתה לרוח החיה בכל ספריו ומאמריו. והתמים הזה, אשר כמעט לא מלא פיו שחוק מימיו, כתב שיר התולים על שוחרי מוסר היונים והאירופים בשם “דרך ארץ” בתבנית עשרת הדברות למוסר בני יון³⁸.

על שמואל דוד לוצאטו נחה גם בדבר הזה רוח חכמי ישראל האשכנזים והצרפתים אשר הטיפו לישרת לב לכל העמים ויאסרו את האיבה להם גם בימי החשך ויורו לעמם להיות נאמנים לחוקי ממשלת הארץ באשר הם שם³⁹ אך לעומת זה נחשב בעיניו לתועבה ולנבלה משא נפש גדוד החכמנים הקלים, הרפורמים והמאספים ותלמידיהם, לְהִטָמֵעַ ולהכחיד את עָצְמָתָם להיות לאשר לא יוכלו להיות. להתכחש איש ישראל לנפשו לאמר גרמני אני עת אשר הורתו ולידתו מישראל היא. עליהם שפך שמואל דוד הנאמן לתורתו ולעמו כאש חמתו ויקוב ויאמר

יֹאבַד בָּז יִקְהַת אֵם וּלְזִקְנַת אָב יִלְעָג

וַיַּעַשׂ גִלוּלָיו אֵמַנְצִיפַצִיוֹן⁴⁰

רוח שקר זאת צררה בכנפיה גם את איש נכבד וחכם הלא הוא גבריאל רִיסֵר (מ' 5620 – 1860) איש יקר רוח, מצר בצרות עמו ודורש משפטו מיד הממלכות העושקות אותו ומדבר משפטים עם היהודים הממירים את דתם, למען הבצע או למען הרוחה. סוף דבר איש נדיב וטהר לב היה בכל דרכיו ובכל מעשיו, אך בכל זאת גברה בו גרמנותו, עד כי נדחתה בלבו אהבת המולדת מפני הזכוי, חיי העולם מפני חיי השעה. על כן אף כי בזה בעיניו את תמורת הדת, היתה עצתו לבני עמו לְהִתְגַרְמֵן לאמר לעלות ולהבטל בתוך העם הגרמני ולהתיאש מן הגאולה ולבלתי השאר מן היהדות בלתי אם את האמונה במדה הגדומה אשר מדדה לה הרפורמא. אך הדבר האחד אשר הטיב ריסר הוא כי החל לשום קץ בכבוד דבריו למגפת תמורת הדת אשר רגשה בגרמניא ולא נחה מזעפה עד העת ההיא. מעין הרוח הזאת נחה גם על הסופר לודויג פיליפסון, (מ' 5650 – 1889), אשר לבלתי הדוח עוד משכילי גרמניא אחרי הנכר, הוכיח ברבים ממאמריו ב“עתון היהדות”⁴¹ אשר היה מוציא, את היתרון הגדול אשר לדת ישראל⁴². וגם בספוריו אשר כתב, נתן לחן בעיני קהל קוראיו את מעשי הדורות ואת גדוליהם⁴³.

ככל אשר עמד רֶוַח בידי החוקרים בֶרְנְהַיְס, שטינהים ולוצאטו, לרוח היהדות המדכאה בידי המאספים, המתגרמנים ודרשני הרפורמא, קְלֵיא וחבריו, ככה נתן בדור ההוא גם הקפאון מעל ספרות דברי הימים, אשר גם אליה שלחו ידם אנשים אשר לא הכשרו לה, על בלי היות דעתם עמוקה וגם על בלי הכירם ועל בלי דעתם להוקיר את ערך עמם ואת טיבו המיחד לו העושה אותו לחטיבה אחת נבדלת גם בתעודתו גם בגורלו. רבי עזריה מן האדומים היה זה כמאתים שנה מלפנים היוסד הראשון לבקרת דברי הימים אשר על פיה יש לסופרי תולדות ישראל לכלכל את דבריהם ותלמיד לא קם לו בכל השנים הרבות ההן.

הסופרים הנוצרים לתולדות ישראל לא היו בלתי אם מגבבי דברים, מלבד אשר לא היה להם צביוֹן אחר בלתי אם לשום את תולדות העם הקדמוני הזה לבסיס לנוצריות. והסופרים אשר עמדו בקרבנו בעשרות האחרונות למאה הנ"ו, לא עשו גם ידיהם תושיה. הן שלמה לוינסוֹן, (מ' 5582 – 1822). איש רך בשנים ומלא חכמה, אוהב אהבה עזה את שפת עמו ואת ארץ אבותיו, כתב על שני אלה ספרים נחמדים, הלא הם ספר “מליצת ישורון” על חוקי המליצה העברית בטוב טעם ובשכל טוב וספר “מחקרי ארץ” על ערך ארץ⁴⁴ ישראל. העלם היקר הזה, יליד הֻנגר ותלמיד לישיבת פראג, כתב בשפת גרמניא “מאמרים על הדורות החדשים בישראל”⁴⁵ (5580 – 1820). הוא היה הראשון בכת סופרים כאלה אשר הכיר את ערך התלמוד ואת כחו “כי בנין איתנים הוא לחכמה ולבינה וכי עתיד הוא להוכיח לכל הדורות הבאים מה רב ומה עצום כח רוח עם אשר מצאה ידו לכונן בתוכו בנין כזה”. אך לדאבון כל לב נקטף איש חמודות כזה בעודו באבו בשנת השלש ושלשים לימי חייו.

ספר גדול ממנו הרבה כתב יצחק מרדכי יוֹסט (5620 – 1822). ספר דברי הימים לישראל בתשעה חלקים בשפת גרמניא (5582 – 1822). אך תחת אשר היה שלמה לוינסוֹן כלו ישראלי דבק בכל לבו ובכל נפשו במחמדי עמו ובקדשיו, היה יוסט, אף כי ידע גם הוא היטב את שפתנו ויהי מגן לה בפני חבריו הרפורמים, איש אשר גרמנותו גברה הרבה על יהדותו. את יד ה' הנעלמה, הנודעת בגורלנו ובדברי ימינו אשר גם אויבינו לא ינכרו אותה, לא ידע ולא הכיר. וגם החוט האחד העובר בתוך כל הדורות מימי אברהם אבינו עד היום נכחד ממנו. וככל סופרי הנוצרים בנה גם הוא קיר חוצץ ומבדיל בין דורות האבות והנביאים ובין הדורות הבאים אחריהם. לדורות הראשונים קרא בני ישראל ולדורות האחרונים קרא יהודים, ויתן לחרפה את הפרושים ואת תלמידיהם רבני הדורות כמשפט הנוצרים. ולא שם לב לדעת כי ההלכה היא עצם המצוה הכתובה בתורה, והאגדה היא פרי הנבואה וכי רבותינו הם התלמידים הנאמנים לנביאים, את כל אלה לא ידע ולא התבונן. וכל מגמתו הקטנה והקלה בעבודתו הגדולה והכבדה לא היתה בלתי אם להוכיח למושלי גרמניא ופקידיהם מונעי הזכוי מיהודיהם הגרמנים כי היהודים עם שפלי ברך היו מעולם, נחים ושקטים, נאמנים למושליהם בכל ארצות גלותם. ובפני אספסינוס קסר רומי ובפני אדרינוס קסר הבא אחריו לא התקומם העם היהודי, חלילה וחלילה, כי אם רק מעט שוטים משוגעים התפרצו מפני אדניהם הרומים וכל העם נקי. על כן בזכות זה, יואילו נא הגרמנים לזכות את בני בניהם במשפט אזרח. זאת היא כל שיטת יוסט וזאת כל מגמת ספרו.

גרוע מספר יוסט הוא ספר “תולדות הלמודים והדעות לכל כתי היהודים” אשר הוציא פֶטֶר בֶיר פקיד בתי הספר ליהודי אסתריא ואשר כל רוח אין בו. ומך עוד בערכו גם מספר זה, הוא ספר זכרון דברי הימים לליאון הלוי בשפת צרפת.

כל הרפיון וכל הרזון הנראה בספרות דברי הימים הזאת הוא יען כי, מלבד שלמה לוינסון, לא הכיר איש מן ההסתוֹריוֹנים האלה את אוצר החיים אשר ממנו תקח עצמה ותושיה למלא את הבוקה אשר ברוחם ואשר בספרותם הנבובה. אוצר הרוח והלב אשר מלא את כל העם חיים, הוא התלמוד לכל גבולו מסביב. ואל האוצר הזה הלא התנכרו הסופרים והקוראים המתגרמנים זה כמה, אחרי אשר גם התורה המתורגמת המגורמנת כבר היתה עליהם למשא. והאוצר הזה לא היה פקוד ונצור בלתי אם בידי האחים, אשר געלה נפש המתגרמנים המגוהצים לנגוע בם, אשר “מדי דברם בם יתנודדו”, הם הם יהודי פולין. בתוך חכמי הארץ ההיא, אשר השקו את כל מקצועות היהדות מרוח התלמוד, נמצאו חכמים אשר השקו מרוח ההיא גם את מקצוע דברי הימים. במדינת גליציא אשר נסבה מפולין אל ממלכת רוסיא, בעיר זוֹלקיב⁴⁶ הקרובה לעיר לבוב, ישב החוקר הגדול רבי נחמן הכהן קרוכמל (מ' 5600 – 1840) יליד עיר ברודי וישם את לבו אל הפלספה ואל המדע. אך לא חדל לשקוד כל ימיו על ספרות התורה מקצה עד קצה, על המקרא במבחר באוריו, על התלמוד ועל המדרש ועל הפוסקים, על ספר המורה ועל יתר ספרי הספרדים ועל הקבלה לכל מקצעותיה. ובהיות דעתו רחבה התיצבו עליו מכל גבולם ענינים מענינים שונים ויהיו לאגודה אחת נסקרת בסקירה אחת. ובהיות עינו חדה עד להפליא נגלו לו גם חוטים דקים המתעלמים מן העין. בכח כשרון זה האוגד מין במינו ומבדיל בין מין לשאינו מינו, מצא כל דבר את מקומו הראוי לו ואת זמנו הראוי לו, עד כי הסתדרו לפניו מאליהם כלם יחד ליצירה הסתורית מחוטבת ומתוכנת בעלת פרקים מקבילים מלאים רוח חיים. ובכן היתה לו מאליה כל ספרות ישראל אשר למד, למסגרת להסתוריא ערוכה ומסודרת לנגד עיניו. את חקירותיו אלה, ועל כלן את סדר חלוקת, תולדות ישראל לפרקיהן רשם לו חכם זה במאמריו, אשר יצאו אחרי מותו בידי החכם יום טוב ליפמן צונץ בשם מורה נבוכי הזמן.

משפט החכם קרוכמל היה לכתוב רק מעט ולהורות הרבה במוֹ פיו לבני הנעורים אשר נהרו אליו. ויהיו אנשים מהם אשר לא טובו מן האנשים אשר התאמרו בשם תלמידי בן מנחם. אך שנים מהם גדלו ויהיו לחכמים מובהקים, האחד הוא הרב רבי שלמה יהודה רפאפורט יליד לבוב, והשני הרב רבי צבי הירש חיות יליד ברודי. אבי צבי חיות (מ' 5615 – 1855), אשר נחשב אחרי כן על גדולי הדור בתורתו, נבחר בשנת השתים ועשרים לימי חייו 5587 – 1827), לרב בעיר זולקיב. ויאצל קרוכמל מרוח הסדר גם על הרב הזה, אשר כבר למד בילדותו מפי אביו המשכיל גרמנית צרפתית איטלקית ותורת הטבע. ותנח על ספרי רבי צבי אשר כתב אחרי כן רוח סדר ומדע. אך על דברי הימים היו דבריו מעטים, לא כן הרב רבי שלמה יהודה רפאפורט (מ' 5627 – 1867), איש גדול בתורה וחתן לגאון המפלג רבי אריה ליב הכןה בעל ספר קצות החשן. אף כי משכנו היה בלבוב ומחיתוֹ קשה עליו, כי לבלר בבית חוכרי הבשר היה, בכל זאת היה מבקר כמעט מדי חדש בחדשו בבית קרוכמל בעיר זולקב וישב עמו כמה ימים לגרוע אליו חכמה. ואף כי היה אחרי כן רב בטרנופול⁴⁷ ואחרי כן בפראג, עשה לו את חקרי דברי הימים למלאכת קבע כל ימיו. ראשית מלאכתו במקצוע זה היו שש תולדות הלא הן תולדות רב סעדיה, רבנו נתן בעל הערוך, רב האי, רבי אלעזר הקליר, רבנו חננאל ורבנו נסים בספרי בכורי העתים אשר היו יוצאים שנה בשנה. במאמריו אלה ובהערותיו אשר העיר על פרטיהם, האיר אור חדש על דורות החכמים האלה ועל חכמי דורם. אף למד במלאכתו זאת לדורשי דעת איככה יש להם לכלכל את דרכי חקירותיהם. על פי הדוגמה הראשונה הזאת עבד כל ימיו במאמריו הרבים והשונים, לא סר ממנה, להחיות נרדמים לגלות עפר מעיני חכמים ישני אדמת עפר, ולהציגם כמו חיים. ויהי אך יצוא יצאה פרשת תולדות רב סעדיה (5589 – 1829) ויריעו לקראתה כל רואיה.

ומה נפלא הדבר כי שני יהודי פולין היו אבות חקר ההיסתוריה הישראלית יען כי הדעת את תולדות ישראל לא תכון מבלי דעת את התורה הישראלית, והתורה הזאת בכל טעמה וממשה לא נמצאה בלתי אם בגבול היהדות הפולנית הנלעבת בפי כל מאסף מתפלסף ובפי כל לבלר חסר לב בגרמניא. אך חוקר אחד, אשר רק מעטים קמו כמהו, נמצא אז באשכנז איש אמת אשר אין לפניו משא פנים גם אל הימין גם אל השמאל, הלא הוא יום טוב ליפמן צונץ, (נו' 5554 – 1794 מ' 5646 – 1886), אשר בכל התעתועים אשר התעו גם אותו הדעות אשר שמע מפי רבותיו פרופיסורי אשכנז, בדבר בקרת המקרא ובכל החן אשר מצאה הרפורמא בעיניו במחצית הראשונה לשנות ימי חייו, ובכל היות הזכוי ראש משאות נפשו, בכל אלה היה רב מאד מאד הכבוד והאהבה אשר רחש לבו אל היהדות מלאה, אשר הכיר את אור החכמה והיראה, הקדושה והטהרה הגנוז בה. על כן בהגיע אליו שמועת חכמת קרוכמל ורפאפורט שִוָה היהודי הגרמני ההולך רוֹמה הזה, בענוה רבה מאד, את נפשו כתלמיד לשני יהודי פולין אלה ויכלכל גם את ספריו על פיהם כי מצא בהם את אשר בקש מאז. כי מבקש ומחפש היה את חכמת ישראל כמעט מימי ילדותו והלאה. בהיותו בן שבע עשרה שנה נמצאו לו שני ספרים, צמח דוד לרבי דוד גאנז וספר “מערכת ספרי עבר”⁴⁸ לואלף הגרמני. ויחל לשום את שני הספרים הרזים, באין לו ספרים אחרים, לאבני מוסדות לכונן עליהם בנין למדעי ישראל ובשש שנים אחרי כן בצאתו מן האשכולה⁴⁹ ערך מאמר “על דבר ספרות הרבנים”⁵⁰ ובעוד שתי שנים החל לכתוב את מאמריו בספר העת אשר למרבי התרבות אך דומה הדבר כי כל מעשיו אלה לא הניחו את רוחו, עד אשר נמצאו לו מאמרי חכמי גליציא ההם, וישם אותם ליסוד לספרו החשוב “משאות עבודת האלהים”⁵¹ אשר בו פקח את אזני חכמי העמים, להאזין אל קול האלהים המתהלך לא רק בדברי הנביאים ושיר משוררי הקדש אשר עלו על המקרא בלבד, כי אם גם בדברי האגדה הרכה והענוגה, גם במדברותיהם אשר נשאו רבני ישראל בבתי הכנסת, גם בימי גלותם המרה ובגֵרוּתָם האפלה מדור דור, וגלותם לא הקשיחה את לבם, וגרותם לא החשיכה את עיניהם, כי עם חכם ונדיב היו גם בעבדותם על כן יחטאו גוזלי משפטם.

ביתר ספריו אשר כתב אחרי כן נכבד מאד ספרו על “פיוטי בית הכנסת”⁵². בו האיר עיני בנים, להתבונן בחמדת היצורים אשר יצרה רוח אבותיהם בימי ענים ומרודיהם, בימי הבינים. על מקצוע הספרות הזה אשר אין דֵי בוז ונאצה בפי כל לץ מתחכם לשפוך עליו, העיד צונץ כי בספרות כל העמים לא ימצא אוצר מלא יראת ה', מפלאות דברי ימות עולם, גנזי שירי זמרה, וחכמת אמת כאוצר פיוטי התפלה האלה⁵³. ועינו החדה בחנה את טבע הרציפות⁵⁴ בנשמת ישראל כי חוט חיים רצוף נובע שופע ועובר ביצירי רוחו בכל דורותיו מעולם ועד עולם. וכי פיוטי הקרובות אינם בלתי אם פנים חדשות לדברי התורה והנביאים, ופיוטי הסליחות אינם בלתי אם פנים חדשות למזמורי תהלים. בטבע הרציפות אשר הכיר אביר החוקרים בהגיון לב עמנו, ככל אשר העמיק רבנו אליהו הגאון בוילנא להכיר בגבול תלמוד התורה ומעשה המצוה. העיר אזן בני עמו להאזין נפלאות מקול פעמי הרוח המתפעם בדברי ימיהם. טבע הרציפות היא מחאה גדולה לשיטת יוסט אשר קרע, כמשפם הסתור יוני הנוצרים, את ספר דברי הימים לשני קרעים אשר את שם האחד קראו תולדות ישראל, ואת שם השני קראו תולדות היהודים.

5585 – 5608

ובכל המקום אשר דרכה כף רגל הרפורמא שבת השלום מעדת ישראל. הקהלה הרפורמית בהמבורג הוציאה סדור תפלה רפורמי אשר מחתה בו כל זכר לראשית עם ישראל ולאחריתו לאמר, לירושלם ולעבודת מקדשה לגאולה העתידה ולימות המשיח, ואת שם הסדור הזה קראה בשם תפלת בני ישראל¹ וירע הדבר בעיני אנשי הקהלה הגדולה בהמבורג הנאמנים ליהדותם העתיקה, כי נועזו אנשים מתי מספר, אשר פשעו במולדתם ובכל קדשיה, לקרוא את שם כל עם ישראל המחזיק בכל עז בתורה ובמצותיה על פרי רוחם. ולמען תת לתועים בינה, כי תפלות אלה לא תפלות ישראל הן, כי אם תפלות הרפורמא, דרשניה ופרנסיה, הקריא הרב רבי יצחק ברנהיס (5600 – 1840) את האסור אשר אסר בית דין העיר סדור כזה זה עשרים שנה. ובפרנקפורט נוסדו מאז שתי מוסדות ביד המשמאילים, האחת היא בית הספר פילנטרופין² והאחת היא אגודה כעין אגודת הבנאים³ ובראש שתיהן עמד מיכאל קְרֵיצנאך (מ' 5562 – 1802) סופר מהיר בשפת עבר ויודע מדע, אך איש בועט ביהדות העתיקה בשאט נפש. הוא גדל בקרב קהלת עירו דור סורר “לועג לאב ובָז ליקהת אם” אשר הסב את לבם מאחרי התורה והמצוה וידיהם אחרי רפורמא מלאה בוז וזעם ושנאת מות לכל מסורת אבות, ויתחזקו העשירים התקיפים אשר בקרבם ויחליקו בעיני שרי ממשלת העיר ויתפשו בידם את שלטון הקהלה⁴ ויהיו לפרנסים ויקראו לנפשם “סוד פקודת הקהלה היהודית”⁵ וימחו כל זכר לתרבות הישראלית. את הישיבות, בתי המדרש ובתי תלמוד תורה, סגרו על מסגר בכח השוטרים. ויגזרו גזרות קשות על לומדי תלמוד וגם על לומדי המקרא בגוף לשונו העברית. וכל תומך הלמודים האלה בממון או במעשה נקנס בקנס חמשים גולדן. חברת לומדי מקרא היתה בפרנקפורט, אשר מדי שבת בשבתו נועדו יחדו חליפות בבית אחד מחבריהם, ללמוד תורה נביאים וכתובים, את החברה התמימה הזאת הפיצו הפרנסים בחזק יד, והלומדים והתלמידים אשר חשקה נפשם בתורה העברית, ולא בתרגומה הגרמני, ובלמוד התלמוד, החישו להם מפלט בגגות וברפתים. מפני יראת השוטרים. והמלמדים אשר נתפשו בלמדם את תלמידיהם בספר כתוב עברית, גרשו בלי חמלה מן העיר או מן המדינה בחסר כל. וגם את הכסף הרב, חמשים אלף גולדן, אשר הקדיש נדיב אחד במותו לכונן בית ספר לבני היראים ללמדם מקרא ותלמוד ולשון עבר וגם את למודי החול אשר ילמדו בכל בתי הספר, למען מנוע את רגליהם מבית ספר פילנטרופין, אשר לא היה בו בעת ההיא זכר ללמודי התורה וללשון קדשה, ואשר כל מוריו בוזי תורה ומפירי חק ביד רמה היו – את הכסף המקדש מתחלתו רק להרביץ תורה, התנכלו הפרנסים להסב אל ידם, לעשות בו את ההפך מרצון המתנדב, להרבות בו את כח בתי ספרם אשר לא נוסדו מתחלתם בלתי אם להחרים מתוכם ולהשכיח מלב תלמידיהם, כל רמז לתורה ולכל מלה עברית. והמעט מן הרפורמים הפרנקפורטים כי התקוממו כאויבים בנפש לתורת אלהיהם ולשפת אבותיהם, ויתנו את דרכי ישראל לבוז ולקלון בעיני שרי הממשלה, שלחו יד גם ביתר צרכי הלב אשר לקהל היראים. אשר הם הם היו רוב הצבור. את בית הכנסת הוציאו התקיפים המעטים מיד אחיהם הרבים ביד חזקה, ויהפכוהו להיכל רפורמי במגרפה ובשירי מזמרים ומזמרות. וישביתו ממנו כל זכר לציון ולאחרית הימים. את חברת גמלות חסד ואמת, אשר חבריה יגמלו ברחמים רבים, את אחיהם הגוע והמת את חסדם האחרון, לשבת על ידו בצאת נפשו לטהרו להלבישו ולהשיבו אל עפרו, בנהמת לב אוהב, העבירו הפרנסים ויקימו תחתיהם שכירים נכרים לבושי שחורים ערלי לב וערלי בשר, מבלי שית לב לכל העם אשר צעקו מרה על החמס ועל הקלון הנעשה לאבותיהם ולאחיהם במותם. את בתי הכנסת המדרש והטבילה אשר ליתר אנשי הקהלה לא נתנו לתקן עד אשר יהיו למשואות. ועד כה הגיעה רשעתם עד כי הזידו לפרוץ בליל ראש השנה אל בתי כנסיות להפיץ בכח השוטרים את המתפללים ולנעול את בתי כנסיותיהם. אף לא נתנו לנדיבי היראים להמציא מאכל כשר לחולי ישראל, המתרפאים בבתי החולים אשר לנוצרים וליהודים האסירים בבתי הכלא. ואת רב הקהלה הנהדרה, זקן בן שבע ושמונים שנה, העבירו אחרי עמדו בראשה חמשים שנה על בלי הדרשו להם לשבת בבית דינו עם דרשן רפורמי, אשר הקימו המה להם, אשר כל חפצו בחיים היה לעקור את תורת ישראל משרשה.⁶ סוף דבר כל מגמת האנשים ההם, לא היתה בלתי אם לשית מוקשים על כל מדרך כף רגל ליהדות העתיקה הטהורה והנאמנה, ולהכניע את רוח מולדתנו הנהדרה מפני הנכר, להכאיב את לב אחיהם התמימים, עצמם ובשרם, למען הַחֳלֵק אל הגרמנים בוזי שמם, ולמכור את קדשי מורשת אבותיהם העתיקים והמסולאים, בעד ספק זכוי שלא בא עוד לעולם.

הדרך הרפורמית אשר נראתה לנו בזה במעללי האנשים הקשים, פרנסי פרנקפורט לא היתה כי אם פרי רוח דרשני הרפורמא ופרנסיה, אשר דוגמתה תראה בפי אחד מגדולי גדוליהם ובמעשיו. אברהם גַיְגר (מ' 5634 – 1874), יליד פרנקפורט, בן להורים יראי אלהים. היה איש רב תבונות ורב פעלים, אך מעצור לא היה לרוחו, כי פוסח היה על שעפים רבים ושונים כל ימיו, ולבבו לא היה שלם. בפיו דבר אחת. ובלבו חשב אחרת. על כן מאס בסתר לבבו ביהדות, אשר דרכה נכונה אל עבר פניה מבלי נטות אל הימין או אל השמאל. ויסר לבו מאחרי הוריו התמימים ומאחרי כל ההולכים בדרכיהם. ויחשוב כל איש שומר מצוה לכסיל ולבן בלי דעת⁷ ובטרם מלאו לו ארבע עשרה שנה כבר שטם משטמה עזה את התלמוד⁸ וגם אחרי היותו לאיש הוציא דבה על המחזיקים בו כגנבים, “חברי גנבים כלם ונותני כספם בנשך”⁹ ואת עמו בזה ויחשבהו לקטן בגוים.¹⁰ משנאתו את התלמוד אשר לא גלה אותה לאיש בלתי אם לאוהביו בשיחותיו או במכתביו, נאצלה רוח שנאה גם על התורה הכתובה¹¹ וימטר דברי כחש איבה וחרי אף מאין כמהם על המודה בספורי התורה כי אמת הם ועל העורב את לבו לעשות אותם למקור מוסר ומשנאתו את שניהם את התלמוד ואת התורה נאצלה עליו רוח שנאה לכל איש ישראל המחזיק בדרכי אבותיו. ועת אשר קנא גבריאל ריסר קנאה גדולה על הפוחזים המוכרים את קדשי אבותיהם בעד הזכוי ועל ממשלות גרמניא האומרות להבדיל בדבר הזכוי לטוב רק את המשכילים בישראל ויגער במשכילים ההם הדורשים אותו רק להם לבדם, בעצם העת ההיא קשר גיגר בסתר על היהודים התמימים שומרי המצוה. ויתרפס לפני הכמר הצורר פולוס אשר כתב שטנה על ישראל ויפץ אותה בין העם למנוע מישראל את הזכוי וילשן גיגר לפניו את היהודים תלמידי הרבנות העתיקה המחזקת אותם באולתם הנושנת, לבלתי תת להם מאומה מן הזכוי ויתחנן אל הכמר בשפת חלקות לזכות רק את הרפורמים לבדם במשפט אזרח. ובספר יוצא לחדשים ביד בוסל צורר היהודים, הלשין את הרבנים הנאמנים לתורת רבותינו כי רק בשלהם לבדם הפחזות הגדולה בכל דבר דת ומוסר. וישא את נפשו תמיד להעזר, במוקשים אשר שת למחזיקים בדרכי אבותיהם, בכח הממשלה ובאגרוף שוטריה¹². סוף דבר שונא היה גיגר את היהדות תכלית שנאה וחושב אותה למעמסה וחורש רעה עליה ולא מצא בה בלתי אם את הטוב האחד הזה, הלא הוא הפרס הנתן לרבניה אשר בגלל השכר הנתן להם בעולם הזה נכסף גם הוא לבא אל תוכם ולהיות כאחד מהם. בראשונה היה לרב לקהלת ויסבַּדֶן הנבערה מדעת התורה. ואחרי אשר הזדמנה לו הרבנות הרפורמית בברסלוא. ובאמרו להסב אליו גם את כל הקהל למען הגדל את כחו ואת שכרו שנה פתאום את טעמו. ויהי בבואו שם לבקר את המקום ויתחסד ויתקדש לעיני קהל העם, ויפגע בבעל המלון אשר סר אליו לקבוע מזוזה בחדרו, ולא אבה לאכול בבית איש, מהיותו חושש לכשרוּת מדוקדקת. ובכל העת ההיא לא ישב אף רגע בגלוי ראש ובערב שבת קרא לאיש לספסף¹³ את זקנו כמשפט היראים באשכנז הנזהרים בתגלחת הזקן. וביום השבת הלך מבית מלונו אל בית הכנסת עטוף בטליתו מתחת מעילו מחשש טלטול ארבע אמות ברשות הרבים והוצאה מרשות לרשות¹⁴ ואחרי אשר מנוהו רפורמי ברסלוא לדרשן בתוכם (5598 – 1838) אמר למלא את ידו להיות דַיָן מֵסַב בבית דין עם רב העיר ודיניו גם בדיני גטין וחליצה. ולא אבה הרב הגדול רבי זלמן טיקטין רב העיר להסב עמו יען כי ידעה בו גם הוא גם כל אנשי העיר כי בוזה גיגר בשאט נפש את המצות כלן, ואף כי מצות אשר דקדוקיהן רבים. ויתגלע ריב גדול בין אנשי הרב, אשר הם היו כמעט כל אנשי הקהלה, ובין אנשי המטיף המעטים אשר מכללם הם גם הפרנסים התקיפים. ולא בושו הפרנסים להעיז את פניהם להעביר את הגאון הנהדר מפני המטיף הזה אשר הרים זה כמה את ידו בקדשי ישראל. אך כל אנשי הקהלה התחזקו ולא נתנו להוריד את רבם מכסאו ותפרד הקהלה האחת לשתים לקהלת שומרי המצות ולקהלת הרפורמים.

ובכל המוקשים אשר יקשו פרידלנדר וחבריו לתלמוד ולתורה כלה ובכל הרעות אשר חרש קרייצנאך, גיגר, דרשני הרפורמא ופרנסיה לכל דבר תורה ומצוה, ובכל הדבות הרעות אשר הוציא הירץ הומבורג על היהדות להבאיש את ריחה בעיני מושלי הארץ ופקידיהם, לא מצאה ידם להפיק את כל זממם ולהפיג תורה מפליטת סופריה, כי גם בעת ההיא ובקרב ארצות גרמניא ואוסתריא, אשר שם התמודדה הרפורמא מלוא קומתה, קמו גאונים אדירי תורה אשר לא נפלו בגדולתם, בחכמתם ובצדקתם הזכה והטהורה, מגדולי כל הדורות אשר לפניהם. רבנו עקיבא איגר¹⁵ (מ' 5598 – 1837) יליד עיר אייזנשטאט בהונגר. זכרו לברכת עולם, היה תמים חסיד וענו. צלם דמות הקדושה והטהרה, וכל עין בוחנת תכיר בו כי מעין ענות רש"י נחה על כל מדותיו ומעשיו ועל כל שיחו והגיונו. והחוט המשוך על תורתו המלאה והרעננה הוא, כי ככֹל אשר היא חריפה ועמוקה, כן תנוח רוח חן וחסד על כל דבר מדבריה. במוט ידי חותנו העשיר והנדיב, והמחסור הציק את רבנו עקיבא להיות לרב בעיר מרקיש־פרידלנד, בפרוסיא, התעצב מאד על העשות לו תורתו “קרדֹם לחפר בה” ויבחר להיות מלמד תינוקות מהיות רב ומורה. ורק במאמצי כח מנעוהו קרוביו ואוהביו מברוח מפני הגדולה. אך דומה הדבר, כי בהיות בתו לרבנו משה סופר לאשה, הוכיח לו חתנו הגדול, כי לא למצוה תחשב לאיש כמהו למנוע את פרי רוחו ואת פרי מעשיו מאחיו בני עמו. אז נעתר לקהלת פוזן, לבא ולהיות להם לרב (מ' 5574 – 1814). מני אז נחשב הענו הצנוע הזה לראש רבני דורו. ככל אשר היה רבנו עקיבא איגר עוסק בכל עתיו ובכל רגעיו בתורה ללמוד לנפשו וללמד בישיבה, ככה היה עוסק בגמילות חסדים בגופו הרבה מאד. ואף כי חלש היה ואיש בא בימים בבואו לעיר פוזן. היה מרבה לבקר חולים ופעמים רבות היה לן על יד מטת החולה לשרתו ולהפוך משכבו כל הלילה. ובפרוץ מגפת כולירא (מ' 5591 – 1831) בשנת השבעים לימי חייו, השליך הישיש החלש את נפשו מנגד לבקר את חולי העיר לשרת לפניהם ולסעדם, מבלי הבט אל אסון אשר יקרהו. ושמע פרידריך השלישי מלך פרוסיא את שמע מעשה צדקתו ויכבדהו מאד ויתן לו אות כבוד.

חבר לרבנו זה, רבנו יעקב מעיר ליסא בארץ פרוסיא (מ' 5592 – 1832), בעל ספר חות דעת וספר נתיבות המשפט, היה “אדם גבור בתורה”, כי תורתו מלאה חיל ועז.

ורבנו משה סופר (מ' 5600 – 1839) יליד פרנקפורט, המורה הלכה לכל ישראל בתשובותיו אשר נקבצו אל ספרו “חתם סופר”, אשר עמד בימי ילדותו לפני גדולי ארצו, היה מרבה ישיבה. ויעזוב בימי חרפו את הדרך הקרובה לפלפולי החלוקים אשר נטה אחריה בימי נעוריו, ויחזק בדרך פשט נוח מסתבר ומתקבל. ואף כי רב פעלים היה בתלמודו ובמעשיו הטובים, היה מבחר משא נפשו להעמיד תלמידים הרבה ולהרביץ תורה בישראל. מלבד תורתו אשר מלאה את כל רוחו, קנה לו דעת גם בתורת התכונה, בהנדסה ובזכרונות דברי הימים. אחרי היותו ראש ישיבה בפרוסניץ במדינת מהרן, ואחרי כן רב בעיר מטרסדורף בהונגר, הוקם לרב בעיר הגדולה פרסבורג (מ' 5563 – 1803). ובעצם השנה הזאת אשר יסד הגאון רבי חיים את ישיבתו הנכבדה בעיר ולוזין ברוסיא, יסד רבנו משה ישיבה נהדרה מאד, בחמש מאות תלמידים, בעיר פרסבורג בהונגר. ותצלח הישיבה הזאת, הגדולה בכבודה ובמספר תלמידיה מכל חברותיה בדבר הזה, כי היתה למרכז היהדות הנאמנה לכל עדת ישראל בארץ הונגר עד היום הזה, מעין מרכז המתיבות הקדמוניות בארץ בבל בימי האמוראים והגאונים. ותכבד ישיבת פרסבורג בעיני ממשלת קסרי אוסתריא, עד כי פטרה את תלמידיה מחובת הצבא ככל אשר פטרה את חנוכי הכמרים הקתולים. וכל הקהלות ורבניהן בהונגר נתנו יד תחת רבנו משה, עד לבלי הפקד לראש ישיבה עד היום הזה, כי אם את אחד מצאצאיו. כי הכירו בו כי הוא עשה בישיבתו את הונגר למקום תורה. ובהיות הישיבה המקור הגדול לתורה בארץ ההיא, יחשבו כל רבני הארץ לתלמידיה והדבר הזה יתן לב אחד לכלם. מלבד גדלו בתורה, היה רבנו זה גדול מאד בצדקה ובמעשים טובים, ממעט בצרכי גופו וגומל חסד ודורש טוב לכל אדם, אב נאמן ורחמן לתלמידיו אשר אהב בכל נפשו, ושוקד על תקנות עירו. אך משא פנים לא ידע, מדברותיו אשר נשא בבית הכנסת היו נמלצות ויורדות חדרי לב. וברפורמא לא חדל להלחם כל ימיו.

וגליציא אשר היתה למדינה אוסתרית, היתה גם היא כאחיותיה פולין וליטא אשר נהפכו למדינות רוסיות, מלאה חכמים וסופרים בגבול התלמוד וההלכה אשר לא נבדלו הרבה איש מרעהו בכשרונם ובשיטתם ובדרכם הסלולה ובאה מאז. אחד מגדולי גדוליהם היה איש צנוע נחבא אל הכלים, הלא הוא הגאון האדיר רבי אריה ליב, הרב בעיר סְטְרִיא (מ' 5573 – 1813) בעל הספרים הנפלאים “קצות החשן” לחשן המשפט, “אבני מלואים” לאבן העזר וספר “שב שמעתתא”. כל לומדי ספריו ישתוממו על עינו החדה השוזפת כל דק וכל נעלם במעמקים ועל כחו להוציא אותם לאורה. ומאנשי השם היה בעת ההיא הגאון הנכבד והעשיר רבי אפרים זלמן מרגליות (מ' 5588 – 1828) בעיר ברודי. תורתו היתה רבת פנים ונוטה הרבה לדרך הבקורת. דומה הדבר כי נוח וטוב עין היה גם לאלה אשר לא הלכו בדרכיו, על כן כבדוהו גם הם בכל לב וישירו תהלתו ויקוננו על מותו¹⁶.

אולם ככל אשר חזקה יד שומרי משמרת הקדש האלה, לנצור תורה בתלמידיהם מקיר בית מדרשם וביתה, ככה קצרה ידם, בבוא הרפורמים לשום מצור על מקדשם זה להוריד לארץ עזו, בכלי מפצם אשר בידם, לאמר בכח הלשונות ולמודי החול אשר בהם גברו הרפורמים הצרים על התמימים הנצורים. אך פתאם התנשא כגור אריה, איש כבן שלשים שנה, חגור בכל כלי מלחמה ההם ובכח עטו אשר היה לחרב פיפיות בידו, החלה לפרוץ הרוח המדכאה בלב יראי ה' פנימה מימי פרידלנדר והנריטה, ותתלקח ותהי לאש אלהים, ככל אשר נצתה האש העצורה הזאת בדבר אליהו, בימי אחאב ואיזבל. תחלת דברי האיש הזה, אשר נגלה בראשונה לעדת קוראי דבריו, בשם “בן עוזיאל”, היו תשע עשרה אגרותיו אשר קרא להן “אגרות צפון”, בהן החל לערוך ליהדות העתיקה דמות אשר למול יפיה אמתה והדר גאונה תראה הרפורמא כשיטה דלה עלובה ונכלמה, אשר תמוֹג מאור פני הדמות ההיא. האגרות האלה עוללו עלילה רבה מאד בהראוֹתן לעיני הקהל. אך באמת לא היו הן בלתי אם קול האות הראשון לשיטה מסוימת מלאה עוז ואורה. אשר נראתה במלוא רחבה אחרי כן.

ככל אשר הסופר המסתתר עוד בשם בן עוזיאל, החל לערוך את חציו אל הרפורמא לפגוע אל לבה, ולהכשיל את כל כחה, ככה החל איש צדיק תמים לגדור פרץ גדול אשר פרצה הרפורמא, בהכריתה מפי אנשי בריתה את תקות שיבת ציון. בקצה גבול פרוסיא בעיר תורן¹⁷ היה איש תם וישר וגדול בתורה אהוב וחביב, ושמו רבי צבי הירש קלישר (מ' 5635 – 1874). ויהי כי אהב הרב הזה את ה' בכל לבבו וינהה אל חמדת ימי הקדם, אל הימים אשר נכון היה בית ה' בראש הר המוריה. ויבא בכתובים עם רבנו עקיבא איגר ועם רבנו משה סופר, וישאל וידרוש אם טוב בעיני ה' לעבוד עבודת בית המקדש בהר האלהים, בטרם בוא עוד יום ה' הגדול (5590 – 1830). וישימו שני גדולי הדור את לבם אל הדבר ויחקרו וידרושו. בקרב השנים קרמו פני הענין הזה ויהי לחפץ מלא עצה ותושיה. ותהפך בלב רבי צבי קלישר תקות עבודת הקדש בידי בני אהרן, לתקות עבודת אדמת הקדש בידי בני ישראל, ויקרא הצביון, אשר אליו נשא הצדיק הזה את נפשו, “ישוב ארץ ישראל”. ויהי עוד ישוב ארץ ישראל לצחוק בעיני רפורמי אשכנז, ובעיני כל משכיל למינהו ולדבר רֵק גם בעיני מרבית התמימים. אך בעיני יחידי סגולה הצופים למרחוק, היה הדבר למשא נפש ולאצבע אלהים. ומקץ חמשים שנה היה צביון רבי צבי, לצור המעוֹז לגורל הגוי כלו. ומקץ ארבעים שנה אחרות חתמו ראשי ממלכות כל גויי הארץ את ידם לקים את החזון אשר חזה, ואת ההגיון אשר הגה, לב הרב הצנוע בחביון סתר אהלו כתשעים שנה מלפנים. ואשר עיני כל ישראל צופיות כיום כי גמר החתימה תהיה בחותמו של הקדוש ברוך הוא שחותמו אמת.

ואף כי גם בארצות גרמניא ואוסתריא התנוססו גאונים אנשי שם, בכל זאת היתה כמעט רוסיא לבדה נוה האיתן לתורה. ויתרון היה לה כי מימי רבנו אליהו נכספו בחירי תלמידיו להשכין בְאָהֳלה מעין רוּח מדע עד כי גם ראשית פרי ההשכלה¹⁸ אשר החלה להתרגש בוילנא, עיר ממלכת התורה, המעט ממנה כי חלילה לה להיות לאויבת אורבת לתלמוד ולתורה כלה, כאשר היתה השכלת אשכנז מתחלתה ועד סופה, כי אם למעוז נאמן לשניהם היתה השכלת וילנא מראשיתה. ראשית תבואת ההשכלה הזאת היה ספר “נתיבות עולם”¹⁹ מעשה ידי החכם הנכבד רבי צבי הירש קצינלבוגן, אשר בו הורה ברוב חכמתו המלאה והרחבה, לבחון ולצרוף היטב את פתרון הכתובים על פי מדות רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי. ובחדושיו ובבאוריו הוכיח עד כמה היתה חדה עין רבותינו לקלוע אל השערה, מבלי החטא, אל עצם פשט המקרא. ותחת אשר השכלת אשכנז לא באה כי אם להפר בראשונה את האחוה בין המקרא ובין התלמוד, למען בגוד אחרי כן בשניהם, בא המשכיל הראשון ברוסיא לשום את המקרא ואת התלמוד לתורה שלמה אחת, יחידה ומיחדת. והשכלה כזאת השכלת הבקור והסדור בתורה הכתובה והמסורה, הלא פרי שיטת רבנו אליהו היא.

גם בפולין נמצאו אז יראי אלהים אנשי מדע. התוכן והמהנדס הנכבד אברהם שֱטֶרְן בעיר וַרְשוֹ יֵחָשֵב על גדולי אנשי השם. ובקרב הרבנים היה הרב רבי משה בן אברהם סופר מהיר בשפת פולין איש אשר רוח בו להוכיח לשרי העם הזה וסופריו את דרכם על פניהם בלי כל משא פנים. וכאשר עלה על לב הצוררים אשר בקרבם, להטיל על היהודים אחת משתי אלה, להמיר את תרבות ישראל העתיקה בתרבות פולין הנוצרית או לעזוב את הארץ, ובעלי הטמיעה היו נכונים לקבל בברכים כורעות את המתנה הזאת, הוציא הרב הזה ספר כתוב פולנית בשם “קול עם ישראל”²⁰ שם דבר אל ראשי עם פולין לאמר: “אם אין את נפשכם להתהלך עמנו כאחים, הלא יש לכם לכבד אותנו ככבד בן את אָב. התבוננו בגזע העץ אשר בענפיו אתם מחזיקים, אם לא בתוֹכנו תמצאו את שרשיו! אַל לכם להעמיס עוֹל תרבות פולין עלינו. ובכל היות עצתכם לגרשנו מארצכם עצת שגעון, יבחר העם הישראלי לקבל עליו גם את גזרתכם זאת מעזוב את תורת אלהיו ואת דרכי אבותיו”²¹ זאת וכזאת היתה הרוח הדוברת מתוך משכילי ישראל הנאמנים לעמם ולמולדתם.

אולם מעבר אַחר באה רוח אחרת, לזיף את ההשכלה הטהורה הזאת. הנה רוח השכלת הפרידלנדרים האוהבת לנוע ולמלא את כל הארצות, לא מצאה מנוח לכף רגלה בליטא מקום אהבת התורה וכבודה, ותעש לה כנפים ותבא אל מדינת ואלין אשר שם נבקה רוח התורה מימי מלחמות הקוזקים, ומימי תעלולי אנשי שבתי צבי ואנשי יעקב פראנק אשר התעוללו שם, וישימו שמות בתרבות הישראלית. ויהי בגעת בהם רוח השכלת ברלין ותאֹרנה עיני אנשים מתי מספר מבני הנעורים ומבני העשירים התקיפים²² לנגה ברק המאור הקטן הזה, אשר גם כמהו לא ראו מעודם, ותגעל נפשם בתורת אבותיהם אשר לא העמיקו מעולם לדעת אותה, ולבא עד תכונתה. ותסע ההשכלה הברלינית מואלין ותבא מרת נפש ומלאה זעם ארצה ליטא. ולולא חדל מעט השקט, אשר היה לבני ישראל ברוסיא, באחרית ימי כתרינה ובכל ימי פול ואלכסנדר הראשון, כי עתה לא עצרה ההשכלה החלשת הזאת כח להבקיע על חומת תורת ליטא הבצורה. אך מושל קשה הצורר לישראל קם ברוסיא, תחת אלכסנדר הנוח, אשר שם את ההשכלה הבוגדה הזאת לכלי משחית בידו לישראל לתורתו ולכל קדשיו.

ניקולי הראשון אשר מלך תחת אלכסנדר אביו (5585 – 1825) יחשב על פי מעשיו ועל פי מחשבותיו, בדבר בני ישראל, על מלכי ביזנתי בני דתו אשר איבתם ליהודים היתה לסעיף קבוע וקים בספר תורת ממשלתם. תחת אשר חקי המלכות על דבר העברים לא היו רבים בימי פול ואלכסנדר, בהיות מרבית משפטם משפט יתר יושבי הארץ, והחקים המעטים אשר החקו עליהם, כמעט כלם לא היו רעים, ויש מהם אשר היו טובים, היה מספר החקים שיצאו על היהודים בשלשים שנות ממשלת ניקולי, שש מאות וחמשים וכמעט כלם גזרות קשות. וככל אשר שני המושלים אשר לפניו, לא הטו אֹזֶן לדבות דֶרְשַוִין הצורר, ככה האמין הוא לכל דברי צוררי היהודים האומרים, כי ראש מצות דתם היא לרמות את הנכרים. ויהי מחבל תחבולות שונות למעט את מספרם, להמריצם לעזוב את עמם ואת דתם, ויהי פורק מעל כל יהודי מתנצר את עֹל המסים לשלש שנים, ומרבה מחילה לפושעים וגם לרוצחים בהתנצרם. גם את חמש ועשרים שנות עבודת הצבא חשב למכשיר נאמן להעביר את בני ישראל על דתם. ובגלל דבר זה הרבה את מספר יוצאי צבא היהודים, על מספר יוצאי צבא הנוצרים. תחת אשר יצאו הנוצרים שבעה לאלף יצאו היהודים עשרה לאלף. והכֹפר אשר מצאה יד כל איש עברי כיד כל איש נוצרי, לפדות את נפשו בו מעבודת הצבא, לא הועיל ליהודי, כי אם האסף יאסף אל הגדוד לעבוד שם בגופו למען הרחיקו מתוך עמו (5587 – 1827). אך ככל אשר הקשיח הצורר הזה את לבו הכבד, ככה חזקו את לבם בחורי בני ישראל בקהלת וילנא הנהדרה, להחזיק בתלמודם בכל עוז. ובעצם שנת צאת הגזרה האכזריה, אשר אמרה לצוד בחרמה את כל נער בישראל. נדברו בחורי העיר ההיא להיות לאגודות אגודות שוקדות על התלמוד והפוסקים להלכה, ולהוראה למעשה ביתר עז מתמול שלשם למען הַצֵל את התורה מיד העריצים אשר קמו עליה להשכיחה. וַתִּוָסַדְנָה בשנה ההיא ישיבות ישיבות בעיר ההיא ובבנותיה, אשר נוספו על אלה אשר היו מאז. ונדיבי העם סככו בכל כחם לבלתי תת למשחית לנגוע בשארית נוצרי התורה ההיא ולבלתי הלכדם במצודה אשר פרס העריץ לרגלי כל בני הנעורים אשר בעם עברתו לשומם לעבדי עולם²³. ומזמתו זאת לשום את עבודת היהודים בצבא, גם לכלי משחית לדכא את רוחם ולמעט את מספרם, נתנה עצת בליעל בלבו אשר לא שמעה עוד כמוה לרשע ולאכזריות, כי נגזרה גזרה מלפניו, כי כל איש אשר יתפש בדרך באין שטר־מסע²⁴ בידו ימסר כרגע לצבא; וארבו אנשי בליעל על הדרכים ותפשו את איש עובר אורח, והיה אם לא מצאו בידו שטר כזה ותפשוהו ומסרוהו. ואם ימצאו בידו, יש אשר יקרעוהו בפניו ותפשו ומסרו גם אותו באמרם כי לא נמצא בידו שטר מסע. מאין שומע לזעקת האיש העשוק. וגם הנבלה הגדולה הזאת כאין היא אל מול הגזרה הנבלה האכזריה, אשר תסמר שערת כל שומעיה. שגזרה הממשלה ההיא, לחטוף נערים קטנים בני חמש בני שש מחיק אמותם למען השלם ביצורים התמימים הנקיים האלה, את מספר יוצאי הצבא הנפקדים, וכל ההנחות אשר נתנו לכל יושבי הארץ בדבר הצבא ובתוך הצבא לא נתנו ליהודים. ואם נפקד איש בקהלה ממספר יוצאי הצבא הטל על הקהל לשקול תחתיו אלף רובל או למסור שני אנשים או את ראש הקהל בעד האיש האחד הנפקד. והאיש אשר יעזר לרעהו להחלץ מן השופטים, יתיסר בשוטים בראש חוצות והקהלה אשר ימלט שמה איש מפני הצבא קשה תענש, ותחת הנמלט יֻקח אביו או אחד מקרוביו או ראש הקהל. הגזרות האכזריות האלה הפכו את כל הקהל לעשוקים ולעושקים כי למען הצל איש את נפשו או את נפש בנו, יש אשר מסר נפש אחרת מישראל למען מלא את מספר הפקודים, אף נמצאו אנשי בליעל גונבי נפשות אשר עשו להם דבר זה לעסק נושא פרי. ולא רק נפש תחת נפש לקחה הממשלה כי לא מאסה לקחת נפש גם תחת ממון ואם יגיע עד סך אלפיים רובל, המס אשר קצרה יד הקהלה לשלם במועדה תענש בהלקח ממנה איש יהודי לצבא.

מלבד כל אלה זמם שתי מזמות המכחישות זו את זו, האחת היא להסיע כל נפש מישראל מן המקומות אשר שם רב מספר בני עמה, למען הרחק אותה מאחיה עצמה ובשרה, ומדרכי אבותיה עד אשר תאבד בגוים ומגמת המזמה השנית היתה להדיח את ישראל אל מקום אשר לרוסים אין יושב בו, או אשר יושביו הרוסים מעטים, לבלתי היות היהודים במוסרם הישראלי, למכשול למוסר המוני הרוסים הטוב הזך והנקי. סוף דבר לא מצא המושל הזה בכל ארצותיו הגדולות מקום כטוב בעיניו לשארית ישראל הנדחה.

למען העבר כל זכר יהודי מעל מראה האיש העברי, גזר לקצץ את פאת ראשם, לגלח את זקנם ולהעביר מעליהם את הבגדים אשר היו רגילים ללבוש אותם והיו השוטרים סוחבים אל בית הפקידות נשים כבודות וצנועות מישראל לפרוע שם את ראשיהן ובהמצא שם אשה מגלחת ושקלה חמשה רובל כסף ענושים וגם על רב העיר נתן עֹנש על עון האשה אשר התגלחה בחדרי ביתה ותמר נפש יהודי פולין על גזרת התלבשת הזאת ויחבלו תחבולות שונות לבלתי מלא אחריה. כל האכזריות והבזיונות האלה הניאו את לב בני ישראל מהאמין גם במעשיו, אשר נראו כעין טובים, בדעתם כי מידו לא תצא להם הטובה.

כי בכל גזרותיו האכזריות, שוה את נפשו כאומן חכם וצדיק ומורה לצדקה ומדריך נאמן לחללי ידיו. בשנה השנית למלכו (5586 – 1826) נוסד על פי פקודתו בעיר וַרשא בית ספר ביד אַיזנבום, בשם בית מדרש לרבנים לגדל בו רבנים, אף כי לא יצא ממנו אף רב אחד. ראשית מתנת בית מדרש זה לישראל היתה, על פי טעם ניקולי וברוחו, בּוּכְנֶר, אחד ממורי הבית הזה ותלמיד מובהק לצורר היהודים הַכָמָר כיאריני, הוציא ספר גדופים על התלמוד²⁵ בעוד שתי שנים נוסדו על פי פקודת הקסר בית ספר בריגא ביד מנחם לִילְיֶנְתַל, באודסא ביד בצלאל שְטֶרן, ובקישיניף ביד יעקב אַיכנבום. ומשכילי ואלין ופודול וחברותיהן, ודוקטור רוטנברג בראשם, נוסדו יחד לאגודת “שוחרי אור והשכלה” ותשלח האגודה את סעיפיה גם אל בריסק ואל וילנא, ויוָסדוּ גם שם סניפים לאגודה ההיא. ולילינתל ורוטנברג באו בכתובים עם משכילי אשכנז. אך נראים הדברים כי ראש משכילי וילנא החדשים, המליץ מרדכי אהרן גינצבורג (מ' 5606 – 1846). אף כי נטה גם הוא אל השמאל, לא הלך בעצתם בדבר הזה, ודרשני הרפורמא וחבריהם לא ישרו בעיניו להיות יועצי יהודי רוסיא ומדריכיהם. ונכבדי היראים בוילנא בכל הוקירם את ערך החכמה המלאה והיצוקה בכל גופי מדעיה, לא טחו עיניהם מראות את הבוקה אשר בהשכלה הצעירה ולא פתחו לה שערי קהלתם. ותעבורנה כעשר שנים משנת הוָסד בתי הספר בערי ואלין וקורלנד, עד אשר בא אליהם לילינתל להגיד להם בשם הקסר את חפצו לכונן בתי ספר בעירם. ובכל זאת לא נחפזו למהר לענות אמן חטופה על שאלתו, עד אשר חקרו את לילינתל אם יודע הוא נכונה, כי אין עם לבב הקסר להסב את לב נערי בני ישראל בדבר זה מאחרי היהדות. ולילינתל איש תם היה וישבע כי לוא ידע, כי יש עם לבב המושל כזאת, כי עתה חלילה היתה לו להיות המוציא והמביא בדבר כזה. ויען כי בעצם חנוך מסודר לא מצאו ראשי קהלת וילנא כל דֹפי, נעתר הצדיק רבי חיים נחמן פרנס ראש הקהלה והרב הירא והשלם רבי זאב ואלף מגיד מישרים בבית הכנסת הגדול, להרים ששת אלפים רובל מקופת הקהלה ליסוד בתי הספר. אך אנשי מינסק לא אבו להאמין לדברי לילינתל, וישיבו את פניו ריקם, ויניאו גם את לב קהלת וילנא מהקים בתוכה בית ספר. ותעל חמת דורשי האור והשכלה באפם עד להשחית, וידרכו בגאוה ובוז על רועי ישראל הנאמנים, ויחליקו לשון אל תקיפי פקידי הגוים, וימהרו ויוציאו קול קורא מלא נאצה. ויפצרו בשרי הממשלה למהר לכונן בתי ספר בכל עיר ופלך, לרדוף את רבי החסידים, להוריד את הרבנים גאוני התורה מעל כנם, ולהביא תחתיהם דוקטורים מגרמניא לשומם לרבנים, להעביר בתי הדינים ולקבוע תחתם כונסיסתוריום²⁶ בטעם הצרפתי, למעט או להעביר את למוד התלמוד ולסדר תחתיו קתיכיסמוס²⁷, לאסור את הנשואים לפני מלאת לצעירים עשרים שנה, לאנוס את היהודים ביד חזקה לשנות את מלבושיהם ולהפיל תחנתם לפני הממשלה הרחמניה להוציא את התנורים מבתי המדרש ומחדרי תפלת החסידים. כל משאלות דורשי האור השמורות עוד בקול הקורא ובמכתביהם יפיקו רוח משטמה לאחיהם התמימים, רוח חמת מציק רודה באף בגאוה ובוז²⁸. וכל מחשבת בצעם דוחקת ובולטת מתוך דברי העסקנים הזריזים במכתביהם, לעשות את השכלתם הקלושה והקפויה קרדום לחפור להנאתם הגסה²⁹. על כן מרה נפש קהל העם על המשכילים ותשלח ביניהם רוח רעה. וכאשר נגזרה גזרת גלות על יושבי הכפרים להגרש ממושבותיהם (5602 – 1842) נבאשו המשכילים בעיני העם מאד, בחשדם אותם כי ידם בגזרה הזאת, אחרי אשר החזקו בעיניהם למלשינים גמורים. הגזרה בטלה לפי שעה. ואֻוָרוֹף שר ההשכלה, אשר בידו היה מסור דבר בתי הספר, התאמץ לדבר על לב היהודים כי אין בסוד המלכות חורש רעה על דת ישראל. ולילינתל, הסובב שנית בערי מושב היהודים, לדבר על לבם, הוציא אגרת בשם “מגיד ישועה” (5603 – 1843). אך דומה הדבר כי לא בעיני כל המשכילים ישרה האגרת הזאת, כי המליץ מרדכי אהרן גינצבורג השיב את דבריה אחור, באגרת “מגיד אמת”, אשר הוציא הוא. אך עד כה וכה החל הקסר להחזיק את דברו ולדחוק את השעה, למהר להקים בתי הספר החל וכלה, ואם ימרו את דברו כלה ונחרצה מעמו לגרש את כלם לארץ גזרה. ויוסד בית מדרש הרבנים בוילנא בשבע עשרה שנה אחרי אשר נוסד הבית אשר כזה בורשא. אך עיני לילינתל לא ראו עוד את הבית החדש הזה בהוסדו בוילנא. כי נגלה לו כי אמנם נמצאו בין בעלי בריתו דורשי האור אנשים אשר אין לבבם שלם עם ישראל ועם דת אבותיהם, ואשר נטו בסתר אחרי אורֹף, להקים את מזמות הקסר, ויקם ויברח פתאם מלא פוקה ומכשול לב לאמיריקא.

ומלבד עצת הטמיעה, אשר זמם ניקולי כל ימיו להטמיע את עם ישראל שנוא נפשו בתוך עמו הרוסי להיות עמו לגוי אחד, ומלבד החכמה הרוסית והמוסר הרוסי, אשר אמר לזכות בהם את ישראל, ואשר הציק לו במתנותיו אלה עד מות, החל בשנות מלכותו האחרונות, להלאות את העם המרדף הזה בתלאות חדשות, כי חלק אותם לחמש מחלקות – “רַזְרְיַדִים” בלשון רוסיא – (5611 –1851) הלא הם סוחרים, אכרים, אנשי מלאכה, תגרים, אשר על מחלקתם נחשבו גם הרבנים משרתי הקהלה ואנשי הלמודים, והמחלקה החמשית הם העניים אשר אין להם עסק קבוע. על אנשי המחלקה החמשית הזאת נגזרה גזרה לחשוב אותם כמתגוררים³⁰. אשר אין מקום להם, להכביד את עֻלם מעול כל היהודים, להתאמץ בכל עוז להמעיט את מספרם או לאסוף אותם אל הצבא. להחמיר עליהם גם בתוך הצבא בחומרות יתרות, או לגרשם כלה מן הארץ. גם על ארבע המחלקות הראשונות יצאה פקודה נמרצה כי אם לא יגישו את עצומותיהם אל הפקידים עד עת מועד ידחו גם הם אל המחלקה החמישית באין אומר השב, ככה יצאה הגזרה לבער מעל פני הארץ בני אדם אשר רישם ומחסורם הוא כל חטאתם.

בימי המושל הקשה הזה התקומם עם בני פולין (5591 – 1831) לפרוק את עלו מעל צואריהם. ויתנדבו גם היהודים להיות זרוֹע להם וישיבו השרים הגאיונים את פני היהודים המתנדבים מהתחבר אל צבאותיהם באמרם, כי תועבה היא לעם נדיב כעם פולין לערב את דמו הטהור בדם בני ישראל בשדה המערכה, כי גבה לב העם הזה מאד ולא זכרו להם את גבורת הגבור הישראלי בֶּרְקוֹ יוֹסִילוִֹויץ אשר נלחם זה כשש ושלשים שנה לפנים בראש גדודי יהודים גבורים על יד קוֹשצושקוֹ הגבור הפולני לפני שערי ורשוֹ. ויהי המעט מן הגאים כי הדפו את בני ישראל ויכלימום ויחר אפם בנכלמים ההם ויתנו עם בוגדים ומרגלים חלקם ויתפשו כמה אנשים מן היהודים וישפטום משפט מות על בלי עול בכפם. אולם בהמלט מבחר שריהם אל צרפת מפני ניקולי קסר רוסיא אשר הפך את ידו הקשה על ארצם אחרי אשר נגפו לפניו, היתה רוח אחרת עם אנשי הלב אשר בקרבם, בהכירם כי כוס החמה אשר השקה אותם ניקולי הרוסי, היא הכוס אשר שתו ממנה בני ישראל זה אלפי שנים מיד נבוכדנאצר הכשדי ומיד אספסינוס הרומי, ויערכו אגרת פתוחה דוברת שלום אומרת כבוד “אל עם בני ישראל” אשר בה התודו על עוֹנם וידרו נדר כי בשוב שבותם יזכוּ את בני העם העתיק והנהדר הזה בכל מיני זכוי וישישו להיטיב להם ככל אשר תמצא ידם.

ובדור ההוא אשר נראו פרצים בבית ישראל, אשר פרצו הרפורמים באשכנז ודורשי האור ברוסיא, נפל דבר בארץ הקדם, אשר החל להעיר בחזק יד את כל נפוצות יהודה להרגיש ולהכיר כי בני עם אחד הם:

מחמד־עלי פחת מצרים אשר התפרץ מפני אדניו השלטן וימלוך בסוריא פקד על השליט שריף פחה המושל בשמו בדמשק, להתרצות בכל מעשיו לממלכת צרפת בעלת בריתו, ולהאיר פניו אל כמרי הקתולים החוסים בצלה. ונזיר נוצרי היה בדמשק ושמו תומש, ויהי היום ויתקוטט עם גמל³¹ ערבי בשוק ובעברתו גדף גדופה עזה את האשלם, וידוֹר הגמל נדר להמית את הכופר הנוצרי וגם סוחר מושלמני אשר היה שם התגעש לעשות כלה בנזיר המגדף. אך הבליג על כעסו ויתאפק וילך בחרי אף³². ותומש הלך לדרכו גם הוא. מקץ ימים יצא הנזיר תומש ונערו מִטִירָתוֹ ולא שבו עוד ולא נודע אנה באו (פברואר 5600 – 1840). עוד הנזירים מבקשים את חבריהם האובדים והנה הקול נשמע כי הסוחר הערבי אשר התעבר על הנזיר המגדף נמצא תלוי בביתו³³ ותצר לשריף־פחה השליט מאד, כי קרוב היה ריב להתגלע בין המושלמנים ובין הנוצרים. כי קרוב הדבר מאד כי הסוחר הערבי הרג את הנזיר בקנאותו לדתו, וכי מיראתו את חרב המשפט שלח אחרי כן יד בנפשו, ובכן ידרשו הנוצרים את דם הנזיר מיד המושלמנים ובהחקר המשפט הזה בידי השופטים, הלא ישובו להזכר הגדופים אשר גדף הנזיר הנוצרי את האשלם וקמו המושלמנים לריב את ריב דתם מיד הנוצרים. על כן שמח שריף פחה בבוא אליו רַטִימֶנְטוֹן, מלאך צרפת היושב בדמשק, לפקוד את דמי הנזיר ונערו על בני ישראל ולבקש ממנו למלא את ידו לעשות בהם שפטים ויתן לו השליט את שאלתו. ורטימנטוֹן איש איטלקי, אשר נטמע בין הצרפתים, ואשר שם לנפשו שם גרף, היה איש עָוֶל עושה רמיה אשר גֹרַש מאי סיקיל, ואחרי כן מעיר טיפליס, על מעשה תרמיתו³⁴. וישימו אנשי רטימנטון עלילות דברים על שבעה אנשים מנכבדי העדה, כי המה הרגו את תומש ונערו ויקחו מדמם ללוש בו את המצות, ויתפשום וידושו את בשרם ויפצחו את עצמותיהם וייסרום באכזריות פראים אשר לא נשמעה כמוה מימי שופטי הבולשת בארץ ספרד; ותקטן עוד זאת בעיני הקתולים ויעבירו גם העבר את השמועה בעתוני אירופה, כי שופכים בני ישראל דם נוצרים, למען שים אותו במצותיהם. ויהי מֶרְלָטו³⁵ מלאך אוסתריא האחד, במלאכי כל הממלכות היושבים בדמשק, אשר עמד לימין ישראל ויקנא להם ככל אשר מצאה ידו.

ובהגיע השמועה הרגע לארצות אירופא קם המליץ הגדול יצחק כֶרֶמְיָהו³⁶ מפריז (5640 – 1880) וילך לונדונה, אל המקום אשר שמה נועדו אדירי ישראל היושבים באנגל. וַיִוָעֳצו ויחלו את פני הממלכות האדירות ויתנו כתבים ותעודות ביד כרמיהו וביד השר הצדיק משה מונטיפיורי. וימלאו הנאספים את יד שניהם ללכת מצרימה אל מחמד עלי המושל ולדרוש משפט אחיהם בשם כל ישראל. ותלך גם הגבירה יהודית הצדקת אשת מונטיפיורי ושלמה מונק החכם עמם. ותתן ויקטוֹריא מלכת אנגל את אֳנִיתָה לשני מלאכי ישראל ולאנשיהם אשר ברגליהם. גם שרי עם אנגל הנוצרים נאספו יחד וַיְחֳוו דעתם כי בני ישראל העשֻקים המה הצדיקים. וצורריהם הם הרשעים. ויבאו מונטיפיורי וכרמיהו מצרימה, ויעמדו לפני מחמד עלי, ויקדם המושל את פניהם בכבוד. וישלח מקץ שלשה שבועות את דברו אל שריף פחה השליט אשר בדמשק לקרוא דרור לכל האסירים. ויתאספו כל בני ישראל ונכבדי בני ערב היושבים בדמשק ויביאו בכבוד ובהמון לב את העשוקים הרצוצים לבית הכנסת ויודו את ה' על פדות נפשם ויברכו את אחיהם השרים אשר קמו להם לגואלים.

ומונטיפיורי נסע עירה קושטא, ויעמוד לפני השולטן אבדול־מגיד. ויוצא השלטן דבר מלכות לבלתי עולל עוד על ישראל עלילות דם בארצותיו כל הימים. ויהי שם מונטיפיורי גדול ונכבד בישראל למן העת ההיא והלאה.

גם באי רוֹדוֹס³⁷ התעוללה עלילה כזאת בשנה ההיא על בני ישראל ויסע השר נתנאל רוֹתשילד אל השלטן לפני צאת עוד מונטיפיורי וכרמיהו. ויפקד השלטן שופטים ותצא כנגה צדקת העשוקים. ולא ארכו הימים וכל הרעה אשר הביא שריף פחה על אנשים נקיים, כלתה אל ראשו. כי מצא בו מחמד עלי קשר וישלח את מלאכי זעמו ויאסרוהו בכבלי ברזל ויביאוהו מצרימה ויסירו שם את ראשו מעליו.

ודבר הצרה הזאת ודבר הפדות הזאת ומעשה מונטיפיורי כרמיהו ונתנאל רותשילד ויתר אדירי עם יהודה העירו בלב בני ישראל את הדעת הנרדמה בקרבו כי כל נפוצות ישראל גוי אחד היא ואם אין הוא לו מי לו.

ומלכת אנגל הרחמניה ידעה את לבב מונטיפיורי ואת המון לבו לעמו, ויהי בשובו מדרכו ותמלא את ידו לשום על דגלו שם ירושלם לאות לבית אבותיו.

קרוב הדבר כי עלילת דמשק ותוצאותיה והליכות נכבדי אחיהם בצרפת ובאנגל, החלו לפקוח את עיני אנשים מן המשכילים, כי עם בני ישראל לא המון חשֻכים הם וכי לא ביד “דורשי אור והשכלה” החושבים את העם הרוסי ואת תרבות מוֹסקוֹ לצלם דמות הגדולה והתפארת תנתן ישועת ישראל.

ואחרי הוסד בתי מדרש הרבנים בוילנא ובזיטומיר נחו מעט מעט הלבבות מרתיחתם, כי המשכילים המעטים אשר מחשבתם היתה לטובה, הכירו מהר עד כמה נכזבה תוחלתם. וקולות נשמעו מפי חכמי לב כי בית מדרש זה “בית מנגע הוא ומשחתו בו מראשיתו”³⁸ וכי דרך צידת נפשות הצעירים בחלקת שפתים, אשר החזיקו בה “דורשי האור”, ועֶברתם הקשה השמורה לזקני אחיהם התמימים, דרך רעה היא, וכי הדרך הישרה והנאמנה היא לא לגנוב את לב העם – – כי אם לקנותו באהבה וברחמים – – בחכמה ובמליצות האמת³⁹. וכי זקני וילנא, המתעבים את הבית ההוא, לא מורדי אור ושונאי מדע הם, כאשר הוציאו דורשי האור דבת שוא. כי “מה מתנגדי בית מדרש הרבנים דורשים? ומה עם ישראל בכל ארצנו דורש? הלא רק תורה ויראת ה' עם חכמה ומדע”⁴⁰ על כן יש “לשוב ולטהר את הבית, לחדשו ולכוננו על מוסדות התורה והחכמה, כרצון התורה וכרצון הממשלה הרוממה וכרצון כל עם ישראל”⁴¹.

ומכל עדת משכילי רוסיא לא נמצא איש אשר לו יאמר חכם מובהק, בלתי אם החכם יצחק בר לוינסון (מ־5620 – 1860), איש קרמניץ. עני ודל וידוע חולי היה איש זה כל ימיו. אך כרפיון כח גופו גבר כשרונו. מלבד אשר רחבה דעתו מאד במקרא בתלמוד, בחקירה בקבלה, בלשון עברית ובדקדוקה במליצה ובשיר, קנה לו דעת רחבה בלשונות הקדמוניות והחיות ובמדעים. ויאהב מאד את התרבות ואת המדע, אך לפי העולה מדברי ספריו יש להחזיק כי מכל אלה אהב את עמו, את היהדות ואת שלום ישראל ואת כבוד תורתו. ובראותו את הצרות אשר החלו להתרגש על ישראל בעלות על כסא רוסיא הקסר ניקולי, המתאנה להם, כי עם לא בינות ולא מוסר הם, ויקם ויערוך ספר אשר קרא לו “תעודת ישראל” אשר בו העיר את רוח העם לכלכל את למודי התורה בסדרם הראוי, לשקוד על המקרא ועל דקדוק לשון אבותינו, ללמוד את שפת הארץ ולאחוז במלאכה. ועם זה חִבֵב על קהל קוראיו את התורה לכל מקצעותיה ואת רוח המוסר אשר ישאף האיש העברי מתורתו, עד כי היה הספר לרצון לתועלת ולשעשועים לכל קורא בו. ובהגיע שֵמע ספר זה אל בלודוף שר ההשכלה, נתן את חן הספר ואת חן בעלי בעיני ניקולי, ויחנהו ויתן לו הקסר אלף רובל. ומני אז היה משפט פקידי הממשלה לדרוש עצה מפי לוינסון, מדי היות להם דבר על אודות השכלת היהודים. גם “דורשי האור וההשכלה” אשר מלכות רוסיא נראתה בעיניהם כמלכות שמים התרפסו לפניו ויראוהו כראות פני בן עליון למן היום אשר האיר הקסר הרוסי את פניו אליו. ברוח ספרו “תעודת ישראל” כתב את ספרו “בית יהודה” אשר בו העמיק הרחיב עוד יותר את ענינוֹ. הרוח המחיה את ספריו כלם, היא רוח סנגוריא⁴². בשני ספריו הנקובים זה מעט, הוא סנגוֹר, לאמץ מליץ מגיד יֹשר, לתורה ולישראל בכללם. ספרו הגדול “זרובבל” הוא סנגור ומגן אדיר וחזק לתלמוד ולמעשה המצוה בפני איש מומר מסית שפל אנשים, נשכר בכסף נמאס, אשר כתב ספר מלא גדופים בשם “נתיבות עולם”. וגם ספר “ימין צדקי”, (אשר לא הודפס עוד) הוא מלחמה קשה בדוברים עתק על תורת רבותינו. ואת ספרו “תער הסופר” ערך לקראת דת הקראים אשר קמה לצרה לתורתנו מקרב ביתה, להרים יד ברבותינו ובתלמודם, ואשר בימי לוינסון הרימה ראש בהיות המלשין הכוזב אברהם פירקֹוִיץ למעוז לה בזיופיו. ולהשיב אחור את טענות סופרי הנוצרים על דת ישראל, על ארחות חייו ועל טהרת מוסרו, כתב את ספרו הדגול “אחיה השילוני”. שם קם למליץ גם להמוני ההדיוטות בישראל להודיע עד כמה הם נעלים במוסרם הטוב, בטהרת חיי ביתם, בשכלם ובכשרונם על המוני כל העמים האחרים השוקטים על שמריהם. כל הספרים האלה הם אוצר דעת ישרה, טוב טעם ותוכחת דברי אמת, לכל קוראיהם. אך לפלטה גדולה ולהצלת נפשות מִכֶלֶא, ממכאובים וממות, ואת כבוד תורת אלהי ישראל מבוז ומדבת שוא, היה ספרו “אפס דמים” המכזיב את העלילה הנתעבה עלילת דם, אשר שבה להתעורר בארצו ובימיו. הספר הזה אשר תרגם ללשונות רבות היה פעמים הרבה למליץ נאמן, גואל ממות לנפשות נקיות.

הסופר החכם הזה, בכל חבבו את התרבות הכוללת ובכל שחרו אותה, היה מקנא קנאה גדולה כל ימיו לכבוד היהדות הנעלבת. וירב את ריבה בחזקה מיד ההוללים המתחכמים המלעיבים בה, ובמר נפש יקרא: “הה, מה עלתה בימינו כי כל כך הותרה הרצועה לדרוש דרשות של דופי – – כי יבאו הרוס דבר המקובל באומה לקדוש וגדול מימי קדם – – ובעקבה ידברו רוש מהול בנופת נגד הנבואה – – יסירו את הנזר והעדות מנשיא אלהים, ויעטרו בכתר מלכות קדקֹד בכור השפחה! – – נגד הכופרים הללו החדשים ראוי ונכון לדבר ולהרוס עניניהם בכל מה שאפשר”⁴³. בסופרים הצעירים העיד לאמר “אל תצאו בעקבי קצת מחברי זמננו הדוברים עתק על קדמונינו וכנגדם הרבו לחנוף את החדשים”. הוא היה מן הראשונים אשר שזפה עינו את זיופי אבן רשף הקראי ואת שקריו ואשר הוכיח כי מטה העוז אשר שלח פירקֹויץ מקרים לרדות בו את היהודים הרבנים הוא "משענת קנה רצוץ כזבי הקראים החדשים המתהללים במתת שקר שמהם למדו אחינו בני ישראל שלמות לשון עברית וחכמת הפלוסופיא אשר באמת הוא בהפך⁴⁴. גם באוֶלת הקשורה בלב מתחכמי הדור האומר כי??? העמים יודעים לבאר את המקרא יותר מבני ישראל נלחם בכל כחו ותהי לו מלחמה גם בגיזיניוס ראש חוקרי המקרא הנוצרים בדורו ויתלוצץ בשבושיהם אשר ישבשו את הכתובים ובתקוניהם אשר יתקנו⁴⁵. סוף דבר כל ספריו ומאמריו יעידו כי נאמן היה הסופר והחוקר הגדול יצחק בר לוינסון ליהדות העתיקה בכל לבבו.

אך נפש העם נקעה מכל המשכילים, גם מן הטובים אשר בתוכם כי לא האמינו להם. ויחשב בעיניהם כל קהל המשכילים כעדת עוברי תורה. כי עין הקהל בחנה היטב, כי בית מדרש הרבנים, אשר אליו נשאו המשכילים את נפשם, היה, הוא ופקידיו ומוריו, למכשירים ביד הממשלה להמריד את התלמידים בדת ישראל, להשניא אותה עליהם ולהסב את לבם אל הנוצריות הרוסית. והמכון הזה אשר הוקם לאויב ולאורב לישראל ולרוח חייו, הוטל על היהודים לכלכל את כל מחסוריו מכיסם. על כן אבדה בקרבם האמונה לקסר הזה: גם בדבר המלכות אשר יצא מלפניו, לתת לכל איש יהודי אשר יאבה לעבוד את האדמה, נחלת שדה ובית מושב וחפשה מעבודת הצבא לו ולבניו חמש ועשרים שנה – גם בפקודה זאת לא האמינו כי תהיה לטובה. והליכות האנשים הגסים, אשר הפקדו על הפקודה הזאת להשלים אותה, מקרב זקני פקודי החיל אשר מלאה צבאם, הרבו עוד להסב את לב העם מאחריה ויחשבוה לגזרה רעה. והמצוקות אשר הציקה הממשלה למלמדים העניים, והעלבון והבזיון אשר נהגו פקידי הממשלה בהשלימם את דבר גזרת התלבושת והגליות אשר הגלו היהודים מן הכפרים, והערים חמשים וורסט⁴⁶ מן הגבול, הוסיפו עֹני על עֹני חשד על חשד ומרה על מרת נפש.

ובהיות המשכילים היוצאים והבאים לפני הממשלה הצוררת הזאת, היתה ההשכלה לסמל הקנאה המשלחת מדנים בין אחים. תופשי התורה נזורו אל בתי המדרש וייראו להושיט עוד יד אל המדעים, אשר בשמם עשו המשכילים את כל מעשיהם. אך לעומת זה עמדו על משמרתם באמונה רבה ובישרת לב, וישׁימו את כל לבבם להגדיל תורה; ואף עלתה בידם, למרות עיני צורריהם המשכילים אשר יקשו להם מוקשים רבים, ויצוּרוּ ויחתמו תורה בתלמידיהם, אשר רבים מהם היו לגאונים גם בתורה גם במוסר ודרך ארץ. אך בשנאתם את המשכילים, מאסו גם בדעת לשון הארץ, לרע להם ולעמם מאד. כי לוא ידעו רבני העם את לשון הארץ, כי עתה היה כח בהם לעמוד על נפשם ועל תורתם בחיל בכבוד ועוז. כי אנשי לב היו, אנשים אשר רוח בהם. ודעת הרבנים החדשים בדברי תורה וישראל היתה דלה וקלה וכל חכמתם אשר בה גברו על גדולי הרבנים לא היתה כי אם הלשון לבדה.

למופת לגדולי רבני הדור ההוא לצדקתם ולטהרתם, אף כי לדאבון לב נקעה נפשם מן היתרון הקטן האחד אשר היה למשכילים, יהיה לנו אחד מגדולי חבריהם הלא הוא הרב רבי ישראל מעיר סלאנט (מ' 5643 – 1883) ראש ישיבה בוילנא. הרב הזה אשר לא הפיל כמלוא שערה מדרכי אחיו הרבנים היה גאון מופלג חסיד טהור בכל מיני טהרה. ותאות לבו הזך כעצם השמים היתה להשגיב את רוח התורה ולקדש את העם במצותיה ולמלא את גופי המצות רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה'. ואף כי היה דובר שלום לכל איש ולבו רחוק מאד מהבזות כל דבר כשרון ומדע, הכיר כי עת להפריד את קהלת עם הנאמן ליהדות העתיקה מעדת המשכילים וייסד אגודת לומדי מוסר לאמר ועדת אנשים אשר על יד תורת ההלכה אשר ילמד איש איש כפי ערכו במשנה או בגמרה או בפוסקים, יקבע שעות בכל יום להעמיק בדברי המוסר אשר בפי רבותינו הקדמונים וגם בספרי המוסר אשר בספרי חכמי הדורות ולהגות הרבה בספר חובת הלבבות ומסלת ישרים. וידבר על לב המדפיסים להוציא לאור את ספר תקון מדות הנפש לרבי שלמה בן גבירול ואת ספר חשבון הנפש לרבי מנדל מסטנוֹב ויפץ את הספרים האלה בין תלמידיו לומדי המוסר. ומלבד המוסר היוצא מן הספרים האלה לתלמידיו אשר היו נועדים בכל יום ללמוד שם יחד ולעורר איש את רעהו אל הדרך הטובה והישרה, היה רבי ישראל מטיף בכל מקום בואו בקהל עם בבית הכנסת על המאור שבתורה ועל חובת כל איש ללמוד מלאכה ולהתפרנס ביגיע כפו ולהיות אזרח נאמן לממשלת הארץ אשר הוא יושב בה. והממשלה הרוסית אשר נודע לה מפי מרגליה עד כמה נאמן לה הרב החסיד הזה אמרה להקים אותו בראש בית מדרש הרבנים אשר היא יוסדת. אולם בכל אמונתו לממשלת הארץ נער כפיו מהיות לכלי מעשה ביד האכזריה הזאת וביד אנשי מעשיה, ויתחמק בלט מעיר וילנא וימלט אל קובנו וישם את אחד בתי מדרשיה למרכז ללשכות לומדי המוסר אשר נוסדו בכמה ערים במדינות ליטא זאמוט וריסן.

רבי ישראל היה איש רב פעלים וחוקר נפשות מעמיק מאד ומטיף מליץ מהיר להביע את הגיוני לבו לשומעיו אך בעצם דעותיו על רוממות ערך המוסר והטהרה והקדושה לא היו נופלים ממנו כל חבריו יתר גדולי הרבנים. אך בלבם לא היה די עוז ובפיהם אין כח כמהו.

כאשר כהתה אז רוח בני ישראל ברוסיא, העיר ה' את רוח אחיהם השר החסיד משה מונטיפיורי ואת רוח אשתו הגבירה יהודית ויקומו וילכו ויבאו פטרבורגה (י"ב ניסן 5606 – 1846) ויעמוד מונטיפיורי לפני הקסר ויפל את תחנתו לפניו על אחיו האמללים הנתונים ברעה ובחרפה. ויט אליו ניקולי חסד ויגד לו כי את טובת ישראל הוא דורש. וייעצהו לבקר את הערים אשר רבים שם בני ישראל ולהתבונן אל מחסוריהם. וילך הוא ואשתו ואליעזר הלוי איש ימינו עירה וילנא, ויצאו כל אנשי העיר למקטן עד גדול לקראתם, ויקדמו פניהם בכבוד ובתפארת. וישישו השר והגבירה על אחיהם המדכאים, כאשר ישישו הורים על מחמדי בטנם, וישבו שם כעשרה ימים וירבו צדקה ויתבוננו אל מחסוריהם ויגישו ראשי הקהלה ומשכילי העיר, איש את כתבו, להשיב על השאלות אשר שאל להם מונטיפיורי בשם הקסר. ויהי דבר כלם כי נקיים אחֵיהם הנענים מכל הדבות אשר יביאו עליהם סופרי עם הארץ, לבד מן האחד, הלא הוא המשורר אדם הכהן, אשר הרשיע את אחיו ויגדל את עוֹן בת עמו.

ואנשי וילנא קראו לכל הבן הילוד בעשרת ימי שבת שם השר משה, ולכל הבת הילודה שם הגבירה, יהודית. משם נסעו עירה ורשוֹ ויעשו גם שם ככל אשר עשו בוילנא.

עד היום לא נודע עוד עד כמה הצליח מונטיפיורי את חפצו. אך למן העת ההיא החלה רוח חדשה להחיות את בני ישראל. בצלם השר המרומם, הנחשב בעיני כל רואיו למראה דמות כבוד עמו, ראו המשכילים אשר נדחו אחרי דורשי האור כי עוד לא גלה כבוד מישראל. והתמימים גם הם ראו כי דעת לשון וספר מעוז ותפארת היא ליראי אלהים. ותחל לסור מעט מעט הרוח הרעה השלוחה בין התמימים ובין המשכילים. וגם הגבירה אשר מימי חַנה גְרַצְיָא מֶנְדֶסְיֵא⁴⁷, לא קמה עוד כמוה לגדולה לנדיבות וליראת אלהים, היתה למופת לבנות עמה בכל ארצות ארופא. ותחלנה בנות מרום עם בני ישראל להרפא מן התחלואים אשר חלו בהן בנות ברלין בימי פרידלנדר, בפחזותן ובמשובתן. ובעיני כל הגולה הנפוצה בכל קצוי ארץ, היו משה ויהודית לאותות, כי עוד לא התפרקו עצמותיה כי רוח אחד מחיה עוד את כלה, כי בדרך מעשיו, הורה משה מונטיפיורי את נדיבי עמו, לבלתי הצר את גבול מעשיהם הטובים לאחיהם בני עמם, רק מבית לארץ מגוריהם בלבד, כי אם להרחיב את גבול מעשיהם גם מסביב לכל תפוצות ישראל הקרובות והרחוקות, כמוהו האנגלי אשר חש לעזרת אחיו בדמשק ולעזרת אחיו ברוסיא, ואחרי כן, במרוקו, ברומי, וברומניא. וילמדו ממנו כל בני ישראל להעלות על לבם את זכר אחיהם הרחוקים להצר בצרתם לא רק בהמון לב ובהלך נפש בלבד, כי אם גם בכספם, בעצתם, בעזרתם ובריב את ריבם מיד עושקיהם, ולזכור כי כל זרע יעקב בכל מושבותיו עם אחד בני אב אחד הם.

ובשנה אשר החלו משה ויהודית הבאים לפקוד את אחיהם ברוסיא, להיות למופת להם ולכל בני ישראל, להעלות גם הם את זכר אחיהם מרחוק, לחזק את אגודתם ולשוב להיות עם אחד באמת ובתמים בכל לבבם ובכל נפשם, בעצם השנה ההיא עלתה הרפורמא עד מרום קצה, בבנותה לה בית בברלין, אשר בו זממה לפרוץ בישראל פרץ אשר לא יִגָדֵר עוד. אך העוז אשר הרהיבו ראשי הרפורמא בנפשם לבלע את המסכה הנסוכה על מזמתם בלי כל בשת פנים, היה לטובה. כי פקח את עיני כמה אנשים גדולים, אשר נתעו גם הם אחריהם להבדל מתוכם ולגלות את שולי הרפורמא על פניה. האנשים האלה דמו בנפשם כי כל עצם מגמת הרפורמא אינה באה בלתי אם לשום סדרים בבית הכנסת, לתת כבוד והדר לעבודת ה' אשר יעבדו בני ישראל, רק למען השב את רגלי בני הנעורים מאחרי עבודה אחרת, אשר נדחו אחריה בימי פרידלנדר היהודי ושלֵירמַכר הנוצרי, על כן גבלו לה גבול, לבלתי צאת מקיר בית הכנסת וחוצה. אך בא היום אשר נגלו מזמות אבירי הרפורמא בכל מערומיהן. שנים ועשרים דרשנים רפורמים נוסדו יחד לועד רבנים בעיר ברונשוֵיג (5604 – 1844) וישימו להם לראש את שמואל הולדהֵים (מ' 5620 – 1860), יליד עיר קֶמפֶן ותלמיד לישיבת פראג. חריף בתלמוד היה מנעוריו ודל מאד במדעים. אך קרוב לחצי ימיו בא אל האשכוֹלה בפראג וישלם שם את חקו בלמודים. אחרי כן היה לרב בפרנקפורט די אודר⁴⁸ בפרוסיא ארבע שנים. שם כסה על מזמות לבו, ויתהלך שם כרב ירא מצוה וידקדק בכל קטנה וגדולה. אך בהיותו אחרי כן לדרשן במקלנבורג, החל לפרוק מעליו את עול המצות, ויחדש את פני עבודת בית הכנסת בטעם הרפורמא, אף כי מורת רוח היה מעשהו בעיני מרבית הקהל. בהיות האיש הזה בכל דעתו החריפה, נפש ריקה בלי כל צביון נעלה, בלי אמונה, בלי המון לב אהבה וכבוד למחמדי ימי הקדם, ובלי משא נפש וגעגועים לאחרית הימים, היתה לו התורה למעמסה, ויתמכר אל הרפורמא העוקרת, הפורקת כל עֹל והפורצת כל גדר. ויקם הוא ובית דינו, לאמר הרפורמים הפוקרים אשר נועדו אל ברונשויג, ויבטל את קדושת יום השבת “השקולה כנגד כל המצות שבתורה” ואשר כל תרבות תורת ישראל נכונה עליה, ויקדש את יום הראשון ויפר את ברית אברהם אבינו בהעבירו את מצות המילה, ויעבר את מצות הצום ביום הכפורים, ויחרם את שפת ישראל העתיקה מבית הכנסת, אשר שם יתפללו בראש חשוף בשפת הארץ אנשים ונשים יחדו. וגם בקדשי הבית בישראל, באסורי העריות, שלח יד לשנותם כטוב בעיניו. ומלבד העבודה העלובה המתנכרת בבית הכנסת, לא השאיר הולדהים כל זכר לדת ישראל ולמולדתו בביתו ובבית בעלי בריתו. ותגל היהדות גלות שלמה מן הבית הישראלי אשר הוא הוא ראש מקדשיה ומשגביה. ואף כי היהדות המעושקה והמקופחת הזאת לא מצאה לה מקום בכל אֵרוֹפה כלה, בלתי אם בבית כנסת אחד אשר בנתה לה בברלין בלבד (5606 – 1846), ואף כי גם הרפורמים הנאספים בברונשויג, אשר נתנו את הולדהים עליון עליהם, לא ערבו עוד את לבם למלא אחריה בשובם לעריהם, בכל זאת הכירו כל בית ישראל את מזמות הרפורמא. ויהי המעט כי יצאו בשנת ועד ברונשויג שבעה ושבעים רבנים מומחים, והרב הצדיק והנדיב רבי צבי לעהרן מעיר אמשטרדם בראשם, במחאה גלויה על הועד ההוא, על מועצותיו ועל תקנותיו, ותפקחנה גם עיני אנשי השם, הלא הם פרנקל מַנְהֵימֶר וצונץ ועוד אחרים, הנתעים אחרי הרפורמא ברב או במעט, לראות עד כמה הדברים מגיעים ויפרדו מעליה לבלי שוב אליה עוד. ויכתוב רבי שלמה רפאפארט אגרת “תוכחת מגולה”, אשר בה עקר אחד אחד את כל עקריה ואת כל סעיפיה. ומנהימר שם לו לחוק לשום לענין למדברותיו, אשר היה נושא בבית הכנסת, את מאמרי התלמוד והמדרש למען השב את לב העם אל היהדות העתיקה, בראותם כי תורת רבותינו מקור חכמת אלהים היא. והחכם הגדול יום טוב ליפמן צונץ, אשר זה כמה נקעה נפשו מן הרפורמא אחרי אשר נטה אליה בימי עלומיו, כתב שני מאמרים מלאי קנאת ה' צבאות על רוממות מצות המילה ועל מצות תפלין. על הקדשים אשר באו פריצי הרפורמא ויחללום, הביע החוקר הנערץ הזה את רוחו לאמר: “המצוות והלכותיהן והדעות העליונות אשר היו לנשמת חיים בתוכן מורשת אבות הן לנו, ויסוד הבנין הגדול, אשר ישים אותן ואת כתבי הקדש לאחדים בידנו, הוא התלמוד”⁴⁹.

ויוסף ויאמר: “הכחש בתלמוד ובימות המשיח, שהוא הכחש בראשיתנו ובאחריתנו, הבא כאחד עם הפרת ברית המילה, יבתרו את היהדות בתווך, ולשולח יד בנפש חיה לא יאמר מתקן או מחדש נעורים”.

ועל ערך תלמוד תורה ומעשה המצוה כתב לאמר: “עד כמה גברה טהרת המדות והדעות בישראל יראה גם מתוך שירת קדשו אשר שר בגלותו⁵⁰ גם מתוך תלמודו, אשר למד להלכה למעשה. להגיון הטהור אשר רחש לבו בכתבי הקדש היה התלמוד והמעשה למבטא ולמפעל”⁵¹.

ככה הלך החכם הזה מחיל אל חיל באהבתו את היהדות ואת תרבותה העתיקה והמקדשת. ככל אשר הוסיף חכמה הוסיף להכיר מה רחקה הרפורמא, אשר נטה לבו אחריה בימי נעוריו, מן יהדות אמתית. במאמריו, ב“כתב העתי למדעי היהדות” נודף עוד ריח “מרבי התרבות”⁵² ובספרו “משאות עבודת האלהים”⁵³ נושבת רוח אחרת אחרי אשר התודע אל חכמי גליציא. בכל זאת לא מש עוד מנגד עיניו דבר הרפורמא. אך ככל אשר התיאש רבי נפתלי ויזל בימיו בשברון לב מבתי הספר ומן “המאסף”, אחרי אשר ראה כי העוו את דרכם, ככה הסב יום טוב ליפמן צונץ את פניו בשאט נפש מן הרפורמא אחרי התבוננו אל מזמותיה.

ויהי בהוכיח גיגר במכתבו לצונץ, על אשר השגיב מאד את מצות מילה ותפלין, ובהתלוצצו עליו ועל אשתו על אשר החלו להחמיר בהלכות אסור והתר מתמול שלשום, השיב לו צונץ קשות ונמרצות אל חיקו לאמר: “הנה תנוד לי כי עמדתי מלכת קדימה, כי אחור נסוגותי – – רק הדת לבדה היא הקובעת לעצמה. אנחנו צריכים תקון [רפורמא] ולא הדת. את הקלקלה יש לנו לעקור מקרבנו לא את מרושת קדשנו. והדובר סרה על התלמוד מעשה משומד הוא עושה”⁵⁴ הדברים הנמרצים האלה היו ספר כריתות מידו לגיגר ולרפורמא כלה עד עולם. ובהפרד מעליה החכם הדגול הזה יצא ממנה כל הדרה.

ורבי זכריה פרנקל חרץ את משפטו על הרפורמא כי לא תוכל להחשב לפרי רוח דת משה וישראל וככל אשר אין דבר ליהדות עם כל דתות הנכר ככה אין לה דבר עם הרפורמא.

ובברלין, אשר שם הכין הולדהים את מושב יהדותו המתכחשת והמתנכרת לישראל לתורתו ולכל קדשיו, קם מלאך הגוער בשטן ובמספחתו לבלי תפשֶׂה סביבותיה להוסיף לשַׂכֵל בעם ה', איש אשר בתפארת רום עיניו, הֵשַח השפיל את גַאוַת היהדות המזויפת אשר כל רוח נבקה מקרבה. שם האיש הזה רבי יחיאל מיכל זַקְש (מ' 5624 – 1864), יליד עיר גלוגו בשלֶזיא ואחרי היותו מטיף בעיר פראג היה לרב שלישי לבית דין קהלת ברלין. הוא היה מליץ ומטיף מאין כמהו, ירא אלהים בכל נפשו ובכל מאודו, מלא חן ויוֹפי טוב טעם ויודע פרק נאה בכל הליכותיו. מאהבתו לתורה הכתובה והמסורה ולפרי רוח אנשי הרוח אשר בקרב חכמי הגולה גדלה לבלי חק, למען הראות את בני עמו בארצו, אשר רק בספרות הנכר ובמשורריה ישגו כל ימיהם, ולמען הראות גם לחכמי הגוים המתנשאים עלינו בספרותם, את חמדת ישראל גם בימי עניוֹ, החיה ברוח שפתיו את דברי שתי מקהלוֹת המשוררים אשר קמו לנו בספרד ובאשכנז בעצם ימי חשכת הגולה. בספרו הנחמד מאד "שירת הקדש אשר לבני ישראל בספרד⁵⁵ הודיע את תפארת הפיטנים הגדולים מאד רבי שלמה בן גבירול, רבי יהודה הלוי ורבי משה בן עזרא וחבריהם. ובתרגומו הגרמני, אשר אין כמהו ליפי, שתרגם את המחזור האשכנזי לכל מועדי השנה, הוכיח, כי אף כי במראיהם חלקים ומלוּטשים הם פיוטי הספרדים מפיוטי האשכנזים והצרפתים, אשר גם פיוטי הקליר יחשבו עליהם, בכל זאת לא נגרע ערכם במאומה ברוממות עניניהם, במעוף רוחם בעמק הגיונם ובכחם האדיר אשר יחזק גם מפיוטי אחיהם הספרדים. הן אמנם כי גם החכם הותיק רבי ואלף הֵידנהֵים, תרגם גם הוא את הפיוטים בתרגום מדיק ומדקדק מאד, אך עיני החכם ההוא היו כמעט רק אל הדיוק ואל הדקדוק הראוים רק לחוקרי הלשון, אך ביפיו לא השיג את תרגום רבי יחיאל זקש, והחוקר צונץ עבד גם הוא כל ימיו לגלות את היפי, הכבוד והחכמה העמוקה, הגנוזים בפיוטי הספרדים והאשכנזים, אך עיני החכם ההוא היו אל חכמי העם להאיר את עיניהם להעמיק ולהתבונן אל כל שירי קדשי הגולה ואל הנשמה האחת אשר תחיה את כלם⁵⁶. אולם רבי יחיאל זקש ירד לפרטי השירים והפיוטים, הראוים לכל הקהל למקטן ועד גדול, למען תת בלבם את האהבה ואת הכבוד לחכמי הגולה ולרוח קדשם, אשר הביעו לעמם גם בימי ענים ומצוקתם. במעשיו אלה, בחין ערכו, בחן שפתיו ובחכמתו הרחבה ועל כלם במדברותיו החוצבות להבות אש אשר היה נושא בבית הכנסת, עָמַם את הוֹלדהֵים, אשר אף אחד מכל היתרונות האלה לא היו לו. ויט אליו רבי יחיאל זקש כמעט לב כל בני ישראל יושבי ברלין, ועמהם את לב כל יושבי אשכנז. ומני אז החלה קהלת ברלין להיות למרכז גם ליהדות העתיקה המשמרת במלואה ובטהרתה.

5641־5608

בימים ההם נתן ליהודי גרמניא הדבר אשר אליו נכספו כלם ואשר במחירו מכרו הרפורמים את קדשי אבותיהם העתיקים והיקרים: בהעתר המלך פרידריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיא לבני עמו אשר התקוממו בפניו לתת להם את התפקדה¹ הנחיל גם לבני ישראל יושבי ארצו את הזכוי (1848־5608). לאט לאט עשו גם מושלי יתר ארצות גרמניא כמעשהו, ויזכו גם הם את בני ישראל במשפט אזרח. ותהי רוחה ליהודים ויוסיפו לעשות חיל בעשר ובמדע ובאמונה לארצות מושבותיהם. וגם בגבול היהדות נראו שם אותות לטובה. כי אף אמנם כי לא חדלו עוד העשירים להתגרמן יותר מן הגרמנים הגמורים כמשפטם הראשון, בכל זאת לא הוסיפו עוד להתרפס כבראשונה. וחכם אחד רבי זכריה פרנקל שמו (מ' 1875־5635) יליד עיר פראג ותלמיד לישיבת הקהלה ההיא, שם לבו לרומם את כבוד בני עמו בעיניהם ולרפוא את היהדות הגרמנית מתחלואיה בשתי דרכים בהסב את לב הקהל אל מדעי היהדות ואל הדעת את דברי הימים לישראל, למען ירום לבם בגדולת מעשי אבותיהם, ולא ישעו עוד אל דרכי הנכר אשר תשים הרפורמא לפניהם, ובהקם רבנים מְגֻדָלִים על פי טעם המדעים ההם אשר יורו את הקהל לבלתי הדוֹח אחרי רבני הרפורמא אשר הוליכו את העם שולל אחרי התהו. למען השלם את חפציו אלה כתב ספרי מדע על דבר התורה המסורה². על יתרון חקת המשפט אשר בין איש לרעהו אשר הורו חכמי המשנה התלמוד והפוסקים³ ועוד ספרים חשובים על ענינים כאלה, לחזק את לב המשכילים להכיר את ערך מדעי התלמוד, אשר תעו הרפורמים מעליו. ובקרוא העשיר יונה פרנקל, אשר התנדב לכונן מכספו בית מדרש לרבנים בעיר ברסלו, לרבי זכריה לבא ולהיות לרב מורה (1854־5614) להעמיד שם תלמידים אשר ימלא את ידיהם לרבנים ברוחו ובטעמו שׂם את התלמוד ואת דברי הימים לראשי הלמודים, אשר הורו אותם יתר המורים. ויהי הוא המלמד את התלמוד, והחוקר צבי הֶנריך גרץ (מ' 1891־6551), יליד עיר סוֹכז במדינת פוזן הורה שם את דברי הימים לישראל, אשר החל להוציא באחד עשר חלקים בשפת גרמניא (1853־5613), אשר ענין רב מסודר בסדר נאה ומתוקן אצור בם, עד כי במראה פניו ראוי ספר זה להיות למופת לסופרי הזכרונות הבאים אחריו. אפס כי בדעותיו על ערך התורה ועל ערך תופשיה רחק הסופר הזה, לא רק מחכמי ישראל הקדמונים, כי אם גם מבני גילו חכמי ארצו ודורותיו. תחת אשר חכם מֻבהק כבן מנחם הבחין כי אין תרבות אחרת אשר תתאים ואשר תקביל אל היהדות עד כי כל האומר לשתף את היהדות ודבר אחר בשם אחד כולל את שתיהן, שוגה ומשוגה הוא⁴ ומבקר אדיר, אשר לא ישוב מפני כל, כיום טוב ליפמן צונץ הִשְגִיב את היהדות כמורשת אבות יקרה מכל יקר, אשר יש לנצור את רוחה בטהרתה, ותחת אשר איש אמת ונקי טעם כשמואל דוד לוצאטו החליט כי כל שמץ תערוֹבת זרה פוגם ופוסל ביהדות המיוחדת במינה, חשב גרץ את תורת אבותיו לבריה קלה, אשר “אין עזרתה בה ותושיה נדחה ממנה”, אשר לא תוכל עמוד אף רגע בלי חסדי זרים, באין מסעד לה מיד חכמת הנכר, אשר לפניה יש ליהדות לכרוע ברך ולהתחנן על נפשה להוציא לאור משפטה. על כן חרף את רבותינו חכמי צרפת ואשכנז “על אשר טפש לבם מהבין את היהדות חיבת להצטדק לפני החקירה בעלת החכמה והמדע”⁵ מבלי התבונן ומבלי השתומם כי רבותינו ההם, רבנו גרשם ורש"י ותלמידיהם, אשר עיניהם היו אל התורה ואל התלמוד לבדם, הנחילו לעמם בארצות גלותם תורת מוסר ותורת חסד מאין כמֹהן, כי בדורות ההם אשר מלאו כל ארצות ארופא משמרת הבלי שוא, הוללות, זמה, שכרון, חמס, דמים, עבדות ופרק, בעת אשר מרבית שרי הנוצרים ואלופיהם⁶ נבערו כבהמות יער ובזת עוברי דרכים נחשבה להם לכבוד וקרוא בספר נחשב להם לחרפה, בעצם דורות החשך ההם, היה “לכל בני ישראל אור במושבותם” במחשכי גֵרות היהודים, אור תרבות מוסר אשר לא נראה כמהו בקרב הגוים השאננים; הקדושה והטהרה בחיי האשות, הצדקה והנדיבות בחיי הבית, הצדק והמשפט בבתי הדינים, משען העניים בבתי החסד השונים, סדרי תקוני הצבור המדוקדקים עד להפליא, אגודות לומדי תורה ומוסר לכל מקצועיהם בבתי המדרש, יראת האלהים ואהבת התורה בלב כל איש ואישה, בלב כל זקן ונער, היו רק פרי ההלכה והאגדה אשר הורו רבותינו חכמי צרפת ואשכנז את עם מרעיתם, לא פרי כל מוסר יוני רומי או ערבי. ותחת השתומם על המראה הגדול הזה, בא הסופר גרץ ומחרף את רבותינו המיֻגעים והמדֻכאים גם רוח ששון ושמחה גם בימי ענים ומצוקותיהם⁷, ולועג וקורא להם “קטני דעה אשר כל עולמם איננו בלתי אם התלמוד לבדו”⁸ ובחמת אפו לא יקרא להם שם אחר בשעת כעסו ושלא בשעת כעסו בלתי אם “התלמודים המטומטמים”⁹. ותחת אשר מרבית חכמי החוקרים בדורותיו ובן מנחם בראשם הוכיחו כי התלמוד לבדו הוא אוצר החיים לרוח התורה לכל גבולה מסביב, דִמו עיני גרץ לראות “גיא בוקעת ומפרדת בין תורת משה ובין התלמוד”¹⁰ ויבז בעיניו את “הדורות חתמימים אשר האמינו כי התלמוד הוא המליץ הנאמן לדברי התורה הכתובה בהר סיני אשר מדבריו אין להפיל דבר”¹¹ ועל איש חסיד טהר לב¹² שהיה בקי גם בספרות יון, אשר התעצב על בלי היות כֹחו גדול בתלמוד כאשר עם לבבו, דבר גרץ דברי נחומים כי חסרון זה לא חסרון הוא כי אם יתרון גדול, כי דברי התלמוד "לא נאוו לאיש חמודות ההוא וליפיוּתוֹ היונית, כי לוא יבאו דברים ההם אל קרבו כאשר חפץ, כי עתה העלו כעין אבק ועפר על פרי רוחו הטהורה¹³. במשפטו זה חִוה את דעתו באר היטב, כי את היהדות המסורה ומקֻבלת בידינו מאבותינו, אשר עליה הורגנו כל היום, הוא חושב לשפחה חרופה אשר יש לה להכיר את יפעת גברתה היונית, הנכבדת והנקדשת, בעיניו מכל קדשי אלהי ישראל. ולא את דבר התלמוד לבדו כלכל במשפט כזה, כי אם גם את התורה הכתובה העמיד למשפט המבקרים הנכרים הבועטים בה ברגל גאוה. ויזעף מאד על איש צדיק וחכם¹⁴ אשר גלה עמוקות בדרכי מליצות הכתובים וינאץ את ספריו הנכבדים כי “אין כל חפץ וכל תועלת בם”¹⁵ יען כי החכם ההוא “החזיק בדרכים המקובלות ובאות”¹⁶ ויען כי הרחיק את כל דבר אשר “חש פן יפרוץ פרץ ביהדות”¹⁷ טעמו זה ודרכי רוחו אלה הביאו את הסופר, אשר כשרונו ופעלו היו ראוים להיות לברכה בקרב עמו, לזלזל בשאט נפש בכבוד אנשים מגדולי הדורות אשר חמדת כל ישראל אליהם עד היום, להבזות את אבותינו הטהורים והתמימים יושבי אשכנז, ולשטום את כל בני עמו יושבי פולין ואת גאוניהם משטמה עזה אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים בישראל, להשיא עליהם כל מיני אשם ולטפול עליהם כל מיני עון לשומם לזעוה ולמחִתה בעיני הגוים הקוראים את ספרו הכתוב גרמנית, ומדוע? יען כי אבותינו יושבי שתי הארצות האלה, אשכנז ופולין, שמו את תורת אלהיהם לבדה לכל משא נפשם ולא אבו ללכת, בכל דבר תורה דרך ארץ ומוסר, בדרכי הגוים בוזי צלמם אשר היו נופלים מהם הרבה בכל אלה על כן חרה האף הגדול הזה.

אך “את זה לעומת זה עשה אלהים” לעומת השיטה הזאת, המכנעת את ישראל ואת תורתו לפני כל עם לועז ותרבות לועזת, קם גואל חזק אזור הגבורה להודיע את ערך עמו ולהשיב לתורה את כבוד קוממיותה.

רבי שמעון בן רפאל הירש (מ' 1888־5649), אשר חתם את שמו לפנים “בן עוזיאל” על אגרות צפון אשר הוציא¹⁸, נולד (1808־5568) בהמבורג להורים אנשי שם יראי אלהים. מלבד התורה אשר לקח מפי אבי אמו הנכבד מאד רבי מֶנדל פרנקפורט בימי ילדותו, ומפי החכם האדיר רבי יצחק בֶרנהַיס ומפי הגאון רבי יעקב עטלינגר בעיר מאנהים בימי נעוריו, עשה חיל גדול מאד במדעים אשר למד בגימנזיון בעיר המבורג ובאשכוֹלה בעיר בון¹⁹. ובהיותו חוקר מעמיק בדברי התורה ומליץ ומטיף חוצב להבות אש, שאפו בני גילו לשבת לפניו וללמוד מפיו את דרכיו בחקר התורה. אחד מתלמידיו היה גרֶץ, אשר לא היה צעיר ממנו בלתי אם כתשע שנים. אך יען כי נבדלו מאד מאד הרב והתלמוד בדרכי לבם, לא יכלו ללכת יחדו ויפרדו איש מעל רעהו. תחת אשר גרץ ראה את הטובה לישראל, רק בשומו את יהדותו למשמעת תרבות הנֵכר, לא מצא רבי שמשון בן רפאל כלי מחזיק טובה לישראל כי אם הַהַכָרָה הברורה כי התורה המטוהרה מכל סיגי ערב זר, היא מיטב כל הטובות. ותחת אשר חרה אף גרץ ברבותינו התמימים בצרפת ואשכנז על בלי החזיקם בתרבות עמי הארצות ההן, חרץ רבי שמשון את משפטו כי הטיבו אבותינו בימיהם על רחקם מתרבות “אשר לא ידעה לפתח מעל תלמידיה מחזיקיה את כבלי ההבל, הרשעה והאכזריות”²⁰ ואל מול החנפה והכוזבה ההיא ערך מערכה לקראת מערכה, דמות לחיי אבותינו בדורות ההם בארצות ההן; דעותיהם היו ניצחונותיהם ומעשיהם הטובים סגניותיהם²¹. כתב האמת היה רשום על דגלם וענוה חרושה על לוח לבם, זריזות בנתה את בתיהם, צניעות נטתה את אהליהם וצדק ומשפט יסדו את קהלותיהם – – – ושם, רק שם, בגֵרות היהודים הצרה והאפלה לבדה, מצא מוסר תורת האדם, הנטוע במעמקי לב האשם, מפליט לו מפני הרשעה הבוערת, ומפני הכסילות ההומיה והסוררת"²². וגם תרבות יון העתיקה, אשר ידע החכם הגדול הזה להוקירה במלא ערכה באשר היתה לאם לכל תרבות עמי אירופה מעולם, אף כי גדלה הרבה על תרבות עמי הקדם לא זכתה, ולא יכלה, להיות ראויה למופת בעיני עם בני ישראל. הן אמת הדבר כי תרבות ימי הקדם מלאה רוח האדם מגור ומחצתה ואימת מות ותדכאה עד עפר, ותרבות יון נעלתה עליה בדבר הזה, כי החיתה את רוח האדם ותנחילהו את הדעת את נפשו ותפקח עיניו להכיר את החן ואת היופי ותלמדהו לדרוש משפט; אולם רק לדרוש את משפטו מידי אחרים. אך לא לעשות משפט לאחרים, הורתהו על כן היה מספר בני החורים מעט ומספר העבדים אשר אחיהם התקיפים כבשו אותם ויתעמרו בהם, רב מאד בקרב בני יון²³ את אחדות מין האדם, ואת המשפט האחד לכל נפש כקטן כגדול, לאזרח ולגר, למדה רק התרבות הישראלית, לאמר, רק תורת משה ועל כן לא יפלא כי בפתוח, זה כאלפים שנה, כל הגוים את שעריהם לפני התרבות היונית סגרו אבותינו על מסגר את דלתותיהם מפניה, בדעתם מה רב יתרון תורתם על חכמת יון זאת: וגם היום, אחרי אשר החליפה תרבות הגוים את שמלותיה פעמים אין מספר ותשם לה פנים חדשים לבקרים, לא העלתה בידה מאומה ולא הביאה עוד גאולה לעולם. עוד גם היום “נוע ינועו חכמי יועצי הממלכות לבקש תרופה לתחלואים, אשר חלתה בם הפגנות²⁴ העתיקה, אם התרבות הנכריה, ולא ימצאו”²⁵. למראה המבכה הזאת “אשר כל עין חדה תשורה, הלא ישאל השואל: “האומנם רק ישראל לבדו הוא העם אשר נפשו תשאף ועיניו תכלינה לגאולה באחרית הימים?” “צאו נא ושאלו את פי ממלכות הגוים האדירים: הכבר מצאו את הטוב, את השלוה ואת המנוחה אשר הם מבקשים?שאלו נא אותם: האומנם כבר הצליחו למצוא עצה ותחבולה, לשום את המשפט ואת השלום לאחדים בארצותיהם הגדולות והרחבות”?²⁶. ומה היא הברכה אשר הביאה התרבות הזאת לארצותם ולגוייהם גם בימינו אלה? האמנם רק בשורות טובות ישועות ונחמות יביא ברק חוט החשמל על כנפיו מסוף העולם ועד סופו? או אם רק גנזי ברכה ושלום, ישא סוס האש והקיטור על גבו מגוי אל גוי ומארץ אל ארץ”²⁷ הלא הצרה והיגון ישכנו “גם באהלי דלים גם בארמנות הרוזנים, גם לפנים גם היום. ורק בהשב ה' את שבות ציון, לאמר רק בצאת תורה מציון לכל משפחות האדמה אז תמחה דמעה מעל כל פנים”.

ובכן מעט מזער הוא הנחת בתרבות הנכר, אשר בעדה נחפזו אבירי הרפורמא למכור את קדשי אבותיהם היקרים העתיקים. וככל אשר טחה עין המתרפסים מחליקי לשון אשר פצו פה אחד, לקרוא לתרבות ההיא “כלך יפה רעיתי ומום אין בך”. ככה שגו, תעו, עוו, פשעו לבוז ליקהת אמם, מבלתי שים לב להתבונן ולהבין כי לא אבד מכבוד היהדות ומכחה המדוכא ביד אויביה פנימה, מאומה. הן אמנם כי הרבתה הגלות את פצעינו, בהתיקה את כפות רגלינו מאדמתינו, כי “החריש והמרעה הם התעודה אשר יעדה תורתנו לחיי בשרנו, והגלות שמה אותנו לתגרנים סחרנים” . אך בעצם נשמת תרבותנו הנקדשת, לא עצרה יד הגלות לפגוע או לנגוע לרעה. כי עצמת תעודתנו בחיים היא עליונה, הלא היא התורה. וככל אשר שׂם לו הצידוני, לתעודתו בעולמו, את התֹּרן ואת המשוט, היוני, את המפסלת²⁸ אשר בידו, הרומי את החרב אשר בכפו, ככה שם לו ישראל לתעודתו ולחלקו בחיים את ספר התורה אשר בזרועו“²⁹ ויען כי היא לבדה מקור חייו ושרש נשמתו, על כן היו ארץ ושלטון רק למכשירים, לתורה הזאת ובעבור זה היה כבר ישראל לעם גם בטרם זכה לשתי אלה, ולא חדל מהיות עם גם אחרי אשר נגעה אליו הרעה ושתי אלה לקחו מידו”³⁰. ובכל עברת זדון אויבינו, שבו ריקם מאמצי כוחם, אשר התאמצו כל ימיהם להכשיל כח רוחני, למחות את ספרותנו העתיקה ולהשכיחה מפינו, להצמית את חיי מבוע דברי ימינו, להוביש ממנו כל ששון, לשום קץ לימי חיינו על הארץ ולהפר את האחוה אשר בקרבנו… והנה למראה עין בן הנכר “אבד ישראל, והנה הוא חי חיי כח אשר לא ידע מוות; ספרותו, הלא היא תורתו, נחשבה במתים בעיני בני הנכר, וחיה היא בפי כל עמה מקצה, מחיי ספרות כל עם ולשון”³¹. דברי ימיו לא נדמו ולא נצמתו כי אם “חדשים ומתחדשים בכל יום תמיד” “אין מקום לו בכל הארץ וכל מקום מקומו” “מכל מכאוב גדלו מכאוביו, ועדניו עצמו מכל עדן”; מעונה היא מכל עם ומצליח מכל עם, נקלה מכל ונכבד מכל" “עם ממשך ומורט… עם נורא”³² "כל הגוים בני גילו מנעוריו כבר מתו אבדו ואינם והוא חי לעד³³, כל החליפות וכל התלאות אשר עברו בארבעת אלפי שנות ימי חיו לא הניסו את ליחו ולא לקחו את טעמו ולא הזקינוהו³⁴. לבני העמים השוקטים על שמריהם לא תתן תרבותם לב אחד, איש איש מהם בודד לנפשו ולבו לא יהמה לאחיו בן עמו בצר לו, לא כן בני ישראל אשר תורתם היא תרבותם, בתוכם חזקה האחוה מאד מאד הקושרת את כל הנפשות ונותנת להן לב אחד³⁵. מלבד כל העין הטובה הנשקפת בקרב העם הזה פנימה, רבה הברכה לרגלו גם אל כל משפחות האדמה כי “זה אלפים שנה³⁶ לא התחדש עוד דבר מביא טובה לעולם אשר לא הצמיח אותו עץ הדעת אשר נטע ה' בקרב ישראל”³⁷.

את החזון הזה חזה ר' שמעון בן רפאל הירש על ישראל במתכֻנתו אל כל הגוים ועל תורת ישראל, במתכנתה אל תרבות הגוים. עינו החדה הכירה כי לא דת דומה לדתות האחרות היא היהדות, לא קונטרס בית הכנסת ולא פינקס תקנות צנומות, כי אם תורה היא, תורת חיים חיי בשר ורוח. “דת כל עם ועם מתאמרת להיות דת אלהים נתונה ביד אדם³⁸ ותורת ישראל היא תורת האדם הנתונה בידי האלהים”³⁹ לאמר “דבר ה' הוא הנתון אל יד האדם בעד האדם”. ובגלל זה רבו דברי התורה על הדרך אשר ילך בה האדם, ועל המעשה אשר יעשה מדבריה על רזי העולם אשר בשמים ממעל⁴⁰. כי מן הדעות אשר נשגבות מדעת אנוש, לא תלמד תורתנו לאדם בלתי אם די צרכו לדעת את תעודתם בעולם הזה⁴¹. דתות העמים תשוינה את דמות המות לנגד עיני מחזיקיהן, אף תורינה אותם לבקש את אלהיהם בעת ובמקום אשר נפשם אבדה מהם בימי ענים חלים ומותם. ותורת ישראל תלמד לעמה למצוא את אלהיו בעת ובמקום אשר ימצא האדם את נפשו ולעבדו בשמחה ובטוב לבב⁴². על כן תחרים תורת משה את המות ואת כל הנוגע בו, מבוא בשערי מקדש אלהיה ובגבול כהונתו⁴³. ואת המחזיקים בה לא למדה לבקש את העדן ואת חיי העולם רק אחרי שובם אל אדמתם כי חיי העדן כבר יחלו לצדיקים גם בעולם הזה. סוף דבר, תחת אשר כל העמים יקדישו את המות, ואת החיים יחזיקו בחזקת טומאה, היתה טהרת החיים וטומאת המות ליסוד מוסד בישראל. על כן לא טובו בעיניה גם האנשים השׂמים את תענוגות בני האדם לכל חלקם בחיים, גם האנשים החושבים את חיי הבשר למעשה שטן. גם את מדת האמונה אשר רק אותה לבדה תלמדנה דתות הנכר גם את מדת האהבה אשר מקצתן נושאות רק אותה לבדה על שפתן כל היום, העביר בן רפאל תחת שבט הבקרת. ויחרוץ את משפטו כי אמנם יש ביד רוח האמונה, גם בהיותה לבדה, להביא נחמה ומרפא לנפש נענה. אולם גאולה שלמה לא תביא לעולם בלתי אם תורת החיים. בחוקי החיים אשר בידה, לאמר במצות המעשה, תשים התורה את המשפט ואת החסד, את הטהרה ואת השמחה, לאחדים ביד דורשיה ועושי דברה⁴⁴ ועל הדת אשר רק שם האהבה היה לפתגם בפיה וממדת משפט הצדק אשר בין איש לרעהו תעלים אזנה, חוה רבי שמשון את דעתו כי עוד כל ימי עולם לא תוכל האהבה, בהיותה לבדה, לתקן את אשר עות האדם למשפט הצדק.

בדרך הזאת הנבדלת מדרכי הגוים אשר הדריכה בה היהדות את עמה, הפכה לו לב אחר ותבראהו בריאה חדשה, עד כי היה בו הפך מכל העמים. הנה בכל עם תורת החוקה היא פרי רוחו ובישראל הנה רוחו היא פרי תורת חוקתו.

ואף כי עם ישראל נבדל בגופי תורתו מכל גוי הארץ, קרוב הוא אל כלם על פי מצות אלהיו הרבה יותר מאשר יקרבו המה זה לזה. כי הדבר אשר דברה אליו “בני בכורי ישראל” הוא המוכיח לו כי כל יתר העמים אחיו הם, העתידים לשוב אל ה' באחרית הימים, כאשר שב ישראל, אחיהם הבכור בראשית הימים⁴⁵. גאולת ישראל מסבלות פרעה היתה קול האות הראשון, כי קרובה לבא בעונתה גם גאולת כל יושבי תבל, מיד הרשע והכסל, העשק והדמים, החמס והפרק, ההוללות והיגון, אשר ירשו מאבותיהם לעולם. והגאולה הזאת לכל הגוים היא תרבות האמת והצדק אשר תבא להם עת “אשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”. ולא לעכור את הרוחות ולטמטם את הלבבות כי אם להבשיל ולבכר, להחיות ולהאיר תבא תרבות התורה, אשר יקחו העמים מיד עם ישראל. כי תכלית תעודת עם ה‘, היא גם קץ תכלית תעודת כל האדם. ופקודת נביאי העם הזה הוא לבשר בגוים, כי ימים באים וכתתה יד תרבות ענוַת הצדק את קשת גבורת אגרוף הרשע. וכי ממעל לשאון לאומים, למשובתם ולמשוגתם, ממעל למזמות יועצי ממלכות גוים, ממעל לרפיון יד אנוש, נצב דבר ה’.

והתורה הזאת פרי רוח אלהים היא, לא פרי מחשבת אדם, גם לא פרי כשרון משה, אשר מלדה ומבטן לא הכשר להיות פקיד נגיד ומצוה, שפל מאד בעיניו היה ענו זה מכל האדם ולשונו כבדה, עד כי לא מצא את לבבו ללכת אל פרעה, ואת חפצו הביע אהרן אחיו אל מושל מצרים. וגם את הסדר הראשון לסדרי ממשלת עם להפקיד פקידים שופטים ושרי חיל, הסדיר לו יתרו חותנו ולא הוא. כאשר לא היתה התורה פרי רוח משה, ככה לא היתה מטבעת גם בטבע רוח העם העברי, כי רב מאד היו מרי העם במדבר, עד כי עשה לו עגל אשר בדבר הזה קָשַר קשר על התורה מאין כמוהו. ולא רק בדור המדבר בלבד עשו כן, כי אם אלף שנים עברו עד אשר קימו וקבלו עליהם בני ישראל את דברי התורה באמת ובלב שלם. ועוד יותר מאשר איננה פרי רוח משה רבנו ולא פרי טבע העם העברי, איננה פרי תרבות זרה, פרי תרבות מצרים, כי חוקות התורה הפך גמור הן לתרבות מצרים. אִסַר קנין קרקע לכהנים, אסר טומאת מתים, אסר בוא הכהנים על נפש מת, ואסר דרוש אל המתים ואזהרת התורה כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו, הלא הפך מן ההפך הם לדת מצרים ולתרבותה. ובכל אשר אין אף דבר אחד חשוב בתורה אשר ידמה אל חקי מצרים ואל משפטיה, ככה אין התורה פרי רוח דורות ימי הקדם. מצות השבת השמטה והיובל, המשפט האחד לאזרח ולגר, לראשי שבטי ישראל עד חוטבי עציו ושואבי מימיו, אהבת הגרים ומשפט העבדים מורת רוח היו לכל גויי הקדם מקציהם עד קציהם. ובכן לא מלב משה ולא מטבע טעם העם העברי, ולא מיד הדורות, ימי הקדם, באה התורה לישראל, כי אם מיד מי? מיד ה' אלהי הרוחות, אשר בחר בישראל זרע אברהם אוהבו להיות לו לעם נתן לו את תורתו ביד משה עבדו.

ואת חכמת אלהים לא בקש רבי שמשון בן רפאל לא מפלספת הפלספים ולא בנסתרות אשר נפלא מדעת הקהל כי אם בתורה ובמצוה לבדן, לאמר בעצם דברי התורה הכתובה והמסורה כמשמעה וכפשטה, המעידים גם בשפתם התמימה והברורה על אמתם ועל גדלם ועל רוממותם. ובגופי המצות להלכותיהן הגיה רבי שמשון אור על כל עבריהן ויחשוף בכל מעשיהן ומראיהן ובכל עמקי חקקיהן הדקים מן הדקים גנזי דעות טהורות ועמוקות על ארחות מוסר תורה ועל קצות דרכי ה' והליכותיו עם ישראל ועם האדם, דעות המתקבלות על לב כל איש נבון. ואת הדעות האלה הגנוזות בתורה ובמצוה שם לאבן בוחן לבחון ולבקר על פיהן גם את גורל ישראל ואת כל המוצאות אותו גם את גורל כל העמים את תרבותם ואת כל המוצאות אותם למיום היות אדם על הארץ עד היום.

כל שיטתו הרחבה אשר טרחנו לסדר בזה לפרטיה, מתלקטת מתוך ספריו ומאמריו הרבים, אך לא האות הכתובה לבדה היתה כל מלאכתו בעולמו כי מבחר עבודתו היתה המלה החיה האמורה ומעשיו המלאים חיים ועוז. בשנת העשרים ושתים לימי חייו (5590–1830) כבר היה לרב באלדנבורג ומקץ אחת עשרה שנה היה חמש שנים רב בעיר עֶמְדֶן, ואחרי כן ארבע שנים בעיר ניקולשבורג והמדינה ומשם לוקח לעיר פרנקפורט אל כת קטנה אשר אחד עשר איש יסדוה ואשר שלטון העיר קרא לה “חברת־הדת⁴⁶”. וזה דבר חברת הדת: בשנת התקומה (5608–1848) כהתה מעט רוח פרנסי קהלת פרנקפורט הלא הם “סוד פקודת הקהלה היהודית”⁴⁷ בראותם כי עתידה היא רוח החרות הקרבה ובאה לשבור את שבט ממשלתם, ויחלו להחליק אל נכבדי היראים ולקרוא אותם אל ועדיהם ומועצותיהם. אך מאויי היראים שבו ריקם בהיות הרפורמים בסוד הפקודה הרבים, והם המעטים. ויקומו אחד עשר איש מתוך היראים ויוסדו יחד לסוד אחד ויגישו את משפטם אל שרי העיר למלא את ידם להפרד מן הקהלה, ולהיות לקהלה לנפשה ולהקים להם רב. ולא נעתרה להם ממשלת העיר לתת להם להפרד מן הקהלה ולהפיל מחובותיהם ומתרומת ידם אליה דבר, כי אם לדבר הזה בלבד נאותה אליהם להיות לחברת־דת ולהקים להם רב. ותלך חברת הדת הלוך וגדול עד כי עלה מספרה למאת איש. אז קראה לרבי שמשון רפאל הירש (5611–1851) להיות לה לרב. ותשכור לה החברה חדרים אחדים למקום תפלה. ולא ארכו הימים ויתמוך אותה הברון הצדיק שמעון וילי רותשילד, אשר היה לה לחבר בתרומה גדולה, ותבן לה בית כנסת בעד חמשה ושבעים אלף גולדן. אך בית הכנסת לא הניח עוד את רוח רבי שמשון, כי אל בני הנעורים היו עיניו לגדל אותם לדור אנשי חיל יראי אלהים, היו עיניו. על כן לא נח ולא שקט עד אשר הוקם בית ספר(5613–1855) אשר רותשילד התנדב שלש מאות אלף גולדן על בנינו, אשר בו למדו הבנים במחלקתם והבנות במחלקתן, תורה ודרך ארץ, לאמר מקרא ותלמוד וכל למודי ישראל, וגם הלשונות והמדעים בתכלית דיוקם ודקדוקם עד כי ימצא הנער הישראלי את כל צרך למודו בבית ספר ישראלי. לשנה הבאה יסד את ירחונו “ישורון” אשר יצא חוברות חוברות שש עשרה שנה. אשר משם, שלח את דברו על אודות היהדות וצרכיה, על עם ישראל וצרכיו אל כל קהל עמו. דעותיו הנשגבות אשר הביע במאמריו אשר באו בירחון הזה, ואשר שם להן מקום על יד באוריו לחמשה חומשי תורה, לספר תהלים ולספר תפלות ישראל, ועל כלם בספרו “חורב” הראשון והגדול בכל ספריו אשר בם גלה את אור החיים הגנוז במצות המעשה שהן מקור חכמת אלהים – דעותיו האלה המבוטאות בשפת גרמניא במליצה נאדרה, יצוקה וצרופה מאין כמוה, הרבו, להשיב לבִצרון, נפשות אין מספר, אשר נדחו ואשר נתעו אחרי הרפורמא. למן העת ההיא החל כח הרפורמים ללכת הלוך וחסור, כי קם ליהדות העתיקה גואל חזק אשר דברו בפיו היה לה לאש אוכלת. אך בכל זאת אף כי כבר נחר תוכה הכבידה עוד הרפורמא את ידה התקיפה בתוקף חוקת המלכות גם על האנשים אשר כבר נקעה נפשם ממנה. והנה פתאם עמדה הרוחה, כי עלתה ביד אדוארד לסקר מלאך העם להטות את לב מלכות פרוסיא להוציא חוק המתיר לאנשים אשר אין לבבם שלם בדברי דת עם קהלת העיר, להפרד ממנה ולהקהל יחדו לקהלה לנפשם (5636–1876). אז הפריד רבי שמשון את “חברת הדת” מן הקהלה הגדולה אשר עמדו בראשה הרפורמים, ומני אז נעלתה היד הקשה אשר הקשו תקיפי הרפורמא על הקהלות, והנאמנים אל היהדות העתיקה שאפו רוח. ולאנשים היראים אשר מעט מספרם בעירם להקהל לקהילה נפרדת לנפשה, יסד רבי שמשו את “אגודת הרשות”⁴⁸ אשר כל איש ירא הבודד בעירו יהיה לה לחבר למען חזק את לבו לבלתי הסחף בשטף רוח רפורמי קהלת עירו.

וככל אשר גברה יד משמרת היהדות העתיקה לרגלי מעשי הירש, ככה הלכה הרפורמא הלוך ודל ותתאמץ הרפורמא ותקרא לאברהם גיגר ויבא מברסלו לפרנקפורט (5623–1863) לקום לשטן להירש ולמעשיו, אך בראותו כי כל מאמצי כחו וכל חצי לשונו שבו ריקם והירש הולך וחזק, עזב את פרנקפורט וילך לברלין (5629–1869) ויהי שם למטיף. עוד נסתה הרפורמא את כחה בועד דרשני הרפורמים אשר בקֲסֶל (5628–1868) לחזק את בדקיה אשר נראו בה, אך בכל משאם ומתנם לא באו לכלל דעה אחת ויראו הדרשנים כי לא עשו ידיהם תושיה ויעצו להועד לשנה הבאה ולהועיד אל הועד ההוא גם את ראשי קהלותיהם, ויעשו כן, ויועדו בעיר ליפציג (5629–1869), אך בעוד הדרשנים נושאים ונותנים בחדושים אשר אמרו לחדש את פני הדת, להעביר ולבטל כמשפטם מאז, הסבו ראשי הקהלות את עיניהם לתקן תקנות בצרכי החול אשר לצבור הישראלי ויירו אבן פנה ל“אגודת הקהלות”⁴⁹, אשר דבר אין לה עם סדרי בית הכנסת, כי אם זאת היא תעודתה לתקן החנוך ומכוני החסד, לשחר את המלאכה ואת עבודת האדמה, לתמוך בידי תלמידי האשכולות וחניכי הרבנים, ולתמוך בידי הקהלות הקטנות. הועד האחרון לרפורמא נועד אחרי מלחמת גרמניא בצרפת (5631–1871). ומני אז נזורה הרפורמא אל תוך כנסיותיה, ולא הוסיפה עוד להשמיע את קולה על פני חוץ.

ואף כי רפתה רוח הרפורמא, לא שבו מחזיקיה מאז אל אהבת מולדתם הישראלית. אנשי השם אשר עמדו בתוכם ואשר זכו להבחר ביד האזרחים יושבי הארץ לקריאי מועד לכל דבר העם והממלכה. הלא הם אֶדואַרד לַסְקֶר, לודויג בַמְבָרגר, רפאל קוֹש וחבריהם ופרדיננד לסאל וחבריו, אשר התאזרו עז לריב את ריב הכתות התחתונות המדוכאות מיד הממשלות והכתות העליונות, בזבזו את כל חיי רוחם אל עסקי העמים אשר בארצותם נולדו, מבלי השאר אף כמלוא חוט דק בלבם למולדת העם אשר מחלציו יצאו. אל טמיעת הרוח הקבילה טמיעת הבשר. הן אמנם כי הנצרנות, אשר החלו מימי פרידלנדר והנְרֶיֶטה הרְץ, הלכה מימי גבריאל ריסר הלך וחסור. והסופר לודויג פיליפסון (מ' 5650–1889) שם את לבו גם בחקירתו⁵⁰ גם בספוריו להוכיח גם לקהל הרפורמים את יתרון היהדות ומה רב המרחק בין טבע תורת היהדות ובין טבע דת הנוצריות. אך לעומת זה הלכו נשואי הנכר הלוך ורוב. ונביאים אשר נחה עליהם רוח הנביא הקדמוני בן בעור, שמו את התרבות הנכריה ואת נשואי הנכר לאחדים בפיהם ויטיפו על שתיהן, כי הן הן המוצא האחד לישראל מכל מצוקותיו והמרפא האחד לכל מכאוביו. רוח שקר זאת, אשר היתה לרוח מצויה בימים ההם צרה בכנפיה גם את איש אחד, אשר בראשונה נתעה להאמין כי זאת היא גם חובתו להטיף ככה, אך עד מהרה תקפה בקרבו רוחו הישראלית על הדמיון הנתעה, עד כי יצאה מפי עטוֹ ההפך הגמור מן המגמה השלטת. האיש הזה הוא הסופר הדגול ליופולד קומפרט (מ’5647–1886) איש ביהם, אשר דעתו את התורה היתה מעט מזער, אך בגשתו לחבב בספוריו את אהבת הנכר ולהגיד מה רב טובה לבית ישראל יצאו מפי עטו תוצאות שונות מן הקצה אל הקצה: עשיר מתחכם וישר דרך כלכל את ביתו ויגדל את בנו יחידו הנער התמים בדרכי זרים ויתנכר אל אחיו היראים, הֵסַב בנפש בנו ותבא שואה אל ביתו ותגזול את בתו היחידה מאשתו אשר אהב ויעזוב את ביתו את עמו ואת אלהיו. ואשתו התמימה אשר החזיקה בכל עוז בדרכי אבותיה היתה גם בימי עניה אשר באו עליה לכבוד ולברכה במעשיה הטובים ובחסדיה הנאמנים⁵¹. – נער עברי נפנה לבו אחרי תרבות הנכר אשר נראתה לו מלאה רחמים ונדיבות ויעזוב את דת אבותיו וידבק בדת אחרת ולא ארכו הימים ותפקחנה עינו לראות ולהכיר איה משכן הצדקה החסד והאהבה באמת ובתמים ואיה משכן צל דמיונן ותצר לו לברוח בשבר רוח מפני התרבות הנוצרית אשר יקשה לנפשו לאמריקא למען שוב שם אל אלהיו ואל עמו.⁵² – שר אחד גבה לב מגדולי ביהם ראה את בת החזן הזקן אשר בקהלת עיר נחלתו כי קולה ערב מאד ויסת ברוב לקחו את החזן ויאות לו לתתה על ידו ויגדלה השר ותהי למשוררת לוקחת נפשות בקסמיה בתיאטרונים הגדולים בערי המלוכה. והחזן הזקן נחם באחריתו על מעשהו ויתוכח בנפש מרה עם השר המתהלל ברוב צדקתו, אשר חלץ נפש עניה מגרוּת היהודים להעלותה לגדולה כזאת. ויאר הזקן התמים ברוחו הנכאה ובמליצתו הדלה את עיני השר הגאה להבדיל דין תרבות הנכר הנבובה אשר עיניה רק אל מראה עינים אל החמדה והגאוה הבאה רק לצודד נפשות ובין תרבות היהודית הצנועה והטהורה אשר כל כבודה פנימה. הזקן שב אל ביתו וימת מכאב לב ובתו המשוררת העשירה אחרי אשר שמעה את מוסר כלימתה מפי אביה בדברו אל מגנה השר ואשר עוד מעט הגיעה אליה שמועת מות אביה עזבה מקץ ימים את בית השר ואת במת התיאטרון ולא יספה עוד לשורר ברבים ותרחק נדוד ועקבותיה לא נודעו⁵³.

עת אשר זממו נביאי הטמיעה להבליע מעט מעט את עמם בגויי הארצות, עד אשר יאבד ישראל בגוים והיה כלא היה, ואת הדבר הזה חשבו לטובה, שם את לבו סופר חכם וחוקר מעמיק מאד "הלא הוא זאב הרצברג, אשר גם הוא גרע אליו חכמה מרבי יצחק ברנהים, להורות בשיטה מסודרת בספרו “גליונות בית אב”⁵⁴ כי ישראל עם המופת הוא לכל משפחות האדמה, חטיבה אחת בעולם, כי רק רוחו לבדה נוצרה לכלכל את דעת אלהי אמת, השופעת בטהרתה ממקורה העליון, ורק במעמקי לבו הטביע יוצר האדם דעת משפט ואהבת חסד. ואת הרוח הזאת אשר יצק ה' על ישראל, עתיד העם לצקת לאט לעט על כל יושבי תבל, ואז תבוא תשועת עולמים לכל אשר נשמת רוח חיים באפו, וכל הרשעה כלה כעשן תכלה והשקר כליל יחלוף. ובכן לא להיות נבלע בגוים ככלי אין חפץ בו גורל ישראל, כי אם להיות לאור גוים עדי עד.

אך נגע רפיון זה, הנראה בקרב הרפורמים והנוטים אחריהם, אשר עיפה נפשם לשקוע ברוחם ובבשרם בתוך הנכר, לא פשה בכל קהל יהודי אשכנז. ונהפוך הוא, כי בעצם הדור ההוא, התעוררו שרידי היראים למחלקותם למקומותם, להתלקט אחד אחד, ולהיות לקהלות נפרדות לנפשם. כי מרוח הכביר אשר לבשה את רבי שמשון בן רפאל בפרנקפורט, נאצלה גם על רבנים אחרים אנשי מדע ויראי אלהים. וככל אשר שם הירש את עדתו בפרנקפורט למרכז לכל המהדרים⁵⁵ אשר בדרום גרמניא, ככה שם רבי עזריאל הילדסהימר (מ' 1899־5659) את עדתו “עדת ישראל” בברלין למרכז לכל המהדרים בפרוסיא אשר בצפון ובכל מדינות אשכנז אשר סביבותיה. רבי עזריאל, יליד עיר הַלְברשטַט, היה גם הוא כרבי שמשון בן רפאל צתלמניד לרבי יעקב אטלינגר ולרבי יצחק ברנהַיס בלמודי התורה. ואת חוקי מדעי החול השלים בגימנזיון בהלברשטט עיר מולדתו ובאשכלות ברלין וְהַלֵי⁵⁶. שם שקד על תורת ההנדסה, על לשונות עמי הקדם ועל הפלספה בשיטת הֵגל. בהיותו חתן משפחת הירש העשירה מאד לא ידע מחסור כל ימיו, ויקדש את כל כחו ואת כשרונו ללמוד ולמד תורה בישראל, ולרומם את קרן היהדות העתיקה. וככל אשר נחשב בעיני הרב הירש תקון בית הספר לכל בני העם ובניהם ברוח התורה ובלמודי מדעי החול עקר, לראש מבטחי היהדות, ככה נשא הרב הילדסהימר את נפשו אל תקון בית המדרש לרבנים מורי הוראה, אשר מלבד תורתם המלאה בכל מקצועות הלכותיה, יהיו אנשי מדע יודעים להגן על היהדות בפני צורריה הנכרים ובפני הרפורמים. למען השלם חפצו זה, עזב את משפחת בית הירש המלאה נחת ורוחה, עושר וכבוד ואהבת אחים, וילך הוא ואשתו הצעירה, לנוע אל מרחקים, אל עיר אַיְזנשטט בארץ הונגר, אשר לא ידע אותה מימיו. ויכונן שם ישיבה ללמד את הבחורים בעלי הכשרון תלמוד והוראה כאחת הישיבות הגדולות בהונגר. כי גדול היה רבי עזריאל בתורת ההלכה ושוקד עליה כל ימינו ובלמודו השנון שם את רבנו זרחיה הלוי בעל המאור למופת לו, וברוחו זאת היה מרביץ תורה בקרב תלמידיו. ועל יד התורה השלמה הזאת הורה להם בשיטה מסודרת את הלשונות ואת המדעים, למען אשר לא יבושו לדבר בשער גם עם תקיפי הנכר מחוץ גם עם פריצי עמם מבית. דרכו זאת לא תמיד השביעתהו ממתקים בהונגר, כי יצאו אליו עוררים מקרב הרבנים התמימים. אך בכל היותו איש אוהב שלום מאין כמהו היה לבו אמיץ מאד ויוסף לעשות דרכו, ויעמד תלמידים אנשי חיל יראי אלהים. אך בבוא אברהם גיגר הרפורמי להיות לרב בברלין במקום הצדיק התמים יחיאל מיכל זקש, שתו מאתים משפחות את ידן יחד ויקראו לרבי עזריאל (5629–1869) להיות לרב לקהלתן הקטנה אשר נוסדה בשם “עדת ישראל” ולראש לבית המדרש הישן אשר בברלין. ולא לקח הרב הילדסהימר אף פרוטה אחת בעד עבודתו הגדולה בברלין ככל אשר לא לקח גם באַיְזנשטַט. וישם גם הוא את לבו בברלין אל חנוך הבנים והבנות ככל אשר עשה בן רפאל בפרנקפורט, אפס כי הרב הירש בהיות הרב הצדיק שמעון רותשילד למעוז לו באלפיו וברבבותיו עשה גדולות בבית ספרו לעשותו לבית ספר כולל גם ללמודי החול, ולהסיר בדבר הזה מעל התלמידים את יד המורים מבני הנכר אשר יש אשר עינם צרה בישראל ובתורתו. דבר כזה לא עלה ביד רבי עזריאל וידו לא מצאה בלתי אם ללמד לתלמידיו בני קהלתו רק את למודי ישראל לבדם, מבלתי יכולת להכניס גם את למודי החול ברשות מורי היהדות. אך לעומת זה הגדיל רבי עזריאל לעשות ביסדו בית מדרש לרבנים⁵⁷ שומרי מצוה יראי אלהים, עת אשר גם הרפורמא התחזקה להקים בית למוד⁵⁸ כזה ברוחה ובטעמה. ויפקד רבי עזריאל בראש בית מדרשו מורים חכמים מובהקים אנשי שם, את רבי דוד צבי הופמַן, אשר נמנה עם גדולי התורה בימיו, את דוקטור אברהם ברלינר בעל חקר הקדמוניות ואת יעקב בַרְתְ אשר נחשב על גדולי הפרופסורים בחקר לשונות הקדם. ותהי מרבית למודי בית המדרש ההוא התלמוד וההלכה אשר הרבה ללמד רבי עזריאל ורבי צבי דוד הופמן. ויהיו רבי עזריאל הילדסהימר ורבי שמשון הירש שני איתנים המשלימים זה את זה. גדול ונעלה מאד היה רבי שמשון בעמקי חקר פלספת התורה, אשר מתוכה הגיה אור על הליכות עולם בישראל ובאדם. ורבי עזריאל הרבה לשית לבו אל גופי ההלכה להעמיק בם כמשפט גדולי הדורות אשר לפניו. לעומת זה היו עיני רבי שמשון רק אל משמרת התורה ואל עסקי עדתו, ורבי עזריאל איש מעשה רב פעלים, לא רק בגבול התורה בלבד, כי אם גם בצרכי הצבור. בעיני רבי שמשון היתה ארץ ישראל נחלת אלהים קדש קדשים, אשר רק ביד ה' לבדו היא לתתה אל בני ישראל. ובעיני רבי עזריאל היתה הארץ ההיא בכל קדושתה ארץ חפץ גם לכל דור ודור, עד כי לא גרע עינו ממנה ומישובה כל ימי חייו. ובהודע לו כי המצודדים⁵⁹ זוממים לבנות שבעים בתים לעניי ישראל, למען צודד את נפשותיהם, לא נח ולא שקט עד אשר בצע את בנין שבעים וששת בתי המחסה בעיר הקודש ביד נדיבי אשכנז. ודבריו היו כל הימים עם האדם הטהור רבי צבי קלישר במכתביהם אשר הריצו זה אל זה, ובהתכונן בסוף ימיו הישוב החדש בארץ ישראל חגר את שארית כחו לשחר אותו בכל לב ובכל אשר מצאה ידו. באהבתו את ארץ אבותיו אהב את אחיו בני עמו אהבה עזה מאד, גם אלה אשר אבדו מנגד עיני אחיהם זה כמה ואשר נדחו אל ארץ עיפתה. דבר פקדון הפלשים, הלא הם יהודי חבוש, אשר פקדתם חברת כל ישראל חברים, אחרי אשר כבר היו משוקעים בירכתי ארץ כוש זה אלפי שנים, היה פרי מפעלות הרב הילדסהימר אשר לא חדל לדבר, על הדבר הזה, השכם ודבר בעתון הישראלי⁶⁰. גם את היהודים הפרסים המעושקים, שם לענין לו, לפקוח עליהם את עין נדיבי ישראל אשר באירופא. מלבד עסקי האומה האלה, עסק יומם ולילה בגמילות חסדים בשעור מעולה מאד, במגבית צדקה לתלמידי חכמים אשר מטה ידם, ולעניים בני טובים, ונדבת ידו היתה תמיד הראשונה. אך בדבר אחד היתה יד בן רפאל ורבי עזריאל שוה במלחמתם ברפורמא, זה בחוברתו ישורון היוצאת לחדשים, וזה ב“מטבעתו היהודית”⁶¹ אשר יצאה לשבעות ביד בנו איש החמודות צבי הירש־הילדסהיימר, ושניהם יחד, לאמר המה ותלמידיהם וחבריהם בעתון הישראלי אשר יצא לאור ביד רבי מאיר לעהמאן בעיר מאינץ (5620–1860) בשפת גרמניא אשר בדבר הזה החל לתת פתחון פה ליהדות העתיקה להפיץ גם את דעותיה, ככל אשר הפיץ את הדעות הרפורמיות “העתון ליהדות”⁶² אשר יסד לודויג פיליפזון זה כשלש ועשרים שנה לפנים. גם ספורים נעימים מלאי חן ושעשועים מחיי ישראל בימי הבינים, כתב לעהמאן למען חבב את משמרת התורה והמצוה את בעליהן ועושיהן על לב בני הנעורים.

בן דומה לאביו בכל משאת נפשו היה צבי הירש הילדסהימר (מ' 5671–1911) איש בר לבב וגבור חיל איש אשר נדבת רוחו ומעשי חסדיו אשר שקד עליהם יומם ולילה לא נתנו עת ומקום לדעתו הרחבה והעמוקה בספרות יון ורומי להתודע ולהגלות. עשרו הרב שהביאה לו אשתו הכבודה מבנות הירש בהלברשטט, בזבז הוא והיא בצדקה ובמעשים טובים שהיו לשניהם לעסק קבוע, מלבד מעשה הצדקה אשר נתן ואשר קבץ, היה איש עשוי לבלי חת. את עטו המלא כח ויופי שם לחרב בכפו, להלחם בתעלולי צוררי בני שם, ללכוד אותם באמרי פיהם, לגלות את נכליהם ואת סתרי נבלותם, לעיני השמש, בלי כל פחד לאסון אשר ימצאהו מיד המרעים התקיפים האלה, לתבוע אותו לדין. וגם במרשיעי דרך השחיטה, אשר התגוללו על בני ישראל למען הכרת אכל מפיהם ולמען תתם אותם לעם אכזרי נלחם כל ימיו, עד כי הוציא עדות כתובה וחתומה מיד ארבע מאות איש חכמי הטבע אשר בכל הארצות כי הדרך הזאת היא היא המרחקת את הכאב, ומטהרת את הבשר מכל מיני רעל המחליאים את אוכליהם.

דומה בדרכיו ובמעשיו לרבי עזריאל יליד הלברטט, היה רבי בנימן צבי הירש אוֹרבך (מ' 5632–1872) אשר היה בסוף ימיו לרב בעיר הלברשטט. בעיר מולדתו נַיְוִיד לקח תורה מפי אביו הרב. ואחרי כן שמש בישיבת וַרְמַיְזא. משם בא אל האשכולה בעיר מרבורג. ויהי איש מטיף דובר צחות וסופר בלשון גרמניא ובשפת עבר. גם הוא שם כל מגמתו במעשיו ובספריו להגן על היהדות העתיקה, ללחום מלחמת סופרים בצורריה הרפורמים ולהדריך את ילדי בתי הספר בדרך ארץ ובדרך יראת אלהים ומשמרת המצוה. מלבד זה היה איש גדול בתורה ובאותו “נחל אשכול” לספר האשכול לר’בנו א’ברהם אב' בית ד’ין־ראב"ד השני⁶³ - שהוציא רבי בנימן צבי אורבך, הנחיל לו כסא כבוד בין גאוני הדור.

והרב אשר אצל מרוח תורתו על רבי שמשון בן רפאל הירש ועל רבי עזריאל הילדסהימר ועל יתר צעירי גדולי הדור באשכנז, היה הגאון רבי יעקב עטלינגר, (מ' 1871־5632) יליד קרלסרוה, ותלמיד לרב הגדול רבי אברהם בינג הרב לְוִירצְבורג. אחרי אשר היה רב בעיר מַנְהֵים היה לרב בעיר אלטונא. (5596–1836) מלבד אשר היה גאון זה איש מדע ולשון, היה איש עניו וצנוע ונוטה אל הנסתרות ולכל משפטו ומעשהו היה רב גמור כרבנים הקדמונים, ראש ישיבה מחדש חדושים ומשיב תשובות. וספריו ועל כלם ספרו “ערוך לגר” הנם כיום לעינים לגדולי הדור. מלבד אשר היו עיניו פנימה אל תלמידי ישיבתו ואל ספרי פסקיו ותשובותיו היה גם סופר ומטיף בלשון הגרמנים ומגן ליהדות העתיקה מפני הרפורמא צוררתה, בעתון הגרמני אשר יסד בשם "שומר ציון⁶⁴, ובתוספתו העברית “שומר ציון הנאמן”.

שם גדול עשה לו בעמו, רבי ישראל ליפשיץ (מ' 5621–1860). הרב לקהלת דנציג בבאורו “תפארת ישראל” לששת סדרי המשנה אשר היה כיום לספר מורה לכל קהלות יעקב. גאון וחסיד טהר לב היה הרב הזה ותלמיד חביב ומחמד נפש לרבנו עקיבא איגר. כל מדותיו, וכל דעותיו על דבר המדות, מזוקקות הן כזהב לטהר⁶⁵. מהיותו שוקד על תורתו יומם ולילה, היו עיניו רק פנימה. על כן, אף כי היתה הרפורמא גם לו למורת רוח, לא יצא עליה למלחמה. אך מדעי החול והתרבות הכוללת היו חביבים עליו ויקרים בעיניו מאד. ואף כי הוא לא שמש בגמנזיון ובאשכולה, הרבה לקרוא בספרי חכמי העמים, אשר הביא את שמותם ואת דבריהם לפעמים גם בבאורו למשנה. ומדברי המדע לקט לו אבני בנין אשר שם לו לשיטה מיוחדת, אשר ערך לו לחיי העולם הבא, או למערכת דמות לטוּב ה' באחרית הימים⁶⁶. לרבי ישראל היה בן ושמו רבי ברוך יצחק ליפשיץ (מ' 5632–1872), אשר שת נוספות על באור תפארת ישראל. בקי היה הרב הזה בכל חדרי תורה. אין מקצוע בספרותנו העתיקה אשר לא היה נכון על שפתיו. כל הליכותיו בדבר התורה המצוה ויראת ה' היו כהליכות אביו אשר מפיו לקח את רֻבֵי תורתו. אך הוא כבר שמש באשכולה אשר בקניגסברג ושיטת פלספת קנט גדולה היתה בעיניו כל ימיו.

על גדולי הדור באשכנז יֵחָשב גם רבי יצחק זֶלִיגמן בַּמְבֶרְגֶר (מ' 5639–1878). איש חסיד היה הרב הזה, זך וטהור: ויען כי לא רצה להשתמש בכתר התורה, בחר בימי נעוריו להיות חנוני בעיר קטנה מהיות רב לקהלה גדולה. וגם בעמדו בחנותו לא טובו בעיניו הקונים הבאים ומפריעים אותו מהגוֹת בתלמוד הפתוח שם לפניו. אך כאשר כבדה עליו יד המציק, נעתר לקהלת וירצבורג ויהי לה לרב. מלבד אשר כתב ספרים במקצועות שונים בגבול ההלכה, שם את פניו לסגל לו את הלשונות ואת המדעים, כי בבתי הספר ובאשכולות לא למד בימי נעוריו, ויהי סגנונו הגרמני נוח ונעים ולוקח נפשות. ובהיות שרי ממשלת בַיְרְן נדונים לתת זכוי לישראל או למנוע אותו ממנו, קם הרב הזה ויסדר את אסורי גזל והונאה לנכרים ואת דיני דרכי שלום להיות לעינים לשרי הממשלה. ואת כל לבו שם להעמיד תלמידים ותיקים בישיבתו אשר יסד בוירצבורג ולכונן בית ספר לילדים אשר תלמוד התורה יהיו בו לעקר ובית מדרש יסד להעמיד מורים יראי אלהים בעלי תורה ומדע. בצאת דבר מלכות בגרמניא אשר קרא דרור לכל כת קטנה לצאת מן הקהלה הגדולה ולהיות לקהלה לנפשה, ורבי שמשון בן רפאל הירש גזר על המהדרים אשר בעדתו להפרד מן הקהלה הגדולה, גם לכל דבר צבור אשר איננו נוגע אל עצם התורה והמצוה, הורה רבי יצחק זליגמן במברגר, כי אם אמנם רשות ביד כל אדם לצאת מן הקהלה אשר לא תזכה בעיניו, בכל זאת אין אסור למהדרים מצד דין תורה, להשאר בה, אם היא מתחיבת לכלכל את עדת היראים בכל צרכי משמרת היהדות העתיקה. מני אז נחצתה עדת היראים אשר בפרנקפורט לשתים, אגודה האחת אשר חבריה נפרדו מן הקהלה הגדולה לכל דבר, ואגודה אחת אשר חבריה לא נפרדו מן הקהלה, בלתי אם לכל דבר תורה ומצוה, אך לכל יתר עסקי הצבור לא נפרדו מן הקהלה הגדולה, ויהיו לאגודת מהדרים בתוכה, וישימו לרב בראשם איש גדול בתורה ובמדע, את רבי מרדכי הלוי הורויץ, חתן רבי יעקב עטלינגר, אשר היה בראשונה רב בעיר גְנֵיזֶן במדינת פוֹזֶן.

ובארץ הונגר חזקה משמרת היהדות למן הימים אשר נתן רבנו משה סופר בדרך מעשיו לב אחד לכל קהלותיה. תלמידיו אשר רוחו היתה עומדת בתוכם יצאו מישיבתו אשר בפרסבורג ויהיו לרבנים לכל קהלות הונגר. ומרביתם יסדו, איש איש בקהלתו, ישיבות כמתכנת ישיבת פרסבורג, אשר היתה להן למופת ולמרכז עד היום זה, עד אשר כל הלומד בהן, היה כעין תלמיד לישיבת פרסבורג בהיות רוח אחת מחיה את תלמידי כל ישיבות הונגר, אשר כמעט כל בחורי ישראל אשר בארץ ההיא נהרו אליהן כקטן כגדול, ובדבר הזה הנחילום רבני הישיבות את מדת “שמוש חכמים” אשר את ערכה הכירו קדמונינו מאז, באמרם “גדול שמושה [של תורה] יותר מלמודה”, לאמר: קרבת התלמיד אל הרב אשר לפניו ישב, לפניו יתהלך, תוסיף לתת עליו מרוח מוסר התורה, מאשר יתנו עליו גופי למודי התורה. על ידי מדת שמוש חכמים נחלו תלמידי הישיבות ההן מאליהם גם את המדה הסמוכה לה והבאה עמה כאחד, הלא היא מדת “דבק חברים” כי הכבוד אשר כבדו התלמידים יחדיו את רבם האחד אשר הורה אותם תורה ומוסר ודרך ארץ כזקן מלא רחמים ונשוא פנים, קרב את לבותיהם אחד אל אחד את בני העניים ואת בני העשירים יחדו, עד כי ימי שבתם יחד לפני רבם בבית ישיבתו, היו נזכרים להם בנחת ובגעגועים כל ימי חיהם. על כן היה להם לב אחד וטכסיס אחד, לצאת חוצץ כלם לבלתי תת לרפורמא ולטמיעה אשר נתכוּ שם בשם אחד “ניאולוגיא”⁶⁷ לאמר: “דת מחודשת” לפרוץ פרץ בחומת ישראל. לכת הניאולוגים היה ליופולד לֶאו, (מ' 5635–1875), המטיף בעיר סֶגֶדִין לראש. מלבד אשר הרים לֶאו את ידו ביהדות המשומרת בעט גם במולדתו העתיקה בהתאמצו כל ימיו להפר את האחוה בין איש ישראל היושב מעבר לגבול ארץ מזה ובין אחיו בן עמו היושב מעבר לגבול ארץ מזה, ובכן אין לשיטתו ליהודי ההונגרי דבר עם היהודי הרוסי, הגרמני והצרפתי. כנגד זה הורה ליופולד הלכה פסוקה כי איש ישראל, השוכן בהונגר אח דבק הוא מלדה ומבטן לבן העם ההונגרי. אולם לא כן הורה קוֹסוט המתקומם, אשר בידו היה אז הכח. הוא היה אומר כי תועבה היא להונגרים לתת ליהודים לנגוע או לקרבה אליהם כל עוד אשר לא יזכו את ארחם, להיות כשרים וזכאים להדבק באומה זו ההונגרית המלאה חכמה ומוסר צדק ומישרים. כתלמידים ותיקים, אשר מורא רבם אליהם כמורא שמים, שמעו זאת הניאולוגים, וימהרו ויקחו מוסר ויתרפסו ויקבלו באהבה את הנזיפה ההיא, ויוסדו לאגודת מרכז רפורמית לישראל בהונגר⁶⁸ (5609–1849), לטהר את ישראל מכל חטאתיהם, למען יזכו להיות להונגרים גמורים במלאת להם ימי טהרתם. אך אגודה זאת לא האריכה ימים, כי בהיות ידה עם ההונגרים המתקוממים הפכה ממשלת אוסתריא את ידה גם עליה, ותפץ אותה, ותסגור גם את היכל תפלתה הרפורמי (1256–1852)אך מקץ ארבע עשרה שנה, כאשר הקלה אוסתריא את ידה מעל הונגר שבו הניאולוגים לדרוך עוז, ויטו את לב בעלי השלטון למלא את ידם להועיד את ראשי כל הקהלות למוּעדה⁶⁹ גדולה. ויתחזקו המהדרים ויבאו גם הם במספר רב אל המועדה (5629–1868). והניאולוגים, למען שלוט על הקהלות כרצונם, אִוְתָה נפשם לכונן כעין כונסיסתוריון⁷⁰ רודה בעוז. אך האלפים והרבבות שבכל קהלות הונגר, אשר שם רבי שמואל בנימן סופר, בן רבנו משה סופר, הרב בעיר בודאפסט, לאגודה אחת אגודת “שומרי הדת” התקוממו בפני כת קטנה הניאולוגית הזאת, וילחמו בה בכל כחם בעד חרות הקהלות וקוממיותן לנפשן. ואף כי יד ראש יועצי ממשלת הונגר היתה עם הניאולוגים, בכל זאת הצדיקו אחרי כן שרי הממשלה את האגודה בריבה. ותחץ עדת ישראל בהונגר לשני מחנות, לאגודת שומרי הדת אשר הקימו מתוכה את “ועד הגומר”⁷¹ לסדר את מעשיה ולהיות לה לפה לפני הממשלה ולאגודת הניאולוגים אשר הקימה מתוכה ועד כזה בשם “פקודת הארץ”⁷².

האחדות הפנימית הזאת אשר לקהל הפרושים, לא נראתה בלתי אם בארץ הונגר לבדה. הן אמנם כי גם עדת החסידים בכל מושבותיה שאפו לאחדות, וגם נראתה בה כעין אחדות, אשר למראית עין היתה הדוקה מאד, באשר בעיני החסידים אין המשמעת רק פרי מצוה בלבד, כי אם פרי האמונה כלה. ובכל זאת אחדות הפרושים בהונגר קימת היתה ועומדת בעינה תחת אשר עדת החסידים היתה הולכת ונחלקת למימי תלמידי המגיד מִמֶזְרִיץ, לכמה חלקים וחלקי חלקים, בעלי דרכים שונות. באחרית ימי רבי זלמן מלאדי אשר בראשונה היה כמעט הראש האחד לכלם היתה עדת החסידים לשתי מפלגות, למפלגת חסידי חב"ד⁷³ ולמפלגת כל יתר החסידים. בכל זאת היו עוד לכל אחת משתי המפלגות לבדה דרך אחת. לחסידי חבד היה כל ימי הרב רבי זלמן וימי רבי בֶר בנו וימי הגאון רבי מנדל בעל ספר צמח צדק רק מרכז אחד. אולם בלכת רבי מנדל לעולמו (5626–1866) החל המרכז להתפוצץ, כי בניו הכינו להם, איש איש מרכז לבדו בעיר אשר בחר בה. ועדת יתר החסידים, אף כי נפלגו גם הם למקומות רביהם, בכל זאת היה עוד הישיש רבי יהושע העשל מעיר אַפטא, אשר קם בעיר מֵזיבוז תחת רבי ברוך מטולצין נכד רבי ישראל בעל שם, כעין רב הראש לכל רַבֵי החסידים, אך בימים ההם החלה משפחת המגיד ממזריץ להתנשא על משפחת בעל שם במֶזיבוז. ורבי ישראל מרוזין ממשפחת המגיד לא הדר את פני רבי יהושע העשל, ובמות הישיש ההוא (5590–1830), חדלה עיר מזיבוז ורבי משפחת בעל שם אשר בתוכה להיות מרכז כולל לכל החסידים. ולא עוד, כי אם רבי נחמן מעיר בְרַצְלֵף איש מלא רוח וכשרון מצאצאי בעל שם, היה מֻרדף גם הוא, גם כל המחזיקים בו עד היום הזה, ביד כל החסידים על נטותו בכמה פרטים משיטתם המקובלת. ואת הכח והכבוד אשר היה לפנים לרבי משפחת בעל שם, הסב אליו רבי ישראל מרוזין ממשפחת מזריץ, אשר בראשונה שם את משכנו בעיר רוזין בגליל כִּיוב וּבהצק אותו ממשלת רוסיא ברח אל אוסתריא (5601–1841) וישם את כסאו בעיר הקטנה סַדֵגורא בגליל בוקַוִינא. וינהרו חסידים רבים מאד, אליו ואל בניו אשר קמו תחתיו, מכל מדינות גליציא. וגם מרוסיא באו אליו אנשים רבים, ותהי חסידות מזריץ רוח החיה בכל ארץ אוסתריא. בארץ ההיא כבר החל כשבעים שנה לפנים, להפיץ את החסידות רבי נחום מצרנוֹביל, אשר שלחו שמה רבו המגיד ממזריץ (5532–1772). אך לא הרבה רבי נחום לשבת שם, כי בא ויכן את מושבו בעיר צרנוביל בגליל כיוב. ובמות רבי מרדכי בנו (5597–1937) התפוצץ גם המרכז הזה, בקום תחתיו שמוֹנת בניו, אשר נפרדו איש איש לעיר אחרת. והאגודה האחת בעלת לב אחד, היתה לשמונה כתות מתקוטטות אשה ברעותה.

כאשר הביא רבי נחום את תורת החסידות לגליציא הסרה למשמעת אוסתריא, יסד רבי ישראל המגיד מקוזניץ איש גדול בתורה ותלמיד המגיד ממזריץ, את השיטה הזאת בארץ פולין הסרה למשמעת רוסיא. ויחשב הוא ורבי יעקב יצחק מלובלין לראשי יוסדי החסידות בארץ ההיא.

וככל אשר נפרדו מחלקות עדת החסידים לפלגות ארצות מושבן, נפלגו גם לפלגות דרכיהן. רבי הדרום אשר בצרנוביל ומזיבוז, אחרי אשר קם בה רבי משה מעיר סַבְרַן תחת רבי יהושע העשל מאַפטא. שָמוּ את הפאֵר ואת העושר אשר ישווּ על מעון ביתם לאבן חן בידם, להטות את לב העם אחריהם. בדבר הזה הגדיל עד מאד רבי ישראל מרוזין, אשר כלל את הדר ביתו כהיכל מלך, ויתהדר בגאון מרכבותיו, ויעמד לפניו נוגנים בכל כלי שיר. שונה מן הדרך הזאת היתה דרך חסידי הצפון, המה לא הרחיבו את נפשם. רבי חסידי חבד החזיקו בלמוד התלמוד כאחיהם הפרושים, ועל רזי החסידות העטו מעין כבוד מדע וחקר. אף בכל הליכותיהם, נימוסיהם, ומלבושיהם לא נבדלו חסידי חבד מיתר העם. וחסידי פולין החלו אף הם מימי רבי מנדל מקוֹצק והלאה לשום לב אל התלמוד ואל הפוסקים. ורבי יצחק מאיר אשר קם תחתיו בעיר גור⁷⁴ הקרובה לורשא, נחשב על גאוני הדור. ובקרב חסידי גליציא החל לשום את תלמוד התורה לעקר, רבי חיים מסאנז אשר יצא גם שמו לגאון. ובדבר תלמוד התורה ומשמרת המצוה אשר החזיקו בהן חסידי פולין, הרבו להטות אליהם את קהל התמימים, אשר לא בקשו חשבונות רבים, הרבה יותר מאשר הטו אליהם חסידי ואלין ובוקוינא בתפארת ביתם. כי בעיני תמימי פולין נחשבה החסידות כבית מנוס לבניהם מפני אוהבי דרכי הנכר המתכחשים לדרכי אבותיהם ולמולדתם, עד כי מעט מעט נחצה קהל ישראל בפולין לשני מחנות, לעדת החסידים מזה ולמתנכרים בעלי טמיעה מזה. וגיא גדולה אשר לא תעבר הרחיבה העמיקה ביניהם.

אל מול שתי המערכות הקיצונות האלה, אשר לא מלאו עוד מאה שנה ליום הִוָלְדָן, נכון היה עוד במדינות ליטא זאמוט ורַיְסֶן עמוד הַתָוֶך, אשר עליו היה נשען כל בית ישראל מדור דור. במדינות צפון רוסיא אלה היתה היהדות משומרת בעצם תומה ובמלוא טהרתה העתיקה. מלבד מעשה צדקה וגמילות חסדים, היה תלמוד התורה לבדו כל משא נפש העם וגדוליו. הרוח אשר היתה לנשמת חיים בתורה הזאת היא רוח רבנו אליהו, אשר מרבית גדולי הדור ההוא במדינת ליטא וחברותיה היו תלמידי תלמידיו ותלמידיהם. דומה הדבר כי היה דברו אל בחירי תלמידיו, להשיב את יד תלמידיהם מעל הנסתרות בתלמוד התורה, ולשום את לבם אל הפשט לבדו, ללמוד את המקרא כפשוטו ועל פי דקדוקו מבלי כל תערובת רמז וסוד, ואת התלמוד ואת כל התלוי בו כפשוטו ועל פי דיוקו הנמרץ, בלי כל מיני פלפול וחלוקים, ולבחון ולבגר את חקר כל דין שבספרי הפוסקים רק על פי מקורו בתלמוד. למרכז לתורה הצרופה הזאת הוכשרה ישיבת וֹלוֹזין להיות, אשר אחרי מות רבי חיים עמד בראשה רבי יצחק בנו, יועץ חכם עומד בפרץ וגודר גדר בעד בני עמו בימי ניקולי. תחתיו עמד בראשה חתנו רבי אליעזר יצחק, ואחריו היה לראש הישיבה הגאון החריף המעמיק רבי יוסף בֵר סוֹלֹוֵצִיק אשר נחשב על ראשי גאוני הדור ואחריו הבקי הגדול רבי נפתלי צבי ברלין, חתן רבי אליעזר יצחק, יקר הרוח השוקד על טובת הישיבה אשר היא היתה כל משא נפשו. ישיבת וֹלוֹזין היתה הישיבה הראשה בכל מדינות רוסיא אשר נתנה מרוחה על הישיבות הקטנות ממנה. ורב מאד היה מספר גדולי התורה אשר העמידה ישיבת וֹלוֹזין ובנותיה, אשר היו לרבנים מרביצי תורה ברוחה עד כי קטן קבול ספרנו זה מהכיל את זכרון שמותיהם ואת פרשת גדולתם בחקר התלמוד.

בדור ההוא, בעלות אלכסנדר השני הנוֹח (5615–1855) על כסא נקולי אביו, הונח מעט לישראל. ויסר פחד המרגלים והמלשינים. ויחלו אנשים מן המשכילים לכבד את נכבדי היראים ולנטות אחרי התמימים. והתמימים היראים החלו לעשות חיל גם במקצועות המדע והלשונות. המראה הזה נראה בוִילנא, העיר אשר על יד מרכז התורה לכל מדינות ליטא ואחיותיהן הכין בה ניקולי מרכז גם להשכלתו הרוסית הצוררת והאורבת לתורה. ההפכים השנונים מאד החלו להתפשר אחרי מות המלך הקשה והקצָוֹת החלו לקרבה זה אל זה. איש חכם ונכבד כשמואל יוסף פין החל לנטות אחרי היראים ולכבד את התורה את סופריה ותופשיה. והגאון רבי יעקב בריל ראש ישיבה בעיר וילנא, הגדול מאד בתורה ויראת ה', עשה חיל במדע ולשון ויכבד בעיני גדולי השרים. ואחד מראשי הקהלה הגדולה ההיא רבי מתתיהו שטראשון חכם ועשיר ומופלג בתורה, עשה לו שם בחקר קדמוניות ישראל כראשי אבות הבקורת רפאפורט וצונץ. ובקרב עדת המשכילים נראו בקיעים, כי נפרדו אנשים מעליהם ויעזבום ויטו אחרי אחיהם היראים. והמשכילים אשר לא הפילו דבר מדרכם הראשונה, קראו לנפשם רוסים “בעלי דת משה” לאמר, כי את דתם אין עם לבבם לעזוב, כי אם אל מולדתם בלבד הם מתנכרים.

והמשכילים, אף כי סרו מדרכי אחיהם, להתרפק אל העם הרוסי אשר לא ילד אותם ולא אהבם, היתה יד ה' להכין בידיהם כלי מעשה אשר יסכל באחריתו את עצתם, ואשר יחסל גם את מעשי הרפוֹרמא בארץ גרמניא ובנותיה ואת כל מעשי דורשי האור וספיחיהם בארץ רוסיא. כי קמו בתוכם אנשי טעם ויצרפו את לשון עמם ויסדרוה ויכשירוה להיות ברבות הימים לבריח תיכון המבריח את כל העם מקצה, ולכלי מבטא לכל תפוצות ישראל. ויהי מרדכי אהרן גינצבורג סופר נמרץ, אברהם מאפו חוזה חזיונות בשפה ברורה מאין כמוֹה ואדם הכהן לֶבֶנזון – אברהם דוב – ומיכה בנו משוררים גדולים עד להפליא. לעומת מליצי ליטא אלה, קמו גם בגליציא סופרים מליצים, אשר בחיריהם הם יצחק עֶרטר איש דובר צחות בלשון שנונה מאד, ומעיר לֶטריס משורר נקי לשון ויפה טעם. אך בכל היות סגנון סופרים אלה נאה ומתוקן ומליצתם רכה וענוגה, לא היו מרבית עניניהם לרצון לקהל היראים, כי ברוחם הפונה מעל היהדות העתיקה המשומרת, והנוטה אחרי טעם התרבות הנכריה היו מדברים. אולם עין מרבית הקהל כבר הוחדה להבחין בין הטוב ובין אשר איננו טוב, את הטוב קבלו ואת הרע לא קבלו. ותפרוץ שפת ישראל ותחזק במדינת ליטא וחברותיה, ותהי ללשון חיה מתהלכת בארץ, לא רק שפת ספרות בלבד, כי אם גם לשפת מכתבי שלוֹמים ומכתבי סופרים.

ולמן היום אשר החל מונטיפיורי וכרמיה וחבריהם לדרוש את טובת עמם המפוזר בכל ארצות הגוים, נכספה כל נפש בישראל לדעת את שלום אחיה הנפוצים בארצות גלותם. וַיִוָסֵד בעיר ליק בקצה גבול רוסיא, ביד אליעזר זילברמן גליון “המגיד” חדשות בלשון עבר היוצא לשבועות (5616–1856). ויהי המגיד, הראשון לעתוני העברים המבשרים לכל איש ישראל בלשון אבותיו את כל המוצאות את אחיו. ולא רבו השנים ויצאו מלבד המגיד היוצא בגרמניא, לצרך יהודי רוסיא עוד עתונים עברים הלא הם הכרמל (1620–1860) ביד שמואל יוסף פין בוילנא, הצפירה (5622–1862) ביד התוכן חיים זליג סלונימסקי בְוַרְשא ואחרי כן בברלין; המליץ (5623–1863) ביד אלכסנדר צֶדֶרבום באודֶסא ואחרי כן בפטרבורג. והלבנון בשנה ההיא ביד יחיאל בריל בירושלם ואחרי כן בפריז ובמאינץ. ומרבית קוראי העתונים היו העברים ברוסיא.

ואמנם החלו בדור ההוא עתונים להיות לכלי חפץ. כי בכל הדורות הקודמים היו היהודים היושבים בממלכה אחת כסגורים בתוך גבולות הממלכה ההיא, באין להם דבר אל אחיהם יושבי ארצות הממלכות האחרות. אולם למימי עלילת דמשק התעוררה רוח אהבת אחים מתרדמתה. ובהרגישם כי אחים לצרה הם החלו דעותיהם להתערב ולבותיהם להתקרב. וכלי מבטא להביע את רוחם לאחיהם הרחוקים שהוא גם קרן־משמע להאזין את המוצאות אותם בכל תפוצותיהם, היה לצורך נחוץ מאד ללבם. הצרך הזה גדל ויחזק עוד למן היום אשר לבשה רוח, את אנשים תירים אנשי חיל, לשום פעמיהם למרחקים לבקש את נדחי ישראל, לבקר אותם ולהודיע לנו את משפטם ואת מעשיהם ואת גורלם ואת משא נפשם. יוסף ישראל איש רומניא – אשר על לכתו בדרכי התיר הגדול בנימן איש טודילא, קרא לנפשו בנימן השני – הרחיק נדוד ויתר את ארץ פרס, בבל, קורדיסְתַן ואפגַנִסתן ואלגיר, ויעל את כל מראי עיניו, אשר ראה בתוך אחינו הנדחים שם, על ספר, והסופר הנאמן דוד גורדון תרגם אותם מאנגלית ללשוננו בשם מסעי ישראל (5614–1854). ויוסף יהודה צוֹרני⁷⁵ איש מינסק עזב מקומו (5627–1867) ויעבור את מרבית ערי מדינות קוקז ויסב אותה ואת סביבותיה שמונה שנים ואת דבר היהודים אשר שם, הודיע בעתון המגיד. בימים ההם נגלו שם גם היהודים האובדים בארץ הודו אשר קראו לנפשם בני־ישראל⁷⁶ ואשר נשכחו מלבם רבות ממצוֹת התורה עד כי הוטל שמה איש יהודי ושמו שמואל דִי וֶקַר (5559–1796) וילמדם את המצוֹת במלואן. וכארבעים שנה אחרי כן, כאשר בא העשיר האדיר והנדיב דויד ששון מבגדד להכין מושבו בארץ הודו פקד אותם לטובה. ויבן להם בתי כנסת ובתי ספר ויהיו ליהודים שומרי מצוה בכל לב. מרביתם הם כיום אנשי צבא נאמנים מאד בחיל אנגליא החונה שם. גם היהודים הלבנים והשחורים אשר במדינת קוכין־כינא אשר בארץ הודו אשר הם השתמרו יותר ביהדותם, נודעו מפי התירים לבני ישראל יושבי אירופא. רבים ונכבדים מאלה, הם אחינו יושבי תימן, אשר ידענום מאז מפי התיר בנימין איש טודילא, ועוד יותר מימי רמבם ומאגרתו היקרה אגרת תימן. הם, בכל התלאות אשר עברו עליהם, היתה תורתם צרורה וחתומה בקרבם, וחוקיה נזכרים נשמרים ונעשים כל ימיהם, אך ברבות הימים נשכחו אחינו אלה מלב רבבות אחיהם אשר בארצות אירופא, בהיות מדבר ערב הגדול, שכלו ערבה ושוחה, מפריד בין אלה ובין אלה, עד אשר זכה החכם יעקב ספיר איש ירושלם, ללכת שמה ולתור את מקומות מושבם ולהודיע בספר אבן ספיר (5626–1866) את כל אשר אתם. למן העת ההיא החלו התימנים מעט מעט להעתיק את מושבם אל ארץ אבותינו מעולם, ולהיות בה לאנשי מלאכה ועובדי עבודה חרוצים ומועילים לארצנו וליושביה. וחברת כל ישראל חברים, אשר בראשה עמד בעת ההיא כְּרֶמיהו, האיש אשר לא הכחיד את אהבתו העזה לעמו תחת לשונו. התנדבה ותשלח את החוקר הגדול יוסף הלוי, לפקוד את אחינו האובדים והנדחים בירכתי ארץ כוש, אשר יקראו להם פלשים (5627–1867). ויתודעו אלינו אחינו אלה אשר נפרדו ממנו זה אלפי שנים. שמע כל הגליות האלה אשר כמעט פתאם נגלו אלינו מני חשך, אשר כסה עליהם זה דורות אין מספר, היה כעין תנחומה אשר שעשעה אף רוממה את לב כל איש ישראל לקרבה איש אל אחיו ולשום את נפוצותיה לגוי אחד.

יותר מכל כנסיות ישראל, היו כל המראות וכל החדשות האלה ראוים לברוא אחדות הדוקה מאד בקהל היראים אשר בקרב ישראל יושבי מדינות רוסיא הצפונית לאמר ליטא ואחיותיה מקום יודעי התורה ולומדיה, מקום יודעי לשון אבותיהם האוגדת את לבות העם כלו לאגודה אחת, מקום האוהבים את אחיהם בני עמם הקרובים והרחוקים אהבה רבה מאד, השמחים על כל בשורה טובה אשר תבא על אדותיהם בגליונות העתים והמצרים בצרתם. ובכל זאת לא זכתה כנסת רוסיא הגדולה למדת האחדות אשר זכתה לה כנסת הונגר הקטנה והכנסיות השונות באשכנז ושכנותיה. ומדוע, יען כי לא זכה קהל היראים למרכז מגדל את בניהם למשמעת לסדר אחד ולשיטה אחת הנותן לכלם לב אחד, כאשר זכה קהל היראים בהונגר. כי אל ישיבת פרסבורג ואל בנותיה נהרו כל בחורי ישראל מן בן העני שבעניים עד בן העשיר שבעשירים. וחכמיה רבנים תלמידי ישיבת פרסבורג אשר נכבדו על פני כל העם, היו להם למורים. ובכן קבל התלמיד את התורה בכבודה, ובחורי כל הארץ היו חבריו כי כלם גדלו בטעם אחד וברוח אחת, על כן מלאו התלמידים האלה את ידם בהיותם לאנשים, להגן על יהדותם בפני צורריה שכם אחד. לא כן ברוסיא. בישיבת המופת בווֹלוזין ובבנותיה היו מרבית התלמידים בני העניים, עד כי הישיבה והעניות נתכו יחד לשם אחד. ותלמיד הישיבה נקרא בשם "בחור עני⁷⁷ והעשירים מנעו את רגלי בניהם מן הישיבה, והבנים האלה אשר סתמם, היו אחרי כן בעלי המאות וגם בעלי הדעות, קבלו איש איש את תורתו בחדר בית אביו מפי מלמדים שכירים, אשר איש מהם לא הוסמך למלאכת הלמוד. ובכן גדלו כמעט בלי רב ובלי חבר ומורא סתם רב כזה לא היה על תלמידו כמורא שמים. על כן היו מרביתם אנשים בודדים לנפשם בלי כח בלי כשרון ובלי חפץ לגונן על היהדות העתיקה בכבוד ועוז כמעשה אחיהם הפרושים בהונגר, או כמעשה אחיהם המהדרים באשכנז אשר גדולם המסודר אזר אותם חיל להלחם מלחמת כבוד על שיטתם אשר החזיקו בה. ולא עצרו פרושי רוסיא כח לעמוד בפני צורריהם תלמידי דורשי האור וספיחיהם, אשר קשרו קשר אמיץ על תרבות היהדות המשומרת בבתי ישראל ובקהלותיו, להורידה מכסא קדשה, ולהמליך תחתיה מין השכלה קפויה ומתנכרת, שאולה מן הגוי הרוסי, אשר על המוסר הזה גבה מוסר אבותינו כגבוה שמים על הארץ.

וגם בארץ פולין אשר גם בה הרבו היחידים לעסוק בתורה ואשר גם שם קמו גאונים אדירי תורה כרבי יהושע הרב בעיר קוטנא וכרבי יעקב גזונדהַיט, לא היה מרכז אשר משם תצא תורה לכל הארץ בטעם אחד. ואף כי מקצת גדולי הרבנים היו אוספים אל ביתם בחורים מתי מספר ללמדם תורה. אך לכלל ישיבות קבועות מעין ישיבת ולוזין ופרסבורג לא באו. וגם הישיבות בפולין לא היו לרצון לעדת החסידים אשר גברה מאד בארץ פולין.

עוד יתרון אחד היה לכח רבני גרמיא והונגר הלא הוא הדעת את לשון הארץ ואת טעם העם היושב בה. על כן היו אזני הממשלה פקוחות לשמוע את דבריהם ולהכיר עם זה את כשרון חכמי הרבנים מלאכי ישראל אלה את מוסרם ואת כבודם. ואם מלאה הממשלה את משאלותם ואם מנעה מחפצם, לא מנעה מהם כבוד. לא כן גאוני רוסיא וגליציא, מורינו ומאורינו לכל דבר תורה מוסר ויראת אלהים אשר בהם יתפארו בני עמם יודעי ערכם עד מאד אפס לדאבון כל נפש היתה שפת גויי הארצות אשר נולדו בהן זרה להם, עד כי לא היה להם כל דרך להביע במו פיהם את חפצם אל מושלי הארצות, ואל שריהם ופקידיהם, עד כי נלאו גם ישרי הלב בעמים להכיר את התושיה הרבה הצפונה בלב אדירי התורה והרוח האלה. ויהי כאשר נבצרה מגדולי המלכות לבא בדברים עם הרבנים פה אל פה ויעמידו לפניהם “עברים מלומדים” דוברי רוסית צחה, מקרב רבני הממשלה, או משאר המשכילים אשר קראו לנפשם רוסים בעלי דת משה. ומפיהם היו השרים והפקידים חוקרים ודורשים את כל אשר היה להם, לדעת על דבר היהדות, טיבה ודרכיה ועל דבר היהודים וצרכיהם מחסוריהם ומשאלותיהם. ויען כי סתם “יהודי מלומד”⁷⁸ נוטל שכר מקופת הממשלה היה בוזה את דת אבותיו ואת עמו, ומלבד זה היה יודע את נפש התקיפים הרוסים, ושוקד למצוא חן בעיניהם, שם לפעמים חשך לאור ואור לחשך לרומם את תרבות הרוסים עד שמי שמים, ולחפא דברים על תרבות הישראלית הפנימית המלאה מוסר וטהרה המסורה לנו מרבותינו, ולשומה לצחוק וללעג כטוב בעיניו, בדעתו כי מן הרבנים אין איש אשר תמצא ידו לענות כחשו בפניו באין שפתם אתם. על כן קלו גדולי רבנים בעיני כל בזוי בגוים. ועוד יותר בעיני כל נער בישראל, אשר לבו היה נעור וריק מכל דעת ומכל מוסר, כי אם יתרון אחד היה להם אל מול החסרון האחד שהיה לרבנים, הלא היא הדעת את הלשון וידיעה קפויה וקלושה בלמודי הכתות התחתונות אשר בבית הספר. ותעלולי הגדודים הקלים האלה לא הרבו להזיק, לולא קשרו רבים מבעלי הכשרון אשר בקרב המשכילים, גם במדינות רוסיא גם בגליציא, על היהדות המקובלת להבזותה ולבקר בה מומים, בשנאה הכבושה אשר שנאו גם אותה גם את קהל שומרי המצוה, לתתם ללעג ולקלס גם בעיני עמם, בספרים כתובים עברית ביד סופרים אנשי ליטא וגליציא, ולהשפילם גם בעיני עם הארץ בספרים כתובים רוסית ביד סופרים אשר מרביתם היו אנשי דרום רוסיא. על יד ספרות שתי לשונות אלה, נולדה עוד ספרות לשון שלישית, הלא היא ספרות הלעז הגרמני, לאמר הגרמנית הנושנה והמשובשת אשר ישיחו בה היהודים יושבי ארצות הַסְלָוִים, אשר שמה גם היא לה לקו להבזות את היהדות בעיני דלות העם אשר לא ידעו לא עברית ולא רוסית, ומה ידאב הלב לראות כי גם בעלי הכשרון, אשר מלאכת רוחם יכולה היתה להיות לברכה ולכבוד לעמם ולתרבות תורתו, התמכרו לתרבות המשולשת ההיא, המערערת את מוסר קהל העם עד היסוד. את ראשית התרומה למעשה ההרס, הרים המשורר הזקן אדם הכהן לבנזון מוילנא – הוא האיש אשר אמר להבאיש את ריח עניי בני עמו־הוא החל להכות בלשון בזעם אפו, את דת אבותיו ואת קהל אחיו בני דורו במקצת שיריו, ועל כלם בשירת חזיונו “אמת ואמונה” (5627–1867) הרזה והצנומה. אחריו מלא ביתר עז המשורר יהודה ליב גורדון, לתת ללעג ולבוז את ישראל ואת תורתו, ולהלעיב גם בנביאיו לעיני כל חסר לב, כמעט בכל שיריו מאמריו וחוברותיו. מלבד בעלי השיר רבו הסופרים הקלים אשר יצאו לחרף ולגדף את תורת עמם ואת אחיהם ההולכים בה אשר קובנר במאמריו יחשב לאור ולדוגמה לכלם. אולם כל אלה לא הרבו להעמיק ולשחת באשר מגמת פניהם להרע לחבל ולהבלע נראתה גם לכל עין כהה. לא כן ספורי המהתל שלום יעקב אברמוביץ – מנדלי מוכר ספרים – הוא לא קרא לריב, לא חרף ולא גדף כבני גילו, כי אם כמשיח לפי תומו היה מבליע בספוריו אשר כתב גם בעברית גם בלעז מליצת לצון על כל מרום ונשגב אשר באה כרצח בעצמות הקורא התמים לנתוש מלבו כל זרע קדש. אל מול מחנה סופרי רוסית ילידי ליטא חנה מחנה סופרי רוסית ילידי דרום רוסיא. מקצת דבריהם היו ערוכים אל הקהל הרוסי ואל הממשלה בדבר הזכוי ומרביתם אל קהל ישראל להשפיל בעיניו את ערך למוד התורה, מעשה המצוה ודרכי אבות. ולבד מן הסופר הצעיר יקר הרוח ואוהב את יהדותו אליהו אורשנסקי אשר במאמריו הרוסים רב רק את ריב עמו וגזל משפטו מיד הממשלה ולתת דופי ביהדות לא עלה אף על לבו־היו כמעט כל סופרי היהודים בשפת רוסיא, חורפי אחיהם ויהדותם. הן יוסף רבינויץ הרבה בימי נעוריו לגלות את שולי הממשלה על פניה, ולהראות את אכזריותה ליהודים, בכל זאת הרבה להלעיב בדרכי בני ישראל ולמצוא בהם תמונות בעתונו הרוסי “השחר”⁷⁹ עד כי גערו בו גם חבריו, באמור לו גם הם, כי לא נכון להביע דברים כאלה בשפת רוסית באזני העם הרוסי, אך מכלם הרע הרשיע גרגור בוגרוף, אשר כל ימיו היה לבלר בבית אחד חוכרי מכס המשקה, ובימי זקנתו היה לסופר רוסי, אף כי גם בעיניו לא ישרו הליכות הממשלה הרוסית עם היהודים, בכל זאת מִלֵא את ספרו “רשימות איש יהודי”⁸⁰ הכתוב רוסית, חרפות וגדופים דברי משטמה עזה ושאט נפש על חיי הבית והקהלה בישראל אשר יסמרו שערות שומעיהם. אל מול הספרות הרוסית הזאת התכוננה גם ספרות הלעז, אשר אחת מראשי תעודותיה היתה לשים את היהדות לשחוק בעיני דלות העם ההדיוטים התמימים, להורות גם אותם לבעוט ברגל גאוה בכל קדשי ישראל. העתון “קול מבשר” היה לה לכלי מבטא, ומלאכתה בעולמה היתה לצון תפל וסר טעם. ולא עלה על לב אנשי הדור ההוא אשר מקצר דעתם ששו גם הם לקראת הספרות הלועזת הזאת, כי עתידה ספרות זאת להתפרץ מקץ שנים ולנשא את לבה להוריד את הגבירה העבריה מכסא כבודה ועמה גם את היהדות כלה ולשים למרמס גם את המוסר העברי, וליחד את שם יהדות רק על הלעז המגומגם יליד עם נכרי הזה, ולשומו למוקש גם לשיבת ציון ולתחית שפתה. – אך לא זה העורון האחד אשר הכו בו מתחכמי הדור ההוא.

על יד מיני ספרות של רשות, מעשה ידי יחידים בודדים, אשר באה להגביר בקרב ישראל את תרבות הנכר על תרבות המולדת המקודשת ובאה מימות עולם, נוסדה ביד אדירי העשר הברון יוסף גינזבורג וליאון רוזנתל בפטרבורג, חברת “מרבי השכלה בישראל” (5623–1863) “לעקור מישראל כל מומיו(?) בהפיצה בתוכו השכלה רוסית ומדעי תועלת, למען השׂךְ מעליו תלונות בני מרום העם הרוסי, על הִנָזֶר ישראל אל תוכו, על משמרת הבלי שוא (?) שהוא משמר ועל פנות לבו מכל דרכי הרוסים, ולבעבור הקם בני מרום העם הרוסי ההם את דברם לבלתי מנוע עוד מישראל את הזכוי המובטח להם בהשליכם מעליהם את כל חטאותיהם (?) אלה”⁸¹. למען הרבות את ההשכלה שמו המרבים להם לחוק לתמוך בידי תלמידי האשכולות ובידי מתרגמים לעברית את ספרי המדע ולהפיצם בתוך העם. והסניף לחברה ההיא אשר נוסד באודסא, עיר המרכז למשכילי דרום רוסיא הנוטים מאז אל הרוסיוּת יותר מן העבריוּת, ראה כי אין תקוה לשפת רוסיא להבקיע אל תוך היהודים בלתי אם בהגרש שפת ישראל העתיקה כלה מפניה. וַיִוָעֲצוּ לתרגם את המקרא ואת התפלות לשפת רוסיא ולשים אותה גם לשפת התפלה והדת, לבלתי היות גם בית הכנסת למנוס ולמפלט ללשון ישראל העתיקה. אך פתאם נבהלו נחפזו, כי געש־העם אשר התרגש באודסא⁸² עירם, הוביש אותם ממועצותיהם, ויפלו בעיניהם מאד כי נפקחו עיני חכמים אלה, לראות כי העם אשר למוסרו נכספו, ואשר בעדו מכרו בלא הון את כבודם, ואשר בו רצו לזכות את ישראל, כי מוסר העם הזה פרוע הוא עד להשחית. זאת ראו מרבי השכלה באודסא וישבתו ממעשיהם, גם בפטרבורג רפו ידי המרבים, כי את אשר לא פללו ראו עיניהם, כי גם אותם את המתרפסים אל רגלי הרוסים להיות עמהם לבשר אחד וגם לרוח אחת, גם אותם, כבר החלה הממשלה הרוסית לחשוד במעל ובמרד כי ככה הוציא עליהם ברפמן המומר⁸³ דבה כי, גם ידם עם “הקהל היהודי” וכי גם כל מגמת פניהם היא, להפריד את היהודים מן הרוסים ולשנוא את הנוצרים. אם גם בעיני היהודים, הנוטים אל המשכילים, אבד ערך החברה הזאת, כי גם בלעדי דבריה ומעשיה, נהפך לב הבּחורים לשאוף ולבוא למאות ולאלפים אל הגימנזיון. ובצאת דבר מלכות על בחורי כל הארץ, לעבור על הפקודים אין נקי, הרבו עוד הנערים להאסף אל בתי הספר ובכן היתה כל החברה ככלי אין חפץ בו עוד.

כגורל היהדות ברוסיא אשר קמו עליה אנשי ריב בקרב ביתה, היה גורלה גם בארץ גליציא. אך תחת אשר כלי המלחמה ברוסיא היתה הספרות הקלה הבאה בספורים ובשירים, היתה בגליציא ספרות מתגדרת במיני מדע ובקורת. כי מלבד מרדכי דוד בְרַנְדשטֶטר אשר בחר לו את דרך הלצון אשר הלך בה יצחק ערטר, לא קם שם סופר מלעיג כאשר קמו ברוסיא, כי אם בקורת התיצבה שם כצר. מין בקורת אשר לא באה לבנות ולנטוע, כי אם להרוס ולנתוש, בקרת רבת דברים ודלת ענין, קלת דעת ועזת פנים, המתקבלת מאד על לב מתחכמים בלא חכמה אשר פני זקנת עמם לא יהדרו. רעשי השכלה מתחכמת זאת הם יהושע העשל שור ואברהם קרוכמל וכלי מבטאם היה ספר החלוץ אשר הוציאו שנה שנה (5612–1852). מעין רוח בקורת זאת תחיה גם את ספרי דברי הימים שהוציא החכם צבי הירש וייס בשם “דור דור ודורשיו” (5651–1871).

בפולין קמו מטיפים זריזים לטמיעה דניאל נַיְפֶלד בעל עתון “השחר”⁸⁴ (5621–1861) ושמואל הירש פלטין בעל העתון “הישראלי”⁸⁵ (5625–1865) שניהם כתובים פולנית. אך, מלבד מעט המשפחות אשר התנכרו לעמם זה כמה, לא היה שומע להם בקהל העם.

אך מתוך המשכילים ומקרבם קם סופר מהיר אמיץ לב, הלא הוא פרץ סמולֶנְסקין (5645–1885), אשר פָרַץ פרץ גדול בכל שיטתם המתכחשת והמתנכרת לשני מוסדות היהדות, הלא הן התורה והמולדת. ואם לא מצאה ידו, או לא המריצהו לבו, לקום לגואל לשתיהן, התאזר עוז להחיות את רוח המולדת הישראלית, אשר זממו משכילי רוסיא גליציא והונגר להמיר אותה באחרת, איש במולדת הארץ אשר נולד בה, או אשר בא לשכון בתוכה. למען הפרח את השושנה הזאת שושנת המולדת, שם סמולנסקין את לבו להבעיר את החוחים אשר סביבותיה, לבער אחרי רוח הנכר אשר פרצה בתרבות ישראל בידי השכלה אשר אחרי עשותה שַמות בברלין, באה לארצות הסְלָוִים. ויקרא סמולנסקין לריב על הרפורמא, אשר השביתה בבית הכנסת את הטעם העברי מפני הטעם הנכרי; על ספרות ההשכלה המתרחקת מספרות היהדות, אשר תרגמה לשפת עֵבר ספרי נכר אשר אין דבר להם ולישראל, ואשר זרו לרוח בת עמו; על בני הנעורים ברוסיא השוקדים על עתון “האמת”⁸⁶ ועל תתם לריבי מולדת עם לא להם את כחם לרע לישראל; על בקורת המקרא התפֵלה הנותנת “תחת גן עדנים אגם רפש, תחת קול הזמיר שריקות צפרדעים, תחת יפי שושנה מראה פצע וחבורה”⁸⁷; על “המתחכמים הצבועים אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”. לעומת הקלקלה הזאת אשר בדק בלי כל משא פנים לעיני כל הקהל, חִוָה הוא את דעתו כי שקר דבר המשכילים האומרים כי כל הגוים חכמו משבעה משיבי טעם וכי ישראל עם לא בינות הוא. כי אם אמנם יש לכל עם ללמוד מכל עם, יש ויש הרבה יותר, גם לאומות המתוקנות, ללמוד מוסר ותרבות מישראל מאשר יש לישראל ללמוד מהן. כי ישראל לא חדל לעולם מהיות עם מלא חיים ומוסר, כי מקור־החיים הזה הוא הדת הישראלית, אשר חלילה לנגוע ברעה באחד יסודותיה. על כן לא חדל פרץ לדבר גדולות על המקרא, שהוא אוצר האמת המשפט והצדק ועל למוד התלמוד אשר הרבה לכבד אותו בספוריו, ולשפוך רוח חן על ההוגים בו בלב שלם, וגם על בתי המדרש אשר ילומד בם. וכל דעותיו אלה לא היו בלתי אם מסלות ונתיבות לתוכחתו האחת, הראשה והכוללת, אשר הרבה להוכיח, השכם והוכח, כי שקר ידברו הרפורמים והמשכילים האומרים, כי אין ישראל בלתי אם אגודת בעלי דת אחת בלבד, לא כן הדבר! כי עם אחד הוא עם חי וקים אשר כחו יצוק בו וידוע ומורגש לו בכל עוז גם בארצות גלותו. ויען כי עם הוא על כן יש לו המשפט והחובה לשאוף בכל כחו, להתאמץ לשוב אל ארץ מולדתו העתיקה ולשוב ולהיות שם גוי איתן יושב על אדמת אבותיו. את דעותיו אלה הרבה לבאר במאמריו בירחונו “השחר” (5629–1869) אשר הוציא בעיר וינא, ובראש כלם במאמריו “חיי עולם” ו“עת לטעת”. ולכלי חפץ היה בידו כשרונו להבליע את דעותיו בספורים מושכי לב הכתובים בסגנון נח מאד. אשר בהם הפליא להעביר על פני הקורא את צפונות גורל חיי האיש העברי בארצות גלותו. ובכן מלבד אשר היה איש לב מלא קוממיות, היה גם מליץ אדיר, אשר בקסם שפתיו קנה לו את לב קוראיו. ושכרו הרבה מאד, כי הפך לב רבים מבני הנעורים, אשר התמכרו אל השכלה ילידת חוץ, לשוב אל עמם. אולם ככל אשר היה טעמו טוב ולבו ער להרגיש את הנכונה, לא שלטה עינו בלתי אם על פני רֹחב הכלל אך את גופי הפרטים במלוא קצב גזרתם ואת עקרם ואת ערכם לא בחנה עינו. על כן בכל הנשגבות אשר דבר בלב שלם על התורה בכללה ועל חובת למודה, נעלם ממנו ערך הפרט הגדול, המעמיד את הכלל כלו, אשר הוא ראש מוסדותיה, הלא הוא ערך מצות המעשה, אשר בענין זה יש אשר חפא דברים בטעם כל משכילי הדור ההוא. וגם כשרון בקורת מדויקת בחקרי דברי הימים לא עלה בגורלו על כן שגה לפעמים לחלל כבוד אנשים צדיקים ולטפול בהם עוֹן אחרים⁸⁸.

לעומת עדת המשכילים אשר כלם התגודדו לגדוד אחד להלחם בכל עוז בקדמוניות עמם אף כי הן מלאות עוז ותושיה ולתפוש בכל חדש אף כי הבל נדף הוא, שמו רבים מבני הרבנים ומבני היראים העשירים השוקדים על תורתם ותלמודם, גם הם את לבם גם אל המדעים ואל הלשונות אך מבלי הפל מדרכי אבותיהם דבר. את ערך אוהבי מדע ולשון כאלה, הכיר העם מאד ויקרא להם מושלמים ולעבודת רוחם הַשְלָמָה. משפט המֻשלָמִים ההם, הרגילים לדיק ולהעמיק בלמודיהם בבית המדרש ולבלתי אמור די להם בקריאה קפויה וקלה, היה לשקוד גם על למודיהם החיצונים ולהעמיק בם עד היסוד, ככל אשר ישקדו ויעמיקו בתלמודם. ויען כי מרביתם צנועים היו, ולא לשם פקודה ושררה ולא למען התודע לרשות, למדו את למודיהם, לא עלה על לבם להיות לאגודה, ולא שקדו לאצול מרוחם כי אם על אחיהם על אחיותיהם ועל נשיהם הצעירות ללמדם את כתבי הקדש ואת לשון אבותם. וגם על בחורי הישיבות. ואחרי אשר לא הרבו להתהלך בקרב עם הארץ ולא שעו אל חמדת הגוים, לא היו עיניהם נשואות בלתי אם אל ארץ ישראל ומחמדיה אשר היו לה מימי קדם. על כן יקר בעיניהם מכל ספרי המשכילים ספר “אהבת ציון”, אף לא טחה עינם מהכיר את כשרון סגנון סופרי המשכילים. ואף כי ענינם לא היה להם לרצון, בחרו במליצתם ויחזיקו בם. וישקדו מרביתם על תורת הדקדוק הרחוק משעשועים והנחשב ללמוד גמור ועל המסורת, כי את הלמודים אהבו מן השעשועים. ועל ספרי סופרי הדור, אשר ענינם ענין מדע, הרבו לשקוד. וספרי התוכן חיים זליג סלונימסקי מצאו להם קהל־קוראים רב ועצום כמעט רק בתוכם. אף את ספרי הסופר התמים קלמן שולמן, אשר נטה אל היראים, המדברים על דברי הימים. ואף את ספריו המדברים גם על קדמוניות ארץ ישראל הלא הם אריאל והליכות קדם הרבו לקרוא. ואף את ספרי יוסיפוס הלא הם קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים אשר תרגם ללשוננו העברית הוקירו מאד. וגדולי רבני ליטא החזיקו טובה רבה לשולמן על תרגומו זה⁸⁹.

מקרב מחנה המשלמים יצא רבי יחיאל מיכל פינס (מ' 5673–1913), איש גדול בתורה, חוקר ומבקר סופר נמרץ נמלא עוז ורב פעלים ונאמן בכל לב ליהדות העתיקה ויפרק במאמריו את שיטות המתכחשים לפרקי פרקיהן. ויוכח במאמרו “ריב עמי” (5632–1872)⁹⁰ כי שיטת בעלי הטמיעה הקוראים לנפשם “רוסים בעלי דת משה” רעועה היא מתחלתה עד סופה, שקר שאין לו רגלים היא. כי דת ישראל ומולדתו לא תוכלנה עמוד אשה בלעדי אחותה. ובספרו “החיים והיהדות” בקר את שיטת הרפורמא עד כמה נדחה ממנה כל תושיה, עד כמה אין בה מתום מכף רגל ועד ראש. ויהי הוא בחקירותיו המלאות והיצוקות בקהל היראים את אשר היה סמולנסקין בקהל המשכילים במליצתו הרחבה והרעננה. אולם יחיאל מיכל פינס היה איש אשר מעשיו היו מרובים מדבריו. ומיטב מעשיו אשר פעל ועשה בתוך ארץ אבותינו למען ארץ אבותינו חלו להיות בשנים אשר אין להן עוד מקום בגבול ספר זה.

ומקרב המושלמים אשר תורת התלמוד היתה שמורה בלבם ולשון עמם ערוכה על שפתם קמו אנשי לב, ויחיאל מיכל פינס בראשם, לערוך מלחמת סופרים לקראת בעלי הטמיעה “הרוסים בעלי דת משה” ובעלי הרפורמא בעתון “הלבנון” אשר הוציא הסופר יחיאל בריל בראשיתו בירושלם ואחרי כן בפריז ובאחרונה (5632–1878) בעיר מגנצא, בתורת גליון משנה עברי לעתון הישראלי, היוצא בשפת גרמניא ביד מאיר לֶהמַן. ויד הרבנים אשר החלו להכיר את כח דעת הקהל כי רב היא, היתה אִתם לחזק את ידם לעבוד עמם שכם אחד, במאמרים בריאים ומלאים כתובים בשפה ברורה ומסודרת.

בימים ההם זכתה היהדות ברוסיא להעמיד איש מופת, אשר לרגלו חזרה עטרת הרבנות ליושנה. עד כי התחדש כקדם כבודה, אשר היה לה בימי רבותינו בן אדרת ובן ששת. שם הרב הזה הוא רבנו יצחק אלחנן ספקטור (מ' 5656–1896), האדם הגבור בתורה. אשר ברבות תורתו רבה ענותוֹ וטהרתו. אחרי התענותו בעני ובחסר כל בערים קטנות, נשכחות, מני רגל, אשר היה שם לרב לקח אל הקהלה החשובה נוַרַוֹדוֹק⁹¹ ומשם לֻקח בשנת השבע והארבעים לימי חייו (5624–1864) אל הקהלה הגדולה קובנו. בשתי הערים האלה, אשר רבו יושביהן והעוברים והשבים בהן, נגלה כבוד חכמת הגאון המופלג הזה בתורה, מה רבה היא. הן אמנם כי נמצאו גאונים בדור ההוא ברוסיא בגליציא ובהונגר, אשר לא היו נופלים ממנו בתורתם הרחבה והעמוקה. אולם לו נתנה שכם אחד על חבריו. עין חדה השוזפת בכל גוף הלכה חוטים דקים מכל דק המתעלמים מכל עין אחרת, אשר יתלכדו בידו אחד אל אחד והיו לפתרונים לכל דבר קשה ולכל ענין מסובך אשר יגישו אליו שואליו. על כן רבו מיום אל יום השאלות הבאות אליו מקצות כל הארצות ותשובותיו המושבות עליהן, עד כי היה הרב מקובנו לרב מורה לכל קהלות יעקב אשר מקצה תבל עד קצה. וככל אשר היה רבנו זה גאון בתורה, היה גאון בנעימות ובמדות טובות, בטוב טעם ובפרק נאה. באהבת השלום ובאהבת הבריות, באהבת ישראל ובאהבת התורה. ובכל היות משפטו חרוץ בכל דבר הוראה מבלי להימין ומבלי להשמאיל, היתה לשונו רכה ושיחתו ערבה, עד כי לא עכר דבר מר את רוחו הטהורה מימיו. וכאשר דרשו רבני הדור תורה מפיו, ככה דרשו מפיו גדולי אדירי ישראל מקצות הארצות עצה בדברים הנוגעים אל גורל העם כלו. ומדי היות דבר לאדירי העם הקרובים למלכות רוסיא, לבקש דבר מאת הממשלה, או להגיש את דבר משפטם אליה, יקראוהו אל עיר המלוכה לשבת בראשם ולשמוע את דבר עצתו. מלבד כל יתרונותיו ברוח ובלב, חננו ה' גם ביופי בכח ובקומה עד כי הדרו גם בני הנכר את פניו. מפניו קפצו את פיהם גם המשכילים גם אלה אשר גברו ללשונם מאד.

ובכן היה מושב הרב הגדול הזה, מרכז לכל תפוצות ישראל עשרות בשנים, בכנסת ישראל אשר ברוסיא, אשר בעצם הדבר הזה, נבדלה הכנסיה הזאת מכל חברותיה, אשר לכלן היה מרכז חזק או רפה, והיא לרגלי המסבות אשר סובבוה לא זכתה לכל מרכז. אולם עתיד היה חסרון זה להצמיח ישועה ואחרית טובה לכל ישראל. כי באין מרכז להם לבדם בתוך ארץ ענים וגלותם הרוסית, הרבו הם להרגיש, יותר מכל אחיהם, את צער התפוצה והפזרון אשר בני ישראל נפוצים ונפזרים וישאו את עיניהם, יותר מכל אחיהם, אל ציון ואל שבותה אשר היא לבדה היא היעודה מאת ה' להיוצת לנס לנפוצותינו לקבל את גליותינו. על כן נראתה בכל בית בישראל במדינת ליטא וחברותיה על יד תמונת רבנו יצחק אלחנן אשר כבדוהו כמלאך אלהים שר התורה גם תמונת השר משה מונטיפיורי שר המולדת הישראלית, אשר אהבת נפש אהבוהו⁹² לא רק חסדיו אשר הפליא לעשות לאחיו בארצות פזוריהם. כי באלה לא נגרע גם חלק כרמיהו, כי אם על אשר העלה משה מונטיפיורי, הוא ואשתו יהודית היהודית, את ירושלם על לבו, וישם את ארץ ישראל לכל משא נפשו בחיים. והמושלמים אשר בקרב היראים, אשר בכל הכירם את יפי מלאכת המליצה והשיר אשר בספרות המשכילים, חשודה היתה בעיניהם, לא נמנעו מחבב את מעט הטוב אשר הרימה הספרות הזאת בראשית ימי נעוריה, לזכרון חמדת ימי הקדם בישראל ולהגיון נכאים על אבדן תפארתה ויקריאו המושלמים את בניהם ואת בנותיהם את ספר אהבת ציון אשר לאברהם מאפו, אף כי יתר ספריו לא היו לפי רוחם. ויהמה לבם לדברי השיר “יונה הומיה” למאיר לֶטֶרִיס המלא געגועים ונהי לציון ולמחמדיה, ולקינת “לבי לבי, רב מכאובי, הנה עצבי, ישן נושן” אשר קונן החכם הנכבד שמואל לוצאטו. וגם מליץ אחד מקרב גדולי רבני ההוראה ערך שיר מלא המון לב אשר אלה הם ראשית דבריו “ציון ציון עיר אלהינו, מה גדול שברך, מי ירפא לך”. שירי נהי אלה וכאלה היו אנשי הלב מקרב המושלמים מעלים על ראש שמחתם. ואנשים מדלות העם אשר דל חלקם גם בתורה גם במדע שגו בחלומות ברוח “נבואה שנטלה מן הנביאים ונתנה לתינוקות” כי עתידה ארץ ישראל להקנות ולהבנות ביד שרי בית רותשילד.

וצופים ומטיפים קמו בכל תפוצות ישראל אשר צפו איש ממצפהו ואשר הטיפו איש לפי טעמו על גאולת הארץ ועל עבודת אדמתה בידי בניה. רבי נתן פרידלנדר במדינת ליטא⁹³ ורבי יהודה חי אלקלעי במדינת סרביא⁹⁴ התאמצו בספריהם ובמדברותיהם אשר נשאו בקהלות שונות להוכיח לקהל העם מתוך דברי הנבואה והאגדה כי גאולת הארץ לא תבא בלתי אם בהתעורר עם ישראל לגאול אותה ורק אז תבא תשועת ה' לבצע את אשר החלו הם. והסופר דוד גורדון (מ' 5636–1876) המסדיר את עתון המגיד כתב מאמרים⁹⁵ מלאים טעם ודעת ואהבה עזה מאד לעמו ולארץ אבותיו אשר בם הוכיח כי אם רק נחפוץ את הדבר הזה בלב שלם לא יבצר ממנו להשלים את החפץ וכי גם יד חכמי העמים ונדיביהם תכון עמנו. אל הרב הישיש רבי צבי קלישר נלוה רב גאון וצדיק רבי אליהו גוטמכר רב בעיר גרידיץ במדינת פוזן אשר חבב את דבר ישוב ארץ ישראל על קהל היראים אשר העריצוהו מאד. וגם רב נכבד מעדת החסידים הלא הוא רבי אליעזר וַכְס הרב לקהלת קליש החשובה שקד הרבה לחבב את ארץ ישראל ואת ישובה. מלבד הרבנים האלה ומלבד המטיפים והסופרים בשפת עמם, התעורר ברוב עוז, מליץ סופר בשפת גרמניא, הלא הוא משה [מוריץ] הֶס (מ' 5635–1875), אשר בהיותו נער קטן קבל בעיר בוֹן בגרמניא מפי זקנו יליד פולין מקרא ותלמוד. ובהיותו איש נלבב שוקד על תקנת האדם טָעַם טעם כל השיטות השונות המהלכות בימיו בארץ, ויהי יוצא ממדה אל מדה ומכת אל כת, מכת מולדת הגרמנית⁹⁶ אשר בה נולד אל כת אנשי הפרזון⁹⁷ אל כת הַצַוָתִים⁹⁸ עד אשר נטה גם אל הַשַתָפִים⁹⁹. מכל השאון הזה החל דבר עלילת דמשק לחלץ את נפשו ולהשיבו לאט אל עמו. אך בפרוק שבטי עם איטליא את עוֹל מושליהם הרבים ויהיו לעם אחד יושב ארצו האחת (5621–1861), עלה על לבו זכר אחיו בני עמו הנפוצים בקרב כל הארצות זה אלפי שנה ויחל לחלום חלומות שיבת שבותם בארץ אבותיהם. ויקם ויכתוב בשפת גרמניא ספר בשם “רומי וירושלם” (5622–1862) אשר בו התודע אל עמו, אשר רחק ממנו זה עשרים שנה. ויגד שם לקוראי ספרו את כל הדברים אשר עם לבבו על אודות ישראל כי “ישראל הוא עם עולם המבלה גוים וממלכות בארך ימיו, כבר היה לאור גוים בראשית שנות התרבות וכיום הוא יקיץ לתחית עולמים במלאת ימי תרבות האדם”. ואל שכורי הזכוי שם את פניו ויקרא: “שימו לכם סתר פנים שנוּ את שמותיכם, המירו את דתכם, עזבו את ברית אבותיכם והתנכרו למולדתכם כל ימי חייכם למען אשר לא יכיר איש אתכם כי בני ישראל אתם ובכל זאת רק בידי ריק תיגעו וכל עלבון אשר ילעיב בן הנכר את ישראל יעמיק להכאיב את לבכם מהכאיבו את לב האיש העברי הנאמן המתודע אל מולדתו והמתגאה בכבודה”. ויוֹסף ויאמר: “האיש הישראלי אשר מבלתי יכולת לכחש אל תאַות נפשו, אשר תבוש במולדתה, לעמו הוא מתכחש, יוסיף להכיר מיום אל יום עד כמה אין מעמד לו בחיים”. כי הכר הכיר חכם זה כי עד עולם לא יחדל האיש הישראלי להיות גר בארצות הגוים. וגם הזכוי ירפא את השבר הזה רק על נקלה. וכי לעומת זה עמוק עמוק הוא שרש המולדת בלב כל עם ישראל אשר עד עולם לא ינתש ולא ינתק. על כן יש לכל יהודי לשחר בכל כחו ובכל מאדו את ישוב ארץ ישראל אשר היא לבדו מקלטוֹ ומפלטוֹ, מעונו ונוהוּ אשר שם יגדל שם יחזק ושם ישוב לאיתנו. ואם יעמוד הזכוי לשטן למעשה הישוב יש להעביר את דבר הזכוי מפני דבר הישוב. ככל אשר היו דברי הס לשמחת לבם לאוהבי ציון ככה היו לצנינים בעיני בעלי הרפורמא וגיגר בראשם, אשר המטירו עליו כתבים חוברות ומגילות להשיב דברו אחור ולהחליט כי גם הרהור קל המתרחש על דבר ישוב ארץ ישראל ורמז קל העולה על לב כי ישראל עודנו עם חי וקים אסון איום ונורא הוא. אך הס, אשר היה אויב ובוזה בכל לב את הרפורמא, לא שת לב אל שאונם. וישב אל דבריהם במאמר חריף ושנון מאד, במגלה עפה. כי בעלי העתונים יראו לנפשם לאסוף מאמר זה המאמין בתחית עם ישראל בארץ אבותינו והכופר באמונת הטמיעה. ומשה הס נתן עיניו באוכלוסי ישראל אשר בארצות הסלוים אשר לא עזבו עוד את אמונתם בשיבת ציון. ותהי עצתו לפנות אל ממלכת צרפת, אשר חשבה בימים ההם לקנות מיד תֻרכיא את תְעָלת סוּאֶץ, כי תושיב היא את ישראל בארצו העתיקה למען היות לה מושב עם נאמן קרוב אל התְעָלָה. ותהי עוד עצתו לדבר על לב שרי בית רותשילד לתמוך בכספם את בנין הארץ, ולחזק את ידי הרב רבי צבי קלישר להפיץ בתוך כל העם את ספריו להטות את לב רבבות אלפי ישראל אל משא נפשו.

5608 – 5641

ובמתת הזכוי אשר נתנה לבני ישראל, יושבי ארצות אירפא בשנת התקומה בצרפת, בגרמניא ובאוסטריה ובבנותיהן (5620 – 1848), צרה מאד עין מרבית הגוים השאננים ההם ויחפשו עולות וימאו תנואות. השרים והפקידים, אשר בחקי העמל הקדמונים שמן חלקם, הוציאו דבה, כי יד היהודים היתה עם הקושרים. והסוחרים חרשו רעה על היהודים מיראתם את תחרותם בגבול המסחר, ויקימו גַעֲשֵי עָם¹ על היהודים בְבַיֶרְן ומהלומות בחוצות ומשסות בבתים ובחנויות בהמבורג ובערי בַדֶן, הֶסֶן ושלזיא. והאספסוף ההונגרי מקדם את פני הזכוי במשסת בתי היהודים, אשר יצאו מן הַגֵרוּת בפרֶסְבורג ברחובות, שהיו נעולים מפניהם עד העת ההיא. ואזרחי העיר וקוֹסוּט, אבי החרות, רואים ושקטים וידיהם בחיקם. ובהגיע שמועת התקומה הצרפתית באלזס, הסרה למשמעת צרפת, שלחו בני עם הארץ את ידם ביהודים (אפריל 5668 – 1848) ובקום נפוליון השלישי לנשיא כשמונה שנים אחרי כן שבו לפרוע פרעות. ובעוד נכבדי היהודים ריסר ופייט בפרוסיא וקורנדו והרטמן באוסתריא, יושבים בסוד יועצי התקומה ושואלים ודורשים בדבר הזכוי, עוד אלה מגדולי הגוים מלמדים זכות על הזכוי היהודי ועל התפקדה כלה, ואלה מלמדים חובה, והנה הַחֲזָרָה² התרגשה, ותבאנה עשר שנות צרת עין מחוץ, שנות רעיון רוח ומפח נפש מבית למבקשי הזכוי. הן אמנם כי זעיר שם זעיר שם עוד נמצא גם איש יהודי בסוד מלאכי העם, אך הזכיות, אשר נתנו לישראל בימי התקומה, נטלו מהם. עוד דלתות בתי הספר והמדרש לעמים, המכשירים בלמודיהם את כל בעל כשרון לכל פקודה ושררה, היו פתוחות לפניהם, אך שערי הפקודות, הנקנות בלמודים ההם, היו סגורים ומסוגרים בפניהם, בהיות לממשלה פתחון פה, כי נוסח השבועה הנוצרי, אשר ישבע הפקיד ביום מלאו את ידו לפקודתו, בריח ברזל הוא מפני היהודי אשר לא יתנצר. אולם בקום וילהלם הראשון אשר היה אחרי כן למלך פרוסיא ואחרי כן לקיסר גרמניא – למושל תחת אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה – ובעלותו אחרי כן על כסא מלכותו (5621 – 1861), החל לקים את החוקים אשר נתנו ליהודים בימי התקומה. ובשנה התשיעית למלכו (5629 – 1869) חתם המלך וילהלם וביסמרק, ראש יועציו, על הזכוי הגמור והמחלט ליהודי ארצותיו, ואחרי כן זכו גם מושלי וירטמברג, בַיְרן ובַדֶן ויתר ארצות גרמניא את יושביהן היהודים.

ואוסתריא הקתולית, אשר העיקה מאד ליהודי ארצותיה גם לפני שנת התקומה, גם לאחריה, החלה לקחת מוסר אחרי הנגפה לפני איטליא (5619 – 1859), ותשנה את חוקי היהודים לטובה, ותעל אותם על הכתב. אפס כי לידי מעשה לא באו עד אשר הכתה מכה רבה נחלה מאד בידי פרוסיא אחותה במלחמת שלזויג והולשטין (5626 – 1866), אז עיפה נפשה, וירך לבה ותתן תפקדה לכל יושבי ממלכתה, וזכוי מלא גם ליהודים, יושבי כל ארצותיה הונגר, ביהם ומהרן ואחיותיהן.

ושְוֵץ, המתהוללת מאד בחרותה, הקשיחה את לבה מדעת נפש עם אחר, ולא נתנה לנדחי ישראל מנוח בארצה, ובלעדי שתי ערים קטנות במדינת אַרַגו, סגרה מפניהם כל עריה, ובצרת עינה הרעה, לא נתנה גם לסוחרי שתי הערים ההן לבוא אל ירידי יתר הערים ולסחור שם. אף ימי התקומה לא שנו את טעמה לטוב. אפס כי מעבר אחר כבדו עליה ידים חזקות ממנה, לפתח את כל ארצה גם ליהודים, יושבי ארצות אחרות. כי במדה אשר מדדה ליושבי שתי עריה, מדדה גם לסוחרים היהודים, יושבי ארצות אמריקא, צרפת ונידרלנד, ותעדנה בה, כל אחת משלשת ממשלות הארצות האלה בעתה, כי תפרנה את ברית מסחרן, אשר כרתו אתה, אם תוסיף לנעול דלתות ארצה לפני היהודים, יושבי ממלכותיהן, ותאנס לעשות על אפה ועל חמתה את דבר הממלכות התקיפות ממנה. ותתן גם זכוי ליהודים (5634 – 1874).

ובארץ שְוֵדֶן, אשר רשעת הכמרים הלותרנים היתה הרוח החיה בממשלתה, לא נתנה רשות לבני ישראל לשבת בלתי אם בארבעת עריה אלה שטוקהולם, גוטנברג, נורקופינג וכרלסקרונא, ועל אדמת נורוג, מדינת שודן, אסור היה לאיש יהודי להציג אף כף רגל. אולם במלוך שם כרל הארבעה עשר – הלא הוא בֶרְנַדוט, שר צבא נפוליון מלפנים – הוציא כתב הדת לזכות את היהודים. אפס כי אנשי המעמדות השיבו את דברו אחור. אך ימים רבים אחרי כן (5626 – 1866) החלה הממשלה לחוק חוקים נוחים ליהודים ובארבע שנים אחרי כן נתן להם כעין זכוי (5630 – 1870).

מכל הממלכות האלה, גם מממלכת שודן, אחותה הסקנדינוית, נבדלה לטובה הממלכה הסקנדינוית הקטנה דַנְיָא, היא דֵנמרק. עוד כארבע ושלשים שנה לפני שנת התקומה יעץ מלכה פרידריך הששי נדיבות, ויחל לזכות מעט מעט את היהודים אשר בארצו (5574 – 1814), ובסוף שנת התקומה (5609 – 1849) נתן להם זכוי גמור בארץ ההיא.

ויהודי הולנד, הם יהודי הארץ האחת, אשר לא הצרכו לשנת התקומה, כי תבשיל להם את פרי הזכוי, כי ההולנדים הנוחים לישראל מאז, אף כי בערו גם הם אחרי כל זכר לשלטון נפוליון, אשר המליך את אחיו עליהם, בכל זאת במתת הזכוי אשר זכתה ממשלתו הצרפתית את ישראל, לא נגעו לרעה וישב שם ישראל לבטח כתמול שלשום.

ובאיטליא, אשר לא הונח לישראל למיום הוסד מנזר הישועים, ואשר לא היתה להם רוחה בלתי אם בימי נפוליון, קמה צרתם ביתר עז ביום סור מעליה עול הקסר האדיר הזה, אז הניחו כמרי הקתולים את כל חמת נקמתם ביהודים, על ערבם את לבם לשאף רוח גם הם, וישובו ויכבשו את היהודים, אשר יצאו לשבת בתוך העיר, אל הגרות הצרה והאפלה, ואת תלמידי היהודים גרשו מבתי הספר ומן האשכולות. ואף כי בעיני האפיפיור פיוס השביעי, ישרו בסתר לבו המועקות האלה, טרח להמתיק למראה עין את הגזרות האלה. אך ליאון השנים עשר, אשר קם תחתיו לאפיפיור, הרבה עוד מרה על מרורותיהן, ובתוך הגזרות הקדמוניות, אשר גזרו הכמרים מאז, חדש גם את הגזרה, לבא חמש פעמים בשנה אל אחת הכנישות הנוצריות לשמוע את מדברות כמר דובר סרה על דת ישראל, ולהגיש אל האפיפיור מנחה מידי שנה בשנה ביום קַרְנְוַל בידי ראשי הקהלה היהודים לובשי סחבות. כמשפט האפיפיורים התהלכו עם היהודים גם מושלי מדינת סרדיניא. ומודינא, אשר העיקו לישראל מאד, ויגזרו עליהם למכור לנוצרים את הנכסים, אשר להם בימי החרות הצרפתית, ולבלתי היות להם מהלכים בין יושבי הארץ הקתולים. ותצר לרבים מבני ישראל עד לעזוב את המדינות האיטלקית האלה. ותהיינה להם מדינות טוסקנא ופרמא למקלט. אך בקום כרל אלברט למלוך בסרדיניא (5608 – 1848), עזב את

דרכי אבותיו, אשר הציקו לישראל, ויתן משפט אחד לנוצרים וללא נוצרים. ומקץ ירחי מספר נתן זכוי מפרש להודים, כי כבר זמם בעת ההיא לקרוע אליו את כל ממלכות איטליא הקטנות ולשום אותן לממלכה אחת בידו, על כן השכיל לקנות את לב בני ישראל להיות גם ידם עמו. כמעשהו עשו גם יתר מושלי איטליא ויזכו גם את היהודים; ובהקרא ויקטור עמנואל למלך על איטליא, כלה (5621 – 1861), הזדכו יושביה היהודים מאליהם. אך לומברדיא אשר בצפון איטליא, אשר סרה למשמעת אוסתריא הזדכו היהודים כחמש שנים אחרי כן (5626 – 1866), בצאתה מתחת עול אוסתריא להספח על יתר מדינת איטליא.

אולם במדינה אחת באיטליא, בממשלת הכנסיה, נאנחו עוד בני ישראל מן היד הקשה אשר כבדה עליהם. הן האפיפיור, פיוס התשיעי, אשר עלה על כסאו כשנתים לפני התקומה (5606 – 1846), האיר את פניו אל שוחרי הדרור, אשר בממלכתו הקטנה וגם אל היהודים אשר בתוכה, ויהרוס גם את חומת הגרות, לבלתי היותם נפרדים עוד מיתר יושבי רומי; וירע הדבר בעיני האספסוף הפרוע ויתמרמר לפשוט על הגרות, עד כי הציבה פקודת העיר גדוד שוטרים להגן עליה. אך מעט הטוב אשר בתפקידה, אשר הטיב לרומי, היה מערב ברע, ולא הפיק רצון מיושביה, עד כי פרץ גם שם מרד, ופיוס נס על נפשו. ותרב שם המשובה והעזובה, ויבאו הצרפתים וישובו בכח הזרוע את הסדרים למשפטים, ואת האפיפיור למקומו (5610 – 1850). אז קרע פיוס התשיעי את המסכה הנסוכה על פניו. ויהי לעריץ רודה באף לכל עמו ולאויב מתנקם ביהודים. וישב ויכבשם בגרותם ויפר את החוקים הטובים, אשר נתן להם מַצִינִי ראש המתקוממים, ויחדש את כל חקי העמל והאון אשר חוקקו להם כהניו אשר לפניו, וישפוט אותם באכזריות רבה. ויתן הוא וכמריו את לבם לצודד נפשות ישראל. ולנצרם בפה חנף או ביד חזקה. ויהי היום ותבא שפחה נוצרית אל כמר קתולי בעיר בוֹלוֹנְיָא באיטליא, ותגד לו לאמר: “משרתת אני בבית מורטַרַא היהודי, ולו נער בן שש שנים, אֶדְגַר שמו, ויהי בחלות הנער זה כארבע שנים וארא כי הולך הוא למות, ואחמול על נשמתו ואנצרהו ויחי. ועתה ידע נא אדוני, כי נוצרי הוא”. כשמוע הכמר את דברי הנערה, מהר ויוֹדע את הדבר לכמרי הבולשת אשר ברומי. ויבא שר גדוד שְוֵצִי ואנשים מעבדי הבולשת לעיר בולוניא ויפרצו פתאם אל בית מורטרא בלילה, ויחזיקו בילד, מבלי שמוע אל צעקת אביו ואמו הנבהלים (5618 – 1858), ויביאוהו אל אחת הטירות אשר ברומי. לשמע הנבלה האכזריה התעוררו כל עתוני אירופא ואמיריקא ויקראו חמס, וגדולי אנגליא וראשי אזרחיה נועדו בלונדון ויביעו את רוחם על דבר הבליעל. מלבד המון הבקשות אשר באו מכל תפוצות ישראל, הפגיעו באפיפיור גם שני ראשי מלכי הקתולים, הלא הם פרנץ יוסף, קסר אוסתריא ונפוליון השלישי, קסר צרפת, ודבריהם לא עשו פרי, ואת מונטיפיורי, אשר בא להתחנן לפניו להשיב את הילד הגדול אל הוריו, לא נתנו הכמרים לבוא לפני אבי אבות הקדושה הקתולית. ובהתיצב לפניו ראשי קהלת רומי, כמשפטם שנה בשנה, להביע לו את משמעתם, מבלי דבר דבר על אדות מורטרא, שפך עליהם פיוס התשיעי כאש חמתו, כי ידם היתה בסער הגדול, אשר שם את כל הארצות למרקחה, עליו ועל קתוליותו; ואת כל תוכחותיהם, אשר הוכיחו לו, כי הם החרישו ולא דברו ולא עשו מאומה בדבר הזה. השיב אחור ויחרפם וישלחם מעל פניו בחרי אף. ולמען אשר לא יודע לנער, כאשר יגדל, העול אשר עשו הכמרים הקתולים להוריו ולעמו, גדלוהו הכמרים לשונא ישראל ויהיו מוליכים אותו בשוקי הגרות הצרים והמלוכלכים לתת את הוריו ואת בני עמו ללעג ולקלס בעיניו, בשומם את מראה הדלים הסחופים והמדולדלים לדוגמה לתפארת כל בני ישראל. ופיוס התשיעי לא השיב אפו מן היהודים, אשר נהפך להם לאויב. ויהי כי צר להם גבול הגרות משבת שם, ויערבו את לבם לערוך אליו בקשה לרחם על חמשת אלפי הנפשות הכלואות בשוקים הצרים והאפלים. ובבתים השפלים והלחים המחליאים והממיתים את יושביהם, הבקשה הזאת באה אל האפיפיור בעת עלותו אל גדולתו, בעת אשר נועדו שבעת מאות בישופים מכל הארץ ויקבעו עקר חדש בדת הקתולית, כי כל קתולי אשר לא יאמין בכל לב, כי אין שגיאה לפני כסא כבוד האפיפיור, אין לו חלק בדת הקתולית. אך על הבקשה הישראלית לא בא עוד מענה מן היכל האפיפיורים, כי עד כה וכה פרצו גדודי ויקטור עמנואל מסרדיניא, המושל בכל איטליא, ויסירו את אפיפיורי רומי מהיות עוד מלכים מושלי ארץ (5630 – 1870), ולא הותירו להם בלתי אם את כהונתם לבדה. ובדבר הזה בא הזכוי הגמור לבני ישראל המיוגעים והמדוכאים מאליו. ויצאו מחשך אפלה לאור גדול, אשר הכהה בעת ההיא את עיניהם, עד כי נחפזו לחתום את מכתב התודה, אשר ערכו למלך איטליא, הפודה אתם מצרותיהם, בדברים האלה: “בפעם האחרונה אנחנו חותמים היום את שמנו במלת ישראל. תחת שבט מלכותך הנאדרה תהיה כל מגמתנו להיות מקיר בית הכנסת וחוצה – רק אנשי איטליא ולא אנשי עם אחר”. אך כבר באו ימים, אשר בחירי בני בניהם התודו על חטאת אבותיהם וישומו פניהם לשוב להיות בנים נאמנים למולדתם העתיקה ולארצה.

ובממלכת צרפת – מלבד אלזס מדינתה – המעט כי עברה שנת התקומה על בני ישראל בשלום, כי אם שחרה גם שחר את הזכוי הקים, ובא בידם להחזיקו ולהשלימו. “מיכאל גוֹדשוֹ”³ היהודי היה לשר הממנות, ואדולף כרמיהו, אשר ידענוהו מימי עלילת הדם בדמשק, היה לשר המשפטים. ביד השר הישראלי הזה היה המשפט והחסד לאחדים ותעל בידו להעביר את משפט המות, אשר היה עד הימים ההם למורדים במלכות צרפת, לקרוא דרור לעבדים הכושים אשר באחוזות צרפת בארצות הקדם. ומזמות הקתולים, אשר זממו למנוע את היהודים מכל משמרת ושררה, שבו ריקם. ויגדלו שם בני ישראל ויעשירו. אף במעשי אהבתם לצרפת עשו להם היהודים שם בקרב הצרפתים. אפס כי ככל אשר דבקו בישרת לב בארץ מגוריהם, ככה רחקו לאט לאט מעל תורתם ומולדתם. ואף כי קמו גם בקרבם חכמים, אנשי שם, אשר כוננו את לבם אל חקר היהדות, יוסף סלודוֹר הבחין בעינו החדה ויחליט, כי רומי וישראל הם שתי קצות תרבות העולם, שתי הרשויות אשר האחת באה בחרב ברזל ודכא את כל האדם תחת רגליה והאחת בחרה להדריך את האדם במשפט שלום ובמישור⁴, וכי עתידה תורת ישראל להיות לתורת אלהים ולתורת האדם לכל יושבי תבל. ואדולף פרנק, פרופיסור לפלספיה בעיר פריז, הוציא ספר להוכיח בו, כי תורת הקבלה עתיקה היא מאד⁵ (5603 – 1843), והחוקר הדגול שלמה מונק חשף צפונית בחקר תולדות ישראל וחכמיו אשר בימי התקופה הערבית בספרד, אך מרוח האנשים האלה לא נאצל מאומה על קהל המון היהודים אשר בצרפת, כי סר לב רבים מאחרי תורת אבותיהם וידבקו בדרכי הגוים, וירבו בקרבם גם מומרים: בפני הפרץ הזה עמד איש חכם שמואל כהן לגדור בעתון, אשר יסד בשם “גנזי ישראל”⁶ (5600 – 1840). אך לעומת רפיון רוח יהודי צרפת מדברי התורה והמצוה, היתה משמרת חרות האדם כל משא נפשם. ובעבור זה המה לבם אל אחיהם בני ישראל הרחוקים, המדכאים בארצות אויביהם הנוצרים והמושלמנים. ובכל היותם נאמנים בכל לבם אל ממלכת צרפת, אל עמה ואל ארצה, היו הם הראשונים אשר העלו על לבם, כי כל גליות ישראל לכל ארצות פזוריהן גוי אחד, בני עם אחד הן, וכי ככל אשר יש לכל יהודי צרפתי לשחר את טובת היהודים אשר בצרפת, ככה יש לו לדרוש גם את טובת היהודי הרוסי, הרומני, התורכי, התימני והפרסי. אין נגרע דבר. ויקומו שבעה אנשים יהודים בפריז. הלא הם איסידור בן שמואל כהן, בעל העתון “גנזי ישראל”, כַרל נֶטֶר, נַרְצִיס לֶוֶן, הפרקליט, פרופיסור מנואל, יולי קרולו ואריסטיד אסטרום. ויסדו חברת “כל ישראל חברים”⁷ (5621 – 1860), אשר אליה יתחבר כל איש יהודי, החפץ בשלום אחיו, מכל ארץ אשר הוא גר שם, לתת לבני ישראל הנפוצים בכל ארצות תבל לב אחד ומרכז אחד, לריב את ריב עמם מיד עושקין גוזלי משפטו ולהרבות בו תרבות ודרך ארץ בכל כחם וכספם. ויוציאו קול קורא בכל תפוצות ישראל לאמר: “בכל התפוצה שאתם נפוצים בירכתי ארצות תבל, ובכל רפיון החוט המרתק אתכם, אם בכל זאת עודכם נאמנים ליהדותכם העתיקה; אם נפשכם יודעת מה טובה האחדות לישראל, עד כי בהזרותכם בגוים רוח אחת מתרגשת בהגיון לבכם, ומשא נפש אחד וחפץ אחד לכלכם, אם תאמינו כי כל חפצנו הוא לזכות את מרבית אחיכם הנתונים למצוק, לכלימה ולמועקה זה אלפים שנה המשפט אזרחים בכל ארצות מגוריהם; אם תתנו לב להבין, כי מראה מאמצי כח העם הקטן במספרו והגדול באהבתו ובתשוקתו אל הטוב, בהוסדם יחד יהיה לכבוד ולתפארת ליהדות ולמופת ולתועלת לכל עמנו; אם תאמינו כי רב כח חקי הצדק אשר חקקה צרפת בשנת האלף שבע מאות שמונים ותשע ⁸ להטיב גם לרחוקים; אם תאמינו בכל אלה חושו נא אלינו ובואו לעזרתנו”.

הדברים האלה יצאו העמק לב יוסדי החברה הגדולה הזאת, אף עשו פרי, כי גדולי היהודים מגרמניא, אוסתריא ואנגליא הסתפחו אליהם. ולא ארכו הימים ויתיצב כרמיה בראשה (5623 – 1863) ולמלא החברה כח ותרעש את העולם על דבר גזלת הילד מורטרא בידי עבדי האפיפיור. ותאמץ את כחה לעצור בעד הרעות אשר הדיחה רומניא על יושביה היהודים, ותט את לב ממלכת צרפת להמריץ את ממשלת שוֵץ לזכות את היהודים יושבי יתר הארצוֹת ולבלתי נעול עוד את שעריה גם מפני היהודים יושבי יתר הארצוֹת. ותהי מגשת את משפט היהודים גם לפני סוד יועצי ממלכות הארץ, אף יסדה אבן פנה לתחית ארץ אבותינו, כאשר יכתב עוד בספר הזה. ותהי החברה הזאת עתידה להיות לה יד ושם בשיבת שבות ישראל, בהיות רק עדת יהודי צרפת לבדה, אשר לא הסתירה את אהבתה לעמה. אך לא כן היהודים תאבי הזכוי בשאר הארצות; אף כי גם הם הצרו בצרת אחיהם, התאמצו בכל עוז להסתיר את הגיון לבם למולדתם, פן ימנעו הגוים את זכוים מהם, באמרם כי בני מולדת אחרת הם. על כן הכריעה אהבת נפשם את אהבת מולדתם הישראלית. ויפרדו מאחיהם אשר בצרפת ויוסדו בני ישראל האוסתרים לחברה לבדה, וגם האנגלים נפרדו ויוסדו לחברה ויקראו את שמה “חברת היהודים האנגלים” ויוסיפו גם את שם אנגליא על שם יהודה לרמוז, כי אין להם חלק עם יהודי ארץ אחרת, ואם אמנם דתם ישראלית היא הנה מולדתם בריטנית היא. ולא הלכו בדרך אחיהם אשר בצרפת, אשר הם הוסיפו על שם חברתם את מלת “הכוללת” ולא בושו להראות לכל באי עולם כי כוללים הם את העברים, ילידי צרפת, ואת כל יתר כנסיות ישראל לכל ארצות פזוריהן וחושבים אותם לילידי מולדת אחת. למן היום ההוא, אשר נפרדו מהם חבריהם באוסתריא ובאנגליא, כשל כח החברה הצרפתית, וקרוב הדבר, כי רמה יד הנחשלים אשר בתוכם, אשר גם הם נטו יותר אחרי ארצם הצרפתית מנטותם אחרי מולדתם הישראלית, וכאשר יצאו מתוכה חבריהם, ידידי הארצות האחרות ולא נותרו כי אם ילידי צרפת לבדם, ויעשו גם הם, לאמר פקידיהם הקטנים, את חברת כל ישראל הכוללת לחברת כל ישראל הצרפתים. ויהי אחרי מות כרמיה וישימו את לבם רק אל בתי ספריהם אשר בארצות הקדם להפיץ שם את שפת צרפת ואת רוח צרפת, וידל כבודה בעיני ישראל אשר לפנים היה גדול מאד.

ואנגליא לא הכבידה מאז את עולה על בני ישראל ולא מנעה מהם בלתי אם השררות, שבעליהן חיבים להשבע, ביום מלאם את ידם אליהן, שבועה בשם הדת הנוצרית. ושערי העשר והגדולה, הלא הם המרכלת והחרושת, לא ננעלו מפניהם ויעשירו ויעשו חיל ויהיו להם מהלכים בין גדולי הארץ ושרי המלוכה. אפס כי מוקש גדול היה טמון ליהדות במזמת רבים מאדוקי האנגלים, אשר זממו כל היום להטות את לב היהודים אל דתם. ויהי בשמעם כי רב מספר המתנצרים בגרמניא, ותתחזקנה ידיהם ויקומו וייסדו את אגודת המצודדים⁹ (5568 – 1808), אשר לא נבדלו מבני גילם, כל נזירי הקתולים, עבדי האפיפיור הרומי כי אם בדבר הזה, תחת אשר קתולי רומי גזלו נפשות באכזריות חיתו יער יצודו אותן מצודדי לונדון בחלקת לשון רמיה. אך מגמת שניהם אחת היא. אולם מעט היה הציד אשר העלו המצודדים במצודתם עד היום. אך גם בטרם הוסד עוד האגודה המצודדת המירו מתי מספר מן היהודים האנגלים את דתם, ובתוכם גם איש סופר נשוא פנים, יצחק די ישראלי. אבי הבן, אשר לא היה דומה לאביו, הלא הוא השר האנגלי, בנימין די ישראלי ביקונספלד, אשר למרות מעשה אביו, אשר לא יכל עוד להמיש צוארו ממנו, גברה אהבתו לישראל אשר חשב לנדיב העמים ולזקן היחש בכל משפחות האדמה. וקרוב הדבר, כי לא הרבה השר החכם הזה להתברך בלבבו על תמורת הדת, המתאמרת לנטוע בלב אנשיה חיי אירופא, אחרי אשר הוּחדה עינו לבחון ולהכיר, כי גדולה וטובה ורוממה תרבות גויי ארצות הקדם העתיקה והנהדרה מתרבות עמי אירופה הצעירה אשר תמול ימיה, עד כי הביע את רוחו בסגנונו הנוטה לנסתרות כי “סוד הקדושה”¹⁰ צפון בארצות הקדם. אולם בראש יהודי אנגליא עמדו יראי אלהים, הנאמנים לתורתם בכל לבם, הלא הם נתן מאיר רותשילד, ראש עסקי הממונות באירופא, ויבמו השר המושיע, משה מונטיפיורי, אשר זכרו לא ימוש מקרב לב עמו, ואשתו, יראת אלהים, אשת החיל והכבוד, יהודית, שקמה לאם בישראל. בימים ההם קם בקרב העם האנגלי שר גדול, אביר מליצי דורו ומשורריו לורד בירוֹן¹¹, אשר שפך את רוחו בזמירות ישראל, אשר הגה מלבו, וירומם את הגוי העברי העתיק הזה על עם יון ורומי, אשר לא ישיגוהו בגדולתם ויבך מרה על גורלו ועל מכאוביו. מעין הרוח הזאת נחה על אשה חכמת לב וטובת טעם מבנות האנוסים, חנה די אַגילר, אשר בספורה הכתוב אנגלית “גיא הארזים” ערכה דמות ברב חן ונעם ובהמון לב כואב למוֹצאוֹת את האנוסים הנענים והעשוקים מיד כנסת הקתולית וכמריה.

החיל והכבוד הזה, אשר עשו ישראל באנגליא מבית ומחוץ, הניח את רוח מקצת נכבדיהם, ונפשם לא שאלה יותר בלתי אם משפט אזרח. אולם האדירים רותשילד, מונטיפיורי, סלומונס ובני גולדשמיד הפגיעו בממשלה לזכות את היהודים גם במשפטי נבחרי עם לאמר: לעשותם ראוים להבחר ביד העם האנגלי לשבת בסוד יועצי הממלכה, ויד מלאכי סוד הבית התחתון היתה עמם. אך מקרב השרים והכמרים יושבי הבית העליון התקוממו אנשים רבים, אשר דברו קשות ונאצות על ישראל, ויעמדו לשטן להם לבלתי השלם את חפצם. ותעברנה כשלשים שנה למן היום אשר החלו היהודים לענות בענין הזה, עד אשר נתן להם הזכוי הגמור במלואו (5618 – 1858).

לעומת כל ממלכות אירופא, גם הטובות והנוחות, אשר כמעט בכלן לא נתנה מתנת הזכוי לישראל כי אם “על ידי יסורים”, נתן הזכוי ביד ממלכה אחת, הצעירה מכלן לימים והבכירה מכלן לתורת אדם ולמשפט צדק, הלא הוא אמיריקא – אחרי פרקה מעליה על אנגלי – בטוֹבת עין ובלב שלם. ולא כמתנת חנם הנזרקת בצרת עין מיד עשיר גאה לעניים מרודים למען הפטר מהם ומטרחם, כי אם כאיש נכבד הפורע לרעהו הנכבד כמהו את חובו המגיע לו בדין ובמשפט. כששים שנה לפני התקומה באירופא הוציא הגבור המושיע גיורג וַשִינְגְטון, יוצר ממלכת אמיריקא הצפונית, אגרת פתוחה לבני ישראל (5550 – 1790), אשר כתב בה כדברים האלה לאמר “אין לקרוא כיום בשם “סבלנות”¹² ואין לכת אחת ביושבי הארץ להתברך בלבבה, כי הוא המוחלת ןהמותרת משלה, בהנתן גם לכת אחרת משפט אזרח. ממשלת ממלכות צפון אמיריקא איננה מבקשת מיד יושבי ארצותיה, כי אם את הדבר האחד הזה, הלא הוא ישרת לב אזרח נאמן הדורש את טובת הארץ”. וינתן לישראל זכוי מחלט בכל שלש עשרה ממלכות צפון אמיריקא ותמלא ידם להיות פקידי חיל ופקידי פקודות הערים ולשבת על המשפט, לבד מן הממלכה האחת, ממלכת מֵרולַנד, אשר מנעה מהם ימים רבים, שלש ושלשים שנה, את פקודות העיר, בשוּמה גם היא, כממלכות אירופא, את חובת האמונה הנוצרית לתנאי לשררות אלה. והזכיות אשר זכתה אמיריקא ליושביה לא תמו לריק, כי גדולי הארץ ההיא העידו עדות נאמנה, כי אין אזרח נאמן לממשלת אמיריקא כבני ישראל¹³, יען כי בארץ האחת ההיא יחשבו לאזרחים גמורים וזכאים ולא לגרים גרורים.

הרוחה הגדולה והמנוחה השלמה, אשר נתנה ליהודי אמיריקא, אזרה חיל את אחד מהם לחשוב מחשבות להחל להעביר לאמיריקא לאט לאט המונים המונים מבני ישראל מן הארצות, אשר דכאו בעצם הדור ההוא עד עפר כמעט בכל ארצות אירופא, וברוסיא יותר מכלן. האיש הזה היה מרדכי נחַ (מ' 5611 1851), אשר אחרי היותו כונסול אמיריקי בארץ תוניס, יסד עתונים באמיריקא ויעל את דבר מסעיו בארצות אירופא ואפריקא על ספר, אך מבחר משא נפשו היה להסיע לארץ החדשה את בני עמו המדוכאים בארץ הישנה. ויקן הוא וחבריו תמימי דעות עמו במדינת נויורק את אי גְרנדאיסלַנד, אשר קרא את שמו “אררט”, שלשה עשר מיל ארכו וחמישה מיל רחבו, ויאמר לשום אותו למדינה, אחת ממדינות ארצות הברית ולכונן שם מקלט לעשרת אלפי איש, פליטי ארצות הדמים ולהתיצב בראשם לראש בשם שופט. ויוציא הנדיב הנקי והתמים קול קורא לכל תפוצות ישראל (5585 – 1825), לשלוח מקרבם עשרת אלפי איש להאחז בנחלתו. ובקול הקורא הזה בקש את רבני לונדון, פריז ובוֹרדוֹ להיות בתומכי מעשהו. אך תחת תמכם בידו שמו את דבריו כמעט לשחוק. ואברהם די בולוניאה, רב פריז, הוציא בשמו ובשם הרב בלונדון, מחאה מפוצצת על מעשה “דוחקי הקץ” הזה. אין לדעת אם מקצר דעת, המתכחשת לכל דבר קוממיות בישראל, הבא משכרון הזכוי, בעטו במרדכי נח, או מיראתם את דבת צוררי היהודים, אשר ימצאו בדבר הזה, תאנה להוסיף לחץ על לחצם. אך אם כה ואם כה. עלה הדבר הזה בתהו, אף כי גם אחרי כן הרבה מרדכי נח להגות ולשגות בדבר שיבת שבות עמו, ולא הרפה מהגיונו הטהור הזה כל ימי חייו. ומקץ תשע עשרה שנה (5604 –1824) לא נח עוד ולא שקט, ואף כי לא דבר עוד על אררט נחלתו, הוציא בתומת צדקתו קול קורא לכל הגוים להשיב את עם ה' אל נוהו מקדם, אל ארץ ישראל. בכל שגיאותיו ראוי איש זה לזכרון תפארת בספר הזכרונות לעם ישראל, כי היה הראש והראשון, אשר עלתה שבות עמו על לבו, ואשר אמר לבצע את מזמתו הטובה בהונו ובפעל כפיו.

ובימים ההם אשר שגה מרדכי נח בחזיון לבו רב היה המצוק לישראל בממלכות אירופא, ויקומו יהודים רבים באוסתריא ובגרמניא וישימו את פניהם אל אמיריקא, עד כי מנין נפשות עשרת אלפי היהודים, אשר היה בארץ החדשה בראשית ימי מעשי מרדכי נח עלה בשנת התקומה (5608 – 1848)למספר חמשים אלף. ויהיו עניים שם לרוכלים, מחזרים בערי המדינה. מעט מעט היו לחנונים ולסוחרים, ורבים מהם גדלו ויעשירו ויהיו לפרגמטוטים אנשי שם. וכאשר חזקו ידיהם הביאו, איש את נפשות ביתו אליו מאירופא. מרבית האנשים ההם החזיקו בדרכי אבותיהם ויהיו שומרי תורה ומצוה. אך גם הרפורמא נאחזה שם ביד ליזר הדרשן, אשר יסד בית כנסת לרפורמים בפילדלפיא (5589 –1829), וביד לִילְיֶנְתַּל אשר ברח מרוסיא לנויורק ויהי שם לרב, וכאשר התקוטט בעדתו עזב אותה וילך לעיר סִינְסִינַתִי (5610 – 1850) וישחר גם הוא את הרפורמא. לרגלי הדעות השונות בדבר חובת המצוה נחלקו אנשי כל עיר גדולה למספר כתי בעלי הדעות ההן. ויהיו לקהלות נפרדות, אשר כל אחת הקימה רב בראשה. ואשר בנתה בית כנסת לה לבדה. ותכונן לה גם בתי החסד והלמוד לה לבדה. אך בהיות העשר רב באמיריקא היו בתי הכנסת בנויים כמו רמים. ובתי החסד והלמוד מכלכלים ביד נדיבה ורחבה מאד.

לבלתי התפוצץ כנסת ישראל באמיריקא לאגודות אגודות, צוררת אשה את רעותה, יסד יהודי גרמני ושמו הנרי יונֶס מנזר בשם “בני ברית” (5603 – 1843), להועד לפרקים לשחר את טובת הכלל, תקנת הצבור, את מעשי החסד, ואת אהבת הבריות ואת כל הדברים היקרים לכל איש ישראל ולבלתי התוכח שם על הדברים המסורים ללב.

ובהחל הרוחה לעמוד ליהודי גרמניא ואוסתריא בשנת התקומה, חדלו יושבי הארצות ההן לאט לאט להרחיק נדוד לאמיריקא. לעומת זה החלו כשלש שנים לפני שנת התקומה (5605 – 1845) ימי הטלטלה הגדולה, אשר לא חדלה עוד עד היום הזה ליהודי רוסיא, אשר רבים מהם נסו על נפשם מפני גזרת חוקת הצבא לחמש ועשרים שנה, אשר גזר ניקולי הראשון, ובאחרית העשרה השביעית למאה החמשים ושבע (5629 – 1869) נדדו אלפים ממדינת ליטא מפני שנות הרעבון, אשר תקפו שם שנה אחרי שנה. וחברת “כל ישראל” תומכת בידם. בעת ההיא כבר גדל מספר בני ישראל, פי שלשים מאשר היה בימי מרדכי נח, עד שלש מאות נפש. ומה נפלא הדבר! זה כארבע מאות שנה ממחרת יום גלות אבותינו מארץ ספרד, בעשר לחדש אב יצא קולומבוס באניה מחוף ארץ הדמים ההיא וימצא את אמיריקא וינחילה לממלכה הרשעה ההיא. אז היו אבותינו כמתאוננים “זאת הרשעה וזה שכרה!” וכמעט צעקו בלבם צעקת הנביא “הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב!” והמה לא ידעו עצת ה', כי הארץ החדשה הזאת לא לעולם תקום ביד אספמיא הקתולית. ולעומת זה עתידה היא להיות למקלט ולארץ חפץ לרבבות אלפי ישראל בהתרגש גלות גדולה ונוראה לבא על העם העשוק והרצוץ הזה, כי גם מספר שלש מאות אלף הכפל כיום פי עשרה. אך דברי המנוסה הזאת מארץ אויב והמנוס הזה בארץ החדשה לא יחשבו עוד על תקופות דברי הימים הכתובים בספר הזה.

אם ישפוט איש עומד מרחוק, אשר סתרי מזמות יועצי רוסיא בדבר בני ישראל לא נגלו לו, וראה רק אורה ושמחה בעלות אלכסנדר השני על כסא אביו (5615 – 1855). הוא אסר בשנה הראשונה למלכו לצוד ציד נפשות עוברי דרכים, בעלי שטר מסע, אף אסר לפרוץ אל בתי ישראל ולגזול ילדים קטנים מחיק הוריהם. הוא התיר בימיו לסוחרים, בעלי המדרגה העליונה ולבעלי השכלה עליונה – לדוקטרים, מגיסתרים וחניכי האשכולות לדור ברוסיא הפנימית, אחרי כן התיר גם לרופאים יהודים לרפא ברוסיא הפנימית. וגם לרופאי שנים, לבעלי הפתק, לגלבים ולמילדות, ולעושי המלאכה נפתחו מעט מעט שערי כל מדינות רוסיא. אמת הדבר, כי לא בפעם אחת נהיו כל הרוָחות האלה, אך בכל זאת הלא ברבות השנים קמו ותהיינה. לפרקליטים היהודים לא ננעלו עוד בתי המשפט, ליושבי תחום המושב נפתחו הערים האסורות להם עד העת ההיא, ובערים המתרות נפתחו לפניהם הרחובות הסגורים מפניהם לפנים. אף הותרה להם לבא לרגל מסחרם או צרכיהם לכִיוֹב, לסבסתופול ולניקולַיֶף וליתר ערי רוסיא. ולמן היום אשר יצאו האכרים לחרות מעבודתם התר להם לקנות גם קרקעות (5622 –1862). המתנצרים היהודים לא נבדלו עוד לטובה ולא נתמכו עוד בכסף. ובהתנצרותם לא היה עוד כח לכפר על מעשיהם הרעים… ובחוקים אשר יצאו מלפני הקיסר ההוא לא תמצא עוד התוספת הנוהגת “לבד מן היהודים”. ולא עוד, כי אם גם מן הספרות הרוסית העוֹינת את ישראל מאד, החלה רוח אחרת להיות נושבת מעט, ובדבר עתון אחד “אילוסטרטון” תועה על ישראל בתחלת ימי אלכסנדר הראשון, יצאה מיד מאה וארבעים איש, מחכמי סופרי פטרבורג ומוסקו, אשר בתוכם היה גם החכם החסיד סוֹלוֹפְיֵף, מחאה עזה על “השטנה החצופה” הזאת.

המחאה הזאת יצאה מלב חכמים תמימים, אשר פניהם היו לשלום העמים ומשפחותיהם, אך לעומתם נמצאו אנשים בעלי כשרון, אשר אחרת חשב לבם, אשר מקרבם לא פגה רוח האיבה למולדת אחרת, ויד מרבית תקיפי רוסיא היתה עמם. עין הסופר יִוַן אכסַקוף צרה במעט הרוָחה, אשר נתנה ליהודים, ויאמר כי תחת אשר יבקשו העברים את הזכוי מיד הרוסים, יבקשו נא הרוסים את הזכוי מיד היהודים, כי עתידים היהודים לקרוע אליהם את כל שררות המלכות, הכהונה והמשפט, מבלי התערב בגוי הרוסי ומבלתי יכלת לחדול להיות צוררים לדת הנוצרית, ופיודור דוֹסטוֹיֵפסקי הסופר התאמץ כל ימיו לחפא דברים על ישראל, כי הוא צלם דמות הסכלות והגסות, שרירות לב ואיבת העמים כלם, כי הוא גוי בקרב גוי לרעת העמים, אשר בקרבם הוא ישב, כי בפרישותו היהודית מתעב הוא כל הגוים ומנצל הוא את הארצות ועוד ועוד.

והרוח הזאת, הדוברת מגרון בחירי סופרי רוסיא, לבשה עוד את כל אדיריה. הן אמנם כי בעיני הקסר אלכסנדר השני הנוח לא טובו דרכי אביו האכזריות העקבות מדם. אך משאות נפש ניקולי לא סרו גם מנגד עיניו. וגם את עקבות מעשי רשעת אביו לא מהר למחות. את גזרת ציד האנשים והילדים לצבא לא נמהר לבטל ביום עלותו על כסא אביו, כי אם כשנה תמימה אחרי כן אחרי הנתן הכתר על ראשו (5616 – 1856). לעומת זה גזר על הילדים הגזולים אשר כבר נצרו אותם על כרחם, לבלתי שוב עוד להוריהם ולמולדתם עד עולם. את הטובות אשר הטיב בעלותו על כסאו הכריע ברעה אשר היתה נאוה לאיש כניקולי אביו ולא לאיש כמהו. הן כשנתים ימים לפני מות ניקולי התעוללה עלילת דם על יהודי עיר סָרַטוֹף לרגלי המצא בנהר פגרי שני נערים נוצרים (5612 – 1852), כי היהודים המיתום ללוש את מצוֹתיהם בדמם. ויתפשו ארבעה אנשים, המוהל אשר בקהלה הקטנה, שִלִיפֵרִמַן, איש הצבא היהודי, האיש התמים, יעקב יוּשקויצר ובנו המומר וישימו אותם בכלא, ויתענו שם ימים רבים, עד אשר פקד ניקוֹלי להועיד ועד שופטים לחקור על דבר העלילה בכללה, אשר גם הוא לא הרבה להאמין בה, אם יש לה רגלים אם לא. ויוֹכח פרופיסור כְוָלסון, איש חכם מזרע היהודים, בדרך מדע ובקרת חריפה, כי שקר כלה מראשה עד סופה גם בפרטה זה גם בכללה. בכל זאת נשאו השופטים ונתנו בענין הזה עוד שתי שנים, וכאשר לא מצאו כל צד חובה, גמרו לקרוא לאסירים דרור בשנה הראשונה למלוך אלכסנדר בשנת המשחו. אך סוד הזקנים¹⁴ לא רצו להצדיק את האסירים האמללים, וכל מאמצי תוכחות כְוָלסוֹן, ושר המשפט סֶמְיַתִין ישר הלב ותחנוני ראשי קהלת פטרבורג שבו ריקם, והקסר אלכסנדר לא הטה אזן אליהם, כי אם אל אורלוף, ראש שופטי המלכות ויחתום על גזר הדין לשלח את האסירים אל ארץ גזרה לעבודת הפרך. אולם יען אשר כשל כח האנשים המתענים זה שמונה שנים לעבוד עבודה, הניחו אותם שם עד כי מקץ שבע שנים אחרות (5627 – 1867), נעתר אלכסנדר לתחנת כרמיהו ויוצא את הזקן המענה, יעקב יושקויצר, השריד האחד, מבית האסורים אחרי ענותו שם ארבע עשרה שנה. במעשהו זה לא הפיל אלכסנדר מאומה מדרך אביו הקשה, כי אם העדיף עליה עוד. אך גם הנחותיו לא נתנו ביד רחבה ובשפע כי אם טפים טפים, שמאל מקרבת וימין דוחה, כי אם שיטת הטמיעה והכתות הבאה לכתת את ישראל לכתים כתים ירש מאביו. ומה ידאב לבנו לשמוע, כי את גזרת הכתוּת, המבכרת בכח הממשלה את תקיפי ישראל על אחיהם החלשים מהם שחרו אחינו, אנשי גאולתנו. העשיר האדיר יוסף גינצבורג, התיצב בראש עשירי עיר המלוכה ויחל את פני הקסר (5616 – 1856), כי יואיל ברוב חסדיו וברוב חכמתו להבדיל “בין התבן(?) ובין הבר” לאמר, כי בהניחו את כל אנשי ישראל במעמדם ובגורלם המר, כאשר היו בימי ניקולי, יואיל נא להכיר לטובה ולבכר את אדירי העשר ואת החכמים המוסמכים, אשר השלימו חקם באשכולות, על פני יתר העם הדלים והנבערים, אשר לא הביאו בדעותיהם ובמעשיהם כל תועלת לארץ מושבם, למען ישימו גם דלות העם אלה את אחיהם הנעלים והמבכרים לאמר, אותם, שהם העשירים והמוסמכים, למופת להם להשכיל ולהטיב כמהם ולהשתכלל בחכמה, בכשרון ובישר הלה כמהם למען יתחזקו להסיר כמהם את הגבולות אשר יפרידו בין זרע יעקב ובין הרוסים בדעות ובמעשים ולמען יסגלו להם כמהם את המדות הטובות והטהורות של העם הרוסי¹⁵. הבקשה הזאת אשר מלאה הממשלה אחריה, בזכותה את מבקשיה בזכיות יתרות על כל אחיהם בית ישראל, לשטנה תחשב בעיני כל איש מבין כי המעט מהם כי התמלאו מחרבן אחיהם המיגעים והמדכאים, אשר תורתם, משמרת מולדתם וענים הן כל חטאותיהם ענו בה “המועילים” האלה – כן קראו לנפשם על תועלתם לארץ רוסיא. – כי אחיהם הדלים אמנם “מזיקים” הם, כאשר קרא להם ניקולי “מתגוררים מזיקים”. תאות היחידים האלה הבודדים לנפשם נתנה להם ומעיהם ששו: שלום עליך נפשי! כי גדלו ויעשירו. חוכרי מס המשקה היו לבוני מסלולי הברזל, אך רבבות אלפי ישראל היו כבושים בגולה, במצור ובמצוק כתמול שלשום. וקנאת המון הרוסים בעשר הרב והעצום אשר עשו “המועילים” המעטים האלה הוסיפה פחם על אש חמת תקיפי רוסיא, אשר נצתה מאז על קהל ישראל. כי רבה מאד היתה המשטמה אשר שטמו שרי ממשלת רוסיא את רוח דת ישראל, אשר זממו כל היום לנתוש אותה משרשה ולאבד כל זכר לה. על כן העמיקו עצה להשבית את למוד התורה בהגרש המלמדים בחמת רשע מחדריהם והרבנים, מורי ההוראה, מבתי דינם, להפיץ את חברות לומדי התורה ואת חברות עושי הצדק, להפקיע את כל מיני הזקות הזוקקות נפשות ישראל אשה אל רעותה, סוף דבר לבטל את הצבור הישראלי, אשר היה מעולם מבצר עוז לרוח המולדת הישראלית. וגם היתרון אשר נתן לתלמידי הגימנזיונים והאשכולות לא היתה גם הוא בלתי אם תחבולה להסיר את לב הדור הבא מאחרי היהדות, ולא מתנת חסד לשמה, כי גם ביהודים המשכילים גם ביהודים אשר שפכו את דמם על ארץ המולדת הרוסית צרה היתה גם עין הקסר אלכסנדר השני. לרופאים היהודים לא נעתר לפתוח את רוסיא הפנימית עד אחרי אשר הגד, כי הרוסים דורשים זאת בחזקה, יען כי הרופאים הנוצרים מעטים שם. וגם לתת שם מושב לזקני אנשי החיל היהודים, אשר גזלו אותם בילדותם עבדי ניקולי אביו, ויעבדוהו חמש ועשרים שנה, נעתר רק על אפו ועל חמתו. ומה נפלא הדבר, כי ככל אשר חשבו שרי המלוכה מחשבות כל היום להדוף את ישראל, עם עברתם, מפניהם, ככה חשקו רק להטמיע את שנואי נפשם אלה בעמם הרוסי. אך תחת אשר רבים היו בגרמניא היהודים אשר אווּ להטמע ואשר אמנם נטמעו בין הגרמנים בהתנצרם, נצבו יהודי רוסיא כקיר ברזל בפני משנאיהם הנכספים אליהם, כי תורתם היצוקה ברוחם, הנבלעה בדמם מילדותם, לא נתנה למוט רגלם. ועינם לא הכתה בתמהון למראה הגדולה הרוסית אשר תוכה נחר. ובחרף שרי המלוכה ההוללים את תרבות ישראל הזכה והטהורה בכל מיני גדופה ונאצה ואת התרבות הרעה, הפרועה הרוסית, אשר היתה למשל ולשנינה בכל עמו אירופא, העריצו וירוממו¹⁶, ידעו הנעלבים להקביל מחזה אל מחזה את מוסר עמם המרדף זה אלפים שנה אל מול מוסר הגוי התקיף הבוטח באגרופו¹⁷. ובכל היות גם מעט האורה שבקעה ליהודי רוסיא כמלוא נקב מחט סדקית נחשב לאור גדול ליהודים לעומת האמה החשכה אשר רבצה עליהם בימי ניקולי ובכל רבות העשר בימי אלכסנדר השני בידי אדירי החרשת והמרכלת, עוד רב היה המצוק להמוני בני ישראל. גם הרוחה אשר עמדה לכל יושבי הארץ לרגלי שחרור האכרים מעבודת אדוניהם האצילים ולרגלי הוסד מסלול הברזל, יש אשר גרעה את מחית רבים מבני ישראל. אשר מצא את לחמם בספקם את צרכי האצילים, אשר לפנים רב עשרם, ועתה מטה ידם, או אשר היו להם בתי המלון והמזון בערים ובכפרים לעוברי דרכים, ששם מצאו עוברי ארח מנוח ומזון לנפשם וארות ומספוא לסוסיהם, אשר לרגלי המסע במסלולי הברזל נשמו מאין עוברים. ותקטן עוד כל זאת ויצא דבר מלכות (5626 – 1866) מאת פני אלכסנדר השני לבלתי שחר עוד את מתן קרקעות ליהודים בדרום רוסיא, כאשר שחר זאת בכל לב גם דודו הקסר אלכסנדר הראשון הנוח, גם אביו ניקולי הקשה. מלבד הפקודה הזאת לבלתי הוסף עוד לתת ליהודים קרקעות חדשים, לקחה ממשלת אלכסנדר השני רבים מן הקרקעות, אשר נתנו ליהודים בימי שני הקסרים אשר היו לפניו ותתנם לאכרים נוצרים. אל המצוק הזה אשר דכא את רוח המונים המונים על דבר חסר לחם בימי החזרה¹⁸ לסדרי הממשלה הישנים הקשים, נוסף עוד נגע, אשר אסון רב היה צפון בו לחיי כל ישראל. הן לרגלי החזרה ההיא בסדרי הממשלה מרה נפש רבים ממשכילי העם הרוסי וסופריו ויחרשו רעה במסתרים על הממשלה. אל מרי הנפש הרוסים האלה הסתפחו גם תלמידי הגימנזיאות והאשכולות, מקרב היהודים, ולא שמו לב אל הרעה אשר תמצא את עמם ואת בתי אבותם לרגלי מעשיהם אלה, יען כי בהיותם תלמידים נאמנים לספרות רוסיא ולתרבותה, אשר אליה יחדו את כל לבם ומספרות התורה הישראלית ומתרבותה העתיקה נקעה נפשם ויבזו גם בזה וישטמו גם שטום אותה, קרוב היה אל לבם גורל האכר הרוסי המתענה ביד נוגשיו, – אשר על העשוקים הנעשים אליו הרבו סופרי רוסיא לדבר – הרבה יותר מגורל אחיהם, בני עמם, אשר לו התכחשו כמעט. וילך בשל בני הנעורים האלה זעף הממשלה והעם הלוך וגדול על ישראל כלו, אף כי יתר בני הנעורים המחזיקים עוד בדרכי אבותם ועל לבם לא עלה כל דבר מרי רבו מהם פי מאה… אך פתאם בא יום אשר הסיע גם את מרבית בחורי ישראל מבתי הוריהם ומבתי מדרשם, כי גזרה יצאה מלפני המלכות (5634 – 1874) על כל יושבי הארצות לעבוד בצבא, אין נקי. ויען כי נתנו הנחות לבעלי השכלה רוסית, ויען כי גם מלבד זה נח הוא לאיש צבא יהודי היודע היטב לשון רוסיא ורגיל בתרבותה להפיק רצון מפקודי החיל, מאיש אשר לא ימצא ידיו בדברים אלה. עזבו מרביתם את הישיבה ואת למודיה למען הקל מהם מעט מן העבודה הקשה הצפויה להם. הגזרה הזאת היתה קשה לישראל, כי מיום צאתה החל, תלמוד התורה לבני הנעורים ללכת הלוך וחסור, והנדחים אחרי משכילי רוסיא. אשר היו כמעט כלם בקושרים, הלכו הלוך ורוב, לרע להם ולכל אחיהם מלבד אשר לרגלי הפקודה הזאת החל עמוד תלמוד התורה, אשר כל בית ישראל נשען עליו, להתרופף, קם אויב נורא לתורה הזאת וליהדות כלה בדמות איש מומר, מרגל ומלשין, שמו יעקב בְרַפְמַן, יליד גליל מינסק ומורה עברית באחד מבתי מדרש הכמרים הרוסים. הוא כתב שטנה על ישראל, כי “הקהל” הישראלי נלחם בכלי זינו אשר בידו, הלא הם החרם והחזקה¹⁹ בעם הרוסי, ובכל הגוים ובכנישה הנוצרית, וכי חברת כל ישראל חברים בפריז איננה גם היא, כי אם שמש לקהל הנורא הזה, לשעבד אליו את כל גויי הארצות ואת כל הדתות. והממשלה המסותרת הזאת לאמר “הקהל” לא תשמד ולא תכחד מן הארץ, עד אשר תבער ממשלת רוסיא את הצבור הישראלי מקרב ארצה, בהשביתה את חברות לומדי התורה ולומלי החסדים אשר בכל עיר ועיר, ובמחותה כל זכר לקהלה, וסדריה ולתקנותיה, ובשומה אחרי כן את היהודים היחידים, הנפזרים מעתה איש לעברו, למשמעת פקידים נוצרים, אשר לא יתנו להם לשוב ולהתאחד עוד. שר הצבא, קופמָן, שר גלילות וילנא, הושיב ועד לבקר את כתבי קהלת מינסק, שיצאו בחמשים שנה האחרונות. וברפמן נצב על הועד ונותן את הקהל לזעוה ולמחתה בעיני המבקרים. וכל מאמצי סופרי הדור וקריאי מועד קופמן, שהוכיחו את שקרי המומר, שבו ריקם והממשלה הדפיסה את ספרו “ספר הקהל” היהודי (5629 – 1869) ותפיצהו בין הפקידים העליונים, למען ילמדו טכסיסי “מלחמת רוסיא באויבה הפנימי”.

ומראה תלבושת היהודים, אשר ראה אלכסנדר השני, בעברו דרך עיר פולין, הוסיף עוד על חמתו, אשר הצית ברפמן, ויגזור על הזקן ועל הפאות ועל הבגדים. ויתעללו פקידי הערים ושוטריהן ביהודים, ותמר נפש יהודי פולין מרה גדולה. מלבד הגזרה הזאת יעץ הקסר לחשוב מחשבות להפר את האחוה בין איש ישראל לעמו. ויסד סוד שרים בשם “סוד מחדשי פני חיי היהודים”, ובגלל הדברים האלה הוכרעו כל החוקים, יצאו על דבר היהודים בעשר שנות מלכות אלכסנדר השני האחרונות, כמעט כלם לכף חובה. וגם בחוקת עבודת הצבא הכוללת, אשר באה להקל על כל יושבי הארץ ולא להחמיר, נבדלו היהודים לרעה בכמה חומרות יתרות, שהחמירו רק עליהם לבדם. כי כל שרי בית הקסר ומרבית סופרי רוסיא היו אדוקים מהבילים צרי עין או מלחכי עפר רגלי אדוניהם, לבד משני שרים אנשי לב, הלא הם ניקלודוף וקרפוף. המה גלו את עוֹן הממשלה אשר עותה על היהודים, אשר גם את מעט רסיסי האורה אשר תזרוק לפעמים על העם העשוק הזה, לא פרי משפט צדק הוא, כי אם פרי הות נפשה במקום אשר יש לה תועלת. וישיאו עצת ישר לממשלה לזכות את העברים זכוי גמור ולתת להם משפט אחד לכלם כקטן כגדול, כעשיר כעני, כמשכיל כאשר איננו משכיל, לפתוח לפני ההמונים הכלואים במצרי תחום מדינות הגרות את כל ארצות רוסיא ולהתהלך עמהם בצדק והמישרים, לא בצרות עין, כמצות תורת המוסר ואהבת הבריות. אף הזהירו את חכמי יועצי הממשלה, כי מוקש גדול טמון בשיטתם האכזריה, אשר בה יוסיפו חברים, תמימי דעות, מקרב בני הנעורים היהודים, על שונאי הממשלה, המורדים הרוסים. אך לעצתם הנכוחה ולאזהרתם הנכונה מאד לא היה שומע.

והאש, היקדת במסתרים, אשר היו שרי רוסיא, יועציה וסופריה מבעירים מראשית ימי ניקולי, התלקחה פתאם בתוך האספסוף. באחד ימי חג פסחם (5632 – 1871) התגוללו דלות העם היוני בעיר אודֶסא על היהודים כי גנבו צלב מן הכנישה היונית, ויפשטו הם והרוסים על בתי בני ישראל ועל חנויותיהם ויבוזו אותם ואת קנינם שרפו באש, ואת כל איש יהודי אשר מצאה ידם הכו הכה ופצוע. בעלי פקודות העיר רואים ומחרישים וְקוֹצִיבִי²⁰, נציב המקום, ענה את מלאכי הקהל, כי בשל רעת היהודים מצאתם הצרה הזאת. אך ביום הרביעי החלה הממשלה ליראה לנפשה פן תהיינה הפרעות אות לתחלת תקומת מרד במלכות. ותיסר את הפורעים בשוטים בראש חוצות. אך שרי הגלילות חשו להניח את רוח הממשלה. כי חלילה לפורעים הטהורים מכל מחשבת און, להרים יד במלכות, וכי רק למען הנקם מן היהודים, האוכלים בכל פה את כל חלב הארץ, שלחו התמימים האלה בהם יד.

מלבד הנשק החדש, הלא הוא געש עם, לא הניחה האיבה לישראל את ידה גם מן הנשק הישן, הלא הוא עלילת הדם: איפוליט לוטוסטַנסקי, כמר קתולי בגליל קובנו במדינת ליטא, אשר הורידוהו רבותיו, זקני הכמרים, מעל כנו על “חטאותיו אשר לא נשמעו כמוהן ועל דרכי מוסרו הפרוע”, המיר את קתוליותו הרומית ביונית ויהי לנזיר בטירת טרויציא ולתלמיד בבית מדרש לחניכי הכמרים במוסקו. ותעל קנאת ברפמן על לב לוטוסטנסקי לשלוח גם הוא כמוהו את ידו ביהודים, ויבחר לו לענין למאמרו ליום צאתו מבית מדרש את דבר “צרך היהודים לדם נוצרים”, וימלא ממנו מגלה מלאה קדים וריק ולמדנות משובשת בדויה מזויפת ונלעגת בתלמוד ומדרש, אשר אף את שמעם לא שמע, ויבא אל שלמה מִינוֹר, הרב מטעם הממשלה במוסקו, ויאמר לו, כי אם שקול ישקול על כפו חמש מאות רובל ימכור לו את המגלה הזאת שהיא הרת עמל ואסון לכל היהודים ולא ידפיסנה. ולא שמע אליו מינור וידפיסנה לוטוסטנסקי ויגישנה אל יורש העצר – אלכסנדר השלישי – ושר שוטרי הארץ הפיץ אותה בין אנשיו. וירם לב הכמר הזה ויכתוב עוד שטנה כזאת בשם “התלמוד והיהודים” ויפץ גם אותה. לשוא הועידו סופרי היהודים את מְכַתֵב העמל הזה להתוכח עמם להוכיח לו את שקריו, כי לא שת אליהם לב. הספרים הרקים האלה היו לכלי משחית ביד פקידי קוטַאיס, עיר קטנה במדינת קוקז, בהתעלם שם נערה נוצרית (5638 – 1878), לשום עלילות דברים על תשעה אנשים יהודים, ולאסור אותם בכלא, עד אשר יודע, כי לא יד העברים היתה בה. ואף כי הצליחו בני ישראל להוציא כאור את משפטם, ולקרוא דרור לתשעת האסירים וביד פרופיסור כולסוֹן החוקר המבהק עלתה לברר את שקר העלילה הנתעבה הזאת בפרטה ובכללה, נועד סופר רוסי, כוסטומַרוף שמו, לקום למליץ לשקר, והעתון “עת החדשה”, אשר אסף את המאמר המקטרג הזה אל תוכו מלא את ידו לשנות את טעמו ולקום לשטן ליהדות ולצורר לישראל, תחת אשר עד העת ההיא היה עתון זה מטיף לחרות ודבריו היו נוחים לכל עם ולכל דת.

ופולין, אף כי נפלה עטרת ממלכתה מעל ראשה זה כמה, ורוסיא צרתה האדירה שמה אותה למרמס רגליה, לא הפילה מדרכה הקשה, אשר הדריכוה הישועים למימי בואם אל ארצה בימי גדולתה, לדרוך גם היא על עם חלש עוד ממנה. הן אמנם כי גרות²¹ כמשפט ארצות אחרות לא היתה בעריה, היו בה ערים רבות סגורות מפני בני ישראל וגם בערים הפתוחות להם ננעלו בפניהם כמה רחובות ושוקים – ובכל איבתם המסתרת, הקשה כשאול, לרוסיא הלוחצת אותם, שתו הפולנים את ידם עמה לדכא את העם המדכא, את ישראל, ולהסגיר אותם כמעט ביד הממלכה, הלוחצת גם אותם. לשוא התקרבו אליהם משכילי היהודים, אשר בכל אות נפשם נכספו להטמע בם; לשוא הטיף לֶלֶוֶל, זקן חכמיהם, להיות לבם שלם עם היהודים, הדרים עמם זה שמונה מאות שנה, כל הדברים האלה תמו לריק. אפס כי בימי התקומה, אשר התקוממו הפולנים בפני הממלכה הרוסית (5621 – 1861), שנו פתאם את טעמם וימהרו וישלימו עם היהודים. ויוציאו קול קורא לשלום אל היהודים, ויקבילו בו את הטובה, אשר נחלו היהודים מיד מלכי פולין מאז, אל רשעת קסרי רוסיא, אשר הם מרשיעים להם עד היום. והרב הנכבד, רבי דוב מייזלש, רב לקהלת וַרְשוֹ, החזיק בלב תמים ביד הנטויה לשלום ויט את לב כל בני עמו אל עם פולין, ויבא גם הוא בתוך מלאכי פולין, אשר באו אל גוֹרְצַקוף הרוסי, נציב הארץ, לבקש תּפקדה²² וישתתף הוא וכל עמו בלוית הקושרים הראשונים, חללי ידי הקוזַקים, ויקראו גם היהודים מחאות על ממשלת רוסיא ובבתי כנסיותיהם התפללו על תשועת פולין. ובעלות אחרי כן יד רוסיא הקשה על פולין ותחל לדכא אותה בחמת כחה, נחבש רבי מייזלש הרב ויעקב יַסטרוף המטיף במבצר, ויהיו אסורים שם שלשה חדשים.

והשר הפולני, וְיֶלופולסקי, המליץ בין ממשלת רוסיא, משחר את זכוי היהודים בפולין. ויוצא להם רשיון מאת הממשלה הרוסית להתיר להם קנין קרקע וזכות מושב גם בערים הפולניות, הסגורות מפניהם עד העת ההיא ויכשר אותם לעדות בבתי המשפט ויעבר את כל חוקי העלבון מן השבועה הישראלית. אך לעומת זה פסל את שפת ישראל העברית בכל דבר מסחר, עסק וממשלה. רִתְיוֹן²³ פולין ליהודים לא האריך ימים בלתי אם שנים מספר. ושרי רוסיא, המושלים בפולין, שבו להכות את יהודי הארץ בלשון לפני ממשלתם, כי לא עמדו באמונתם לקסרות הרוסית, כי את הזכוי לקחו מיד וילופולסקי, ובשפתם העברית עודם מחזיקים עד היום ולא העבירוה עוד מפני שפת עם הארץ, וחטאתם גדולה מאד בהיות לכלם דת אחרת ומולדת אחרת, השונות מדת הגוים הנוצרים ומולדתם.

ככל אשר התקרבו יהודי פולין אל העם הפולני בימי הקשר, כן עמדו להם יהודי ליטא מרחוק. והדבר הזה עמד להם ביום צרה, כי מורַוְיוף, אשר העביר בחרב את הקושרים הפולנים בארץ ליטא, אשר הוא היה השליט בה, לא נגע לרעה בבני ישראל, יושבי הארץ ההיא.

תלמיד מבהק המכלים את פני רבו בהלכות השנאה לישראל, היה העם הרומני, כי הקדים להורות הלכה למעשה כחמשים שנה. בעוד אשר רבו השלטון הרוסי, יושב ודן להבין ולהורות בהלכה זו, כבר מלא תלמיד הגון זה את ידו לעשות ולקים.

שני שבטים לעם הזה, ושתי מדינות לו; שם האחת מולְדַו ושם השנית וָלַכְיא, אשר היו אחרי כן לאחדים בשם רומניא. בראשית ימי המאה החמשים ושבע שלטו במדינות ההן שתי רשיות: יד תרכיא מחזקת בהן מאז, ורוסיא שלחה גם היא את ידה אליהן לתפוש בהן. וכבר בשנת העשרים למאה ההיא (5620 – 1860), עלה מספר בני ישראל, היושבים בהן, למאתים אלף. ויהיו הם אנשי הבינים בין שתי המערכות, בין מערכת הבוֹיָרים, המה השרים, ובין האכרים ודלות העם. וידמו היהודים אשר שם במתכנתם זאת ובגורלם לאחיהם ברוסיא ובפולין. והאיש העברי, אשר לא זכה למעט רכוש או למלאכה ולמשלח יד, נחשב למתגורר. בהחל רוח החרות להתרגש גם במדינות ההן ובהאצל מן הרוח ההיא גם על היהודים. ההלו להתחולל עליהם פרעות וגזל משפט. וגזרה יצאה, כי כל איש יהודי אשר אין לו חמשת אלפים פְיַסְתֵר בכיסו, יחשב למתגורר, אשר אין לו כל משפט וצדקה בארץ (5611 –1851). אך כאשר לקחה אחרי מלחמת קרים הפטרנות הרוסית מולדו ולכיא (5616 – 1856), התחרו שני השבטים איש ברעהו, להטות אליו את לב איש ישראל בהבטחותיו. ובהיות אחרי כן שני השבטים לעם אחד ושתי המדינות לארץ אחת בשם רומניא, ושר הצבא קוזא לראש אחד (5619 – 1859), אשר עיניו היו למשען כסף, החלו המועצות על דבר התקונים אשר מכללם היה שחרור האכרים המשעבדים לשרים וזכוי היהודים. ותנתן החרות לאכרים והזכוי ליהודים לא נתן, ויכתב בספר. כי כל השכויות לנוצרים לבדם הן. ועל היהודים יצא קול, כי ידם היתה עם קוזא בשחרור האכרים, אשר לרגלי הדבר הזה מטה יד השרים. וישמרו השרים את עברתם לישראל, אשר הבשילה את פריה ברדת קוזא מעל כנו, ובהיות תחתיו כַרל לבית הוהנצולרן למלך על רומניא (5626 – 1866), גמלה הרעה אשר חשבו אויבי היהודים עליהם. ובהתבקר הפרט על דבר זכוי היהודים, בא כרמיהו מפריז כמלאך שלוח מאת חברת כל ישראל חברים; להטות את לב הממשלה לזכות את בני עמו, ודבריו מצאו חן בעיני יועצי הממלכה, ויאמרו לתת לו את שאלתו. אז התקוממו צוררי היהודים אשר במדינת מולדו ויעוררו געש־עם עז מאד בעיר יאַסי, ביום אשר בקר המלך כרל בעיר ההיא, ובבוקרשט פשט האספסוף על בני ישראל ויפרצו אל בית הכנסת הגדול ויקרעו את ספרי התורה וישברו את כל אשר בתוכו. ועל המיניסתרים נפל פחד המון העם וישימו לחוק כי לא ינתן ליהודים כל זכוי. ובקום יִוַן בראטיאנו לראש המיניסתרים (5627 – 1867), מלא אחרי החוק הזה באמונה רבה, ויקם יגרש את היהודים מן הכפרים. ורבים מן היהודים, אשר נחשבו בעיניו למתגוררים פקד על שוטריו לעמוס אותם בספינה ולהעבירם את נהר דונַי ולהביאם ארצה תרכיא. ויהי כאשר מאנו פקידי הגבול התרכים לאספם אל ארצם כל עוד אשר אין להם רשיון מממלכתם, ויקומו עליהם שוטרי רומניא, עבדי הצורר בראטיאנו ושליכום אל הנהר ויטבעו אותם עד אחד. ויסער לב כל קהל אירופא לשמע הנבלה האכזריה הזאת, וכרמיהו זעק חמס באזני כל ממלכות הארץ, ומלאכי גויי הארצות, היושבים ברומניא, הפגיעו בשם ממלכותיהם בכרל, מלך רומניא, ויעתר אליהם על אפו ועל חמתו. ויורד את יועצו הנאמן, את בראטיאנו איש הדמים, מעל כנו. אך המועקות והמעשקות לא חדלו, ובעוד שנתים שבו עלילות להתעולל על היהודים וגעשי־עם להתרגש, ובעלי הפקידות עומדים ומחרישים והבזה נמכרת בראש חוצות באין מכלים דבר. ותועד חברת כל ישראל חברים עירה ברוסל ותתאונן באזני הממלכות, אשר גערו ברומניא. וממשלת ארצות הברית העידה בממלכה הקטנה הזאת, כי אם תוסיף ללכת בדרכה זאת תשליח בה את גדודי צבא התרכים. הדברים האלה עשו פרי, ותשקוט ארץ רומניא כחמש שנים, עד אשר פרצה מלחמת רוסיא בתרככיא (5637 – 1877), והזקה האחרונה, אשר היתה עוד רומניא זקוקה לתורכיא פקעה מאליה. אז הקשתה רומניא את ערפה ולא שתה לב לדבר ממשלת ארצות הברית.

ואספמיא גם היא, אף כי לא היה עוד בגבולה שריד לישראל לענותו ולמרר את חייו כמשפט רוסיא ורומניא וחברותיהן, בכל זאת לא מנעה גם היא את חלקה לשלוח את מגפותיה ביד עבדיה הנאמנים, אל לב ישראל יושבי ארץ אחרת. בעיר סָפִי במרוקו מת פקיד אחד ממחנה אספמיא החונה שם. וישימו האספמים היושבים שם עלילות דברים על נער יהודי בו ארבע עשרה שנה, כי שם מות בסיר הפקיד. ויחזיקו האספמים במעשה אבותיהם ויענו אנשים מבני ישראל וינגדום ויהרגו בהם באכזריות גדולה. ויקם השר מונטיפיורי (5624 – 1864), וילך את הדרך הרחוקה, למרוקו, באנית מלכת אַנְגֵל אשר שמה לפניו. ומונטיפיורי בן שמונים שנה בעת ההיא, ורוחו שחה בקרבו על יהודית תמתו, כי איננה עוד. ויעמוד לפני מלך מרוקו ויבטיחהו המלך להגן על בני ישראל יושבי ארצו, וישלחהו בשלום ובכבוד רב. ובכל בתי הכנסת, התפללו בני יעקב כי יצליח ה' את דרכו, וכי ישיבהו אל נוהו לשלום. ומלאכי קהלות ישראל קדמו את פניו מכל מקומותיהם, בשובו מדרכו במכתבי תודה וברכה.

לעומת כל ממלכות אירופא, אשר גוייהן יתהללו כל היום ברב חסדם, ברחמיהם הרבים אשר יהמו לכל עשוק רצוץ משפט, ובעינם היפה במולדת כל עם ובכנסת כל דת, אשר מיד כלן שבע ישראל בוז ומכאובים, ולא נבדלה אשה מרעותה בלתי אם ברב ובמעט, היתה רק ממלכה אחת, הלא היא ממלכת תרכיא המושלמנית, אשר היא לא התהללה בכל אלה, ואשר כל הממלכות הנוצריות הוציאו דבתה רעה, כי אוכלת אדם היא משכלת גוים, הממלכה האחת הזאת לא בזתה בלבה את זקן העמים וכמעט לא הבדילה בין בני עמה ובין בני ישראל בכל דבר חק ומשפט. את הליכות השלטנים הראשונים, הלא הם מחמד השני, בַ’יַזֶת השני, שולֵימן וְשַלִים עם בני ישראל, יושבי ארצותיהם, אשר היו למופתים ברוחם הנדיבה, הלא הם כתובים בספרי דברי הימים לבני ישראל. אך גם השלטנים האחרונים, הלא הם אבדול מגיד וגם אבדול חמיד, אשר יצא לו שם בגוים כי מלך קשה היה, הלכו בדרך הראשונים ולא מנעו גם הם גם משפט צדק גם כבוד מישראל. הן דבר הזכוי בטעמו האירופי לא עלה מעולם על שולחן מלכי הקדם. אך לעומת זה עמד לכל כנסיה השלטון הפנימי הנתן לה, במקום זכוי. אבדול מגיד שם את הרב הראש המכהן בקושטא, עיר המלוכה, לראש בית אב²⁴ לכל היהודים, יושבי תורכיא, ולמלאך מליץ העומד בינם ובין הממשלה, ושני ועדים יושבים לפניו. האחד הוא המפקח על כל עסקי הדת ועל משמרת הרבנות – “מגלס רוחני” – והועד השני הוא המפקח על כל צרכי החול ותקוני דרך ארץ אשר לצבור העברי – “מִגְלַס הַֹגִשְמִי”. – ושני הועדים האלה יכלכלו את כל הדברים אשר יש לצבור להגיש לפני הממשלה. גם את הרב הראש גם את הועדים יבחר ועד שלישי, אשר יקרא ועד העם – “מִגְלַס עַמָמִי”²⁵, אשר חבריו יהיו נכבדי קהלת קושטא ונכבדי יתר הקהלות הגדולות. סניפים לסדר זה היו גם בערי הגלילות האלה שלוניקי, זמירנא אדרינופל, ירושלם ואלכסנדריא. והתועלת, אשר הועילה תקנה מסודרת זאת לצבור הישראלי בתורכיא, לא היתה נופלת במאומה מתועלת הזכוי האירופי, אשר גדולי נכבדי ישראל כלו בו את כל כחם. הממשלה הזאת, אשר לא התהללה מעולם בצדקתה, שמה לב לכבד גם את כנסיות הדת אשה בעיני רעותה ולהשכין שלום ביניהן, בשומה לחוק, כי ראשי הדת התורכית והישראלית יבקרו ביום חג איש את רעהו ביום חגו בקרת כבוד בברכת מועד. הרב הראש יבקר את המופתי והפחה. בחגי רַמְדַן וקרבן בהרם, ושני השרים האלה יבקרו את הרב הראש בראשון לחג המצות ולחג הסכות. וביום מלא הרב הראש מששת ערי הגלילות הנקובות את ידו לרבנות, ישלח לו השלטן מעיל וצניף לכבוד ולתפארת. הן אמנם כי שתי התקנות רק אותות נמוס נאה הן, אך על לב מי ממלכי רוסיא ופרוסיא עלה על לב לנהוג נימוס נאה כזה עם דת ישראל וכהניה?

וטובת העין הזאת החלה לישראל כתשעים שנה בטרם דרכה עוד רגל איש תֻרכי על אדמת קושטא. בלכוד השלטן העותומני אָרְכַן²⁶ את עיר פרוזא²⁷ באסיא הקטנה, אשר אותה שם לעיר מלכותו, קרא לבני ישראל לבא אליו מדמשק ומארץ הַבִזַנְתִים לשבת בארצו, בעריה ובכפריה באין מחריד, לבנות להם בית כנסת בעירו ובכל ערי מושבותם, לסחור את הארץ, לעשות בכל מלאכה ולקנות להם קרקעות באשר יבחרו ולא הטיל עליהם בלתי אם את הַכְרָג, הלא הוא המס אשר יעלו על כל איש שאינו מושלמני כמצות הקוראן. אך גם מן המס הזה פטר את הרבנים, את חזני בית הכנסת ואת המלמדים. ההנחות האלה, אשר עשה השלטן הפרוזי הזה ואשר עשו שֻלְטְנֵי קושטא, הבאים אחריו, היו לישועה ליושבי ארצותיהם. אך בהכבש ארץ אבותינו לפני שלטני התרכים (5276 – 1516), גדלה השמחה בכל תפוצות ישראל בהחשב להם הרווחה, שעמדה לאחיהם, יושבי הארץ הקדושה, לתחלת גאולה, כי אמנם היו התורכים גואלים חזקים לבני ישראל העשוקים והרצוצים, בכל מקום בואם. הן אמת הדבר, כי מהיות ממלכת תֹרֶק רחבה מאד, לא שלטה עין הממשלה על המדינות הרחוקות. ויש אשר קמו פַחות אנשי רשע, אשר דכאו את יושבי ירושלם במעשקותיהם ובחמס ידם, עד כי צר להם לברוח על נפשם מפני חמת המציקים העריצים במאה החמשים והארבע. אך עין הממשלה העליונה היתה כמעט תמיד לטובה בבני ישראל. על כן קמה בהם רוח לחשוב מחשבות לפנות דרך לאט לאט לישוב גדול וקבוע מעין שיבת ציון. העצה הראשונה לתקוע יתד לעבודת האדמה לישראל בארץ אבותינו עלתה על לב השר משה מונטיפיורי, בבקרו את הארץ בפעם הראשונה (5588 – 1828).

הן שארית עבודת אדמה מן המאות הקודמות היתה עוד קימת בידי אנשים יהודים סביבות צידון ובכפר פקיעין ובכפר חנניה ועין זיתון, אשר סביבות צפת וגם קהלות קטנות היו שם. והשר דָהִיר, המושל בגליל, קרא (5502 –1742) לרבי חיים אבולעפיא מעיר אזמיר, וימלא את ידו לשוב לחיות את עיר טבריא החרבה ולהשיב שמה את היהודים, אשר עזבוה זה שבעים שנה. ויקם רבי חיים ויבן בה בתים וחנויות וישם בה חוצות ויתקן בה שוקים ודרכים, ויכונן עבודת אדמה לבני ישראל בכפר שְפַרְעָם – אשר לפנים היתה עיר מושב הסנהדרין כמה שנים – ויחדש את מושב בני ישראל בעיר טבריא. וגם בצידון, בעכו ובחיפה היו קהלות עבריות, אשר ישבו לבטח. לעומת זה רב היה המצוק בשתי הקהלות הגדולות, ירושלם וצפת, באחרית ימי המאה החמשים וארבע ובכל ימי המאה החמישים וחמש. רעב ודֶבר וּזְוָעוֹת התרגשו חליפות בעיר צפת, ומרבית יושביה נסו על נפשם, אלה אל הכפרים אשר מסביב, אלה צפונה לדמשק ואלה הנגבה לחברון ולעזה, ולא נותרו בה בלתי אם מתי מספר. ולרגלי החמס, המועקות והמעשקות, אשר מצאו את בני ישראל מיד אבי־סַיְפון ובן פארוק ויתר העריצים הקטנים, שרי העיר, ועל כלם את עדת האשכנזים, ברחו מרבית יושבי עיר הקדש (5481 –1721) מפני שוסיהם, עושקיהם ונושיהם הערבים, אשר הציקו להם עד מות ואשר שרפו את בית כנסתם באש, עד כי בהתעורר רוח בקרב עדת החסידים בדרום רוסיא ובקרב עדת הפרושים, תלמידי רבינו אליהו בליטא, לתקוע להם יתד בארץ אבותיהם, לא יכלו לבא ולשבת בעיר האלהים העתיקה. וישם רבי אברהם מקַאלִיסק ורבי מנחם מֶנדל מִוִיטֶבסק ועדת החסידים אשר ברגליהם את משכנם בצפת ובטבריא (5537 –1777). ובבוא אחרי כן רבי ישראל פרוש ורבי מנדל, שניהם אנשי עיר שקלוב, תלמידי רבנו אליהו, המה ותלמידיהם ויכינו גם הם את מושבם בעיר צפת (5561 – 1801) ותשב צפת להיות קהלה, בעלת נפשות רבות. אך אל כחה ואל כבודה, אשר היו לה בימי אנשי המופת, רבי יוסף קארו ורבי יצחק לוריא וחבריהם, לא שבה עוד. והמעט ממנה כי גלה כבודה הראשון, מצאוה צרות רבות ורעות, כי מקץ שלש ושלשים שנה לשבת חכמי ליטא בתוכה, פשטו עליה גדודי הדרוזים הפראים (5594 – 1834) ויבזו את שללה ויכו את כל היהודים מכות מות וימיתו מהם אנשים רבים, ואף כי עשתה הממשלה שפטים ושלשה עשר אנשים תלו על עץ, לא לקחו הפראים מוסר ויחדשו מקץ ארבע שנים את משובתם ואת פרעותיהם. ותקטן עוד הרעה הזאת והנה גם הארץ מתקוממת על קהלות הגליל, כי פתאם רגזה הארץ (5597 – 1837), ובתי צפת וטבריא היו לְמַפֵלה על יושביהם ויסופו אַלפים נפש מישראל בצפת ושבע מאות בטבריא. אך באסון הנורא הזה, אשר יסמר את שערת שומעיו, נמצא דבר טוב, כי החל להשיב את המרכז, אשר נעתק ממקומו, אל מכונו הנכון, ולשום את ירושלם אשר ביהודה לראש מושבות בני ישראל בארץ אבותיו כימי קדם. וככל אשר הלב הוא מקור החיים לכל בשר האדם ככה שבה ירושלם להיות אבן הראשה לקהלת ארץ ישראל ואבן חן בעיני כל עם ישראל.

מלבד המנוסה מצפת וטבריא, ערי הגליל, אל ירושלם, אשר הביאה שמה את נכבדי הדור, אשר החלו להשיב לה את כבודה הראשון, עמדה בשנה ההיא רְוָחָה ליהודים האשכנזים, אשר לא היתה להם תקומה בעיר ההיא מפני משפחות הנושים. הערבים, אשר מררו את חייהם, כי פטרה הממשלה את צאצאי האשכנזים מפרוע את חובות אבות אבותיהם לצאצאי הנושים בהם. וכאשר עלה מספר בני ישראל אחרי הרעש לארבעת אלפי נפש, ככה החל להוסד ישוב ישראלי גם בעיר החוף יפו, ותחת אשר זה כארבעים שנה מלפנים לא ישבו בלתי אם שתי נפשות עבריות, נמצאו בה שלשים נפש. מלבד ההמונים אשר באו מערי הגליל לירושלם נפתחו כשמונה עשרה שנה אחרי כן שערי הארץ לפני בני ישראל, יושבי ארצות הנכר, כי דרך סלולה ורצופת חצץ נעשתה בידי המלכות מיפו, עיר החוף עד ירושלם. הדרך הזאת הקלה מעל העולים ארצה ישראל את טרח המסע, אשר קשה היה עליהם מאד, ותחת התענות העולים הראשונים כשלשה ימים על קשי גרם חמור, בהפקידם את נפשם ואת קנינם, אשר לקחו עמהם ביד חמר, פרא אדם, באו הבאים אחריהם למן העת ההיא במרכבות נהוגות, משומרות ביד רכבים גבורי כח, בשש שעות מיפו לירושלם. ומני אז הלך מספר העולים מארצות ארופא לארץ אבותינו הלוך ורב. ובבוא שמה השר מונטיפיורי בפעם הרביעית (5616 – 1856), החל לתת אל לבו להקים מעט מעט את מחשבתו, אשר חשב זה כתשע ועשרים שנה, בבקרו את הארץ בפעם הראשונה, לירות אבן פנה לעבודת האדמה, בקנותו פרדס במסבי יפו אשר בו אמר למלא את ידי בני עמו, להחזיק בעבודת אבותיו על אדמת אבותיו, בעבודת שדה וכרם. ואבן פנה לישוב חדש סביבות ירושלם ירה מונטיפיורי בבנותו בשנה הבאה בכסף הנדיב יהודה טורו מעיר אוֹרְלִיַנְש ששים בתים מוצקים רחבי ידים ומלאי טעם ממערב לחומת העיר, אשר קרא להם משכנות שאננים (5617 – 1857). ויהי כי ירא העם בראשונה לשבת בבתים ההם אשר מחוץ לעיר מפחד שודדים וישלם מונטיפיורי בכסף מלא לעניים המרודים אשר שמו את נפשם בכפם בעד השכר הזה ויאותו לשבת שם. ולא מלאו שלש שנים ויתנדבו עשירי ישראל באשכנז וחברותיה וישמעו לקול הרב רבי עזריאל הילדסהיימר ויבנו ביד רחבה וטוב טעם ששה ושבעים בתים טובים ויפים למושב לעניים הגונים בתוך העיר (5620 – 1860) ויקראו להם בתי מחסה. ויהי מקום הבתים ההם לאחד המקומות היפים והנקיים אשר בעיר. ותעבורנה עוד שבע שנים ויקומו אנשים צעירים לימים בני חיל ילידי ירושלם. ויבנו שבעה בתים מחוץ לעיר ויקראו את שם המקום, על שם שבעת בתיו הראשונים, נחלת שבעה. ויהיו האנשים האלה למופת באמץ לבם ותחזקנה ידי אנשי העיר ויקומו רבים מהם, ויחיו לאגודות אגודות ויכינו להם שכונות שכונות סביבות העיר. ומרוח מונטיפיורי נאצלה על נדיבי ישראל באנגליא. ויהי במלאת לו תשעים שנה (5636 – 1875) ויתנדבו שנים עשר אלף ליטרה אנגלית לתמוך בידי אנשי ירושלם הנוסדים לאגודות בוני שכונות סביבות העיר ויקראו את שם המשען “זכרון משה” ושתי השכונות הראשונות אשר נוסדו בכסף הזה הלא הן “מזכרת משה” לאשכנזים ו“אהל משה” לספרדים. ויהי דבר השכונות לִרְוָחָה גדולה לעיר הקדש וליושביה. בימים ההם החלה עדת ישראל הקטנה אשר בעיר חיפה היפה והנקיה והיושבת על שפת הים לרגלי הר הכרמל ללכת הלוך ורוב עד כי היתה בקרב השנים לקהלה הגונה בארץ אבותינו.

והרב התמים והצנוע רבי הירש קלישר אשר לפי תמו הרבה לאצול מרוחו על משה הֶס המליץ האדיר לישוב ארץ ישראל לא נח ולא שקט עד אשר מצאה ידו להטות את לב חברת כל ישראל חברים ליסד בית למוד לעבודת האדמה על יד עיר יפו ללמד לנערי בני ישראל לעבוד את אדמת אבותיהם מעולם לחיותה ולחדש את נעוריה ותואל ממשלת תרכיא הנדיבה לתת נחלת מאתים וחמשים הֶקְטֵר למכון הישראלי הזה ותבן החברה בתים טובים ומוצקים למעון לתלמידים, לפקידים ולכל מלאכת העבודה. ותטע גנים ותזרע שדות ותהפוך ביד חניכיה, נערי בני ישראל, את הערבה ההיא לגן עדן ותאסוף שמה נערים מבני ארץ ישראל, ומארצות הקדם הקרובות, ותגדלם לעובדי שדה וכרם למגדלי בהמה ועוף ליוגבים ולכל עבודה בשדה ותשם החברה לפקיד על הבית ההוא ועל העבֻדָה הרבה את חיים נֶטֶר איש חיל ובר לבב מארץ צרפת ותקרא את שם האחזה הקטנה ההיא מקוה ישראל (5631 – 1870).

ובשנת הוסד “מקוה ישראל” על יד יפו ביד חברת “כל ישראל חברים” הצרפתית לבשה רוח אהבת אדמת הקדש את אנשי ירושלם ויתחזקו בכל עוז ויתהפכו בתחבולותיהם שמונה שנים תמימות עד אשר השלימו את חפצם ליסד בציון את היסוד המוסד, את האבן הראשה לתשובת מושב ישראל בארצו. ואף כי כל מאמצי כחם אשר התאמצו בשמונת שנות העמל תמו לריק מקצר יד ומאפס כסף די צרך כזה. בכל זאת חובה עלינו להעלות לזכרון ולמשמרת על ספר דברי הימים לעם בני ישראל גם את פרשת צירי הלדה אשר נהפכו על אחינוּ החלשים המתגברים, למען ידעו דורותינו כי חבת ארצנו ותשוקת בנינה לא פרי מנוסה נחפזת היא שהתרגלה לבא מפני הרעה אשר נתכה על בני ישראל ברוסיא כי אם פרי אהבה עמוקה היצוקה ברוח בחירי אחינו התמימים, אשר מהיות אדמת אבותינו קדש להם, השליכו את משכנותיהם ויפרדו ממחמדי נפשם עצמם ובשרם, וימאסו בעושר וברחבה אשר בארצות מגוריהם באירופה, אשר ממלכותיהן כבר החלו לתת להם זכוי, או כעין זכוי, ויחרפו את נפשם לעבור ארחות ימים וערבות מדבר שממה ולהאחז בארץ כמעט לא נושבה לרצות אבניה ולחונן את עפרה בימי אזלת יד ולהנער ולהתגבר כארי לקנותה ולבנותה ולחדש את כחה וכבודה בהאר השעה את פניה אליהם.

מרוח אהבת ארץ ישראל נאצלה גם על נדיבי בעלי הטמיעה ויאמרו גם הם לשחר את טובתה בכוננם שם בתי ספר מתוקנים ומסודרים. ויתכונן בית־ספר לבנים בידי הנדיבה אלישבע הערץ בשם בית־ספר לֶאמל (5616 – 1856) לזכר אביה השר שמעון לֶאמל מעיר וינא והמשורר לודויג אוגוסט פראנקל היה המלאך השלוח מאתה ליסד אותו. כשמונה שנים אחרי כן התכונן בירושלים ביד הברונית אֶוֶלִינא רותשילד בית ספר לבנות (5624 – 1864) וינהרו בני הספרדים ובנותיהם גם אל בתי הספר ההם גם אל בתי הספר אשר נוסדו בחסדי ארופא אחרי כן כי אמנם היה גדול צרכם. ולוא נוסדו הבתים ההם בטעם בית הספר אשר כוננו אדירי הספרדים הראשונים באמשטרדם או בטעם בית הספר אשר יסד רבי שמשון בן רפאל הירש בפרנקפורט אשר בהם היה למוד התורה עקר גדול, כי עתה לא היו. מונעים גם האשכנזים שבירושלם את רגלי בניהם ובנותיהם מהם. אך לדאבון כל נפש נראו לעיני האשכנזים החדות כל הליכות לודויג אוגוסט פרנקל יוסד בית ספר למל כי כל דבריו היו בירושלם עם כמרי הנוצרים ונזיריהם, בביתם היה מתארח ועל שולחנם היה אוכל. ואת סדרי הלמודים ראו כי למדעי החול והלשונות נתנו בעין יפה השעות הראויות להן ולערכן וללמודי ישראל הוקצה בצרת עין מקום צר ושעה חטופה. ויעלו על לבבם זכר בתי ספר פרידלנד והומבורג בגרמניא ובתי ספר ניקולי ודורשי האור ברוסיא וינערו את כפיהם מהם. וגם אנשי המעשה בירושלם אשר עיניהם היו רק אל התועלת לבדה הכירו מהר כי מעט מזער גם התועלת אשר תצא מן הלמודים ההם. כי מלבד למודי ישראל אשר הזניחו היוסדים והמורים שם, מדדו במדה זעומה מאד גם אל הלשון הערבית והתרכית הצריכות מאד בארץ ישראל ובמדינות אשר סביבותיה וכי גם את הלשונות האירופיות אשר נגרע שם ערכן מן הערבית והתרכית לא בחרו על פי התועלת אשר תצא לתלמידים, כי אם אל פי מקום מושב הנדיב היוסד. בבית ספר למל הוִינִי למדו גרמנית למען תת כבוד לאוסתריא הגרמנית, בבית ספר הבנות לאולינא רותשילד האנגלית למדו אנגלית למען מצוא חן בעיני ממלכת ארץ מושבה ובבית הספר הצרפתי אשר נוסד גם הוא אחרי כן בירושלם למדו צרפתית למען הראות את אהבת יוסדיו לצרפת ובכן הטיבו לראות כי התועלת אשר תצא מן הבתים ההם מוטלת בספק והנזק למשמרת היהדות נכון כנכון היום. ויסבו עיניהם מנגד הטובות המספקות ההן, וישימו את לבם אל משא נפשם אל ישוב ארץ אבותיהם אל בנינה אל שיבת שבותה.

בחור אחד מישיבת רבי עזריאל הילדסהימר בעיר אַיזנשטט בארץ הונגר ושמו יהושע שטמפר הטיל חמשים פרוטות אל כיסו וצרור בגדיו הדלים שם על שכמו ואת מטהו לקח בכפו וישא רגליו וילך, וילך הלוך ונסוע ויעבור רגלי דרך ארץ סרביא וארץ בולגריא וירד באניה ויבא אל בית אבי אמו הזקן בירושלם (5630 – 1870). וירא רבים מיושבי העיר האשכנזים מנשאים את נפשם להחיות את ארץ ישראל בקנין קרקעות לעבודת האדמה ביד בני ישראל וישמח. ולא נח הנער ולא שקט עד אשר מצא איש נדיב אשר שקל על כפו עשרת אלפים פרנק לקנות בם נחלת שדה לעשר משפחות (5632 – 1872). אך איש מזמות קם ויפרע את עצתו וישב שטמפר את הכסף ליד בעליו במפח נפש. ויפן הנער אל החכם רבי יוסף שְוַרְץ בעל ספר “תבואות הארץ”, ויענהו לאמר: גם אם תשית למשמעתך אוצרות קרח, את גבורת שמשון ואת צבאות כרש לא יצלח הדבר הזה בידך. אך לא מפי חכם זה היו מרבית אנשי ירושלם חיים, כי קם הגאון איש החיל והלב רבי מאיר אוֹרבך הרב לעדת האשכנזים – אשר לפנים היה רב בעיר קאליש – וישת ידו עם עשיר אחד יפו לקנות את יריחו, אך עודם עושים כה וכה ויקדמום אחרים מבני העמים ויקנוה מידי המלכות (5634 – 1874). ובן ציון ליאון, סוחר נשוא פנים מעדת האשכנזים דבר על לב אדני נחלת תָרְעַן – אשר תקרא כיום רחובות – לקנותה. וישמעו אנשי ירושלם וישמחו ויחרדו לקראת בן ציון ויביאו לו איש איש את פרוטתו האחרונה. כשמוע אדני הנחלה כי רב מאד הרגש בקרב היהודים וירחב את נפשו לבלי חק וירב במחיר נחלתו פי כמה וכמה מאשר נקב בראשונה הרבה יותר מאשר מצאה ידם הדלה ויסגו אחור בלב נשבר. ולא אספו עוד את הכסף הַמְקֻדָש אל חיקם ויבנו בו את הפרור הגדול מאה שערים ואת פרור אבן ישראל, ויראו המתנדבים כי לא עלתה ביד הזריזים הבודדים לעשות תושיה. ויוסדו יחד לחברה אשר קרו לה “עובדי אדמה” (5655 – 1875) ויתנו את דוד גוטמן, איש עשיר שבא מארץ הונגר, לראש והרב רבי מאיר אורבך ובית דינו נלוו להם לחברים. ויסדר הרב הגדול הזה להם סדר תקנות. ודוד גוטמן התחבר את יהושע שטמפר ואל רבי עקיבא יוסף בעל הספר הידוע “לב העברי” ואל סלימון מאני החברוני, איש נבון דבר ובקי בדיני המלכות התרכית בן רבי אלהו מאני הרב לעדת הספרדים בחברון. ויתנו את עיניהם בנחלה גדולה מאד אשר בין חברון ובין בית גוברין (5636 – 1876). אך בעת ההיא כבר שלח רעוף פחה, המושל בירושלם, את עינו הרעה לחשוד את הישוב הישראלי, ולא נתן לשופטיו לקים את דבר הקנין בפלילים, וישב גם ממכר זה ריקם. אך בכל התנחלות הרבות האלה אשר נכזבו אחת אחת לא רפו ידי העוסקים, ויבליגו בכח לב גבורים על כל פגע ועל כל מפח נפש. ותעל מקץ שנתים ימים ביד איש חרוץ יואל סלימון מילידי הארץ מעדת האשכנזים ויודע להתהלך עם הערבים, וביד גוטמן ושטמפר חבריו, ויקנו מיד שְלִים קַסאר איש נוצרי מיפו מאתים ושבעים הקטר בשדה אֶמְלֶבֶש בגבול יפו על יד הַיַרְקוֹן וְהָרַקון במטה דן²⁸ במחיר אחד ועשרים אלף וחמש מאות פרנק. ויקראו את שם האחוזה הראשונה אשר שבה ליד בני ישראל מקץ אלף ושמונה מאות ושמונה שנים “פתח תקוה” (5638 – 1878). והראשונים אשר שבו לעבוד את אדמת אבותיהם הם ארבעה ועשרים איש מירושלם מקהל היראים מעדת האשכנזים, אשר יצאו מן העיר ויאחזו בה. ויאותו לבלתי יחד לאיש איש את חלקו בשנה הראשונה כי אם לעבוד שכם אחד ולהשתתף יחד בכל מעשיהם. ויבנו בית פקידות ויחפרו באר מים חיים ויבנו רפתים וממגורות, ויקנו פרים וסוסים וכלי מחרישה מאירופא. ומנגנון קציר²⁹ קופת השותפות. ויעבדו את האדמה בכל לבבם וה' היה עמם, ותהי בצרת בכל הארץ בשנה ההיא (5639 – 1879) ובפתח תקוה היה לחם. ובכן היה עניי ירושלם היורים הראשונים את אבן הפנה לשיבת שבות ישראל על אדמת אבותיו.

אל שתי אבני אשר היו למוסדות לגאולה השלמה הלא הן מקוה ישראל ופתח תקוה לא חסרו עוד בלתי אם חבלי משיח, למלא את דבר קדמונינו אשר חזו לנו כי אין ארץ ישראל נתנת “אלא על ידי יסורים”. הן אמנם כי יסורים היו לנו ולא עזבונו אפילו שעה אחת למן היום אשר גלינו מארצנו. אך שיטה וסדר לא היו להם, אף צבא תמידי אשר יפקוד עליהם יומם ולילה אשר יוציאם ואשר יביאם, לא היה להם, לדבר הזה הפיק את נפשו איש פרוסי, בן עם השיטה והסדר אשר מעולם, הלא הוא אַלְפְרֶד שְתֶקֶר כמר לותרני, ביסדו בברלין את כל אויבי היהודים לאגודה אחת “אגודת צוררי בני שם”³⁰ (5638 – 1878) ויד כת הרובים³¹ הלא הם משפחות השרים אשר גברה ידן למן העת אשר החלה רוח החילות³² להיות מנשבת בפרוסיא, נתונה עם שתקר. כי גדולה היתה רוח הקנאה אשר עברה עליהם, למראה העשר אשר עשו היהודים בכשרונם הרב ובחריצותם הגדולה. ויאסוף שתקר אל אגודתו זאת, אשר שם את רוחו בקרבה לצרור את בני ישראל, גם את חברי האגודה השנית, הלא היא אגודת הצַותים הנוצרים³³ אשר יסד למען הכשל את כח הצותים שוחרי החרות הדורשים משפט אחד לכל יושבי הארץ. וימלא גם את האגודה ההיא רוח איבה ובוז לישראל למולדתו ולמכורתו. ותשם לה אגודת צוררי בני שם לחוק לרדוף את זרע אברהם בדברים, בכתב ובמעשה, לבצור רוחם, לנבל את כבודם, לקחת רכושם להמעיט את מספרם ולגרשם מן הארץ. ותפשה המספחת הזאת בכל הארצות, ותגדל מאד שנאת הגוים לבת יהודה המעושקה, וכותבי העתים מוסיפים פחם על האש ומדברים על לב יועצי הממלכות לחוק חקים להבדיל את ישראל לרעה מכל יושבי ארצותיהן.

בשנה ההיא, שנת הולדת ישוב ארץ ישראל בנחלת אבותיו ושנת התרגש צרת אגודת צוררינו בארצות גלותנו זכה עוד דבר הזכוי לבא בעדי עדים ולעלות על שלחן מלכים בקולי קולות. כי נטו שרי היועצים מלאכי הממלכות אשר נאספו לברית ברלין³⁴ אזן למלאכי חברת כל ישראל, הלא הם וֶנֶצְיַנִי, כַהַן וְנֶטֶר. ויחזיקו השרים את דבריהם פה אחד על מלכות רומניא לתת לבני ישראל היושבים בארצה חוקה אחת עם יתר יושביה. וביקונספלד מלאך אנגליא המריץ את דברו בשם ממלכתו האנגלית, כי לא יעלה על לבה להסכים אל קוממיות רומניא, בלתי אם חתמה את זכוי היהודים אשר בארצה וביסמרק מלאך גרמניא וגם ודינגטון מלאך אוסתריא, מלאו אחרי ביקונספלד, לשות את מתן הזכוי לתנאי מפורש לקוממיות רומניא. ויחזק דבר שלשת המלאכים האלה מדבר גורצְיַקוֹף מלאך רוסיא, אשר חרף את עם היהודים ואשר אמר להניא את מלאכי הממלכות ממחשבתם הטובה. ותחתום רומניא על דבר הזכוי. וכל היהודים אשר בכל הארצות הריעו לשמע הבשורה הזאת כי היה דבר הזכוי לסעיף חשוב בתפקדה הרומנית. אך לא ארכו הימים ויבושו משברם, כי אמנם כתוב וחתום היה סעיף זה על הספר בדיוֹ, אך אין איש מפקידי רומניא פונה אליו, והממלכה הרומנית לא הפילה דבר מדרכה הקשה אשר התהלכה עם ישראל מתמול שלשם.

בשנה ההיא נפקחו עיני כל איש אשר עשה לא שקר בנפשו, להכיר מתוך מעשה שתקר כי איבת העמים לישראל איבת אמת היא ולהכיר מתוך מעשה רומניא כי חסדי העמים לישראל משענת קנה רצוץ הם. ובכל זאת לא חדלו עוד מרבית העם לקוֹת כי כל אותות האיבה כצל יחלופו, יען כי בכל רבות השנאה לא נתנו ממלכות הארצות להמונים לשלוח יד ביהודים כאות נפשם. אך פתאם מת לב הבוטחים השאננים, ויהי כאבן כי כשני חדשים אחרי מות אלכסנדר השני קיסר רוסיא ביד הקושרים מבקשי נפשו (5641 – 1881) בקום תחת הקסר הזה, אשר בכל היות אהבתו לישראל רפה מאד, איש נוח וטוב לבריות היה ואכזריות שנאה נפשו, בנו אלכסנדר השלישי. אז גברה יד השרים העריצים והכמרים והצורר פובידונוסצף בראשם. וישליחו ביד רמה את המוני הבריונים הפראים בישראל, לבוז בז להרוג ולאבד את בתי ישראל לעיני השמש באין מכלים דבר. בעיר יֶלִיזַבֵּטְגְרַד החלו הפרעות באחד ימי חג פסחם ומשם התגלגלו כשואה ממקום למקום בכל ערי מושב ישראל ברוסיא. כמאה וששים קהלות חרב, ומאת אלף משפחות באו עד ככר לחם. ונפשות לאלפים ולרבבות עשו להם כלי גולה ויעזבו את רוסיא לתור להם מנוחה באמיריקא באוסתרליא ובירכתי אפראיק.

וקול הרעם הנורא המפורר ארץ, הקיצו שכורי הזכוי והטמיעה. וישרי הלב אשר בקרבם ראו את משוגתם אשר שגו כל ימיהם, ותקצר נפשם למות מפוקה וממכשול לב. הסופר הגדול ברתולד אורבך איש טהר לב, אשר הקדיש את עט חמדת שעשועיו לגרמניא, בבטחו בה כי טובה היא לישראל, נבהל לראות את עלילות צוררי בני שם ויקרא “לכו ונשובה אל מכורתנו ואל עמנו” ויתודה במר נפשו: “אמנם לריק יגעתי, לריק תמו ימי חיי”³⁵ כי ראה כי שגה כל ימי חייו ויחל וימת. ויהודה לְוַנְדא סופר בשפת רוסיא, אשר נשא נפשו כל היום, כי יהיה ישראל עם רוסיא לגוי אחד לבשר אחד. ראה את מעשה הגוי אשר נכסף לו וינחם על משאת שוא זאת וישבר לבו בקרבו ותבעתהו רוח רעה ותהי לו רק חבת ציון, אשר התעוררה אחרי כן התנחומה האחת אשר שעשעה את נפשו הדואבת בימי שבר עמו ושבר רוחו. והסופר החרוץ משה ליב לילִיֶנִבְלוּם, אשר תעה בימי נעוריו אחרי השכלה קפויה ויפסח על שעפים שונים, שב באחריתו בתשובה שלמה אל קדשי בני עמו, אל אהבת מולדת ישראל ואל הדעת את ערך היהדות הרוממה. ואת הרהורי תשובתו אלה העלה על ספרו דרך תשובה. אך מכל הסופרים האלה העמיק להביע את שבר רוח בעלי תשובה אלה, אשר פתאם נראתה להם עותתם ויבהלו וסוגו אחור, סופר מהיר ושמו ישראל בֶרנשטין אשר עוד זה לא כבר היה מרבה להגדיל עוֹן בת עמו מאד מאד הקיץ לקול הרעם בנפש ריקה ויבוש ויקוט בפניו ובלב תמים ובבכי ובמספד שפך את לבו בחיק רעהו:³⁶ “רועה רוח היה עבדך. ככל יתר אוהבי העם ראיתי מחלתו ומשחתו רק בקרבו, אמרתי כי אנחנו אשמים במצבנו הרע וכי בשלנו כל הרעות הבאות עלינו – – אכן עד מהרה נפקחו עיני לראות את שגגתי, כי לא באשר אשמנו מכל עם, אך באשר דלונו מאד היינו בעיני שכנינו כרמש אשר כל רומסיו לא יאשמו”. הרוח הזאת לעזוב את דרכי הנכר ולשוב אל עמם ואל מולדתם, תקפה על בני הנעורים תלמידי האשכולות חניכי הרופאים והפרקליטים. ויהי בעשור לחדש שבט – תרמ"ב – בשנה אשר הרבו צום ומספד בכל תפוצות ישראל על צרות אחיהם ברוסיא, ויקראו גם הם צום ויועדו כשבע מאות איש מהם אל בתי הכנסת אשר בעיר המלוכה ויתודו על חטאתם אשר חטאו לאחיהם עצמם ובשרם ויתודעו אל עמם בבכי ובתחנונים כי הם המה בני עמם וכי ארץ ישראל היא הארץ אשר לה המה.

סוף דבר

שני המעשים האלה מעשה יסוד אחוזת פתח תקוה בידי ילידי ירושלם בארץ ישראל, ומעשה געש העם בידי בריוני יליזבטוגרד בארץ רוסיא הם המאספים הנוסעים לאחרונה, לזכרונות ספרנו זה, אשר פרקו האחרון פותח בזכוי וטמיעה וחותם בהנדוף שני משאות שוא אלה כעשן כלה. האחוזה הראשונה בישראל היתה למופת לאחינו בארצות הגולה לבוא וליסד אחוזות רבות וגדולות בארץ אבותינו, אשר היו למוסדות לתחלת גאולתינו. אך עוזר גדול וחזק לתחלת הגאולה הזאת היה געש העם הרוסי. בהיותו למופת לגעשי עם גדולים ונוראים אשר התגעשו בכל ארצות רוסיא וילכו הלוך וסעור זה אחת וארבעים שנה. געשי הבזה והמשסה אשר החלו בשנת מות אלכסנדר השני, הפכו את עינן מקץ אחת ועשרים שנה, לגעשי טבח והרגה בכל מדינות הממלכה הגדולה ההיא, אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמהן, והגעשים האלה הם הם העירו בקול רעמים ויפקחו את עיני החולמים, לראות כי אל עקרבים הם יושבים בארצןת אירופה, ויעלו באלפיהם אל ארץ אבותינו ויאחזו באחוזות אשר יסדו להם שם ויחיו גם את לשון אבותינו. ויכּירו וידעו כי ארצות גלותם לא ארצות נחלתם הן לשון גוייהם לא לשון עמם היא והזכוי רפואת רופאי אליל היא, והטמיעה חרפה נבלה פרי שפלות היא. ומתוך האימה והחשכה הגדולה אשר נפלה על כל המונים נראו שני שביבי אור נגה, שני בנימין בן יעקב אשר ילדו לנו, האחד הוא בנימין יעקב רותשילד מפריז אשר בעשרו הרב והעצום היה למגן אדיר לשבי הגולה אנשי האחוזות וימלא את כל מחסוריהם ביד נדיבה אשר לא היתה עוד כמוה. והשני הוא בנימין בן יעקב הרצל איש אמיץ לב בגבורים מלא חיל ועוז אשר התודע לעמו אחרי אשר נטה לבו גם הוא אחרי הטמיעה, ויקם להם למגן ליועץ ולמליץ. הוא הגיש את משפט עמו אשר ארצו לקחה ממנו זה אלפי שנה אל מלכי ארץ, יועציהם וחכמיהם. הוא הועיד את מלאכי הקהלות והארצות למועדות גדולות ומפורסמות כמעט שנה שנה למלא אותם רוח ולתת עוז בלבם אף עשה את אוהבי ארץ אבותיהם לאגודה אחת אגודת הציונים אף יסד בתי שולחן להביא את תרומותיהם לגאולת הארץ. שני בני הימיני הגדולים האלה פנו דרך למודעה הגדולה אשר הודיעה מלכות אנגליא ביד שר המלוכה החיצונה השר הנכבד בלפור כי יועדת היא את ארץ ישראל אשר לקחה מיד תורכיא לארץ מושב לישראל. ובשנת חמשת אלפים שש מאות שמונים ושתים בששה ועשרים יום לחדש הרביעי מלא סוד ממלכות כל גויי הארץ את יד אנגליא להיות למגן לארץ המושב לבני ישראל השבים אליה מארבע כנפות הארץ. ולשליט על ארץ אבותינו הקימה ממלכת אנגליא את אחינו השר המרומם כליל החכמה המשפט והצדק אליעזר בן מנחם השמואלי יהי ה' עמו.

ארבעים השנים האחרונות לא היה בלתי אם תחלה לתור תחית עם ישראל ורוחו על אדמת ארצו וערך זכרונות השנים האלה יתברר רק מתוך תולדותיהן אשר תולדנה בשנים הבאות. ומלאכתנו אנחנו לא היתה בלתי אם פרשת דברי ימי הסדר הראשון הלא הוא תור ישראל בארצו והסדר השני הלא הוא תור ישראל בגוים. ועתה אחרי מלאכת חמשים שנה הנני מוסר את הקולמוס לידי אליהו הנביא המלאך הממונה על “כתב מעשי הדורות כלם” למלא בו את יד סופר נאמן לאלהיו לתורתו ולעמו לכתוב את הסדר השלישי אשר יקרא לו באמת ובתמים כל ימי עולם תור ישראל בארצו.

כשבקרתי את רבי זאב יעבץ ז“ל בווילנה בשנת תרס”ג (עיין בפנים) בקשתני אשתו גולדה כי ארשום את תולדותיו מפיו, כנראה למען אשר תהיה לי רשימתו זו ליסוד לכתוב על פיה את תולדותיו. מלאתי מיד את בקשתה ורשמתי בפנקסי את יסודי תולדותיו אשר נשתמרו אצלי עד היום. מווילנה עד יום מותו בלונדון קבלתי ממנו מכתבים רצופים אשר בהם ספר לי בכל פעם את כל העובר עליו ממאורעות חייו מזמן מכתב למכתב, עד כי כל תולדות מאורעות חייו בכל הימים ההם, מסופרים ממנו בעצמו, נמצאות פרושות לפני כשמלה.

כאשר הודיעתני בתו הנכבדה מרת שרה רחל בערמאן על מות אביה הגדול בקשתני בשם אחיה, ובשמה ובשם אחותו המנוחה, כי אכתוב את תולדות אביהם, אחרי אשר אני נשארתי לבדי מכל שאריו הקרובים אשר ידעו אותו מהימים הראשונים מאז היה לאיש גם הייתי קרוב לו קרבת רוח ונפש ויכלתי לעמוד היטב על אפיו.

אבל אודה על פשעי, כי על פי הרגלי שנעשה אצלי לטבע שני לא אוכל בשום אופן להפסיק מעבודתי זה עשיריות שנים בספרי הגדול “תולדות הגזע והתרבות של עם ישראל מתקופותיו הקדומות עד חתימת התלמוד”, אשר עד עתה יצאו ממנו לאור רק ספרים אחדים ומאמרים נפוצים במאספים שונים, הנני מרגיש כאילו מלאך עומד על גבי ומכה על קדקדי ואומר לי: כתוב בלי הפסק, ועל כן דחיתי את עריכת תולדות יעבץ, אם כי היתה עבודה קטנה, משנה לשנה ומיום ליום עד שהגיע הזמן שהוכרחתי להפסיק מעבודתי הגדולה כדי לכתוב ספר בשם “פנקס ביאליסטוק” – תולדות העיר והקהילה אשר הנני יושב בה זה יותר מיוֹבל שנים ונדרתי בלבבי כי כאשר אגמור עבודתי זו אשלם את חובתי למשפחת יעבץ. והנה כאשר גמרתי עבודתי האחרונה הזו ונגשתי לכתוב את תולדות יעבץ מצאתי כי על פי מקרה כונתי את השעה אחרי אשר מלאו עתה בדיוק עשר שנים מיום מותו, ומאז ועד עתה הלך וגדל שמו בישראל. ספריו הולכים ונפוצים ועל כן נמצאים רבים השואלים עתה: מי הוא זה אשר תורתו אנחנו לומדים ואת מוצאו ואת תולדותיו אין אנחנו יודעים? לפיכך הנני נותן תשובה ברורה על השאלה הזאת בתולדותיו המוצעות בזה.

ביאליסטוק, י“ז שבט תרצ”ד א. ש. הרשברג

תולדות רבי זאב יעבץ ז"ל למלאות עשר שנים ליום פטירתו

י“ח שבט תרפ”ד – י“ח שבט תרצ”ד

רבי זאב יעבץ נולד בשנת תר“ח, ביום השני של חג הסוכות, ט”ז תשרי, בעיר קולנא, פלך לומזא, עיר הספר על גבול פרוסיא.

אבותיו: אביו היה רבי זוסמאן בן יהודה. רבי בנימין אבי אמו רישא היה שתדלן אצל מלך פולין פוניאטובסקי בשנת תקכ“ד בדבר רבני הגליל של ד' ארצות, כאשר רבי יהודה יעבץ ואשתו באו בימים, נכספה נפשם לבלות שארית ימיהם בארץ ישראל וילכו שמה ובנם זוסמאן אשר היה לאחד מגדולי העשירים קנה להם בית בירושלים (בבית הזה ישב גם רבי זאב יעבץ ומשפחתו בימים הראשונים לשבתו בירושלים וגם אנכי ישבתי בו ימים אחדים (עיין בספרי “בארץ המזרח” 281) ויספק להם כל צרכם וגם צרכי הצדקה אשר פזרו ביד רחבה, פה הכניס עצמו רבי יהודה בעסק בנין התלמוד תורה הראשון בירושלים, אשר בשבילו נסתבך במחלוקת גדולה ונכדו רבי אברהם יעבץ יצא אז ב”המגיד" שנת תרכ“ג, כ”ו ניסן, גליון 15, לריב את ריבו.

לרבי זוסמאן זה, אחי זקנתי, היו שתי נשים, האשה הראשונה ילדה לו שלשה בנים: רבי אברהם, רבי משה ורבי אליהו. הבכור רבי אברהם היה המצוין ביניהם, כי היה למדן מופלג וחריף וגם משכיל נכבד, כמו שנראה מהערותיו לסדור רב עמרם גאון שהוציא, הקדמתו להרשב“א על מנחות וחדושין בסוף סדר טהרות במשניות “תפארת ישראל”, ווארשא תרכ”ד. – כשמתה אשתו הראשונה של רבי זוסמאן לקח אשה שניה את אסתר בת רבי יוסף בן רבי זאב כהן מורשא, אחד מגדולי מיוחסיה.

רבי זאב כהן היה יליד קראקוי, תושב ורשא המפורסם בשמו “רבי ווילוויל לייפציגר”. רבי זאב כהן היה מזרע הקדוש רבי יחיאל מיכל מנמירוב המפורסם מגזרת ת“ח בן רבי אליעזר מזלאטשוב שהיה אחי הגאון רבי מאיר כהן בעל “גבורת אנשים” רב בבריסק אבי הש”ך.

רבי זאב כהן היה מחותנו של הרב יעקב מליסא בעל “חוות דעת”, בנו הרב הגאון הצדיק הידוע רבי אלעזר כהן שהיה רב אב“ד בק”ק פולטוסק, פלאצק וסאָכאטשוב היה חתנו. בשנת תקע“ג (1813) נסע רבי זאב כהן ביחד עם רבי מיכל ראווער עטינגר אביו של רבי יצחק עטינגר ועמהם השתדלן ניידינג לברך את הקיסר אלקסנדר הראשון בפריז בהמצאו שם לכרות ברית האליאנס אחר נצחונותיו. בדרכם נתקבלו בכבוד גדול על ידי הגאון רבי עקיבא אייגר בפוזנא ועל ידי מאיר אנשיל רוטשילד בפפד”מ.

רבי זאב כהן היה הבאנקיר העברי הראשון בורשא. נפטר כ“ח סיון תקפ”ו (עיין “נחלת עולמים” של ש. יעווניק מצבתו י"ט). שיינה פריידה, אשת רבי יוסף כהן אם אסתר היתה בת הגביר הצדיק רבי ליב הירשפלד¹ בן הרב הגביר המאור הגדול רבי חיים אב“ד דק”ק סטוטשין פלך לומזא, אשר בנה שם ביהכ"נ מכיסו. הוא היה מחזיק חכירת הטבעת מטבעות בפולניא והיו מספרים כי לחתונת רבי יוסף הטביעו שני אלפים דוקטים. האשה שרה רחל אשת רבי זאב כהן היתה חשובה מאד, גדולה בצדקותיה².

לאבי ר' זאב יעבץ, רבי זוסמאן יעבץ היה בית מסחר גדול של אימפורט ואכספורט בשותפות עם אדיל (בנו של הגאון “אפיקי יהודה” מסלנוים) בקולנא. מסחרם פרץ מאד ויתפשט על כל ארצות פולניא ורוסיא, כי דרך וויצינטא תחנת גבול פרוסיא הסמוכה לקולנא היו מעבירים אליהם כל מיני סחורות תוצרת חוצה לארץ אשר עלו למיליונים רובלים לשנה ויתעשרו מאד. אבל שותפו אדיל מת באביב ימיו ואחר כך נתערער יסוד בית מסחרם (כמו שבארתי בארוכה בספרי האחרון “פנקס ביאליסטוק” ריש ה"ג). אז יצא רבי זוסמאן בתחלת שנת תרכ“א ללומזא וייסד בה בית עבודת סוכר עם שותפיו רבי משה קאלינסקי ורבי ישראל משה נאווינסקי. אחר כך ג' תמוז תרכ”ה העתיק מושבו לורשא וייסד בה, אחר שנשרף בית עבודת הסוכר בלומזא – בית תעשית טבק גדול, גם “בית־שלחן” ביחד עם ווילהלם לאנדוי ולוקסינבורג בשם “יעבץ ושותפיו”, אחר כך נפרדו, - ווילהלם לאנדוי היה אחר כך בעל הבנק היותר גדול בורשא – וזוסמאן יסד בית מסחר ספרים גדול, ואחוזה גדולה היתה לו בגליל לובלין. בכל עסקיו השתתף אתו בנו הבכור אברהם. בעתונים הפולנים בורשא קראום “שפעקולאנטי יעבץ”.

בהתישב רבי זוסמאן יעבץ בורשא קנה לו בה חצר גדולה ובתי עץ ברחוב פאקארנא בקצה העיר, – רובע מיוחד³. בה היה בית חומה גדול של ארבע דיוטות לבית עבודת הטבק אשר בו העסיק כפקידים את בני משפחתו הקרובים ולשכה גדולה להנהגת יתר עסקיו, בתי מעון לפקידו ובני משפחתו. את ביתו נהג בהרחבה עם מעמד משרתים, עוזרים, פקידים וסופרים, עם מרכבת מיוחדת לטיול, שלא נהגו אז יהודי ורשא החרדים. הוא היה איש מופלג בתורה וחרד לדבר ה' קיצוני והיה לו בית מדרש מיוחד אשר שלש פעמים ביום התפללו בו הוא פקידיו ועוזריו, גם למדו בו בחבורה בכל יום ש“ס ויתר למודי קודש. בחצרו זו אשר היתה סגורה מסביב, שררה רוח מיוחדת לעצמה, דבר לא היה לה עם העולם הגדול של כרך ורשא שמחוצה לה. היא היתה מלאה רוח חרדית קיצונית עם נמוסיה המיוחדים. בימי שבתות וימים טובים שררה בה התרוממות רוח מיוחדה, שמחה גדולה וצהלת רוח בימי השמחה של שמחת תורה ופורים. לעומת זאת גדל בה האבל בימי המצרים אשר בין ר”ח אב ותשעה באב. כל ראש מורד לארץ וכל רוח נכאה ולא נשמע בה קול צפור בימים הנוראים הרגישו בה כאלו ירדו השמים על החצר עם כל הפמליא של מעלה לשפוט את תושבי החצר על מעשיהם הרעים ולחתוך את גורלם לעתיד. ויגדל הבכי בבית מדרשה בימי הסליחות בבוקר השכם ובכל ימי ר“ה ויהכ”פ. כל מי שנכנס בחצר זו, מן החפשים הקיצונים, היה מוכרח לאחוז במנהגיה. רבי זוסמאן בעצמו היה האישיות המרכזית שבחצר, השליט היחידי ברוח החצר. הוא התרומם מעל סביבתו בטפוסו הנאה בחיצוניותו ובפנימיותו. רבני פולין הגדולים, גם מן הצדיקים הרביים, היו משכימים לכל ענין ולכל פושט יד בכל עת ובכל מקרה. ואם כי היה איש רציני עד מאד וזורק מרה בכל הקרובים אליו, אבל באותה שעה היתה רוח נדיבה שפוכה על כל מעשיו אשר חבבתו על כל בני חברתו ולא לשוא קורא אותו בנו רבי זאב יעבץ, בהקדמתו לסדור “עבודת הלבבות”: “האלוף המרומם כאחד שרי ישראל הקדמונים”, יראת ה' טהורה ועמוקה היתה נשמת רוחו הנדיבה. בהיותו כבן שבעים עלתה נשמתו למרומים.

עוד נשאר בזכרוני מימי ילדותי רושם המסבות של תלמידי חכמים ומשכילים גדולים שעסקו בפלפולי דאורייתא ובהשכלה בביתו בכל ימי שבתות ובימים טובים, והוא ובנו החריף המשכיל אברהם היו המנצחים עליהן. בין בני מסבתו של ר' זוסמאן יעבץ היה מצוי תמיד ר' שמעון סובלסקי וכן אביו ר' יצחק סובלסקי אשר היה מתחלה מלמד גמרא לבניו של ר' זוסמאן יעבץ מאשתו הראשונה וכשגדלו אלה נשאר כעין מזכיר פרטי ובעל יועץ בכל עניניו. הוא היה למדן מופלג ומלמד חרוץ. איש פקח במילי דעלמא ועל ידו נכנס ר' זוסמאן בעסק מסחר הספרים והוא היה העובד הראשי בו. במשך הימים נתקרבתי הרבה אל דודי זקני זה לעמוד היטב על אפיו. כי במות אשתו השניה אסתר במגפת החלי־רע אשר פרצה אז בורשא והוא עוד עומד בחצי ימיו ובכל זאת לא הוסיף עוד לשאת אשה אחריה ויבקש מאבי, אשר היה פקיד מנהל את בית עבודת הטבק שלו, כי יתנני להצטרף אל למודי שיעוריו בתלמוד בכל יום בבקר השכם, כי אנכי הייתי אז נער מצטיין בתלמוד, ולנתי אתו בחדרו, ובשעה החמישית בבקר עוררני משנתי, ועד שקמתי היה מטייל לאורך אולמו הגדול ועובר על ברכת השחר בנעימה חודרת לבב ונפש כל כך עד אשר לא נמחתה מזכרוני עד היום. הוא היה נזהר בקיום מצוה קטנה כגדולה בכל הדקדוקים האפשריים לפי חוקי הש"ע בהתלהבות פיוטית. כי הכרתי לדעת את הטפוס היותר נאה של חרד קיצוני.

בכ“ז לא העבירה אותו קיצוניותו זו על דעתו הפקחת בהויות העולם לדון גם על כל ענין דתי בדעה בקרתית מיושבת, כמו שנוכחתי מספוריו בדבר תשובותיו שהשיב למכריו האשכנזים, אנשי מסחרו החפשים בדעות, בבואו אתם בוכוחים על דבר דת משה. תשובה אחת מחוכמת הנני נותן כאן לדוגמא: בהיותו פעם אחת לרגלי מסחרו בעיר יוהניסבורג הפרוסית הקרובה, פגשהו אשכנזי אחד ממכריו וישאלהו, כדי להקניטו, ואמר: האם היה יודע משה רבך לייבש את הבצה הגדולה הקרובה כמו שהשכיל לעשות אינזשינר פלוני? (עובדה שהיתה אז), וישיבהו הוא בשאלת עובדה ידועה אז ג”כ במקומו, כי סנדלר אחד ופריץ שמו מיוהניסבורג קבל בתערוכת המלאכה, שהיתה אז בברלין, מדליה של זהב בעד מגפים שהכין באופן נפלא:,אם היה מגיש משה רבי את המגפים שהכין הוא בודאי לא היה מקבל אפילו מדליה של כסף". וישיבהו האשכנזי: “בודאי לא, כי הלא סנדלר לא היה!” “ואם כן – אמר לו – תשמענה אזניך מה שפיך אומר: סנדלר לא היה צריך להיות משה רבי ואינזשינר צריך היה להיות?” ופני האשכנזי חפו על כי לא ידע להבחין דבר פשוט כזה.

חנוכו של רבי זאב יעבץ

הוא היה בן יחיד לאמו, כי רק שני בנים ילדה, אותו ואת אחותו שרה רחל, ותפנקהו מנוער והיה אמון עלי תולע והיה מוקף כל ימי ילדותו מחנכים ומורים. אביו, אם כי היה אדוק קיצוני בכ“ז נתן לבניו חנוך לפי צרכי הזמן ותנאיהם, כאחד המשכילים. על מלמדו, מחנכו צוה כי ירבה להורות לו היטב את התנ”ך ואת שפת עבר ודקדוקה וגם לקח לו את המורה פרענקל מבית ספר הרבנים בורשא כי יורה לו את השפות צרפתית, גרמנית ופולנית. עוד מילדותו דבק ר“ז הרבה בלמוד כתבי הקודש. ביחוד לקחו את לבבו ספורי המקרא ונתיבות האגדה. אבל במעמקי התלמוד ובפלפולו לא הצליח, כי נפש פיוטית היתה לו ולא שכל מחודד ומפולפל⁴. כל העת שנמצא תחת ידי מלמדים ומורים כאלו לא התעוררה בו התשוקה ללמודים. הם ספו לו תורה כתורא עד שנת העשרים וגם אחר חתונתו, ורק אחרי שהשתחרר מתחת ידיהם התחיל לשקוד על למודים עד אשר עבד כשבע עשרה שעות בכל יום. לאביו היה בית ספרים גדול אשר בו יכל לרוות את צמאונו הגדול לידיעות בכל מקצועות היהדות.. קריאתו הראשונה היתה הספר “מסע ישראל” של בנימין השני ו”שבילי העולם" של בלאך. ביחוד לקחה את לבבו צורת הבית אשר מצא בסוף “מדות” ועוד טרם ידע אז את טיב חקירת הקדמוניות. אחר כך באו לידו ספרי שולמאן “אריאל” ו“הליכות קדם” אשר עשו עליו רושם גדול. ואז התחיל לקרוא את “מלחמות היהודים” ואח“כ את ספרי מאפו⁵. אהבתו הגדולה לשפה העברית לא העבירה אותו על דעתו הדתית, אחרי קראו את השיר של יל”ג “קוצו של יוד”, אשר בו התנפל על הרבנים על לא חמס בכפם, אמר לי פעם בהתפעלות גדולה מיפי השיר הזה: “אמנם תיפלה הוא, אבל תיפלה יפה עד מאד”. אצל אחיו הבכור רבי אברהם מצא את ספרי הקלסיקים האשכנזים ויעסוק הרבה בקריאתם. ביחוד עשה עליו רושם גדול בחנוכו ההשכלתי דודו ר' משה כהן, אחי זקנו ר' יוסף, אשר היה ממשכילי ורשא הגדולים, ממיסדי ביהכ"נ הגדול לנאורים ברח' טלומצקי,⁶ והוא הורה אותו ראשונה להגות בספרי האשכנזים של חכמי ישראל במערב. אלם ביחוד משך את לבבו הסגנון העברי. אחר כך עסק הרבה בסדר היחסים ובדברי ימי ישראל.

כשהגיע לשנת השמונה עשרה, בשנת תרכ“ו, נכנס לחופה עם אשתו הראשונה טויבה בת הגביר ר' מאיר פינס מרוזשינאי ורק שנה אחת חי אתה, כי מתה עליו בתמוז תרכ”ז ויתאבל עליה הרבה, כי אשה חשובה היתה מאד. חותנה ר' זוסמאן הספידה ויאמר עליה בהספדו כי היא הכנסה בביתו את מלאכי השלום, כי הדבר האחד אשר היה חסר בביתו היה השלום, אשר הפריע בנו הבכור אברהם בשנאתו הכבושה לאשת אביו השניה ובניה.

זאב יעבץ כשמתה אשתו אשת נעוריו זו התעצב הרבה⁷. פחדו אבותיו לבל תשרה עליו רוח המרה השחורה ויקחו לו חבר אשר יפזר את רוחו ויפכח את צערו, צעיר אחד: אברהם מצי מרגלית שמו, חתן הרב מזאגר שהיה בעל כשרון גדול ולמדן מופלג והיה בקי בעל פה כמעט בכל הש“ס וגם היה פקח גדול. אך אחר כך נתפקר הלמדן האדוק הזה ויתמכר לחיי העוה”ז, ואז פטרוהו ממשמרתו. רבי זאב יעבץ ספר לי אחר כך את דברי תעלוליו וכי דמה להתעות גם אותו מהדרך הישרה, אך הוא לא נתן את עצמו להלכד במצודתו.

אשתו השניה אשר נשא היתה גולדה בת הגביר רבי נח פינס ואחות רבי יחיאל מיכל פינס, אשר נכנס אתה לחופה בשנת תרל"א. היא היתה לו גם קרובה קרבת משפחה, כי אמה, האשה השניה של רבי נח פינס, היתה אחות רבי יוסף כהן זקנו. היא היתה לו דוגמת מופת לאשת ברית נאמנה לבעלה.

־–־–־–־–־–

רבי זאב יעבץ לא התכשר לעניני מסחר כלל, כי כאמור, לא היה חריף המוח ואיש תמים היה מטבעו, ןאחרי אשר נכשל במסחריו הראשונים אמר על עצמו: “לדידי חזי לי בספרו דאדם קדמאה: זאב יעבץ חכים יתקרי תגר לא יתקרי”. מסחרו הראשון היה עסק מסחר הספרים אשר מסר לו אביו בשנת תרל“ב. אשר הצליח בו הרבה בראשונה, אבל אחר כך, בהכניס את ראשו בעסק הדפסת ש”ס שטטין והמסחר הזה גדל מכפי כח עסקנותו נפרד ממנו בשנת תרל“ו. ואחר כך אחז במסחרים שונים. בראשונה נכנס בשותפות עם גיסו בעל אחות אשתו רבי לייבוש דודזון בעסק של חמרי ארג ושל שמיכות רוזינאי אשר קבלו לממכר בורשא מידי בני משפחתם ברוזינאי אשר היו עבדני ארג ושמיכות וגם קנו ארגי חורף בביאליסטוק. רבי לייבוש דודזון נתדלדל אף מעסק הקבלנות אשר עבר אליו בירושה מאביו רבי יוסלי דודזון, נכד הרב של קהלת ורשא רבי חיים דודזון. רבי לייבוש היה איש חריף המוח לפנים בתלמודו ואחר כך גם בעסקי מסחר וע”כ בחרו בו בני המשפחה המשותפים למנהל המסחר הזה של “יעבץ־דודזון”. אבל השותפות הזאת לא ארכה הרבה, דודזן שב לעסק קבלנותו וישתתף בו עם פריויעס, אחד מעשירי ורשא ונמנה אח“כ בכל ימי חייו בין עשירי ורשא והיה אחד ממנהיגי קהלתה עד יום מותו, ויעבץ נשאר לבדו בעסק מסחר חמרי ארג אשר לא הצליח בו ויפרד ממנו כעבור שנים אחדות, ואחרי אשר נתברר כי אינו מוכשר למלאכת המסחר הכניסה עצמה אשתו בהנהלת עסק המסחר והוא הקדיש עצמו לגמרי לעבודת הספרות והמדע. אחרי אשר יסד בשילצה, פרבר ורשא, בית עבודה לידיות עט בשם “קופרניקוס” אשר היה בית העבודה הראשון ברו”פ. פרקה אשתו מעליו את הנהלתה של בית העבודה למען יקדיש את עצמו ללמודים והיא היתה מנהלת את בית העבודה. בבית עבודה זה אבד את רוב כספו וימכור אותו לישראל גינצבורג, אחד מחובבי ציון הראשונים בורשא, ויקרא אותו בשם “קולומבוס” והוא הצליח בו הרבה.

בכ“ז שבט תרמ”א מת אביו רבי זוסמאן ז“ל (עיין בספר “נחלת עולמים” של ש. יענוויק, מצבתו קנ“ב; שני ימים אחריו בכ”ט שבט מת זקנו יוסף ברבי זאב – שם קנ"ג). לפני מותו נסתבך אביו הרבה בעסקיו, ביחוד במקנה אחוזה אחת גדולה, ואחרי אשר בכל עניני עסקי המסחר והכסף היה מוחזק בנו הבכור אברהם אשר היה שותפו והמוציא והמביא בהם והוא היה איש קשה ושונא לאחיו רבי זאב גדלו ביניהם סכסוכי הירושה ואחרי רוב דינים ודברים קבל רבי זאב חלק ירושתו סכום כסף הרבה פחות מאשר חשב בראשונה. אבל כעבור שנה אחת מת גם אחיו זה רבי אברהם, א' אדר תרמ”ג (עיי“ש של”ד) טרם אשר עלה בידו לסדר את עניני עסקיו ויורשים ראויים לזה לא הניח אחריו ולא עברו ימים רבים וכל הרכוש הגדול של רבי זוסמאן יעבץ ז"ל כלה בהבל וכל המשפחה הזו נתדלדלה.

בשנת תר“מ קפץ עליו רוגזה של מחלת אשתו, כי חלתה מחלת הריאה וגנחה דם מלבה ויצוו עליה הרופאים ללכת לארצות החמות וילך אתה בעלה למיראן באיטליה. בעברו דרך ווינא נפגש עם פרץ סמולנסקין. עורך “השחר”, בקש ממנו דברי ספרות ויעבץ מסר לו לדפוס “מכתב אל…” (שהיה מכוון לגיסו רבי יחיאל מיכל פינס) בחתימת “יעואל בן קנז”⁸ ואת מאמרו הראשון בחקירת תולדות ישראל הקדומים “ראשית עבודת הסופרים בישראל” (נדפס בהשחר תרמ"ב חוברת א') ואחר כך הכניסו גם בספרו תולדות ישראל ח”א (במוצא דבר ט' עמוד 138) בו הדפיס גם המאמרים “הבדלה ממש”⁹, “שני מאמרים על מדע”.

אולם באמת אין לקבוע את ראשית עבודתו הספרותית במאמרים הקטנים האלה, אלא במאמרו הספרותי הגדול “מגדל המאה” ב“כנסת ישראל” של שפ“ר בשנת תרמ”ו, אשר בו הוא נותן השקפה רחבה הסתורית על הנעשה בישראל במשך מאה שנה ממות הרמבמ“ן י”ב טבת תקמ“ו עד שנה זו. בו הוא מופיע לפנינו מזוין ידיעות הסתוריות מכף רגלו ועד ראשו, אשר העידו עליו כי הוא איש אשר קרא ושנה הרבה במקורים העברים והלועזים והרצה בו לפנינו דברים חדשים אשר לא שמעום עד אז מפי סופר עברי מדבר צחות בסגנון עברי מצוין כמוהו. הרושם אשר עשה אז המאמר הזה על קהל הקוראים המבינים היה גדול מאד והוא העמידו תיכף בראש סופרי ישראל המדעים אז, אשר אין עסקו בפרזיולוגיה ובגבוב מליצות נבובות על הארז אשר בלבנון ועל האזוב אשר בקיר, בנוסח של רוב הסופרים העברים אז. הוא הופיע לפנינו במאמרו זה כהסתוריקן מובהק מגלה אופקים חדשים בהבנת ההסתוריה העברית בעת החדשה בתקופת המעבר מתנועת ההשכלה אל תנועת חבת ציון והציונות על פי דרכו החדשה, של חוקר חרדי מעמיק, ההולכת ונמשכת אחר כך בכל ספריו. בו הוא מעביר לפנינו את ראשי מניעי ההשכלה העברית בתקופה זו, את בן מנחם – הרמבמ”ן ואת חברו רבי נפתלי הירץ ויזל המשורר העברי הגדול והחרד הקיצוני אשר נלחם בכל זה מלחמה את הרבנים קנאי זמנו בדבר יסוד בתי ספר לישראל ללמודי ידיעת לשון הארץ ומדעים, אחרי שפרסם קיסר אוסטריא יוסף השני כתב הסבלנות (טולרנץ־אדיקט), ואשר השתתף בו בן מנחם בעבודת תחית השפה העברית וטהרתה, אשר עשו בה הרבה ויצליחו במעשיהם. יעבץ מצייר את בן מנחם העומד בראש התקופה הזו השפעתו הגדולה על רוח עם ישראל והשכלתו אשר הלכה ונמשכה והתפשטה גם בכל מושבות ישראל בארצנו ארץ רו“פ, את גודל חכמתו, את גודל אהבתו לעמו, לתורתו ולדתו ולחוקי מצותיה, אשר נזהר הרבה בשמירתם בכל דקדוקיהם עד לבלי העביר מסרק על ראשו בשבתות ובימים טובים, וגם לא שתה את היין אשר נתן לו חברו הנאמן ליסינג מפני איסור יין נסך, ובכל ערב ש”ק הפסיק מחצות היום ואילך את משאו ומתנו עם ידידיו החכמים הנכרים מבקרי ביתו. מלבד במעשיו קדש שם שמים הרבה גם בספריו ביחוד בספרו “ירושלים” אשר בו העמיד את כל יסודי תורת משה רק על המעשה ולא על העיון, כי בעיניו ובעיני חברו רנה“ו היתה דת ישראל דת מעשית ולא דנו בישראל על המחשבה שבלב אלא על המעשה, לכל דבר הקדימה התורה את הקבלה ואת המולדת – את המסורה ואת הלאומיות לפני העיון הפילוסופי ועל כן נזכרה בה ברית אבות ויציאת מצרים כזירוז לקיום המצוות, בפתיחת עשרת הדברות לא נאמר “אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ” אלא,אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ואחרי אשר עקר החיוב הוא המעשה ואין הקב"ה מצרף מחשב רעה למעשה, על כן לא מצאנו כי דנו דיני ישראל את האדם על המחשבה שבלב ככהני יתר הדתות, בשבת ישראל על אדמתו במלכות העם היה כח בית־דין יפה על המעשה כדין כל מלכות, אבל לפי הדין הישראלי אין עונש בלי עדות והתראה, אך אם בטלו העונשים דיניהם לא בטלו, כי תורתנו נתנה לזרע יעקב לברית עולם וגם עתה אחרי אשר יסוד המלכות נטלה מן התורה בגלותנו ולא נשאר בה רק יסוד הדת בלבד, יחידה דת ישראל במינה בהיותה משעבדת רק את הגוף והידים למען שחרר את הרוח והלב אשר באה להכשירם ולהדריכם במעשים האלו, המסדרים את כל חיי האדם חיי בשר ורוח חיי המעשה והדעה, חיי היחיד והרבים, – על ידי דעותיו אלה על היהדות עשה אותה לחטיבה אחת (אוניקום) בעולם אשר אין לכלול אותה בשום “דת” המשותפת לכל הדתות¹⁰.

טעות גדולה אצל רבים מהסופרים העברים המשכילים הלאומים לעשות את בן־מנחם לאבי ההתבוללות והריפורמא באשכנז, כי באמת היה הוא אבי החרדים המשכילים האורתודוכסים באשכנז, רבי יצחק ברניס ורבי שמשון רפאל הירש ראשי רבותיהם בעת החדשה היו תלמידיו ההולכים בעקבותיו אשר הרחיבו את שטתו בחקירת היהדות.

יעבץ מוכיח (שם) כי לשוא פוקדים על בן מנחם עוון בנותיו הסוררות אשר פנו עורף לדתן ועמן, כמו שאין להרהר אחרי הגאון השר צייטלין מאוסציא אשר גם אותו קרו כאלה וכמו שחלילה להרהר אחרי האיש משה אשר בן בנו נזר לבושת (עיין רש“י שפטק, י”ח, ל', ב“ב ק”ט:). הוא מוכיח, כי המעין הנרפש אשר ממנו יצאה תנועת ההתבוללות בברלין נפתח אחרי מות בן־מנחם בבית־הועד לחכמים על ידי הפילוסוף העברי הגדול מרדכי הירץ, אשר לבו לא היה לעמו ולדתו, ובטרקלין (זאלאן) אשר פתחה אשתו הינריטה, אשר בו נאספו כל יודעי אהבה בתענוגים מנערי שרי הנוצרים, שהטו אליהם את לבב בנות ישראל ובתוכן בנות בן־מנחם והזנו אותן מאחרי בעליהן ואחרי כן מאחרי אלקיהן, כי רוח זנונים אשר מסך גאטה בעת ההיא על כל נאות אשכנז כי אין לאדם לסור כי אם למשמעת רגש הטעם, – לאמור לחשק היצר – ולבחור רק באשר נפשו חפצה, היתה פתחון פה לנשות הזימה האלה לעטות מעטה פילוסופי על תועבותיהן… מן הקובה המדינית הזאת, – מטרקלין בית הירץ, יצאה החנופה לכל מושבות ישראל, אך לא מולדת בית היא רוח תזזית זאת, כי אם מולדת חוץ, – יציר כפי שלעגל האשכנזי בספרו המגואל “לוצינדא” אשר ברוחו טמא הוא וחבריו תלמידי גאטה בתי ישראל, וידיחו את בניו ואת בנותיו לעזוב את עמם ולדבקה בעם אחר.

וכן הוא מוכיח את כוונת בן־מנחם בתרגומו האשכנזי לתורה, כדי להשיב את רגלי התלמידים מהתרגומים הנוצרים, אבל התלמידים הבאים אחריו עשו את התרגום הזה כמו את תרגום לותר לעקר, עד כי עזבו את גוף התורה, ועל כן צדקו הרבנים אשר יצאו נגדו, וכן יצאו אחרי מותו מתלמידיו הבאים אחריו אחדים לתרבות רעה גדולה כמו דוד פרידלנדר והומבורג הירץ, לשנוא את דת עמם ואת תורתו (עיי"ש בארוכה).

לעומת זאת השפיע בן־מנחם השפעה טובה על אחינו בצרפת. השר מיראבו השליט אז ברוח הצרפתים כתב ספר על גדולת בן־מנחם וע“כ היתה השפעתו גדולה כה וגדולי ישראל ובראשם נפתלי הירץ מאדעלסהיים ובנו יצחק בער שליח קהלות לותרונגיה הגינו אז הרבה על דת ישראל ותורתו ברוח בן־מנחם, וע”כ יצאה מצרפת האימנציפציה הגמורה לעם ישראל בלי לקפחם מתורתם ומדתם. וגם כאשר קרא נפוליון את הסנהדרין הגינו גדולי ישראל בצרפת על דתם ותורתם (עיי"ש 118־115 ביאורו על סבת ההבדל שבין השפעת בן־מנחם הרעה באשכנז ובין השפעתו הטובה בצרפת). אולם גם באשכנז נמצאו שרידים יחידים מתלמידי בן־מנחם אשר הגינו הרבה על תורת ישראל ודתו, כמו שלמה ליב שטיינהיים, פילוסוף מעמיק מאד אשר בחקירותיו הרים את דת ישראל. וכן ריט"ל צונץ שהיה לראש חוקרי חכמת ישראל. גם מאיטליה יצא אז דבר שמואל דוד לוצאטו, אשר הרבה ללחום את מלחמת דת ישראל, וגם עשה הרבה לטובת חכמת ישראל.

אחר כך עובר יעבץ להשכלת היהודים ברו“פ, אשר גם עליהם גדלה השפעת בן־מנחם. ביחוד גדלה תנועת השכלת היהודים בווילנא, אשר בה ישב בהתחלת התקופה הזאת הגאון רבי אליהו מווילנא (הגר"א), שהיה אבי הבקורת האמתית, ובהגהותיו בכל הספרות התלמודית האיר את עיני כל לומדיה וחוקרי התלמוד. הוא עורר לתרגם לעברית ספרי “יוסיפוס” וספרי מדע כמו ספר “אקלידס” מיונית, ואמר, כי “במדה שיחסרו לאדם ידיעות שארי החכמות יחסרו לו לעומת זאת מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחדו”, גם חבר בעצמו חבורים בהנדסה ובתכונה, ואף חפץ היה ללמוד את חכמת הרפואה למעשה, וידע ממנה היטב את הנתוח, גם ידע את חכמת הדקדוק על בוריה; אחיו ר' יששכר בער היה חכם וחוקר גדול מהנדס מובהק, תוכן וגיאוגרף, לפי ספריו נראה כי ידע היטב את לשונות יון רומא וערב; בהיכל רבי יהושע צייטלין תלמיד הגר”א באוסיצא ישב הרופא ברוך משקלוב לכתוב ספרי חכמה ומדע, רבי מנדל לפין את ספרו “חשבון הנפש”, רבי בנימין ריבעלעס עסק בחקר הטבע למעשה.

כאן מדבר הוא משפטים את גריץ המבטל בספרו ההסתורי את כל גדולי גאוני רו"פ. לדעתו יצאה הפשטנות מווילנא וחכמת בן־מנחם היתה נכבדה לגדולי ווילנא. כי אין לדעת את הטובה אשר היתה באה לישראל לולא שעלתה אז רוח רעה מעבר מזה, – מן החכמה אשר החלה להזדייף אחר בן־מנחם, ומעבר מזה, – למטה מכל בקרת, לשטה המדברת נפלאות אשר לא תבין גם היא גם שומעיה¹¹. שתי הרוחות האלה אשר נפגשו הרבו את האיבה ואת החשד בקרב ישראל. הבוז והלעג הטפל מזה, והעזות המתפארת בגאון אולתה מזה, עקשו כל דרך, הצרו כל צעד, הרצון היה לאונס והנחת לרוגז… (שם 135).

בהשקפה כללית הוא מוסיף במאמרו לעבור על תנועת ההשכלה שהתעוררה במקומות שונים ברו“פ עד שיסדו בתי ספר ובתי מדרש לרבנים, אך הממשלה אשר חשבה לעשות אותם לאמצעי הסתה לדתה הרחיקה את בני עמנו מהם, וגם יד אגודת המשכילים “שוחרי אור” היתה עם הממשלה או נגד דת ישראל, ביחוד נגד התלמוד. בית מדרש הרבנים הוציא מקרבו בורים מפיצים רוח הריסות בעם. אך כנגדם נמצאו גם נגד דת ישראל, ביחוד נגד התלמוד. בית מדרש הרבנים הוציא מקרבו בורים מפיצים הריסות בעם. אך כנגדם נמצאו גם משכילים מחזיקי תורה ודת ובראשם רבי יצחק בער לעוויזאן, אשר השפעתו היתה גדולה על בני עמו ברו”פ. ובגליציה עמדה להקת משכילים למדנים עברים אוהבי עמם ותורתו ובראשו שני כובשי דרכים חדשות מקוריות בחקירת היהדות ותולדותיה, הלא הוא הפילוסוף המעמיק רבי נחמן קרוכמאל הרנ"ק) והרב הגאון התלמודי ההסתוריקן רבי שלמה יהודה ליב רפפארט (הרשי"ר).

כאן הוא מבדיל בין השפעת וואליניה ואודיסה הרעה נגד השפעת ווילנא הטובה. באותה שעה הוא מתאונן הרבה על חסרון ידיעת לשון המדינה לגדולי החרדים בשעה אשר הידיעה הזו היתה הקנין האחד של המשכילים החפשים בעולמם. אך בכל התלאה אשר מצאתנו מידי המשכילים העברים החפשים, חייבים אנחנו בכ“ז להחזיק להם טובה, כי הם עוררו בנו את צורך דעת שפת העם וביחוד על אשר שמו לבם להביא טעם וסדר בלשון הקודש והוא מרים על נס את אדם הכהן לעווינזאן ובנו מיכה ואת רמ”א גינצבורג. יש לתת יתרון לסגנון העברי אשר יצרו היהודים יושבי ארצות הסלבים על סגנון מעשה ידי יהודי אשכנז בימי המאספים, כי באשכנז לא נברא אלא לנוי ולשעשועים כסגנון היוני והרומאי בימי הריניסאנס, אבל בארצות הסלבים נברא לצורך חברתי גמור, כי המונים מבני ישראל היושבים בארץ הזאת הרגישו תמיד ביניהם רגש שתוף המולדת הדורש לו בחזקה כלי מבטא, וכאשר החל הטעם להזדכך הזדכך גם הוא. בליטא נוסף עוד דבר אחד: כאשר נכבשה פולין וידל מרום עם הארץ וירחק נדוד עד כי שפת פולין בצרופה נשכחה כמעט בארץ הזאת ושפה אחרת עוד לא באה תחתיה החלו בני ישראל כבר להרגיש צורך בשפה מסודרת ומטהרת ויקומו ויזקקו ויטהרו את שפתם העתיקה.

בפרק השביעי ממאמרו זה הוא נותן סקירה על צמיחת ראשית התנועה לישוב א"י, אשר משה מונטיפיורי היה לה לפה, אחרי שהיה אחד ממחזיקיה ויאציל עליה מהודו גם בעיני המשכילים המתבוללים והתפשטות השפה העברית יצאה על ידי העתונים, “המגיד”, “הכרמל”, “המליץ”, “הצפירה”; הרב רבי צבי הירש קלישר מטהורן, הרב יהודה חי אלקלעי מבלגרד והסופר האשכנזי מ. הס, התחילו להוציא ספרים ומאמרים להחיות את רגש האומה ושיבת ציון הנרדם בקרב ישראל…

המאמר “מגדל המאה” היה כעין הצהרה שלוחה אל הקורא העברי מאת אחד מראשי מחוללי תנועת התחיה בישראל, אשר תעודתה היא להחיות את גנזי רוח התרבות העברית העתיקה בעם ישראל על ידי מזיגתם והרכבתם ביצירי רוח התרבות החדשים. בשנת תרמ"ז הוציא לאור את הספר “כנסת ישראל”. בספרו זה, “שיחות מני קדם”, הלביש את אגדות התלמוד העתיקות מחלצות חדשות של שפה עברית צחה בסגנונה המיוחד, כדי לחבבן ולהנעימן על צעירי ישראל ולהשריש על ידיהן בלבביהם את אהבתם לעמם ולזכרונותיו העתיקים. ואחרי כן בהיותו כבר על אדמת הקודש הוסיף עליו את חלקו השני, את הספר “נגינות מני קדם”, דברי שני החרבנות (ווארשא תרנ"ב) מוקדש לשארו הקרוב אחד מגדולי סופרי וחוקרי עמנו חיים יחיאל בארנשטיין.

גם שני הספרים האלה עשו רושם גדול על כל קוראי עברית בהופעתם ונפוצו עד מהרה בין כל חלקי העם. לא היה אז איש קורא עברית שלא ידעום וילדי בתי הספר העברים למדום בעל פה, והם הרימו הרבה את ערך אגדות חז“ל, אשר היו מעתה לאחד הלמודים העברים בבתי הספר והם שעוררו את ביאליק־ראווניצקי להוציא את “ספר האגדה” שהיה עתה לאחד הספרים היסודיים של הלמודים בבתי הספר העברים הכלליים אחר התנ”ך.

ומאד הגדיל לעשות בהקדמתו שהקדים לספרו “שיחות מני קדם” בשם “המקרא והאגדה” להעיר על הערך המדעי ההסתורי של האגדות האלה בתנועת התחיה בהקבילו אותן אל אגדות עם ועם. הוא מדבר רמות על ספרות המופת (קלאסישע פאעזיע) של היונים וספרות הרומנתיקה. “המליצה הקלאסית היא מליצת המופת, המליצה המובהקת אשר רוח האחדות שורה עליהם, היא מצטיינת באחדותה, בטהרתה, בסדורה ובדקדוקה, במערכתה ובמתכונתה, אבל מליצת הלעז (הרומנתיק) היא מליצה שנוצרה בקרב עם אשר דבר לו עם עמים אחרים, וע”כ היא רבת־צבעים כרבוי היסוות הזרים אשר בה. מליצה כזאת נולדה באיטליא, צרפת ואשכנז אחר חרבן רומי, בה היו לאחדים שארית מליצת רומי עם ראשית פיוטי העמים האלה וגם רוח הערביאים נלוה אליהם ויהא לערב זר אף נעים, וע“כ היתה מכרעת בה האליגוריא המקרבת רחוקים בזרוע, לפיכך מלאה הרומנתיק צפונות ותעלומות, רזים ורמזים עד שקמה תקופת הריניסאנס על ידי בית המדיצים בפלורנץ לחדש את המליצה היונית הקלאסית. אבל היא היתה של עולם שכבר נחרב וע”כ שבו עוררו תלמידי גיטה באשכנז, האשה סטאעל והמליץ שאטו בריאנד בצרפת לחדש את הרומנתיק, ואולם לא יכלו לתת לה את האחדות אף כי נתנו לה חיים. מהם נבדלת לטובה המליצה העברית. כי להמליצה העברית יש האחדות השלמה, מה שאין למליצה היונית, אחרי אשר הרוח המחיייה היא אמונת אלקים אחד ומיוחד. ובשעה שהאירופאי הקורא בספרי יון היום הוא מתנכר ומתכחש לעמו, לא את תמונת אביו ואמו ימצא בציוריהם וגם תורתה תועבה היא לו. לא כן העברי בהיותו גם בזה“ז בספר תורתו, נביאיו וכתוביו, ממקור חייו הוא שותה. שם יתודע אל אבותיו ואל אחיו, שם ימצא את אלקיו. ויש לישראל עוד ספרות והיא הנקראת בפי חכמי התלמוד בשם “אגדה” הדומה הרבה אל הרומנתיק האירופאי. האגדה התחילה בבבל בימי הנביאים, יחזקאל, דניאל, זכריה, בראשית השמע שיר ציון על אדמת נכר, עת כתתו ישראל וכשדים גוי בגוי ולא פסקה עד היום הזה. רוח האגדה הנוחה והנעימה מרחפת על כל חיי ישראל ועל כל ילידי רוחו, על מדרשי רבותינו ועל דעות פילון וחבריו, על סודות המקובלים, על התפלות ועל הקרובות, על כולם אצלה האגדה מעט או הרבה מרוחה ומלאה אותן הרגשה עמוקה וחמימה. “האגדה מושכת את הלב” אמרו קדמונינו ודבריהם אמת, כאם רחמניה היודעת גם לשעשע בתנחומיה את נפש פרי בטנה, גם ליסרו בשבט פיה, כן תדע האגדה האומנת הנאמנת לכלכל דבריה ולפלס דרכיה עם הנער ישראל אשר על ברכיה תגדלהו. בהיות רוחו סרה תשמחהו מחמדת שעשועיה בהביעה לו שמועות מני קדם… יש אשר תספר לו זכרונות האומה או תטיף לו תורה בלשון לימודים, אז תביע דבריה בחידות, באמרי בינה (גנאיען) ובמשלי שועלים (פאבולאן). לשלשת דרכי הפיוט האלה נקרא כתבות (עפיגראמאטיק). הזכרונות והכתבות למודים המה, על כן הסגנון בהם הוא מעט מחזיק את המרובה, לא כן ההגדות אשר קלטה האגדה מרוח העם ותשם בכליה. אך לא מראה אחד ופנים אחדים להגדות האלה. הן אמנם כולן אוהבות את הפלאות, אך יש רבות בהן אשר יכריע מנהג הטבע את הפלאים האחוזים בזמן במקום ובאחד מאנשי השם. והמין השני הם אשר אין להם דבר עם המקום והזמן. למין הראשן יקראו שמועות (זאגען) ולמין השני שיחות, (כמו שיחות מלאכים ושיחות שדים (סוכה כ"ה.), שיחות הרים וגבעות ובקעות, שיחות עצים ועשבים, שיחות חיות ובהמות (סופרים ט“ו, י”ט). לא את אמתת המאורע יש לנו לבקש בשמועה כי אם את הרושם שעשה המאורע בנפש העם אשר הרגשתו רבה מידיעתו והשיחה תשוה לנגדנו את ילדות העם בעצם תומה ובטהרתה. ועל פי זה שלשה אבות ההגדה הם: “זכרונות”, “כתבות”, ו”הגדה".

והנה בכתבות נהגו כבוד בכל עת, לזכרונות התחילו לשום לבב בימים האחרונים. לא כן ההגדות. אולם באה עת לישראל לדעת מה גאון מולדתו שואל ממנו, מה הדר שיבתו מבקש מפיו ומה כח עלומיו דורש מידו… “דברו עברית לעברים, ספרו באזני בניכם ובנותיכם את דברי הרוממות והנעימות הגנוזות באוצר האגדה אשר לא ידי יחידים יסדוהו כי אם הגוי כולו. גם אתם צעירי חובבי שפת עברית, הכינו לבבכם אל הנבואה והאגדה שהם יוצרי העם הזה ויצוריו וחיתה נפשכם ואורו עיניכם וחזקו ידיכם וידעתם מי אתם ובני מי אתם”.

הוא מביא שתי דוגמאות מדברי האגדה השונים בתלמוד שהם מרגליות טובות בספרות העולם. האגדה כבשה גם את הדימינולוגיא (אגדות השדים) ותשם גם את צרתה זו לכלי חפץ בידיה להורות בה צדק, משפט ומישרים. פרי הרוח הזאת הכובשת את הדעות הצוררות לה ומשלמת עמן למען השתעבד בהן הן השיחות והשמועות המפוזרות בתלמוד ובמדרש".

יעבץ היה הראשון בחוקרי ישראל אשר לא בקש לפרש ולבאר את הסתומות והפלאות של אגדות התלמוד על ידי דרשות, חקירות עמוקות ופלפולים, אלא הוכיח את מוצאן הכללי – את דמיון העם ואת רגש לבבו, ובזה הרים הרבה את ערכן לחנוך העם¹².

הוא מתקנא בעם האשכנזים אשר ידעו לכבד את האחים גרים שאספו את כל הגדות האשכנזים, אבל לא כן אצלנו. אבל היום נתמלא חפצו. “בשיחות מני קדם” נאספו עשרים שיחות ביניהן בדבר מלך הבלהות – האגדות ע"ד אשמדאי.

אחרי התישבו בא“י חדש את עבודתו, כאשר אמרנו, ויוציא בשנת תרנ”ב את “נגינות מני קדם”, “דברי שני החרבנות” “של חרבן הבית הראשון ושל הבית השני”. לפי דבריו (שם בהקדמתו) לא בחר בהליכות הספור בדרך שיר ההגות (לירישע פאעזיע) המבעת את רגשי לב המשורר, כי אם את השירה החזות (די עפישע פאעזיא) אשר השתמשו בה היונים הקדמונים והגרמנים הראשונים בשירי גבוריהם אשר בהם מסתלק המשורר מענינו ורק גופי המעשים הם הם הספורים, וגם השתמש בחרוז העברי הקדום של המדות (מעטריק).

וכן ההשתמש יעבץ למטרתו בספורים קצרים, בנובלים, בציורי מסע, גם בתרגומים מסופרי ישראל בשפות אחרות. עוד ב“כנסת ישראל” תרמ“ו נתן ציור מסע בשם “בדרך בצאתי, כדי לרומם את ערך מעשי הביל”ויים לתנועת חבת ציון וישוב א”י וכן הוציא במאסף “לוית חן” של שפ“ר בשנת תרמ”ז תרגומו “שתי החרבות”, ובשנת תרנ“ב תרגום הספור “שושנה”, גם תרגם אח”כ (בירחון “המזרח” חוברת ז') את תרגום הקטע של ספור היינה “הרבי מבכרך” תרגום יפה ונפלא, עד כי הוציא סוקולוב משפטו על יעבץ על פי תרגומו זה כי הוא נוצר ביחוד להיות מתרגם (?).

בינתיים הלך מעמדו החמרי הולך ורע כי הוא השתקע בעסק הספרות והמדע ואשתו אשת חיל מנהלת עסקי מסחריו חלתה כי גנחה דם מלבה ותרופתה האחת היתה לשבת בארץ חמה ואז היה לפניו מוצא אחד לצאת עם בני משפחתו לארץ ישראל, אשר אליה נכספה נפשו מאז, וגם הלא רבי יהודה הלוי אשר היה לו לדוגמת מופת בכל ימי חייו הלא גם הוא הלך לא“י לחונן עפר ציון וגם יחיאל מיכל פינס גיסו היה אחד ממניעי הישוב החדש בא”י ובודאי שאל בעצתו וגם הוא עוררו כי יבא לארץ חמדתו. ובלי חשוב הרבה יצא מורשה הוא ומשפחתו – אשתו גולדה, שני בניו ושתי בנותיו – אסרו חג פסח תרמ“ז ויבוא ליפו¹³ י”ז אייר ובכ“ג בו בא לירושלים ויתישב אח”כ בראשונה עם משפחתו ב“יהוד”, מקום המושב של פתח־תקוה אשר יסדו אותו בראשונה מפני הקדחת שהיתה שוררת במושבה. ויש בה מאסרו חג שבועות תרמ“ז עד ר”ח חשוון תרמ“ט. אז נתקבל על פי השתדלות והמלצה מיוחדת אצל הנהלת מושבות הבארון למורה בית הספר בזכרון־יעקב” וגם לרב המושבה, אם כי נגד דעתו אחרי שלא נסמך להוראה, אבל הרבנים במושבות הבארון נתמכו רק על פי הדבור של הפקידים מנהלי המושבות גם בלי להיות מוסמך להוראה וגם עמי ארצים. הוא דרש לפרקים בבית הכנסת של זכרון יעקב לפני אכרי המושבה, אשר היו יוצאי רומניא וכמעט כולם היו עמי ארצים. כששאלתי את פיהם, בבקרי את המושבה, אמרו לי כי היה איש נכבד מאד, יותר לא יכלו לדעת על אודותיו, כי את דרשותיו בשפתו חצי אשכנזית או אפילו בעברית בודאי לא הבינו.

אולם אחר כך בא בריב עם שייד מנהל מושבות הבארון אשר יותר מן הישוב העברי חבב כצרפתי בנות אכרי המושבות ויבחר באלה אשר מצאו חן בעיניו לחנכן בבית ספר עממי בפאריז למען תהיינה למורות בבתי הספר של הפקידים במושבות ותפיצנה את ידיעת השפה הצרפתית והנמוסים הצרפתיים בין בני המושבות. ואת אחת המורות האלה הרכיב לראש הסופר והמלומד רבי זאב יעבץ, כי יסור למשמעתה בכל עניני הלמודים¹⁴. ועל כן הוכרח סוף כל סוף לעזוב את משרתו במושבה הזו וישב בה רק עד תמוז תר“ן ויצא ממנה לירושלים וישב בה עד אסתר תענית תרנ”ז.

שבע שנות שבתו בירושלים היתה תקופת הזהב של עבודתו הספרותית והמדעית כי בה הוציא לאור את כל פרי עבודתו במשך עשר שנים האחרונות ואת כל אשר נמצא בגנזי רוחו ואת כל אשר הגה ויצר שטרם הופיע על במת הסופרים בורשא. עבודתו הראשונה היתה כי השלים בה בכ“ה אלול תר”ן (עיין הקדמתו המהדורא שניה של דבה“י לבנ”י) ספר “דברי הימים לעם בני ישראל” בשביל בתי־ספר עממיים. עד אז לא יה בכלל ספר למוד בעברית לתולדות עם ישראל. המורים העברים עוררו בעתונים הרבה את הסופרים העברים כי ימציאו ספר למוד כזה אשר הוא צריך להיות היסוד ללמודי בתי הספר בתקופת חבת ציון והתחיה ואין איש מהם נענה להם, עד כי עמד ומלא את הצורך הזה ראשונה רז“י, בשביל שהיה אחד המיוחד בין הסופרים העברים בהשכלתו המדעית וביחוד בידיעת ההסתוריה וידע איך לכלכל דברי תולדות ישראל בספר קצר ומסודר בסדור הנאה ומכוון לצורך תלמידים קטנים. הוא הקדים ללמד על פיו את תולדות העמים “דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל” בארבעה חלקים על פי אותו הסדר והדיוק המדעי ג”כ לצורך בית הספר העברי העממי, כדי להשריש בלבב העברי הקטן השקפה עולמית מיוחדה, מקופלת וגלומה בתוך תולדות עמו. וע“כ נתן בו, כדבריו (בהקמה שם): “תולדות עם ישראל לאחרונה בכל סדר לקנה המדה למוד על פיה דור דור ומעשיו ואחרי אשר לא לצורך גופם מסופרים כאן דברי ימי עמנו כי רק למען ערוך אותם אל מול העמים מחזה מול מחזה, לא נפרטו בפרקים האחרונים שבכל סדר המיוחדים לדברי ימי עמנו בלתי אם הדברים והקורות אשר הסתעפו מרובו עפ”י דרכו ואשר רק בהם היתה ישראל למופת בסדר הדורות ההוא, אולם את המוצאות את ישראל מידי העמים, גם הטובות גם הרעות, הבליע בדברי ימי העמים ההם, ובהיות כל כבוד ישראל בדברי ימי העמים רק תולדות רוחו לכל הליכותיה ובכל תולדותיה הפנימיות אינו ענין כלל לספר הזה ולא עוד אלא שתולדותיו הפנימיות היקרות מאד לכל קורא עברי עצמו מאד וגבול מקומם בספר הזה לא יכילם, ע”כ לא נתן מדברי ימי עם־עולם כי אם הנוגע לדברי ימי־עולם וספר “תולדות ישראל” לפרטי פרטיהן לקוראים עברים משכילים הנני מתחיל להוציא בקרוב במדה מרובה".

מלבד זאת נתן את לבבו לחנוך ילדי ישראל – לתינוקות של בית רבם, לחבר בשבילם שירי וספורי תינוקות בספריו “טל ילדות” ו“המוריה” (תרנ"ד). גם בעבודתו זו היה כמעט הראשון לעורר את סופרי ישראל כי יחברו ספרי למוד לתינוקות כאלה.

בתקופה הירושלמית הזאת הוציא אחד עשר מאספים קטנים. חמשה הראשונים בשם “הארץ” והששה האחרונים נקראו “מירושלים”, “פרי הארץ” ו“גאוני הארץ”. מאספים אלה יצאו בהשתתפות כמה סופרי א“י, בראשם גיסו ר' יחיאל מיכל פינס וחתנו ר' דוד ילין, ר' אליהו ספיר ועוד, אבל גם בהם הכריעו עבודותיו וחקירותיו הוא אשר נמצאו בהן נכבדות מאד, כמו חקירותיו הלשוניות המצאת מילים חדשות מתוך המקורים עתיקים אשר נתקבלו בשפה העברית החדשה עד היום. ביחוד עשו רושם גדול על כל קוראי עברית בגולה, ציוריו ממראות ומחיי הארץ כמו: “משוט בארץ” (הארץ ח"א), “ר”ה לאילנות” (פרי הארץ ח"א), “מכתב ממאות הארץ”, “פסח של ארץ ישראל”, “חרבות לאתים” (א' וב').

יקירי רוחו של יעב“ץ שלא מצאו להם מקום בא”י של הזמן ההוא, נתקבלו בשמחה גדולה בחוץ לארץ מאת כל המון הקוראים חובבי ציון, זקנים וצעירים. גם הסופרים העברים מכל המפלגות שמחו לקראתו. ומי לא כתב אז ע“א ההופעה של יעב”ץ? כתב פרישמן, לווינסקי, קלויזנר, ליליענבלום, בריינין, רבניצקי, ד“ר בירנבוים, טביוב וכו'. בא”י קראו אז בעונג מיוחד את נאטער־דאם דע פאריז של ויקטור הוגו בתרגום בן יהודה. ספרי יעבץ ומחברותיו בלעו הקוראים העבריים בחוצה־לארץ “כבכורה בטרם קיץ”, ויש מהם שנמכרו לאלפים. סוכנים מיוחדים נמצאו בכל עיר, בכל האגודות של חובבי ציון אשר הפיצו את ספריו בכל מקום. גיסו המנוח ר' פישל פינס מרוזשינאי היה המנצח על הדפסת ספריו ועל הפצתם בכל תפוצות ישראל בגולה. הוא בחר לו לעוזרו בשכר, איש אחד רוזשינאי פט… העוזר הזה ישב בורשה ואת הכסף ממכר הספרים המציא ליעב“ץ שמזה התפרנס בזמן ההוא, והשפעת יעב”ץ, ביחוד על בני הדור הצעיר מכל המפלגות, היתה אז גדולה מאד.

בסוף ימי שבתו בירושלים (תרנ“ו – תרנ”ז) הוציא לאור את שני חלקיו הראשונים של ספרו הגדול “תולדות ישראל”, מראשית ימי האבות עד אחרית מלכות שאול, מתוקן עפ"י מקורות ראשונים. ספרו זה הוא גלת הכותרת לכל עבודתו הספרותית והמדעית אשר אליה הקדיש את שארית ימיו והיא בלעה את כל כשרונות ונטיות רוחו ונפשו. עבודתו זו היא עבודה ענקית. תשעה חלקים (עד סוף רבנן סבוראי) הוציא הוא לאור, ולפי זה היה צריך להיות בשלמותו בן עשרים חלקים, אבל בהרגישו כי הוא עומד בסוף ימיו הוא כותב לי כי הוא מקצר ומשלים את ספרו עד תקופת חבת ציון, רק בשני חלקים, למען לא יניח אחריו ספר קטוע (ראה להלן).

ספרו זה נושא עליו חותם המקוריות, התמימות והאמונה, שהן סגולות נפש מחברו הטבעיות, ורק בתוך הגבולים האלה הוא מקבץ ומלקט, חוקר ומתעמק, דורש ומחדש, ומנקר הרבה בחקירותיו ובמקורותיו ומתרומם במעופו הפיוטי, ודבר אין לו עם היוצא מחוץ לגבולים האלה. הלא כה דבריו בהקדמתו לחלקים הראשונים, לבאר את דרכו המיוחדת בהרצאת דברי ימי עם ישראל: “הנה משפט חכמי יון היה לערוך להם בכל דבר חכמה דמות מתקבלת על דעתם לפתח אותה הדק היטב ולקבוע אותה בלבם ולשום רק אותה לבדה למוד ולקצוב על פיה את כל העולם כולו ומשפט זה נוהג והולך עד היום וכל עצם ספור תולדות הפילוסופיה מראשיתה עד היום, הוא ספור חליפות ערכי דמות הזאת אשר ערך כל פילוסוף, איש לפי דעתו, ותכונה זאת המוטבעת ברוח חכמי עמי ארופה, גברה כל כך עד כי בקום אריסטוטלס בימי הקדם לשום את חקר גופי הדברים עפ”י תורת החקר (לוגיק) לקו, ובבא קנט בדורות האחרונים לשום את הבקורת לעקר הפכו מהר החכמים הבאים אחריהם גם את דעותיהם לדמיונות כטוב בעיניהם והדמיונות הבטלים האלה היו לשופטים על ההויה המוחשת המלאה עצמה ותושיה, ואת פי הנדון, את הטבע עצמו לא שאלו ולא דרשו, ע“כ מלאה תורת דעת הטבע עד זה לפני מאה שנה דמיונות וצללי תהו, ולמן היום אשר היה חקר דברי הימים למדע, נהגו חכמי ארופה גם כן ככל אשר נהגו המה ורבותיהם היונים, כתורת החכמה בכללה, וישימו את דעותיהם הקודמות לקו ולמשקולת לכלכלת דברי ימי עם ועם וכל רעתם כלתה אל דברי ימי עמנו קבע, קדמה להם הרבה הרבה ידיעתם את תולדות עמי הנכר אשר נבלעה בדמם, לידיעתם את תולדות ישראל וישליטו את הדעות הנקנות להם מדברי ימי שאר הגוים גם על דברי ימינו: אם גוי גוי מעמי הקדם לא יצר לו שטה שלמה ומסוימת וערוכה בכל, לא התישבה על לבם כי נתנה לישראל תורה שלמה נתונה מרועה אחד; אם גוי גוי קלט את מרבית תרבותו מעמים אחרים עתיקים, לא כלכלה רוחם, כי כל מבחר תרבות ישראל עתם פרי רוחו יהיה. אלה שמו למופת לתורת ישראל הצחה והברה את תורת מצרים, צדון או ארם, אף כי טמאות הנה, ויש אשר אמרו כי בת היא לתורת הדו, אף כי רחוקה היא מאד ממנה, גם במקום מוצאה גם בדרכה, ויש אשר החליטו כי בת תורת פרס היא אשר נעלה היתה על תורות שאר עמי קדם. את כל הדעות הנמהרות האלה אשר אין להן שחר, בטל אחד מראשי חוקרי דורותינו, החכם שטיינהיים בספריו היקרים והעמוקים ויוכיח את זיופן על ידי בקרתו הצלולה והשנונה מאד מאד. אך מתקו בפי חכמי העמים שטותיהם אשר יצרו לשחק בהן להתגדר ולהתגדל בהן וירעמו פנים על האיש העברי אשר בא להפריעם מן הצחוק אשר צחקו במגדליהם הקלים והנבובים אשר הפריחו באויר ומשעשועיהם לא הפילו דבר וקהל משכילי העמים אשר למדו להלל ולהעריך את יון על כל ולהאמין כי הוא העם הנקי והטהור אשר זכה וזכך את כל משפחות האדמה בחכמתו ואולי גם בצדקתו, לא יתנם לבם לנשא את ישראל על העם הזה; ועל כן תציקם רוחם לאחד את תרבות אבותינו ולעשות את תורתו קרעים קרעים מעשי ידי סופרים שונים, ופרי דורות שונים, ככל אשר קרעה הבקרת גזרים את ספרי הומר וחבריו, ועל לבם לא יעלה כי אפשר להיות לאחד העמים יתרון בקדמות תרבותו ובדיוק ספריו על העם היוני, וגם אלה מחכמי העמים אשר מחבת הקדש לא יגעו בתורה העתיקה, תורת ישראל הקדמונים להזיזה ממקומה, וראו להם חובה מטעם ידוע, להגביל ולהפריד בינה ובין תורת היהודים, הלא היא תורה שבעל־פה ולעשות פלסתר את כל פרי רוח חכמי ישראל מיום סתום החזון ולהותיר מהם לטובה רק את דמיונות סופרי אלכסנדריא בימי בית שני וכל מגמתם היא להקטין את פרי הרוח אשר הבשיל עץ ישראל מיום סתום החזון הזה ולמעט את דמותו ככל אשר תמצא ידם… סוף דבר! מרבית חקרי העמים עד היום הזה בדברי ימי ישראל, בהליכות רוחו, משובשים ומחוסרים הם ברב או במעט מצד חסרון ידיעה או מצד דעות קדומות אשר לא תתנינה לידיעת ישראל להאסף ולהשתמר ברוח בעצם טהרתה מבלי קלוט שמץ מטעם ומריח דעותיהם הפוגם ומזיף אותה מאד…”

הבקרת על ארבעת חלקי תו"י של יעבץ בתקופת המקרא ¹⁵

בהתאם לדברי הקדמתו אלה העלים יעב“ץ את עיניו לגמרי מכל מסקנות החוקרים הנוצרים וחדושיהם במדע כה”ק בלי יוצא מן הכלל, ובזה נתן מקום לבקרת לשלול מספרו כל ערך מדעי. גם אנכי העירותיו על זה פעם אחת בהציעי לפניו חדוש אחד ברשימת שמות בתי האבות של שבי הגולה בנחמיה, שאלתיו דרך אגב: למה לא נתן הוא את לבבו לחקירת הרשימות האלה הנכבדות מאד בהיסטוריה של הזמן ההוא, בשעה שהחוקר־המבקר הנוצרי אדוארד מאיר נסה לעמוד על חקירתן בספרו “ענטשטעהונג דעס יודענטומס”? בתשובתו אלי במכתבו מאנטוורפן (פורים קטן תרע"ג) התרגז הרבה, והוא הולך ומונה לפני את כל החדושים שחדש הוא בתקופה שבין גלות בבל עד ימי החשמונאים אשר נתחבבו הרבה על חכמי אחינו באשכנז כמו הפרופ' ברלינר והרב ד“ר הופמן, ומצד שני: ד”ר יהודה וד“ר עשעלבאכר אשר המה מומחים מאד מאד, ואינם כקוראים העברים “בארצך” אשר כל דברי חקירה הם מקצועות חדשים בעיניהם – אך מי הוא החוקר בחקירת הרשימות של עולי הגולה אדוארד מאיר צורר המפורסם לישראל ואויבו הנורא? הבקי הוא במקרא יותר ממני?… החובב הוא ומרבה לבחון כל מלה יותר ממני? לא! ענוה גדולה ויתרה כזאת לא תהיה חלקי, לעולם לא אשב לפני מין חכם כזה ולא אהגה בתורתו הנכריה ולא ארכיב אותו אלוף לראשי. ועתה ידידי! האמנם לא ידעת כי קטנך בדעת המקרא ואין צריך לאמר בספרות ישראל, עבה ממתני אויבנו זה? ומה לך כי נשתוממת על הדר גאונו ותשב לפניו כתלמיד קטן, כלך, ידידי, מדרך זו, לא מדע הוא זה אשר יקרא ומבקרי המקרא אויבינו ובוזינו, לא את תוך ההיכל, גנזיו ומכמניו ידעו, כי אם את מספר הרעפים אשר בגגו אשר אותם יש אשר לא ידעם בעל הבית בעצמו, אותו הם יודעים או גם את סדרי החלונות וגם מספרם אשר כל נער מן השוק יוכל למנותם, אותם ימנו ובדעת מנינם יתהללו, אך אמת הוא בדברי קדמונינו: קשה לפרוש מאיש אשר לו ערלה. הנה מרבית חוקרינו החדשים בבואם ללמוד את חכמת ישראל לא יספיק להם אוצר ספרותנו העתיקה הגדולה והרחבה המתודעת להם בחבה יתרה בכל סתרי סתריה ויבאו לקנות שבולת שועל מן האוז, מן הפסטור האריי או מן הפרופ' אשר “משקיט” – כתב רש”י קשה להם לקרוא ומרבע בלתי מנקד כספר החתום הוא למרביתם…"

אולם יעבץ הגדיש כאן את הסאה ביחסו השלילי לגמרי אל חקירת המקרא ולמסקנותיה המדעיות ולבטלן בלי לתת אליהן לב כלל לעמוד על עקרי דעותיהן ומסקנותיהן ולבור מהן מצד אחד את הבר מתוך הפסולת ולהשיב, מצד שני, על מסקנות חקירותיהם המשובשות ולסתור אותן כיד חכמתו הטובה עליו ובזה היה מעלה בהרבה את ערך ספרו מתקופת כה“ק, ואחרי אשר לא עשה זאת, יש למצא בספרו זה כי בכל גודל בקיאותו במקורים ההיסתוריים העברים העתיקים, אשר עלה בידו ללקטם ולקבצם במלואם, לסדרם סדור הראוי לעמוד על הבנתם ועל ערכם ההיסתורי ולהוציא את תולדות ישראל בהרצאה מצוינת, בסגנון עברי צח, מיוחד שאין דומה לו אצל יתר הסופרים בימיו – חסר הוא את הפלפלת החריפה, היא הבקורת השנונה המעמידה את כל עובדה ואת כל דעה על אמתתן, זאת לא היתה מסגולת נפשו ועל כן לא רצה להכניס עצמו בחקירותיהם המסובכות כדי להוכיח את שגגותיהם ואת זדונותיהם, אך יש ביניהם חריפים גדולים עוקרי הרים וטוחנים אותם זה בזה וע”כ לקחו גם את לבבות תלמידיהם העבריים ללכת אחריהם ולשתות את מימיהם ולהרעיל בהם אח“כ את תלמידיהם, ילדי וצעירי בני עמנו, להרחיקם משרשי דת ותרבות ישראל – כתבי קדשנו. לפיכך היה מוטל חוב גמור על חוקרי בני עמנו, כיעבץ, אשר רוחם נאמנה את דת עמם וכתבי קדשם, להתיחד הרבה עם חקירותיהם ולעמוד היטב על מסקנותיהם ולעקרן משרשן, ביחוד את אלה המכוונות כונה רעה מיוחדה להאחיר את זמן חבור ספר “דברים” עד לסוף ימי הבית הראשון ולתת אותו לספר שנמצא או שנתבדה לצורך פרטי בידי המלך יאשיהו והכהן הגדול חלקיהו ואת זמן חבור רוב יתר חלקי התורה, הנקראים בפיהם בשם “תורת כהנים”, עד לזמן הגולה ע”י הכהנים יחזקאל נביא הגולה וביחוד ע"י הכהן עזרא אשר בתור כהנים המציאו לעמם תורה המרוממת, על ידי ספוריה וחוקיה, את המקדש ופולחנו ומגדילה את הכנסת הכהנים. וכך אומרים הם להוריד את ערך תורת משה מקדושתה הדתית המסורתית (בדבר סתירת דעתם המשובשת על יחזקאל, עי' מאמרי “יחזקאל הנביא, המבקר והאוטופיסטן הקיצוני” ב“העולם” תר“ץ, ט”ו–כ“א, ובדבר עזרא – בספרי בכ”י).

סתירת דעותיהם המשובשות והמזיקות האלה, אשר נתקבלו עתה כמעט מכל המשכילים והסופרים העברים מפרשי המקרא ומחברי ספרי ההסתוריה ללמודי בתי הספר העבריים, היא עבודה נכבדה אשר התחיל בה ראשונה הרב והחוקר הגדול ר' דוד ד“ר הופמאן ר”מ בישיבת הרבנים של הילדסהימר בברלין, אחד מידידי יעבץ ומעריציו, בספרו הנכבד “די וויכטיגסטע אינסטאנצען דער גראף וועלהויזינשע היפאטהעזען” ובשני ספרי פירושו הגדולים ל“ויקרא” ול“דברים” הנכבדים מאד. אנכי המשכתי אחריו את עבודתו זו לסתור את מסקנות בקרת המקרא בכלל בספר בן שלשה חלקים הנקרא בשם “בקרת המקרא המינית וסתירותיה”.

זאת ועוד אחרת: אם כי עקר כונת בקרת המקרא הנוצרית היא להוריד את כתבי קדשנו מקדושתם הדתית, המוסרית־המסורתית ולעשות אותם לספרי חולין העומדים במדרגתם למטה מכתבי האונגליון, בכ“ז יש מהם גם להביא ראיות מדעיות לאמתתן של קדמות פסוקים מיוחדים כמו למשל אדוארד מאיר זה אשר באמת הוא מעיד, בחקירותיו הטנדנציזיות בכה”ק, על עצמו כי שונא הוא שנאה כבושה את עם ישראל ודתו, מביא ראיה מופלאה על קדמות הכתוב (במדבר י“ג, כ”ג): “וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים”, אשר כל מפרשי ישראל מתקשים הרבה בהקבלה זו של חברון לצען, כי זאת היא מסורה קדומה עוד מימי ההקסוס אשר משלו במצרים מאות שנים לפני משה, אז היתה צען עיר בירתם במצרים וחברון עיר בירתם בכנען (עי' בספרו “די איזראעליטען אונד איהרע נאכבארשטאממע” 446), וכן בספרו “ענטשעהונג דעס יודענטהומס” הוא מטיב להוכיח עפ“י תגליות האפיפורין ביב ובסונה את אמתת המסורה בעזרא־נחמיה בדברי תולדות שיבת הגולה אשר מתחלה כל החוקרים המבקרים הכחישו באמתתה, וכן עושה קיטל, אחד משונאי ישראל ודתו, בספרו “געשיכטע דעס פאלקעס איזראעל”, בהגנתו על מטרת כה”ק, עי' בספרי שם בארוכה¹⁶ (אבל ר“ז יעבץ שכל ימיו שקע במטמוניות חז”ל בהלכות ואגדות לדלות מתוכם פנינים ואבני חן לתולדות ישראל ומערכותיו, קשה היה לו לצלול עוד במים המאררים של מבקרי המקרא, שונאי ישראל ותורתו, להעלות גם מהם “מרגניתא טבא” ולברך עליה ברכת הנהנין).

אמנם כאשר העירו את יעבץ על חסרון מסקנות הכתבות של החפירות, הוסיף לחלקים הראשונים של ספרו מחברת בשם “החטיטות והחקיקות”, אבל בה לא יכל כבר למלא את החסר בספרו ממסקנות אלה, וכן הוציא ב“תחכמוני” ב' (תרע“א, בעריכת הד”ר ב. מ. לוין) מחברת בשם “הבקרת כשהיא מבוקרת” שבה הוא מגלה קלונם של מבקרי המקרא, אבל רק בנוגע לבקרת הנוסח, שהיא פחותה הרבה בערכה מבקרת התכן שלא נגע בה כלל.

אולם כל זה אינו מפחית כלל את ערך הספר “תולדות ישראל” של יעבץ כשהוא לעצמו. הוא הספר הראשון המקורי בעברית לדברי ימי ישראל וכלו הוא מחצב אחד אשר אבני בנינו חצובות רק מתוכו וממקורותיו ורוח אחת של אהבת ישראל, דתו ותורתו שרויה עליו ומבחינה ידועה עוד יגדל ערכו ע"י תמימותו השלמה הבלתי פגומה.

עכ"פ הוא עולה בהרבה על כל ספרי ההיסטוריה העברים הנלמדים כיום בכל בתי הספר העברים, אשר כולם שאובים ממקור האחד הטמא ומטמא, מספרו של ולהויזן אבי בקרת המקרא בקלקולה: “איזראעליטישע אונד אידישע געשיכטע”, שבו הוא מספר תולדות עם בדוי יליד ופרא המדבר ממוצא ערב, פרי רוח דמיונו, אשר דבר אין לו עם עם ישראל יליד ארץ העברים בעל תרבות עתיקה, אלא של עם משולל כל תרבות אשר מידי הכנענים תושבי הארץ הקדומים לקח את ראשית תרבותו, ורק הופעת הנבואה שהיא יצירה תרבותית, מוסרית, רוחנית יחידה בעולם, היא חדה סתומה בעיניו, חדה שאין לה פתרון: “למה נוצרה ההופעה הזו רק בישראל ולא במואב?”¹⁷

ועוד הגדיל מאד יעב“ץ לעשות בספרו זה, שהמציא ספר היסטוריה תמים עם ד' עם דתו ותורתו לכל אחיו בני עמו החרדים והמשמרים אשר הזניחו את למוד דברי ימי עמם למען לא יפגעו על ידו ברוח דתם, בשעה שתורת משה צותה לכל בן ישראל ואמרה: “זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” (דברים ל"ב, ז־ח). לפי פשוטי הכתובים האלה צריכים היו למנות במספר המצות גם את לימוד ההיסטוריה כללית והעברית, ובאמת אמר אחד מגדולי הרבנים (הגאון יעבץ בספרו “מור וקציעה” הלכות שבת ש"ז) בענין למוד ספרי חכמה בשבת: “וכן אני אומר, מצוה על כל אדם מישראל להיות בקי בספר נחמד “שבט יהודה” ובשאר ספרים מספרים קורות ישראל, לזכור חסדי ד' עלינו בכל הדורות כי לא תמנו בכל הגזרות הרבות ואגב ילמוד מתוכו דברים מתוקים ויקרים, ואמרו (שבת י“ג ע”ב) שהתירו לכתוב מגלת תענית מפני שהיו מחבבים הצרות שנגאלו מהם והנם חביבים עליהם, ועי' ע”ז ח' ושבת ט”ו: כשחלה ר' ישמעאל ברבי יוסי שלחו לו שיאמר ג' דברים ששמע מפי אביו בקורות ישראל, כי אביו היה ר' יוסי המחבר את הספר ההיסתורי “סדר עולם” והיה בקי ומכיר בחכמה זו, וכן מסופר (שבועות ו', ע"ב): מאן חשוב אי קיסר אי שבור מלכא? אמר ליה: אטו מר בחורשא קא יתיב שלא ידע בטבעה של רומי? עיי"ש. “ואם היה נחשב לחסרון אצלם העדר ידיעת תקופה של רומי מכל שכן שהיתה העדר ידיעת קורות אבותיהם חסרון גדול בחוקם וידעו זאת הקטנים עם הגדולים” (הרצ“ה חיות ב”תפארת למשה" פ“א ה' ע”ג ועיי"ש בארוכה).

אמנם שני החלקים הראשונים מספרו “תולדות ישראל” שהוציא בשבתו בירושלים נתקבלו ברצון רב בכל תפוצות הגולה, אבל הסופרים העברים, החפשים הקיצונים, נפגעו סוף סוף בהשפעתו זו של יעב“ץ, והרגישו כי מעמידה בסכנה את כל עבודתם, לחתור חתירות תחת דת ישראל ותרבותו העתיקה ויתחילו לצאת כנגדה ולזרוק אבנים על יעב”ץ ועל ספרו מאחורי הגדר. כן, למשל, “קריטיקוס” (דובנוב) בירחון הרוסי־עברי “וואסכאד” שפך את כל חמתו על מחבר “דברי הימים לבני ישראל” ובבקרתו הקשה עליו הוא נותן את מחברו (אשר לא ידע את טיבו) לאוכל נבלות וטריפות ורק מצטבע הוא בקנאתו הדתית לעיני העם, ועוד דברי בלע כאלה מסופרים אחרים, ולבסוף נאנח גם הארי שבחבורה, אשר השפעתו על צעירי הדור החדש קוראי עברית היתה גדולה מאד, והוא אשר גינזבורג – “אחד העם”, ובאחד ממאמריו ב“השלח” הוציא, כאלו רק דרך אגב, אנחה גדולה ועמוקה מלבבו לאמור: עד כמה נפלנו עד כה, עד שמוציאים כבר ספר דברי ימי הימים ברוח ישראל"¹⁸.

הד קול האנחה הגדולה הזאת חדר עד מהרה ללבב הצעירים הקוראים עברית, ופתאם נפקחו עיני כלם לראות ביעב“ץ קנאי “קלריקל” אשר תורתו תועבה היא, כי “אחד העם” היה אז הכוכב החדש אשר עלה על במת הסופרים העברים וכל דבריו היו לצעירי בני עמנו כדברי אורים. מאז נקעה נפש כל הצעירים העברים מיעב”ץ ומספריו, ירד ממכרם במדה מבהילה ולא הספיק אלא לפרנס את המטפל בעסק הדפסת הספרים וממכרם בוארשה, ויעב“ץ ומשפחתו ישבו בירושלים בלי כל מקור לפרנסתם. גם הישיבה במושבות לא נעמה עליו, משכיליה היו מעטים וביניהם הכריע רוב של המשכילים החפשים אשר היו עוינים את יעבץ¹⁹. והחרדים היו קנאים קיצונים ותמימים שבעיניהם היה כל משכיל, בלי הבדל, אפיקורוס. כן ספר לי אחד מנכבדי ירושלים, כי פעם אחת מנה את שבחיו של יעב”ץ לפני אחד מגדולי הרבנים ואמר עליו שהוא למדן, ירא וחרד לדבר ה', והלז השיב לו: “ומה בכך? הלא בכל זאת כל עסקו הוא לשבת ולכתוב “ביכלאך”. וגם לשני בניו ולשתי בנותיו אשר הלכו וגדלו בינתים, לא מצא מטרה בחיים. את בנו הבכור יהודה מסר ל”מקוה ישראל“, אבל החנוך שם לא היה לפי רוחו. בעת ההיא התישב גיסו פישל פינס, האחד מכל בני משפחתו שנשא על שכמו את עול יעב”ץ ודאג לפרנסתו, בעיר ווילנא אשר אחרי מות אשתו הראשונה נשא בה אשה שניה עשירה, ואחרי ראותו כי אין לשוב ולחדש את ממכר ספרי יעב“ץ ברוסיה ע”י אנשים אחרים ואחרי אשר ידע כי גדול כבוד יעב“ץ בגולה, ייעצהו כי יצא מירושלים ויבא עם משפחתו אליו לווילנא ובה ימצא מכבדים ומעריצים אשר ידאגו להדפסת ספריו וממכרם ע”י עצמו. ויצא מירושלים הוא ומשפחתו ב“תענית אסתר” תרנ“ז ויבא בששי לחודש ניסן לרוסיא, ואחרי עבור כחצי שנה בבקוריו אצל בני משפחתו, קבע מקום מושבו, בסוף תרנ”ז בווילנא.

כל גדולי ווילנא, עשיריה נדיביה, למדניה ומשכיליה, חרדו לקראתו ויקבלו את פניו בכבוד גדול ויכינו לו דירה גדולה ונאה במרום העיר ברחוב פוגוליאנקו וישימו בה רהיטי ביתו של המנוח ר' שמואל יוסף פין ויסתדר בה היטב כאחד האמידים. בראשית התישבו בווילנא הציעו לפניו להרצות לפניהם עשר הרצאות הסתוריות אשר המנויים עליהן שלמו לו בעדן כשש מאות רובל. בין שומעי הרצאותיו נמנו בחירי ווילנא וכל משכיליה, גם מן החפשים הקיצוניים. יהושוע שטיינברג גם הוא נמנה ביניהם וכשנמנע פעם אחת מלבוא, התנצל ע“ז לפני יעב”ץ.

בימי שבתו בווילנא הוסיף לעבוד במנוחה את עבודת ספרו “תולדות ישראל” ובשנת תרנ“ח הדפיס את החלק השלישי אשר הקדישו לכבוד קולונימוס זאב וויסוצקי, שכנראה נמנה בין תומכיו, את החלק הרביעי הדפיס בשנת תר”ס והחלק החמישי, בקרקוי בתמיכת רעיו ואוהביו שבווילנא, בשנת תרס“ב. גדולי ווילנא התענינו הרבה בגורלו ובגורל בני משפחתו, בה השיא את בתו הבכירה שפרה לאיש מקאוונא ואת בתו הצעירה שרה רחל לאיש בווינדוי שבקורלנד. בשנות תרנ”ט – תר“ס נדפסו ממנו מאמרים ב”הצפירה" וגם השיב בה תשובות לכמה סופרים עברים ששאלו מאתו שאלות לשוניות.

בימי שבתו שם נוסד “המזרחי” והוא היה בין מיסדיו הראשונים ונבחר בועידה המיסדת הראשונה (אדר א' תרס"ב) לאחד מחברי ההנהגה ולו מסרה הועידה לחבר את ה“קול קורא” הראשון ע“ד מטרתו ותעודתו של המזרחי. גם בועידת מזרחי השניה (אדר תרס"ג) היה מראשי המדברים בדבר תעודת המזרחי וכן בועידה כללית של המזרחי בפרסבורג (אלול תרס"ד). בועידה זו יצא מגדרו להיות מתון וסבלן בדבריו, ויצא בהרצאה חריפה על הספרות העברית החדשה “המטיפה למינות ולתרבות רעה ובקרת חצופה וחלול כבוד הנביאים”. כמובן התנפלה עליו העתונות העברית ונתנה אותו לקנאי קיצוני ל”קלריקל" הרוצה להסב את גלגל הזמן עשר מעלות אחורנית, אבל דבריו עשו רושם גדול בין החרדים ובועידה זו נתקבלה תכנית תעודת המזרחי מכוונת לדעתו, כי על המזרחי לעסוק גם “בעבודה חיובית בגולה וגם בא”י בעד קיום החיים הלאומיים של עם ישראל והתפתחותו בארץ ישראל, ברוח התורה הכתובה והמסורה".

בתקופה זו הייתי בווילנא וישבתי אתו ימים אחדים אחרי שהקדים הוא לבקרני בשובו מא“י והיה אורחי ימים אחדים. גם באזני דבר אז דברים חריפים על הספרות העברית החדשה, על בקרת המקרא ועל הצעירים בכלל הפוקרים בדת ישראל עד שלא הכרתי כלל שזהו רבי וואלף יעבץ נעים החברה והמדבר את כל דבריו בנחת ובמתינות ובסבלנות כמו ב”מגדל המאה" שלו. אני נתוכחתי אתו הרבה ואמרתי לו כי דרכיו החדשות אין נכונות בעיני, “צריכים אנו ללמוד את דרכי הסבלנות והויתורים מספורו של אליהו הנביא, ראשון לנביאים, אשר אחרי שחטו את נביאי הבעל הכהו לבו על מעשה קנאתו הקיצונית וילך אל המדבר ויתבודד שם להתבונן על דרכיו, ואח”כ הלך להר חורב, לאמור: למקור תורת משה ושם שרתה עליו רוח הנבואה, וכמו שנגלה ה' למשה, אחרי שברו, בקצפו על מעשה העגל, את הלוחות הראשונים, והראה לו את דרכיו בהעבירו לפניו את כל טובו ואמר לו: “וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם” – כן נגלה עתה גם לאליהו בתשובה על דבריו אל ה‘: "קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל…" ונראה אליו במראה הנבואה: “והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים – לא ברוח ד‘! ואחרי הרוח – רעש, לא ברעש ד’! ואחרי הרעש – אש, לא באש ה'! ואחרי האש קול דממה דקה…” (מלכים א', י“ט, ז’־י”ב). בקול רעדה זה צריכים לדבר אל העם, ולא ברוח מפרק הרים ולא ברעש ולא באש²⁰. וגם במשנה הזהירונו: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” – אתה נולדת ונתחנכת בסביבה של אדיקות בדת ועשירות, קבלת חנוך ממוזג של תורה והשכלה וחיית כל ימי שחרותך בעושר ובכבוד ולא באת בנסיונות של תנאי החיים; אבל כל הצעירים והסופרים חיו בתנאי סביבה וחיים אחרים לגמרי, וע“כ לא תוכל אתה להוכיחם על מעשיהם הלא־טובים בעיניך”. בשעת וכוחי אתו ישבה גם בתו הצעירה עלמה משכלת שרה רחל (עכשיו: הגברת ברמן), והיא אמרה לאביה: “אבא! הלא צדקו דברי הרשברג”, ולא יסף עוד להתווכח אתי.

יעבץ הוסיף להמשיך בעבודת המזרחי כאחד ממנהיגי ההסתדרות וכשנוסד (בווילנא, ניסן תרס"ג), מטעם המזרחי, הירחון “המזרח”, היה הוא לעורכו.

לירחון “המזרח” היה אז ערך גדול לבסוסו של רעיון המזרחי, להרחבתו ולהעמקתו. על פי בקשת יעבץ נמניתי גם אני בין סופריו, מסרתי לו את ספור המסע שלי מא“י בשם “קדמה”, ונדפס ממנו ב”המזרח" רק חלקו הראשון (אחרי שפסק “המזרח” מלהופיע, נדפס יחד עם החלק השני בספר מיוחד בשם “בארץ המזרח” בביליותיקה של “הד הזמן” (תר"ע). כן נדפס בחוברת ו' מאמרי בשם “חקר נפש הבוכים”). בירחון הזה המשיך יעבץ את סדר עבודתו כאשר נהג במאספיו בירושלים, כמעט בהשתתפות אותם הסופרים ביניהם היה הוא בציוריו, בספוריו, בנובליו, בתרגומיו ובחקירותיו הלשוניות “בשפת ציון”. בעיקר הצטיין הרבה במאמריו הראשיים אשר היו מכוונים לבסס את “המזרח” ביסוס מדעי, ביחוד במאמריו: “האחדות” (חוב' א'), “הכנוס והפזור” (ג'), “ירושת פליטה” (ד'), “חיי שעה וחיי עולם” (ו'), “מכתב יחיד לרבים” (ח') ועוד. מלבד ציורי החיים בא“י, כמו: “מילקוט התייר” (ד’־ו'), “נפש יודעת” (ד'), “יוד קרת” (ט'), ותרגומיו המענינים כמו: “מרדכי שר החמישים” (ח') ו”דער רפי פאן בכרך" להיינה בשם “פסח של גליות” (ז').

בראשיתו הצליח הירחון מאד, לפי מכתבו של יעב“ץ אלי מג' חנוכה תרס”ד: “זכה ירחון זה למספר חותמים שלא זכו כל בני גילו בחדשיהם הראשונים, כי מספרם עלה לאלף ומאה בלי שום השתדלות, ובהשתדלות מעטה יגדל מספר חותמיו כפלים”. אבל התאונן הוא באזני כי גורל הירחון אינו מוטל בחיקו “כי אם בחיק מין בריה ו”לשכת לידה" שמה שהיא ממונה גם על הישיבה המזרחית של הרב רי“י ריינס והיא מושלת בכיפה, מכנסת ברצון ומוציאה בעל־כרחה, בידה הקופה והעטין המתמלא חלב ובידינו הקרנים הנוגחות…”

בראשונה היה הירחון נפוץ הרבה והיו לו ל“ד סוכנים בכל ארצות רו”פ וגם בחוצה לארץ. גם עלתה בידי ראשי המזרחי לקרב על ידו את האורתודוכסים באשכנז וכפי שמספר יעבץ במאמרו “המזח במערב” (חוברת ד'), סרו למטרה זו, הרב ריינס ויעבץ ואחדים מהחברים שחזרו מהקונגרס בבזל (תרס"ג), לקהלת פרנקפורט ענ"מ ובאספה גדולה של גדולי האורתודוכסים הצליחו למשוך אותם אל הציונות המזרחית.

החוברת התשיעית היתה האחרונה וירחון “המזרח” חדל לצאת, כנראה באשמת הסכסוכים שבין ווילנא ולשכת לידא, ויעבץ נשאר בלי עבודה מפרנסת, אולם הוסיף לכבוד את עבודת ספרו “תולדות ישראל”.

מווילנא יצא סוף סוף בחודש כסלו תרס“ו. הוא כותב לי בדבר מאורעות חייו אז: “והעוברות עלי מקיץ תרס”ה, אלה הנה: בימים האחרונים לסיון תרס”ה הלכתי אני ואשתי לויינדוי (לבתו הצעירה שרה רחל ברמן) ונשב שם עד י“ב תשרי בבית בתי (הבכירה) שפרה תח' מקאוונא עד כ”ב בו ובעשור לחדש כסלו נמלטתי אני ואשתי מגיא ההפכה והחרבה, אשר מכרתי את כלי ביתי, ואבא לברלין, אשר שם בליתי את החורף בנחת רוח ובכבוד²¹ פרופ' ברלינר ובני הילדסהימר, פרופ' ברט והרב מונק, היו לי לאוהבים נאמנים הם ונשיהם ובניהם, עד כי חיי משפחה חייתי שם. גם מהצד השני (לאמר, הבלתי אורתודוקסים) קרבו אלי אנשי שם ושמחו על קרבתי. הפרופ' הרמן כהן, רבם של פילוסופי דורנו, השתעשע עמי כשלש שעות ויבטיחני כי אוהב ומכבד הואל לי. ובעבור מחלה קלה על אשתי תחי', אץ בי ברלינר וחבריו ללכת לזאדאן מקום המרפא, ואשבב שם מל“ג בעומר עד ראשון לסליחות, כשני חדשים, היה שם גם הרה”ג מקאוונא, איש יקר רוח וטהר לב מאד וידו לא זזה כמעט מידי כל ימי היותנו שם יחד, ואשתו הכבודה היתה חברה נמנה לאשתי. ד“ר הורוויץ (רב הקהלה) יכבדני במדה יתרה ובנו וחתנו ד”ר פריימאן הביבליוגרף, מעדת חסידיהם. לברלין לא שבתי כי המלכות גוזרת שם גזרת טרודין, ע“כ יעצנו ידיד הגאון רי”א הלוי, בעל “דורות ראשונים”, שבקרני בזאדען, להאחז לע“ע בהומבורג, מקום המרפה היפה מוויסבאדען, שהוא בא שמה מדי שנה בשנה. ובכן הנני פה אני ואשתי בדירה נאה, שני חדרים בשמוש טוב ובאויר נאה בלי עול הנהגת בית ובחברה טובה של ידידי הרב ד”ר קאטעק, איש טוב לשמים ולבריות, ולוא ידעתי כי ינוח לאחינו מכל צרותיהם, כי עתה התענגתי פה על רוב שלום. כי צרכינו אינם מרובים בזה מבארץ רוסיא, והשקט אשר מסביב והאהבה הנאמנה של גדולי השם בארץ הזאת והכבוד אשר יכבדו גם אותי גם אשתי ישיבו מאד את נפשנו. גם הביבליותיקה של העיר פפד“מ, שהעבריה (העברעאיקא) שבתוכה היא כיום הגדולה שבכל הביבליותיקאות ושד”ר פריימאן ידידי הוא פקידה, הועילה הרבה אי“ה לעבודתי”.

במכתבו מב' חנוכה תרס“ח הוא כותב אלי: “שמחתי מאד על כרטיסך שבשרני כי חזרת למסעתך לעיר ליטאית (מלודז לביאליסטוק) היודעת להעריך ערך איש כמוך. מרגיש אני את הרגש הזה רגש איש השב ממקום גלות הנפש אל המקום אשר יכירנו. ואני אינני ב”ה גר במקום הזה אשר כמעט לא ידעו אותו אבותי, כי נפשי ביחוד היא המוצאת פה נפשות הנכספות אליה. נפשי מוצאת פה בחסדי אל את מנוחתה ואת הנאתה בשופי, וגופי מוצא פה גם הוא את מחיתו בכבוד. אך פרנסה קבועה אין לי עוד. עד היום לא חסרתי ב”ה דבר. יודע אני אמנם כי גם מחר לא יחסר לחמי אי"ה. אף כי רק ממכר ספרי הוא מקור כל פרנסתי (פרופ' ברלינר וד“ר הירש הילדסהימר קבלו על עצמם את הוצאת הדפסת ח”ו, ח“ז, ח”ח מספרי תולדות ישראל ואת טורח הפצת ספריו ויצאו בתמיכת החברות “יידיש ליטערארישע געזעלטשאפט” בפפד“מ; “צונץ שטיפטונג” ו”געזעלטשאפט צור פאררדערונג דער וויסענשאפט דעס יודענטומס" בברלין).

הגיד נא לי יקירי! אתה שפקח אתה ויודע את נפשי לאמתתה, מה ראית להעלות על הדעת כי עזבתי את שפת אבותי ואת דברי ימי עמי אשר רק שני אלה הם שרשי מחית רוחי, ולוא הייתי פורש מהם הלא פורש הייתי מן החיים. עוסק אני במקום הזה בספרי יותר וביתרון תועלת לעצם הדבר מבארץ ישראל ומבווילנא. וכבר יצא בפרוס העצרת החלק הששי – בשני הכרכים – המתחיל בנשיאות ריו"ח בן זכאי ומסיים במיתת ר' יהודה נשיאה…

תאב אני לדעת את מעמד פרנסתך ואת תקותך לעתיד אי"ה, את מתכנתך אל צאצאיך ומה מעמד המשפחות ברוסיא כיום, שבים לב בנים אל אבותם? ירא אני כי לב אבות שבים אל בניהם ושניהם יחד נדחים ואובדים לבלי שוב עוד. מה טוב חלק אחינו באשכנז לענין זה. האב הוא רצען והבן פרופיסור או קאמערצינראטה ואין ריוח בין שניהם אף כמלא נימא. בכלל אין פה מר נפש ולב רגז. אין הצדדים במשפחה רוצים לנצח זה את זה ולא להתחרות זה עם זה, אפשר הדבר כי החבה האדוקה רבה בארצותינו מבאשכנז, אך במה נחשבת מעט החבה הזאת, שגם היא אינה מצויה ביותר, כנגד שנאת חנם המרובה מאד מאד במקומנו ופה אינה מצויה כלל וכלל.

“דרך ארץ” לכל משמעותיה היא היסוד פה לכל בנין התרבות. על כן לא ימוט ולא ימוש דבר ממקומו. מעט התורה אשר פה מכריע במעוטו את רוב התורה שבארצותינו ומדוע? יען כי דרך ארץ קדמה למעט הזה. היסוד קודם לבנין, על כן לא יטבי ולא ישקע²². התרבות הישראלית אשר חכמה ויראה, תורה וד"א בד בבד ישאו יחד, דומה היא לתרבות הישראלית אשר נהגה בימי הטובה בספרד²³.

רחוק היהודי פה מן הגאווה של שטות שכל גביר, כל למדן וכל משכיל מתגאה ומשתחץ בארצנו. אך רחוק הוא גם מן השפלות וההתרפסות הנוהגות בארצנו. רוח היהודי האשכנזי לא תכלכל את הדבר, מדוע יש לו לבוש לשאת את לולבו בידו בראש חוצות. יודע הוא כי יש לו להשרות רוח חן והדר על היהדות ולתתה לכבוד ולתפארת, להרחיק מכל דבר שיש בו משום צד של חלול שם שמים וחלול כבוד ישראל. אולם משנתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, אין לו עוד כי אם להרים את נס היהדות. לא לשום צנינים בעיני אחרים, כי אם לתת ריוח לנפשו ובדבר הזה לב האבות והבנים שוה, להתרחק מן הגאוה ומן השפלות הבזויה.

הרביתי ידידי לדבר, כי עוד אני משתומם אחרי עבור עלי שנתים בין אחים אלה על ההרמוניא הנאה הנראית פה בחיי ישראל והוא הוא המראה אשר אליו נכספה נפשי מאז, לתורה ודרך ארץ, טהרת מוסר ויפי נמוס בכרך אחד.

וזאת היא הברכה אשר אני מברך לאחינו יושבי ארצך, כי יתן ד' להם מנוחה שלמה, לאמור מנוחה מסביב ומנוחה בקרבם, משקולת ברוח וטעם בכל הליכותיהם…"

בגלויתו מב' כסלו תרע“ב הוא כותב לי שוב מזאדאן: “את ספריך היקרים, את כרטיסך ואת תלונתך קבלתי במועדם ותחת תלונתך הייתי יכול להשיב תלונה אל חיקך, כי כמה פעמים כתבתי ולא השיבות לי… אך לא לשם מדה כנגד מדה לא השיבותי לך הפעם, כי אם על דבר התלאות אשר מצאוני מפרוס הפסח ועד עתה. אני חליתי את לבי מחלה מורגשת ביחוד ברגלי, עד כי כבדה עלי ההליכה מאד מלבד שכל גופי חלש מאד. אחרי כן נעשה לאשתי, חברתי היקרה, אפיראציאן קשה כי ניטל חזיה, אך הנתוח המסוכן הזו עבר ב”ה בלי סכנה, אך באחרית הקיץ קפץ עליה רוגז אחר, כי תקפה עליה מרה שחורה במדה מרובה עד שנאנסנו להכניס את אשתי הכבודה העומדת על ימיני למעוז ולעזר זה אחת וארבעים שנה לבית־מרפא לחולי הנפש. דבר זה הוסיף לדכאני עד עפר ולהחליאני, בהיותי עמה באנטוורפן אצל בתי שפרה ואצל יהודה ויצחק בני, ששם תקפה עליה המחלה, עד כי גזרו עלי הרופאים להתרחק למספר חודשים ולהכנס לקוראנשטאלט שבזאדען. זהו מעמד ביתי כיום, ה' ירחם!”

בתרע“ב כ”ב שבט מתה עליו אשתו (נולדה ז' כסלו תרי"ד). – במכתבו אלי מכ“א שבט תרע”ג, אחרי אשר מלאה שנה ליום מותה, הוא כותב עליה: “את צדקתה, חכמתה כשרונה ובור לבבה הלא ידעת. האשה הזאת היתה כולה אומרת כבוד בכל הגיוניה והליכותיה כבת רוזנים וכל דבר נבלה היה תועבת נפשה. שקידתה וחריצותה, אף כי חולנית היתה, ראויות הן להיות למופת. אך המאורע החשוב שבימי חייה זה הוא, כי פעם אחת, זה לפני שבע ועשרים שנה, ביום הטפלי עוד בחרשת ידות־העט, נכנסה אלי פתאום ותאמר לי בחזקת היד: גמור גמרתי בלבי וממנה לא אשוב, להטות את שכמי לכל טורחה ויגיעה רק למען פרוק ממך כל עול העסק כולו כדי שתוכל להקדיש את כל ימיך לעבודת הספרים וה' לא יעזבנו. ביום ההוא נולדה ונוסדה ספרותי, ואשתי הטהורה היא היתה המילדת את ספרותי בדבריה המעטים ההם והיא היא המשפרת את הולד הזה במעשיה. טובה גדולה אחזיק לך בהזכירך את שמה לתפארת”.

ובאמת אלמלא היא לא היתה ליעבץ עמידה בעולם המעשה ולא היה מתפרסם בעולם ביצירותיו הספרותיות והמדעיות, כי איש נחבא אל הכלים היה מטבעו. רק היא היתה רוח החיה בכל מעשיו ותנועותיו. לפניה קרא את כל דבריו מתוך הכתב יד והיא הוציאה עליהם את משפטה. היא היתה מעתקת אותם לצורך הדפוס, והיא לבדה עסקה בכל עניני הכספים של ההוצאה וההכנסה בהדפסת הספרים וממכרם. זריזה היתה בכל מעשיה, ביחוד בהשתדלותה להשגת כל האמצעים. אם כי היתה בת עשירה מלידתה, בכ“ז לא חסה על כבודה בענין זה. הוא היה מטבעו איש מנוחה ולא היה יוצא כל ימיו מעירו ווארשא ואח”כ מירושלים, והיא בזריזותה הגדולה טלטלה אותו ממקום למקום בכל ימי חייו. הכל לפי צורך הענין של הדפסת ספריו והוצאתם לאור. כי אשה עסקנית ומעשית היתה ולא נטתה לדמיונות ולפיוטים כמוהו.

אנכי לא ידעתי ממותה וע“כ לא ידעתי גם לנחמו ויתרעם עלי באחד ממכתביו (צום העשור תרע"ג), באמרו: “ולא עוד אלא שלא זכיתי אף לתנחומיך במות עלי אשתי הנאמנה, הדגולה מרבבה, באשר לא היה אסוני הגדול כדאי להפקד ולהזכר בכל העתונים העברים שברוסיא, בשעה שעתוני ישראל שבאשכנז מן הפנים השונים, הקדישו מאמרים מלאי אהבה, כבוד ודאבון לב לזכר האשה הגדולה; ובשעה שבאו אלי מכתבי תנחומים מראשי נכבדי ישראל שבאשכנז, אונגרן, גליציא וארץ־ישראל – לא מן הציונים והמשכילים שבא”י – גם דבר זה לי לאות ולעד כי מקומי הראוי לי היתה אשכנז”.

בדבריו האחרונים אלה כוון יעבץ אל האמת “אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” אמרו חכמי המשנה (אבות פ“ד, מ”ג), ודבריהם מתאמתים בתולדות בני אדם. יש מהם הנולדים בשעה הראויה ובמקום הראוי והם מתפרסמים בעולם כאנשים גדולים, אם כי הם אנשים קטני ערך בכשרונותיהם ואף במעשיהם, אבל מעשיהם אלה היו מכוונים אל השעה הראויה ונעשו במקום הראוי, אולם אחרי אשר עברה השעה ונשתנה המקום הם הולכים ונשכחים ביחד עם מעשיהם, ילידי השעה והמקום, אבל אנשים גדולי ערך בעלי מעשים של ערך היסתורי, אף שלא נולדו בשעה הראויה ולא עשו מעשיהם במקום הראוי, אינם מתפרסמים אמנם, בעולם חייהם, אבל אחרי מותם מעשיהם מעידים עליהם והם נזכרים לברכה בפי הדורות הבאים כיוצרי יצירות לדורות מחוץ לזמנן ולמקומן.

ר' זאב יעבץ נולד בתקופת מעבר מן התקופה העתיקה, המשמרת רק את הישן, אל תקופת התחיה, בתקופה כזו יש צורך ביחוד במעבירים, בראשה עומדים המהרסים את הישן כדי לפנות את הדרך ולכבשה לפני החדש ההולך ובא. הם עושים את מעשיהם ברעש גדול, קולם הולך מסוף העולם ועד סופו. בכלי המפץ שבידיהם ובקרדומותיהם הם משברים ומנפצים כל אשר הם מוצאים למפריעים בדרכם. אחר המהרסים האלה באים המעבירים, המניחים את היסודות אשר עליהם הולך ונבנה הבנין החדש לדורות. הם עושים מעשיהם בסתר, בנחת ולאט ואין קול מלאכת בנינם נשמע מבחוץ, עד בוא שעתם ואז מופיע בנינם החדש בכל הודו והדרו.

בתקופת המעבר שאנו מדברים בה, הקדימו לבוא המעבירים המהרסים לפני הבונים ובראשם עמד אז הארי שבחבורה וכלי מפצו בידו, כי הרס מצוינים בכוחותיהם ובהדורם אשר בברק לטישתם לקח את לבב כל הצעירים שתמיד הם נוטים יותר אל הברק החיצוני ואל הסתירה מאשר אל הבנין (“בנין ילדים – סתירה”), ובחברתם יצא להכות, לשבר ולמגר את כל אשר מצא למפריע אותו ממלאכתו – מלאכת ההריסה, ומלאכתו עלתה בידו לע"ע באופן נפלא.

ארץ גלותנו ברו“פ היתה מתחלקת לפני המלחמה לשתים: ארצות ליטא – פולניא אשר היו מקומות קליטה לתורת אלהים ולדת ישראל הצרופה וחכמתו; וארצות אוקריינה – וואהליניא, מקומות משוללי דעת תורת ישראל ודתה הצרופה ולכן היו ידי המהרסים שולטות באחרונות אלה, בכל עת. גם הפעם יצאה מאודיסא – בירת וואהליניא ואוקראינה – מקום המים הרעים, התורה החדשה מפי ראש חבורתם של לאומיות ישראל משוללת דת, ומשום כך היה בנין הילדים בישוב החדש של א”י, סתירת בנין הזקנים והישוב החלוצי בארץ ישראל מיוסד ברובו הגדול על לאומיות משוללת דת.

אבל גם המעבירים־הבונים עשו בכל העת ההיא את מעשיהם המכוונים לבנות ולא להרוס, להחיות את תרבות ישראל ודתה העתיקה בקרב הישוב החדש בא“י, להדרה וליפותה ביפיפיותה של יפת וליסד את לאומיותנו רק על הדת. בראש הבונים האלה עמד, בעבודתו הספרותית־המדעית, ר' זאב יעבץ ז”ל במשך שלושים ושמונה שנה, משנת תרמ“ו עד שנת תרפ”ד, אבל, כנראה, הקדים לבוא וע"כ לא נשמע קולו בין בני דורו בארצו שלא ידעו להעריך את ערכו כראוי לו²⁴, כי לא כוון אל השעה ואל המקום, וצריך היה לנדוד ממקום למקום למצוא מקום לפרנסתו.

אותו הפרוצס של הרס ובנין בתולדות השתלשלות תרבות ודת ישראל במאה האחרונה, הקדים לבא בקהלות ישראל בארצות המערב, ביחוד בארץ אשכנז בימי שלוותה. בראש המהרסים עמדו הריפורמים (שבכל זאת הודו בעיקרי הדת)" ובראש הבונים עמדו המשמרים, או האורתודוקסים, אשר גם המה החיו את תרבות ישראל העתיקה בהכניסם בה מיפיפותה של יפת, ולכן כשגלה ר' זאב יעבץ מארץ רו"פ, אשר שם לא הגיעה שעתו, ובא אל אחיו האורתודוקסים באשכנז, קדמו את פניו בכבוד גדל ויחובבוהו חבה יתרה לדאג לכל חפציו, ובאמת, מקומו הראוי לו היתה אשכנז.

במכתבו מצום העשירי בשנת תרע"ג הוא כותב לי: "אולם אלמנותי וחולשתי הצריכוני לנטוע אהלי על יד צאצאי שמרביתם הם כיום בבלגיא. בני הגדול הוא רופא בבריסל ובני הצעיר סוחר עצים בעיר הזאת ואני דר בשני חדרים בבית בתי עטמן שתחי'.

ברוך ה' כי לא השליכני לעת זקנה כי גם בתי היקרה גם בני הם על כפים ישאוני, אך אנטוורפן ואנשיה, אנשי מסחר שמרביתם גליצינים לא לפי רוחי הם וספרים בה מעט או פחות ממעט בעוד ב“ה כחי חדש לכתוב ולחבר ואינני בטל עוד ממלאכתי אפילו שעה אחת ונופלת בעיני אנטוורפן של עכשיו מברלין שלעבר בשני דברים: שם היו לי אוצרות הספרים, הנה פה אין לי כמעט מאוצר ספרי עצמי, אולם פגם זה מתמלא עוד במקצת כי כחי המיוחד לי איננו מסתגל רק בגבוב מאורעות על מאורעות כי אם בבקורם, בסדורם ובעריכתם ובכוון פרטיהם למכלל מלא ומשוכלל ודבר זה לא יפלא ממני גם הפעם. אך החסרון האחד אשר לא יוכל עוד להמנות הוא מות עזרתי המשכלת אשר פרקה מעלי את כל המלאכה החיצונה מלאכת ההעתקה, השמירה והסדור וכל הצד המסחרי. סוף דבר אשתי חברתי, אשת בריתי חסרה לי לרוחי ונפשי, חסרה לביתי ולצאצאי וחסרה לעבודתי שהיא עוד חלקי מכל עמלי…”

במכתבו מאסרו חג הסכות תרפ“ב הוא כותב לי מלונדון בין יתר הדברים:… אך פתאום קמה המלחמה עד כי נמלטנו על נפשנו ונבוא ללונדון ערב יום הכפורים תרע”ה, אז ברחנו מפני מטרות זקי האש ונבוא לעיר לידז ואשב שם עד יום ט“ז אב תרפ”א (בבית בתו שפרה עטמן אשר התישבה עם משפחת שם, כי בעלה יסד שם עסק של חמרי ארג), אז בא בני יצחק דוד ויקחני ללונדון בדעתו כי קהלת עיר לידז ברוב חייטיה העשירים איננה לפי רוחי ויביאני עירה לונדון אל בית בתי היקרה שרה רחל ברמן אשר הביאו אותה ואת ארבעת צאצאציה מווינדוי, אחרי אשר כל עשרה הרב היה לאין ובני ואחי בעלה (שמת) העשירים קנו לה בית בלונדון ובכן אני כיום בביתה וצרכי מסופקים ב"ה ביד שני בני בעין טובה!

על דבר שני בני הלא הוגד לך מפי ד“ר פינס (האוקווליסתן הידוע בעירו, בן גיסו) והנה בני יהודה הרופא הוא איש חכם וירא אלקים ונדיב ומתפרנס בריוח, אך מנע ה' ממנו פרי בטן. ושיחתו עמי הוא מבחר שעשועי. יצחק הוא עומד בברית בעסקי הממונות (פינאנס) עם גדולי עשירי לונדון והוא איש נדיב בגופו ובממונו ולו בת אחת בת תשע שנים. ושתי בנות מפורסמות ב”ה בהשכלתן ובצדקתן, במעשיהן הטובים. לשפרה בתי הבכירה שני בנים ושלש בנות בעלי כשרון במדה מרובה. הבנים החזיקו באומנות אביהם לאמור: במסחר רקמת הצמר שעיר לידז היא עיר המרכז לסחר זה. ונכדתי הבכירה אסתר נשאת לבחור ישיר מארץ פולין וכבר יש לה שני ילדים שיחיו אשר הבכור שבהם נקרא יעבץ דוד למען הזכר את שמי והשני פישל כשם גיסי המנוח ז“ל. ולבתי שרה רחל יש ב”ה שני בנים ושתי בנות הגונים והגונות. יתן ה' חיים ושלום לכלם.

ואשר לי: הנה ב“ה צרכי מוספקים וחושי ב”ה בריאים, אך הההליכה קשה עלי מאד כי בלכתי שלשה או ארבעה מינוטים יתקפני קצר (רוח), מיחוש ראש ופיק ברכים, ומנוחה שלמה איני מוצא לגופי כי אם בשבתי על המסב (לעהנשטוהל) או בשכבי בלילות על מטה, על כן נבצרה ממני להתפלל בצבור כל השנה מלבד ר“ה ויו”כ שאז אני אוסף מנין אל ביתי ובשאר ימות השנה איני עושה אף זאת, יען כי צריך אני לאויר מנוקה. זולת זאת אניב"ה שמח וטוב לבב, כי אם הדבר אשר ידכאני עד עפר יותר מכל הוא שמע צרות אחינו בארצות הדמים²⁵.

בימים האלה אסיים בעזרת ה' את החלק י“א הוא החלק האחרון לספר “תולדות ישראל”. החלק השמיני, שהוא האחרון למודפסים לפני המלחמה, חותם בחתימת התלמוד, החלק התשיעי אשר עודנו בכתובים חותם בסוף הגאונים, העשירי – במעשי הרמב”ן, וחלק י“א חלק מלואים הוא אשר אותו קצרתי יען כי קרבו ימי הזקנה ולהפסיק באמצע לא היה עם לבבי, הוא פוסק במיתת אלכסנדר השני יען כי מאורע זה הוא חריץ עמוק בתולדותינו, מפח נפש הבא פתאם בהפקח העינים כי הזכוי מבטח בוגד ובהפתח הרעה אל אחינו האומללים, ולעומת זאת בהחל תקות שיבת ציון אשר עד הנה לא נחתמו כליל אלה בחותם קבוע. בחרתי במאורע זה לחתום בו את הדורות אשר היו לפניו. בעוד חדשים מעטים אקוה כי יצא לאור סדורי “עבודת הלבבות” אשר חציו הדפס לפני המלחמה ואקוה כי גם חלקי תו”י האחרונים יכנסו אי"ה בקרוב לבית הדפוס. בלעדי הספרים האלה חברתי ספרים קטנים בחקירת הלשון, ובמקצועות אחרים וה' יהי עמי להראותני בצאתם לאור…”

בהתאם לדברי מכתבו זה נדפסו גם שני ספריו האחרונים בתמיכת בניו אשר הספיקו לו כל צרכיו: החלק התשיעי מספרו “תולדות ישראל” נדפס בהוצאת בנו יצחק דוד בלונדון תרפ"ב. חקירתו בחלק הזה: “משמרת המקרא ותקוני מכשיריה ומשמרת לשון אבותינו עד ראשית המאה הארבעים ושש” הנכבדה מאד מעידה כי עמד טעמו בו גם בימי זקנתו וחולשתו, וזקנתו לא ביישה את ילדותו.

לבדו הוציא לאור בשנת תרפ“ב בברלין, את סגורו “עבודת הלבבות” אחרי אשר הקדים לחקירת מקורו את הספר “מקור הברכות” שנדפס בברלין עוד בשנת תר”ע. בהדפסתו השתתפה בתו מרת רחל ברמן.

בהקדמתו אל הסדור הזה במאמרו “התורה והתפלה” הוא מסמיך אותו לחתימת המשך יצירי רוח היהדות בכלל, והוא מתרומם לגובה מעוף סקירתם והוא אומר: "רוח האלקים הצרורה בכתבי הקודש היא הנשמה אשר נפח ה' בעם סגולתו לשומו לעם עולם ולאור גוים, והנשמה הזאת היא עצמת הגוי כולו העומדת בעיניה בכל חליפותיו אשר תחלופנה על פניו מבית ומחוץ, היא לבדה תחייהו, תקוממהו ותרוממהו ותחדש לבקרים את רוחו מימי קדם קדמתו עד היום הזה.

ימי הנבואה היו ימי הגשמים אשר המטיר ה' מן השמים להבשיל את פרי נטע חיי העולם אשר נטע בתוכנו ביד אברהם אבינו וביד משה רבנו וימי עזרא וסיעתו, אנשי כנסת הגדולה היו ימי הבכורים לפרי עץ חיים זה, שפעת הברכה אשר הרעיפו שחקים על אדמת ישראל בימי הבית הראשון השקתה את צמח הצדק ובימי הבית השני שבה ברכת שמים זאת לשאוף ולעלות אל מרום עוזה מקדם.

והתפלה, אשר אנשי כנסת הגדולה יסדוה, היא לבוש האורה אשר לבשה רוח הנבואה בשובה אל אביה שבשמים אחרי אשר השלימה את חפצה בקרב עמו על הארץ. הן אמנם כי גם תחנונים, בקשת רחמים ושאלת האדם את צרכיו, פרטים חשובים הם בתוך פרטי כלל התפלה, אך כל עצם התפלה הישראלית וכל טיבה המיוחד לה הוא חשבונו של עולם שהנפש חושבת ודנה על מתכונתה אל יוצרה התוכן את כל עלילותיה, כאשר יענה עליה השם “תפלה” שעיקר משמעו הוא – דין ומשפט שמוצאו השרש “פלל” בבנין הקל (שמות כ“א, כ”ב, דברים ל“ב, ל”א, ישעיה ט“ז, ג'; כ”ה, ז') או מחשבה ועצה שמוצאו הוא השורש ההוא פלל בבנין הכבד (בראשית מ“ח, י”א; ש“א ב', כ”ה, תהלים ק"ו, ל') וחשבון זה הוא מפקד צבא הדעות הנעלות והנשגבות והמדות הטובות והישרות שהנחילה אותנו התורה שבכתב, על כן ככל אשר אמתה של תורה שבע“פ בכללה נראה ונכרת באר היטב מתוך פסוקי תורה שבכתב, כן גם התפלה בפרטה, שגם היא חלק מחלקי תושבע”פ, תשוב ותראה בכל פתוחיה יחד רק במקור מולדת הזה, כדברי התורה והנביאים והכתובים, עד שאין מליצה אחת בתפלותינו וברכותינו שתקנו לנו רבותינו אנשי כנה“ג והתנאים והאמוראים שלא תמצא ככתבה או כמשמעה באחד הפסוקים שבמקרא, בגוף לשונו ובעצם משמעו, כפשוטו או כמדרשו. ועל כן היתה תכלית מלאכתי בסדור זה לברר ולהוכיח, כי התפלה כלה היא הד קול המקרא…”

־–־–־–־—-

מכתבו האחרון אלי ארבעים יום לפני מותו:

“ז' טבת, ועש”ק, תרפ“ד. שלום לך שארי ידידי, בחירי! את מכתבך היקר מיום כ”ב כסלו ואת גליונותיך רבי הענין קבלתי במועדם. הצצתי בהם כה וכה ואשמח למצוא בהם חדשות ונכבדות אשר אקוה למצוא בהם חפץ. אך נלאיתי להפוך את הדפים הנה והנה ולכוון את הציונים שבראשם ע"כ מהרתי למסור אותם על יד הכורך ובשובם אלי אשים אליהם עין ולב…

עשיתי את רצונך ואשלח לך את ספרי “מקור הברכות” שהוא פרוזדור ל“סדור עבודת הלב” ולסדור בכללו, דומה הוא בני זה לאחיו לאמר, לכל הבנים אשר ילדה לי רוחי ואשר לא עמדה עוד מלדת, כי מתוך מכתבך הכרתי בראשית דבריו כי סדורי עשה עליך רושם רפה, כחבור של אחד המגידים באזני בעל“ב בין מנחה למעריב, אך באמת אין הדבר כן, ידעתי כי כח רב ועצום יצוק גם בו גם (כמו) בשאר הספרים אשר שיתי. הנה יודע אני להעריך במלוא ערכם את הסופרים המשתמשים במדעים החיצונים ובספרויות החיצוניות ומכניסים גם את תוצאותיהם אל גבול חקר היהדות – כל זמן שאינם מכוונים לעשות את תורתנו פלסתר – כמה מבקרי המקרא ותלמידיהם מרבית משכילי יהודי ארצות הסלוים הרעים ומקולקלים עוד מהם, – יען וביען כי טוב בעיני גם תשמיש המדעים החיצונים מן הצד האחד, יש לחוש כי התוצאות החיצוניות האלה אשר טעמיהן שונים לא תבטלנה בששים את הטעם העתיק והאיתן המשומר בטהרתו בעצם תורתנו כאשר היא בעינה ובעצם תומה ולא תזייפנה את היהדות מראשה ועד סופה. על כן יש לכונן לעומת שיטת החקירה החיצונה שיטת חקר יהודית מתוכה – מעומק תוכה ולשמש בה רק במכשירים המיוחדים לה וברשות המיוחדת לה. לשיטה זאת קראתי שיטת משמרת הטהרה של יהדותנו ובה החזקתי בכל כחי, אף כי אין איש מתחזק עמדי. ועיקר מגמתי בה הוא למצוא בתורתנו המסורה שהיא כל רגשת החיים שביהדות (כאשר סקר בן־מנחם בספרו ירושלים) את התורה הכתובה, לאמר: את המקרא כלו בעינה וכתומה. את הרציפות הזאת שהוא חוט של חיים שאינו פוסק, הכיר הגדול שביודעי תורתנו הגאון מווילנא ובדרכו זאת הלך גם ריט”ל צונץ בחקירותיו ע“ד האגדה והפיוט, לפי דרכו ולפי טעמו הוא. “וסדור עבודת הלבבות” הוא פרי השיטה הזאת אשר יחדתי לי בעולמי כאשר רמזתי בקצרה בהקדמת הסדור הזה ובהקדמת “מקור הברכות”. ואתה, ידידי יקירי, אם בטעם זה תתבונן בסדורי, ידעתי כי במראה חדש יראה לעיניך ומצאת נחת בשיטתי זאת כאשר אמצא אני נחת בעבודת רוחך היקרה מאד בעיני. ואשר על כן אני מבקשך להמציא (לי) את שאר ספריך אשר מאד מאד אני תאב לראותם ולהנות בם. – ועתה התברך מפי שארך אוהבך המצפה למכתביך וגם לספריך”.

במכתבו היקר האחרון הזה שינה יעבץ את טעמו אלי מאשר במכתבו מאנטורפן, המובא למעלה, אשר בו הייתי בעיניו טפוס של סופר עברי משכיל בארצות הסלוים, אבל אחרי שקבל את גליונותי, לאמור: הדפסות מיוחדות של מאמרי המדעיים במאספים שונים ועבר עליהם, אחרי אשר קבלם מכורך הספרים, נשתנה הרבה דעתו עלי, כאשר כתבה לי בתו שרה רחל ברמן אשר בביתה דר, נכנס אז אליה ואמר בהתפעלות “הלא ידעת, כי שמואל הרשברג שלנו הוא חוקר מצוין” (פראמינענטער גאלעהרטער). ובלשון אחרת הוא מדבר כבר אלי בדבר צורך התשמיש של המדעים החיצונים ולהכניס את תוצאותיהם אל גבול חקר היהדות, אשר זאת מלאכתי בכל ספרי ובכל מאמרי. ובודאי צדק מאד לעומת זאת בדבר שיטת חקר היהדות מתוכה, מעומק תוכה ובדבר שמירת הרציפות אשר בה, אשר בשתיהן בחרתי במדה יותר רחבה בכל עבודתי המדעית של חקר היהדות.

מכתבי יעבץ הפרטיים משלימים וממלאים את ציור טפוסו ואפיו לכל גדלו, גבהו ועמקו, לכל תמימותו ושלמותו, לכל מוסריותו,²⁶ לכל אהבתו הגדולה לעמוֹ, לשפתו, לתורתו, לדתו ולארצו.

פטירת ר“ז יעב”ץ ז"ל

בתו שרה רחל ברמן כתבה לי על דבר מות אביה הגדול ועל דבר יומו האחרון: “עד נשימתו האחרונה לא פסק לדאוג לשלום עמו וארצו. פניו צהלו לכל ידיעה על דבר התרחבות הבנין בארץ אבותינו. כנגד זה הזיקה לבריאותו הרבה כל ידיעה מתנגדת לזה. ביחוד לא יכול להבליג על יגונו מכל ידיעה בדבר החנוך הבלתי דתי של הנוער שם. הן אמנם הוקיר מאד את החלוצים על כי לא חסו על כל עמל ועל כל קרבן בעד ארץ אבותם, אבל לבבו שתת דם מהרעיון כי דוקא בארץ ישראל מקילים בדת ישראל. – הוא מת מיתת נשיקה בלי כל יסורי מות. באותו ערב עוד היה רענן וער כדרכו, השתעשע בחדר עבודתו עם נינו, ועוד בשעה השתים־עשרה בלילה בשכבו כבר במטתו שחח עם בני נח בדבר עניני מדינה, כי בזמן האחרון המעיט לקרוא עתונים, כי כל ידיעה על מעשה עול היה מכאיב אותו הרבה, ועל כן ספרו לו את החדשות כדי להעלים ממנו את כל הבלתי נעים לו. בבוקר (י“ח שבט תרפ”ד) כשנכנס בנו לחדרו מצאו מת. כנראה יצאה נשמתו בשנתו בלי כל יסורי מות, כי פניו לא נשתנו והיו נעימים כמו שהיו תמיד בחייו”.

אחד מבני הבית, כנראה סופר עוזר ליעבץ, כתב לי בצער גדול, כי לא נספד בלונדון כהלכה, בשעה שלסופרים בני גילו עשו בכל עת במיתתם רעש גדול בעולם היהדות. נזכרתי אָז במשל המדרש (ב“ר ט”ז): אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך? אומרים להם: אין אנו צריכים, פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אומרים להם: הלואי נשמע קולנו ונראה".

רשימה ביבליוגרפית מספריו ²⁷

1) ספורים וחזיונות:,בדרך בצאתי“, ב”כנסת ישראל“, תרמ”ו; “בית התמרים” – “הארץ”, חוברת ג‘; “העושר למינהו” – "ס’ השנה" לסוקולוב תרס“א; “נקודים” (שם); “נפש יודעת” – “המזרח” חוברת ד'. 2) ספורים וחזיונות על פי האגדה: “שיחות מני קדם” – בחוברת “הארץ” ו”מירושלים“; “נגינות מני קדם” (“חזון שני החרבנות” בדרך שיר). 3) ספורים וחזיונות ממראות ארץ ישראל: “ראש השנה לאילנות”; “פסח של ארץ ישראל”; תרס”ג); “חרבות לאתים” (שני חלקים); “דרך שלשת ימים” (חלק שלישי ל“חרבות לאתים”) – “המזרח” חוברת ב‘; “הדיר והתיר” (“מירושלים” חוברת א'); “מראות הארץ” (בתכנית מכתב); “שיר מתורגם (תולדותי)” – "מירושלים, חוברת ב’. 4) ספורים מתורגמים: “פסח של גליות או הרב מבכרך” (היינה); “שתי החרבות”; “שושנה”; “מרדכי שר החמשים” (קומפרט).

“טל ילדות” (ספר למוד מקרא לטף); “מוריה” (ספר מקרא לבית ספר ולבית); “דברי הימים לעם בני ישראל” (לתלמידים).

“דברי ימי העמים” (ד"ח); ספר “תולדות ישראל הגדול” י"ג חלקים.

נפוצים בספרים ובעתונים שונים; “מירושלים לבניה” (עט שושנים, שירי ידידות) שהוא אלבום בפרחים טבעיים מא"י.

מאמרים: “מכתב אל…” בשם יעואל בן קנז (“השחר” תרמ"ב); “הבדלה ממש” (שם); “עוד שני מאמרים של מדע” (שם); “עצת שלום” – “המגיד” תרמ“ד בשם יעק”ב; “ערך מונטיפיורי בתולדותינו” – “המגיד” תרמ“ה; “לברית עם לאור גוים” – “המליץ” תרמ”ה; “אגרת בקור הבקורת” – “הבוקר אור”, צוקרמן א־ב, תרמ“ה; “מגדל המאה” – “כנסת ישראל” שפ”ר תרמ“ו; “חכם עדיף” (שם); “השירה והחקירה” (שם); “מאמר על ארם” (שם תרמ"ז); “התלמוד ותלמידיו” (שם תרמ"ח); “אין כבוד אלא תורה” – “חבצלת”, ירושלים; “התעודה והמולדת” – לוח “אחיאסף תר”ס; “עולמות עוברים ועולם עומד” – “ספר השנה”, סוקולוב; “תוצאות מוסר היהדות של לצרוס” – “ספר השנה” לסוקולוב תרס”א בעלום שמו * בכוכב. “היהדות והגלות” – תרנ“ט;,להשיב דבר”. כמה וכמה מאמרים בשם זה נפוצים בכל העתונים: “המליץ”, “האסם”, “הצפירה”; מאמרים בי“א חוברות “הארץ”, “מירושלים”, “מציון”, “גאון הארץ”, “פרי הארץ”, שהוציא יעבץ בירושלים, ובט' חוברות “המזרחי” שהוציא בווילנא; מאמרי “הצפירה” לשנת תרנ”ט־תר“ס ובגליון האחרון תרנ”ח בשם המחבר ובסמן *; “זכור רחמיך עמי” – “המליץ” תרס“ג חתום: נפש אחת בישראל; “אדרס להרצל” ז”ל מעדת ווילנא – “הצפירה” תרס“ג; “יד לפה…” – תרס”ד; “מתום ושברון” ב“תחכמוני”, בעריכת ד"ר לוין (“החטיטות והחקיקות”. הוספה לח“ג של ספרו “תולדות ישראל”; “הבקרת כשהיא מבוקרת” – ב,תחכמוני” ספר שני, הוצאת אגודת הסטודנטים בברן, תרע"א).

ספריו האחרונים: “מקור הברכות”, ברלין תר“ע; “סדור עבודת הלבבות”, ברלין תרפ”ב.

חבורים מתורגמים לאשכנזית: "דרכי אבותינו עד מות דוד (“תולדות ישראל” ח“ב, פ”ב): קולטורבילד, לעבען אונד טרייבען דעס פאלקעס איזראעל אין דער פאָא סאָלאָמאָנישען צייט; ראש השנה לאילנות; בילדער אויס דעם אידישען בויערנלעבען אין פאלעסטינא.

תולדות רבי זאב יעבץ ז"ל

כל העובר על הרשימה הביבליוגרפית הזאת ימצא, כי באמת היה יעבץ, כמו שאמר לי עליו גם שארו הקרוב אליו החוקר הגאוני רבי חיים יחיאל בורנשטין, הופעה מיוחדת בעולמנו, – נשמה קדושה עליונה אשר ניצוצותיה נתחלקו ונתפזרו להרבה מקצועות שונים, כי היה פייטן וחוקר, מספר וחוזה חזיונות, עתונאי ומחנך, מרכיב ועושה סינתזות בין היהדות ובין החילוניות להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם ובכל דברו ובכל מעשיו עד נשימתו האחרונה הוא מיחד יחודים לאלקי ישראל, לקדש את שמו בעולם והוא קושר כתרים לעמו, לארצו ולשפתו.

־–־–־–־–־–־–

לתולדות ישראל ותולדות ר“ז יעבץ ז”ל

א

יהוד, ר“ח אלול שנת תרח”פ ציון.

שלם לך ידיד נפש הרב הנכבד!

אמנם ידידי, הבטחתי להודיע לך את שלומי, את פרשת דבר צאתי וביתי, לכתי בדרך ובואי אל מחוז חפצי, אל המקום אשר אליו נשאתי את נפשי, ביום דעתי קרוא אבי ואמי. הבטח הבטחתי ודברי טרם הקימותי, יום יום הייתי יושב ומצפה: אימתי תהיה דעתי מיושבת ליחד את הדבור לאיש איש מאוהבי הנכבדים, על דבר שלומי ושלום ביתי; ישבתי, צפיתי ולכון את דעתי לא עלתה בידי.

ולא יחיד אני בדבר זה, כי כל איש לבב מבני ישראל בהציגו את רגלו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו, יהפך לו לב אחר. זכרונות חיו משתכחים מפני זכרון גדולתנו ותפארתנו במקום הזה בימי קדם, חפצי גופו מסתלקים מפני החפץ האחד האדיר והכביר לראות את עמנו בכבודו, ואת ארצנו בישובה. ורגשי החול עוברים ובטלים במעוטם מפני הרגש הנערץ, המרום וקדוש, רגש אהבת ארץ אבותינו, רגש חבת תורתנו אשר שם ביתה, הנוה הנאה לה, ורגש הדעת את נפשנו החזק ומתחזק רק באוירה של ארץ ישראל.

הדעה הזאת אשר היתה לרוח חיים באפי, לא תתן בפי הפעם דברים לדבר על הליכות דרכי ומסעי, ועל כן תהיה רדתי מן האניה ראשית ספורי כי אז נבלעו מחשבותי במחשבתן של ישראל.

בשבעה עשר לחדש אייר שנת תרמ"ז לעת בקר, באת אני וביתי אל חוף העיר העתיקה יפו. ויצאו קרובי ומיודעי לקראתי בצנה לקדם את פני, ויורידוני מן האניה ויביאוני העירה. כמעט באתי במלון לקחתי לי עגלה לבקר את האחזות אשר נאחזו בהם אחינו האכרים, ונשם פנינו אני ומיודעי ראשונה אל “פתח תקוה”. ותצא עגלתנו את העיר, ותעבור בין שני טורי פרדסים הנקראים ברים¹ (בלשון ערב ביר) על שם הביר המשקה אותם, הפרדסים הרעננים האלה מגדלים פרי הדר – גאלד פריכטע – אתרוגים, קטרונים ותפוחי־זהב, להרנין לב ולמשיבת נפש. ועל נפשי העיפה עלה כטל של תחיה, בראותי כי עלומי עולמים לארצנו, כי לא סר כחה ולא נס לחה. יצאנו מבין הפרדסים ותרא עיננו ארץ מרחקים, רחבת ידים מאד, ורק ממרחק מפאתי קדים נשקפים תועפות הרים. הסירי אמי צעיף אלמנותיך וראו בניך, מה יפית ומה דשנת, עודך בריאה ומלאה, עוד רב דבשך וחלבך להניק את בניך ולהחיות עם רב.

מקץ שעה וחצי באתי לפתח תקוה, ואשמח לראות את המקום אשר בו החל ישראל לשוב לעבודת אבותיו, ראיתי את בני הנעורים, וירם לבי כי בני חיל הם בעלי קומה וכוח, ופניהם יפיקו עוז. האכרים נקבצו סביבותי ויתנו לי שלום, ויביאוני אל בית אחד מהם ונאכל שם מרקחים, מזמרת הארץ ומאכלי חלב, ואברך את ה' כי זכני לאכול מפרי אדמתנו ולשבוע מטובה, סבותי במקום ובסביבותיו כשתי שעות ונשב ליפו.

ממחרת נסעתי לראשון לציון והנה המקום נקי וטהור, מסודר ומרוח. הכרמים אשר מסביב לו, למופת הם גם להאשכנזים הכורמים מנעוריהם; בקרתי את כל יושבי המקום ואלין שם ואשכים בבקר ואשוב למקומי.

את יום השבת, הוא יום הרביעי לבואי הנה, הקדשתי להכיר את יפו. והנה אין שם כמעט קהלה. עדת הספרדים הולכת ומתנונה, והאשכנזים עוד לא היו לעדה, המעטים אשר נאחזו פה איש לעברו תעו ולכלל קהלה לא באו. עיני דאבה אז לראות את ילדי המקום מתגדלים בלי תורה ובלי מוסר, מצוה גדולה היא לכל אשר נתן ה' כח בידיו לעשות תושיה, לקומם את יפו לקהלה מתוקנת, להשיב לשער ציון זה את כבודו המחולל. כי אמנם שער ציון היא יפו, כל הבא להשתחוות לה' בהר הקדש דרך השער הזה יבא.

לפני צאתי מביתי נדרתי נדר לה' לאמר: אם יהיה אלהים עמדי, והביאני לשלום אל ארץ בני עמי, ועליתי להראות את פני ה' בחג השבועות ולהשתחוות בהר קדשו. ויהי ממחרת השבת, ואגמור בלבי להיות מן הזריזים המקדימים למצוה, ולעלות ירושלימה שני שבועות לפני העצרת. ואצא מיפו אני וביתי ביום ההוא כארבע שעות אחרי הצהרים ונבא לרמלה כבא השמש, ונעמוד פתח ארמון חרב, אשר התקין לו ערבי אחד למלון, ויתן לנו קפה בפכים קטנים, ומספוא לסוסים. וגם מבלעדינו חנו שם עוברי דרכים נשואים בעגלות, בגמלים ובחמורים.

בחצות הלילה באנו ל“עטרון” היא עטרות בית יואב. גם שם יש מלון אך שמה לא ירדנו, כי אם במלון בב־אל־וד הרחוק ממנו כמהלך שעה. התנומה הקלה אשר עברה על עינינו לרגעים, סרה כרגע למראה הררי עד אשר החלו להתרומם בגאותם שחקים. כאשר ראיתי עד המקום הזה את הארץ בנעימותיה כעדן גן אלהים, כן חזיתי פה בהוד נורא, ובעדי גאון וגובה. כל הלילה לא שבעה עיני לראות לאור הירח, את סעיפי הסלעים מתגודדים בפנים עזים וזרים, ואת נקרות הצורים אשר יעמיקו עד תהום רבה. המראות הנאדרים האלה מתחת, האויר הצח והטהור מאין כמוהו מסביב, הכוכבים הצפופים ורצופים בשמים עד שהזהב מרובה על התכלת, וקול צליל המצילות שבצוארי הגמלים המתנהלים בעצלתים כחולמים, שעשעו את נפשי שעשועים לא ידעתי מתמול שלשום. ונלך הלוך ונסוע, ויאור לנו היום בקרית יערים. העיר הזאת אשר היתה לכפר אבו־גוש, יושבת במרום הרים, אין קץ למשובת יפיה הפרוע, מאד גבהה בת ציון נטוית גרון היא, כי עד היום לא שכחה עוד את חמדת ימי עלומיה, כי את נזר הקדש נשאה על ראשה, את ארון ברית אלהים. משם נסענו ונעבור על פני חרבות מצודת סלעים עזה ובצורה מאד אשר פי יושבי הארץ יקבנה בשמה “קסטל”. בעוד שעה באנו אל המוצה (יהושע י“ח כ”ו, סוכה מ"ה.) הוא “המקום שלמטה מירושלם” ששם היו אבותינו יורדים בזמן שבית המקדש קים, ומלקטים שם מורביות של ערבה, לעטר בהן את המזבח. כרבוּת חבת המקום מימים קדמונים, כן תגדל חמדת הקסם השפוכה עליו עד היום. מה לכם אוהבי ענג בישראל לדרך איטליא? באו הנה וראיתם את הדר אלהינו, הדר הכרמל והשרון, וידעתם כי מעשרת הקבים יופי שירדו לעולם, נטלה ארץ ישראל תשעה.

במלון הזה אשר פני מלון אירופי פניו, קדמונו מתי מספר ממיודעי, ויקבלו את פנינו באהבה ובשמחה, שם שתינו חמים ונתפלל. עוד שעה לבא ירושלמה. כמעט לא מצאתי את לבבי להנשא בעגלה על אדמת הקדש אשר דרכו רגלי אבותינו ואמותינו, נביאינו וכהנינו, מלכינו ושרינו. אך מפחד הגיא הנורא המרחיב ומעמיק לבלי חק משמאל לדרך, תעה לבבי עד כי הסתרתי פני מהביט צפונה אל רמה העתיקה הנשקפת ממעל לגיא ואל כפר מי־נפתוח (לפתה בל"ע) הבנוי אל נכח פני במורד ההר החוסם את הגיא מקדם ואסב את פני אל הימין. פה רבתה השממה, כל עשב לא יצמח, ועל כל מראה עין ערמות אבנים מנפצות, כמו השאירה גם ירושלם עצמה, זכר לחרבן כנגד הפתח. כאשר הוספתי לבא אל העיר כן הוספתי למצא בדרך אנשים מירושלם חבושי בגדי כבוד, אשר יצאו לקראתי לברך את בואי. בבואי אל בית אוהב נכבד שבשכונת “מזכרת משה”, נקבצו באו מן השכונה אנשי צורה, לתת לי שלום ולברכני ב“ישוב טוב”. החזרתי להם שלום וברכה בכל לבי, ואמהר ואקום ללכת לירושלם, לקרוע ולבכות על העיר ועל המקדש וילוו עמי האנשים אשר קדמו את פני ונצא אל הדרך אשר באתי בה, היא הדרך היפה ההולכת מיפו. ונלך הלוך וקרב אל העיר. משני עברי הדרך נטועים גני עדן, ובתי חמד בנויים, ואת העיר לא ראיתי עוד כי מקלטי הרוסים והצרפתים חוצצים בפניה. עוד כעשרים רגעים הלכתי עד אשר נשקפה אלי חומת ירושלם האבלה והקודרת. כאלמנתו של מלך, אשר בגאון תפארתה היא, אפילו כשהיא שוממה, היתה עיר אלהים בעיני. “לפני גדולתך אעמוד ואבהל” המו מעי בקרבי, עוד גדלת, עוד רוממת, אך מה שוממת! ציון מדבר היתה, ירושלם שממה, קראתי, ולבי ובגדי היו לקרעים. באתי בשער העיר ירושלם. ה' אלהים! מי אני כי הביאתני עד הלום, כמה גדולים וטובים כלתה נפשם לבא הנה, ולא זכו, ואני הנה רגלי עומדות בשעריך ירושלם, בגיא החזיון שכל החוזים נתנבאו עליה, שכל החוזים עמדו ממנה. באתי אל עיר הקדש פנימה, והנה, ברוך ה‘, החלה להתנער מעפר, חצותיה רצופות היטב; מימין ומשמאל בנויים בתים יפים. מימין לשער לפנים מן החומה, יורדת גיא גדולה ורחבה, ובגיא בנוי מגדל עתיק וגבוה מאד, בני ישראל יקראו לו “מגדל דוד”, אך הבקרת אמרה להחליט כי מגדל חננאל הוא אשר חדש הורדוס, ויקרא את שמו “היפיקוס”. כל הרחוב הזה מלא תשואות, החנויות תכופות אשה לרעותה, והמון אדם רב שוקק בחוצות. ככל אשר הוספתי לבא אל העיר פנימה התחזק לי הכלל שכלל הרמב“ן ז”ל. “כל המקודש מחבירו חרב מחבירו!” כי ככל אשר קרבתי אל מקום המקדש, כן צרו השוקים וכן נעקשו. עד אשר באתי אל שוק צר אשר אין שם כי אם כדי מעבר שני אנשים. פתאום נראה אלי בגבהו כותל המערבי בגאון חרבנו, חרדת אלהים נפלה עלי, כי המקום אשר אני עומד עליו קדוש הוא מכל קדש, אליו יכונו בני ישראל את לבם, מכל ארצות פזוריהם, התרפסתי התרפקתי על אבני הקדש. “אבחר נפשי להשתפך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריך, את בית מלוכה ואת כסא כבוד אל ואיך ישבו עבדים עלי כסאות גביריך” האבנים האלה צורי עולמים הם ליעקב. מפאתי צפון ומירכתי תימן, עיני נדחי ישראל נשואות אל המקום הזה אשר שם עקוד עקד אברהם את בנו ומשם פקד יפקד ה’ את עמו: סוף דבר, מרכז הוא לנו לכל הזמנים ולכל המקומות.

כל עוד נשמת אלהי באפי יום זכרון יהיה לי היום הזה יום כ"ב אייר כי הדום רגלי אלהינו ראו עיני. שבתי הביתה עיף מעמל הדרך, נרעש מרוב העליליה אשר עולל לנפשי היום הזה.

כעשרים יום ישבתי בירושלם ואמר לבקר את הקדמוניות, אשר בעיר וסביבותיה, אך לא בקרתי אף את החצי מכל אשר אמרתי. כי חפץ זה נדחה מהר מפני חפץ אחר מרום ונכבד ממנו. התבוננתי בירושלם, והנה ראיתי בה תחלה לקבוץ גלויות, כי כמעט אין קהלה חשובה בכל גלויות ישראל אשר לא באו־אנשים ממנה לשבת בירושלם. ובכן שמתי לבי לדעת ולהכיר אחינו בעיר שחברו להם יחדו. באתי בבתי הספרדים, וארא את הנקיון אשר בבגדיהם ומעונותיהם, ואת הנמוס הנאה הנהוג בתוכם וישמח לבי. שחרתי את פני רבני הספרדים וארא כי גם הנוי, הכח, הכבוד והזקנה נאה באמת לתלמידי חכמים, ונאה לעולם, כי בהיותם מופלגים בנוי בכח ובקומה, ודבורם, מראיהם ומלבושם, שבתם וקומם, כמשפט בני חורים יודעי ערכם, על כן גופם מכובד על בני עדתם. בעת ההיא עלו על לבי דברי לוי “תלמידי חכמים שבבבל דומים כמלאכי השרת” (קדושין ע"ב.) דמצוינין כמלאכי השרת במלבושים נאים (רש"י) ובאמת דומים הספרדים הרבה הרבה לבני בבל במנהגיהם ובנוסח תפלתם ובמבטא אשר יבטאו את לשוננו הקדושה, כי בירושלם ראיתי רבים מבני בבל. וקרוב הדבר בעיני מאד כי רוח גאוני בבל נחה בראשונה על רבותינו שבספרד, כי רבנו משה השבוי ורבנו חנוך בנו, הבאים מבבל², היו ראשי הרבנים בספרד. ורבנו יצחק אלפסי רבן של כל גאוני ספרד היה תלמיד רבנו חננאל, בן ותלמיד לרבנו חושיאל שבא גם הוא מבבל.

עדת הספרדים בתכונתה החצונה, מעין מצבת זכרון היא לכל גדולי ישראל שקמו בקרבם לשרים הגאונים אשר העיר בעל סדר הקבלה כי “מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים” אך כל תפארתם היא תפארת העבר, תפארת הגולה, כי אמנם מאור הגולה היתה ספרד כלה, מימות רב חסדאי הנשיא עד ימי אברבנל. אך למי העתיד? למי אחרית הימים? ליהודי אשכנז! להם כח לב, להם רוח חיים, להם אהבת תורה ויראת שמים! הם היו הראשונים בירושלם אשר חרפו נפשם לצאת לבנות ולשבת מחוץ לעיר, ולא פנו אל המרפים את ידיהם לאמר: מחוץ תשכל חרב. ויצאו וישבו ויצליחו, ויבנו סביבות ירושלם שוקים ורחובות ואיש מן הספרדים לא שת ידו עמהם.

בדבר הזה נתנו ביהודה ובירושלם גדר אשר לא תדח ויתד אשר לא תמוש אי“ה לעולמי עולמים! גם את קהלת ירושלם הרבו לתקן בכל מיני תקון של צדקה: יסדו בית חולים, בית גמילות חסדים, וכו' וכו' וכל אלה חשכו כמעט מלחמם הצר, הקימו בתי כנסיות לגאון ולתפארת כראוי לעיר שהיא מרכז לכל קהל ישראל מעולם ועד עולם. וגדולה עוד מזאת, כי הם היו ראשי מיסדי ישוב ארץ ישראל בידי אכרים יהודים, כי פתח תקוה נתיסדה בשנת תרל”ח. ועתה מרבית האשכנזים התמימים, חובבי ציון הם בכל לבם. כמה אנשי לב ראיתי מירושלים אשר בכו מרוב שמחה, כאשר באו ויראו את כפרי היהודים המיושבים. יקר הוא למצוא רגש חם ובקורת חריפה במקום אחד, כאשר מצאתי בירושלם. המסכנות הגדולה השולטת בתוכם, לא הקשיחה את לבם, כי אם למדה אותם עשות חסד עם קטניהם ועם גדוליהם. והרוח אשר השרו פה תלמידי רבינו אליהו מווילנא מיסדי הישוב האשכנזי, הורה אותם ללמוד תורה לאמתה, וגם להבין דבר לאשורו, ולעשות מעשיהם בדעה צלולה וברורה ולו שמו האשכנזים את אחיהם הספרדים למופת, רק בדבר האחד הזה, בנמוס הנאה ובנקיון, בכל דבר שבצבור, כי עתה היו לברכה בקרב הארץ הקדושה. אך לדאבון כל לב, עוד הערבוביה והלכלוך מגנה כמה בתי חסד ותורה בירושלם, בתים אשר ראויים היו למשוך בטובם ובכחם כמה וכמה לבבות בישראל, ולהיות לתפארת לירושלם. וככל אשר יקל הקלקול, כן תגדל אשמת האנשים הנכבדים העומדים בראשי הבתים ההם על בלי הסירם אותו.

גם שאר הקהלות הרבות, אף כי נוסח התפלה וסדרי צרכי הצבור שהרגילו בם זוקקות אותן אל הקהלה הספרדית, בכל זאת דעתן נוטה יותר אל האשכנזים. האחת, מפני כי “גרים אוהבים זה את זה”. כי, לבד מן הספרדים אשר היתה פה לקהלה אחרי גרוש ספרד, הנה כל הקהלות חדשות הן. והשנית, כי כאשר נרדפו בידי הקהלה הראשה, בגלוי או בסתר, מצאו להן אחים לצרה באשכנזים. והקהלות העניות כגון התימנים מצאו בבתי אחיהם האשכנזים, אהבת אחים, פת לחם ובגד, ככל אשר מצאה יד האזרחים הדלים ההם.

הקהלה הראשונה והנכבדה אחרי קהלות אשכנז וספרד, היא הקהלה המערבית, לאמר: קהלת מרוקו וצפון אפריקא. גדולה היא בתורה, ביראה ובצדקה. דרך למודם שונה, מדרך הספרדים, ומתקרבת הרבה לדרך למוד פולין וליטא, על כן יאהבו לומדיהם את לומדי פולין וליטא. ועוד יתרון גדול לקהלה זו, כי יש בהם עשירים מופלגים; ועשיריהם נכבדים, יראי אלהים, בעלי נמוס ובעלי צדקה.

אך בעושר תעלה עליהם עדת הגרוזים, הם אחינו שוכני ארצות קוקז. האנשים האלה בעלי הקומה, בעלי כח ידים וכח לב, ואמיצי הלב, הבאים הנה וכלי זינם עליהם כצרקסים גמורים אינם בני תורה. אך לעומת זה רבה היא הברכה אשר הביאו לירושלם, כי באים הם וצרורות כספיהם בידיהם. הם מביאים את המסחור, גם בידי אחינו, ועושים מעט מעט את ארץ ישראל לארץ מסחר. לא במתת נדבה, כי אם בהטילם מלאי אל תוך כיסם, ומשתתפים עמם, ונוטלים חלק קטן מהם, עד שהעני יכול לעמוד מחמת עצמו; אז מוציא העשיר את ממונו ומסתלק. על כן יצליחו כל סוחריהם ואין להם לא כולל ולא חלוקה, לא ממונים ולא משולחים, וראשי עשירי אחינו, המה הם.

בימים האחרונים החלו לבא רבים מאחינו מבוכריא, גם הם חרוצים מאד במסחר, ובעלי הון ועוסקים בעסקי ממונות, ודמיון גדול להם ולאחינו הגרוזים. אך נעלים הבוכרים עליהם, כי יש להם בעלי תורה ויראה, נקיי הדעת ובעלי נמוס. ויחידים יש בהם הנוטים גם לאהבת הלשון העברית, ולאהבת המדע.

כנגד שלשת הקהלות האלה של אחינו אלה אשר רובם וכמעט כלם בעלי כיס הם, בעלי כח, בעלי יופי; מתגוררת פה קהלה אחת, דלה ומדולדלת, גם בכחה; גם ביפיה, גם בממונה. הלא היא עדת התימנים. אחינו אלה אשר צפד עורם על עצמם, ותארם חשך משחור, אין תוכם כברם. הן אמנם כי מרוב נדודיהם וסגופיהם, והתלאות העוברות עליהם עד באם הנה, דבקה בהם מדה מגונה אחת, מדת הקבצנות. אך גם היא לא היתה עליהם למדה קבועה, כי בארץ אשר באו משם אנשי עבודה היו. ובהניח להם פה שבים הם להיות לאנשי עבודה, וכמעט כלם נהנים מיגיע כפם, יותר מבני כל הקהלות. עושים כל עבודה קשה להחיות את נפשם ואת נפש ביתם. גם יש בהם בנאים אומנים. ויתרון גדול להם, כי למקטנם ועד גדולם כלם יודעי את התורה. וסדר למודם ראוי הוא להיות למופת לכלנו, תלמוד ילמדו רק יחידי סגולה; אך מקרא, משנה ויד החזקה, ילמדו כלם, ובקיאותם רבה בהם. אף ילמדו מדרש, מנורת המאור, וכיוצא בהם, ספרים כתובים בשביל העם, על כן מלאים הם דעת קדושים ודעתם ישרה רחוקה מפלפולים, ולשונם היא שפת ערבית צחה, גם עברית ימהרו לדבר, אוירה של ארץ ישראל יפה להם מאד, כי ככל אשר נודדי תימן דלים ורזים הם, שחי עינים ונדכאי רוח; כן יחזקו בניהם המתגדלים פה, והיו לנערים רחבי כתף, בעלי קומה יצוקה ומוצקת, ואמיצי לב יותר מכל ילדי העיר. הבאים מכל גליות ישראל יתישבו גם בצפת, טבריא וחברון והם לא יאחזו כי אם בירושלם לבדה, ואחרי ירשלם, חביב עליהם ישיבת האחוזות מישיבת הערים. קרוב הדבר, יען כי בתימן היו מרביתם יושבי כפרים.

מלבד אלה יש עוד קהלות, כי רבים הבאים מבבל ומפרס, אך אותם לא הספקתי לדעתם בימי שבתי בירושלם, די הבחן בהם סמן מובהק, העושה אותם לחטיבה מסוימת.

באחרית ימי שבתי בירושלם, ואני עודני נמלך באיזה מקום טוב לי לקבוע דירתי, והנה מיסדי פתח תקוה באים ומבקשים ממני להתישב ביהוד, האחוזה הקטנה אשר בין פתח תקוה לבין ראשון לציון, באמרם: הן אמנם כי את טובתנו אנחנו דורשים, בבקשנו מידך כזאת, למען קיים את הישוב הזה, אשר עברו עלינו תלאות עד הקמנו אותו, ועתה הנה הוא הולך ודל, אך מצוה זו מתן שכרה בצדה, כי האויר טוב שם מאד, ובטח בה' בשבתך שם השנה הראשונה, או שנתיים הראשונות והיית בריא אתה וביתך, וקדחת וכאב העינים העובר על כמה אנשים הבאים הנה לא תדע", שמעתי לבקשתם ולעצתם, ואלך ליהוד והנני יושב שם שנה ושלשה חדשים.

והנה המקום מקום מישור הוא כי יהוד בשרון היא יושבת, בקצה שפלת לוד כמהלך שעה מנגב לפתח תקוה, ואדמתה אדמת חול אך כרמי זית רבים רעננים ודשנים מאד, ובימות הגשמים מדי הכלא הגשם שעה אחת, אחרי רדתו שלשה ימים, ונבלע במקומו, והיה כלא היה והחורף כמעט כלו אביב גמור הוא. בבואי שמה ישבו שם אנשים אשר בניצה ובמראן לא מצאו ארוכה למחלתם, ויבואו אל יהוד וירוח להם, ויבאו לידי החלטה גמורה, כי נח אויר זה להם גם מאויר איטליא, גם מאויר טירול. אך זו רעה חולה כי מבלעדי עשרה בתים אשר שבעה בהם מוצקים ומרוחים, ובאר מים חיים, אין שם כל דבר להנות את האדם ולהרחיב את דעתו, לו היה מקום כזה ביד בני עם אחר מעמי אירופא, כי עתה התקינו אותו למקום מרפא ליודעי חלי, ולמקום בתי חרף ואוהבי ענג, ולמקום עדן ושעשועים לכלם. אך ככל אשר אנחנו נוהגים בכל דבר, כן אנחנו נוהגים גם בזאת.

והנני מעיד לך ידידי עדות גמורה כי ב"ה לא עברה עלינו כל קדחת וכל חלי־עינים; וחיים ושלום לי ולכל נפשות ביתי, כן יוסיף ה' את שלומו עלינו ועליך כברכת אחיך המברכך מציון.

־–־–־–־—

ב.

ב“ה ב' אלול תר”ן, בירושלים עה"ק

שלום לך, ידידי!

בלא חמדה הנני נעתר לבקשתך, לספר לך את כל המוצאות אותי, מיד מר שייד ומיד באי־כחו וכח־כחו, מיום הודע לי שמו עד הנה. כי זכרונות אלה לא יועילו לאיש מאומה ואותי ירעימו ללא פרי. על כן נחשבו בעיני מכלל הדברים ששכחתם נאה להם ונאה לעולם יותר מזכירתם, אך למענך הנני עובר על כרחו את מדורי גיהנום אלה, למען עשות לך נחת־רוח, בתנאי מפורש, שלא תראהו לשום בריה בעולם.

בגמרי לצאת מאירופה לארץ־ישראל פניתי אל השר הגדול האוהב עמו באמת ובתמים מר מיכאל ערלנגר נ“י ואשלח לו את כספי לקנות לי נחלה בראשון־לציון ולנטוע כרם, למען השקיע לפי שעה את כספי בקרן קיימת, וישב לי השר מכתבים מלאים כבוד ודברים טובים ונחומים. ויכתוב גם לי גם לאיש הנכבד ר”י אסאוועצקי ליחד לי אחד משמונה זכויות בנין הבתים בבוא עליהם רשיון המלכות.

באתי אל ארץ ישראל ואשב ביהוד, מאין לי עוד בית בראשון לציון. וכל העם מתלחש, כי הפקידים מעלים לי שכר מקופת הנדיב שליט"א ויפלא הדבר בעיני ואהי כמחריש. ויהי היום וישאלני מר נימצאָוויץ אם אמת הדבר, ואומר לו כי שקר הוא שאין לו רגלים. ויאמר לי כי הוא, בהיותו בפאריס (אחרי מחלוקת ראשון־לציון), אמר לו השר מיכאל, כי איש בא מווארשה ויעבץ שמו, בו בטח לבו כי יהיה נרצה גם לפקידים גם לאדמיניסטראציון והוא יפשר תמיד בין שניהם. ודברים אלה הביאו גם אותי (את מר נימצאוויץ) להאמין, כי פקיד נוטל פרס אנכי. סוף דבר, לב השר מיכאל היה טוב לי מתחלתו עד סופו.

מרוח האיש הרם ההוא נאצלה על פקידי ראשון־לציון ויתהלכו עמי בכבוד, גם האדם הקשה מר בלוק בראשית בואו כבדני ויבקרני. ויהי היום ותשלם האדמיניסטראציון לאחד הקולוניסטים בעד כרמו וביתו למען יצא משם. וידברו אנשים על לבי להחליף את כרמי הערל בכרם ההוא שעברו עליו שנות הערלה. ואלך להציע הדבר לפני מר בלוק, וייטב הדבר בעיניו כי יקום דבר זה, למען אוכל לשבת שם, דבר אשר לפי דעתו, יהיה לתועלת למוסר יושבי ראשון־לציון. וימהר ויכתוב לפאריז לשלוח לו הסכמה מפורשת. ולי יעץ לכתוב להשר מיכאל, כי ידע, כי מגיני הוא, ואכתוב גם אני. ויהי מקץ ארבע שבועות ויודיעני, כי לא הסכימו בפאריז למכור לי, ואשאלהו לטעם הדבר ויען, כי כך עלתה במחשבה ואין לנו רשות להרהר, ולאחרים השיב, כי השיבו בפאריז את פני על כתבי אני בעצמי ולא בידי האדמיניסטראציון. ואם תאמר: והרי כל עצמה של האדמיניסטראציון אינה אלא הוא? והרי הוא כתב? ואַף אני הלא רק ברשותו ובעצתו כתבתי?? – קשיא! ואי בעית אימא לא קשיא. עד העת ההיא היו לו דברי השר מיכאל כדברי האורים, ומשעה שקבל תשובה משייד, הופרעה רוח הקודש בבית־מדרשו, ולחשה לו באזנו, כי השר מיכאל שהוא לפני הנדיב שליט"א כשר לפני המלך, יש שדבריו מתקבלים ויש שאינם מתקבלים, ודברי אנשים שהם כעבד לפני המלך מתקבלים לעולם.

בימים ההם בא אלי הנכבד ר“י אסאוועצקי ויראה לי מכתב כתוב אליו מאת השר מיכאל בדברים מלאים חן לאמור, כי בקי הוא בעסקי יעבץ, כי כמעט כל הונו משוקע הוא בכרם, ובמה יבנה לו בית? על כן דבר על לב הנדיב שליט”א, כי ילווה לי ארבעת אלפים פראנק לזמן מרובה לבנין בית הגון, דבר אשר לא שאלתיו ולא עלתה על לבי. ברכתי אותו במכתב על המחשבות הטובות אשר הוא חושב עלי, כי אמנם הוא בעל המדה שידבק בה האדם, המדה הטובה שהכל בכללה, כי הוא בעל לב טוב כמשמעו.

בינתים הגיע הרשיון לבנות את שמונת הבתים בראשון־לציון, מהרתי אל מר בלוק כי יתן לי את המקום המיועד לי, ויענני: כי כל שמונת המקומות נתונים־נתונים הם לאחרים ולי לא נשאר מקום. ואשאָלהו: איך יהיה כדבר הזה, והלא השר מיכאל הודיע לי בעודני בווארשה, כי מקום מיועד לי ועומד, ואיננו חסר כי אם הרשיון שמחכים לו בכל יום שיבוא? וישאלני: אם חתמתי אָז על הנייר הנעשה בראשון־לציון, ואמרתי לו: איך יכולתי לחתום בראשון־לציון בהיותי בווארשה? ויענני: אם יש את נפשך, פנה לך אל השר מיכאל, ואכתוב. ואשתמט ממר בלוק ואמהר למר אסאוועצקי בטרם יספיק מר בלוק לדבר עמו, ואשאל אותו כמתמם, אם לא אבדתי את זכותי יען כי לא חתמתי אז? ויאמר לי, כי האדמיניסטראציון בעצמה חתמה תחתי, כי הוא היה אָז האַדמיניסטראטור, וחתימת האדמיניסטראציון הלא שקולה היא וחשובה מחתימת אחרים. ויגד לי, כי את הנייר שחתם בשמי מסר למר חיים האדמיניסטראטור, שקבל את השררה ממנו. ומר חיים מסרה למר בלוק בתוך כל הניירות. בקשתי את מר בלוק, תבעתי ממנו, אך כל עמלי שב ריקם.

בראשית בוא מר בלוק בשבט תרמ“ח, בעודנו יושב לבטח עמי, היינו מסובים בראשון־לציון, ותסוב השיחה על בתי־הספר שבקולוניות, ויאמר מר בלוק: הנדיב עושה חובה בבית־הספר רק את למודי התורה ולשון עברית וערבית לבדן, כי רוצה הוא ביהודים גמורים, והצרפתית אינה אלא טפל. ומעתה כל הרוצה לשמש בבית־הספר העברי לבדו שבראשון־לציון ישמש, והרוצה לשמש בבית־הספר הצרפתית לבדו אל ישמש. כי שמח הנדיב בשמעו ילדים מדברים לשון־קודש בארץ־ישראל ואיננו שמח בשמעו אותם מדברים שם לשונות אירופה. בעת ההיא היתה תקותי אשר קויתי אליה מיום קומי לצאת מאירופה לעסוק בעד בתי הספר לפתח בהם רוח ישראל. ואכתוב מאמר על צרכי בתי־הספר לבני אכרי ארץ ישראל ותכונתו גם בלשון עברית גם בלשון אַשכנזית. ואשלח את המאמר האַשכנזי אל הנדיב שליט”א ואת המאמר העברי אל השר מיכאל. הוא מאמרי האַשכנזי המודפס ב“יידישע פרעסע” בחודש אב תרמ“ח. אל המאמר העברי³ השלוח להשר מיכאל ספחתי מכתב אשר שאלתי, כי ישתדל לשום אותי למשגיח כולל על בתי הספר של הנדיב שליט”א.

בשלשת ימי הגבלה תרמ“ח, בא מר שייד לראשון־לציון. ואַף כי סמוך הייתי לראשון־לציון, לא רציתי לקבל שם את פניו, כי ידעתי, כי ידו בכל התעלולים אשר עוללו לי, ולמה אראה את פניו בעוד מר בלוק, שנהפך לי לקטגור, נצב על ימינו, אשר למען התרצות אל אדוניו זה יקטרג עלי? ואקבל את פניו בירושלים בחג השבועות ואקו, כי ישוב אפו ממני, בראות איש עומד לנגדו אשר לא עשה לו כל רעה ולא דבר עליו כל אָון מעודו. ויקבלני כאיש יודע נימוס בכל הכיבודים הנהוּגים ובפה מלא אהבה על כל גדותיו. ויגד לי, כי לדאבון לבו לא קרא הנדיב שליט”א את מאמרי, כי ידיעתו בלשון אשכנז ואהבתו אליה מועטה היא. ובדברי על דבר המנוי אשר נשאתי אליו נפשי, ענני, כי תמול לפנות ערב שלח טלגרמה לרוסיה להביא מורה ראש לפתח־תקוה מרוסיה. ואומר לו, כי לא משמרת מורה, כי אם משמרת מפקח אני מבקש, לתת פנים אחדים לכל בתי־הספר ולכוון את הלמודים לפי צרכי רוח ילדים הנכונים להיות עובדי אַדמת הקודש. “כבר מניתי את אחד המורים, את מורנו ר' פלוני להיות דירקטור לראשון־לציון, לפתח־תקוה ולעקרון”, השיבני בקצרה. סבבתי את פני הדברים, לענין אחר, ואפטר ממנו, וישלחני ברוב נעימות ומתק שפתים.

ידעתי את ידו התקיפה ואת לשונו החלקה המושלת בבית הנדיב הגדול, ככל אשר שלטה יד אנטיפטר ולשונו בבית נשיאי החשמונאים ואתיאש. אך איש אחד נשוא פנים ונכבד בעיני הנדיב שליט“א טרח בשבילי שלא מדעתי. והנה פתאם, בערב ראש השנה, בא אלי רץ מאת האיש נשוא הפנים ההוא, כי בא לו מכתב מיד השר מיכאל, כי הוקמתי לרב העדה ולראש בית־הספר בזכרון־יעקב היא זמרין. ובמכתב השר מיכאל, הכתוב אל הנכבד ההוא, מביע הוא את נחת רוחו במנוי זה וכי הנדיב מוסר (לי) את עתידות הישוב, כי החנוך הוא יסוד הישוב. והשמועה עוברת ארץ ישראל ובקולוניותיה, כי לשררה גדולה מאד אני נכנס. וחזנים, שוחטים, מורים ומלמדים צובאים על פתח ביתי לספחם אל אחת הפקודות. וגם אני, אף כי לא התמכרתי לתקוות נעימות, אמרתי בלבבי, כי ינוה לי בזכרון יעקב, כי אין זאת כי אם שב מר שייד מדלוק אחרי. ואולי האיר השר מיכאל עיניו לראות נכוחה, או אולי מפני כבוד השר ההוא הפג מר שייד את לבו להיות תמים עמי. ואסע בלב מלא בטחון ותקוה לזכרון־יעקב, ומה נוחלה תקותי. בבואי בלילה אל האדמיניסטרציון, אשר קויתי להתקבל בה, ככל אשר הייתי מתקבל בראשון־לציון, בהיות מר אסאוועצקי פקיד שם, או גם בהיות מר בלוק, בעודו יושב לבטח עמי, והנה בן שמעול האדמיניסטראטור, איש שאין לפניו לא שחוק ולא בכי, לא זכות ולא חובה, נגש אלי בעינים פקוחות מאד ושואל לשמי וחפצי בשפה רפה, ויהי בהגידי לו שמי, ויאמר לאשתו הנצבת שם: זה הוא הרב. ולי אמר: “אל בית מי סרת ללון” ואומר: “הנה” ויאמר: “אין מקום לך באדמיניסטרציון”. ואומר לו: “אולי התרוקן בית פלוני המיועד לי?” ויצחק ויאמר: “לא! לך נועדה הדירה אשר ממעל למקוה, דירה טובה, חדר גדול וקטון, ובית המבשלות משותף עם השוחט”. לבי היה לאבן בהנתן לי קנה־מדה למוד בו את גדולתי הצפויה במקום הזה. ואומר בלשון רכה: מי יבקש מאת איש אשר גידל את בניו ואת בנותיו הבתולות בצניעות ובדרך־ארץ לשבת על שערי הטבילה ואף כי נשוא פנים פלוני אמר לי בפרוש, כי בית פלוני בעל חמשה חדרים מיוחד לי”. “לא הדירה ההיא נכונה למורה לשון צרפת, אשר סוף סוף יבוא, ולך נכונה הדירה אשר ממעל לבית־הטבילה. כה צוותי וכה הוגד לי מפאריז, כי נכנס אתה תחת הרב הקודם בכל זכותו וחובתו”. “הכל אוכל לקבל עלי, עניתי לו, חוץ מדירה זו, שאינני יכול לקבל, כי אין לך דבר שעומד בפני המוסר והצניעות”. “סוף־סוף לא התרוקנה עוד גם דירת הרב הקודם, גם הדירה אשר אתה אומר, ועת לישון, כי עברה השעה העשירית”. “ובכן צוה, אדוני, למשרת ביתך לבקש לי מקום נקי בבית אחד מיושבי העיר”, בקשתיו. ויצו את המבשלת אשר בביתו ללכת לפני ולהראות לי מרחוק את בית העגלון אשר לאדמיניסטרציון. בין המון כלבים נובחים וסבכי נעצוצים וערמות אבנים אשר לא נראו לי בחשכה, באתי הביתה ותשאלני האשה התופרת לאור הנר, מה חפצי. ותען: “סלח נא, רב קרוב, בביתי לא היה מעולם אכסניה”. אך בשמעה כי האדמיניסטראטור שלחני שמה ובהגיד לה בעלה בבואו, כי אני הוא הרב, שנתה טעמה ותפניה לי מקום ללון. זאת היתה קבלת פני הרב בזכרון יעקב!

הלילה ההוא והיום שלאחריו יהיו לי נזכרים תמיד בתוך ימי החושך שבאו עלי בימי חיי הבלי. יום צרה הוא בעיני כיום שמת בו אבי אמי. הרבה למדתי מאבותי ומרבותי להיות שפל רוח בפני כל אדם, להתאפק בשעת כעסי, להסתפק במועט בשעת הדחק, לקבל עלי תמיד באהבה את דין שמים, אך ליסד את כל קיומי על דרכי חונף ושפתי חלקות וסיוע בידי גסי־רוח אשר אלה הם ראשי התנאים לחיי מנוחה במקום הזה, זאת לא למדתי. בלילה, בהגזל שנתי מעיני, עלתה על לבי מחשבה, להפוך את ידי ולשוב אל יהוד. “מה יאמרו הבריות”, השיבוני סעיפי. ועוד אמרתי: אולי עיני הטעתני.

ממחרת בערב שבת באתי לפנות ערב לבית־הכנסת הבנוי בסגנון החדש שלרבנים מתוקן מקום למעלה על־יד ארון הקודש, והנה, איש בא כחוסם לי את הדרך ויוליכני על ספסל אחד ויאמר לי: “פה תעמוד, כי כן צוות”. מקומי היה שני בספסל, והמקום הראשון היה לזקן עוסק ברפואות ששתיתו מרובה מאכילתו. שם האיש הזה יעקב אדלר סמם (אפותיקר) כאחד סממי הארץ, שלא למדו את אומנותם בשום בית־ספר. את האיש הזה הרים מר שייד מאד, כי לדברים הרבה הוא משמש: בשעה שמכעיסין על אדם מלמעלה, באין שרי מעלה ולוחשין באזני של ר' יעקב, מיד הוא נכנס לביתה של הצנועה מרת פאסקאל, שהוא החשוב בכל בתי־היין שבעיר, ונמלך בלופא הטבח חכם המקום, ויועצין בטומשס אושכף דק“ק יאס ובלייטנר עושה עגלות דק”ק גאלאץ והולכין ומשכימין על פתחי מרזיחין ובתי משתאות, עולים ומשטינים, מסיתים ומרגיזים, מקטרגים ומקנתרים. הם הם סכסכו את מר ווארמסר ואת ד"ר גולדברג זה בזה עד כי נפטר מר שייד מידי שניהם, מה שבינתו מרובה מכדי צרכיו, ומזה שלבו מתרגש יותר מכדי צרכו. עוד לדבר אחד ר' יעקב משמש: כשמר שייד בעיר, ר' יעקב מחזר על הנשים הצריכות רפואה ומסביר להן, שמר שייד גדול הוא בכל רופאי הנשים בפאריז ורק מאהבתו את הישוב הסתלק מאומנותו. והפותות מאמינות ומוסרות את גופן לגדול הרופאים. ר' יעקב זה היה הראשון ואני זכיתי להיות שני לו. עוד אני מתבונן במקומי בעולמי ומקומי בבית־הכנסת, והנה מר בן־שמעול ועוד אדמיניסטראטור אורח והרופא עולים לשבת על במת ארון־הקודש. ותהי השבת – שבת אורה ושמחה בבית־הכנסת, לכבוד מי? לכבוד האדמיניסטראטור האורח, ואני הייתי בעיני כמת נשכח מלב, וכן הייתי בעיניהם.

בשבתי על סעודת שבת בבית העגלון, והנה השמש בא לאמור: האדון בן שמעול שלחני להגיד לך, כי תדרוש בכל שבת וגם היום, כמצווה מפי האדון שייד ואעש כן.

במוצאי־שבת ניתנה לי רשות לשכור לפי שעה שני חדרים בבית אחד הקולוניסטים על חשבון האדמיניסטראציון. ובשורה טובה נתבשרה לי, כי הפרס הקבוע לי הוא מאה פרנק לחודש בקורז של עכשיו כשלושים רו"כ מזומנים מדי חודש בחודשו. ברכתי את ה' כי הותיר לי עוד מעט מעמלי ומשבח בית אבי ואקבל גם את זאת עלי באהבה.

ביום השלישי נמסרה לי כת העליונה של בית־הספר ללמוד במעשה, ובית־הספר כולו להשגחה ולמשמרת הסדר ולמערכת הלמודים, לאמר: לדירקטוראט. אך הדירקטוראט היתה חזקה בידי כל־כך, עד כי נער אחד מחסידי חב"ד, שהיה בראשונה לשכיר־יום בראשון, ואחרי כן למורה בזכרון־יעקב, בטל ארבעה חדשים שלמים במלאכתו בטול גמור ממש ואני מחיתי בידו מחאה גמורה ולא היה לי כל תוקף להחזירו לחובתו וללמודו והדירקטוראט רואה ושותק ואינוֹ משתתף ואינו מזדקק כלל לדבר.

ופן תאמר מדתה של האדמיניסטראציון כך היא, וותרנית היא ואין אדם נתפס על דבר שהוטבע בו, הטה נא אזנך ושמע עד היכן וותרנותה מגעת: את כל צרכי הקהלה הטילה האדמיניסטראציון עלי; הוראת איסור והיתר, השגחת הכשרות, בית־טבילה והעירובין, דרשנות בכל שבת ושבת, פשרנות בין אדם לחברו, כתיבת מכתבים של רשות ושל הקהלה לנדיב שליט"א, שאין להם צורה אופיציאלית, ולמוד בבית־הספר ככל אשר למד הרב אשר לפני (ושעות למודו היו שלש ליום), מלבד אשר נוספו לי בתורת דירקטור לנסות את תלמידי כל הכתות, ובתורת אוהב את החנוך להכין לכל כת לפי כחה למודי הדקדוק, הדינים ודברי־הימים (דברי־הימים שהוצאתי הוא אחד מן הדברים שהכינותי לבית־הספר ההוא בשעת צורך). מכל הטרדות האלה, מלבד חזרת למודי ההוראה שכל רב חייב לקבוע לה עתים, לא נותר לי עת לבלוע רוקי. והנה פתאום בא לבן־שמעול מכתב מלא קצף משייד, מדוע לא אלמד בפועל ממש יותר משלש שעות, שש שעות הן הקבועות לי, ואחרת לא תהיה. הוכחתי לבן־שמעול, כי הוא דבר שאי־אפשר. “ומה אעשה, כן צוה האדון שייד, ומדברו לא אוכל לנטות ימין ושמאל”. השיב לי. קבלתי גם את זאת עלי בלי תלונה וה' הנותן ליעף כח גברני לעמוד בכולן.

פעם אחת בבוקר והנה בן־שמעול בא אל בית־הספר וקורא אותי החוצה ושואלני: “הבריא אתה בגופך?” “לענין מה תדרוש, אדוני, הפעם לשלום גופי? מה יום מיומים?” שאלתיו אני “יען כי האדון שייד פקד לדעת אם לא חלש אתה. כי הוא אומר, מי יודע אם יש בך די כח למשמרת הרבנות?” היוכל האדם לדעת מי המה אוהביו רכי הרגש החששים לבריאותו כל היום ואני לא ידעתי, כי רחמי מר שייד נכמרו עלי כל־כך.

כאילו לא מעטו עוד תלאותי, והנה צרה חדשה משמשת ובאה, אשר כמעט הממתני ותהלמני: בצאתי מיהוד הסמוכה לראשון ללכת לזכרון־יעקב מלאתי את יד גיסי רי“מ פינס נ”י למכור את כרמי. ויזדמן לפניו איש אשר רצה לקנותו ולא נתן לו מר בלוק, באמרו, כי מעתה אין רשות לשום איש לקנות כרם בראשון בלתי אם לאדמיניסטראציון לבדה. וילך מר פינס לאדמיניסטראציון ויאמר מר בלוק, כי קנה תקנה האדמיניסטראציון ויכתוב לי גיסי וייטב בעיני. והנה בעוד ימים אחדים בא לי מכתב, כי העריך מר בלוק את ערך כרמי ואיננו שוה בלתי אם דמי קרקע בלבד, לאמר, שבע מאות פראנק. זהו סוף כל עמלי. מאה פראנק פרס לאיש שצרכיו הדחוקים מרובים מכדי מאתים ובעד כרמו המעובד זה שנה שלישית, בן שלשה־עשר אלף גפנים ובעל מאה דונאם – 700 פראנק. פניתי אל נשוא הפנים אשר גמלני טובות זה כמה פעמים ואל השר מיכאל, ויהי מקץ שלשה חדשים ויהי מר בלוק אנוס על־כרחו לשלם לי בעד הכרם כערכו.

וגם המקלט האחד לכל העשוקים, ארבע אמותיו שיש לכל אדם בתוך ביתו, גם הם היו לי ולכל נפשות ביתי למקום צרה וצוקה. כי שני החדרים הנתונים לי החלו להזיע זיעה מזקת מאד בבוא ימות הגשמים וכל משפחתי בעלת שש נפשות מפונקות, נאנסו לישון ולדור בחדר הפנימי לבדו, כי החיצון הנוטה לצד מערב היה קר וצפוי אל הרוח הבאה מן הים הקרוב מאד. אך בכל זאת לא דברתי דבר, מר פרנק האדמיניסטראטור הראש היושב בביירוט איש יועץ נדיבות, הבטיח לי לתת לי דירה ראויה לפי כבודי, אך עוד לא התרוקנה. אף כי ידוע ידעתי, כי כוונת האיש הנכבד ההוא תמיד לטובה, אך שייד מסכל תמיד עצתו הישרה ומחבל את מעשיו הטובים. והנה התרוקנה הדירה אשר תבעתי אותה מראש, ואמהר למר בן־שמעול ואסמוך את דברי על הבטחת מר פרנק, ויענני: הבית הזה נועד לבית־החולים. ויהי עד כה ויחל בני, ביום מלאת לו שלש־עשרה שנה, מחלה מסוכנת מאד, והמחלה ההיא חזרה לו שלש פעמים, ויבוא הרופא ויאמר: בנך לא ירפא כל עוד אשר לא תוציאהו מן הבית הזה: ראה נא קירותיו והזעה העבה אשר עליהם. הלא מערה היא ולא דירת אדם. גם אני איש אשר כח ענקים לי, אברך את ה' בצאתי בשלום מביתך, כי עד מהרה חושש אני בריאה בשבתי שם. “אנא אוציאהו, קראתי במר נפשי, והבית, אשר באמת נועד לי, יאמר בן שמעול, כי לבית־החולים הוא נועד”. וימלא הרופא צחוק פיו ויאמר: “מה יספר לך זה? הלא את העצה הנבערה הזאת בטלתי זה כמה, בהוכיחי, כי מקום הבית וכל בנינו סותר לתועלת בית־החולים ולצרכיו”. באתי אל מר שמעול ואגד לו דברי הרופא, ויאמר לי, כי אין לו לכוון מעשיו על־פי שום איש, כי־אם על־פי רצון האדון שייד. בראותי, כי אבדה ממני כל עצה למלט את בני מן המחלה הממארת אשר חלה בו זה הפעם השלישית מיום בואי זכרונה, בקשתי לו בדמעות, כי אחתום בחתימת ידי בכתב מפורש באלה ובשבועה, כי אם יתנני לשבת בבית הזה עד עבור ימות הגשמים, אצא ממנו בכל עת תתו לי דירה אחרת. ולא שמע לקול תחנוני. ואומר: ה' אלוקים, איכה אוכל לחיות במקום הזה? ויען בנחת: חלילה לאיש לעצור אותך פה ביד חזקה".

השלכתי על ה' יהבי, ויהי לי לישועה, וירפא את בני גם בפעם ההיא, ואשב לי כבני אדם יושבי חושך וצלמות בדירה ההיא, והנה גם שם לא הונח לי. בעל־הבית נוגש בי לשלם לו שכר הדירה, כי בן־שמעול דוחה אותו לאמר: הנה הרבה יעבץ במחיר דירה זו, אף כי הגדתי לו בשעת השכירות ויקבל עליו. ויציקני האיש כששה חדשים, עד כי סוף־סוף שלם לו. אך גם דבר קטן כזה לא עלה לי אלא על־ידי יסורים.

למען תנוח מעט נפשך הנוגה לשמע תלאותי אלה, הנני להפסיק את שלשלת הפורענות בנחמה אחת. כי מצאתי קורת־רוח במעשי. את בית־הספר הפכתי מתכלית הרע, כמעט אל תכלית הטוב. הלמודים העברים עלו למעלה ראש, והכת אשר היתה תחת ידי החלה להיות כרוכה ולהוטה אחרי, עד כי נפחתי בהם רוח יראת אלהים ואהבת ישראל, ויקנו להם בקיאות במרבית ספרי המקרא, בדקדוק, בלקוטי תלמוד ובדברי־הימים לבני־ישראל.

ובימי המחלוקת הגדולה בזכרון־יעקב היו שם שתי כתות נלחמות בשנאה כבושה, באיבת מות וכמעט בהתרת דם ממש. ויתן ה' כח בפי ואשלים ביניהם ברב עמל ויגיעה. אחרי עלות בידי לעשות את הכתות הצוררות לעדה שלמה, אספתי את העדה אל ביתי, ואכתוב מכתב פיוס בלשון אשכנז אל הנדיב שליט“א בשמם, כי עד העת ההיא הסתיר עוד פניו מהם וימנע מהם את תמיכתו ולא שב עוד להראות להם את כל מדת טובו כבראשונה. לא ידעתי אם בא מכתבי זה אל עצם יד הנדיב שליט”א, או אם כבש מר שייד אותו תחת ידו.

השלום הזה, בין אחים לאחיהם, ובין בנים לאביהם (הנדיב) והפשרות שפשרתי בין אדם לחברו, והדקדוק בתורה ובמצוות מצד אחד, והנמוס הנוהג בביתי מצד שני, עוללו מאד על נפש הקולוניסטים ובתיהם עליליה של מוסר וצניעות. והנהגות רבות שיש בהן משום תפלות נמסו ואינן.

בפרק ההוא נזדמן גם בן־שמעול לנשוא הפנים, שגם הוא חייב בכבודו, ויודה לו גם הוא (מר בן־שמעול) לרצונו או על־כרחו, כי מעשי טובים וכי עושה אני את חובתי באמונה רבה, וכי עלתה העדה במעלות המוסר מיום בואי זכרונה. ויגער בו נשוא הפנים על הליכות האדמיניסטראציון עמי, ויהי בשוב בן־שמעול זכרונה וימעט לי מספר שעות הלמוד, ויפנה לי דירה רחבת ידים, אך לא את זאת אשר בקשתי, ויתן לי מקום בבית־הכנסת אצל ארון־הקודש.

ומן הבית אשר בקשתי מראש נשכחה פתאום תעודת בית־החולים, ויושב בו מר בן־שמעול פקידים בריאים, תחת אמרו להשכיב שם קולוניסטים חולים.

ימי הפסח באו ואדרוש דרשות אשכנזיות מסודרות, ועוברי דרכים נבוני דבר ורבים מן הקולוניסטים הרגילים בלשון ההיא מרומניה הללון מאד ויתהללו בהן וידבקו בי מאד לטוב להם ולמוסרם.

כי אחינו בני רומניה בכללם טובים הם הרבה יותר משמם. החסרון האחד שיש להם הוא, שמקומם לא היה מעולם לא מקום תורה ולא מקום חכמה וכנגד זה מקום חסידות הוא. מיהדותם כבר וותרו במקומם הרבה מאד ומחסידותם לא וותרו עוד כמלוא השערה עד היום הזה. אך האנשים טובי לב הם ונוחים מאד גם לטוב וגם לרע. על כיוצא בהן נאמר: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים, ואם יבוא אליהם איש שהם בוטחים בו וסומכים עליו להשבית מתוכם את הבעלים ולשכן בתוכם את שם ה' ולהרביץ תורה, יקבלוהו עליהם בלב שלם. אך דבר הלמד מאליו הוא, אם כנגד האיש הזה יבוא אדם אחר, שותפו של בלעם ושני נעריו עמו, יצרא דעבירא ויצרא דממונא להתיר להם בפרהסיה דברים שנאסרו בצנעה, ושותף זה ידע עוד להמתיק את שפתו במתק של תפלות, אין ספק כי פתאום יהפכו את פניהם אליו ונצמדו בו.

והאנשים האלה, היה כבודי הולך וגדול בעיניהם, ודברי הולכים ונשמעים באזניהם מיום ליום ובפרוס הפסח ואחרי כן עלה הדבר למעלה, שאין עוד למעלה ממנו. בימי האביב ההמה נמסו מעט־מעט רגבי הקרח מעל פני מר בן־שמעול, ויחל להאיר פניו אלי גם הוא. ואומר בלבי: מי יודע, אולי נלחש מלמעלה לנהוג עמי כשורה ובכבוד, וברצות ה' דרכי, אולי השלים גם מר שייד עמי, כי סוף־סוף ראה גם מר שייד את עמלי ואת יגיע כפי וינחם על הרעה אשר חרש עלי. ואחכה שוקט ליום בואו.

בא היום ושייד בא. באתי לקדם פניו והנה פניו כחלמיש. השיב לי שלום מפני הכבוד, כאדם הפורע חובו, אך אני נהגתי בו כבוד גדול. והוא פטרני תמיד בפטומי מילין שגבם מבהיק ותוכם נחר. על עצמי ועל מצבי לא דברתי עמו דבר. כי אם על צרכי הקהלה. ראיתי, כי שתיקתי על עסקי עצמי לא נתנה קטורת באפו. כי ראה כי אינני מן האנשים אשר חומריותם עומדת ברום עולמם, ואנשים כאלה אינם מתנכרים לדבר אלא אם כן שוקלים אותו תחילה במאזנים, ויוסף להסתיר פנים ממני. ואני לא חדלתי לנהוג בו כבוד. בדרשתי בשבת הראשונה לבואו הזכרתי אותו לשבח, כי עשה את מעשה אליהו, כי היה ציר נאמן להשיב לב בנים אל אבות, את לב הקולוניסטים לנדיב שליט"א. אך בדרשתי לחג השבועות התמלטו מפי דברים על האומרים להשכיח את התורה ולקעקע את ביצתן של ישראל לעקור את קיומו, לחבב עליו את שאינו שלו ולגנות עליו את שלו. ויברכני על דרשתי, וייטב לי את פניו ויאר את עיניו ויחלק את שפתיו למן היום ההוא. ויהי היום ואני בא לבקש טובה לנערים נמלטים מידי המשלחת ותסוב השיחה וימלא פיו קלון על הקולוניסטים, ואני הצדקתי אותם ואומר לו: אולי העמקת לדעת אותם יותר ממני, אך זאת ידעתי, כי רחמנים הם. טובי עין וכו' וכו‘. בכלותו את דבריו אמר לי כי צוה לבן־שמעול להוסיף לי חמשים פראנק לחודש ולהוסיף על בנין דירתי עוד חדר. ברכתי אותו בלב שלם, ובלבי התברכתי, כי שלום יתן ה’ לי מעתה, כי מר שייד היה מקור כל צרותי וכל שפלותי, ועתה הנה המתיק ה' את המים המרים האלה, ומה לי עוד.

מר שייד הלך לדרכו, ואני החלותי להרגיש, כי פני האנשים טומשעס ולייטנער השלוחים לדבר עבירה, המוכנים לפורענות, לחרחר ריב בעדה ולסכסך משפחה במשפחה, אינם עמי כתמול־שלשום. ויהי היום ואוכח שנים־שלושה אנשים בלשון רכה על קלות הראש שנהגו בשעת התפלה. ויודו האנשים האלה וכל הנצבים, כי הדין עמי. והנה ממחרת שמעתי, כי שני האנשים הנקובים, אשר סכסכו את מר ווארמסר וד"ר גולדברג איש ברעהו ויתנו לגדופים את הרב אשר היה לפני, שמים את העדה למרקחה ומקשים את דברי תוכחתי הרכה לאבני קלע. והנוכלים האלה אמרו להפיץ בעם, כי לא על תוכחתי חרה אפם, כי אם על אשר הבאשתי ריח העדה בעיני מר שייד. ה' אלהי, אתה ידעת; את עמדי לפני האיש ההוא להשיב את חמתו מן הקולוניסטים ולדבר עליהם טובות. אך אפשר הדבר מאד, עלתה מחשבה בלבי, כי פחים יקוש לי האיש ללכדני באמרי פי אולי אדבר עליהם רעות, ועתה כי דברתי עליהם טובה הפך את הברכה לקללה. אבל לא אוכל להאמין את זאת חשבתי, נחמתי כרגע: האיש הזה לבו תמים עמי מיום רבתה הקרבה בינינו, ואל נא אדון אדם שלא בפניו לכף חובה.

מקץ שבוע נקראתי לבוא אל האדמיניסטראציון וישם מר בן־שמעול את עיניו בי וישאלני בקול מושל: האמת הדבר, כי אסרת את מחול זכר ונקבה? דע לך, כי בשלך מנעו נערות רבות ממחול וישיבו את פני דורשיהן ריקם, באמרן, כי יודעות הן מפי הרב, כי המחול אסור. ואגד לו, כי גזירת איסור לא אני גזרתי על דבר זה. פעם אחת שאלני איש משכיל: מה משפט המחול בעיני חכמי ישראל? ואומר לו: כי בהיות המחול הנהוג פרי תורת בני יון אשר שמו את לבם ליפות את התאוה ולשפוך על היצר הגס רוח חן, לא יוכל להיות נאה ומתקבל בעיני חכמי ישראל, ובכן אך את דעתי חויתי בדבר האסור ועומד, לא גזירה גזרתי בדבר אשר ידעתי, כי שומע לא יהיה לי.

ויקם מר בן־שמעול מכסאו ויתן בקולו: “ומי מלא את ידך לחוות דעתך? הלא ידעת, כי גם בעיני האדון שייד בכבודו ובעצמו נחשב המחול לראש תענוגיו”. ואתאפק ואומר בנחת: “ומי ימלא את ידי הרב לחוות את דעתו, הלא התורה”. “התורה, שאג בכל כחו, אין פה לתורה לצוות במאומה, הכל בידי האדמיניסטראציון”. “אך אני, בהיותי רב, זאת היא תעודתי לדבר בשם התורה”. “ובכן, אינך עוד רב”. “טוב הדבר, אך אנכי לא אוכל לפגוע חלילה בכבוד הנדיב ולעזוב את משמרתי עד פטרו הוא אותי ובעצמו. אני אכתוב אליו את זה לפרטיו ואקוה, כי מכתבי זה בוא יבוא אם־ירצה־השם לעצם ידו הגדולה ולא יאבד בדרך”. פני האיש נהפכו לשולי קדרה, כי דברים אשר לא שמע מתמול־שלשום שמע הפעם, ויחל לשנות את טעמו ולהיטיב את פניו, ויאמר: “הלא ידעת, כי אני מגן לך, ויש לך אויב גדול ונורא, וימהר ויבא את תכריך מכתבי מר שייד ויקרא לפני מכתב כתוב בכסלו תרמ”ט כשבועים אחרי בואי, לדקדק עמי כחוט השערה, למצוא תואנה לפטרני, וכבר יש לו רב אחר במקומי. ויוסף לדבר אלי, כי רק הוא היה מגן לי, באמרו ובכתבו, כי כן לא יעשה להדוף ממשמרתו איש אשר עולה לא נמצא בשפתיו ובכפו. ברכתיו על לבו הטוב ואומר לו: “הן אמנם כי היה מר שייד איש ריב לי כל עוד אשר לא ידעני, אך היום ידעתי, כי נהפך לבו עלי לטובה”. “ואני לא ידעתי זאת”, ענני בצחוק עובר. ממחרת היום ההוא, שבת היה ויבקרני מר בן־שמעול. הבקרה הזאת היתה הבקרה השנית מיום בואי זכרונה. אין זאת כי אם לכפר פני היתה, כי הדברים אשר התמלטו מפי על־דבר המכתב נגעו עד לבו.

למן העת ההיא התבוננתי, כי שני שלוחי העבירה משתדלים לחלל כבודי בעיני אנשי המקום, דבר אשר לא היה עד יום בוא מר שייד, כי עד העת ההיא אמרו בלבבם, כי בן־שמעול נוהג עמי שלא כשורה רק מדעת עצמו, ומר שייד מצדו, למען הכות אותי בסנורים, שלח את חבוריו אלי לשם מתנת כבוד. ועל כן בא עוד פעם ספק בלבי: מי יודע, אולי אין שנאתו גדולה לי.

לפני ראש השנה כבדוני לעבור לפני התיבה לתפלת נעילה, ויהי ביום הכפורים ויכבד אחד משני שלוחי העבירה איש אחר לעבור לפני התיבה, אך האיש ההוא לא אבה ואעבור אני.

ימי הקיץ עברו והחורף בא, האדמיניסטראציון החלה להשליך קרחה אל פני עוד יותר מבחורף שלפניו. הגנן הנוצרי⁴ צוה להנער הנושא מים, להספיק מים לביתי, כאשר יספיקו לכל הפקידים. ויהי מקץ שני חדשים, ויקנוס האדמיניסטראטור היהודי את הנער בעשרה פראנק על שמעו בקול הגנן הנוצרי ליתן להרב היהודי מים. ואשאלהו בלשון רכה מאד, מדוע ככה הוא עושה לי, הלא בדבר זה יתן את שמי לחרפה בעיני עדתו, ויען כי איננו עושה שום דבר בלי פקודה מפורשת מזה שהוא למעלה ממנו.

ואת החצר אשר מאחורי ביתי יחד לשפך את האשפה לאדמיניסטראציון ולשכיניו הפקידים, תחת אשר לכל הפקידים נטע גנות אחרי בתיהם. אך אני לא פציתי פה, ואהי כלא רואה וכלא שומע.

בעת ההיא עבר פרופיסור נעטטער בזכרון־יעקב אשר אותו שלחה אוניברסיטה של פאריז לחקור מחלת האינפלוענץ במקורה, ואיטב אני בעיניו מאד, ודרשתי אשר דרשתי בשבת ההיא מצאה חן בעיניו מאד, ויבקרני בכבוד גדול הוא ומר פראנק אשר בא עמו. ומר פראנק אמר בפירוש לבן שמעול, כי יתקן את דירתי לימי החורף בתקונים נוחים ונאים, וכי ינהוג בי כבוד, כי כל מוסר העדה תלוי בכבוד הרב, וינענע לו מר בן־שמעול בראשו. ויהי היום ואאנס לשלוח אחד מצאצאי ליטול את שכרי, כי לא נאה היה לי לעמוד בין השכירים, ולפשוט ידי לקבל את שכר עמלי אשר קניתי לי בזיעת אפי. ויגער מר בן־שמעול ויאמר: “החולה אביך לבוא לקחת את שכרו? אם לא יבוא הוא, לא יותן לו אפילו פרוטה אחת”. וישב שלוחי נכלם ושבע קלון הביתה.

ושני אנשי הבליעל סובבים בעיר, ומטילים דופי בכל הליכותי, ומשקים יין בשלשת בתי־היין אשר בעיר לאנשים המעטים הנפתים אחריהם, להפשיט את כבודי מעלי, ולתת אותי בצחוק בנגינת שותי שיכר. ויקבלו יושבי המקום את יינם ברצון, אך שומע לא היה להם, ויצר להם מאד. ומר בן־שמעול ידע זאת כי הגדתי לו, ולא כהה בה. אך אותי שאל בתמהון, מדוע לא אלמד שש שעות תמימות ליום בבית־הספר? ואזכירהו כי הוא הלא פטר אותי ממספר השעות הגדול הזה. ויענני: כה קצב האדון שייד וממנו אין לגרוע. ואפרט לו את רוב העבודות המוטלות עלי, כי אי־אפשר לעמוד בכולן ויען לי: כתוב אתה למר שייד וגם אני אכתוב, ואעש כן ואכתוב לו בכבוד ובשום שכל.

ממחרת היום ההוא ניתן עסק טוב של קבולת רבת רווח לגדול שבשני בני בליעל, ושררה קטנה ניתנה לו, הפקוח על צרכי החזן ומשורריו ומתן שכרם לעתים מזומנים.

מקץ שלש שבועות בא מכתב ממר שייד למר בן שמעול, כי אין נגרע משעותי רגע. כי גם הפרופיסורים בסורבון ילמדו שש שעות ליום.

מן החצים האלה אשר נחתו בי כשנה וחצי בלי חשך, הוכה לבי כעשב. ויהי בשבוע שלפני פסח תר"ן ויבוא אלי הרופא ויאמר לי, כי לדעתו, יש לכל אדם לדעת את הנעשה בו, ועל כן הוא מגלה לי את הדבר אשר גלה משנה האדמיניסטראטור את אזנו, כי מר שייד אץ כחצי שנה בבן־שמעול לפטרני. אפס כי בן־שמעול איננו רוצה לקבל עליו שליחות זאת, כי שומר נפשו הוא.

בחג הפסח אחרי קריאת התורה ואצו לשמש להכין לי את העמוד לדרשה, וילחש השמש באזני, אם חס אני על כבוד התורה טוב לי להכבד ולשבת ולבלתי דרוש כי שני בני הבליעל אומרים לעשות לי תועה. שמעתי בקולו ולא דרשתי.

במוצאי יום־טוב הראשון עליתי ברשות האדמיניסטראטור ירושלימה. ויהי בדרך ואסורה אל האיש נשוא הפנים ואשפוך לפניו שיח ואתוודה על כל חטאותי: על חטא שחטאתי בשומי את כל לבי לתקן את המוסר בקהלתי, להשרות רוח חן וחסד ומוסר וטהרת הצניעות באהלי יעקב, ועל חטא שחטאתי לחזק את התורה ואת המצוה בכל מיני חיזוק וליפותן בכל מיני יפוי לא ברעש ואש, כי אם בקול דממה דקה; על חטא שחטאתי להשרות בבתי־העם ובבית־הספר רוח יהדות ברה ותמימה וטהורה, ועל חטא שחטאתי להשתדל להוציא את עדתי שעמדתי בראשה מידי השם הרע שיצא לה בשכנותיה, בתקני בה תקונים טובים, ועל כולם על חטאים שאני חייב ברוממי בעיני עדתי את כבוד הנדיב שליט"א. ואולי צפה מר שייד, כי עתיד הוא להתמעט מכבודו בהתפרסם לעם, כי הטובות תבואנה להם מיד הנדיב בכבודו ובעצמו ולא מיד אחר. כי זה הוא דרך אדון זה לתלות כל הטובה בעצמו ואת הקלקלה באיש הרם, שכל בית ישראל חייבים בכבודו. ומעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, כי פעם אחת ראיתי נערה כבת תשע, בת אחת הנשים הצדקניות, שבזכותן עתידין להגאל, מצחקת עם הנערות ונוהמת לחברותיה: כך עושה הנדיב בשעת כעסו. “מה היה לך, שובבה, – קראתי לה, – אם תוסיפי עשות כזאת וגורשת מבית־הספר”. – “היש בזה עוון? הלא מפי אדוני שייד אני יודעת זאת, הוא נוהם ככה באזני אמי מדי בואו לבקר אותה, והוא אומר, כי הנדיב עושה כך, ואלמוד גם אני לנהום כמוהו, ומה בכך”. גם האב והאם הצדיקו את בתם ויאמרו, כי מר שייד איש עלז וטוב לב הוא וכן יעשה לשמח את נפשם, כי מחקה הוא את קול הנדיב בשעת כעסו.

עוד חטא גדול חטאתי, כי שמתי בלב התלמידים, אשר רוח ולב להם, אהבה גדולה לתורתנו ולעמנו ולארצנו, וכל עמלי היה לבכר את רוח תורת אלהינו על פני התרבות הצרפתית ואם אמנם חטא הוא, אל תנקני ה' אלהי ממנו, כי חטאים כאלה אוסיף לחטוא כל עוד אשר לא תקח את נשמתי ממני.

שבתי הביתה, ולמר בן־שמעול נגלה, כי נשמע הדבר בין החיים, כי משתדל מר שייד להדיחני. ויכחיש הכחשה גמורה את הדבר המתפרש מכל דרכי האדמיניסטראציון ואת מחשבת מר שייד הניכרת מתוך כל מעשיו. ויהי מקץ ימים אחדים ואני והרופא ומר סלמו, משנה לאדמיניסטראטור, שבים מברית־מילה, ויבוא הרופא בדברים עם סלמו לאמור: מתי החלו פקודות מר שייד על דבר פיטורי הרב, ויאמר: מחודש אויגוסט. בעת ההיא הודיע מר בן־שמעול אותי את השיחה על־דבר המחול ויאמר בלבו, כי יענש עונש קטן, והנה פקודה באה לפטרו, ותצר למר בן־שמעול מאד בהעשות לו יותר על כוונתו. כי ראה, כי ממנו יצא דבר שבידו להרעיש עליו את העולם ומר שייד ירחץ בנקיון וישמוט את הקולר מצוארו על צואר בן־שמעול. ויחל מר בן־שמעול להפוך בזכות הרב, כי אין סבה מספקת לפטרו, ואם כלה ממנו הדבר לעשותו, ישלח מכתב פטורים לידו ממש. לזאת לא נעתר מר שייד. אך לא חדל מן העת מנגוש במר בן־שמעול למצוא לי עלילה לפטרני.

מתוך דברי מר סלמו התבאר לי, כי כל מעללי שני המחרחרים מתכוונים להביאני לידי נסיון, לתגרה, לקטטה, למחלוקת, למען התגולל עלי, וברוך ה' הנותן כח לאיש רך כמוני לעמוד בנסיון קשה כזה כנגד שני אנשים כאלה, שכל המכשירים כשרים להם.

העת ההיא היתה עת תחילת הקץ. לנערה בת אחד הקולוניסטים עמדה זכותה וזכות נשים צדקניות שבמשפחתה לעורר עליה רחמי מר שייד לאספה אל בית־היתומים אשר להנדיב שליט"א, אך בעוונותינו הרבים הזדקר שטן במעשי ידיו ואבן יקרה זו שמתחוטטת על בעליה הוכתה בחטטין שבראשה. ותשולח אל בית־החולים ותתרפא שם שתי שנים. ויהי מקץ שנתים, ותאסף הנערה מצרעתה, ותשב אל בית־היתומים, ותשב שתי שנים אחרות (את הספור הנחמד ספר מר שייד במו פיו לי ולרי“מ פינס ולרי”מ סאלאמאן בשנת תרמ"ח בבואנו זכרונה לעשות שלום בין הכתות המתקוטטות). הנערה שולחה מפאריז עם מר שייד ללמד את נערות זכרון־יעקב מעשה רוקם בזהב ובמשי. כטוב לב מר שייד בלכתו עמה בספינה, הסמיך אותה למורה שפת צרפת לכל הנערות. ובדרוך רגלה על אדמת זכרון־יעקב, בא מלאך ולמדה לשון־קודש ותהי לדרקטורית לכל הנערות לכל למודיהן, בעיני היה טוב הדבר הזה, כי חשבתי: הפסד ידיעת הלשון כנגד שבר מוסר בית־הספר, בהיות הנערות נפרדות מן הנערים, כי עד העת ההיא היו מעורבין, לבד מן הכתה הראשונה שאני למדתי בה.

בתוך כך בא מר שייד. ויהי בלילה וכל הקהל נאספים בבית אחד הקולוניסטים לסיום ספר־תורה, ויפן אלי ויאמר: “לא טובה השמועה העוברת במכתבי־העתים העברים ברוסיה, כי יושבי זכרון יעקב יחללו את השבת, ובמי תלוי קולר זה? הלא בך, אדוני, כי אתה הרב ולך יש לתקן דבר זה”. את תכלית המאמר הזה הפתוח מכל צדדיו הבינותי, כי בפיו הוא מתקדש עם קדושים להעיר אזני אל קדושת חובתי, ובלבו הוא מתכוון כוונה אחרת, להטיל עלי נדנוד של חשד, כי אולי אני הכותב, למען עורר עלי איבת אנשי המקום, אף כי הוא ידע את החשש הגדול והנאמן שאני חושש לכבוד עדתי. אך אני תפשתי את המשמע הראשון, ואען לו: “האמנם ניתנו לי מכשירים ודי תוקף לעצור בעד דבר כזה, אילו היה בו ממש? והשנית, אילו ניתן לי תוקף, גם אז לא השתמשתי בו. די לי המכשירים שאני משמש בהם, לדון ולהורות, לעורר את לב העם לאהבה את התורה והמצוה. ולהתגנב ולארוב לאיש־איש לראות מה הוא עושה בחדרי־חדריו, לא לכבוד ולא לתועלת היא לתורתנו. השלישית, רואה אני ברוך־השם לשמחת לבי, כי באחוזת זכרון־יעקב גם ביתר האחוזות, היהדות הולכת הלוך וחזוק, ובכן, למה לנו לבקר מומים אשר ידעתי בהם, כי ברוח פי נרגן נוצרו”? וירא כי לא יכול לי, ויגע בכף יריכי כגבור משכיל ויאמר: “התאמין לי, אדוני, כי בתוך ששים קולוניסטים בני רומיניה לא חילל איש פה את השבת, בלתי אם יהודי רוסי אחד היה פה מחלל שבתות ואגרשהו”. מאמר זה מלא עצה הוא, עצה הכתובה בין הכתובים (אסתר ג' ו').

עוד הפעם היינו מסובים וכל הקהל סביבותינו ויאמר לי: התאמין, כי ארבע הידות מרבבות יהודים באי רוסיה אשר בצרפת שרויים עם נשיהם בלא חופה וקידושין, רק החמישית מהם נשואים כדת, וכמעט כולם גנבים ורמאים.

בשבת ערב שבועות נקראנו לבוא לבר־מצוה ונשיח על־דבר עלילת הדם של דמשק. ואומר, כי שנאת היהודים של הקתולים יושבי ארץ הקדם קשה היא משל קתולי אירופה, כן הדבר, אדוני, גם הגרמנים הבאים יהפכו לפראים ברברים מסוכנים, וזה לי האות, כי גם הם אוסרים את המחול, באמרם, כי הארץ מוקדשת בקדושה יתירה⁵.

בכל המהלומות הגסות והעקיצות הדקות שחלק לי מכבודו, לא חדל ממני גם את דבשו. ויתן לי עוד הפעם את חבוריו בכתובת מיוחדת לי לזכרון אהבת אמת, ויתן לי רשות ללכת לשני שבועות יפו וירושלימה, להקביל פני גיסי הנכבד ר"ל דודזאהן ועוד נכבדים ממיודעי אשר באו בתוך אורחת חובבי ציון.

הלכתי ואשוב עוד לפני מועד הימים, והנה הפכה ומהפכה. אחד המורים בא אלי ומודיע אותי, כי כמעט יצא יצאתי אני ירושלימה, ומר שייד חיפתה, והנה מר בן־שמעול בא ומקהיל את המורים ומכריז את הנערה קויפמאן לדירקטורית כוללת, גם על המורים כולם, גם על התלמידים הזכרים וגם על למודי התורה. עוד זה מדבר וראשי תלמידי הכת העליונה באים ודמעה על לחייהם, כי פרץ פרצה הנערה קויפמאן אל חדר הכת הראשונה ותחתוף מלפניהם את הספרים אשר הטלתי עליהם ללמוד כל ימי היותי בדרך, ותאמר להם, כי היא המושלת בכל, גם ביעבץ מורם. ויהיה באמרם לה, כי הרבה חייבים המה למר יעבץ, ואם יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יקבלו עליהם מרות אחרת, בלתי אם יפטור אותם מר יעבץ, אז ישמעו בקול אחרים, אך לא בקולה, כי התורה אשר הורם מר יעבץ תצוה היא לדבר להנשים באמירה רכה ולהזהר באונתן יותר מאונאות גבר ולכבדן מאד אך גם להנזר מהן מקרבה יתירה, כי זאת היא כל יסוד תורתנו ותרבותנו. ותמלא את פיה גדופים וחרפות עלי ותשלח ידה לקרוע הפרוגרמה שלי מעל הקיר, ויקומו הנערים ויאמרו לה: “השמרי לנפשך מנגוע בדבר אשר קודש הוא לנו”. ותרץ אל בית האדנמיניסטראציון ויקרא התלמיד הראשון אל מר בן־שמעול והנער מהיר בלשון צרפת ויקנא לי קנאה גדולה ויאמר, כי מי ישמע להמיר את התורה, אשר למדו מפי יעבץ בתורת אחת הנערות? וירא מר בן־שמעול, כי בדברים לא יוכל לו וישלחהו מביתו. ויקומו כל התלמידים בני הכת הראשונה ויעזבו את בית־הספר.

כה ספרו לי הנערים ביום בואי, ביום היותי טרוד בהכנסת האורחים הנכבדים, ארבעה מיקירי חובבי ציון, שגיסי הנכבד ר"ל דודזהאן אחד מהם. ובכן חכיתי עד עת צאתם ואבוא אל מר בן־שמעול ואשאלהו: מה אני ומה טיבי ומה נעשה בדיני, ויענני, כי הנערה קויפמאן היא הדירקטורית, וכי יש גם לי לסור אל משמעתה. ואומר: איך אפשר דבר זה למסור את למודי ישראל הצריכים ללמוד מרובה ביד נערה אשר מארבע שנות למודה עברו לה שתי שנים בבית החולים, לפי עדות מר שייד אשר העיד לפני זה שנתים. והשנית, אם לא רב, אם רק עבד אנכי, גם בעבדים אמרו חכמי ישראל: לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה. מר שייד הטיל עלי אחריות כתבי העתים המתרעמים על חלול שבת בצנעה, אשר באמת אין אני אחראי לדברים שאדם עושה בחדרי־חדרים. ולעומת זה חייב אני למחות מחאה גמורה ביד האומרים להשליט אשה על בית־הספר, כי דין מפורש הוא גם בהלכות מוסר הצניעות (אהע“ז כ”ב, כ'), גם בהלכות בית־הספר (יו“ד הלכ' ת”ת רמ“א כ”א) לא תלמד אשה סופרים. אם אני נכנס לבית־ספר זה, כל עוד אשר הנערה לראשה עליו, מועל אני בפקודתי אשר הפקדתי להורות בשם התורה. ויענני, כי צדקתי, כי אולי אמת הדבר, שדבר זה פוגע בכבודך, אך אני לא אוכל לעשות דבר עד בוא האדון שייד.

חכיתי עד בוא מר שייד, ויחל להמתיק לשונו עמי, כי למעני הוא עושה זאת ומבקש את הדירקטורית, כי אל חדרי לא תבוא, אך לעומת זה חייב אני לסור למשמעתה, ולבטל סדר הלמודים שסדרתי אני מפני סדר הלמודים שלה. החתום ביד בית־דין של שלשה, הלא המה הנדיב שליט“א, הרב הגדול ר' צדוק כהן והשר מיכאל נ”י. אם כן הדבר, עניתי לו, תצווני פקודתי לבקש את אדוני לעכב את הדבר עד האירי את עיני נכבדי עולם אלה, כי נתעלמה מהם הלכה נכבדה מאד, שאין מעמידין אשה על בית־ספר שהמורים והתלמידים גברים הם. וישב לי, כי אין הנדיב שליט“א חושש להלכות כאלה. ואומר: אין ספק, כי איש הנחשב בעיני כל ישראל למגן ומושיע, הוא ירגיש רוח המוסר הגנוזה בהלכה זו, אשר כל עמי הנכרים נוהגים על־פיה. ויקצוף ויאמר: אין הנדיב חפץ ביהודיך הרוסים החושבים אותו למגן ולמושיע. ואם תקניטני, הנני נשבע לך, כי הנני שולח טלגראמה ומביא פה עשרים נערות ואת כל הפקידים הגברים שבבית־הספר אסיר ממשמרותם. ואען: לא אאמין כי תנהיג פה עבודת וונוס בארץ הנביאים. ויוסף לקצוף עלי קצף, כי שמע, כי קורא אני לבת קויפמאן שלא בפניה נערה ואינני קורא לה מרת, כי הלא דירקטורית היא. ומה הדבר אשר אמרתי לבן־שמעול, כי התרפאה בבית־החולים שנתים מן החטטין? היתה תרעומתו השנית. חלילה, אני לא הזכרתי למר בן־שמעול שם זה, כי אם חולי סתם, וגם זאת לא דברתי על מנת לגדפה, כי אם לחזק את דברי שאלתי. ודבר החטטין הלא אתה ספרת לי במו פיך זה שנתים, באזני ובאזני ה”ה פינס וסאלאמאן, בהתאוננך על אביה כפוי הטובה, אשר שת ידו עם הקושרים. ואני מה כי תלין עלי? – ואם כן, היתה התרעומת השלישית, מדוע זה הטחת דברים על הקולוניסטים אתמול באזני מר בן־שמעול, כי מחללי שבת המה? – העל הקולוניסטים הטחתי דברים? אדרבא, הלא התאוננתי באזני מר בן־שמעול, כי כמתגולל עלי באת אתה לטפול עלי חטאות אשר לא היו ולא נבראו, ואם גם היה בהן ממש חס־וחלילה, אין אני חייב באחריותן. וימהר ויען: אם כן, נעניתי לך בדבר הזה (פארדאן בלע"ז), אך מדוע זה תלמד את התלמידים דברי הימים לבני ישראל? הלמלומדים אתה אומר לעשותם? – התרעם עלי. – את דברי הימים אשר אני מלמדם, כוונתי לכל כת לפי השיעור הניתן להם ללמוד זה בבתי־ספר קטנים בארצות אירופה, ובזה לא יהיו למלומדים. אך אם אחשוך מהם למוד והרעותי לרוחם רעה גדולה, כי יהיה ישראל נופל בעיניהם מכל עם, כי דברי ימי עולם בשפת צרפת וברוח צרפת הלא ילמדו. – אך דברי הימים לבני ישראל יעשה אותם לעזי פנים. – “העזות הבאה מדברי ימי אבותינו הקדושים והתמימים לא תזיק לנו, כי מעולם לא היו גדולינו עזי פנים. – ומדוע תרבה ללמד תלמידיך דינים? – אני לא ארבה ללמד אותם דינים, כי אם מסדר אני רק את עיקרי הדינים הצריכים לכל אדם פשוט בגוף לשונם שבמשנה, בברייתא וברמב”ם, למען הכנס בתלמידים מרוח חכמי התלמוד ומדרכם בעצם סגנונם השנון והנמרץ, ואחר כן אני מסדר בקיצור ובסדרי שרטוטין (טאבעלאריש) את מעט הדינים הצריכים להם כדי סקור אותם עין התלמידים בסקירה אחת. ובכלל אני משתדל לתת לפני התלמידים ספרים שסדורם טוב ויפה פן יאמרו הנערים הלומדים לאפונטין הרבה ועברית מעט, כי נופלים חלילה חכמי עם קדשנו מחכמי הגויים. – והלא זה הוא רצון הנדיב שליט“א, והרב הגדול ר' צדוק הכהן והשר מיכאל נ”י, אשר בטלו פרוגראמה שלך והמה חתמו בעצם כתב־ידם על פרוגראמה שלה וישימוה לדירקטורית. – מאד יפלא בעיני על שלשת האיתנים, כי דנוני לכף חובה שלא בפני, ובכן אערכה נא להרב הכהן והשר מיכאל מכתבים ושאלתים, איפה ראו את הפרוגראם שלי ומה עול מצאו בו, ואותך, אדוני, אבקש למסור את המכתב אשר אציע בו את איסור היות מורה נקבה בבית־ספר למורים ולתלמידים זכרים, ובטח בי, כי אציע זאת בכבוד גדול ומבלי פגוע בשום איש, כי אם במכתב של חובה. – דבר זה לא ערב מאד על אוזן מר שייד, ויאמר: אולי רוצה אתה להפטר ממשמרתך? – ואשיבהו: איך יעלה על לבך דבר כזה, כי אפרוק מעל צוארי אל עול העבודה, אשר לכבוד ולתפארת היא לי, גם הימים האלה אשר לא אוכל לבוא אל בית הספר לבלתי בגוד בכהונתי לשנים יחשבו לי. אך מה אעשה, לא אוכל היות מחמיר לאחרים ומקיל לעצמי. – ובכן, אמר מר שייד, אכתוב אני את כל הדבר הזה לנדיב במכתב אופיציאלי. ואני ידעתי, גם אם אמסור מכתב לידי מר שייד לא ימסרהו ובכן לא הוספתי עוד דבר בדבר הזה. אך באתי הביתה ערכתי מכתב לנדיב שליט"א, להרב צדוק כהן, רק מכתב של חובת פקודתי בדבר הדירקטורית, ובדבר הפרוגראם ובדברים הנוגעים בי לא נגעתי אפילו כמלוא שערה, אך באזני השר מיכאל, אשר גם לו כתבתי, גליתי מעט מהרבה מכל הנעשה בי. אך עד היום לא נודע לי אם באו מכתבי לשלום או אסון קרה אותם בדרך.

מקץ ששה־עשר יום בערב שבת ט' תמוז נמסר לי מכתב זה, ככתבו וכלשונו:

Zicron Jacob d. 27^th Juni, 1890.

בליל שבת ברכני בבית־הכנסת ויחבק ידי כתמול־שלשום. וביום הראשון בבוקר בקרתי אותו ואשאלהו, אולי יש לו להוסיף דברים שבעל־פה על דברים שבכתב, כי כתוב “פאן דיעזער קאלאניע”, אולי נשמע מזה: זאת ולא אחרת. ויענני: מאומה אין לי להוסיף, בלתי אם כי תקים את הדבר שכתבתי, כי תפנה את הבית.

ואנשים באו אלי מזקני הקולוניסטים לאמר: "מדוע ככה עשית לנו להתפטר ממשרתך? הלא מר שייד אומר בפה מלא, כי טוב אתה בעיניו מאד והוא לא פטר אותך? לא ידעתי מה אשיב להם. האגיד להם, כי כדבריהם כן הוא, כי אני תבעתי גט? חלילה לי להציל כבודי בדברי כזב. שסעתי אותם בדברים נשמעים לכאן ולכאן, למען הנצל גם מהשקר גם מן החרפה.

ביום ג' י“ג תמוז תר”ן עזבתי את המקום אשר בו עברו כל אלה על ראשי ואעל ירושלימה.

ביפו מצאתי את הרופא הנכבד ד“ר מאזי נ”י הבקי היטב. ויבקש ממני להראות לו ספר כריתותי. ויתבונן בו ויקרא: הלא גט פסול הוא, גט מאוחר, כי לי הגיד מר שייד ביום ב' תמוז כ' יוני בראשון־לציון, כי ברגע ההיא קבל דפשה מן הנדיב שליט“א לפטור את יעבץ ובמכתב זה הכתוב ט' תמוז כ”ז יוני נכתב ברגע זו קבלתי דפשה. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? וקשיא דמר שייד אדמר שייד? קשיא!

“זה הוא קץ הפלאות אשר הפליא עמי האדון שייד זה כעשרים חודש”, חתמתי את מכתבי האחרון לשר מיכאל נ"י. “כל הזמן ההוא היה שלשלת של יסורים, בזיונות וכל מיני מועקה. ואין אני פורט פה אף אחד מאלף, כי לא לכבוד הוא לספר לי את כל הנבלות אשר עוללו לי. ועל הדברים שכתבתי הנני מוכן להשבע בנקיטת חפץ ולעמוד לדין אם יזמינוני לזה”.

“נושא אני את כפי השמימה ומעיד עלי את מי ששכן את שמו במקום הזה, כי מרגיש אני בעומק לבי, כי חטאותי בעיני האדון שייד אלה הן: כי כבדתי את מגיננו האדיר בלב שלם, וכי חבבתי אותו בכל מיני חבה בעדה ובבית־הספר; כי אהבתי ליישוב ארצנו היא אהבה עמוקה ותמימה, אשר לא תמכר בכסף ובחלקות; כי אהבתי את תורת ה' ומצוותיו וכי יפיתי אותן בדרשות מסודרות בטוב טעם לבלתי היותן לצחוק בעיני פוחזים נמהרי לב הרוצים בגנותן, וכי השרשתי בלב התלמידים בעלי כשרון אהבה עזה לעמנו ולארץ אבותינו, לתורתנו ולמצוותינו אהבה שאין בה דופי; ועל כולם, כי אהבתי את הצניעות בכל לבי ואת הפריצות שנאתי. אלה הן חטאותי, ויהי רצון, כי חטאותי אלה תזכרנה לי ליום אחרון ולעולם הבא”.

בתקותי, שלא תשלוטנה במכתבי זה עינים שאינן הגונות, הנני ידיד נעוריך, אוהבך ומוקירך.

זאב יעבץ

ג.

ב“ה, ירושלים, י”ב אלול תרנ"ה.

שלום מעיר שלום להרב החכם הגדול העושה את חכמתו מעז לתורת אלהיו ולכבוד עמו, שמו הוא תהלתו הד"ר רבי אברהם אליהו הרכבי, יברכהו ה' מציון!

במכתב הראשון טרם ידעתי מה יהיה משפט אדוני על ח“א מספרי “תולדות ישראל” שהתכבדתי לשלוח לו, בידי גיסי הנכבד רי”פ נ“י מראזאנאי, היו דברי מעטים, אך עתה בשלוח לי גיסי נ”י את התשובה אשר השיב לו אדוני על מכתבו שבא עם הספר, אף כי מתוכה לא ראיתי בלתי אם את ראשית משפטו הנה מספקת לי גם הראשית הזאת להרהיבני עז לדבר אני מצדי באזניך, איש גדול וחכם, דבר על אודות הספר הזה.

הן ידעתי גם ידעתי אדוני, כי אתה הגדול בכל חכמי הבקורת הנאמנה המתונה והמדוקדקת בזמננו וגם צביון נעלם – פערהיימליכטע טעדענץ – שכמה בעלי ספרים יכונו וישתדלו לכסות אותו מעיני מרבית הקהל, לא יכחד משופט צופה נסתרות כמוך, ואף כי ספרי שכל עצמו לא בא אלא לפרסם את צביונו גלוי ומפורש לכל העם כי בסקירה ראשונה תסקרהו לכל פרטיו. אך לעומת זה הנני לבאר לך את שטתי בדבר כלכלת הספר אשר בה הלכתי בדרך לבדי. הנה חכמי העמים, וחכמי אחינו באשכנז בתוכם, חשבו את ספרות המקרא כקפילה ומונחת בחיקם ובבואם להוציא ממנה את היסוד ההיסתורי לשם כתיבת ספר דברי הימים שלם לישראל, או לפרק אחד מפרקיו, העיפו את עיניהם במקרא, למען קחת רק את החומר לבדו לציר בו צורת דברי הימים, אך התבנית אשר על פיה יצרו את צורותיהם היתה ספרות העמים העתיקה, אשר באמת לא נותרו ממנה, כי אם אך שברים דקים, אשר מרביתם לא יצליחו לבקרת המקרא מאומה, באשר אינם מתלכדים בקשרי פרקיהם עם ספרות הקדושה ההסתורית שלנו, בהיות חוליותיהם נשברות ונפרדות ואין להם במה להתפס. ורק מעט מזער יהיו שברי לוחות של מצבות העמים הקדמונים ראוים למלואים כל שהם בדברי ימינו, על־כן יש אשר דנו סופרי דברי ימי העמים האלה את העיקר הקבוע של פי דמיון תועה, אשר גם טפל עראי איננו ויסלפו מאד את דברי ימינו עד כי יש אשר בטלו את האמת המלאה והבריאה מפני חזון שוא נתעה. ותבנית אחרת לציר על פיה את ההסתוריה הישראלית היתה להם ספרות בקורת המקרא העיקרית מימי שפינוצה ומימי ריכרד סימון, עד כמה קלקלה דרך הבקורת הזאת! אשר לדעתי אין ספק בה, כי לא בקורת לשמה היתה כי כונת שפינוצה היתה למעט את כבוד התורה משנאתו את תופסיה אשר התגרו בו וכונת ריכרד סימון הקתולי היתה מאהבתו את הספרים הנעלים בעיניו, אשר הבקורת ההולנדית החלה בעת ההיא, לפרוץ בם פרצות ולפצל פצלות, והוא, יען כי נלאה לקומם את שלו, שלח ידו להרוס את שלנו, למען לא תגדל תפארתנו עליו. כל עין חדה ובוחנת תראה, כי למרבית בקורת זאת אין רגלים, ואין לעולם ממנה אלא חדושה. בכל זאת היה כח רב באהבת החדוש הזה בדורותינו; ככל אשר גדל כח אהבת הפלפול בימינו להטות אחריו את לב בעלי הכשרון, ואנשים רבים מקרבנו אשר אמונה בדברי סופרי המקרא הקדושים כשחוק נחשבה בעיניהם, האמינו אמונה שלמה ואדוקה בדברי מבקרי המקרא. תולדות האמונה היתרה הזאת לעינינו, לאמר לדעת את דברי הימים בקרבנו, הן הנה שלשת החלקים הראשונים לדברי הימים של גרץ.

על כן שמתי אני את פני לבקר את דברי ימינו מתוכם וממקורם, לאמר לבקר את דברי ימי בית ראשון עד ימי היונים מתוך כה“ק ולברר דברי הימים הבאים אחריהם מתוך ספרות עמנו הפנימית. הקבלת כתבי הקדש איש אל רעהו בדיוק נמרץ היתה ראש עבודתי, וכמה פעמים עברו עלי ימים בכון אחד (פאראלעלע) של פסוק אחד מדברי נביאים או מזמורי תהלים אל פסוק אחד שבשמואל או במלכים ודה”י! ובהיותי עסוק בבקורת חריפה של כה“ק לעומקה, הוסיף לי הדבר להתברר מיום אל יום עד כמה רעועים הם מרבית דברי מבקרי המקרא ועד כמה מעידים על עצמם, עדות שאין להרהר אחריה. הפסוקים עצמם בהעמיקנו בם ובכוננו אותם אל שאר פסוקים לישב או לפרק, ככל אשר כונו בעלי התוספות את הלכות התלמוד הנראות שונות ותצא להם הבקורת המדויקת. בדרך הזאת אשר הלכתי גלה ה' עיני להביט נפלאות מתורתו, כי בכל מקום אשר רבותינו בעלי התלמוד והמדרש מדברים על דברי ימינו דברים לשמם, לא לשם אגדה ומוסר, נמצא דברי בקורת קולעת ונמרצת מאד, אשר דברי מבקרי חול בטלים כנגדם. ועל כן נבדלתי אני מקהל הסופרים בהתיחדי בדבר הזה, לשים את כל עיני ולבי רק פנימה ולשית את ספרותנו למקור ולמצרף לדברי ימנו ודברי סופרי־נכר העתיקים והחדשים לא היו לי רק למלואים. ובכן אני מבקש אותך, אדוני החכם, להתבונן על הדרך הפנימית הזאת – אינטענזיווע ריכטונג – אשר דרכתי בה. כי מי כמוך מבין דבר כזה? אקוה אדוני, כי תכיר, כי דרכי זאת לא השיבה את ידי מבקורת חריפה ומדוקדקת, ונהפוך הוא כי היא היא הציקתני ותמריצני לזאת במקום הראוי. ואי”ה מתוך דברי ח“ב, אשר אקוה, כי יצא לאור בחורף הבא, תראה, עד כמה צלחה בידי להראות את עמק דעת רבותינו ז”ל בבינת דברי הימים. אך איש גדול כמוך יכיר זאת גם מתוך ח"א…

למכתבו אשר ישמיעני משפט אמת נכספתי מאד, והנני אוהב שמך בכל לב ומעריץ את פעלך ומחבב את דרכך המברכך בשנה טובה ובחיים טובים של אהבת תורה ויראת שמים כאשר עם לבבך ועם לבבי אני.

זאב יעבץ

אולי יש ביכלתך אדוני, לשלוח לנו רשימה מכל שירי הספרדים ופיטני הקדם, שבאו בדפוס, כי רבים הם פה השירים הכתובים לבני הקדם בכלל בקדש ובחול, אך אין אנו יודעים אם כדאי להטפל בהעתקתם ובפרסומם.

ד.

ב“ה. ירושלים, י”ט אדר ב' תרנ"ד

גיסי יקירי, מר ירוחם פישיל פינס!

את מכתבך היקר קראתי בשום לב, ותאניתך שאתה מתאונן באזני מה נעשה לאנשים הקוראים אחרי מלא כי קלריקלי אני, הנני משיב לך כי אי אפשר לאנשים האלה לדבר כזאת אלא אם דעתם קצרה ומשובשת, או יודעים הם את האמת כהויתה בלבם, ובפיהם יאמרו את ההפך הגמור ממנה.

אם תחזור על כל מאמרי וספרי מן הקצה אל הקצה ומצאת כי הדבר אשר אני מחבב על קהל עמי למעשה הוא: כלכלת דרכם על פי המוסר הישראלי והמדע האירופי, לאמר על פי חכמת הטבע והעולם לאמתה בנכיון כל שטה נמהרה של מאטעריאליסמוס גס מעבר מזה וספיריטואליסמוס פורח באויר מעבר מזה, החנוך הטוב והמסודר המתוכן לפי עקרי כשרונותיה ומדותיה של אומתנו; זכוך הטעם בהגיוניהם ורגשותיהם וחזוק הסדר בכל דרכיהם ומעשיהם; פרישות מן התגרנות והסרסור וחזרה בתשובה שלמה אל אומנות אבותינו לאמר אל המלאכה ואל עבודת האדמה, והמקצועות שבחקרי דתנו ואומתנו.

תראני תמיד נושא ונותן בנחת ומכלכל את דברי לא ח"ו בדברי קנטור קטטה וגדופים – כי אם בבקורת נוחה ומתונה אשר לא תפגע בכבוד איש, ואם לא ישרו עצם דעותי בעיני החולקים עלי, צר לי מאד.

הן לא כבוד לו לאיש לבטל את רצונו מפני רצון אחרים ושבח הוא לו בעשותו זאת, אך גנאי ועון פלילי וזלזול כבוד הנפש הנבראה בצלם אלהים הוא לאדם למכור את דעותיו או לבטל אותן על לא דבר כי אם למען עשות נחת־רוח לאחרים. ואיך יאמר קלריקלי לאיש המברר את דעותיו בנחת ובסדר נכון להוכיח את אמתתם במתינות ולקבל את האמת ממי שאמרו.

ואם יקראו החולקים לדברם שבמעשה שפרשתי זה מעט ושאני משחר אותם “קלירקליות”, אמור להם כי זאת היא כל כבודי וחלקי בחיים וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוני ממנה, ורואה אני כי גדולי הסופרים אשר נאמנים הם לעמם הם, קרובים או כמעט שוים בדעותיהם לדעותי. ועל דבר זה אעידה לך שני עדים נכבדים אשר בקצת פרטים נבדלים הם ממני ובקצתם אולי נבדלים הם גם איש מאחיו, אך בדבר אחד שהוא העיקר שהכל תלוי בו, לאמור ברוממות רוח ישראל וקדושתו שלשתנו שוים. הסופר הנכבד מר לילינבוים במאמרו בלוח “אחיאסף” והסופר הנכבד טבאק במאמרו “ברוח העברי” בהמליץ דרשו גם הם בשבח הדברים שאני דורש תמיד וכמעט טעמתי בם טעם חקרי לבי…

והנני גיסך אוהבך בכל לב ומברכך מציון.

זאב יעבץ

ה.

כ"ח אדר ב' ירושלים

שלום לך גיסי, מר ירוחם פישל פינס!

– השטה האומרת לנתק את החוט העתיק בין קדב"ה ואורייתא ובין ישראל ואשר רוח ישראל זרה לרוחה מאד, כל מכשיר כשר לה לרדוף באף את כל איש אשר יזיד להרהר בלבו כי דעת אלהים אמת בטהרתה ומשמרת תורתנו הברה והטהורה ודברי נביאינו ורבותינו הם המה מקור חיי רוחנו ובשרנו, הם המה נשמת אפינו וצור לבבנו, והעלות אלה ממנו ואבלנו ונבלנו. ועלינו בתהו ואבדנו. וכל הישוב אינו אלא בסיס ומשגב לקדשים הנעלמים האלה.

את עון הדעות האלה אשר אינני מכחיד תחת לשוני מבלי קרוא לריב על אלה המחליטים את ההפך, יפקדו עלי קהל אנשים אשר אין שיטתי עולה יפה בחשבונם ואחרי אשר נסו להפיל אור פני להשפיל כבודי ולהבאיש ריחי ולא עלתה בידם, רמזו לבעלי בריתם להעביר קול על ספרי כי קלריקלים הם, כי מוליכים הם לקאנאסא, כי אומרים הם להשיב את ימי החשך ולגדף אותי בחוצפה רבה, ב“הויזפריינד”, בחוצפה שלא היתה כמוה.

ואתה, ידידי, אומר כי אצא על במת הסופרים לברר את דעותי בקהל למען ישובו מאחרי.

שא נא לי, גיסי היקר, אם אומר לך כי הפעם לא צדקת בדבריך. הבגלל כי אין דעותי מבוררות לא ימצאו חן בעיני אנשים ממין ידוע? הלא מבוררות ועומדות הן ומתורגמות מאליהן כמעט מכל דף ודף שבספרי ובמאמרי ובירורן זה הלא הוא כקוץ בעיניהם. ומה תסכון לי עוד תוספת בירור? אין זאת, ידידי, כי אם לברר את הדבר בכללו יעצת לי, לאמר – לבקר את הדבר גלוי באזני הקהל; היאמר קלריקלי ומוליך לקאנאסא לסופר אשר זה כל חפצו בחיים להוכיח לקהל עמו כי תורתנו היא מקור הצדק והמוסר והחרות אשר לא תבכר איש על פני רעהו ואומה על פני חברתה, אשר האדם באשר הוא אדם הוא ראש קדשיה ומחמדיה מבלי הבט מי הוא ובן מי הוא ומה מחשבותיו כי אם מה מעשיו, “וכי אין אדם נדון אלא על פי מעשיו ושל אותה שעה”; היאמר קלריקלי, מוליך לקאנאסא ומשיב את ימי החשך ומחדש את חשכת ימי הבינים וכו' וכו' לסופר הטורח כל ימיו להסביר את העם כי כל החדושים הטובים שחדשו באמת חכמי ארופא במאת שנים האחרונות בחיי הגוף בחיי המשפחה ובחיי המדינה, תולדות נאמנות הן לתרבותנו העתיקה לאמר לתורתנו אשר שלום האדם ברוחו, בגופו, ובמשפחתו ובארצו היה מבחר מאוייה; או היאמר משיב חשכת ימי הבינים לסופר אשר הקדיש את כל כחו ורוחו לשום סדרים בחנוך בני הנעורים והטף ולהשרות עליו רוח חן ולעורר את העם לעזוב מעט מעט את חיי הסרסור והתגרנות וליחד את לבם לחיי המלאכה המכבדת את בעליה ועוד יותר לעבודת האדמה אשר היא משאת נפשי?

אם כזאת, גיסי היקר, יעצת לי, טובה עצתך בעצמה ובעקרה, כי אין טוב לאדם כי אם להוציא משפטו לאור. אך אני למי אדבר דברי? האל החכמים אשר אינם רחוקים בדעותיהם הרבה מדעותי, הלא אינם צריכים לדברי, כי יכירו מתוך ספרי ומתוך דברי הדוברים עליהם עתק את הדבר כהויתו ולהוציא לאמת משפט. ואם אל האנשים הרחוקים ממני בדעותיהם לפרטיהם אך האנשים ישרים הם, אדבר את דברי, אדמה כי גם זה לא לצורך הוא. ובכן לא נותר לי לברר את דברי כי אם אל סופרי השנים האחרונות. אם אעשה זאת אהיה בעיני כפלוני הפתי התמים האומר להוכיח בראיות ברורות לאנטיסמיטים כי באמת אין בני ישראל צריכים ח"ו לדמי אדם.

לאיש כזה אומר: שוטה שבעולם! וכי תעלה על דעתך שראשי האנטיסמיטים אינם יודעים כי העלילה הנוראה והנבלה הזאת שקר גמור ומגונה הוא? יודעים הם את הדבר כמוך אלא שדבת הבליעל הזאת מכשיר נאמן ובדוק הוא לעקור את ישראל זעום נפשם מן העולם. אף אני אומר כן, יודעים הם האנשים הידועים וסופריהם וחזניהם ותגרניהם כי נקיה ספרותי מכל בוקי סריקי שהם תולים בה, אלא שהדבה והשקר הם בעיניהם המכשירים הבדוקים והמנוסים לעקור את רוח ישראל מספרותנו החדשה, ומה אועיל להם בתוכחתי וריבות שפתי. על כן פניתי אל לבי מכל התעלולים האלה ואיחד את לבי אל תמצית עבודת רוחי ואל מבחר מלאכתי זה עשרים ושלש שנים. אל ספרי “תולדות ישראל” הגדול, אשר אקוה כי הוא ינשני את כל עמלי, אקוה לד' כי בו בטח לבי ויעזרני פעמים אין מספר וגם לעת כזאת לא יטשני. ובעבודתי זאת תנוח רוחי כדבר רבותינו על שאלות “בני אדם העומדים עלי” השכם והערב עליהם לבית המדרש כו'.

והנני גיסך אוהבך ומברכך מציון

זאב יעבץ

ו.

ב“ה. ירושלם, ר”ח אדר א' תרנ"ז

שלום ישאו הרי הקדש אל הדר כבוד הגביר הנכבד מעז לתורת עמו ורב את ריבה מיד עלוביה, שש לעשות צדק כבוד שמו מר ארי' ליב פרידלנד יברכהו ה' מציון!

הנני בא להציג לפני אדוני, את חלק שני מספרי תולדות ישראל – שנשלח אליו מראזינאי –: את הבן השני אשר ילד יעבץ בעצב להיסתוריא העבריה. קלים היו ימי הריונו ומה קשו ימי לדתו וצאתו לאויר העולם! לוא נקרא כל חלק בשם, כי עתה קראתי לחלק הזה השני “בן אוני”. אולם ברוך ה' ומהלל שמו, כי כבר יצא לאור, וכל רואיו יענו בו, כי דומה הוא לאחיהו הבכור במראהו ובטעמו ואולי עוד נעלה הוא עליו בכח הרוח היצוקה בו, אך מה אעשה למולדתו אשר תולד אחריו; לחלקים המונחים ומוכנים לדפוס הביאם אחריו? הן גורלי וגורלם מוטלים וטרופים בקלפי אחת ותלוים זה בזה. כל עוד יחסר לחמי לא יוכלו לבוא אל הדפוס וכל עוד אשר לא יודפסו הם, מט משען לחמי. ויען כי במעשה טוב אחד, אפשר לתן מתנה גדולה לאומה כלה, את ספר דברי ימיה כתוב בכתבה ובלשונה וברוחה ובטעמה, ולחלץ בעצם המעשה האחד את הנפש היחידה שנפשות רבות תלויות בה מצרתה, אערב את לבי להזכיר את אדוני המרומם את דבר המכתב שכתבתי לו באחרית שנת תרנ"ו, אשר בו חליתי את פניו למצוא אגודת נדיבים, אשר יתמכו את פעלי תמיכה הגונה וקצובה מדי שנה בשנה עד תום החבור הזה.

לדבר הזה יסלח לי, אדוני המרומם, על שפכי שיחי בחיקו זה פעמים, כי רק הדעת את רוחו הרוממה והנדיבה וקנאתו לקדשי דתנו ומולדתנו, אשר חפץ הוא לראות בכבודם וביקרם, הן נתנו בלבי עז להודיע לו את צערי ולבקש מידו עצה ותושיה. וה' יברך את אדוני בשלום בעשר וכבוד ושנות חיים, כברכה אשר תברכהו מציון נפש מוקירו ומוקיר פעלו אוהב שמו ומכבדו. זאב יעבץ.

דורש אני באהבה וכבוד את שלום אחיו הוא מחו' הגביר הנכבד ירא ושלם נודע בצדקתו מו“ה מאיר פרידלאנד נ”י ואת שלום בנו גיסי ידיד עלומי התמים עם ה' מר זאב פרידלאנד נ“י ובניו, שני שתילי זיתים בני אחות אשתי הלא הם האברך היקר משה פרידלאנד נ”י ואחיו פייבל שלום לכלכם משני בני אחות אשתי שי' נכספה גם נפשי גם נפש אשתי, היא דודתם להפקיד במכתבם.

זאב יעבץ

ז.

בע“ה, יום עשירי לח' כסלו תרס”ה, ווילנא

אדוני הדוקטור הנכבד והנעלה! (הרב ד"ר הורוויץ בסמינר בברסלוא)

אחרי הניח לך מעבודתך לחג היובל, אפנה גם אני את לבי, לדבר באזניך דברי ידידות אשר מוצאה מימי נעורי שנינו דברים הצריכים גם הם ללב מכוון, לדעת צלולה ולשעה פנויה, אשר לא בכל עת שלשה אלה מזדמנים כאחד. בשנת הפרדנו עוד סוחר הייתי, אך לא־יוצלח; המתכת, אשר אליה ישאו הסוחרים את נפשם קשה היתה בעיני, חורת וצוננת והגברת הגברתנית הזאת אשר אותה יראו מלכים וקמו ובעפר רגליהם רוזנים יתפלשו, הכירה בי, כי בוזה אני אותה מקרב לבי ותלך אף היא עמי בקרי ותסתר פניה ממני ותעמוד מרחוק ותבז לי ותלעג לי, בראותה אותי מתענה במצוק ובמחסור, אשר אין חולץ מהם בלעדיה, ראיתי כי נבאשתי בעדינה הזאת ואעזוב אותה למאהביה. למן הימים ההם הנני ב“ה שמח וטוב לב, שוקד על עבודתי יומם ולילה, אך הגברת עלובה ההיא לא חדלה עוד מהציק לי, אולם קורת רוחי בעבודתי, היא המשכחת ממני כל דאגה. כי זולתי מחסור הכסף לאמר מחסור הפרנסה הקבועה, ברכני ה' בכל, אשתי אף כי חלשת עודנה כאשר היתה, מתחזקת ב”ה לעמוד ולהתקיים ומשתדלת לפרוק ממני, עד כדי מצוא ידה, את עול עסקי החול, ועוזרת לי גם בעבודת ספרותי להעתיק את כתבי לשמור ולסדרם למיניהם. בני ובנותי הם כאשר עם לבבי ועשר שנות היותם בארץ ישראל עמדו להם לבלתי נגוע בנגעי הניהילסמוס הממלא פה את כל האויר. “האשה החשובה”, אשר הזכרת במכתבך, אדוני הדוקטור, איננה עוד עמנו, כי לדאבון נפשי הלכה בתי זאת, חמדת נפשי, אשר לנצח לא אשכחה לעולמה, בשנת השלש עשרה לימי חייה בשנת תרמ“ז, בטרם צאתי לארץ ישראל. בארץ ההיא התענגתי הרבה, אף התעניתי הרבה, עד כי למען מצוא מחיה עזבתי את א”י על כרחי והנני זה שבע שנים בווילנא בקרב סוד אוהבים ומכבדים. בתי הבכירה שפרה אשה חכמת לב ונדיבת רוח, נשואה היא לסוחר בקאוונא איש דעת מתפרנס בכבוד וצאצאים יפים וטובים לה. בתי הצעירה שרה רחל גם היא אשה משכלת טובה וחשובה, זה שתי שנים נשאה גם היא בקורלאנד לסוחר האוהב ומכבד אותה כערכה ובת אחת לה, בני יהודה בעל כשרון ותלמיד ותיק ישלים בשנה הזאת אי"ה את חקו בתורת הרפואה בעיר בריסל, וצעיר בני, אשר כבר עבד בצבא רוסיא כמתנדב הוא דנטיסט וגם הוא בבריסל. זאת היא פרשת מעמדי ומעמד ביתי.

ועתה אדוני הנכבד, הנני להודות לך על הענג, אשר הרויתני בספריך. את דרשותיך קראתי אך מעט, כי בתי הצעירה גזלה אותן ממני ותולך אותן עמה לארצה לקורלאנד, אך את הפסיכולוגיא קורא אני בשום לב, ומוצא בה חדשות הרבה להתענג ולתועלת, כי ספרות התקופה האפלטונית החדשה איננה מצויה פה הרבה. ומחלה אני את פניך ביחוד, לרשום לי את הספרים המדברים על ענין זה, כי עוד מעט ובאתי בתולדות ישראל לתקפה זו.

ואת חלק חמשי לת"י אני שולח לך כרוך במטלת – פער קרייצבאנד – ונחת רוח תעשה לי אדני בקראך את ספרי, כי אתה ידעת נפש הסופר, אשר קורא מובהק יקר לו מכל – ונחת רוחי לגופי, לאמר לפרנסתי שאינה תלויה כיום בלתי אם בספר זה, אם תדבר אתה או אחד מרעיך החכמים על דבר הספר.

הרביתי להלאות אותך ידיד נעורי האהוב מאד ועתה שלם לי גם אתה אדוני כגמול ידי וכבד בדבריך היקרים את מיודעיך מנעוריך.

המכבדך מאד זאב יעבץ

אשתי דורשת בשלומך, אדני, ובשלום כל בני ביתך בלב שלם.

ח.

בע“ה, יום ה' לח' אדר התרס”ד ווילנא

לכבוד מר ורב בנימין מנשה לעווין נ"י.

לידידי השלם שלום!

הכל חוטאים בדבורם, ואני חטאתי בשתיקתי. אך לא במזיד אף לא מזיד הייתי בחטאתי זאת כי אם אנוס גמור מפני טרדתי הגדולה שתקפה עלי ושהרפתה ממני זה עתה. ועכשיו הנה שעתי פנויה ודעתי מכוונת לשיח עמך ולהגיד לך אמת כאשר עם לבבי, כי נהיר וחכים, גמיר וסביר אתה בדברי רבותינו ומחבב אני את דבריך ונכסף אליהם. אולם גם זאת הנני להגיד לך, כי עדי עדית שבהם הם חדושיך הנתונים בתורת גרגרים יחידים – במקום שהם עוסקים בפשטם הגמור או בדרשם הגמור ולא במקום ששניהם מתערבים – לעומת זה אין כחך נכּר במלא תקפו במאמרך הארוך. אך בכל זאת אין למשפטי זה להרפות את ידיך, כי גם לי קדמו הרבה שלמות הפרטים לשלמות הכלל. ויען כי אני רוצה רק בחדושיך אשר תפארת הם לי ולמזרח, ומצד אחד יען כי צר מאד המקום אשר הוקצה לי היום למקצוע המדע, כי היום רשות אחרים עלי, ומאמר כזה לא נתן לבא קציצות קציצות, על כן בכל כבדי את מאמרך, אשר מכל מקום מלא דעת הוא ויקר הוא, אבקשך כי תסלח לי אם לא אדפיס אותו, ולעומת זאת אבקש ממך חדושים בודדים. ואם שאלת עוברי ארח הלא ידעת כי לבי תמים עם אוהבי, ועם תלמידי חכמים ביחוד, ופוליטיק רחקה ממני וכל אשר אני כותב לך, יוצא מלב אוהב נאמן, ובהיות כמים הפנים לפנים אקוה כי תאמין לי כי מוקיר אני את כשרונך באמת ובתמים.

בחוברת ששית הודפסה “טביעת עין איה” והקה"ק של ידידנו החרוץ פאלאצקי, שאני דורש את שלומו. היום בא אכזמפלר אחד מבית הדפוס, ובאין ספק תבא בעוד ימים אחדים כל החוברת. ובכן נמהר לשלוח אליכם. ומברך אני אתכם בכל לב ברכה שלמה בשם א' ציון וחותם בשלום אוהבו ומוקיר כשרונו ומצפה לחדושיו היקרים.

זאב יעבץ

לרב הגאון דבויסק (הרב א.י. הכהן קוק) אכתוב אי"ה בקרוב.

ט.

ב“ה, ווילנא, ט”ו מרחשון תרס"ה

לכבוד ידידי הרב המובהק מר בנימין מ' לעווין נ"י (ריגא).

נכונים דבריך בצד 6 משורה י“א, כי הסגנון היוני השתלם בימי גבורת האומה – אך תחת “גבורה” יש לומר “שלות” כי ימי השלוה הם ימי בריאות רוח האומה וגבורתה, אך לעומת זה יש לך לדעת, כי בימי הפילוסופים כבר התקלקל וכמעט נזדיף כל עצמותו בימים אשר כתתו עם הפרסים, – שתערובת תרבות בתרבות לא נתנה לה טעם לשבח כלל וכלל. – ועם השבט המקדוני, אשר יונותו המקובלת לו ממולדתו היתה יונית רק לשליש ולרביע כגרמנותו של העם הפרוסי שראשו ורובו סלוי. ובכן ר”י הלוי כאשר דבר על דמיון התורה העברית והפילוסופיא היונית, השכיל מאד לכון את שתי אלה זו כנגד זו וטביעת עינו בדבר קוצר ימי הפילוסופיא במתכנתה אל נצחות תורת ישראל, היא כמעט אבן ראשה בנזר ספר זה ובתולדות הסתעפות רוח מין האנושי בכללה. ולא בכל יום ולא בכל דור תבחן עין חכם סקירה נמרצת נוקבת ויורדת עד התהום כמוה. אולם אתה ידידי, אשר עינך אל הסגנון היוני יש לך לסמוך אותו על זמן היות היונית במעמד שלמותה התמימה המובהקת, או לבלתי הזכר שום זמן כלל ולדבר רק על יון וספרותה בכללה, כי ימי הגבורה הפוליטית בימי אלכסנדר, שהם המה היו ימי אריסטוטלס בחיר פילוסופי יון, לא ימי גבורת יון היו, כי אם ימי גבורת מקדון ולא ימי גבורת רוח יון, כי אם התחלת דלדולה וקלקולה.

בצד 8 שורה 19 כתבת, ידיד, “את הטוב שבמורה קבלנו ואת הרע החומר הקדום זרקנו”. מכלל דבריך נשמע, כי הרמב“ם ז”ל החזיק בשטת הקדמות, והלא אין הדבר כן, ושבח גדול הוא לרבנו זה, כי בשני דברים אלה שהם עקרינו, חלק גם על אריסטוטלס והם החדוש והבחירה.

בשורות הראשונות של צד 6, רשמתין בקו אני מוצא את עקר דעותיך אשר אתה צריך לפרוט את כללן בסגנון נמרץ ובמעוט דברים.

אני מעלה מתוך דבריך מסקנה זו, כי סגנון ישראל הוטבע ברוחו ומשם היה שואף לצאת במלוא איתנו ובעצם תמו, מדי פגוע בו פגע מן החוץ. ומהיותו נכסף אל העצם העליון, אשר לא ימד ולא יחקר, על כן, לא התכנס אף הוא במדת הצורה הנותנת לו גבול, לא כן סגנון בני יון, כי אין כלו בלתי אם דמות צלמי המראות, אשר קלטו חושיהם מן החוץ וישבצם ויכרכם לפי צורך דמיונו. על דבריך אלה אני מוסיף משלי, כי על כן היה מיטב שירי ישראל שירי הגות – ליריק – ושירי יון שירי חזות – אפיק. –

עוד תמצית אחת הנני מוצא מדבריך, כי על כן נאסר הכתב לישראל אחרי חתום כתבי הקדש, לבלתי היות מטבע קים מוחש ונראה, אשר יוכלו היונים לפגוע בו ולשלוח אליו חציהם.

מדבריך על דבר ספרות כשרה וטהורה אין לך, כי אם להשמיט את המשל משורה ראשונה צד 3, אשר תתן מקום לליצנים כלומר לסופרינו לרדות ולהתלוצץ בפחזותם.

הסופרים שיהדותם קלושה ומועטת מרבים את היודין בתאריהם, כי זה הוא כל תארם היהודי, אך אתה, ידידי, שיהדותך יצוקה ומרובה, אינך צריך ליודין כאלה, ע"כ השמטתים ושמתי תחתם את הסמיכות שהשתבחו בהן יהודינו הנאמנים ותחת “מנקודה משפטית”, אשר ודאי לא יבין אותה לא משה ולא רב אשי, שמתי “מנקודת המשפט”, אשר אולי יבינוה.

בתחלה כאשר קראתי ארבע וחמש שורות במחברתך על דבר הסופר הנעלה מאד, אשר רבו מעריציו, אמרתי בלבי, למה לך להכנס לפרצה דחוקה ולהשיר שם צרורות, אשר יוכלו להפך לחצים שנונים, אך בהוסיפי לקרוא, השתוממתי על החוסן הרב, אשר נאצר במאמרך על דבר “פני”, אמת לאמתו הוא ושאר כל דבריך נכוחים ומכריעים גם הם. חילך ידידי לאורייתא! וענין זה ראוי הוא ליחד אליו את לבך להעמיקו עד היסוד בו, ולהרחיבו עד אחרית תוצאות גבוּלו ודבר זה יוכל להיות לתועלת רבה לבית ישראל ולשם ולתהלה לך, לנחותך לפני גדולים. אפס כי יש להשמר מאד מאד בסגנונך, לבלי עשות מדחה, כי רבים הם האורבים מימין ומשמאל.

מלת “דמוס”: פאָפולאר, שאני שמח בה מאד, ראויה היא ונוחה לשמש בה בתורת תואר הפעל, כאשר היא במקורה במכילתא. ותחת אמרך “לערוך הרצאה דמוסית” יש לך לאמר, “לערוך, דימוס, הרצאה ע”ד כ' וכו'".

לא אבוש לאמר, כי אינני יודע את פירוש מלת “הרצאה” בשמושה הנוהג. לפי טעמי שמוש שלא כדרכו הוא, ואותך אבקש להסביר לי את פירושה הנוהג.

בפ' מלת “ושלשת”, סתמת במקום שראוי לפרש.

תפיסתך עלי בדבר “רכב ובענה” אין לה רגלים, כי לא יושבי “בארות” הקרובה לגבעון ולירושלים עזבו את עירם, כי אם יושבי עבר הירדן ויושבי עבר העמק – שהיא ממזרח עבר הירדן ע' ת“י ח”א צד 9 והערה 1 – כתוב – ש“א ל”א, ל – כי עזבו את עריהם.

את מאמרך “אבא קולון” מצאתי אף קראתי, אך עוד לא כונתי אותו אל מאמרך שכבר נאסף אל חוברת י', מלא הוא חריפות, אך בעיני עוד איננו מאושש כל צרכו ועוד לי לעיין בו.

דע ידידי, כי שעות הרבה עשקתי לי מעבודתי לבקור מאמריך ורק למענך עשיתי זאת, זה כחמשה ימים אני עוסק במאמריך.

מאמריך שמורים בידי אם אין לך צרך גדול להם תכף, הנח אותם ברשותי עד עבור אחד בני מקומך דרך עירי, כי הוצאת הדאר מרובות.

ידידך המוקירך מאד,

זאב יעבץ

י.

ב“ה, ניעדערשאנהויזן, י”ג אב תרס"ז

שלום לידידי הרב הנכבד איש חמודות ודורש טוב

דוקטור ר“ז זראנעמאנן נ”י.

על כרטסו היקר שמחתי מאד ואמהר לעשות את מצותו ולהמציא אל יד בנו הנכבד את חמשת חלקי ספרי. אפס כי לכון את דעתי להשיב לאדוני על דבריו היקרים לא עלתה בידי, מפני טרדותי עד כה. אדוני שאל אותי על דבר ספר “דורות הראשונים”. והנה הם לדעתי יסוד מוסד לעבודת דברי ימינו, אך גם היסוד הטוב שבטובים איננו בלתי אם תנאי לבנין, תנאי שאי אפשר בלעדיו. אולם תכלית היסוד הוא רק הבנין שעליו. ואני במלאכתי יחדתי את כל לבי אל הבנין עצמו אל גבו ועוד הרבה יותר אל תוכו, או אל תוך תוכוֹ, אל הנשמה המתרגשת בגוף ההיסתוריא שלנו. באמונה רבה ובמשמרת יתרה דקדקתי בכל פרט ופרט של ההיסתוריא החיצונה של הכרונולוגיא המדויקת, ושל גופי המעשים שאירעו לאבותינו מיד העמים האחרים בקביעת זמנם ומקומם. אולם העיקר היה לי בחלק ו‘, וכן יהי’ גם בחלק ז' הפרצוף הרוחני של כל אחד מגדולי רבותינו. ובהיותי עוסק לתמי במלאכתי זאת, בלי כל כונה מיוחדת, יצאה לי מאליה הסתוריא של עטהיקה הישראלית, והתברר לי הדבר בודאי גמור ומוכרע מתוכו, כי נשמת חייהם של רבותינו היתה עטהיקה טהורה ומטהרת רבת הפנים אשר לא נראתה עוד כמוה לטוהר ולרוממות. מלבד דבר זה העולה מאליו בגוף הספר, סדרתי ב“נאטען”: “מוצא דבר” שבסופו, גופי דברים שזכיתי להכיר ולמצוא בחייהם ובמעשיהם של רבותינו, כגון “דענקווירדיקייטען”: “זכרונות” שהיו כמעט לכל אחד מהם בסגנון קצר מימים קדמונים; נאטור בעאבאכטונגען: “מדע” ברורות וצלולות מאד המורות על חושיהם הברורים, ועל טביעת עינם החדה; “כלכלת הלשון”: שפראכבעהאנדלונג של כל אחד ואחד, ועוד דברים ודרכים שהתיחד בהם איש איש מהם, או שהשתתפו בהם כלם או כמעט כלם. ולוא הואיל איש חכם כאדוני לכתוב ולהעיר על זה בשפתו הצחה בכתבי העתים האשכנזים לישראל כי עתה החזקתי לו טובה רבה. ואקוה כי יואיל אדוני להפיץ בחסדו את ספרי בין מיודעיו הנכבדים, ואתה אדוני שלום ונות ביתו הכבודה שלום כברכת קרובו ואוֹהבוֹ המוקירו.

זאב יעבץ

¹

(“האֹסם”, מאסף לספרות ולמדע, שנת תרנ"ח)

מאת זאב יעבץ

שתי דרכים יש לפני החוקר לכלכל את משפטו על מיני המדעים, אשר עצמתם הם סדרי דברים שכל עקרם וכל ערכם הם הליכות מסבותיהם וחליפותיהם, תוצאותיהם ותולדותיהם. האחת היא דרך החוקר הנוהג לתפוש דבר לעצמו ולחשוב אותו, כל זמן שהוא עוסק בו, לעקר, ולבלתי החזירו לכללו עד אם מדד את תכניתו ויבחן אותו היטב מכל עבריו ומכל צדדיו, ורק אז ישיבהו למקומו ולמולדתו להחשב שם לאשר הוא באמת, לתולדה לשלפניו ולאב לשלאחריו. ואז אחרי אשר ידע אותו החוקר ביחודו, ישוב להתבונן עליו במתכונתו אל הדברים האחוזים והדבקים בו, מפנים ומאחור, לדעת עד כמה יראה פעלו החי בתוצאות היוצאות ממנו. לדרך הזאת נקרא: “דרך כלכלת הדברים לשמם”. והדרך השנית היא דרך החוקר, אשר אחרית תוצאות הסדר כלו וחוליתו האחרונה שבאחרונות, היא לבדה מחוז חפצו האחד בעיניו, ובבאו לחקור על כל פרקי הסדר, לא ישים לב לבדוק אותם לשמם ולעצמם; בלתי אם כדי הדעת, עד כמה כחם גדול להוליד וללדת ולהקים זרע לדור אחרון. לדרך השנית הזאת אנו קוראים “דרך הזיקה האחרונה”, יען כי היא זוקקת את כל פרטי הסדר אל הפרט האחרון.

במערכי החזיונות שחזו להם המליצים והמשוררים, תראינה שתי הדרכים האלה כשהן נבדלות אשה מרעותה. יש שיר חזות Epos או שיר עלילה Drama – שטבעם בכללם להיות בעלי פרקים וחוליות סבוכות אשה ברעותה, – אשר יכון המשורר לעשות את כל פרט מפרטיו לכליל יופי, למען יהיו כלם למכלל יופי, למערכת כליל יופי, מקבילים איש אל אחיו ומתאימים יחדיו, ואשר אחרי כן תבא רוח אחת לחיות את כלם יחד. ויש שיר חזות או שיר עליליה, אשר כל הפרטים הראשונים והתיכונים אינם משמשים, כי אם למקדימים ולמכשירים לתקון הפרט האחרון שבהם וליפויו ולברורו, בהיות הוא לבדו חפץ המשורר. על שתי דרכים אלה, אשר היו חליפות מדרך כף רגל לבת השיר הרכה והענוגה, דרכה עוז, גם רגל דעת ההיסטוריה הכבודה והנאמנה, לפלגות חכמי סופריה אשר הוליכוה באחת משתי הארחות ההן.

בין מיני דברי הימים, שהצד השוה שבכלם, כי טבע ענינם, הוא סדור המאורעות המשתלשלים איש מרעהו, אין מין אשר לו נאה ומיוחד דרך הזיקה האחרונה, כדברי הימים לחכמת חכמי הדורות לשטותיהם שאנו קוראים להם “תולדות הפילוסופיא”, בהיות כל עצם מאורעותיה פעלי רוח חכמת האדם. ואם כן קרובים הם להיות נוהגים בם חוקי תורת החקר – הגיון –, שהיא סדר רצוף של חוקים מוכרעים זה מתוך זה, אשר אין מקום להם לנטות ימין ושמאל אף כמלא שערה, כי אם לשאוף ולרוץ אל עבר פניהם, עד שהם מגיעים אל התולדה האחרונה. שם הם עומדים, ובה הם כלים, כי היא לבדה כל פרי דרכם וסוף מעשיהם. את הדבר הזה הבחין הגל הפילוסוף האשכנזי, אבי כל סופרי תולדות הפילוסופיא ויחלט, כי מידה אחת להליכות החכמה ולהליכות ההיסטוריא וסדר אחד נוהג בשתיהן, וחוט פנימי אחד עובר בתוך פרקי חליותיהן, עד שאם אתה קולף מעל עצמות ההיסטוריא את העור והבשר שהעלו עליהן המראות החיצונים הנראים רק לחושים, ונדמה לך שלד דומה בכל טיבו אל גרם פרקי חוקי ההגיון. זאת היתה דעת הפילוסוף הגדול הזה, ובכל זאת חלוקים היו עליו חבריו, בהעמיקם לראות, כי שונה ההגיון הפשוט מן ההיסטוריא המוחשת הרבה מאד. בגבול ההגיון שולט אונס גמור מראשו עד סופו בכללו ובפרטיו, ואף כי עצה עמוקה מני ים, עצת קורא הדורות מראש, ספונה וטמונה בה, הנה רב מאד הערב, אשר תעלה בו חרות האדם, שהוא כל עצם הנדון של ההיסטוריא, שאינה דנה ועוסקת אלא בו. ובמקום שהחרות העושה ברשות לבה ומדעת עצמה, מתלוה עם האונס בדרך המסבות, אין עוד לחשב את הקץ, ולשערו מראש בדיוק גמור, איככה יהיה ואימתי יבא, כי רבו העקלקלות המטות אותן הנה והנה.

ואם נאמרו דברים אלה בכלכלת תולדות הפילוסופיא, שאין מאורעותיה אלא הליכות הדעות המטוהרות, שבעליהן ויוצריהן יכלכלו את דבריהם על פי תורת ההגיון, שהיא לבדה כלי אומנותם, על אחת כמה וכמה לחוקר דברי הימים בכללם או דברי ימי אומה בפרטה, שאין לכלכל אותם במערכת חוקי הגיון ולדון את כלם בדרך הזיקה האחרונה, כי בתולדות העמים המעשים מרובים על הדעות, ובגבול המעשה רב מאד ממשל חרות האדם. ובמקום שיש חרות שאפשר לה לפסוח בכל רגע, מן הקצה אל הקצה, אין עוד חשבון מדוקדק לעתיד.

ומלבד זה לא תוכל דרך הזיקה האחרונה בחקר דברי הימים, להיות לשטה שלמה וגמורה כל ימי עולם. כי אם יאמר החוקר לכלכל את חקירותיו על פי השטה הזאת בתכלית צביונה, לבלתי התמהמה אצל התולגות הקודמות, כי אם לזקוק אותן ביד חזקה ובזיקי ברזל לתולדות האחרונות, כאלו אין כל ערך בתולדות הקודמות. בלתי אם הכשר האחרונות בלבד, הלא יחשבו לו כל התולדות רק למכשירים לאחרונה שבהם, שהיא לבדה בעיניו תכלית הכל. ואם כן, אם התולדה האחרונה היא העקר לו, הלא יש לו לשוות רק אותה נגד פניו, לבחון אותה ולדעתה היטב באשר היא חשובה לו למרכז האחד, שכל המעגל כלו אשר מסביב לו, וכל חשוקיו וחשוריו אינם מתכנסים אלא בו. אך פה תחזק עליו שאלה קשה מאד: הן אי אפשר לאיש להחזיק בדבר, בלתי אם מצא אותו, ואי אפשר לו לבכרו על פני הדומה לו, בטרם הכירו, ובכן יפלא הדבר ממנו איפה יבקש החוקר את התולדה האחרונה ואיפה ימצאנה? אם יחשוב את מעמד העולם בשעה שהוא חוקר את מחקרו, או כותב את ספרו לתולדה האחרונה, הלא יהיה לו למחרתו לפתח את האזיקים אשר זקק בם את כל הקודמות, לתולדה של אתמול ולרתק גם אותה עמן, ולשוב על עקבו ולכון בדרך אחרת, שונה משל אתמול ולעשות את כלן יחד לשלשלת אחת של הקדמות לתולדה של היום ההוא הנוסף. ובכן יהיה העמל הזה הולך ומתחדש מיום ליום ומשעה לשעה עד רגע האחרון לחיי המין האנושי. ואמת הדבר כי ברגע ההוא יצלח הסופר החכם למצוא את התולדה האחרונה באמת. אולם הלא אז יהיה הרגע האחרון גם לסופר גם לספרים גם לקהל הקוראים. ועל פי הדברים האלה, על פי מצוי הדין של המתבונן בדברים לאמתם, תשים שטת הזיקה האחרונה, את דברי הימים שהם מערכי דמות חיי העמים למדע שאין תועלת בו לאדם, כל עוד, אשר מינו חי על פני האדמה, ובהגיע תור התועלת לבא, אין לה עוד למי להועיל באין עוד אדם על פני הארץ.

אולם לא לעקור את שטת זקת המאורעות לעתיד, מעקרו, ולבטל אותה בטול גמור, דברינו אלה באים, כי אם לשתף את ממשלתה בממשלת שטת “כלכלת הפרטים לשמם”, ואז תהיה לברכה, כי אמנם זרמת החיים נובעת קדימה וכל גליה ומשבריה הולכים ורחקים מפטר מוצאם והולכים וקרבים אל תכלית תוצאותיהם. אך עצם דעת דברי הימים לא יקנה לעולם בהיות עיני המתבונן אל העתיד לבדו, כי דעת העתידות נתנה לנביא ולא לחוקר. והחוקר הבא לשאת דעו למרחוק ולדון על העתיד, יש לו לבקר היטב את העבר, כדבר שלגל החכם הגרמני האומר, כי “חוקר דברי הימים הוא צופה אשר עיניו פונות אחורנית”, לאמר הבודק יפה את העבר, וממנו ידע לעמוד על העתיד. כי מתכונת העתיד אל העבר, היא מתכונת הענף אל השורש, גם מתכונת הנעלם אל הנראה, ועל כן יש לחוקר הנאמן לחקור את העבר הנראה ולעשות אותו עקר וממנו ידע לעמוד על העתיד הנעלם, אף יש לבדוק היטב את סמני השורש, למען דעת היטב את טבע הענף אשר יצא ממנו ומה תהיה אחרית פריו.

ואנחנו בשומנו את פנינו לחקר תולדות אבותינו, לא זז פסוק זה מנגד עינינו: “הראשונות מה הנה הגידו ונשימה לבנו ונדעה אחריתן”. כי אין לדעת את התולדות, בלתי אם נודעה לנו מולדתן, ואין להכיר התוצאות, בלתי אם הכרנו את מוצאן. ועל כן הרבינו לחקור על המאורעות הראשונים, על הגדולים ועל הקטנים, כאלו היו בני זמננו, כי חזוק היסוד, הוא התנאי הראשון לקיום הבנין.

הדברים האלה שהם מודעה רבה על כלכלת ספרנו “תולדות ישראל” בכללו, שעליו אנו באים לדבר, דברי תשובה הם על התפיסה הראשונה שתפס עלינו הרה“ג ר' יהושע יוסף פרייל ז”ל. לפי דעת הרב המבקר הזה, שגם הוא היה מבעלי הזיקה האחרונה בחקר דברי הימים, וכל מאורע בפני עצמו לא היה חשוב בעיניו, אלא אם כן הוא אב לתולדה רבה וחשובה, היה הטורח שטרחנו לברר, כי לא בידי אחיו נמכר יוסף, כדעת כל המפרשים, כי אם בידי המדינים שעברו וימשכו את יוסף מן הבור וימכרו אותו המה לישמעאלים, שלא מידיעת אחיו, כדעת הרשב“ם הנכונה, כל הטורח הזה היה בעיני הרב המבקר כטפול טפל שאין בו צורך (המליץ תרנ"ו 246). ואנחנו אלו מצאנו לתפיסה זו רגלים, כי עתה היה בידינו להצטדק, כי בגוף הספר לא קבענו עליו מחקר, ורק בחמש מלין ספרנו את המאורע לפי דעת הרשב”ם (עיין ספרנו “תולדות ישראל” ח"א 21), ודבר זה הלא רשות הוא בידנו, ולדעתנו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו ולכל חוקר לברור מדעות החכמים, הדעה שעליו היא מתקבלת מכל רעותיה. ואם את הדעה הזאת הידועה רק למעוט הקהל, בררנו חוץ לתחום גוף הספר במוצא דבר “מכירת יוסף” (ספרנו 134), הלא גבול זה מיוחד מתחלתו לפרטים ולמונוגרפיות, כאשר בארנו בהקדמתנו. אך באמת לא להשתמש באנו, כי אם להתחזק בכל עוז על המצפה שעליו אנו עומדים ושממנו אנו צופים ובוחנים את מרחבי גבול תולדותינו. בעינינו יחשב כל פרט לדבר המעמיד הכלל כלו, וכל קלקול יש בידו להפוך הענין מן הקצה אל הקצה, כדבר אחד מראשי חכמי עמנו האומר: אם “תשנה הספרים כלם באותיות תחלה, ואחרי כן במלות, ואח”כ בחבורים, ואח“כ בטעמים, ישתנו הענינים וכמה פסוקים יכול האדם להעתיק עניניהם אל הפכם, בהעתקת אחד מאלה המסורות” (כוזרי ג', כ"ח). ואם נוהג דבר זה באותיות, על אחת כמה וכמה שינהג באופן חי מאופני כלל המאורע, ואם לנו נראו דברי הרשב“ם כמבררים את המקרה בדרך מתקבלת מאד ומוכרעת מתוכה, חיבים היינו להחזיק בם ולבאר את כל המאורע על פיהם, ולבלתי היותנו כמטילים את דעתנו על הקהל, בררנו את דברינו במוצא דבר. ולפי דעתנו העניה, אין גם לבעלי “שטת הזיקה האחרונה”, לבוז לכל בירור אך כי קטן שבקטנים הוא, כי אם נפגם מאורע אחד יתנו כל תולדותיו טעם לפגם. וככל אשר יוסיף המאורע להתברר ולהתלבן, כן יהיה גם הולד הנולד לו מזורז ומלובן. זאת היא דעתנו בחקר המקראות והמקורות כי פשט המקור צריך להיות עקר וכל המרבה לבררו הרי זה משובח, כי הפשט הוא היסוד והוא השורש, ורב לנו רב רק לברר ולקבוע היטב את המאורעות, ולבלתי כבוש אותם להוציא לנו את פרים על כרחם, אז נזכה להכיר אותם כאשר הם באמת, ולראות אותם כאבות לתולדותיהם אשר ילדו, או כמופתים למעשים הבאים וחוזרים ובאים אחריהם, וכמעט אחת היא לנו אם גוף מאורע יוצא מגוף מאורע שקדם לו בתורת תולדה תכופה ומוכרעת, או אם המאורעות המאוחרות, אינם אלא כפנים חדשות למאורע קודם, שהוא היה מופת וטפוס לכלם. כי כלל גדול כללו לנו קדמונינו: “מעשה אבות סמן לבנים”. ובכל מקום שהפשט נותן רשות ומקום לזה, יש לנו לשום לב אליו. ובעניננו בדבר מכירת יוסף, תביט עין המתבונן את הנכונה בכל דברי ימי עמו, אם יכלכל את הדבר על פי דעת הרשב”ם שבה החזקנו: הן התורה מסרה לנו את דבר מכירת יוסף, ככל אשר מסרה לנו כל מעשי אבות שבספר בראשית, ואנחנו, הלא יש לנו להבין, כי בארבעת הדורות של שלשת האבות ושל יוסף, אירעו להם מאורעות הרבה מאד. ואם מכלם לא זכו להשתמר לנו, כי אם המעט הכתובים בספר התורה, אין זאת כי מעשי אבות אלה, הם מקור כל הבאות. בגופם הם אבות כל התולדות העתידות, וברוח חייהם ובמראיהם ובמעשיהם, דוגמה קבועה הם לאופיה של אומה שיצאה מהם, כמאמר רבותינו העמוק מאד “מעשה אבות סמן לבנים”, ועל פי המאמר הזה, ככל אשר נוסיף חכמה בכל דברי ימי הדורות הבאים. כי כל מעשה אבות לא היה בלתי אם הגלוי הראשון לטיב הפנימי המוטבע בעומק עצמת האומה. ואנחנו, הן כלנו ידענו כי החסד והרחמים, והמנע מבוא בדמים הוא חוט משוך על עמנו מצד אחד, אשר גם בימים הרעים שבכל ימי הקדם בימי השופטים, כבר הוטבע במשל נעלה מאד (ספרנו 105), ולעומתו גם הרתחנות היא חוט אחר משוך עלינו. ואם המכירה הזאת היתה מראשי מסבי רדתנו למצרים, שהיא מראשי פרקי תולדות ישראל, אין זאת כי לפי הדעת, כי “מעשה אבות סמן לבנים”, שלדעתנו משנה היא בכבודה ובאמתה לפשט הכתוב, – ולפי העולה מדברי הרב המבקר כמעט קודמת היא בעיניו גם לפשט – דוגמה היא לדורות. ואמנם אם באנו לבקר את דברי ימי השבטים ומתכנתם איש לרעהו גם לשלום גם למלחמה, עד אבדן ממלכת אפרים ולכון אותם אל יתר העמים, יצא לנו כי בכל הרעות אשר זמם לפעמים שבט אחד לעשות לרעהו, ככל אשר זממו אחי יוסף לעשות לאחיהם, לא אמרו לעשות איש באחיו כלה ועד מהרה השיבו את ידם משפוך איש את דמי אחיו, כי לבם אמר להם: “ידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא”, ולא אמר גם להתעמר שבט בשבט אחר, ככל אשר באמת לא אמרו גם אחי יוסף להתעמר בו, כאשר הוכחנו במוצא דבר על פי הרשב“ם. צא וראה מה עשו שבטי יון עם המופת איש לרעהו?: כל ימיהם היו ימי מלחמת שבט בשבט, עד כי כלו כמעט איש בתגרת יד רעהו. וגם בהכריע שבט יוני את אחיו, לא השיב מעליו אפו, כי אם שם אותו מרמס לכפות רגליו בלי חמלה, ויכבשהו לעבד עולם ולא זכר ברית אחים. ההלוטים ובני מישן היונים הגמורים נגפו לפני אחיהם עצמם ובשרם, אשר התעמרו בהם ויעבידום ויתנום לעבדים נחרפים וירדו בהם בחזקה ובפרך. גם מקרב הערבים לא סרו מלחמות שבט בשבט כל ימיהם. לעומת זה מעטו מאד מלחמות השבטים בישראל. וגם כאשר קמה מלחמה כזאת בגבעה, ובנימין נגף לפני בני ישראל, אחרי אשר הרבה השבט החזק הזה את חלליהם, היה המעט מן השבטים הנוצחים, כי לא עלה על לבם לפקוד על בנימין אחיהם אחרי נפלו, את דמי ארבעים האלף, אשר הפיל במחניהם, או לקחת את בני מטה בנימין לעבדים, אחרי אשר מטו לפניהם באחרונה, כי אם גם נצחונם, אשר נצחו על אחיהם הצעיר נהפך לאבל, בראותם את אחיהם זה עצמם ובשרם מתבוסס בדמו לעיניהם. ויכבד על לבם כאבן מעמסה גם הנדר אשר נדרו לבלתי התחתן עוד בבנימין ויקראו באהבת אחים, בנהמת לב וברחמים גדולים: “למה ה' א' ישראל היתה כזאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד! ומה גדלה שמחתם במצאם עצה להציל את אחיהם המוכה מכליון בקראם: “ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל”. – קומו יודעי העתים והתבוננו והגידו: השמעתם אם ראיתם כזאת בספרי דברי הימים ליתר העמים הקדמונים? הגם הם קראו לאיש ריבם “אחי” גם בעצם כובד המלחמה (שופט' כ', כ"ג)? – אך גם המאורע הנעלה הזה לא היה יחידי בדברי ימי אבותינו, כי גם בימים הרעים, ימי אחז ופקח בן רמליהו, אשר סר כמעט כל העם מאחרי תורת אבותם, ודברי נביאי האמת לא עשו עוד פרי, רפתה זרוע רבבות אלפי חיל אפרים הקשה, מפני רוך לשון עודד הנביא, אשר הזכיר להם ברית אחים, וישלחו שבי מאתים נפש מיהודה ובנימין אחיהם לחפשי. וחוט זה של אהבת אחים הוא שתי עובר בכל רקמת תולדות ישראל לדורותיו, עד כי היה לנוסח קבוע בדברי משוח מלחמה: “על אויביכם: לא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם” (סוט' מ"ב.) והסמן הזה המיוחד ביחוד גמור לבניהם של השבטים, אין זאת כ”א מוטבע הוא ונבלע בדמם ומשומר ובא מאבותיהם, אבות השבטים. ואם רתחנים היו, ובהסער לבם לא ידעו רגע מעצור לרוחם, לא היתה עברתם שמורה. וגם בדבר יוסף לולא העלוהו המדינים וימכרוהו לישמעאלים, כי עתה לא שלחו אחיו עוד בו יד, אחרי אשר הניחו חמתם בו, בהשליכם אותו אל הבור, ואחרי אשר דבר יהודה באזניהם דברים, אשר בכל היותם דברי עצה למראית עין, תוכחה מסותרת היתה צפונה בם. אך בכל זאת, לולא הכריע אותנו פשט הכתוב, שלפי טעמנו אמתתו כך היא, כי עתה לא סמכנו על כל הדברים שדברנו עד כה, ואשר בעינינו נכוחים הם מאד, ולא דרשנו את ההיסטוריה מסופה לראשה, כי גוף הפשט לבדו, הוא הקודם לכל דרכי הבאור, גם בעיני זקננו רש”י ז"ל, ואף כי בעינינו אנחנו; אולם אם לרגלי הפשט, יסורו מאליהם הצללים המקדירים מעל פני ראשית דברי ימי אבותנו, לא נכחד, כי ישמח לבנו על זאת מאד. הן אמנם, כי הרב המבקר הוציא משפט, כי בין הרוצה להמית או למכור איש לעבד, ובין ההורגו והמוכרו, לא יבדיל כי אם השופט היושב בבית דין, ובעיני החוקר וגם בעיני הקהל אחת היא, לא “יכון” משפטו זה כלל וכלל. בראשונה יש לנו להוציא מכלל דבריו אלה, את דבר הממכר לעבדות, אשר לפי דעתנו גם עלה לא עלה על לב האחים, וכל דברי יהודה לא היו בלתי אם תחבולת איש נבון לשום את דרכם ואת מעלליהם נכח פניהם (ספרנו 136).

ועל דבר אשר מרה נפשם בראשונה, להרוג את אחיהם, שלפי דברי הרב המבקר ז"ל, יצרף כל הקהל וגם הוא בתוכם את מחשבתם למעשה, לו היה חי אתנו היום שאלנו פיו: מה היה משפטו לו היה יושב בסנהדרין בימי דוד – “מלך שדן ודנין אותו”, ושני עדים כשרים באים לפניו ומעידים, כי איש עשיר חמל לקחת מצאנו ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאורח הבא לו. ויקם עליו דוד ויהרגהו? – בידינו אין ספק, כי בכל אהבתו את נעים זמירות ישראל, היה עושה את חובתו וגומר את דינו על פי הכתוב שבתורה: “מכה איש ומת וגו'”. כי לפי דברי התורה יש לגנב או לגזלן לשלם את גנבתו או את גזלתו, או להענש ענש ממון, אבל כל השופך דמים חייב מיתה. כן היה בלי ספק משפט הרב לו היתה מיתת העשיר בידי דוד מעשה שהיה ושאירע ושנעשה אבל עכשו שלא היה דבר דוד אשר קרא “בן מות האיש העושה זאת” רק דבר קנאה וחפץ בלבד, יודעים אנו, כי המעט מן הרב כי לא היה רע מאמר דוד זה בעיניו, כי אם נהפך הוא, כי שש עליו באהבה והתגאה בו, בהעלותו על לבו עד כמה גדלה קנאת הצדק בלב המלך הנקדש הזה, והחזיק טובה לסופר הקדוש, אשר מלט מן הנשיה את השיחה הזאת, אשר בהיותה רק דבר שפתים, יקרה היא מאין כמוה, ולו יצאה לגבול המעשה, כי עתה מגונה היתה בתכלית הגנות. ובכן רואים אנחנו, כי רב מאד המרחק בין כעס עובר, ובין מעשה קים, ומעתה גם “במשפט הכבוד משפט הרוח” לא “אחת היא בעינינו” בשום פנים. ואם לפי דרכנו ינצל “כבוד האחים הקדושים” בדרך הפשט העולה ומתבאר מאליו בלי כל לחץ ואונס, הרבה והרבה, יתרון כבוד להם ולראשית דברי האומה, אשר לא במעשה דמים תתפאר, כי אם בצדקת אבותיה ואשר כל עושק, דופי הוא לה באמת. אך כעס כשם שאינו מעלה כך אינו מוריד, וכשם שאינו מוסיף כך אינו גורע.

עוד הוסיף הרב המבקר לתפוש אותנו (המליץ נו' 249) על לכתנו בדרך הפשטנים בכלכלת דבר פגיעת יעקב בעשו בשובו מפדן ארם – אף כי בעצם ידו כתב, כי רק במקום אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל יאלצנו ההכרח לצאת מגבול הפשט, אבל זולת זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (נו' 264), ויערער עלינו על נטותנו ממדרש אגדה המשוה את עשו גם בעת ההיא לאויב שומר עברה ליעקב. ויגבב ויבא עלינו חבילי חבילות ראיות של שנאת יעקב ועשו, ועם ישראל ואדום בכל הדורות לסמן מובהק, כי אי אפשר לעזוב לעשו להטיח דעת אף רגע משנאת יעקב. אף הואיל הרב המבקר להתלוצץ מעט על נטותנו אחרי הראב“ע לאמר: הן עשו לא למד בבית מדרשו של שם ועבר, ופי' הראב”ע על התורה בודאי לא ראה:. לא נשוב למוד אל חיק המבקר, במדה שמדד לנו ולאמר כי גם בדברי אגדה לא היתה בקיאות עשו גדולה. אך נשימה נא לב לעניננו ובטרם נרד לבירור הפרטים, נבואה נא לדון על הכלל כלו: הרב המבקר יודע הוא, עד כמה יקר לנו כל הגה מדברי רבותינו וכי אנחנו היינו מראשי המחבבים את דברי רבותינו על משכילי דורנו, ונרומם ונכבד בעיניהם גם את ההלכה הכבודה בתוקף חסנה גם את האגדה הנעימה בחמדת שעשועיה; והנה למן היום אשר החזקנו בעט סופרים ונעל על רמת צופים, קראנו באזני בני הנעורים השכם וקרוא, כי מלבד הצדק המשפט והמוסר, אשר הם כל מוסדות ההלכה, הנה התרבות הכוללת, בכל דרכי תקוניה, חבושה וכבושה בה, ומכשירי חנוך המין אל תכלית הטובה, ספונים וטמונים באוצרותיה; וכי האגדה מלבד אשר היא נחל עדנים נובע מקור חכמת אלהים ותורת חיים משיבת נפש, ימצאו בה רמזים יקרים מכל יקר בכלכלת תולדותינו. ובהקדמת ספרנו שמנו ליסוד מוסד לדרך חקירתנו שאנו חוקרים את תולדות ישראל, משפט חרוץ כי “בדעות אשר חוו רבותינו על דברי ימי בית ראשון ועל הליכות תולדותינו בכללן, יש אשר תמצא פלפלת אחת חריפה בתוכן, הנותנת טעם מכמה וכמה ערמות דשא עשב, אשר קצרו לנו חכמי אירופה על אדמת נכר”, וכל הערות ספרנו וכל פרקי “מוצא דבר” עדים בדבר. ואחרי כל אלה בא הרב הזה ומתיצב כתובע עלבון המדרשות ומיד מי? – מידינו! – ואנחנו מה נענה על זאת? – חלילה לנו לעשות שקר בנפשנו ולעשות חונף לשום איש יהי רב, סופר ומבקר וחכם נכבד ולנהוג בעצמנו ענוה יתרה ולאמר, כי חרד הוא יותר ממנו לכבוד דברי רבותינו או כי הגדיל לעשות להרבות את כבודם בעיני הדור החדש יותר ממנו. – זאת לא זאת! לא נאה דורשים היינו, כי אם עושים ומקימים. וכל אשר יצא מעטנו עד היום הזה, אינו כי אם שלשלת אחת רצופה של חבוב דברי קדשם. ומעצם טעם זה, יען וביען כי דברי רבותינו יקרו לנו כאישון עינינו, נהגנו בם מנהג ר' עקיבא בשמועותיו שהיה “מברר חטין בפני עצמן שעורין בפני עצמן כוסמין בפני עצמן” ונשמש בכל אחת לפי הראוי. יש אשר מצאנו אגדה שהיא פשט גמור, או מסורת עתיקה שאמתת פשוטה נכרת מתוכה ונעש אותה בסיס למחקרנו. ויש אשר ראינו, כי האגדה הנאמרת על פסוק פלוני או על מאורע פלוני, אין לה ענין אל הפסוק ואל המאורע בלתי אם אסמכתא, וכל גופה של האגדה המסומכת, אינו אלא מוסר או שיחה נאה, אז הנחנו אותה מונחת בכבודה ובמקומה, אף כי יקרה היא מאד לעצם ענינה ולעת מצוא, כאשר נדבר על מוסר רבותינו ועל לקחם הזך, נשיש לקראתה ולקחנוה והביאונוה והצגנו אותה במלא תפארתה, והיינו למליץ למוסר הנאה שהיא עיקר דבריה. ואם ככה נעשה נצא ידי חובת סופר נאמן. אולם אם נשים אגדה נאמרת בדרך אסמכתא אל איזה מאורע, ליסוד לכלכלת המאורע ההוא, נהיה בעינינו ובעיני הבריות כאיש פתי או כאיש חנף, אשר ישמש במאמר הנעלה “מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות” או “מפני מה האזן כלה קשה” וכו' (כתוב' ה':) ליסוד מוסד בתורת הטבע בבואו לדבר על דבר תבנית האצבעות והאזנים, אשר בדבר כזה יתן את כבוד ישראל וחכמת חכמיו לשחוק ולקלסה. תחת, אשר בספר מוסר ולקח טוב יהיו מאמרים כאלה כאבני חן וככוכבים מזהירים. ובכן רק מהיות דברי האגדה קודש בעינינו, זהירים אנחנו מאד בתשמישם. דברינו אלה יהיו נא למשמרת ביד הקורא, כי דברי תשובה הם על דברי הרב המבקר בכמה מקומות, וביחוד ובראשונה במקום זה.

ועתה נבואה נא אל גוף ענינינו ונראה האנחנו לבדנו כלכלנו את המאורע ככה, או יש גדולי וטובים ממנו העומדים על ימיננו: מיום צאת יעקב מבית אביו ללכת חרנה עד יום מותו, לא מצאנו שום מתכונת בין יעקב ובין עשו, בלתי אם דבר הפגשם בפנואל, ואת דבר עזוב עשו את ארץ כנען “מפני יעקב אחיו” (ברא' ל"ו, ו') שקדם לפגישה זו. ועל פסוק זה “וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו”, אמרו רבותינו “שפנה את כל כליו בשביל יעקב אחיו” (פרקי דר“א ל”ח) ואמת הדבר, כי לפי הסקירה החיצונה יש לאמר, כי לפי מאמר פדר“א קדמה כניסת יעקב לתוך תחום עשו, ליציאת עשו ממנו ושבראשונה “כתבו כתב עולם ביניהם” שיקח עשו כל מה שהניח אביו” במטלטלין (שם) וארץ ישראל תהיה ליעקב. אולם אם נשים לב להעמיק מעט, ומצאנו כי אם היתה שם חלוקה כזאת, אין לנו להקדים לה את כניסת יעקב, ולאחר לה את יציאת עשו, כי אם לכלכל את הדבר בדרך הפוכה, לשום את יציאת עשו ראשונה לה, ואת כניסת יעקב אחרונה לה. ודבר זה מוכרע גם ממאמר פדר“א עצמו, האומר “ולקח עשו את נשיו ואת כל אשר לו, שנאמר וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ובשכר שפנה את כל כליו ובשביל יעקב וכו'” (שם). מלת “שנאמר” תעיד לנו כי מקור מאמר זה, הוא הכתוב האומר “וילך אל ארץ מפני יעקב”, ואם כן תהיה משמעות מלת “בשביל” שבמאמר משמעות “מפני” שבכתוב. והוראות מלת “מפני” הוא סלוק אדם או סלוק דבר, מחמת ביאת אדם או דבר אחר, הולך וקרב או מחמת פעולתו, התוכפת לבא, בטרם ידביקהו עוד האדם או הדבר הבא עליו, ובטרם תשיגהו עוד פעולתו, כגון “בברחו מפני אחיו” (בראשית ל"ה, ז'): בטרם ישיגהו אחיו; “עזבו מפני בני ישראל (ישעי' י"ז, ט') בטרם עלו עליהם להלחם בם; “מפני חרבות נדדו” (כ“א, ט”ו) מיראת חרב אויב ההולכת ובאה. “ונבא ירושלים מפני חיל הכשדים” (ירמי' ל“ה, י”א): בטרם ישיגונו הכשדים בערי השדה. ואם כן יהיה פירוש מלת “מפני” סלוק דבר או אדם קודם בא עליו דבר אחר או אדם אחר, ויען כי מלה זו תביע את סלוק המקדים להסתלק לפני בא האחר, על כן יתרגם אונקלוס מלת “מפני” בכל מקום “מן־קדם”. אך מלבד סגנון הכתוב הזה, הנה מפורש יסופר דבר זה כי בטרם עבר עוד יעקב את הירדן, כבר עזב את הארץ, כי כן כתוב “וישלח יעקב מלאכים לפניו”, לאמר לפני בוא אל הארץ אשר מעבר הירדן ימה, כי במחנים היה אז – “אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום” (דברים ל"ב, ד') ואם כבר היה עשו בעת ההיא, בטרם שבה עוד רגל יעקב לדרוך על אדמת כנען בארץ שעיר היושבת מחוץ לגבול ארץ ישראל בדרומה, היש לך ראיה גדולה מזאת “שפנה עשו את כל כליו” בטרם בא עוד יעקב. ובכן מוכיח דבר זה על עצמו כי לא אמר עשו לצרור את יעקב, או להצר לו את המקום. וגם בעצם דבר הפגישה (בראשית ל“ג ד’–ט”ז) לא מצאנו שמץ דבר איבה במעשה עשו ובדבריו ליעקב, בלתי אם כי יעקב, כאיש נבון זהיר מאד ומפחד תמיד, חשש פן יטור לו עשו את שנאתו. כי בשמעו, כי הולך עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו “לא האמין שמחשבת עשו לטובה” (רשב“ם בראשית ל”ב, ח'), כי מספר רב כזה לא היו בעיניו “נראים כעטופים שלום, כי אם מזוינים למלחמה”. אולם בפגוע עשו ביעקב בפנואל הוכיח סוף הדבר על תחלתו כי “לא חשב עשו לעשות רע לאחיו” (ראב“ע בראשית ל”ג, ד') וכי אמת בפי מלאכיו שהגידו לו על עשו: “מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך” (רשב“ם שם ל”ב, ו'), ועל דבר זה חתם הרשב”ם “זה עקר פשוטו”. ואם רבנו הגדול הזה מראשי רבותינו בעלי התוספות החרד לכבוד דברי חכמים מאד, הסכים לדעת הראב”ע, יש לנו לסמוך עליו ולהחזיק בדעתו, כי אמנם לא חשב עשו לעשות רעה ליעקב. וראיה גדולה ונמרצת מאד יש להביא מדברי משה רבנו בכבודו ובעצמו לאמתת שני פרשני תורתו אלה הרשב“ם והראב”ע, כי הוא קרא לעם אדום “אח” גם ביד מלאכיו (במדבר כ', י"ד) וגם באזני עמו (דברים ב‘, ח’) ואלו היתה שנאת אדום לישראל כבושה כל ימי עולם וירושה מאבות לבנים מימי עשו והלאה, כי עתה חלילה וחלילה היה לקדוש ה' לדבר דבר, לא כאשר עם לבבו ולהחליק ח"ו בדברי אהבה אל שונאי עמו.

ובכלל הדבר אם יש לנו לשום את הפשט או את הדרש נר לרגלנו בשעה שהם סותרים זה לזה, נשמע נא את דברי זקננו הנהדר רש“י ז”ל החרד לדבר ה‘, אשר בפי חכמי עמו, יותר מכלנו. הנה הוא אומר במקום אחד: "ואין המדרש מתישב אחרי המקרא וכו’, לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו והדרשה תדרש" (רש"י שמות י‘, ט’). ואם נאמרו דברים אלה בבאורי מקראות שבתורה “המתחלקת לכמה נצוצות”, כדברי רש“י ז”ל (שם) שהפשט אינו אלא הראשון שבכולם, על אחת כמה וכמה שיהיו לקו ולמשקלת הדברים היקרים והברורים האלה בספר תולדות האומה, שכלכלת דברים כהויתם היא כל עצמם, וכל דבר שהוא חוץ לדיוק אמתת גוף המאורע לא כטפל עודף, כי אם כסוג מזיף יחשב. ואם אמנם כי יש הרבה חכמה ומוסר לקחת מפי דברי ימינו, אין אלה כי אם פרי ההסתוריא, אך לא עצה ולא שרשה, כי שורש תולדות ישראל – בימי הבית הראשון – היא ההויה המוסעת כאבן שלמה מסע מפשוטו של מקרא. ולוא גם לא היתה לנו בכלכלת המקראות על פי פשוטם בספרנו חובה אחרת, בלתי אם חובת סופר נאמן לענינו שהוא עוסק בו, דינו, כי הפעם הזאת זו היא עבודתנו, וחלילה לנו לעשות את מלאכתנו רמיה. אולם מלבד תועלת הכלכלה הפשטנית לגוף דברי ימינו, לעצמם ולשמם, עוד תועלת כפולה ומכפלת למשמרת כבוד קדמונינו, שקמו עליהן עוררים בדורותינו אלה, ככל אשר קמו על דת משה ויהודית בדורות האחרונים למושב ישראל בספרד, כאשר חברו אז קנאי הקתולים בוכוחיהם, כן יתגודדו כיום בעלי בקורת המקרא העוקרת, על מקדישי תורתם וקדמותה בטענותיהם. ומה היו אז תכסיסי מלחמת המגן אשר בה גננו אבותינו העלובים על דת אלהיהם? – הלא רק כלכלת המקראות שבהם צערו אותם צורריהם בדרך הפשט הגמור, ובתכלית הדקדוק וההגיון, מבלי נטות אף כמלא שערה מדרכם אל גבול האגדה, או אל גבול הדרוש הרמז והסוד (עיין וכוח הרמב“ן ועיין על שיטת הוכוחים לר' חיים אבן מוסה, גרץ 164, ח”ח). וכל עוד אשר נהגו אבותינו ככה לא יכלו להם אנשי ריבם, והאמת הלא אחת היא בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין. מעתה נעש נא גם אנחנו כמעשה אבותינו, נשימה נא אנחנו את הפשט המדויק ליסוד לדברי ימינו, ונבטח, כי אם נברר את קדמוניותינו כלן למגדול ועד קטן, על פי עומק פשוטן, תתלכדנה והיו למוצק צרוף ומזוקק שאחדותו וקדמותו נכרת ומבהקת ומוכרעת מתוכו, וכל עין תראה אותו בטהרתו העתיקה. וגם הפשט במתכונת עשו ליעקב שעל פיהו “לא חשב עשו לעשות רעה לאחיו” ולא היתה לאיבה קבועה בין שני העמים עד ימי דוד, יועיל הרבה לפי דרכו, להוכיח את אמתת קדמות תורתנו (עיין ספרנו 174 ועוד יותר במוצא דבר: “מלחמת דוד באדום” בסוף ח"ב) ודברי האגדה הנאמרים על יעקב ועשו, אינם נופלים מערכם ההיסתורי במאומה. וגם אלה שאינם ענין לדור יעקב ועשו, ענין וענין הם לסדרי הדרות הבאים, הצריכים לבאור יותר הרבה מן הדורות הראשונים. בימי דוד החלה השנאה הגדולה בין שני העמים אדום וישראל, ובימי יהורם בן יהושפט היתה לשנאה כבושה אוכלת עד אבדון. ומימי אנטיפטר והורדוס האדומים שאבותיהם התיהדו על כרחם, החלו חכמי אומתנו ומליציה, לשום את המקראות המדברים ביעקב ועשו, לרמזים דקים ונעלמים חדים ושנונים מאד לשנאת אדום לישראל. ואחרי מות הורדוס, נעתק שם אדום מעם עשו על הגוי הרומי, יען כי אנטיפטר והורדוס האדומי החניפו לרומי, ויקימוה לצוררת ליהודה ולירושלם. ומלבד שדברי אגדה אלה הם מקור בינה לעתים, כי האגדה היא היא הנותנת זמן לכל דברי ימי הדורות ההם, שהחלו בימי הורקנות ואריסתובלוס ושמעי' ואבטליון, ויש דורות שהם כמעט המקור האחד להסתוריא הפנימית, לאמר הדמות האחת שנשמרה בידינו, לעומק הרגשת האומה ורוב צערה בימי תגבורת יד רומי. ובשימנו אותם אור לנתיבות חקר דברי ימי הדורות ההם, יתעלה ערכם שבעתים, כי שם יהיו דברים הצריכים לגופם שאינם באים לפרש מה שכתוב במקרא בשפה ברורה, כי אם יבואו להודיע ולהביע הגיון לב גוי כלו, מכאוביו ונחומיו בעתים שהתהפכו עליו מטובה לרעה. והסופר המכבד את דברי חכמי עמו בלב שלם, יש לו לדעת פרק במלאכתו, ולשמש בהם בזמנם ובמקומם, כי רק שם יראו בכל כחם ובכל ערכם.

והסברה הזאת, כי חובת חוקר דברי הימים לכלכל את ענין המאורעות לפי הפשט ואין לו לקחת מן האגדה בלתי אם את הדברים המבררים את הפשט, או את המאמרים המעידים על עצמם, כי מתחלתם לשם ספור מאורע גמור כהויתו וכפשוטו נאמרו; הסברה הזאת תהיה לתשובה על דברי הרב המבקר, אשר תפש אותנו, על כתבנו על מלחמת בני אפרים באנשי גת (דהי“א ז', כ”א) לאמר: “ויקומו שותלח ועזר ואלעד בני אפרים בן יוסף ויתגרו בפלישתים הגרים בארץ וירדו לקחת מקניהם וכו', ולא רחוק הדבר, כי למן העת ההיא החלו המצרים לחרוש על העברים רעה” (ספרנו 27) ולראי' לדברינו אלה כתבנו בהערה: “אנו מוצאים בפרקי דר”א מ“ח מסורת זו: “כל אותן השנים שהיו ישראל יושבין במצרים היו יושבין בטח ושאנן עד שבאו מבני בניו של אפרים וכו' שהיו מזרע המלוכה וגבורי כח במלחמה וכו' וכו'. – ולאחר נכיון כמה דברים סתומים שבאו לשנות מעט את פני המאורע, למען השתמש בו לתורת מוסר שלא ידחקו ישראל את הקץ, יעלה בידינו, כי מאז התחילה איבת מצרים לישראל להתגלות ולפרוץ (שם הערה 6). על הדברים האלה שכתבנו בתם לבבנו ובנקיון כפנו, התרעם הרב המבקר עלינו כי “האבדנו באפס יד זכר למרד בני אפרים”. על זאת אנו שבים לשאול אותו: ומדוע זה לא התרעם על הפירוש המיוחס לרש”י על ס' דה”י שחברו תלמידי רב סעדיה זצ“ל² (תו' ד"ה “ולא שמשו” יומא ט'.) שלא הזכיר כלל מרד זה, ועל הרד”ק שלא הזכירו, כי אם בתורת טפל? ומדוע לא חרד את כל החרדה הגדולה הזאת על קדוש סופרי זכרונותינו, על התנא ר' יוסי בן חלפתא שלא הזכיר מרד זה אף ברמז קל בסדר עולם, בדברו על ירידת אבותינו למצרים ועל השעבוד ועל הגאולה? ומדוע זה לא התרעם על תלמודנו הבבלי שלא הזכיר “עלילה כבירה ורבת תוצאות, אשר נעשתה אז”, כי אם במקום אחד בזכרון רפה מאד ובצורה שאינה בולטת כל עקר במליצת: “אלו בני אפרים שמנו לקץ שטעו” (סנהד' צ"ב:), שאינה מבעת כל פעולה ומעשה? – עד אשר ישיב לנו המשיב על כל שאלותינו אלה, נבאר אנחנו על מה הנחנו את הדבר הזה בסתמו ולא נגענו בפרט שגם התנא בעל ס“ע וגדולי פרשני הדורות לא נגעו בו, ושגם לפי דברי הרב המבקר “קשה הדבר, כי בכח זרועם וחרבם יצאו ממצרים וירשו ארץ”. הנה יודעים אנחנו למי אנו כותבים כיום ספר תולדות ישראל לקהל, אשר את מעוטו או את רובו יש לנו לשובב נפשם אל נחלת אבותם ואל גנזי אוצרות רוחם שגנזו לנו נביאינו ורבותינו. ובדבר זה לא ביד חזקה יעשה, כי אם בתחבולות חכמה בהשכל ודעת, בהעבירנו לפניהם את הדברים המסתברים מאליהם, ואמתתם נראת מתוכם במראה ברור מאד. והנה פה בעניננו יש לפנינו שתי דרכים: הדרך האחת היא הדרך אשר דרכנו בה, לבלתי הוסיף מאומה על דברי הכתוב ומפרשיו במקום זה ולקחת מדברי רבותינו – בפדר”א – את הדברים הנכוחים לכל מבין. והדרך השנית היא להעלות על ספר את כל דברי האגדה מראשם לסופם, כי “מאתים אלף כלם גבורים בני אפרים” (פדר“א מ”ח.) מרדו במצרים ויצאו מתוכה ביד רמה או “מאתן אלפין גוברין במאני זינא משבטא דאפרים” (תרגום דהי“א ז', כ”א). לוא עשינו כן, כי עתה חברו על דברי רבותינו כל מבקרי מומים ודורשי הות לאמר: הן בצאת ישראל ממצרים לא היה מספר בני אפרים בלתי אם ארבעים אלף וחמש מאות (במד' א', ל"ג) ואיך ימעט מספרם כמאה וארבעים שנה אחרי כן, עד כדי אחד מחמשה, ואם תאמר: משם ראיה! יען כי נהרגו במלחמתם עם בני גת, על כן מעטו וישוחו? – והלא שאר השבטים לא יצאו למלחמה ולא נהרגו, ובכל זאת גם מספר השבט הרב והעצום מכלם לא הגיע גם מאה ועשרים שנה אחרי כן, כי אם לארבע ושבעים אלף ושש מאות (כ"ה). והדבר הזה הלא היה בעוד אפרים אבי השבט חי, (דהי“א ז', כ”ב) ומה קשה דבר זה לקבלו, כי יזכה אב לראות מאתים אלף גבורי חיל מתוך יוצאי חלציו, וכי כל האלפים והרבבות האלה יצאו חמושים לקחת מיד האמורי את החלקה הקטנה “אשר קנה יעקב בשכם ואשר נתנה ליוסף בחירו” (המליץ 273), ואנחנו לוא הלכנו בדרך זה, כי עתה נתנו ח“ו את דברי קדמונינו לשחוק בעיני חומדי לצון. לא כן עתה בכלכלנו ענין זה כאשר כלכלוהו מפרשי המקרא נתברר לכל איש מבין דבר לאמתו, כי נכבד מאד מקרה זה לא בדקדוקי פרטיו הסתומים, כי אם בסבתו, שהיא גאות בני אפרים הנראה וחוזרת ונראה בכל דברי ימי אבותינו עד גלות עשרת השבטים, ובתולדותיו שהן תחלת גלוי שנאת מצרים לישראל ורק על פרט זה, על גלוי שנאת מצרים לרגלי מעשה בני אפרים הבאנו ראי' מפדר”א, ועל יתר דברי משפטנו, כי המדרש רק לשם למוד נאמר לבלתי סמוך ישראל על כח ידיהם למרוד במלכויות, ושלא ידחקו את הקץ, לא תקשה עוד הפלגת המספר של גבורי בני אפרים, כי מדרש זה בא ללמד, כי גם על צבא רב ערוך מלחמה לא יסמכו, והדרך אשר דרכו בה רבותינו מעולם לדרוש באזני הקהל פסוקים ופרשיות ומאורעות לשם למוד או מוסר, המעט כי לא תתן ח"ו מקום להקל בכבוד זקנינו אלה, כי אם הוסף תוסיף לשות עליהן הדרת מורי צדק בקהל עמם גם בעיני שלומי אמוני ישראל הדבקים בתורתם גם בעיני משכילי העמים, בהיות גם דעת אחד מראשי חכמי אומות העולם הפילוסוף המפורסם קאנט בספרו “דיא פראקטישע פערנונפט” כי חובה היא על מורי הקהל להסמיך את מוסריהם על המקראות, אף כי על פי הדקדוק וההגיון דבר אין להם עם הפשט.

על מנהג זה שנהגנו במקום זה לא על פי דעתנו, כי אם על דעת כל גדולינו מפרשי האגדות מדור דור, לבלתי השתמש בדברי אגדה כפשוטן ממש, כי אם לדרוש רבים מדבריהם בתורת למוד או מוסר, קרא עלינו הרב המבקר תגר, אף כי בתוך כדי דבור באותו מעמד ובאותו ענין שכח את דבריו ואת כעסו על המוציאים את אגדות רבותינו מידי פשוטן, ויוצא בעצמו האגדה המדברת על בני אפרים מידי משמעה, וידרוש עליה אף הוא דרוש נאה שעקר ענינו טוב ויפה, אך החסרון האחד הנמצא בו, כי אמר לצאת באריכותו, אשר תמלא ארבעה גליונות, ידי חובת בקורת דברי הימים. אך לא על זה אנו באים לדון, כי אם לשאול אם אמנם נכונו דברי הרב המבקר, כי מעולם לא הוציאו חכמינו דברים מידי ממשמעם לשם למוד של מוסר? מי הוא נגר ובר נגר, אשר יקים לנו על פי הפשט את דרשות קדמונינו על פסוק “תולה ארץ על בלימה” שבאיוב ופסוק “האומנם אלם צדק תדברון” שבתהלים (חולין פ"ט.). ואף כי הדרשות שדרשו על שמות הערים “קינה ודימונה ועדעדה” “וצקלג ומדמנה וסנסנה” שביהושע (גטין ט'). ואם נתנה רשות להוציא מידי פשוטם לשם מוסר או שיחה נאה, שמות דוממים שאין להם ענין כלל וכלל לשום דבר של רגש ורוח, עאכו“כ שידם משגת להטות מאורע חי ומלא נטיה קלה כל שהיא לשם למוד לאומה. וגם בעניננו מה עשו קדמונינו? לדבר רדת בני אפרים לקחת מקנה אנשי גת, שלפי דברי הכתוב היתה רק מלחמת פרט בפרט, נתנו צורת מרד הפרט בכלל ממשלת מצרים, ללמד לדורות הבאים שלא ימרדו במלכויות, דומה למאמרם “שלש שבועות הללו למה” (כתוב' קי"א) שגם אותו הסכימו לפסוק “השבעתי אתכם” שבשה”ש אף גם כי לפי הפשט אין שום צד רמז בפסוק למאמר זה. ומלבד דברינו אלה יענו נא כל דברי האגדות שבתלמוד ובמדרשות הכנים דברי הרב המבקר באמרו, כי אין רבותינו נוהגים להוציא פסוק מידי משמעו, לשם למוד או מוסר, אם לא? –

בדבר מלכי הרועים לא קדמנו רק ספר “חקרי קדמוניות” שלא זכינו לראותו, כי אם הסופרים הקדמונים שדברם זה מפורסם לסופרי כל דור, ואנחנו החזקנו בם מיום ראותנו את החכם פירסט מסביר דבר זה ומביאו כמעט לידי בירור, ומישב אותו על סדר השנים בבאורו האשכנזי לתורה לפסוק ח' שבפרשה ראשונה לספר שמות. – על טענת הרב המבקר, כי לפי דעתו קרוב הוא כי גם מלכי הרועים בני שם “לא הרגישו כל יחש קרבה לישראל” (גליון 267) נשיב כי אם אמנם אפשר הוא, כי אהבת משפחה לא אהבו את ישראל, מכל מקום זכרו להם את חסדי יוסף, וזאת עולה מנתינת הטעם של איבת מלכי מצרים שקמו אחריהם במליצת “אשר לא ידע יוסף”, שבאה להבדיל בדבר זה בין המלכים החדשים ובין מלכי הרועים.

במוצא דבר “לאומים ומתבוללים במצרים” (ת“י ח”א 147) דברנו רק על העוז וכח הלב של לוי בן יעקב, שהוריש גם לבניו אחריו, אך לא עת כח הזרוע, דבר אשר לא עלה על לבנו מעולם (עיין שם היטב), ובכן אין מקום לדברי הרב המבקר (גליון 276) שטעה טעות גמורה בדברינו.

מוצא דבר "האומה ושמותיה שבספרנו, נתן ענין לרב המבקר לטעון עלינו טענה משולשת: האחת היא על מזגנו בכללו, השנית על גוף מחקרנו שבמוצא דבר ההוא, והשלישית על פרט אחד של תרעומת אחת שהתרעמנו שם על הסופרים גראץ וקאסעל. במזגנו, אמר הרב, אחרי למדו עלינו זכות, למצוא מעין התרגשות יתרה בכל מקום שיש “פגיעה בכבוד האומה”. את ענין “מחלת ההתרגשות הנפרזה” הזאת שמצא בנו הרב, מצא בכלל ישראל – להבדיל בין הצדיק ובין הרשע – הצורר פרופיסור טרייטשקי הפרוסי, שהתאונן באחד ממאמריו, מדוע זה לא יתרגש כל עם באמור עליו סופר או מליץ דבר שלא כרצונם, והיהודים אם רק יתמלט מפי איש עליהם הגה אשר לא כלבבם, וקמו עליו כלם כאיש אחד ומלאו את חלל העולם בקולי קולות? – על תלונתו זאת השיב החכם דוקטור יואל כדברים האלה: “ברשותך, מרי טרייטשקי, אם תחרף את האנגלים הרי זה במחלת כבודך כחיה פלונית החורצת את לשונה על הירח, היא תכלה את כחה וירח יקר הולך; לא כן איש שולח את פיו ברעה בעם נדכה, אשר כל יד עמל תבואנה וכל לשון אפעה תשלח בו, הוא לא יוכל להחריש לקול מחרף ומגדף”. ואם נמצא דבר זה בכלל האומה, לא יפלא כי ימצא גם באיש כמונו הדל באלפי ישראל, כי אין בפרט אלא מה שבכלל.

מבקורת מזג המחבר, עובר הרב המבקר אל בקורת אחת מחקירותיו, ששם במוצא דבר “האומה ושמותיה” הוכחנו, כי בפי תורתנו ונביאינו עד גלות בבל, ובפי אנשי כנה“ג התנאים והאמוראים הגאונים והרבנים ומיסדי התפלה והקרובות עד אחרוני הפוסקים, נקרא תמיד שם האומה כשהיא לעצמה “ישראל” שהוא לנו שם הכבוד והעוז. לעומת זה נקראו בני ישראל “עברים” בפי המצרים והפלשתים ויתר עמי בני חם, או גם בפי סופרי קדשנו בהזכירם את אבותינו עם הגוים האלה בזכרון אחד. וכן נקרא גם ישראלי או ישראלית שנמכרו לעבדים לאחיהם “עברים”, וכי מיום גלות עשרת השבטים, היה שמנו נקרא בפי בבל ופרס “יהודים”, לאמר בני ארץ יהודה, להבדילנו מעשרת השבטים, וגם סופרי הקדש דניאל עזרא נחמי' ואסתר בשעה שהיו דבריהם משותפים לנו ולבני בבל ופרס בדבור אחד, היו קוראים לנו “יהודים”. אולם בדברם על אומתנו לשמה ולעצמה, באין דבר לה עם העמים האחרים קראו לה “ישראל”. ועל כן אתה מוצא את שם ישראל בעזרא ובנחמיה לבדם ששים ושתי פעמים. וכן נהגו אחריהם כל סופרי עמנו, למן אנשי כנה”ג עד המפרש והפוסק האחרון שבימינו לקרוא לנו “ישראל”. אולם היונים והרומים וכל העמים עד היום הזה יקראו לנו תמיד “יהודים”, או סופרי ישראל שכתבו ספרים, בלשונותם כגון פילון ויוסיפוס. את דברי חקירתנו זאת, כי דומה גורל שם “יהודי” מימי אשור והלאה לשם “עברי” בימי מצרים ופלשת, לא מן האויר קלטנו, כי אם בחקירה שקודה מאד בררנוה ובראיות מאוששות מן המתרגם השלם אונקלוס, אשר למיום החלו אבותינו להקרא בשם ישראל בתורת שם כולל את האומה כולה, לאמר למיום מות יעקב אע"ה, יתרגם תמיד עברי יהודאה ומתרגום יונתן לנביאים (חוץ מעבד עברי שתרגמו ליתר ברור “עבדא בר ישראל”). הדבר הודי הזה העולה למתבונן מכל ספרותנו מראשה ועד סופה, המריצנו להחזיק, כי ישראל היה לנו שם תפארת גם בעינינו גם נגד כל העמים, בהביעו את ערך האומה בכללה בגדלה וגם בתפארת אחריתה. ושם “עברים” או “יהודים” שקראו לנו המצרים והבבלים, היו שמות מזכירים לנו גרות גלות ופזור. לבד מן ההחלטה הזאת שבעינינו קבועה וקימת היא, שאין להזיזה ממקומה, שערנו כי על כן נקרא עבד ישראל הנמכר לישראל חברו "עבד עברי לרמוז, כי כל איש ממנו המשתעבד באחיו מעשה מצרים הוא עושה. שגם הם השתעבדו בישראל, שלא הכירו ולא רצו להכיר את ערכם הגדול בתורת אומה שלמה ונכבדה ויקראו אותם בשם הגרות “עברים”, ועל פי זה בארנו גם את שם “יהודי” הנזכר בפי ירמיהו בדברו על העבדים העברים (ירמיהו ל"ד ט') ונחוה את דעתנו, כי בתשמיש שם זה כלולה תרעומת ותוכחה לבני ישראל משתעבדים באחיהם שנוהגים מנהג הגוים בוזי ישראל שהשתעבדו בם, ועינם צרה לקרא להם בשם גדלם ותפארתם. דבר זה שאמרנו, כי למען גנות את העבדות שמשה התורה והנביאים בשם “עברי” או “יהודי” לעבד ישראל, שנמכר לאחיו לרמוז בו, כי מגנה הוא בזה את עמו כמצרי או כבבלי, אשר צרה עינם לקרוא לישראל בשם תפארתם ויקראו לו בשם מזכיר את מעוטו, דלותו וגלותו, אשר בעיני גוים עריצים לחרפה תחשב, ובכן הוא נוהג מנהגם, כי מתעמר גם הוא באחיו האביון ובוזהו. את הדבר הזה הפך הרב המבקר ויתגולל עלינו, כי אנחנו אומרים כי שם יהודים חרפה היא לנו בעוד שבאמת לא אמרנו רק זאת, כי הגוים קראו לנו עברים או יהודים המורה יותר על גלות ומעוט משם ישראל המורה על רוב ותפארת. ובכן לא דברנו, כי אם על הוראות שם זה בעיניהם ולא בעינינו, ולחנם בחר הרב המבקר במקום זה סגנון של לצון וכל בטול דברי חברו. הנה המבקר התאמץ בכל כחו לעקור את דברינו ולהוכיח על פי דברי אגדה בודדים, שכל עצמם לא נאמרו במקומם אלא לכבודו של יהודה ושל מרדכי היהודי, ובדברי דרוש משל עצמו, "כי גדול כבוד שם “יהודים” משם “ישראל”. ועל זה אנחנו שואלים אם אמנם כן הדבר, מדוע זה המעיטו ספרי הקדש התלמוד והמדרשות והפוסקים לקרוא אותנו בשם יהודים, כי אם דוקא בשם “ישראל” הנופל בכבודו בעיני המחבר. והלא גם אם קרא המדרש לישראל בשם “יהודי”, לא קרא אותו כי אם בשומו דברו בפי נכרי שונא ישראל כגון: במאמר כזה "תדתין נשין זנין באשקלון אמרה חדא לחברתה לית את אזלא מהכא דחזיין אפך ליהודיית (איכה רב' א', י"א), ובמקום שהוא מדבר בשם עצמו ועל אחד מבני האומה לעצמה קורא גם ליחיד “ישראל” (ב“ק, ל”ז:), או “אדם מישראל” (דברים רב' א‘. א’) ולא חשו למספר ההברות, שבשבילן דחה הרב המבקר את שם “ישראל” מפני שם “יהודים”, אף כי חך הנביאים אבות לשוננו הצחה לא טעמה מעודה קושי זה אשר טעם הוא. וגם האיש הנשגב שמעון התסי, ראש מושלי בית חשמונאי, טבע את מטבעותיו לא בשם שקל יהודים, כי אם בשם “שקל ישראל”, אף כי לא על עשרת השבטים מלך, כי אם על בני יהודה שעלו מבבל, הא למדת כי ישראל היה השם האהוב לעמנו, כאשר יעלה מאליו ביד כל איש מתבונן בספרותנו העתיקה וביד כל חוקר שאיננו זה מידי פשוטן של דברים, ושהוא עושה את הפשט ליסוד לכל בנין הדעת את תולדותיו והיודע, כי החכם המקדים את הפשט לדרש “הוא דומה לאדם שבונה אבנים מלמטה ולבנים למעלה”. אבל המקדים דרש לפשט, למה הוא דומה “לאדם שהוא בונה לבנים למטה ואבנים למעלה, אפילו באים מים קמעה מיד הופכין אותן”.

בטענת הרב המבקר שטען עלינו לפי דרכו באמרו, כי מתנפלים היינו על גרץ וקאסעל על אשר קראו לנו יהודים בספריהם, אין אנו מכירים את הרב הנכבד הזה. בראשונה נהרהר מעט אחרי דיוק המליצה אם נכון לאמר “התנפל”, שמשמעה נאצה עזה קשה וגסה, על תוכחה נוחה ורכה מאד, שכל דבריה ככתבם אלה הם: “אך אם חכמים גדולים באמת מקרב עמנו כסופרים הגדולים גרץ וקאסעל ז”ל נדחו וכו', ידאב מאד כל לב מרגיש את כבוד עמו". האמנם התנפלות היא זאת, נאצה קטטה או תוכחה זכה מביעה כבוד ודאבון גם יחד? – אך נעזבה נא את המליצה ואת דיוקה, ונשימה על עצם טענת המבקר את פנינו. הנה הוא טוען עלינו כי על “אשר יקראו לנו יהודים בספריהם” ערערנו על החכמים גרץ וקאסעל. – האמנם כן הדבר? האמת היא כי על “אשר יקראו אותנו הסופרים האלה יהודים”, הרהרנו עליהם? בכלל הדבר נוחים אנחנו לכבד גם דעות חברינו, ואם גם לדעתנו שם “ישראל הוא כמעט לנו שם הקדש, יודעים אנחנו לכבד את השם “יהודים” אשר עלינו הוא נקרא ולא על עם אחר. אף זאת אנו יודעים כי בכל אשר אנחנו חולקים בדברינו אין מספר על החכם גרץ, לא יעלה על לבנו ועל לב כל איש, אשר מוח בקדקדו, כי יכון הוא, או החכם קאסעל, לגנות את עמו. אנחנו רק על זאת התרעמנו, על השמות המחולקים, אשר על פיהם חלקו החכמים האלה את ספרי תולדותינו לשני חלקים לדברי הימים לישראל ולדברי הימים ליהודים, שכן נהגו לחלוק סופרי העמים, למען השכח רגע את קהל קוראיהם, כי בני הגוי העתיק והקדוש אנחנו בני ישראל, ע”כ ישתדלו לשנות שמנו למען רמוז, כי נשתנינו וכי נתקלקלנו, וכי רק שבט אחד מקופח ומדולדל אנחנו ולא אומה שלמה. ולוא קראו החכמים קרץ וקאססעל את ספרי תולדות ישראל שכתבו ספרי תולדות היהודים מראשם ועד סופם, כי עתה חלילה היה לנו להתרעם עליהם, כי לא על השם אנו חולקים, כי אם על שנוי השם הקורע את ספר תולדותינו לשני קרעים, דבר אשר לא יכון לעולם בעיני כל איש היודע, כי קדמות אומתנו אחדותה ורציפותה היא גדולה ותפארתה.

בתוך כדי דבורו, בעודנו תובע מידנו את עלבון גרץ, אשר לא ישרה דרכו בעינינו, הפך את לבו לפקוד עלינו עון, על כי בדבר אחד, הסכמנו על יד החכם ההוא. ובטרם נכנס עוד לעצם הענין, פגע בנו מן הצד. ועל אמרנו שם לפי דרכנו, כי טבע שבט יהודה היה להתבודד, אף כי הוא דבר אשר בר בי רב דחד יומא יודע זאת, כי תמיד נמנה שבט זה לעצמו, וכי מימות עתניאל בן קנז, נזור אל תוכו, ועד ימי שמואל לא בא כמעט זכרו בישראל, שמש הרב המבקר במליצת פסוק שנפל לתוך פיו ויקרא: “אם ביהודה חרה אפו, כי שם לו המחבר עלילות דברים” מליצה שאינה כלל לרב חכם שעינו יפה בעבודת רוח חברו ובעמל נפשו, גם בהיותו חולק עליו בכל ענין וביחוד גמור בענין כבוד שבט יהודה, אשר אין ספק, כי קרא הרב את דברינו בספרנו המבוקר בידו, שכתבנו על השבט הזה, כי הוא היה ראש שומרי אמונים בשבטי ישראל “וגם אופי – קאראקטער – שבט בני יהודה להיות בודד לנפשו כל ימיו, עמד לו לבלתי לכת בדרכי הנכר”, (ספרנו ח"א 95, עיין שם) ויהיו שני השבטים האלה יהודה ובנימין לבדם הנאמנים לה' ולעמו בכל שבטי ישראל בכל דורותיהם" (שם 108) ואת הדברים האלה, אשר כתבנו לקהל קוראים משכילים וחכמים, בספר תולדות ישראל, שמנו בפי עוללים ויונקים לעקר גדול, עד אשר טרחנו להיניק את הדעת הזאת, את ילדי עמנו כחלב שדי אמם, למען יהיה נבלע בדמם כל ימי חייהם, ונכתוב גם בספר החנוך שחברנו, כי היה שבט יהודה “מבחר עם בני ישראל מעולם”. (המוריה 81, ועיין שם תמצית שבח שבט זה בכל תולדות תולדותינו), זה הוא חרון אפנו ביהודה! ואלה הן עלילות הדברים, אשר שמנו לו! עתה נבואה נא לעניננו: הנה כל קורא את ספרנו יודע, כי רחוקה שטת חקירתנו בתולדות ישראל משטת גרץ כרחוק מזרח ממערב. ולענין דרך כלכלתנו את רוח קורותינו, הנה כמעט כל ספרנו מראשו לסופו מחאה אחת רצופה על דרך כלכלתו. בכל זאת חלילה לנו להתכחש אל האמת, ובמקום שאנו מוצאים לפי דעתנו דבריו נכוחים וטובים, מקבלים אנחנו אותם בכל לב. כן טובה בעינינו מאד דעת הסופר ההוא, שהבחין כי שני הפסוקים שבספר שופטים על דבר מלחמת בני יהודה בנגב ערד (שופטים א', ט“ז – י”ז) אינם ענין לדור שאחרי יהושע, כי אם כפל דברים ותוספת דברים הם, לספור מלחמת ערד שהיתה באחרית ימי משה (במדבר כ"א, א' – ג'). דעה זו שהוציא גרץ מפיו, מבלי חקור אותה הרבה, צרפנו אנחנו במצרף הבקורת ונמצא על פי כוון הפסוקים בכל פרטיהם ודקדוקיהם, כי כלם, מספרים דבר אחד, מלחמת ישראל בערד בימי משה. ומאליו הוא למד כי לפי הדעת הזאת, היה יהודה העקר במלחמה זו, ושמעון ובני הקני נלוים אליו, ועל כן מנויה מלחמה זו בתוך המלחמות, שיהודה היה בהן עקרו ושהן מנויות בכ“א פסוקים הראשונים לס' שופטים. דעה זו לא ישרה בעיני הרב המבקר וישאל אם באמת נבדל יהודה משאר עשרת השבטים, איך נאמר, עליו תמיד “יהודה יעלה”, “יהודה בתחלה”? על זאת נשיב, כי דבר זה לא תמיד היה כי אם שתי פעמים, האחת תכף אחרי מות יהושע (שופטים א‘, א’) והשניה בימי פילגש בגבעה (כ“ה, י”ח) ושתי פעמים אלה בדור אחד היו, בימי עתניאל בן קנז, והוא היה להשופט הראשון אחרי יהושע, ומלחמת פילגש בגבעה בימיו היתה כדעת רבותינו המבוררת והמבוקרת (עיין ספרנו ח"א 176) ואולי נאמר רק מטעם זה “יהודה יעלה” – “יהודה בתחלה” למען יתחבר עם אחיו כל הימים, כאשר התחבר בדור ההוא, בימי היות עתניאל בן שבטו שופט כל העם, כי באמת אנחנו רואים כי אחרי מות השופט ההוא, התכנס שבט יהודה אל תוכו ולא נזכר שמו לענין מעשה ופעולה ומלחמה, עד ימי שאול (ש“א י”א, ח') והשתיקה הכבושה הזאת עדה נאמנה וכשרה היא להתבודדות בני יהודה יותר ממאה קולות. ואשר יקשה בעיני המבקר, איך יעלה על לבנו, כי עוד בימי מרע”ה, נפרד יהודה מעל יתר אחיו. ואשר לדעתנו על זה התפלל משה “ואל עמו תביאנו” לאמר תשיבנו, יקשה בעינינו על הרב וכי משה רבנו ששכינה מדברת מתוך גרונו בוחנת קרב ולב, וצופיה עד סוף כל הדורות וברכתו לפני מותו נאמרה לדורות, ההוא לא צפה ברוח קדשו גם לדברים הרחוקים, פי אלפי אלפים מטבע השבט הזה הקרוב אליו במקומו, ואל המקרה אשר יקרה לו גם קרוב לזמנו? אתמהא!

על עקר הדעה, כי פסוקי ספר שופטים פורטים את המאורע שבתורה. חמשת הצדדים השוים שבפסוק, תורה ושופטים לא יספיקו לרב המבקר להוכיח על אחדות המקרה. ואלו הם: 1) שם האומה: הכנעני. 2) שם המדינה “הנגב”. 3) שם העיר: ערדו. 4) שם המעשה: “ויחרם ויחרימו”; 5) שנוי השם על פי המאורע: “חרמה”. וישכח את הכלל הנוהג במלאכת הבקורת בפרטה ובתורת החקר וההגיון בכללה, כי ברבות הפרטים הדומים בשני ענינים, כן יגדל המופת כי דומים הם גם בכללם, וכי טיב אחד לשניהם ואם מונחים לפנינו שני זכרונות עתיקים המספרים דבר שמרבית פרטיו ושמותיו הנזכרים, דומים זה לזה, יש לנו להחזיק, כי מאורע אחד הם מספרים, ככל אשר במצוא איש שני ציורים דומים בפרצופיהם, לא יסתפק אף רגע, כי קלסתר פני איש אחד ישוו שניהם. ואף כי בספורי מאורעות דומים, שכל זמן שאין הבקורת או המסורת המדויקת מחזיקות עלינו את דבריהן על כרחנו לחלק אותם, יש לחכם להחזיק אותם בחזקת ספורים רבים של מאורע אחד, כי בכל מקום שהרבוי והמעוט שקולים, לאמר, ששניהם אפשר, כלל גדול הוא “תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת”. וכן נהגנו אף אנו, וגם יד הרב המבקר לא מצאה לפקפק כי אם באחד, מכל חמשת הפרטים השוים הלא הוא בדבר “הנגב” ובסכינא חריפא מפסקא קראי, אמר להבדיל בין נגב לנגב, ויאמר, כי הנגב האמור בתורה בא לסמן כי ערד הוא דרומה של הארץ והנגב שבשופטים הוא דרומה של העיר ערד. אך דבר אחד שכח הרב המבקר, כי ביהודה יש מדינות שעקר שמן הוא נגב סתם, כמו “אל נגב” ואל צקלג (ש"א ל‘, א’) או “נגב” בתוספת שם כגון" “נגב הירחמאלי, נגב הקני” (כ"ז י'), נגב הכרתי, נגב כלב" (ל' י"ד) וכל “נגב” אלה אין משמען צד דרום, כי אם חלקי מדינות שבארץ הדרום בכללה ואין ספק לכל רואה דבר לאמתו, כי נגב ערד מדינה היא והיא היא הנקראת לאחר כניסת בני הקיני “נגב הקיני”. ועל פי הדברים האלה הנגב שבתורה ושבשופטים וערד שבתורה ושבשופטים, שוות הן במתכנתן הנגב היא המדינה הנזכרה כאן וכאן, וערד היא העיר הנזכרת כאן וכאן. עוד שאל הרב המבקר מה עשו בני יהודה ובני שמעון בכבושם ההחזיקו בו או לא? הנה דעתנו זאת כבר גלויה ועומדת היא בגוף ספרנו כדברינו שתכפנו ספור מלחמת בני יהודה ובני שמעון לאמר “על כן היתה חרמה, אחרי כן לבני יהודה ולבני שמעון (ספרנו 48) ובכן כבר גלינו דעתנו כי לא החזיקו בכבושם, כאשר ידענו, כי כל ישוב קודם לכבוש הכולל היה רע בעיני מרע”ה (במדבר ל"ב ו') כי מלחמה זו אלא היה עקרה לשם כבוש, כי אם לשם נקמה על השבי (כ"א א') ועל כן נקמו את נקמתם ויחרימו את כל שלל הערים, אשר החריבו לאוצר ה' (ועי' פי' מלת חרם יהושע ו' י“ח י”ט), וישובו אל המחנה, ואל לב הארץ לא באו, כי חרמה אשר שם היה עקר המלחמה, עיר הגבול היא כאשר יראה כל מתבונן על מפת א“י. ובכן תסור שאלת המבקר מדוע נזכרה תמיד ארץ כנען, אשר לא ראוה עוד בני ישראל, כי אמנם ראית קצה הגבול או גם ראית מתי מספר את כלה כיהושע וכלב התרים אותה לא שמה ראיה. ותשובתו של גרץ איך שם את ערד וצפת וחרמה לעיר אחת, והלא כבר מנה הכתוב את חרמה לבדה ואת ערד לבדה? תשובה זו לא עלינו תשוב, כי אנחנו לא כתבנו בלתי אם, כי קראו את שם עיר צפת חרמה כדברי הכתוב (שופטים א' ט"ז), ולכרוך את ערד ואת צפת לכרך אחד, לא עלה על לבנו מעולם. את מיטב חציו חשך המבקר הנכבד באשפתו, לירות בהן באחרונה, וימרץ מאד את שאלתו ויקרא הלא “מקרא מלא דבר הכתוב החושב את אשר הכה משה עבד ה' ובני ישראל וחשב סיחון ועוג ואח”כ חשב את כבושי יהושע וחשב ביניהם את מלך ערד. הנוכל למצוא דברים יותר ברורים ומפורשים מאלה וכו' וכו‘?. על זאת נענה אנחנו: הן אמנם כי “מקרא מלא דבר הכתוב” אך לא מקרא מלא דבר הרב המבקר, כי אך מקרא יחסר. הכתוב במלואו אומר: משה עבד ה’ ובני ישראל הכום ויתנה משה עבד ה' ירושה וג' (יהושע י"ב ו') ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל וכו' ויתנה יהושע לשבטי ישראל ירושה כמחלוקתם” (ז) ובכן הסיר המבקר הנכבד את העקר מן הכתוב, אשר זכרון ההכאות אינו בו אלא הקדמה לזכרון הנתינות והירושות שרק אותן ולא את ההכאות הקודמות להן, מנה הכתוב, כי הנתינות והירושות, לאמר הכבושים הם עצם התכלית וההכאות אינן, כי אם מכשירים. ואף כי בעינינו ברור הוא, כי הוכתה ערד, וצפת חרבה בידי בני יהודה ובני שמעון ובני הקיני, לא נתנו לירושה, כי אם בידי יהושע, כאשר קדמנו לפרש בדברים ברורים ומבוארים ויכוהו ויחריבו וכו', על כן היתה חרמה אחרי כן לבני יהודה" (ספרנו ח"א 48), ואם את הנתינות והירושות, לאמר, את הכבושים, שהם העקר מונה הכתוב, ולא את ההכאות שאינן אלא טפלות, איככה ימנה את מלחמת בני יהודה בערד, שהכאה לבדה היתה ולא כבוש? ואם בטלו טענות הרב המבקר על דעתנו בדבר מלחמת ערד, אין לנו צורך עוד בדחק שדחק הרב המבקר לישב את המקראות על פי דרכו.

הרב הגדול והדגול מהר“י פרייל ז”ל נהג מנהג רבותינו אשר מפיהם לקח תורה, שלפעמים התמלטו מפיהם דברים חדים בשעת חמום הוכוח ופלפול חברים אשר אז “אפילו אב ובניו שעוסקים בתורה בשער אחד” מוציאים מפיהם דברים כאלו “ונעשו אויבים זה את זה”, וגם הרב החכם הזה הוכיח בדבריו האחרונים, כי רק בקצת פרטים חלק עלינו ורשאים אנחנו לשמוח ולהתכבד בבקרתו, כי הוא פגע בגוף דברינו ובגבם לאמר, בדברי ההסתוריא החיצונים וסמך את ידיו באהבה אל תוך ההסתוריא המסודרת בידנו ועל הרוח המתרגשת בתוכה. כלכלת רוח ההסתוריא הפנימית היא אשר המריצתנו לגשת אל מלאכתנו.

סוף דבר

ב“ה – ווילנא בחדש איר תר”ס.

אדוני הנכבד מר [פ.] גֶץ נ"י!

בדברנו זה ימים אחדים על דרך הרוח ה7מִתְוַדַעַת בספרי ועל צביונם המיוחד להם, אמרת לי כי בוחר אני להעלות בענין כזה את דברי על הכתב הקים, המחזיק את הכלל בצירוף כל פרטיו יחד לנגד עיני הקורא, מהוציאם לאזני השומע בדבור פה הַמְשַכֵחַ את הפרטים, האחרון משכח מפניו את הראשון, ועל כן טוב לי לבא לפניו הפעם בכתובים.

רבים ושונים במינם ובשעורם המאמרים, החוברות והספרים, אשר באו ממני בקהל משנת תרמ“ב והלאה. אך רוח אחת מחיה את כולם ועושה אותם כעין פרקי אברים לגוף אחד מסוים לנשמה אחת שולטת בו ולא נשמות הרבה. עסקתי הרבה בשאלות הכלל במאמרי כתבי עתים ובחוברות שהוצאתי בירושלים בשם “הארץ”, “מירושלים”, “גאון הארץ” ו”פרי הארץ" וכו‘, הרבה כתבתי על תורת החנוך וספרים שלמים למקרא הטף ובני הנעורים כגון “טל ילדות” ו“המוריה”, הרבה שירים שרתי, ספורים ספרתי וחזיונות חזיתי. כתבתי גם ספר “דברי הימים לעם בני ישראל” לבני הנעורים ולבינונים, ספר “דברי ימי העמים” כתוב ברוח בני ישראל, ואת הספר, הספר אשר שמתי לכל חלקי בחיים ולעקר מלאכתי בעולמי אם יחנני ה’, ספר “תולדות ישראל” אשר ארבעה חלקים כבר זכיתי להוציא לאור, ועוד שנים ממנו מסודרים לדפוס, והשאר אשר יתחלק אי“ה והיה לארבעה או ששה כרכים עודנו הולך ומסתדר בידי. הצד השוה בכל יצירי רוחי אלה שפרטתים ושלא פרטתים כי כלם שמשו את תורתנו הקדושה לנשמת האומה אשר בלעדה לא תכון ולא תיקום בארץ, ואת ישראל תכלית להיות לכלי שרת ולכלי מחזיק לנשמה הזאת שהיא לבדה חיינו וארך ימינו. וגם שלשת הקנינים החביבים ביותר, ואלה הם: הארץ, הלשון וההיסטוריה אינן מתחבבות על ידי על הקהל בלתי אם בקדושת התורה החולקת מכבודה ומנצחה עליהן. ארץ ישראל בהיותה בעבר ובעתיד בית מדרש דעת אלקים לישראל ולכל באי עולם, והלשון העברית בהיות היא הוד מעטה לבושה של התורה אשר בה התגלו לנו דעותיה ומקצותיה, וההיסטוריה בהיותה מוכחת לנו בגופי מאורעות שאירעו לנו, כי בכל דור ודור נצחה הרוח את הבשר בקרבנו. דרך הברור לדעותי אלה שיש בהן תוצאות הרבה, היא דרך־המדע המובהקת והבקורת הגמורה הנוהגת בשל מקצעות הלמודים בארופא. בספר “תולדות ישראל” דקדקתי הרבה גם בהסתוריה החיצונה, לאמר בהסתוריה הפוליטיקאית ובצד הנוגע לגוף עמידתנו בין האומות להיות מבוקרת גם היא כהלכתה לכל משפטה. אך עוד יותר מזה שמתי את עיקר מגמתי להאזין נשגבות מקול פעמי רוח אלקים המתפעמת לאטה בתוך כל גופי המאורעות בשלשלת רצופה מראשית תחלתן עד היום הזה. ומלבד אשר בחלקי הספר הראשונים העוסקים בכלכלת דורות הנבואה, היה ה' עמי להוכיח כי בקורת המקרא העוקרת הנהוגה בין סופרי העמים ובין רבים מישראל הנוטים אחריהם, רגלים אין לה ובמרבית המקומות זיופה נכר מתוכה. מלבד דבר זה הולך אני ומוכיח ב”ה כי רוח אברהם אבינו ומשה רבנו הולכת ונובעת וזורמת בכל דורות הנביאים הסופרים, התנאים, האמוראים והרבנים עד אחרוני הפוסקים ולא הפילה מדרכה דבר ולא הפסידה מכחה אפילו כל שהוא. סוף דבר כי תורתנו תורה שלמה היא כל זמן שהיא מתקיימת ומשתמרת בתוכנו גם אומתנו אומה שלמה היא אשר לא תסוף ולא תשבות מהיות לגוי כל עוד אשר היא תחיה ככל אשר לא ימות האדם כל זמן שהנשמה בקרבו.

מתברך אני בלבבי כי דברי אלה יספיקו לגבר חכם כמוך ושלום לך מאת ידידך היודע להוקיר את ערכך

זאב יעבץ

ברוך אל עליון אשר נתן לי היום לראות בגמר הדפסת הספר הגדול “תולדות ישראל” של רבי זאב יעבץ, זכרו לברכה לדור דור! ספר אשר בו השקיע מחברו כארבעים שנות בינה יתירה בחקר דברי הימים הכלל ודברי ימי עם ישראל בפרט. כבר בימי נעוריו אמר המחבר ז“ל: לכתוב ספר על דבר שטת החכמה והמוסר של היהדות, הנבדלת מכל הדתות ומכל הפילוסופיות: לפתח באמתות שכל הדעות שוות בהן, על מנת לגמור ולסיים באמתות שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן. והוא כתב כבר גם מאמרים ופרקים אחרים לשם הקדמה לספר הגדול הזה. אך אחרי חשבו מחשבות רבות על טיב הספר הזה ועל תכונתו החיצונה, חזר בו ובא לידי מסקנא, כי תועלת זאת, תועלת מתן ציור נאמן לחכמת היהדות ומוסרה והכשר הלבבות להכרתה, תושג יותר בסדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאמתן (מכתבו אלי הנדפס ב“תחכמוני”, ספר ראשון צד 42). ומתוך כך עלה יעבץ על דוכן ההיסטוריה תחלה (אחרי הדפיסו ספר קצר “דברי הימים לעם בני ישראל”) בספרו יקר הערך מאד: “ספר דברי ימי העמים”, כתוב ברוח בני ישראל, מופסק לפסוקים ומנוקד כולו כטעם התנ”ך וכדרך רב סעדיה גאון בספריו, ולא היה חסר אלא נגינות וטעמים. ובספר הנפלא הזה שם יעבץ את פניו כלו לשוות תולדות כל עם ועם במלא אמתתן, בספרו אותן כהויתן ובכונו כל אומה ואומה בסדר אחד לחברתה בת זמנה. ואחרי אשר סקר כל סדר וסדר של האומות בסקירה אחת כוללת עד כמה הועילו לנפשם ולמין האדם בכללו, לשעה ולדורות, שם בסופו של כל סדר וסדר מפרקי הספר ההוא את “ישראל” אחרון בסקירה מיוחדת, כי הלא עם עולם הוא, היה הוה ויהיה, ומקומו לא יפקד בכל סדר מסדרי הדורות, והוא השומר הגדול לחותמו של הקב"ה שמסר לו קורא הדורות, מראש, בתתו לו את האמת ואת המשפט בין אדם לחברו ובין אומה לחברתה גלוי ומפורש בתורתו, בדברי נביאיו ובחכמת חכמיו, אשר לא עשה כן לכל גוי (לשון הקדמתו). לפיכך הציב בראש ספרו את הפסוק: “הן עד לאמים נתתיו” (ישעיה נ"ה, ד'), כי הוא היה הגוי האחד אשר התנשא בכנפיו הרכות עוד מנוער אל גבהי שחקים, ממעל למשובות עמי הקדם ותעתועיהם, תשוקותיהם ומעשקותיהם (שם). אפס כי הספר הקטן הזה בן ארבעה חלקים קטנים, אבל “ספר דברי ימי העמים הכתוב ברוח בני ישראל” הקים כנגדו את כל אותם משכילי הרוח של הדור שעבר ובראשם “אחד העם”! (ראה לקמן צד 147). ואולם יעבץ עוד החרה החזיק בשטתו זו ויצא כגבור חמוש ומצויד וכלי זינו עליו גם אל המערכה הגדולה של ספרו הגדול “תולדות ישראל”, ועל אף כל מבקריו גם מימיו רבו מעריציו עד כי הגדיל לעשות “להגדיל את חכמת חכמינו בעיני בני עמנו ולהשיב לב בנים אל אבות, אשר לדבר הזה לבדו נשא נפשו מנעוריו” (הקדמתו לחלק הששי) וזכה עוד בחייו לראות את החלק התשיעי מספרו הגדול המגיע עד תקיפת הגאונים ועד בכלל יצא לאור. ובכך כבר הגיע אל קצה תעודתו!

אך את כל החלקה הגדולה של תולדות ישראל מאחרי תקופת הגאונים עד סופה שכתבה בטלטלה ובעת זקנה קפל יעבץ רק בשני חלקים, עד שהיה כל הספר כולו רק בן י“א חלקים. אך כלכלת החומר הנשאר בכ”י לא היתה כבר ראויה לחלוקה נכונה, כי הלא המחבר הדפיס בהוצאות בנו רק את מחציתו של החלק התשיעי (תקופת־הגאונים) בכ"י בחלק אחד. ובכן קבלו גם החלקים הבאים חלוקה אחרת בתוספות שונות וביחוד חצי החלק האחרון. וכך יצאו, יחד עם התולדה של המחבר¹ מכתבים ומאמרים שונים, ארבעה עשר חלקי ספר “תולדות ישראל” כתוב ברוח בני ישראל באמת!

את הרביעית הראשונה משנות הארבעים שעסק ב“תולדות ישראל” בלה יעבץ בארץ ישראל ופה בכרה רוחו את החלקים הראשונים מספרו הגדול והיא הפרשה החשובה ביותר בחייו. לפיכך ימצא כאן ראשון אחרי תולדתו המכתב שכתב מארץ ישראל והדפיסו אחר כך בשם “מכתב ממראות הארץ” (ווארשא תרנ"ב) והוא גם היא (רעיתו נ"ע) היו משתעשעים בו תמיד. וגם הקורא ימצא בו גם היום ענין רב.

אך בעצב עמוק מזעזע לב ונפש כמוני כמוך, אתה הקורא, תקרא את המכתב השני. במלאת חמשים שנה אחרי שנכתב, כמגילת “איכה” מתולדות רבי זאב יעבץ ז“ל וכתעודה רבת ערך מאד מאד לתולדות הישוב החדש מתקופת הזדון והרשע של זו הפקידות שעמדה ל”הנדיב הידוע" בארץ ישראל (נדפס תחלה ע“י הסופר א. ר. מלאכי ב”תורן" הירחוני שנה עשירית חוברת ח – ט). ומרה כמות היא האכזבה אשר היתה לנחלה ליעבץ בארץ ישראל בכלל ובראשון וזכרון בפרט! והלא ארץ ישראל היתה משאת נפשו ורוחו כל הימים וכחוזה נאמן התחיל בספוריו היקרים עוד בטרם יצא את רוסיא לצייר את החיים העתידים להתרקם לפי רוחו בארץ על ידי הדור החדש אשר יקום לתחיה מתוך העבר והעתיד גם יחד. וגם בשבתו בארץ מתוך יגון ואנחה, לא את החיים העכורים שמצא כי אם את החיים העתידים אשר רקם בחזון רוחו תאר וצייר בכל ספוריו מארץ ישראל.

ואמנם כן, בראשית תרע“ג אחרי שבתי בארץ כשנה ויותר ירדתי חוצה לארץ ומצאתי את יעבץ באנטורפן. הוא בקש מאד לדעת ממני את מצב הרוח של הדור החדש בארץ ישראל. וכאשר אמרתי לו במרוצת דברי: באמת נפלאת היא בעיני, כי את פרצוף הדור החדש שתארת בספוריך לא מצאתי עוד שם. ענה גם הוא ואמר ברוחו הנדיבה: לא את אשר מצאתי אף אני, כי אם אשר חזיתי ברוחי ואשר היה צריך להיות לפי חזיוני תארתי וספרתי, למען ידעון את הדרך ילכו ואת המעשה אשר יעשון. ואותו החוזה אחרי אשר נכזבה תוחלתו בארץ ישראל ופדיון ספריו ירד ברוסיה (ראה תולדותיו לקמן צד 147) שב בלב נשבר ונדכה לווילנא. וברוח מלא מרץ ועוז ל”תולדות ישראל" השקיע את עצמו במחזה העבר של בית ישראל, למען יהי ראי נאמן לתולדות העתיד. אבל חבל וחבל שמאז, כנראה, חדל לרקום עוד את ספוריו הנפלאים מארץ ישראל, ורק את חלק ג' של ספורו “החרבות לאתים” הדפיס עוד ב“המזרח”, אבל הוא היה מוכן בידו מכבר. אפס כי גדולה היתה עוד חבתו לארץ והיה חוזר ושואל אותי: היש עוד תקוה לא"י אחרי כל הרוחות העוקרות שפרצו לתוכה מבית ומחוץ, ומה הוא כח היהדות החרדית בארץ? ומכתביו אלי אחר כך יעידו כמה היה חרד ודואג לארץ ישראל! ומי יגלה עפר מעיניו וראה כי עוד לא אבדה כל תקוה בארץ וכי גם ספריו הולכים ונפוצים עוד בארץ במספר רב!

ואין לנו כי אם לסיים את הקדמתנו זו במה שסיים המחבר את הקדמת ספרו “דברי ימי העמים”, “אשר כלו הוא כעין הקדמה לספר תולדות ישראל”, לאמר: יהי רצון שיזכה ספרו הגדול הזה לפקוח עיני צעירי אחינו לדעת ערך עמם הגדול מאד, ולנשא את נפשם אל מחמדיהם מימי קדם, ולהיות מופת לעמים, לא בחרב וחנית, כי אם בחקי אלהים ותורותיו אשר שמו את פקודתו שלום גם את נוגשיו צדקה.

כי כה אמר ה' ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה… אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת.

ירושלים עיר הקודש, יום חרבן הבית לפני אלף שמונה מאות וע"ב שנה.

ב. מ. לוין