5641־5608    🔗

בימים ההם נתן ליהודי גרמניא הדבר אשר אליו נכספו כלם ואשר במחירו מכרו הרפורמים את קדשי אבותיהם העתיקים והיקרים: בהעתר המלך פרידריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיא לבני עמו אשר התקוממו בפניו לתת להם את התפקדה¹ הנחיל גם לבני ישראל יושבי ארצו את הזכוי (1848־5608). לאט לאט עשו גם מושלי יתר ארצות גרמניא כמעשהו, ויזכו גם הם את בני ישראל במשפט אזרח. ותהי רוחה ליהודים ויוסיפו לעשות חיל בעשר ובמדע ובאמונה לארצות מושבותיהם. וגם בגבול היהדות נראו שם אותות לטובה. כי אף אמנם כי לא חדלו עוד העשירים להתגרמן יותר מן הגרמנים הגמורים כמשפטם הראשון, בכל זאת לא הוסיפו עוד להתרפס כבראשונה. וחכם אחד רבי זכריה פרנקל שמו (מ' 1875־5635) יליד עיר פראג ותלמיד לישיבת הקהלה ההיא, שם לבו לרומם את כבוד בני עמו בעיניהם ולרפוא את היהדות הגרמנית מתחלואיה בשתי דרכים בהסב את לב הקהל אל מדעי היהדות ואל הדעת את דברי הימים לישראל, למען ירום לבם בגדולת מעשי אבותיהם, ולא ישעו עוד אל דרכי הנכר אשר תשים הרפורמא לפניהם, ובהקם רבנים מְגֻדָלִים על פי טעם המדעים ההם אשר יורו את הקהל לבלתי הדוֹח אחרי רבני הרפורמא אשר הוליכו את העם שולל אחרי התהו. למען השלם את חפציו אלה כתב ספרי מדע על דבר התורה המסורה². על יתרון חקת המשפט אשר בין איש לרעהו אשר הורו חכמי המשנה התלמוד והפוסקים³ ועוד ספרים חשובים על ענינים כאלה, לחזק את לב המשכילים להכיר את ערך מדעי התלמוד, אשר תעו הרפורמים מעליו. ובקרוא העשיר יונה פרנקל, אשר התנדב לכונן מכספו בית מדרש לרבנים בעיר ברסלו, לרבי זכריה לבא ולהיות לרב מורה (1854־5614) להעמיד שם תלמידים אשר ימלא את ידיהם לרבנים ברוחו ובטעמו שׂם את התלמוד ואת דברי הימים לראשי הלמודים, אשר הורו אותם יתר המורים. ויהי הוא המלמד את התלמוד, והחוקר צבי הֶנריך גרץ (מ' 1891־6551), יליד עיר סוֹכז במדינת פוזן הורה שם את דברי הימים לישראל, אשר החל להוציא באחד עשר חלקים בשפת גרמניא (1853־5613), אשר ענין רב מסודר בסדר נאה ומתוקן אצור בם, עד כי במראה פניו ראוי ספר זה להיות למופת לסופרי הזכרונות הבאים אחריו. אפס כי בדעותיו על ערך התורה ועל ערך תופשיה רחק הסופר הזה, לא רק מחכמי ישראל הקדמונים, כי אם גם מבני גילו חכמי ארצו ודורותיו. תחת אשר חכם מֻבהק כבן מנחם הבחין כי אין תרבות אחרת אשר תתאים ואשר תקביל אל היהדות עד כי כל האומר לשתף את היהדות ודבר אחר בשם אחד כולל את שתיהן, שוגה ומשוגה הוא⁴ ומבקר אדיר, אשר לא ישוב מפני כל, כיום טוב ליפמן צונץ הִשְגִיב את היהדות כמורשת אבות יקרה מכל יקר, אשר יש לנצור את רוחה בטהרתה, ותחת אשר איש אמת ונקי טעם כשמואל דוד לוצאטו החליט כי כל שמץ תערוֹבת זרה פוגם ופוסל ביהדות המיוחדת במינה, חשב גרץ את תורת אבותיו לבריה קלה, אשר “אין עזרתה בה ותושיה נדחה ממנה”, אשר לא תוכל עמוד אף רגע בלי חסדי זרים, באין מסעד לה מיד חכמת הנכר, אשר לפניה יש ליהדות לכרוע ברך ולהתחנן על נפשה להוציא לאור משפטה. על כן חרף את רבותינו חכמי צרפת ואשכנז “על אשר טפש לבם מהבין את היהדות חיבת להצטדק לפני החקירה בעלת החכמה והמדע”⁵ מבלי התבונן ומבלי השתומם כי רבותינו ההם, רבנו גרשם ורש"י ותלמידיהם, אשר עיניהם היו אל התורה ואל התלמוד לבדם, הנחילו לעמם בארצות גלותם תורת מוסר ותורת חסד מאין כמֹהן, כי בדורות ההם אשר מלאו כל ארצות ארופא משמרת הבלי שוא, הוללות, זמה, שכרון, חמס, דמים, עבדות ופרק, בעת אשר מרבית שרי הנוצרים ואלופיהם⁶ נבערו כבהמות יער ובזת עוברי דרכים נחשבה להם לכבוד וקרוא בספר נחשב להם לחרפה, בעצם דורות החשך ההם, היה “לכל בני ישראל אור במושבותם” במחשכי גֵרות היהודים, אור תרבות מוסר אשר לא נראה כמהו בקרב הגוים השאננים; הקדושה והטהרה בחיי האשות, הצדקה והנדיבות בחיי הבית, הצדק והמשפט בבתי הדינים, משען העניים בבתי החסד השונים, סדרי תקוני הצבור המדוקדקים עד להפליא, אגודות לומדי תורה ומוסר לכל מקצועיהם בבתי המדרש, יראת האלהים ואהבת התורה בלב כל איש ואישה, בלב כל זקן ונער, היו רק פרי ההלכה והאגדה אשר הורו רבותינו חכמי צרפת ואשכנז את עם מרעיתם, לא פרי כל מוסר יוני רומי או ערבי. ותחת השתומם על המראה הגדול הזה, בא הסופר גרץ ומחרף את רבותינו המיֻגעים והמדֻכאים גם רוח ששון ושמחה גם בימי ענים ומצוקותיהם⁷, ולועג וקורא להם “קטני דעה אשר כל עולמם איננו בלתי אם התלמוד לבדו”⁸ ובחמת אפו לא יקרא להם שם אחר בשעת כעסו ושלא בשעת כעסו בלתי אם “התלמודים המטומטמים”⁹. ותחת אשר מרבית חכמי החוקרים בדורותיו ובן מנחם בראשם הוכיחו כי התלמוד לבדו הוא אוצר החיים לרוח התורה לכל גבולה מסביב, דִמו עיני גרץ לראות “גיא בוקעת ומפרדת בין תורת משה ובין התלמוד”¹⁰ ויבז בעיניו את “הדורות חתמימים אשר האמינו כי התלמוד הוא המליץ הנאמן לדברי התורה הכתובה בהר סיני אשר מדבריו אין להפיל דבר”¹¹ ועל איש חסיד טהר לב¹² שהיה בקי גם בספרות יון, אשר התעצב על בלי היות כֹחו גדול בתלמוד כאשר עם לבבו, דבר גרץ דברי נחומים כי חסרון זה לא חסרון הוא כי אם יתרון גדול, כי דברי התלמוד "לא נאוו לאיש חמודות ההוא וליפיוּתוֹ היונית, כי לוא יבאו דברים ההם אל קרבו כאשר חפץ, כי עתה העלו כעין אבק ועפר על פרי רוחו הטהורה¹³. במשפטו זה חִוה את דעתו באר היטב, כי את היהדות המסורה ומקֻבלת בידינו מאבותינו, אשר עליה הורגנו כל היום, הוא חושב לשפחה חרופה אשר יש לה להכיר את יפעת גברתה היונית, הנכבדת והנקדשת, בעיניו מכל קדשי אלהי ישראל. ולא את דבר התלמוד לבדו כלכל במשפט כזה, כי אם גם את התורה הכתובה העמיד למשפט המבקרים הנכרים הבועטים בה ברגל גאוה. ויזעף מאד על איש צדיק וחכם¹⁴ אשר גלה עמוקות בדרכי מליצות הכתובים וינאץ את ספריו הנכבדים כי “אין כל חפץ וכל תועלת בם”¹⁵ יען כי החכם ההוא “החזיק בדרכים המקובלות ובאות”¹⁶ ויען כי הרחיק את כל דבר אשר “חש פן יפרוץ פרץ ביהדות”¹⁷ טעמו זה ודרכי רוחו אלה הביאו את הסופר, אשר כשרונו ופעלו היו ראוים להיות לברכה בקרב עמו, לזלזל בשאט נפש בכבוד אנשים מגדולי הדורות אשר חמדת כל ישראל אליהם עד היום, להבזות את אבותינו הטהורים והתמימים יושבי אשכנז, ולשטום את כל בני עמו יושבי פולין ואת גאוניהם משטמה עזה אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים בישראל, להשיא עליהם כל מיני אשם ולטפול עליהם כל מיני עון לשומם לזעוה ולמחִתה בעיני הגוים הקוראים את ספרו הכתוב גרמנית, ומדוע? יען כי אבותינו יושבי שתי הארצות האלה, אשכנז ופולין, שמו את תורת אלהיהם לבדה לכל משא נפשם ולא אבו ללכת, בכל דבר תורה דרך ארץ ומוסר, בדרכי הגוים בוזי צלמם אשר היו נופלים מהם הרבה בכל אלה על כן חרה האף הגדול הזה.

אך “את זה לעומת זה עשה אלהים” לעומת השיטה הזאת, המכנעת את ישראל ואת תורתו לפני כל עם לועז ותרבות לועזת, קם גואל חזק אזור הגבורה להודיע את ערך עמו ולהשיב לתורה את כבוד קוממיותה.

רבי שמעון בן רפאל הירש (מ' 1888־5649), אשר חתם את שמו לפנים “בן עוזיאל” על אגרות צפון אשר הוציא¹⁸, נולד (1808־5568) בהמבורג להורים אנשי שם יראי אלהים. מלבד התורה אשר לקח מפי אבי אמו הנכבד מאד רבי מֶנדל פרנקפורט בימי ילדותו, ומפי החכם האדיר רבי יצחק בֶרנהַיס ומפי הגאון רבי יעקב עטלינגר בעיר מאנהים בימי נעוריו, עשה חיל גדול מאד במדעים אשר למד בגימנזיון בעיר המבורג ובאשכוֹלה בעיר בון¹⁹. ובהיותו חוקר מעמיק בדברי התורה ומליץ ומטיף חוצב להבות אש, שאפו בני גילו לשבת לפניו וללמוד מפיו את דרכיו בחקר התורה. אחד מתלמידיו היה גרֶץ, אשר לא היה צעיר ממנו בלתי אם כתשע שנים. אך יען כי נבדלו מאד מאד הרב והתלמוד בדרכי לבם, לא יכלו ללכת יחדו ויפרדו איש מעל רעהו. תחת אשר גרץ ראה את הטובה לישראל, רק בשומו את יהדותו למשמעת תרבות הנֵכר, לא מצא רבי שמשון בן רפאל כלי מחזיק טובה לישראל כי אם הַהַכָרָה הברורה כי התורה המטוהרה מכל סיגי ערב זר, היא מיטב כל הטובות. ותחת אשר חרה אף גרץ ברבותינו התמימים בצרפת ואשכנז על בלי החזיקם בתרבות עמי הארצות ההן, חרץ רבי שמשון את משפטו כי הטיבו אבותינו בימיהם על רחקם מתרבות “אשר לא ידעה לפתח מעל תלמידיה מחזיקיה את כבלי ההבל, הרשעה והאכזריות”²⁰ ואל מול החנפה והכוזבה ההיא ערך מערכה לקראת מערכה, דמות לחיי אבותינו בדורות ההם בארצות ההן; דעותיהם היו ניצחונותיהם ומעשיהם הטובים סגניותיהם²¹. כתב האמת היה רשום על דגלם וענוה חרושה על לוח לבם, זריזות בנתה את בתיהם, צניעות נטתה את אהליהם וצדק ומשפט יסדו את קהלותיהם – – – ושם, רק שם, בגֵרות היהודים הצרה והאפלה לבדה, מצא מוסר תורת האדם, הנטוע במעמקי לב האשם, מפליט לו מפני הרשעה הבוערת, ומפני הכסילות ההומיה והסוררת"²². וגם תרבות יון העתיקה, אשר ידע החכם הגדול הזה להוקירה במלא ערכה באשר היתה לאם לכל תרבות עמי אירופה מעולם, אף כי גדלה הרבה על תרבות עמי הקדם לא זכתה, ולא יכלה, להיות ראויה למופת בעיני עם בני ישראל. הן אמת הדבר כי תרבות ימי הקדם מלאה רוח האדם מגור ומחצתה ואימת מות ותדכאה עד עפר, ותרבות יון נעלתה עליה בדבר הזה, כי החיתה את רוח האדם ותנחילהו את הדעת את נפשו ותפקח עיניו להכיר את החן ואת היופי ותלמדהו לדרוש משפט; אולם רק לדרוש את משפטו מידי אחרים. אך לא לעשות משפט לאחרים, הורתהו על כן היה מספר בני החורים מעט ומספר העבדים אשר אחיהם התקיפים כבשו אותם ויתעמרו בהם, רב מאד בקרב בני יון²³ את אחדות מין האדם, ואת המשפט האחד לכל נפש כקטן כגדול, לאזרח ולגר, למדה רק התרבות הישראלית, לאמר, רק תורת משה ועל כן לא יפלא כי בפתוח, זה כאלפים שנה, כל הגוים את שעריהם לפני התרבות היונית סגרו אבותינו על מסגר את דלתותיהם מפניה, בדעתם מה רב יתרון תורתם על חכמת יון זאת: וגם היום, אחרי אשר החליפה תרבות הגוים את שמלותיה פעמים אין מספר ותשם לה פנים חדשים לבקרים, לא העלתה בידה מאומה ולא הביאה עוד גאולה לעולם. עוד גם היום “נוע ינועו חכמי יועצי הממלכות לבקש תרופה לתחלואים, אשר חלתה בם הפגנות²⁴ העתיקה, אם התרבות הנכריה, ולא ימצאו”²⁵. למראה המבכה הזאת “אשר כל עין חדה תשורה, הלא ישאל השואל: “האומנם רק ישראל לבדו הוא העם אשר נפשו תשאף ועיניו תכלינה לגאולה באחרית הימים?” “צאו נא ושאלו את פי ממלכות הגוים האדירים: הכבר מצאו את הטוב, את השלוה ואת המנוחה אשר הם מבקשים?שאלו נא אותם: האומנם כבר הצליחו למצוא עצה ותחבולה, לשום את המשפט ואת השלום לאחדים בארצותיהם הגדולות והרחבות”?²⁶. ומה היא הברכה אשר הביאה התרבות הזאת לארצותם ולגוייהם גם בימינו אלה? האמנם רק בשורות טובות ישועות ונחמות יביא ברק חוט החשמל על כנפיו מסוף העולם ועד סופו? או אם רק גנזי ברכה ושלום, ישא סוס האש והקיטור על גבו מגוי אל גוי ומארץ אל ארץ”²⁷ הלא הצרה והיגון ישכנו “גם באהלי דלים גם בארמנות הרוזנים, גם לפנים גם היום. ורק בהשב ה' את שבות ציון, לאמר רק בצאת תורה מציון לכל משפחות האדמה אז תמחה דמעה מעל כל פנים”.

ובכן מעט מזער הוא הנחת בתרבות הנכר, אשר בעדה נחפזו אבירי הרפורמא למכור את קדשי אבותיהם היקרים העתיקים. וככל אשר טחה עין המתרפסים מחליקי לשון אשר פצו פה אחד, לקרוא לתרבות ההיא “כלך יפה רעיתי ומום אין בך”. ככה שגו, תעו, עוו, פשעו לבוז ליקהת אמם, מבלתי שים לב להתבונן ולהבין כי לא אבד מכבוד היהדות ומכחה המדוכא ביד אויביה פנימה, מאומה. הן אמנם כי הרבתה הגלות את פצעינו, בהתיקה את כפות רגלינו מאדמתינו, כי “החריש והמרעה הם התעודה אשר יעדה תורתנו לחיי בשרנו, והגלות שמה אותנו לתגרנים סחרנים” . אך בעצם נשמת תרבותנו הנקדשת, לא עצרה יד הגלות לפגוע או לנגוע לרעה. כי עצמת תעודתנו בחיים היא עליונה, הלא היא התורה. וככל אשר שׂם לו הצידוני, לתעודתו בעולמו, את התֹּרן ואת המשוט, היוני, את המפסלת²⁸ אשר בידו, הרומי את החרב אשר בכפו, ככה שם לו ישראל לתעודתו ולחלקו בחיים את ספר התורה אשר בזרועו“²⁹ ויען כי היא לבדה מקור חייו ושרש נשמתו, על כן היו ארץ ושלטון רק למכשירים, לתורה הזאת ובעבור זה היה כבר ישראל לעם גם בטרם זכה לשתי אלה, ולא חדל מהיות עם גם אחרי אשר נגעה אליו הרעה ושתי אלה לקחו מידו”³⁰. ובכל עברת זדון אויבינו, שבו ריקם מאמצי כוחם, אשר התאמצו כל ימיהם להכשיל כח רוחני, למחות את ספרותנו העתיקה ולהשכיחה מפינו, להצמית את חיי מבוע דברי ימינו, להוביש ממנו כל ששון, לשום קץ לימי חיינו על הארץ ולהפר את האחוה אשר בקרבנו… והנה למראה עין בן הנכר “אבד ישראל, והנה הוא חי חיי כח אשר לא ידע מוות; ספרותו, הלא היא תורתו, נחשבה במתים בעיני בני הנכר, וחיה היא בפי כל עמה מקצה, מחיי ספרות כל עם ולשון”³¹. דברי ימיו לא נדמו ולא נצמתו כי אם “חדשים ומתחדשים בכל יום תמיד” “אין מקום לו בכל הארץ וכל מקום מקומו” “מכל מכאוב גדלו מכאוביו, ועדניו עצמו מכל עדן”; מעונה היא מכל עם ומצליח מכל עם, נקלה מכל ונכבד מכל" “עם ממשך ומורט… עם נורא”³² "כל הגוים בני גילו מנעוריו כבר מתו אבדו ואינם והוא חי לעד³³, כל החליפות וכל התלאות אשר עברו בארבעת אלפי שנות ימי חיו לא הניסו את ליחו ולא לקחו את טעמו ולא הזקינוהו³⁴. לבני העמים השוקטים על שמריהם לא תתן תרבותם לב אחד, איש איש מהם בודד לנפשו ולבו לא יהמה לאחיו בן עמו בצר לו, לא כן בני ישראל אשר תורתם היא תרבותם, בתוכם חזקה האחוה מאד מאד הקושרת את כל הנפשות ונותנת להן לב אחד³⁵. מלבד כל העין הטובה הנשקפת בקרב העם הזה פנימה, רבה הברכה לרגלו גם אל כל משפחות האדמה כי “זה אלפים שנה³⁶ לא התחדש עוד דבר מביא טובה לעולם אשר לא הצמיח אותו עץ הדעת אשר נטע ה' בקרב ישראל”³⁷.

את החזון הזה חזה ר' שמעון בן רפאל הירש על ישראל במתכֻנתו אל כל הגוים ועל תורת ישראל, במתכנתה אל תרבות הגוים. עינו החדה הכירה כי לא דת דומה לדתות האחרות היא היהדות, לא קונטרס בית הכנסת ולא פינקס תקנות צנומות, כי אם תורה היא, תורת חיים חיי בשר ורוח. “דת כל עם ועם מתאמרת להיות דת אלהים נתונה ביד אדם³⁸ ותורת ישראל היא תורת האדם הנתונה בידי האלהים”³⁹ לאמר “דבר ה' הוא הנתון אל יד האדם בעד האדם”. ובגלל זה רבו דברי התורה על הדרך אשר ילך בה האדם, ועל המעשה אשר יעשה מדבריה על רזי העולם אשר בשמים ממעל⁴⁰. כי מן הדעות אשר נשגבות מדעת אנוש, לא תלמד תורתנו לאדם בלתי אם די צרכו לדעת את תעודתם בעולם הזה⁴¹. דתות העמים תשוינה את דמות המות לנגד עיני מחזיקיהן, אף תורינה אותם לבקש את אלהיהם בעת ובמקום אשר נפשם אבדה מהם בימי ענים חלים ומותם. ותורת ישראל תלמד לעמה למצוא את אלהיו בעת ובמקום אשר ימצא האדם את נפשו ולעבדו בשמחה ובטוב לבב⁴². על כן תחרים תורת משה את המות ואת כל הנוגע בו, מבוא בשערי מקדש אלהיה ובגבול כהונתו⁴³. ואת המחזיקים בה לא למדה לבקש את העדן ואת חיי העולם רק אחרי שובם אל אדמתם כי חיי העדן כבר יחלו לצדיקים גם בעולם הזה. סוף דבר, תחת אשר כל העמים יקדישו את המות, ואת החיים יחזיקו בחזקת טומאה, היתה טהרת החיים וטומאת המות ליסוד מוסד בישראל. על כן לא טובו בעיניה גם האנשים השׂמים את תענוגות בני האדם לכל חלקם בחיים, גם האנשים החושבים את חיי הבשר למעשה שטן. גם את מדת האמונה אשר רק אותה לבדה תלמדנה דתות הנכר גם את מדת האהבה אשר מקצתן נושאות רק אותה לבדה על שפתן כל היום, העביר בן רפאל תחת שבט הבקרת. ויחרוץ את משפטו כי אמנם יש ביד רוח האמונה, גם בהיותה לבדה, להביא נחמה ומרפא לנפש נענה. אולם גאולה שלמה לא תביא לעולם בלתי אם תורת החיים. בחוקי החיים אשר בידה, לאמר במצות המעשה, תשים התורה את המשפט ואת החסד, את הטהרה ואת השמחה, לאחדים ביד דורשיה ועושי דברה⁴⁴ ועל הדת אשר רק שם האהבה היה לפתגם בפיה וממדת משפט הצדק אשר בין איש לרעהו תעלים אזנה, חוה רבי שמשון את דעתו כי עוד כל ימי עולם לא תוכל האהבה, בהיותה לבדה, לתקן את אשר עות האדם למשפט הצדק.

בדרך הזאת הנבדלת מדרכי הגוים אשר הדריכה בה היהדות את עמה, הפכה לו לב אחר ותבראהו בריאה חדשה, עד כי היה בו הפך מכל העמים. הנה בכל עם תורת החוקה היא פרי רוחו ובישראל הנה רוחו היא פרי תורת חוקתו.

ואף כי עם ישראל נבדל בגופי תורתו מכל גוי הארץ, קרוב הוא אל כלם על פי מצות אלהיו הרבה יותר מאשר יקרבו המה זה לזה. כי הדבר אשר דברה אליו “בני בכורי ישראל” הוא המוכיח לו כי כל יתר העמים אחיו הם, העתידים לשוב אל ה' באחרית הימים, כאשר שב ישראל, אחיהם הבכור בראשית הימים⁴⁵. גאולת ישראל מסבלות פרעה היתה קול האות הראשון, כי קרובה לבא בעונתה גם גאולת כל יושבי תבל, מיד הרשע והכסל, העשק והדמים, החמס והפרק, ההוללות והיגון, אשר ירשו מאבותיהם לעולם. והגאולה הזאת לכל הגוים היא תרבות האמת והצדק אשר תבא להם עת “אשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”. ולא לעכור את הרוחות ולטמטם את הלבבות כי אם להבשיל ולבכר, להחיות ולהאיר תבא תרבות התורה, אשר יקחו העמים מיד עם ישראל. כי תכלית תעודת עם ה‘, היא גם קץ תכלית תעודת כל האדם. ופקודת נביאי העם הזה הוא לבשר בגוים, כי ימים באים וכתתה יד תרבות ענוַת הצדק את קשת גבורת אגרוף הרשע. וכי ממעל לשאון לאומים, למשובתם ולמשוגתם, ממעל למזמות יועצי ממלכות גוים, ממעל לרפיון יד אנוש, נצב דבר ה’.

והתורה הזאת פרי רוח אלהים היא, לא פרי מחשבת אדם, גם לא פרי כשרון משה, אשר מלדה ומבטן לא הכשר להיות פקיד נגיד ומצוה, שפל מאד בעיניו היה ענו זה מכל האדם ולשונו כבדה, עד כי לא מצא את לבבו ללכת אל פרעה, ואת חפצו הביע אהרן אחיו אל מושל מצרים. וגם את הסדר הראשון לסדרי ממשלת עם להפקיד פקידים שופטים ושרי חיל, הסדיר לו יתרו חותנו ולא הוא. כאשר לא היתה התורה פרי רוח משה, ככה לא היתה מטבעת גם בטבע רוח העם העברי, כי רב מאד היו מרי העם במדבר, עד כי עשה לו עגל אשר בדבר הזה קָשַר קשר על התורה מאין כמוהו. ולא רק בדור המדבר בלבד עשו כן, כי אם אלף שנים עברו עד אשר קימו וקבלו עליהם בני ישראל את דברי התורה באמת ובלב שלם. ועוד יותר מאשר איננה פרי רוח משה רבנו ולא פרי טבע העם העברי, איננה פרי תרבות זרה, פרי תרבות מצרים, כי חוקות התורה הפך גמור הן לתרבות מצרים. אִסַר קנין קרקע לכהנים, אסר טומאת מתים, אסר בוא הכהנים על נפש מת, ואסר דרוש אל המתים ואזהרת התורה כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו, הלא הפך מן ההפך הם לדת מצרים ולתרבותה. ובכל אשר אין אף דבר אחד חשוב בתורה אשר ידמה אל חקי מצרים ואל משפטיה, ככה אין התורה פרי רוח דורות ימי הקדם. מצות השבת השמטה והיובל, המשפט האחד לאזרח ולגר, לראשי שבטי ישראל עד חוטבי עציו ושואבי מימיו, אהבת הגרים ומשפט העבדים מורת רוח היו לכל גויי הקדם מקציהם עד קציהם. ובכן לא מלב משה ולא מטבע טעם העם העברי, ולא מיד הדורות, ימי הקדם, באה התורה לישראל, כי אם מיד מי? מיד ה' אלהי הרוחות, אשר בחר בישראל זרע אברהם אוהבו להיות לו לעם נתן לו את תורתו ביד משה עבדו.

ואת חכמת אלהים לא בקש רבי שמשון בן רפאל לא מפלספת הפלספים ולא בנסתרות אשר נפלא מדעת הקהל כי אם בתורה ובמצוה לבדן, לאמר בעצם דברי התורה הכתובה והמסורה כמשמעה וכפשטה, המעידים גם בשפתם התמימה והברורה על אמתם ועל גדלם ועל רוממותם. ובגופי המצות להלכותיהן הגיה רבי שמשון אור על כל עבריהן ויחשוף בכל מעשיהן ומראיהן ובכל עמקי חקקיהן הדקים מן הדקים גנזי דעות טהורות ועמוקות על ארחות מוסר תורה ועל קצות דרכי ה' והליכותיו עם ישראל ועם האדם, דעות המתקבלות על לב כל איש נבון. ואת הדעות האלה הגנוזות בתורה ובמצוה שם לאבן בוחן לבחון ולבקר על פיהן גם את גורל ישראל ואת כל המוצאות אותו גם את גורל כל העמים את תרבותם ואת כל המוצאות אותם למיום היות אדם על הארץ עד היום.

כל שיטתו הרחבה אשר טרחנו לסדר בזה לפרטיה, מתלקטת מתוך ספריו ומאמריו הרבים, אך לא האות הכתובה לבדה היתה כל מלאכתו בעולמו כי מבחר עבודתו היתה המלה החיה האמורה ומעשיו המלאים חיים ועוז. בשנת העשרים ושתים לימי חייו (5590–1830) כבר היה לרב באלדנבורג ומקץ אחת עשרה שנה היה חמש שנים רב בעיר עֶמְדֶן, ואחרי כן ארבע שנים בעיר ניקולשבורג והמדינה ומשם לוקח לעיר פרנקפורט אל כת קטנה אשר אחד עשר איש יסדוה ואשר שלטון העיר קרא לה “חברת־הדת⁴⁶”. וזה דבר חברת הדת: בשנת התקומה (5608–1848) כהתה מעט רוח פרנסי קהלת פרנקפורט הלא הם “סוד פקודת הקהלה היהודית”⁴⁷ בראותם כי עתידה היא רוח החרות הקרבה ובאה לשבור את שבט ממשלתם, ויחלו להחליק אל נכבדי היראים ולקרוא אותם אל ועדיהם ומועצותיהם. אך מאויי היראים שבו ריקם בהיות הרפורמים בסוד הפקודה הרבים, והם המעטים. ויקומו אחד עשר איש מתוך היראים ויוסדו יחד לסוד אחד ויגישו את משפטם אל שרי העיר למלא את ידם להפרד מן הקהלה, ולהיות לקהלה לנפשה ולהקים להם רב. ולא נעתרה להם ממשלת העיר לתת להם להפרד מן הקהלה ולהפיל מחובותיהם ומתרומת ידם אליה דבר, כי אם לדבר הזה בלבד נאותה אליהם להיות לחברת־דת ולהקים להם רב. ותלך חברת הדת הלוך וגדול עד כי עלה מספרה למאת איש. אז קראה לרבי שמשון רפאל הירש (5611–1851) להיות לה לרב. ותשכור לה החברה חדרים אחדים למקום תפלה. ולא ארכו הימים ויתמוך אותה הברון הצדיק שמעון וילי רותשילד, אשר היה לה לחבר בתרומה גדולה, ותבן לה בית כנסת בעד חמשה ושבעים אלף גולדן. אך בית הכנסת לא הניח עוד את רוח רבי שמשון, כי אל בני הנעורים היו עיניו לגדל אותם לדור אנשי חיל יראי אלהים, היו עיניו. על כן לא נח ולא שקט עד אשר הוקם בית ספר(5613–1855) אשר רותשילד התנדב שלש מאות אלף גולדן על בנינו, אשר בו למדו הבנים במחלקתם והבנות במחלקתן, תורה ודרך ארץ, לאמר מקרא ותלמוד וכל למודי ישראל, וגם הלשונות והמדעים בתכלית דיוקם ודקדוקם עד כי ימצא הנער הישראלי את כל צרך למודו בבית ספר ישראלי. לשנה הבאה יסד את ירחונו “ישורון” אשר יצא חוברות חוברות שש עשרה שנה. אשר משם, שלח את דברו על אודות היהדות וצרכיה, על עם ישראל וצרכיו אל כל קהל עמו. דעותיו הנשגבות אשר הביע במאמריו אשר באו בירחון הזה, ואשר שם להן מקום על יד באוריו לחמשה חומשי תורה, לספר תהלים ולספר תפלות ישראל, ועל כלם בספרו “חורב” הראשון והגדול בכל ספריו אשר בם גלה את אור החיים הגנוז במצות המעשה שהן מקור חכמת אלהים – דעותיו האלה המבוטאות בשפת גרמניא במליצה נאדרה, יצוקה וצרופה מאין כמוה, הרבו, להשיב לבִצרון, נפשות אין מספר, אשר נדחו ואשר נתעו אחרי הרפורמא. למן העת ההיא החל כח הרפורמים ללכת הלוך וחסור, כי קם ליהדות העתיקה גואל חזק אשר דברו בפיו היה לה לאש אוכלת. אך בכל זאת אף כי כבר נחר תוכה הכבידה עוד הרפורמא את ידה התקיפה בתוקף חוקת המלכות גם על האנשים אשר כבר נקעה נפשם ממנה. והנה פתאם עמדה הרוחה, כי עלתה ביד אדוארד לסקר מלאך העם להטות את לב מלכות פרוסיא להוציא חוק המתיר לאנשים אשר אין לבבם שלם בדברי דת עם קהלת העיר, להפרד ממנה ולהקהל יחדו לקהלה לנפשם (5636–1876). אז הפריד רבי שמשון את “חברת הדת” מן הקהלה הגדולה אשר עמדו בראשה הרפורמים, ומני אז נעלתה היד הקשה אשר הקשו תקיפי הרפורמא על הקהלות, והנאמנים אל היהדות העתיקה שאפו רוח. ולאנשים היראים אשר מעט מספרם בעירם להקהל לקהילה נפרדת לנפשה, יסד רבי שמשו את “אגודת הרשות”⁴⁸ אשר כל איש ירא הבודד בעירו יהיה לה לחבר למען חזק את לבו לבלתי הסחף בשטף רוח רפורמי קהלת עירו.

וככל אשר גברה יד משמרת היהדות העתיקה לרגלי מעשי הירש, ככה הלכה הרפורמא הלוך ודל ותתאמץ הרפורמא ותקרא לאברהם גיגר ויבא מברסלו לפרנקפורט (5623–1863) לקום לשטן להירש ולמעשיו, אך בראותו כי כל מאמצי כחו וכל חצי לשונו שבו ריקם והירש הולך וחזק, עזב את פרנקפורט וילך לברלין (5629–1869) ויהי שם למטיף. עוד נסתה הרפורמא את כחה בועד דרשני הרפורמים אשר בקֲסֶל (5628–1868) לחזק את בדקיה אשר נראו בה, אך בכל משאם ומתנם לא באו לכלל דעה אחת ויראו הדרשנים כי לא עשו ידיהם תושיה ויעצו להועד לשנה הבאה ולהועיד אל הועד ההוא גם את ראשי קהלותיהם, ויעשו כן, ויועדו בעיר ליפציג (5629–1869), אך בעוד הדרשנים נושאים ונותנים בחדושים אשר אמרו לחדש את פני הדת, להעביר ולבטל כמשפטם מאז, הסבו ראשי הקהלות את עיניהם לתקן תקנות בצרכי החול אשר לצבור הישראלי ויירו אבן פנה ל“אגודת הקהלות”⁴⁹, אשר דבר אין לה עם סדרי בית הכנסת, כי אם זאת היא תעודתה לתקן החנוך ומכוני החסד, לשחר את המלאכה ואת עבודת האדמה, לתמוך בידי תלמידי האשכולות וחניכי הרבנים, ולתמוך בידי הקהלות הקטנות. הועד האחרון לרפורמא נועד אחרי מלחמת גרמניא בצרפת (5631–1871). ומני אז נזורה הרפורמא אל תוך כנסיותיה, ולא הוסיפה עוד להשמיע את קולה על פני חוץ.

ואף כי רפתה רוח הרפורמא, לא שבו מחזיקיה מאז אל אהבת מולדתם הישראלית. אנשי השם אשר עמדו בתוכם ואשר זכו להבחר ביד האזרחים יושבי הארץ לקריאי מועד לכל דבר העם והממלכה. הלא הם אֶדואַרד לַסְקֶר, לודויג בַמְבָרגר, רפאל קוֹש וחבריהם ופרדיננד לסאל וחבריו, אשר התאזרו עז לריב את ריב הכתות התחתונות המדוכאות מיד הממשלות והכתות העליונות, בזבזו את כל חיי רוחם אל עסקי העמים אשר בארצותם נולדו, מבלי השאר אף כמלוא חוט דק בלבם למולדת העם אשר מחלציו יצאו. אל טמיעת הרוח הקבילה טמיעת הבשר. הן אמנם כי הנצרנות, אשר החלו מימי פרידלנדר והנְרֶיֶטה הרְץ, הלכה מימי גבריאל ריסר הלך וחסור. והסופר לודויג פיליפסון (מ' 5650–1889) שם את לבו גם בחקירתו⁵⁰ גם בספוריו להוכיח גם לקהל הרפורמים את יתרון היהדות ומה רב המרחק בין טבע תורת היהדות ובין טבע דת הנוצריות. אך לעומת זה הלכו נשואי הנכר הלוך ורוב. ונביאים אשר נחה עליהם רוח הנביא הקדמוני בן בעור, שמו את התרבות הנכריה ואת נשואי הנכר לאחדים בפיהם ויטיפו על שתיהן, כי הן הן המוצא האחד לישראל מכל מצוקותיו והמרפא האחד לכל מכאוביו. רוח שקר זאת, אשר היתה לרוח מצויה בימים ההם צרה בכנפיה גם את איש אחד, אשר בראשונה נתעה להאמין כי זאת היא גם חובתו להטיף ככה, אך עד מהרה תקפה בקרבו רוחו הישראלית על הדמיון הנתעה, עד כי יצאה מפי עטוֹ ההפך הגמור מן המגמה השלטת. האיש הזה הוא הסופר הדגול ליופולד קומפרט (מ’5647–1886) איש ביהם, אשר דעתו את התורה היתה מעט מזער, אך בגשתו לחבב בספוריו את אהבת הנכר ולהגיד מה רב טובה לבית ישראל יצאו מפי עטו תוצאות שונות מן הקצה אל הקצה: עשיר מתחכם וישר דרך כלכל את ביתו ויגדל את בנו יחידו הנער התמים בדרכי זרים ויתנכר אל אחיו היראים, הֵסַב בנפש בנו ותבא שואה אל ביתו ותגזול את בתו היחידה מאשתו אשר אהב ויעזוב את ביתו את עמו ואת אלהיו. ואשתו התמימה אשר החזיקה בכל עוז בדרכי אבותיה היתה גם בימי עניה אשר באו עליה לכבוד ולברכה במעשיה הטובים ובחסדיה הנאמנים⁵¹. – נער עברי נפנה לבו אחרי תרבות הנכר אשר נראתה לו מלאה רחמים ונדיבות ויעזוב את דת אבותיו וידבק בדת אחרת ולא ארכו הימים ותפקחנה עינו לראות ולהכיר איה משכן הצדקה החסד והאהבה באמת ובתמים ואיה משכן צל דמיונן ותצר לו לברוח בשבר רוח מפני התרבות הנוצרית אשר יקשה לנפשו לאמריקא למען שוב שם אל אלהיו ואל עמו.⁵² – שר אחד גבה לב מגדולי ביהם ראה את בת החזן הזקן אשר בקהלת עיר נחלתו כי קולה ערב מאד ויסת ברוב לקחו את החזן ויאות לו לתתה על ידו ויגדלה השר ותהי למשוררת לוקחת נפשות בקסמיה בתיאטרונים הגדולים בערי המלוכה. והחזן הזקן נחם באחריתו על מעשהו ויתוכח בנפש מרה עם השר המתהלל ברוב צדקתו, אשר חלץ נפש עניה מגרוּת היהודים להעלותה לגדולה כזאת. ויאר הזקן התמים ברוחו הנכאה ובמליצתו הדלה את עיני השר הגאה להבדיל דין תרבות הנכר הנבובה אשר עיניה רק אל מראה עינים אל החמדה והגאוה הבאה רק לצודד נפשות ובין תרבות היהודית הצנועה והטהורה אשר כל כבודה פנימה. הזקן שב אל ביתו וימת מכאב לב ובתו המשוררת העשירה אחרי אשר שמעה את מוסר כלימתה מפי אביה בדברו אל מגנה השר ואשר עוד מעט הגיעה אליה שמועת מות אביה עזבה מקץ ימים את בית השר ואת במת התיאטרון ולא יספה עוד לשורר ברבים ותרחק נדוד ועקבותיה לא נודעו⁵³.

עת אשר זממו נביאי הטמיעה להבליע מעט מעט את עמם בגויי הארצות, עד אשר יאבד ישראל בגוים והיה כלא היה, ואת הדבר הזה חשבו לטובה, שם את לבו סופר חכם וחוקר מעמיק מאד "הלא הוא זאב הרצברג, אשר גם הוא גרע אליו חכמה מרבי יצחק ברנהים, להורות בשיטה מסודרת בספרו “גליונות בית אב”⁵⁴ כי ישראל עם המופת הוא לכל משפחות האדמה, חטיבה אחת בעולם, כי רק רוחו לבדה נוצרה לכלכל את דעת אלהי אמת, השופעת בטהרתה ממקורה העליון, ורק במעמקי לבו הטביע יוצר האדם דעת משפט ואהבת חסד. ואת הרוח הזאת אשר יצק ה' על ישראל, עתיד העם לצקת לאט לעט על כל יושבי תבל, ואז תבוא תשועת עולמים לכל אשר נשמת רוח חיים באפו, וכל הרשעה כלה כעשן תכלה והשקר כליל יחלוף. ובכן לא להיות נבלע בגוים ככלי אין חפץ בו גורל ישראל, כי אם להיות לאור גוים עדי עד.

אך נגע רפיון זה, הנראה בקרב הרפורמים והנוטים אחריהם, אשר עיפה נפשם לשקוע ברוחם ובבשרם בתוך הנכר, לא פשה בכל קהל יהודי אשכנז. ונהפוך הוא, כי בעצם הדור ההוא, התעוררו שרידי היראים למחלקותם למקומותם, להתלקט אחד אחד, ולהיות לקהלות נפרדות לנפשם. כי מרוח הכביר אשר לבשה את רבי שמשון בן רפאל בפרנקפורט, נאצלה גם על רבנים אחרים אנשי מדע ויראי אלהים. וככל אשר שם הירש את עדתו בפרנקפורט למרכז לכל המהדרים⁵⁵ אשר בדרום גרמניא, ככה שם רבי עזריאל הילדסהימר (מ' 1899־5659) את עדתו “עדת ישראל” בברלין למרכז לכל המהדרים בפרוסיא אשר בצפון ובכל מדינות אשכנז אשר סביבותיה. רבי עזריאל, יליד עיר הַלְברשטַט, היה גם הוא כרבי שמשון בן רפאל צתלמניד לרבי יעקב אטלינגר ולרבי יצחק ברנהַיס בלמודי התורה. ואת חוקי מדעי החול השלים בגימנזיון בהלברשטט עיר מולדתו ובאשכלות ברלין וְהַלֵי⁵⁶. שם שקד על תורת ההנדסה, על לשונות עמי הקדם ועל הפלספה בשיטת הֵגל. בהיותו חתן משפחת הירש העשירה מאד לא ידע מחסור כל ימיו, ויקדש את כל כחו ואת כשרונו ללמוד ולמד תורה בישראל, ולרומם את קרן היהדות העתיקה. וככל אשר נחשב בעיני הרב הירש תקון בית הספר לכל בני העם ובניהם ברוח התורה ובלמודי מדעי החול עקר, לראש מבטחי היהדות, ככה נשא הרב הילדסהימר את נפשו אל תקון בית המדרש לרבנים מורי הוראה, אשר מלבד תורתם המלאה בכל מקצועות הלכותיה, יהיו אנשי מדע יודעים להגן על היהדות בפני צורריה הנכרים ובפני הרפורמים. למען השלם חפצו זה, עזב את משפחת בית הירש המלאה נחת ורוחה, עושר וכבוד ואהבת אחים, וילך הוא ואשתו הצעירה, לנוע אל מרחקים, אל עיר אַיְזנשטט בארץ הונגר, אשר לא ידע אותה מימיו. ויכונן שם ישיבה ללמד את הבחורים בעלי הכשרון תלמוד והוראה כאחת הישיבות הגדולות בהונגר. כי גדול היה רבי עזריאל בתורת ההלכה ושוקד עליה כל ימינו ובלמודו השנון שם את רבנו זרחיה הלוי בעל המאור למופת לו, וברוחו זאת היה מרביץ תורה בקרב תלמידיו. ועל יד התורה השלמה הזאת הורה להם בשיטה מסודרת את הלשונות ואת המדעים, למען אשר לא יבושו לדבר בשער גם עם תקיפי הנכר מחוץ גם עם פריצי עמם מבית. דרכו זאת לא תמיד השביעתהו ממתקים בהונגר, כי יצאו אליו עוררים מקרב הרבנים התמימים. אך בכל היותו איש אוהב שלום מאין כמהו היה לבו אמיץ מאד ויוסף לעשות דרכו, ויעמד תלמידים אנשי חיל יראי אלהים. אך בבוא אברהם גיגר הרפורמי להיות לרב בברלין במקום הצדיק התמים יחיאל מיכל זקש, שתו מאתים משפחות את ידן יחד ויקראו לרבי עזריאל (5629–1869) להיות לרב לקהלתן הקטנה אשר נוסדה בשם “עדת ישראל” ולראש לבית המדרש הישן אשר בברלין. ולא לקח הרב הילדסהימר אף פרוטה אחת בעד עבודתו הגדולה בברלין ככל אשר לא לקח גם באַיְזנשטַט. וישם גם הוא את לבו בברלין אל חנוך הבנים והבנות ככל אשר עשה בן רפאל בפרנקפורט, אפס כי הרב הירש בהיות הרב הצדיק שמעון רותשילד למעוז לו באלפיו וברבבותיו עשה גדולות בבית ספרו לעשותו לבית ספר כולל גם ללמודי החול, ולהסיר בדבר הזה מעל התלמידים את יד המורים מבני הנכר אשר יש אשר עינם צרה בישראל ובתורתו. דבר כזה לא עלה ביד רבי עזריאל וידו לא מצאה בלתי אם ללמד לתלמידיו בני קהלתו רק את למודי ישראל לבדם, מבלתי יכולת להכניס גם את למודי החול ברשות מורי היהדות. אך לעומת זה הגדיל רבי עזריאל לעשות ביסדו בית מדרש לרבנים⁵⁷ שומרי מצוה יראי אלהים, עת אשר גם הרפורמא התחזקה להקים בית למוד⁵⁸ כזה ברוחה ובטעמה. ויפקד רבי עזריאל בראש בית מדרשו מורים חכמים מובהקים אנשי שם, את רבי דוד צבי הופמַן, אשר נמנה עם גדולי התורה בימיו, את דוקטור אברהם ברלינר בעל חקר הקדמוניות ואת יעקב בַרְתְ אשר נחשב על גדולי הפרופסורים בחקר לשונות הקדם. ותהי מרבית למודי בית המדרש ההוא התלמוד וההלכה אשר הרבה ללמד רבי עזריאל ורבי צבי דוד הופמן. ויהיו רבי עזריאל הילדסהימר ורבי שמשון הירש שני איתנים המשלימים זה את זה. גדול ונעלה מאד היה רבי שמשון בעמקי חקר פלספת התורה, אשר מתוכה הגיה אור על הליכות עולם בישראל ובאדם. ורבי עזריאל הרבה לשית לבו אל גופי ההלכה להעמיק בם כמשפט גדולי הדורות אשר לפניו. לעומת זה היו עיני רבי שמשון רק אל משמרת התורה ואל עסקי עדתו, ורבי עזריאל איש מעשה רב פעלים, לא רק בגבול התורה בלבד, כי אם גם בצרכי הצבור. בעיני רבי שמשון היתה ארץ ישראל נחלת אלהים קדש קדשים, אשר רק ביד ה' לבדו היא לתתה אל בני ישראל. ובעיני רבי עזריאל היתה הארץ ההיא בכל קדושתה ארץ חפץ גם לכל דור ודור, עד כי לא גרע עינו ממנה ומישובה כל ימי חייו. ובהודע לו כי המצודדים⁵⁹ זוממים לבנות שבעים בתים לעניי ישראל, למען צודד את נפשותיהם, לא נח ולא שקט עד אשר בצע את בנין שבעים וששת בתי המחסה בעיר הקודש ביד נדיבי אשכנז. ודבריו היו כל הימים עם האדם הטהור רבי צבי קלישר במכתביהם אשר הריצו זה אל זה, ובהתכונן בסוף ימיו הישוב החדש בארץ ישראל חגר את שארית כחו לשחר אותו בכל לב ובכל אשר מצאה ידו. באהבתו את ארץ אבותיו אהב את אחיו בני עמו אהבה עזה מאד, גם אלה אשר אבדו מנגד עיני אחיהם זה כמה ואשר נדחו אל ארץ עיפתה. דבר פקדון הפלשים, הלא הם יהודי חבוש, אשר פקדתם חברת כל ישראל חברים, אחרי אשר כבר היו משוקעים בירכתי ארץ כוש זה אלפי שנים, היה פרי מפעלות הרב הילדסהימר אשר לא חדל לדבר, על הדבר הזה, השכם ודבר בעתון הישראלי⁶⁰. גם את היהודים הפרסים המעושקים, שם לענין לו, לפקוח עליהם את עין נדיבי ישראל אשר באירופא. מלבד עסקי האומה האלה, עסק יומם ולילה בגמילות חסדים בשעור מעולה מאד, במגבית צדקה לתלמידי חכמים אשר מטה ידם, ולעניים בני טובים, ונדבת ידו היתה תמיד הראשונה. אך בדבר אחד היתה יד בן רפאל ורבי עזריאל שוה במלחמתם ברפורמא, זה בחוברתו ישורון היוצאת לחדשים, וזה ב“מטבעתו היהודית”⁶¹ אשר יצאה לשבעות ביד בנו איש החמודות צבי הירש־הילדסהיימר, ושניהם יחד, לאמר המה ותלמידיהם וחבריהם בעתון הישראלי אשר יצא לאור ביד רבי מאיר לעהמאן בעיר מאינץ (5620–1860) בשפת גרמניא אשר בדבר הזה החל לתת פתחון פה ליהדות העתיקה להפיץ גם את דעותיה, ככל אשר הפיץ את הדעות הרפורמיות “העתון ליהדות”⁶² אשר יסד לודויג פיליפזון זה כשלש ועשרים שנה לפנים. גם ספורים נעימים מלאי חן ושעשועים מחיי ישראל בימי הבינים, כתב לעהמאן למען חבב את משמרת התורה והמצוה את בעליהן ועושיהן על לב בני הנעורים.

בן דומה לאביו בכל משאת נפשו היה צבי הירש הילדסהימר (מ' 5671–1911) איש בר לבב וגבור חיל איש אשר נדבת רוחו ומעשי חסדיו אשר שקד עליהם יומם ולילה לא נתנו עת ומקום לדעתו הרחבה והעמוקה בספרות יון ורומי להתודע ולהגלות. עשרו הרב שהביאה לו אשתו הכבודה מבנות הירש בהלברשטט, בזבז הוא והיא בצדקה ובמעשים טובים שהיו לשניהם לעסק קבוע, מלבד מעשה הצדקה אשר נתן ואשר קבץ, היה איש עשוי לבלי חת. את עטו המלא כח ויופי שם לחרב בכפו, להלחם בתעלולי צוררי בני שם, ללכוד אותם באמרי פיהם, לגלות את נכליהם ואת סתרי נבלותם, לעיני השמש, בלי כל פחד לאסון אשר ימצאהו מיד המרעים התקיפים האלה, לתבוע אותו לדין. וגם במרשיעי דרך השחיטה, אשר התגוללו על בני ישראל למען הכרת אכל מפיהם ולמען תתם אותם לעם אכזרי נלחם כל ימיו, עד כי הוציא עדות כתובה וחתומה מיד ארבע מאות איש חכמי הטבע אשר בכל הארצות כי הדרך הזאת היא היא המרחקת את הכאב, ומטהרת את הבשר מכל מיני רעל המחליאים את אוכליהם.

דומה בדרכיו ובמעשיו לרבי עזריאל יליד הלברטט, היה רבי בנימן צבי הירש אוֹרבך (מ' 5632–1872) אשר היה בסוף ימיו לרב בעיר הלברשטט. בעיר מולדתו נַיְוִיד לקח תורה מפי אביו הרב. ואחרי כן שמש בישיבת וַרְמַיְזא. משם בא אל האשכולה בעיר מרבורג. ויהי איש מטיף דובר צחות וסופר בלשון גרמניא ובשפת עבר. גם הוא שם כל מגמתו במעשיו ובספריו להגן על היהדות העתיקה, ללחום מלחמת סופרים בצורריה הרפורמים ולהדריך את ילדי בתי הספר בדרך ארץ ובדרך יראת אלהים ומשמרת המצוה. מלבד זה היה איש גדול בתורה ובאותו “נחל אשכול” לספר האשכול לר’בנו א’ברהם אב' בית ד’ין־ראב"ד השני⁶³ - שהוציא רבי בנימן צבי אורבך, הנחיל לו כסא כבוד בין גאוני הדור.

והרב אשר אצל מרוח תורתו על רבי שמשון בן רפאל הירש ועל רבי עזריאל הילדסהימר ועל יתר צעירי גדולי הדור באשכנז, היה הגאון רבי יעקב עטלינגר, (מ' 1871־5632) יליד קרלסרוה, ותלמיד לרב הגדול רבי אברהם בינג הרב לְוִירצְבורג. אחרי אשר היה רב בעיר מַנְהֵים היה לרב בעיר אלטונא. (5596–1836) מלבד אשר היה גאון זה איש מדע ולשון, היה איש עניו וצנוע ונוטה אל הנסתרות ולכל משפטו ומעשהו היה רב גמור כרבנים הקדמונים, ראש ישיבה מחדש חדושים ומשיב תשובות. וספריו ועל כלם ספרו “ערוך לגר” הנם כיום לעינים לגדולי הדור. מלבד אשר היו עיניו פנימה אל תלמידי ישיבתו ואל ספרי פסקיו ותשובותיו היה גם סופר ומטיף בלשון הגרמנים ומגן ליהדות העתיקה מפני הרפורמא צוררתה, בעתון הגרמני אשר יסד בשם "שומר ציון⁶⁴, ובתוספתו העברית “שומר ציון הנאמן”.

שם גדול עשה לו בעמו, רבי ישראל ליפשיץ (מ' 5621–1860). הרב לקהלת דנציג בבאורו “תפארת ישראל” לששת סדרי המשנה אשר היה כיום לספר מורה לכל קהלות יעקב. גאון וחסיד טהר לב היה הרב הזה ותלמיד חביב ומחמד נפש לרבנו עקיבא איגר. כל מדותיו, וכל דעותיו על דבר המדות, מזוקקות הן כזהב לטהר⁶⁵. מהיותו שוקד על תורתו יומם ולילה, היו עיניו רק פנימה. על כן, אף כי היתה הרפורמא גם לו למורת רוח, לא יצא עליה למלחמה. אך מדעי החול והתרבות הכוללת היו חביבים עליו ויקרים בעיניו מאד. ואף כי הוא לא שמש בגמנזיון ובאשכולה, הרבה לקרוא בספרי חכמי העמים, אשר הביא את שמותם ואת דבריהם לפעמים גם בבאורו למשנה. ומדברי המדע לקט לו אבני בנין אשר שם לו לשיטה מיוחדת, אשר ערך לו לחיי העולם הבא, או למערכת דמות לטוּב ה' באחרית הימים⁶⁶. לרבי ישראל היה בן ושמו רבי ברוך יצחק ליפשיץ (מ' 5632–1872), אשר שת נוספות על באור תפארת ישראל. בקי היה הרב הזה בכל חדרי תורה. אין מקצוע בספרותנו העתיקה אשר לא היה נכון על שפתיו. כל הליכותיו בדבר התורה המצוה ויראת ה' היו כהליכות אביו אשר מפיו לקח את רֻבֵי תורתו. אך הוא כבר שמש באשכולה אשר בקניגסברג ושיטת פלספת קנט גדולה היתה בעיניו כל ימיו.

על גדולי הדור באשכנז יֵחָשב גם רבי יצחק זֶלִיגמן בַּמְבֶרְגֶר (מ' 5639–1878). איש חסיד היה הרב הזה, זך וטהור: ויען כי לא רצה להשתמש בכתר התורה, בחר בימי נעוריו להיות חנוני בעיר קטנה מהיות רב לקהלה גדולה. וגם בעמדו בחנותו לא טובו בעיניו הקונים הבאים ומפריעים אותו מהגוֹת בתלמוד הפתוח שם לפניו. אך כאשר כבדה עליו יד המציק, נעתר לקהלת וירצבורג ויהי לה לרב. מלבד אשר כתב ספרים במקצועות שונים בגבול ההלכה, שם את פניו לסגל לו את הלשונות ואת המדעים, כי בבתי הספר ובאשכולות לא למד בימי נעוריו, ויהי סגנונו הגרמני נוח ונעים ולוקח נפשות. ובהיות שרי ממשלת בַיְרְן נדונים לתת זכוי לישראל או למנוע אותו ממנו, קם הרב הזה ויסדר את אסורי גזל והונאה לנכרים ואת דיני דרכי שלום להיות לעינים לשרי הממשלה. ואת כל לבו שם להעמיד תלמידים ותיקים בישיבתו אשר יסד בוירצבורג ולכונן בית ספר לילדים אשר תלמוד התורה יהיו בו לעקר ובית מדרש יסד להעמיד מורים יראי אלהים בעלי תורה ומדע. בצאת דבר מלכות בגרמניא אשר קרא דרור לכל כת קטנה לצאת מן הקהלה הגדולה ולהיות לקהלה לנפשה, ורבי שמשון בן רפאל הירש גזר על המהדרים אשר בעדתו להפרד מן הקהלה הגדולה, גם לכל דבר צבור אשר איננו נוגע אל עצם התורה והמצוה, הורה רבי יצחק זליגמן במברגר, כי אם אמנם רשות ביד כל אדם לצאת מן הקהלה אשר לא תזכה בעיניו, בכל זאת אין אסור למהדרים מצד דין תורה, להשאר בה, אם היא מתחיבת לכלכל את עדת היראים בכל צרכי משמרת היהדות העתיקה. מני אז נחצתה עדת היראים אשר בפרנקפורט לשתים, אגודה האחת אשר חבריה נפרדו מן הקהלה הגדולה לכל דבר, ואגודה אחת אשר חבריה לא נפרדו מן הקהלה, בלתי אם לכל דבר תורה ומצוה, אך לכל יתר עסקי הצבור לא נפרדו מן הקהלה הגדולה, ויהיו לאגודת מהדרים בתוכה, וישימו לרב בראשם איש גדול בתורה ובמדע, את רבי מרדכי הלוי הורויץ, חתן רבי יעקב עטלינגר, אשר היה בראשונה רב בעיר גְנֵיזֶן במדינת פוֹזֶן.

ובארץ הונגר חזקה משמרת היהדות למן הימים אשר נתן רבנו משה סופר בדרך מעשיו לב אחד לכל קהלותיה. תלמידיו אשר רוחו היתה עומדת בתוכם יצאו מישיבתו אשר בפרסבורג ויהיו לרבנים לכל קהלות הונגר. ומרביתם יסדו, איש איש בקהלתו, ישיבות כמתכנת ישיבת פרסבורג, אשר היתה להן למופת ולמרכז עד היום זה, עד אשר כל הלומד בהן, היה כעין תלמיד לישיבת פרסבורג בהיות רוח אחת מחיה את תלמידי כל ישיבות הונגר, אשר כמעט כל בחורי ישראל אשר בארץ ההיא נהרו אליהן כקטן כגדול, ובדבר הזה הנחילום רבני הישיבות את מדת “שמוש חכמים” אשר את ערכה הכירו קדמונינו מאז, באמרם “גדול שמושה [של תורה] יותר מלמודה”, לאמר: קרבת התלמיד אל הרב אשר לפניו ישב, לפניו יתהלך, תוסיף לתת עליו מרוח מוסר התורה, מאשר יתנו עליו גופי למודי התורה. על ידי מדת שמוש חכמים נחלו תלמידי הישיבות ההן מאליהם גם את המדה הסמוכה לה והבאה עמה כאחד, הלא היא מדת “דבק חברים” כי הכבוד אשר כבדו התלמידים יחדיו את רבם האחד אשר הורה אותם תורה ומוסר ודרך ארץ כזקן מלא רחמים ונשוא פנים, קרב את לבותיהם אחד אל אחד את בני העניים ואת בני העשירים יחדו, עד כי ימי שבתם יחד לפני רבם בבית ישיבתו, היו נזכרים להם בנחת ובגעגועים כל ימי חיהם. על כן היה להם לב אחד וטכסיס אחד, לצאת חוצץ כלם לבלתי תת לרפורמא ולטמיעה אשר נתכוּ שם בשם אחד “ניאולוגיא”⁶⁷ לאמר: “דת מחודשת” לפרוץ פרץ בחומת ישראל. לכת הניאולוגים היה ליופולד לֶאו, (מ' 5635–1875), המטיף בעיר סֶגֶדִין לראש. מלבד אשר הרים לֶאו את ידו ביהדות המשומרת בעט גם במולדתו העתיקה בהתאמצו כל ימיו להפר את האחוה בין איש ישראל היושב מעבר לגבול ארץ מזה ובין אחיו בן עמו היושב מעבר לגבול ארץ מזה, ובכן אין לשיטתו ליהודי ההונגרי דבר עם היהודי הרוסי, הגרמני והצרפתי. כנגד זה הורה ליופולד הלכה פסוקה כי איש ישראל, השוכן בהונגר אח דבק הוא מלדה ומבטן לבן העם ההונגרי. אולם לא כן הורה קוֹסוט המתקומם, אשר בידו היה אז הכח. הוא היה אומר כי תועבה היא להונגרים לתת ליהודים לנגוע או לקרבה אליהם כל עוד אשר לא יזכו את ארחם, להיות כשרים וזכאים להדבק באומה זו ההונגרית המלאה חכמה ומוסר צדק ומישרים. כתלמידים ותיקים, אשר מורא רבם אליהם כמורא שמים, שמעו זאת הניאולוגים, וימהרו ויקחו מוסר ויתרפסו ויקבלו באהבה את הנזיפה ההיא, ויוסדו לאגודת מרכז רפורמית לישראל בהונגר⁶⁸ (5609–1849), לטהר את ישראל מכל חטאתיהם, למען יזכו להיות להונגרים גמורים במלאת להם ימי טהרתם. אך אגודה זאת לא האריכה ימים, כי בהיות ידה עם ההונגרים המתקוממים הפכה ממשלת אוסתריא את ידה גם עליה, ותפץ אותה, ותסגור גם את היכל תפלתה הרפורמי (1256–1852)אך מקץ ארבע עשרה שנה, כאשר הקלה אוסתריא את ידה מעל הונגר שבו הניאולוגים לדרוך עוז, ויטו את לב בעלי השלטון למלא את ידם להועיד את ראשי כל הקהלות למוּעדה⁶⁹ גדולה. ויתחזקו המהדרים ויבאו גם הם במספר רב אל המועדה (5629–1868). והניאולוגים, למען שלוט על הקהלות כרצונם, אִוְתָה נפשם לכונן כעין כונסיסתוריון⁷⁰ רודה בעוז. אך האלפים והרבבות שבכל קהלות הונגר, אשר שם רבי שמואל בנימן סופר, בן רבנו משה סופר, הרב בעיר בודאפסט, לאגודה אחת אגודת “שומרי הדת” התקוממו בפני כת קטנה הניאולוגית הזאת, וילחמו בה בכל כחם בעד חרות הקהלות וקוממיותן לנפשן. ואף כי יד ראש יועצי ממשלת הונגר היתה עם הניאולוגים, בכל זאת הצדיקו אחרי כן שרי הממשלה את האגודה בריבה. ותחץ עדת ישראל בהונגר לשני מחנות, לאגודת שומרי הדת אשר הקימו מתוכה את “ועד הגומר”⁷¹ לסדר את מעשיה ולהיות לה לפה לפני הממשלה ולאגודת הניאולוגים אשר הקימה מתוכה ועד כזה בשם “פקודת הארץ”⁷².

האחדות הפנימית הזאת אשר לקהל הפרושים, לא נראתה בלתי אם בארץ הונגר לבדה. הן אמנם כי גם עדת החסידים בכל מושבותיה שאפו לאחדות, וגם נראתה בה כעין אחדות, אשר למראית עין היתה הדוקה מאד, באשר בעיני החסידים אין המשמעת רק פרי מצוה בלבד, כי אם פרי האמונה כלה. ובכל זאת אחדות הפרושים בהונגר קימת היתה ועומדת בעינה תחת אשר עדת החסידים היתה הולכת ונחלקת למימי תלמידי המגיד מִמֶזְרִיץ, לכמה חלקים וחלקי חלקים, בעלי דרכים שונות. באחרית ימי רבי זלמן מלאדי אשר בראשונה היה כמעט הראש האחד לכלם היתה עדת החסידים לשתי מפלגות, למפלגת חסידי חב"ד⁷³ ולמפלגת כל יתר החסידים. בכל זאת היו עוד לכל אחת משתי המפלגות לבדה דרך אחת. לחסידי חבד היה כל ימי הרב רבי זלמן וימי רבי בֶר בנו וימי הגאון רבי מנדל בעל ספר צמח צדק רק מרכז אחד. אולם בלכת רבי מנדל לעולמו (5626–1866) החל המרכז להתפוצץ, כי בניו הכינו להם, איש איש מרכז לבדו בעיר אשר בחר בה. ועדת יתר החסידים, אף כי נפלגו גם הם למקומות רביהם, בכל זאת היה עוד הישיש רבי יהושע העשל מעיר אַפטא, אשר קם בעיר מֵזיבוז תחת רבי ברוך מטולצין נכד רבי ישראל בעל שם, כעין רב הראש לכל רַבֵי החסידים, אך בימים ההם החלה משפחת המגיד ממזריץ להתנשא על משפחת בעל שם במֶזיבוז. ורבי ישראל מרוזין ממשפחת המגיד לא הדר את פני רבי יהושע העשל, ובמות הישיש ההוא (5590–1830), חדלה עיר מזיבוז ורבי משפחת בעל שם אשר בתוכה להיות מרכז כולל לכל החסידים. ולא עוד, כי אם רבי נחמן מעיר בְרַצְלֵף איש מלא רוח וכשרון מצאצאי בעל שם, היה מֻרדף גם הוא, גם כל המחזיקים בו עד היום הזה, ביד כל החסידים על נטותו בכמה פרטים משיטתם המקובלת. ואת הכח והכבוד אשר היה לפנים לרבי משפחת בעל שם, הסב אליו רבי ישראל מרוזין ממשפחת מזריץ, אשר בראשונה שם את משכנו בעיר רוזין בגליל כִּיוב וּבהצק אותו ממשלת רוסיא ברח אל אוסתריא (5601–1841) וישם את כסאו בעיר הקטנה סַדֵגורא בגליל בוקַוִינא. וינהרו חסידים רבים מאד, אליו ואל בניו אשר קמו תחתיו, מכל מדינות גליציא. וגם מרוסיא באו אליו אנשים רבים, ותהי חסידות מזריץ רוח החיה בכל ארץ אוסתריא. בארץ ההיא כבר החל כשבעים שנה לפנים, להפיץ את החסידות רבי נחום מצרנוֹביל, אשר שלחו שמה רבו המגיד ממזריץ (5532–1772). אך לא הרבה רבי נחום לשבת שם, כי בא ויכן את מושבו בעיר צרנוביל בגליל כיוב. ובמות רבי מרדכי בנו (5597–1937) התפוצץ גם המרכז הזה, בקום תחתיו שמוֹנת בניו, אשר נפרדו איש איש לעיר אחרת. והאגודה האחת בעלת לב אחד, היתה לשמונה כתות מתקוטטות אשה ברעותה.

כאשר הביא רבי נחום את תורת החסידות לגליציא הסרה למשמעת אוסתריא, יסד רבי ישראל המגיד מקוזניץ איש גדול בתורה ותלמיד המגיד ממזריץ, את השיטה הזאת בארץ פולין הסרה למשמעת רוסיא. ויחשב הוא ורבי יעקב יצחק מלובלין לראשי יוסדי החסידות בארץ ההיא.

וככל אשר נפרדו מחלקות עדת החסידים לפלגות ארצות מושבן, נפלגו גם לפלגות דרכיהן. רבי הדרום אשר בצרנוביל ומזיבוז, אחרי אשר קם בה רבי משה מעיר סַבְרַן תחת רבי יהושע העשל מאַפטא. שָמוּ את הפאֵר ואת העושר אשר ישווּ על מעון ביתם לאבן חן בידם, להטות את לב העם אחריהם. בדבר הזה הגדיל עד מאד רבי ישראל מרוזין, אשר כלל את הדר ביתו כהיכל מלך, ויתהדר בגאון מרכבותיו, ויעמד לפניו נוגנים בכל כלי שיר. שונה מן הדרך הזאת היתה דרך חסידי הצפון, המה לא הרחיבו את נפשם. רבי חסידי חבד החזיקו בלמוד התלמוד כאחיהם הפרושים, ועל רזי החסידות העטו מעין כבוד מדע וחקר. אף בכל הליכותיהם, נימוסיהם, ומלבושיהם לא נבדלו חסידי חבד מיתר העם. וחסידי פולין החלו אף הם מימי רבי מנדל מקוֹצק והלאה לשום לב אל התלמוד ואל הפוסקים. ורבי יצחק מאיר אשר קם תחתיו בעיר גור⁷⁴ הקרובה לורשא, נחשב על גאוני הדור. ובקרב חסידי גליציא החל לשום את תלמוד התורה לעקר, רבי חיים מסאנז אשר יצא גם שמו לגאון. ובדבר תלמוד התורה ומשמרת המצוה אשר החזיקו בהן חסידי פולין, הרבו להטות אליהם את קהל התמימים, אשר לא בקשו חשבונות רבים, הרבה יותר מאשר הטו אליהם חסידי ואלין ובוקוינא בתפארת ביתם. כי בעיני תמימי פולין נחשבה החסידות כבית מנוס לבניהם מפני אוהבי דרכי הנכר המתכחשים לדרכי אבותיהם ולמולדתם, עד כי מעט מעט נחצה קהל ישראל בפולין לשני מחנות, לעדת החסידים מזה ולמתנכרים בעלי טמיעה מזה. וגיא גדולה אשר לא תעבר הרחיבה העמיקה ביניהם.

אל מול שתי המערכות הקיצונות האלה, אשר לא מלאו עוד מאה שנה ליום הִוָלְדָן, נכון היה עוד במדינות ליטא זאמוט ורַיְסֶן עמוד הַתָוֶך, אשר עליו היה נשען כל בית ישראל מדור דור. במדינות צפון רוסיא אלה היתה היהדות משומרת בעצם תומה ובמלוא טהרתה העתיקה. מלבד מעשה צדקה וגמילות חסדים, היה תלמוד התורה לבדו כל משא נפש העם וגדוליו. הרוח אשר היתה לנשמת חיים בתורה הזאת היא רוח רבנו אליהו, אשר מרבית גדולי הדור ההוא במדינת ליטא וחברותיה היו תלמידי תלמידיו ותלמידיהם. דומה הדבר כי היה דברו אל בחירי תלמידיו, להשיב את יד תלמידיהם מעל הנסתרות בתלמוד התורה, ולשום את לבם אל הפשט לבדו, ללמוד את המקרא כפשוטו ועל פי דקדוקו מבלי כל תערובת רמז וסוד, ואת התלמוד ואת כל התלוי בו כפשוטו ועל פי דיוקו הנמרץ, בלי כל מיני פלפול וחלוקים, ולבחון ולבגר את חקר כל דין שבספרי הפוסקים רק על פי מקורו בתלמוד. למרכז לתורה הצרופה הזאת הוכשרה ישיבת וֹלוֹזין להיות, אשר אחרי מות רבי חיים עמד בראשה רבי יצחק בנו, יועץ חכם עומד בפרץ וגודר גדר בעד בני עמו בימי ניקולי. תחתיו עמד בראשה חתנו רבי אליעזר יצחק, ואחריו היה לראש הישיבה הגאון החריף המעמיק רבי יוסף בֵר סוֹלֹוֵצִיק אשר נחשב על ראשי גאוני הדור ואחריו הבקי הגדול רבי נפתלי צבי ברלין, חתן רבי אליעזר יצחק, יקר הרוח השוקד על טובת הישיבה אשר היא היתה כל משא נפשו. ישיבת וֹלוֹזין היתה הישיבה הראשה בכל מדינות רוסיא אשר נתנה מרוחה על הישיבות הקטנות ממנה. ורב מאד היה מספר גדולי התורה אשר העמידה ישיבת וֹלוֹזין ובנותיה, אשר היו לרבנים מרביצי תורה ברוחה עד כי קטן קבול ספרנו זה מהכיל את זכרון שמותיהם ואת פרשת גדולתם בחקר התלמוד.

בדור ההוא, בעלות אלכסנדר השני הנוֹח (5615–1855) על כסא נקולי אביו, הונח מעט לישראל. ויסר פחד המרגלים והמלשינים. ויחלו אנשים מן המשכילים לכבד את נכבדי היראים ולנטות אחרי התמימים. והתמימים היראים החלו לעשות חיל גם במקצועות המדע והלשונות. המראה הזה נראה בוִילנא, העיר אשר על יד מרכז התורה לכל מדינות ליטא ואחיותיהן הכין בה ניקולי מרכז גם להשכלתו הרוסית הצוררת והאורבת לתורה. ההפכים השנונים מאד החלו להתפשר אחרי מות המלך הקשה והקצָוֹת החלו לקרבה זה אל זה. איש חכם ונכבד כשמואל יוסף פין החל לנטות אחרי היראים ולכבד את התורה את סופריה ותופשיה. והגאון רבי יעקב בריל ראש ישיבה בעיר וילנא, הגדול מאד בתורה ויראת ה', עשה חיל במדע ולשון ויכבד בעיני גדולי השרים. ואחד מראשי הקהלה הגדולה ההיא רבי מתתיהו שטראשון חכם ועשיר ומופלג בתורה, עשה לו שם בחקר קדמוניות ישראל כראשי אבות הבקורת רפאפורט וצונץ. ובקרב עדת המשכילים נראו בקיעים, כי נפרדו אנשים מעליהם ויעזבום ויטו אחרי אחיהם היראים. והמשכילים אשר לא הפילו דבר מדרכם הראשונה, קראו לנפשם רוסים “בעלי דת משה” לאמר, כי את דתם אין עם לבבם לעזוב, כי אם אל מולדתם בלבד הם מתנכרים.

והמשכילים, אף כי סרו מדרכי אחיהם, להתרפק אל העם הרוסי אשר לא ילד אותם ולא אהבם, היתה יד ה' להכין בידיהם כלי מעשה אשר יסכל באחריתו את עצתם, ואשר יחסל גם את מעשי הרפוֹרמא בארץ גרמניא ובנותיה ואת כל מעשי דורשי האור וספיחיהם בארץ רוסיא. כי קמו בתוכם אנשי טעם ויצרפו את לשון עמם ויסדרוה ויכשירוה להיות ברבות הימים לבריח תיכון המבריח את כל העם מקצה, ולכלי מבטא לכל תפוצות ישראל. ויהי מרדכי אהרן גינצבורג סופר נמרץ, אברהם מאפו חוזה חזיונות בשפה ברורה מאין כמוֹה ואדם הכהן לֶבֶנזון – אברהם דוב – ומיכה בנו משוררים גדולים עד להפליא. לעומת מליצי ליטא אלה, קמו גם בגליציא סופרים מליצים, אשר בחיריהם הם יצחק עֶרטר איש דובר צחות בלשון שנונה מאד, ומעיר לֶטריס משורר נקי לשון ויפה טעם. אך בכל היות סגנון סופרים אלה נאה ומתוקן ומליצתם רכה וענוגה, לא היו מרבית עניניהם לרצון לקהל היראים, כי ברוחם הפונה מעל היהדות העתיקה המשומרת, והנוטה אחרי טעם התרבות הנכריה היו מדברים. אולם עין מרבית הקהל כבר הוחדה להבחין בין הטוב ובין אשר איננו טוב, את הטוב קבלו ואת הרע לא קבלו. ותפרוץ שפת ישראל ותחזק במדינת ליטא וחברותיה, ותהי ללשון חיה מתהלכת בארץ, לא רק שפת ספרות בלבד, כי אם גם לשפת מכתבי שלוֹמים ומכתבי סופרים.

ולמן היום אשר החל מונטיפיורי וכרמיה וחבריהם לדרוש את טובת עמם המפוזר בכל ארצות הגוים, נכספה כל נפש בישראל לדעת את שלום אחיה הנפוצים בארצות גלותם. וַיִוָסֵד בעיר ליק בקצה גבול רוסיא, ביד אליעזר זילברמן גליון “המגיד” חדשות בלשון עבר היוצא לשבועות (5616–1856). ויהי המגיד, הראשון לעתוני העברים המבשרים לכל איש ישראל בלשון אבותיו את כל המוצאות את אחיו. ולא רבו השנים ויצאו מלבד המגיד היוצא בגרמניא, לצרך יהודי רוסיא עוד עתונים עברים הלא הם הכרמל (1620–1860) ביד שמואל יוסף פין בוילנא, הצפירה (5622–1862) ביד התוכן חיים זליג סלונימסקי בְוַרְשא ואחרי כן בברלין; המליץ (5623–1863) ביד אלכסנדר צֶדֶרבום באודֶסא ואחרי כן בפטרבורג. והלבנון בשנה ההיא ביד יחיאל בריל בירושלם ואחרי כן בפריז ובמאינץ. ומרבית קוראי העתונים היו העברים ברוסיא.

ואמנם החלו בדור ההוא עתונים להיות לכלי חפץ. כי בכל הדורות הקודמים היו היהודים היושבים בממלכה אחת כסגורים בתוך גבולות הממלכה ההיא, באין להם דבר אל אחיהם יושבי ארצות הממלכות האחרות. אולם למימי עלילת דמשק התעוררה רוח אהבת אחים מתרדמתה. ובהרגישם כי אחים לצרה הם החלו דעותיהם להתערב ולבותיהם להתקרב. וכלי מבטא להביע את רוחם לאחיהם הרחוקים שהוא גם קרן־משמע להאזין את המוצאות אותם בכל תפוצותיהם, היה לצורך נחוץ מאד ללבם. הצרך הזה גדל ויחזק עוד למן היום אשר לבשה רוח, את אנשים תירים אנשי חיל, לשום פעמיהם למרחקים לבקש את נדחי ישראל, לבקר אותם ולהודיע לנו את משפטם ואת מעשיהם ואת גורלם ואת משא נפשם. יוסף ישראל איש רומניא – אשר על לכתו בדרכי התיר הגדול בנימן איש טודילא, קרא לנפשו בנימן השני – הרחיק נדוד ויתר את ארץ פרס, בבל, קורדיסְתַן ואפגַנִסתן ואלגיר, ויעל את כל מראי עיניו, אשר ראה בתוך אחינו הנדחים שם, על ספר, והסופר הנאמן דוד גורדון תרגם אותם מאנגלית ללשוננו בשם מסעי ישראל (5614–1854). ויוסף יהודה צוֹרני⁷⁵ איש מינסק עזב מקומו (5627–1867) ויעבור את מרבית ערי מדינות קוקז ויסב אותה ואת סביבותיה שמונה שנים ואת דבר היהודים אשר שם, הודיע בעתון המגיד. בימים ההם נגלו שם גם היהודים האובדים בארץ הודו אשר קראו לנפשם בני־ישראל⁷⁶ ואשר נשכחו מלבם רבות ממצוֹת התורה עד כי הוטל שמה איש יהודי ושמו שמואל דִי וֶקַר (5559–1796) וילמדם את המצוֹת במלואן. וכארבעים שנה אחרי כן, כאשר בא העשיר האדיר והנדיב דויד ששון מבגדד להכין מושבו בארץ הודו פקד אותם לטובה. ויבן להם בתי כנסת ובתי ספר ויהיו ליהודים שומרי מצוה בכל לב. מרביתם הם כיום אנשי צבא נאמנים מאד בחיל אנגליא החונה שם. גם היהודים הלבנים והשחורים אשר במדינת קוכין־כינא אשר בארץ הודו אשר הם השתמרו יותר ביהדותם, נודעו מפי התירים לבני ישראל יושבי אירופא. רבים ונכבדים מאלה, הם אחינו יושבי תימן, אשר ידענום מאז מפי התיר בנימין איש טודילא, ועוד יותר מימי רמבם ומאגרתו היקרה אגרת תימן. הם, בכל התלאות אשר עברו עליהם, היתה תורתם צרורה וחתומה בקרבם, וחוקיה נזכרים נשמרים ונעשים כל ימיהם, אך ברבות הימים נשכחו אחינו אלה מלב רבבות אחיהם אשר בארצות אירופא, בהיות מדבר ערב הגדול, שכלו ערבה ושוחה, מפריד בין אלה ובין אלה, עד אשר זכה החכם יעקב ספיר איש ירושלם, ללכת שמה ולתור את מקומות מושבם ולהודיע בספר אבן ספיר (5626–1866) את כל אשר אתם. למן העת ההיא החלו התימנים מעט מעט להעתיק את מושבם אל ארץ אבותינו מעולם, ולהיות בה לאנשי מלאכה ועובדי עבודה חרוצים ומועילים לארצנו וליושביה. וחברת כל ישראל חברים, אשר בראשה עמד בעת ההיא כְּרֶמיהו, האיש אשר לא הכחיד את אהבתו העזה לעמו תחת לשונו. התנדבה ותשלח את החוקר הגדול יוסף הלוי, לפקוד את אחינו האובדים והנדחים בירכתי ארץ כוש, אשר יקראו להם פלשים (5627–1867). ויתודעו אלינו אחינו אלה אשר נפרדו ממנו זה אלפי שנים. שמע כל הגליות האלה אשר כמעט פתאם נגלו אלינו מני חשך, אשר כסה עליהם זה דורות אין מספר, היה כעין תנחומה אשר שעשעה אף רוממה את לב כל איש ישראל לקרבה איש אל אחיו ולשום את נפוצותיה לגוי אחד.

יותר מכל כנסיות ישראל, היו כל המראות וכל החדשות האלה ראוים לברוא אחדות הדוקה מאד בקהל היראים אשר בקרב ישראל יושבי מדינות רוסיא הצפונית לאמר ליטא ואחיותיה מקום יודעי התורה ולומדיה, מקום יודעי לשון אבותיהם האוגדת את לבות העם כלו לאגודה אחת, מקום האוהבים את אחיהם בני עמם הקרובים והרחוקים אהבה רבה מאד, השמחים על כל בשורה טובה אשר תבא על אדותיהם בגליונות העתים והמצרים בצרתם. ובכל זאת לא זכתה כנסת רוסיא הגדולה למדת האחדות אשר זכתה לה כנסת הונגר הקטנה והכנסיות השונות באשכנז ושכנותיה. ומדוע, יען כי לא זכה קהל היראים למרכז מגדל את בניהם למשמעת לסדר אחד ולשיטה אחת הנותן לכלם לב אחד, כאשר זכה קהל היראים בהונגר. כי אל ישיבת פרסבורג ואל בנותיה נהרו כל בחורי ישראל מן בן העני שבעניים עד בן העשיר שבעשירים. וחכמיה רבנים תלמידי ישיבת פרסבורג אשר נכבדו על פני כל העם, היו להם למורים. ובכן קבל התלמיד את התורה בכבודה, ובחורי כל הארץ היו חבריו כי כלם גדלו בטעם אחד וברוח אחת, על כן מלאו התלמידים האלה את ידם בהיותם לאנשים, להגן על יהדותם בפני צורריה שכם אחד. לא כן ברוסיא. בישיבת המופת בווֹלוזין ובבנותיה היו מרבית התלמידים בני העניים, עד כי הישיבה והעניות נתכו יחד לשם אחד. ותלמיד הישיבה נקרא בשם "בחור עני⁷⁷ והעשירים מנעו את רגלי בניהם מן הישיבה, והבנים האלה אשר סתמם, היו אחרי כן בעלי המאות וגם בעלי הדעות, קבלו איש איש את תורתו בחדר בית אביו מפי מלמדים שכירים, אשר איש מהם לא הוסמך למלאכת הלמוד. ובכן גדלו כמעט בלי רב ובלי חבר ומורא סתם רב כזה לא היה על תלמידו כמורא שמים. על כן היו מרביתם אנשים בודדים לנפשם בלי כח בלי כשרון ובלי חפץ לגונן על היהדות העתיקה בכבוד ועוז כמעשה אחיהם הפרושים בהונגר, או כמעשה אחיהם המהדרים באשכנז אשר גדולם המסודר אזר אותם חיל להלחם מלחמת כבוד על שיטתם אשר החזיקו בה. ולא עצרו פרושי רוסיא כח לעמוד בפני צורריהם תלמידי דורשי האור וספיחיהם, אשר קשרו קשר אמיץ על תרבות היהדות המשומרת בבתי ישראל ובקהלותיו, להורידה מכסא קדשה, ולהמליך תחתיה מין השכלה קפויה ומתנכרת, שאולה מן הגוי הרוסי, אשר על המוסר הזה גבה מוסר אבותינו כגבוה שמים על הארץ.

וגם בארץ פולין אשר גם בה הרבו היחידים לעסוק בתורה ואשר גם שם קמו גאונים אדירי תורה כרבי יהושע הרב בעיר קוטנא וכרבי יעקב גזונדהַיט, לא היה מרכז אשר משם תצא תורה לכל הארץ בטעם אחד. ואף כי מקצת גדולי הרבנים היו אוספים אל ביתם בחורים מתי מספר ללמדם תורה. אך לכלל ישיבות קבועות מעין ישיבת ולוזין ופרסבורג לא באו. וגם הישיבות בפולין לא היו לרצון לעדת החסידים אשר גברה מאד בארץ פולין.

עוד יתרון אחד היה לכח רבני גרמיא והונגר הלא הוא הדעת את לשון הארץ ואת טעם העם היושב בה. על כן היו אזני הממשלה פקוחות לשמוע את דבריהם ולהכיר עם זה את כשרון חכמי הרבנים מלאכי ישראל אלה את מוסרם ואת כבודם. ואם מלאה הממשלה את משאלותם ואם מנעה מחפצם, לא מנעה מהם כבוד. לא כן גאוני רוסיא וגליציא, מורינו ומאורינו לכל דבר תורה מוסר ויראת אלהים אשר בהם יתפארו בני עמם יודעי ערכם עד מאד אפס לדאבון כל נפש היתה שפת גויי הארצות אשר נולדו בהן זרה להם, עד כי לא היה להם כל דרך להביע במו פיהם את חפצם אל מושלי הארצות, ואל שריהם ופקידיהם, עד כי נלאו גם ישרי הלב בעמים להכיר את התושיה הרבה הצפונה בלב אדירי התורה והרוח האלה. ויהי כאשר נבצרה מגדולי המלכות לבא בדברים עם הרבנים פה אל פה ויעמידו לפניהם “עברים מלומדים” דוברי רוסית צחה, מקרב רבני הממשלה, או משאר המשכילים אשר קראו לנפשם רוסים בעלי דת משה. ומפיהם היו השרים והפקידים חוקרים ודורשים את כל אשר היה להם, לדעת על דבר היהדות, טיבה ודרכיה ועל דבר היהודים וצרכיהם מחסוריהם ומשאלותיהם. ויען כי סתם “יהודי מלומד”⁷⁸ נוטל שכר מקופת הממשלה היה בוזה את דת אבותיו ואת עמו, ומלבד זה היה יודע את נפש התקיפים הרוסים, ושוקד למצוא חן בעיניהם, שם לפעמים חשך לאור ואור לחשך לרומם את תרבות הרוסים עד שמי שמים, ולחפא דברים על תרבות הישראלית הפנימית המלאה מוסר וטהרה המסורה לנו מרבותינו, ולשומה לצחוק וללעג כטוב בעיניו, בדעתו כי מן הרבנים אין איש אשר תמצא ידו לענות כחשו בפניו באין שפתם אתם. על כן קלו גדולי רבנים בעיני כל בזוי בגוים. ועוד יותר בעיני כל נער בישראל, אשר לבו היה נעור וריק מכל דעת ומכל מוסר, כי אם יתרון אחד היה להם אל מול החסרון האחד שהיה לרבנים, הלא היא הדעת את הלשון וידיעה קפויה וקלושה בלמודי הכתות התחתונות אשר בבית הספר. ותעלולי הגדודים הקלים האלה לא הרבו להזיק, לולא קשרו רבים מבעלי הכשרון אשר בקרב המשכילים, גם במדינות רוסיא גם בגליציא, על היהדות המקובלת להבזותה ולבקר בה מומים, בשנאה הכבושה אשר שנאו גם אותה גם את קהל שומרי המצוה, לתתם ללעג ולקלס גם בעיני עמם, בספרים כתובים עברית ביד סופרים אנשי ליטא וגליציא, ולהשפילם גם בעיני עם הארץ בספרים כתובים רוסית ביד סופרים אשר מרביתם היו אנשי דרום רוסיא. על יד ספרות שתי לשונות אלה, נולדה עוד ספרות לשון שלישית, הלא היא ספרות הלעז הגרמני, לאמר הגרמנית הנושנה והמשובשת אשר ישיחו בה היהודים יושבי ארצות הַסְלָוִים, אשר שמה גם היא לה לקו להבזות את היהדות בעיני דלות העם אשר לא ידעו לא עברית ולא רוסית, ומה ידאב הלב לראות כי גם בעלי הכשרון, אשר מלאכת רוחם יכולה היתה להיות לברכה ולכבוד לעמם ולתרבות תורתו, התמכרו לתרבות המשולשת ההיא, המערערת את מוסר קהל העם עד היסוד. את ראשית התרומה למעשה ההרס, הרים המשורר הזקן אדם הכהן לבנזון מוילנא – הוא האיש אשר אמר להבאיש את ריח עניי בני עמו־הוא החל להכות בלשון בזעם אפו, את דת אבותיו ואת קהל אחיו בני דורו במקצת שיריו, ועל כלם בשירת חזיונו “אמת ואמונה” (5627–1867) הרזה והצנומה. אחריו מלא ביתר עז המשורר יהודה ליב גורדון, לתת ללעג ולבוז את ישראל ואת תורתו, ולהלעיב גם בנביאיו לעיני כל חסר לב, כמעט בכל שיריו מאמריו וחוברותיו. מלבד בעלי השיר רבו הסופרים הקלים אשר יצאו לחרף ולגדף את תורת עמם ואת אחיהם ההולכים בה אשר קובנר במאמריו יחשב לאור ולדוגמה לכלם. אולם כל אלה לא הרבו להעמיק ולשחת באשר מגמת פניהם להרע לחבל ולהבלע נראתה גם לכל עין כהה. לא כן ספורי המהתל שלום יעקב אברמוביץ – מנדלי מוכר ספרים – הוא לא קרא לריב, לא חרף ולא גדף כבני גילו, כי אם כמשיח לפי תומו היה מבליע בספוריו אשר כתב גם בעברית גם בלעז מליצת לצון על כל מרום ונשגב אשר באה כרצח בעצמות הקורא התמים לנתוש מלבו כל זרע קדש. אל מול מחנה סופרי רוסית ילידי ליטא חנה מחנה סופרי רוסית ילידי דרום רוסיא. מקצת דבריהם היו ערוכים אל הקהל הרוסי ואל הממשלה בדבר הזכוי ומרביתם אל קהל ישראל להשפיל בעיניו את ערך למוד התורה, מעשה המצוה ודרכי אבות. ולבד מן הסופר הצעיר יקר הרוח ואוהב את יהדותו אליהו אורשנסקי אשר במאמריו הרוסים רב רק את ריב עמו וגזל משפטו מיד הממשלה ולתת דופי ביהדות לא עלה אף על לבו־היו כמעט כל סופרי היהודים בשפת רוסיא, חורפי אחיהם ויהדותם. הן יוסף רבינויץ הרבה בימי נעוריו לגלות את שולי הממשלה על פניה, ולהראות את אכזריותה ליהודים, בכל זאת הרבה להלעיב בדרכי בני ישראל ולמצוא בהם תמונות בעתונו הרוסי “השחר”⁷⁹ עד כי גערו בו גם חבריו, באמור לו גם הם, כי לא נכון להביע דברים כאלה בשפת רוסית באזני העם הרוסי, אך מכלם הרע הרשיע גרגור בוגרוף, אשר כל ימיו היה לבלר בבית אחד חוכרי מכס המשקה, ובימי זקנתו היה לסופר רוסי, אף כי גם בעיניו לא ישרו הליכות הממשלה הרוסית עם היהודים, בכל זאת מִלֵא את ספרו “רשימות איש יהודי”⁸⁰ הכתוב רוסית, חרפות וגדופים דברי משטמה עזה ושאט נפש על חיי הבית והקהלה בישראל אשר יסמרו שערות שומעיהם. אל מול הספרות הרוסית הזאת התכוננה גם ספרות הלעז, אשר אחת מראשי תעודותיה היתה לשים את היהדות לשחוק בעיני דלות העם ההדיוטים התמימים, להורות גם אותם לבעוט ברגל גאוה בכל קדשי ישראל. העתון “קול מבשר” היה לה לכלי מבטא, ומלאכתה בעולמה היתה לצון תפל וסר טעם. ולא עלה על לב אנשי הדור ההוא אשר מקצר דעתם ששו גם הם לקראת הספרות הלועזת הזאת, כי עתידה ספרות זאת להתפרץ מקץ שנים ולנשא את לבה להוריד את הגבירה העבריה מכסא כבודה ועמה גם את היהדות כלה ולשים למרמס גם את המוסר העברי, וליחד את שם יהדות רק על הלעז המגומגם יליד עם נכרי הזה, ולשומו למוקש גם לשיבת ציון ולתחית שפתה. – אך לא זה העורון האחד אשר הכו בו מתחכמי הדור ההוא.

על יד מיני ספרות של רשות, מעשה ידי יחידים בודדים, אשר באה להגביר בקרב ישראל את תרבות הנכר על תרבות המולדת המקודשת ובאה מימות עולם, נוסדה ביד אדירי העשר הברון יוסף גינזבורג וליאון רוזנתל בפטרבורג, חברת “מרבי השכלה בישראל” (5623–1863) “לעקור מישראל כל מומיו(?) בהפיצה בתוכו השכלה רוסית ומדעי תועלת, למען השׂךְ מעליו תלונות בני מרום העם הרוסי, על הִנָזֶר ישראל אל תוכו, על משמרת הבלי שוא (?) שהוא משמר ועל פנות לבו מכל דרכי הרוסים, ולבעבור הקם בני מרום העם הרוסי ההם את דברם לבלתי מנוע עוד מישראל את הזכוי המובטח להם בהשליכם מעליהם את כל חטאותיהם (?) אלה”⁸¹. למען הרבות את ההשכלה שמו המרבים להם לחוק לתמוך בידי תלמידי האשכולות ובידי מתרגמים לעברית את ספרי המדע ולהפיצם בתוך העם. והסניף לחברה ההיא אשר נוסד באודסא, עיר המרכז למשכילי דרום רוסיא הנוטים מאז אל הרוסיוּת יותר מן העבריוּת, ראה כי אין תקוה לשפת רוסיא להבקיע אל תוך היהודים בלתי אם בהגרש שפת ישראל העתיקה כלה מפניה. וַיִוָעֲצוּ לתרגם את המקרא ואת התפלות לשפת רוסיא ולשים אותה גם לשפת התפלה והדת, לבלתי היות גם בית הכנסת למנוס ולמפלט ללשון ישראל העתיקה. אך פתאם נבהלו נחפזו, כי געש־העם אשר התרגש באודסא⁸² עירם, הוביש אותם ממועצותיהם, ויפלו בעיניהם מאד כי נפקחו עיני חכמים אלה, לראות כי העם אשר למוסרו נכספו, ואשר בעדו מכרו בלא הון את כבודם, ואשר בו רצו לזכות את ישראל, כי מוסר העם הזה פרוע הוא עד להשחית. זאת ראו מרבי השכלה באודסא וישבתו ממעשיהם, גם בפטרבורג רפו ידי המרבים, כי את אשר לא פללו ראו עיניהם, כי גם אותם את המתרפסים אל רגלי הרוסים להיות עמהם לבשר אחד וגם לרוח אחת, גם אותם, כבר החלה הממשלה הרוסית לחשוד במעל ובמרד כי ככה הוציא עליהם ברפמן המומר⁸³ דבה כי, גם ידם עם “הקהל היהודי” וכי גם כל מגמת פניהם היא, להפריד את היהודים מן הרוסים ולשנוא את הנוצרים. אם גם בעיני היהודים, הנוטים אל המשכילים, אבד ערך החברה הזאת, כי גם בלעדי דבריה ומעשיה, נהפך לב הבּחורים לשאוף ולבוא למאות ולאלפים אל הגימנזיון. ובצאת דבר מלכות על בחורי כל הארץ, לעבור על הפקודים אין נקי, הרבו עוד הנערים להאסף אל בתי הספר ובכן היתה כל החברה ככלי אין חפץ בו עוד.

כגורל היהדות ברוסיא אשר קמו עליה אנשי ריב בקרב ביתה, היה גורלה גם בארץ גליציא. אך תחת אשר כלי המלחמה ברוסיא היתה הספרות הקלה הבאה בספורים ובשירים, היתה בגליציא ספרות מתגדרת במיני מדע ובקורת. כי מלבד מרדכי דוד בְרַנְדשטֶטר אשר בחר לו את דרך הלצון אשר הלך בה יצחק ערטר, לא קם שם סופר מלעיג כאשר קמו ברוסיא, כי אם בקורת התיצבה שם כצר. מין בקורת אשר לא באה לבנות ולנטוע, כי אם להרוס ולנתוש, בקרת רבת דברים ודלת ענין, קלת דעת ועזת פנים, המתקבלת מאד על לב מתחכמים בלא חכמה אשר פני זקנת עמם לא יהדרו. רעשי השכלה מתחכמת זאת הם יהושע העשל שור ואברהם קרוכמל וכלי מבטאם היה ספר החלוץ אשר הוציאו שנה שנה (5612–1852). מעין רוח בקורת זאת תחיה גם את ספרי דברי הימים שהוציא החכם צבי הירש וייס בשם “דור דור ודורשיו” (5651–1871).

בפולין קמו מטיפים זריזים לטמיעה דניאל נַיְפֶלד בעל עתון “השחר”⁸⁴ (5621–1861) ושמואל הירש פלטין בעל העתון “הישראלי”⁸⁵ (5625–1865) שניהם כתובים פולנית. אך, מלבד מעט המשפחות אשר התנכרו לעמם זה כמה, לא היה שומע להם בקהל העם.

אך מתוך המשכילים ומקרבם קם סופר מהיר אמיץ לב, הלא הוא פרץ סמולֶנְסקין (5645–1885), אשר פָרַץ פרץ גדול בכל שיטתם המתכחשת והמתנכרת לשני מוסדות היהדות, הלא הן התורה והמולדת. ואם לא מצאה ידו, או לא המריצהו לבו, לקום לגואל לשתיהן, התאזר עוז להחיות את רוח המולדת הישראלית, אשר זממו משכילי רוסיא גליציא והונגר להמיר אותה באחרת, איש במולדת הארץ אשר נולד בה, או אשר בא לשכון בתוכה. למען הפרח את השושנה הזאת שושנת המולדת, שם סמולנסקין את לבו להבעיר את החוחים אשר סביבותיה, לבער אחרי רוח הנכר אשר פרצה בתרבות ישראל בידי השכלה אשר אחרי עשותה שַמות בברלין, באה לארצות הסְלָוִים. ויקרא סמולנסקין לריב על הרפורמא, אשר השביתה בבית הכנסת את הטעם העברי מפני הטעם הנכרי; על ספרות ההשכלה המתרחקת מספרות היהדות, אשר תרגמה לשפת עֵבר ספרי נכר אשר אין דבר להם ולישראל, ואשר זרו לרוח בת עמו; על בני הנעורים ברוסיא השוקדים על עתון “האמת”⁸⁶ ועל תתם לריבי מולדת עם לא להם את כחם לרע לישראל; על בקורת המקרא התפֵלה הנותנת “תחת גן עדנים אגם רפש, תחת קול הזמיר שריקות צפרדעים, תחת יפי שושנה מראה פצע וחבורה”⁸⁷; על “המתחכמים הצבועים אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”. לעומת הקלקלה הזאת אשר בדק בלי כל משא פנים לעיני כל הקהל, חִוָה הוא את דעתו כי שקר דבר המשכילים האומרים כי כל הגוים חכמו משבעה משיבי טעם וכי ישראל עם לא בינות הוא. כי אם אמנם יש לכל עם ללמוד מכל עם, יש ויש הרבה יותר, גם לאומות המתוקנות, ללמוד מוסר ותרבות מישראל מאשר יש לישראל ללמוד מהן. כי ישראל לא חדל לעולם מהיות עם מלא חיים ומוסר, כי מקור־החיים הזה הוא הדת הישראלית, אשר חלילה לנגוע ברעה באחד יסודותיה. על כן לא חדל פרץ לדבר גדולות על המקרא, שהוא אוצר האמת המשפט והצדק ועל למוד התלמוד אשר הרבה לכבד אותו בספוריו, ולשפוך רוח חן על ההוגים בו בלב שלם, וגם על בתי המדרש אשר ילומד בם. וכל דעותיו אלה לא היו בלתי אם מסלות ונתיבות לתוכחתו האחת, הראשה והכוללת, אשר הרבה להוכיח, השכם והוכח, כי שקר ידברו הרפורמים והמשכילים האומרים, כי אין ישראל בלתי אם אגודת בעלי דת אחת בלבד, לא כן הדבר! כי עם אחד הוא עם חי וקים אשר כחו יצוק בו וידוע ומורגש לו בכל עוז גם בארצות גלותו. ויען כי עם הוא על כן יש לו המשפט והחובה לשאוף בכל כחו, להתאמץ לשוב אל ארץ מולדתו העתיקה ולשוב ולהיות שם גוי איתן יושב על אדמת אבותיו. את דעותיו אלה הרבה לבאר במאמריו בירחונו “השחר” (5629–1869) אשר הוציא בעיר וינא, ובראש כלם במאמריו “חיי עולם” ו“עת לטעת”. ולכלי חפץ היה בידו כשרונו להבליע את דעותיו בספורים מושכי לב הכתובים בסגנון נח מאד. אשר בהם הפליא להעביר על פני הקורא את צפונות גורל חיי האיש העברי בארצות גלותו. ובכן מלבד אשר היה איש לב מלא קוממיות, היה גם מליץ אדיר, אשר בקסם שפתיו קנה לו את לב קוראיו. ושכרו הרבה מאד, כי הפך לב רבים מבני הנעורים, אשר התמכרו אל השכלה ילידת חוץ, לשוב אל עמם. אולם ככל אשר היה טעמו טוב ולבו ער להרגיש את הנכונה, לא שלטה עינו בלתי אם על פני רֹחב הכלל אך את גופי הפרטים במלוא קצב גזרתם ואת עקרם ואת ערכם לא בחנה עינו. על כן בכל הנשגבות אשר דבר בלב שלם על התורה בכללה ועל חובת למודה, נעלם ממנו ערך הפרט הגדול, המעמיד את הכלל כלו, אשר הוא ראש מוסדותיה, הלא הוא ערך מצות המעשה, אשר בענין זה יש אשר חפא דברים בטעם כל משכילי הדור ההוא. וגם כשרון בקורת מדויקת בחקרי דברי הימים לא עלה בגורלו על כן שגה לפעמים לחלל כבוד אנשים צדיקים ולטפול בהם עוֹן אחרים⁸⁸.

לעומת עדת המשכילים אשר כלם התגודדו לגדוד אחד להלחם בכל עוז בקדמוניות עמם אף כי הן מלאות עוז ותושיה ולתפוש בכל חדש אף כי הבל נדף הוא, שמו רבים מבני הרבנים ומבני היראים העשירים השוקדים על תורתם ותלמודם, גם הם את לבם גם אל המדעים ואל הלשונות אך מבלי הפל מדרכי אבותיהם דבר. את ערך אוהבי מדע ולשון כאלה, הכיר העם מאד ויקרא להם מושלמים ולעבודת רוחם הַשְלָמָה. משפט המֻשלָמִים ההם, הרגילים לדיק ולהעמיק בלמודיהם בבית המדרש ולבלתי אמור די להם בקריאה קפויה וקלה, היה לשקוד גם על למודיהם החיצונים ולהעמיק בם עד היסוד, ככל אשר ישקדו ויעמיקו בתלמודם. ויען כי מרביתם צנועים היו, ולא לשם פקודה ושררה ולא למען התודע לרשות, למדו את למודיהם, לא עלה על לבם להיות לאגודה, ולא שקדו לאצול מרוחם כי אם על אחיהם על אחיותיהם ועל נשיהם הצעירות ללמדם את כתבי הקדש ואת לשון אבותם. וגם על בחורי הישיבות. ואחרי אשר לא הרבו להתהלך בקרב עם הארץ ולא שעו אל חמדת הגוים, לא היו עיניהם נשואות בלתי אם אל ארץ ישראל ומחמדיה אשר היו לה מימי קדם. על כן יקר בעיניהם מכל ספרי המשכילים ספר “אהבת ציון”, אף לא טחה עינם מהכיר את כשרון סגנון סופרי המשכילים. ואף כי ענינם לא היה להם לרצון, בחרו במליצתם ויחזיקו בם. וישקדו מרביתם על תורת הדקדוק הרחוק משעשועים והנחשב ללמוד גמור ועל המסורת, כי את הלמודים אהבו מן השעשועים. ועל ספרי סופרי הדור, אשר ענינם ענין מדע, הרבו לשקוד. וספרי התוכן חיים זליג סלונימסקי מצאו להם קהל־קוראים רב ועצום כמעט רק בתוכם. אף את ספרי הסופר התמים קלמן שולמן, אשר נטה אל היראים, המדברים על דברי הימים. ואף את ספריו המדברים גם על קדמוניות ארץ ישראל הלא הם אריאל והליכות קדם הרבו לקרוא. ואף את ספרי יוסיפוס הלא הם קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים אשר תרגם ללשוננו העברית הוקירו מאד. וגדולי רבני ליטא החזיקו טובה רבה לשולמן על תרגומו זה⁸⁹.

מקרב מחנה המשלמים יצא רבי יחיאל מיכל פינס (מ' 5673–1913), איש גדול בתורה, חוקר ומבקר סופר נמרץ נמלא עוז ורב פעלים ונאמן בכל לב ליהדות העתיקה ויפרק במאמריו את שיטות המתכחשים לפרקי פרקיהן. ויוכח במאמרו “ריב עמי” (5632–1872)⁹⁰ כי שיטת בעלי הטמיעה הקוראים לנפשם “רוסים בעלי דת משה” רעועה היא מתחלתה עד סופה, שקר שאין לו רגלים היא. כי דת ישראל ומולדתו לא תוכלנה עמוד אשה בלעדי אחותה. ובספרו “החיים והיהדות” בקר את שיטת הרפורמא עד כמה נדחה ממנה כל תושיה, עד כמה אין בה מתום מכף רגל ועד ראש. ויהי הוא בחקירותיו המלאות והיצוקות בקהל היראים את אשר היה סמולנסקין בקהל המשכילים במליצתו הרחבה והרעננה. אולם יחיאל מיכל פינס היה איש אשר מעשיו היו מרובים מדבריו. ומיטב מעשיו אשר פעל ועשה בתוך ארץ אבותינו למען ארץ אבותינו חלו להיות בשנים אשר אין להן עוד מקום בגבול ספר זה.

ומקרב המושלמים אשר תורת התלמוד היתה שמורה בלבם ולשון עמם ערוכה על שפתם קמו אנשי לב, ויחיאל מיכל פינס בראשם, לערוך מלחמת סופרים לקראת בעלי הטמיעה “הרוסים בעלי דת משה” ובעלי הרפורמא בעתון “הלבנון” אשר הוציא הסופר יחיאל בריל בראשיתו בירושלם ואחרי כן בפריז ובאחרונה (5632–1878) בעיר מגנצא, בתורת גליון משנה עברי לעתון הישראלי, היוצא בשפת גרמניא ביד מאיר לֶהמַן. ויד הרבנים אשר החלו להכיר את כח דעת הקהל כי רב היא, היתה אִתם לחזק את ידם לעבוד עמם שכם אחד, במאמרים בריאים ומלאים כתובים בשפה ברורה ומסודרת.

בימים ההם זכתה היהדות ברוסיא להעמיד איש מופת, אשר לרגלו חזרה עטרת הרבנות ליושנה. עד כי התחדש כקדם כבודה, אשר היה לה בימי רבותינו בן אדרת ובן ששת. שם הרב הזה הוא רבנו יצחק אלחנן ספקטור (מ' 5656–1896), האדם הגבור בתורה. אשר ברבות תורתו רבה ענותוֹ וטהרתו. אחרי התענותו בעני ובחסר כל בערים קטנות, נשכחות, מני רגל, אשר היה שם לרב לקח אל הקהלה החשובה נוַרַוֹדוֹק⁹¹ ומשם לֻקח בשנת השבע והארבעים לימי חייו (5624–1864) אל הקהלה הגדולה קובנו. בשתי הערים האלה, אשר רבו יושביהן והעוברים והשבים בהן, נגלה כבוד חכמת הגאון המופלג הזה בתורה, מה רבה היא. הן אמנם כי נמצאו גאונים בדור ההוא ברוסיא בגליציא ובהונגר, אשר לא היו נופלים ממנו בתורתם הרחבה והעמוקה. אולם לו נתנה שכם אחד על חבריו. עין חדה השוזפת בכל גוף הלכה חוטים דקים מכל דק המתעלמים מכל עין אחרת, אשר יתלכדו בידו אחד אל אחד והיו לפתרונים לכל דבר קשה ולכל ענין מסובך אשר יגישו אליו שואליו. על כן רבו מיום אל יום השאלות הבאות אליו מקצות כל הארצות ותשובותיו המושבות עליהן, עד כי היה הרב מקובנו לרב מורה לכל קהלות יעקב אשר מקצה תבל עד קצה. וככל אשר היה רבנו זה גאון בתורה, היה גאון בנעימות ובמדות טובות, בטוב טעם ובפרק נאה. באהבת השלום ובאהבת הבריות, באהבת ישראל ובאהבת התורה. ובכל היות משפטו חרוץ בכל דבר הוראה מבלי להימין ומבלי להשמאיל, היתה לשונו רכה ושיחתו ערבה, עד כי לא עכר דבר מר את רוחו הטהורה מימיו. וכאשר דרשו רבני הדור תורה מפיו, ככה דרשו מפיו גדולי אדירי ישראל מקצות הארצות עצה בדברים הנוגעים אל גורל העם כלו. ומדי היות דבר לאדירי העם הקרובים למלכות רוסיא, לבקש דבר מאת הממשלה, או להגיש את דבר משפטם אליה, יקראוהו אל עיר המלוכה לשבת בראשם ולשמוע את דבר עצתו. מלבד כל יתרונותיו ברוח ובלב, חננו ה' גם ביופי בכח ובקומה עד כי הדרו גם בני הנכר את פניו. מפניו קפצו את פיהם גם המשכילים גם אלה אשר גברו ללשונם מאד.

ובכן היה מושב הרב הגדול הזה, מרכז לכל תפוצות ישראל עשרות בשנים, בכנסת ישראל אשר ברוסיא, אשר בעצם הדבר הזה, נבדלה הכנסיה הזאת מכל חברותיה, אשר לכלן היה מרכז חזק או רפה, והיא לרגלי המסבות אשר סובבוה לא זכתה לכל מרכז. אולם עתיד היה חסרון זה להצמיח ישועה ואחרית טובה לכל ישראל. כי באין מרכז להם לבדם בתוך ארץ ענים וגלותם הרוסית, הרבו הם להרגיש, יותר מכל אחיהם, את צער התפוצה והפזרון אשר בני ישראל נפוצים ונפזרים וישאו את עיניהם, יותר מכל אחיהם, אל ציון ואל שבותה אשר היא לבדה היא היעודה מאת ה' להיוצת לנס לנפוצותינו לקבל את גליותינו. על כן נראתה בכל בית בישראל במדינת ליטא וחברותיה על יד תמונת רבנו יצחק אלחנן אשר כבדוהו כמלאך אלהים שר התורה גם תמונת השר משה מונטיפיורי שר המולדת הישראלית, אשר אהבת נפש אהבוהו⁹² לא רק חסדיו אשר הפליא לעשות לאחיו בארצות פזוריהם. כי באלה לא נגרע גם חלק כרמיהו, כי אם על אשר העלה משה מונטיפיורי, הוא ואשתו יהודית היהודית, את ירושלם על לבו, וישם את ארץ ישראל לכל משא נפשו בחיים. והמושלמים אשר בקרב היראים, אשר בכל הכירם את יפי מלאכת המליצה והשיר אשר בספרות המשכילים, חשודה היתה בעיניהם, לא נמנעו מחבב את מעט הטוב אשר הרימה הספרות הזאת בראשית ימי נעוריה, לזכרון חמדת ימי הקדם בישראל ולהגיון נכאים על אבדן תפארתה ויקריאו המושלמים את בניהם ואת בנותיהם את ספר אהבת ציון אשר לאברהם מאפו, אף כי יתר ספריו לא היו לפי רוחם. ויהמה לבם לדברי השיר “יונה הומיה” למאיר לֶטֶרִיס המלא געגועים ונהי לציון ולמחמדיה, ולקינת “לבי לבי, רב מכאובי, הנה עצבי, ישן נושן” אשר קונן החכם הנכבד שמואל לוצאטו. וגם מליץ אחד מקרב גדולי רבני ההוראה ערך שיר מלא המון לב אשר אלה הם ראשית דבריו “ציון ציון עיר אלהינו, מה גדול שברך, מי ירפא לך”. שירי נהי אלה וכאלה היו אנשי הלב מקרב המושלמים מעלים על ראש שמחתם. ואנשים מדלות העם אשר דל חלקם גם בתורה גם במדע שגו בחלומות ברוח “נבואה שנטלה מן הנביאים ונתנה לתינוקות” כי עתידה ארץ ישראל להקנות ולהבנות ביד שרי בית רותשילד.

וצופים ומטיפים קמו בכל תפוצות ישראל אשר צפו איש ממצפהו ואשר הטיפו איש לפי טעמו על גאולת הארץ ועל עבודת אדמתה בידי בניה. רבי נתן פרידלנדר במדינת ליטא⁹³ ורבי יהודה חי אלקלעי במדינת סרביא⁹⁴ התאמצו בספריהם ובמדברותיהם אשר נשאו בקהלות שונות להוכיח לקהל העם מתוך דברי הנבואה והאגדה כי גאולת הארץ לא תבא בלתי אם בהתעורר עם ישראל לגאול אותה ורק אז תבא תשועת ה' לבצע את אשר החלו הם. והסופר דוד גורדון (מ' 5636–1876) המסדיר את עתון המגיד כתב מאמרים⁹⁵ מלאים טעם ודעת ואהבה עזה מאד לעמו ולארץ אבותיו אשר בם הוכיח כי אם רק נחפוץ את הדבר הזה בלב שלם לא יבצר ממנו להשלים את החפץ וכי גם יד חכמי העמים ונדיביהם תכון עמנו. אל הרב הישיש רבי צבי קלישר נלוה רב גאון וצדיק רבי אליהו גוטמכר רב בעיר גרידיץ במדינת פוזן אשר חבב את דבר ישוב ארץ ישראל על קהל היראים אשר העריצוהו מאד. וגם רב נכבד מעדת החסידים הלא הוא רבי אליעזר וַכְס הרב לקהלת קליש החשובה שקד הרבה לחבב את ארץ ישראל ואת ישובה. מלבד הרבנים האלה ומלבד המטיפים והסופרים בשפת עמם, התעורר ברוב עוז, מליץ סופר בשפת גרמניא, הלא הוא משה [מוריץ] הֶס (מ' 5635–1875), אשר בהיותו נער קטן קבל בעיר בוֹן בגרמניא מפי זקנו יליד פולין מקרא ותלמוד. ובהיותו איש נלבב שוקד על תקנת האדם טָעַם טעם כל השיטות השונות המהלכות בימיו בארץ, ויהי יוצא ממדה אל מדה ומכת אל כת, מכת מולדת הגרמנית⁹⁶ אשר בה נולד אל כת אנשי הפרזון⁹⁷ אל כת הַצַוָתִים⁹⁸ עד אשר נטה גם אל הַשַתָפִים⁹⁹. מכל השאון הזה החל דבר עלילת דמשק לחלץ את נפשו ולהשיבו לאט אל עמו. אך בפרוק שבטי עם איטליא את עוֹל מושליהם הרבים ויהיו לעם אחד יושב ארצו האחת (5621–1861), עלה על לבו זכר אחיו בני עמו הנפוצים בקרב כל הארצות זה אלפי שנה ויחל לחלום חלומות שיבת שבותם בארץ אבותיהם. ויקם ויכתוב בשפת גרמניא ספר בשם “רומי וירושלם” (5622–1862) אשר בו התודע אל עמו, אשר רחק ממנו זה עשרים שנה. ויגד שם לקוראי ספרו את כל הדברים אשר עם לבבו על אודות ישראל כי “ישראל הוא עם עולם המבלה גוים וממלכות בארך ימיו, כבר היה לאור גוים בראשית שנות התרבות וכיום הוא יקיץ לתחית עולמים במלאת ימי תרבות האדם”. ואל שכורי הזכוי שם את פניו ויקרא: “שימו לכם סתר פנים שנוּ את שמותיכם, המירו את דתכם, עזבו את ברית אבותיכם והתנכרו למולדתכם כל ימי חייכם למען אשר לא יכיר איש אתכם כי בני ישראל אתם ובכל זאת רק בידי ריק תיגעו וכל עלבון אשר ילעיב בן הנכר את ישראל יעמיק להכאיב את לבכם מהכאיבו את לב האיש העברי הנאמן המתודע אל מולדתו והמתגאה בכבודה”. ויוֹסף ויאמר: “האיש הישראלי אשר מבלתי יכולת לכחש אל תאַות נפשו, אשר תבוש במולדתה, לעמו הוא מתכחש, יוסיף להכיר מיום אל יום עד כמה אין מעמד לו בחיים”. כי הכר הכיר חכם זה כי עד עולם לא יחדל האיש הישראלי להיות גר בארצות הגוים. וגם הזכוי ירפא את השבר הזה רק על נקלה. וכי לעומת זה עמוק עמוק הוא שרש המולדת בלב כל עם ישראל אשר עד עולם לא ינתש ולא ינתק. על כן יש לכל יהודי לשחר בכל כחו ובכל מאדו את ישוב ארץ ישראל אשר היא לבדו מקלטוֹ ומפלטוֹ, מעונו ונוהוּ אשר שם יגדל שם יחזק ושם ישוב לאיתנו. ואם יעמוד הזכוי לשטן למעשה הישוב יש להעביר את דבר הזכוי מפני דבר הישוב. ככל אשר היו דברי הס לשמחת לבם לאוהבי ציון ככה היו לצנינים בעיני בעלי הרפורמא וגיגר בראשם, אשר המטירו עליו כתבים חוברות ומגילות להשיב דברו אחור ולהחליט כי גם הרהור קל המתרחש על דבר ישוב ארץ ישראל ורמז קל העולה על לב כי ישראל עודנו עם חי וקים אסון איום ונורא הוא. אך הס, אשר היה אויב ובוזה בכל לב את הרפורמא, לא שת לב אל שאונם. וישב אל דבריהם במאמר חריף ושנון מאד, במגלה עפה. כי בעלי העתונים יראו לנפשם לאסוף מאמר זה המאמין בתחית עם ישראל בארץ אבותינו והכופר באמונת הטמיעה. ומשה הס נתן עיניו באוכלוסי ישראל אשר בארצות הסלוים אשר לא עזבו עוד את אמונתם בשיבת ציון. ותהי עצתו לפנות אל ממלכת צרפת, אשר חשבה בימים ההם לקנות מיד תֻרכיא את תְעָלת סוּאֶץ, כי תושיב היא את ישראל בארצו העתיקה למען היות לה מושב עם נאמן קרוב אל התְעָלָה. ותהי עוד עצתו לדבר על לב שרי בית רותשילד לתמוך בכספם את בנין הארץ, ולחזק את ידי הרב רבי צבי קלישר להפיץ בתוך כל העם את ספריו להטות את לב רבבות אלפי ישראל אל משא נפשו.