5608 – 5641    🔗

ובמתת הזכוי אשר נתנה לבני ישראל, יושבי ארצות אירפא בשנת התקומה בצרפת, בגרמניא ובאוסטריה ובבנותיהן (5620 – 1848), צרה מאד עין מרבית הגוים השאננים ההם ויחפשו עולות וימאו תנואות. השרים והפקידים, אשר בחקי העמל הקדמונים שמן חלקם, הוציאו דבה, כי יד היהודים היתה עם הקושרים. והסוחרים חרשו רעה על היהודים מיראתם את תחרותם בגבול המסחר, ויקימו גַעֲשֵי עָם¹ על היהודים בְבַיֶרְן ומהלומות בחוצות ומשסות בבתים ובחנויות בהמבורג ובערי בַדֶן, הֶסֶן ושלזיא. והאספסוף ההונגרי מקדם את פני הזכוי במשסת בתי היהודים, אשר יצאו מן הַגֵרוּת בפרֶסְבורג ברחובות, שהיו נעולים מפניהם עד העת ההיא. ואזרחי העיר וקוֹסוּט, אבי החרות, רואים ושקטים וידיהם בחיקם. ובהגיע שמועת התקומה הצרפתית באלזס, הסרה למשמעת צרפת, שלחו בני עם הארץ את ידם ביהודים (אפריל 5668 – 1848) ובקום נפוליון השלישי לנשיא כשמונה שנים אחרי כן שבו לפרוע פרעות. ובעוד נכבדי היהודים ריסר ופייט בפרוסיא וקורנדו והרטמן באוסתריא, יושבים בסוד יועצי התקומה ושואלים ודורשים בדבר הזכוי, עוד אלה מגדולי הגוים מלמדים זכות על הזכוי היהודי ועל התפקדה כלה, ואלה מלמדים חובה, והנה הַחֲזָרָה² התרגשה, ותבאנה עשר שנות צרת עין מחוץ, שנות רעיון רוח ומפח נפש מבית למבקשי הזכוי. הן אמנם כי זעיר שם זעיר שם עוד נמצא גם איש יהודי בסוד מלאכי העם, אך הזכיות, אשר נתנו לישראל בימי התקומה, נטלו מהם. עוד דלתות בתי הספר והמדרש לעמים, המכשירים בלמודיהם את כל בעל כשרון לכל פקודה ושררה, היו פתוחות לפניהם, אך שערי הפקודות, הנקנות בלמודים ההם, היו סגורים ומסוגרים בפניהם, בהיות לממשלה פתחון פה, כי נוסח השבועה הנוצרי, אשר ישבע הפקיד ביום מלאו את ידו לפקודתו, בריח ברזל הוא מפני היהודי אשר לא יתנצר. אולם בקום וילהלם הראשון אשר היה אחרי כן למלך פרוסיא ואחרי כן לקיסר גרמניא – למושל תחת אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה – ובעלותו אחרי כן על כסא מלכותו (5621 – 1861), החל לקים את החוקים אשר נתנו ליהודים בימי התקומה. ובשנה התשיעית למלכו (5629 – 1869) חתם המלך וילהלם וביסמרק, ראש יועציו, על הזכוי הגמור והמחלט ליהודי ארצותיו, ואחרי כן זכו גם מושלי וירטמברג, בַיְרן ובַדֶן ויתר ארצות גרמניא את יושביהן היהודים.

ואוסתריא הקתולית, אשר העיקה מאד ליהודי ארצותיה גם לפני שנת התקומה, גם לאחריה, החלה לקחת מוסר אחרי הנגפה לפני איטליא (5619 – 1859), ותשנה את חוקי היהודים לטובה, ותעל אותם על הכתב. אפס כי לידי מעשה לא באו עד אשר הכתה מכה רבה נחלה מאד בידי פרוסיא אחותה במלחמת שלזויג והולשטין (5626 – 1866), אז עיפה נפשה, וירך לבה ותתן תפקדה לכל יושבי ממלכתה, וזכוי מלא גם ליהודים, יושבי כל ארצותיה הונגר, ביהם ומהרן ואחיותיהן.

ושְוֵץ, המתהוללת מאד בחרותה, הקשיחה את לבה מדעת נפש עם אחר, ולא נתנה לנדחי ישראל מנוח בארצה, ובלעדי שתי ערים קטנות במדינת אַרַגו, סגרה מפניהם כל עריה, ובצרת עינה הרעה, לא נתנה גם לסוחרי שתי הערים ההן לבוא אל ירידי יתר הערים ולסחור שם. אף ימי התקומה לא שנו את טעמה לטוב. אפס כי מעבר אחר כבדו עליה ידים חזקות ממנה, לפתח את כל ארצה גם ליהודים, יושבי ארצות אחרות. כי במדה אשר מדדה ליושבי שתי עריה, מדדה גם לסוחרים היהודים, יושבי ארצות אמריקא, צרפת ונידרלנד, ותעדנה בה, כל אחת משלשת ממשלות הארצות האלה בעתה, כי תפרנה את ברית מסחרן, אשר כרתו אתה, אם תוסיף לנעול דלתות ארצה לפני היהודים, יושבי ממלכותיהן, ותאנס לעשות על אפה ועל חמתה את דבר הממלכות התקיפות ממנה. ותתן גם זכוי ליהודים (5634 – 1874).

ובארץ שְוֵדֶן, אשר רשעת הכמרים הלותרנים היתה הרוח החיה בממשלתה, לא נתנה רשות לבני ישראל לשבת בלתי אם בארבעת עריה אלה שטוקהולם, גוטנברג, נורקופינג וכרלסקרונא, ועל אדמת נורוג, מדינת שודן, אסור היה לאיש יהודי להציג אף כף רגל. אולם במלוך שם כרל הארבעה עשר – הלא הוא בֶרְנַדוט, שר צבא נפוליון מלפנים – הוציא כתב הדת לזכות את היהודים. אפס כי אנשי המעמדות השיבו את דברו אחור. אך ימים רבים אחרי כן (5626 – 1866) החלה הממשלה לחוק חוקים נוחים ליהודים ובארבע שנים אחרי כן נתן להם כעין זכוי (5630 – 1870).

מכל הממלכות האלה, גם מממלכת שודן, אחותה הסקנדינוית, נבדלה לטובה הממלכה הסקנדינוית הקטנה דַנְיָא, היא דֵנמרק. עוד כארבע ושלשים שנה לפני שנת התקומה יעץ מלכה פרידריך הששי נדיבות, ויחל לזכות מעט מעט את היהודים אשר בארצו (5574 – 1814), ובסוף שנת התקומה (5609 – 1849) נתן להם זכוי גמור בארץ ההיא.

ויהודי הולנד, הם יהודי הארץ האחת, אשר לא הצרכו לשנת התקומה, כי תבשיל להם את פרי הזכוי, כי ההולנדים הנוחים לישראל מאז, אף כי בערו גם הם אחרי כל זכר לשלטון נפוליון, אשר המליך את אחיו עליהם, בכל זאת במתת הזכוי אשר זכתה ממשלתו הצרפתית את ישראל, לא נגעו לרעה וישב שם ישראל לבטח כתמול שלשום.

ובאיטליא, אשר לא הונח לישראל למיום הוסד מנזר הישועים, ואשר לא היתה להם רוחה בלתי אם בימי נפוליון, קמה צרתם ביתר עז ביום סור מעליה עול הקסר האדיר הזה, אז הניחו כמרי הקתולים את כל חמת נקמתם ביהודים, על ערבם את לבם לשאף רוח גם הם, וישובו ויכבשו את היהודים, אשר יצאו לשבת בתוך העיר, אל הגרות הצרה והאפלה, ואת תלמידי היהודים גרשו מבתי הספר ומן האשכולות. ואף כי בעיני האפיפיור פיוס השביעי, ישרו בסתר לבו המועקות האלה, טרח להמתיק למראה עין את הגזרות האלה. אך ליאון השנים עשר, אשר קם תחתיו לאפיפיור, הרבה עוד מרה על מרורותיהן, ובתוך הגזרות הקדמוניות, אשר גזרו הכמרים מאז, חדש גם את הגזרה, לבא חמש פעמים בשנה אל אחת הכנישות הנוצריות לשמוע את מדברות כמר דובר סרה על דת ישראל, ולהגיש אל האפיפיור מנחה מידי שנה בשנה ביום קַרְנְוַל בידי ראשי הקהלה היהודים לובשי סחבות. כמשפט האפיפיורים התהלכו עם היהודים גם מושלי מדינת סרדיניא. ומודינא, אשר העיקו לישראל מאד, ויגזרו עליהם למכור לנוצרים את הנכסים, אשר להם בימי החרות הצרפתית, ולבלתי היות להם מהלכים בין יושבי הארץ הקתולים. ותצר לרבים מבני ישראל עד לעזוב את המדינות האיטלקית האלה. ותהיינה להם מדינות טוסקנא ופרמא למקלט. אך בקום כרל אלברט למלוך בסרדיניא (5608 – 1848), עזב את

דרכי אבותיו, אשר הציקו לישראל, ויתן משפט אחד לנוצרים וללא נוצרים. ומקץ ירחי מספר נתן זכוי מפרש להודים, כי כבר זמם בעת ההיא לקרוע אליו את כל ממלכות איטליא הקטנות ולשום אותן לממלכה אחת בידו, על כן השכיל לקנות את לב בני ישראל להיות גם ידם עמו. כמעשהו עשו גם יתר מושלי איטליא ויזכו גם את היהודים; ובהקרא ויקטור עמנואל למלך על איטליא, כלה (5621 – 1861), הזדכו יושביה היהודים מאליהם. אך לומברדיא אשר בצפון איטליא, אשר סרה למשמעת אוסתריא הזדכו היהודים כחמש שנים אחרי כן (5626 – 1866), בצאתה מתחת עול אוסתריא להספח על יתר מדינת איטליא.

אולם במדינה אחת באיטליא, בממשלת הכנסיה, נאנחו עוד בני ישראל מן היד הקשה אשר כבדה עליהם. הן האפיפיור, פיוס התשיעי, אשר עלה על כסאו כשנתים לפני התקומה (5606 – 1846), האיר את פניו אל שוחרי הדרור, אשר בממלכתו הקטנה וגם אל היהודים אשר בתוכה, ויהרוס גם את חומת הגרות, לבלתי היותם נפרדים עוד מיתר יושבי רומי; וירע הדבר בעיני האספסוף הפרוע ויתמרמר לפשוט על הגרות, עד כי הציבה פקודת העיר גדוד שוטרים להגן עליה. אך מעט הטוב אשר בתפקידה, אשר הטיב לרומי, היה מערב ברע, ולא הפיק רצון מיושביה, עד כי פרץ גם שם מרד, ופיוס נס על נפשו. ותרב שם המשובה והעזובה, ויבאו הצרפתים וישובו בכח הזרוע את הסדרים למשפטים, ואת האפיפיור למקומו (5610 – 1850). אז קרע פיוס התשיעי את המסכה הנסוכה על פניו. ויהי לעריץ רודה באף לכל עמו ולאויב מתנקם ביהודים. וישב ויכבשם בגרותם ויפר את החוקים הטובים, אשר נתן להם מַצִינִי ראש המתקוממים, ויחדש את כל חקי העמל והאון אשר חוקקו להם כהניו אשר לפניו, וישפוט אותם באכזריות רבה. ויתן הוא וכמריו את לבם לצודד נפשות ישראל. ולנצרם בפה חנף או ביד חזקה. ויהי היום ותבא שפחה נוצרית אל כמר קתולי בעיר בוֹלוֹנְיָא באיטליא, ותגד לו לאמר: “משרתת אני בבית מורטַרַא היהודי, ולו נער בן שש שנים, אֶדְגַר שמו, ויהי בחלות הנער זה כארבע שנים וארא כי הולך הוא למות, ואחמול על נשמתו ואנצרהו ויחי. ועתה ידע נא אדוני, כי נוצרי הוא”. כשמוע הכמר את דברי הנערה, מהר ויוֹדע את הדבר לכמרי הבולשת אשר ברומי. ויבא שר גדוד שְוֵצִי ואנשים מעבדי הבולשת לעיר בולוניא ויפרצו פתאם אל בית מורטרא בלילה, ויחזיקו בילד, מבלי שמוע אל צעקת אביו ואמו הנבהלים (5618 – 1858), ויביאוהו אל אחת הטירות אשר ברומי. לשמע הנבלה האכזריה התעוררו כל עתוני אירופא ואמיריקא ויקראו חמס, וגדולי אנגליא וראשי אזרחיה נועדו בלונדון ויביעו את רוחם על דבר הבליעל. מלבד המון הבקשות אשר באו מכל תפוצות ישראל, הפגיעו באפיפיור גם שני ראשי מלכי הקתולים, הלא הם פרנץ יוסף, קסר אוסתריא ונפוליון השלישי, קסר צרפת, ודבריהם לא עשו פרי, ואת מונטיפיורי, אשר בא להתחנן לפניו להשיב את הילד הגדול אל הוריו, לא נתנו הכמרים לבוא לפני אבי אבות הקדושה הקתולית. ובהתיצב לפניו ראשי קהלת רומי, כמשפטם שנה בשנה, להביע לו את משמעתם, מבלי דבר דבר על אדות מורטרא, שפך עליהם פיוס התשיעי כאש חמתו, כי ידם היתה בסער הגדול, אשר שם את כל הארצות למרקחה, עליו ועל קתוליותו; ואת כל תוכחותיהם, אשר הוכיחו לו, כי הם החרישו ולא דברו ולא עשו מאומה בדבר הזה. השיב אחור ויחרפם וישלחם מעל פניו בחרי אף. ולמען אשר לא יודע לנער, כאשר יגדל, העול אשר עשו הכמרים הקתולים להוריו ולעמו, גדלוהו הכמרים לשונא ישראל ויהיו מוליכים אותו בשוקי הגרות הצרים והמלוכלכים לתת את הוריו ואת בני עמו ללעג ולקלס בעיניו, בשומם את מראה הדלים הסחופים והמדולדלים לדוגמה לתפארת כל בני ישראל. ופיוס התשיעי לא השיב אפו מן היהודים, אשר נהפך להם לאויב. ויהי כי צר להם גבול הגרות משבת שם, ויערבו את לבם לערוך אליו בקשה לרחם על חמשת אלפי הנפשות הכלואות בשוקים הצרים והאפלים. ובבתים השפלים והלחים המחליאים והממיתים את יושביהם, הבקשה הזאת באה אל האפיפיור בעת עלותו אל גדולתו, בעת אשר נועדו שבעת מאות בישופים מכל הארץ ויקבעו עקר חדש בדת הקתולית, כי כל קתולי אשר לא יאמין בכל לב, כי אין שגיאה לפני כסא כבוד האפיפיור, אין לו חלק בדת הקתולית. אך על הבקשה הישראלית לא בא עוד מענה מן היכל האפיפיורים, כי עד כה וכה פרצו גדודי ויקטור עמנואל מסרדיניא, המושל בכל איטליא, ויסירו את אפיפיורי רומי מהיות עוד מלכים מושלי ארץ (5630 – 1870), ולא הותירו להם בלתי אם את כהונתם לבדה. ובדבר הזה בא הזכוי הגמור לבני ישראל המיוגעים והמדוכאים מאליו. ויצאו מחשך אפלה לאור גדול, אשר הכהה בעת ההיא את עיניהם, עד כי נחפזו לחתום את מכתב התודה, אשר ערכו למלך איטליא, הפודה אתם מצרותיהם, בדברים האלה: “בפעם האחרונה אנחנו חותמים היום את שמנו במלת ישראל. תחת שבט מלכותך הנאדרה תהיה כל מגמתנו להיות מקיר בית הכנסת וחוצה – רק אנשי איטליא ולא אנשי עם אחר”. אך כבר באו ימים, אשר בחירי בני בניהם התודו על חטאת אבותיהם וישומו פניהם לשוב להיות בנים נאמנים למולדתם העתיקה ולארצה.

ובממלכת צרפת – מלבד אלזס מדינתה – המעט כי עברה שנת התקומה על בני ישראל בשלום, כי אם שחרה גם שחר את הזכוי הקים, ובא בידם להחזיקו ולהשלימו. “מיכאל גוֹדשוֹ”³ היהודי היה לשר הממנות, ואדולף כרמיהו, אשר ידענוהו מימי עלילת הדם בדמשק, היה לשר המשפטים. ביד השר הישראלי הזה היה המשפט והחסד לאחדים ותעל בידו להעביר את משפט המות, אשר היה עד הימים ההם למורדים במלכות צרפת, לקרוא דרור לעבדים הכושים אשר באחוזות צרפת בארצות הקדם. ומזמות הקתולים, אשר זממו למנוע את היהודים מכל משמרת ושררה, שבו ריקם. ויגדלו שם בני ישראל ויעשירו. אף במעשי אהבתם לצרפת עשו להם היהודים שם בקרב הצרפתים. אפס כי ככל אשר דבקו בישרת לב בארץ מגוריהם, ככה רחקו לאט לאט מעל תורתם ומולדתם. ואף כי קמו גם בקרבם חכמים, אנשי שם, אשר כוננו את לבם אל חקר היהדות, יוסף סלודוֹר הבחין בעינו החדה ויחליט, כי רומי וישראל הם שתי קצות תרבות העולם, שתי הרשויות אשר האחת באה בחרב ברזל ודכא את כל האדם תחת רגליה והאחת בחרה להדריך את האדם במשפט שלום ובמישור⁴, וכי עתידה תורת ישראל להיות לתורת אלהים ולתורת האדם לכל יושבי תבל. ואדולף פרנק, פרופיסור לפלספיה בעיר פריז, הוציא ספר להוכיח בו, כי תורת הקבלה עתיקה היא מאד⁵ (5603 – 1843), והחוקר הדגול שלמה מונק חשף צפונית בחקר תולדות ישראל וחכמיו אשר בימי התקופה הערבית בספרד, אך מרוח האנשים האלה לא נאצל מאומה על קהל המון היהודים אשר בצרפת, כי סר לב רבים מאחרי תורת אבותיהם וידבקו בדרכי הגוים, וירבו בקרבם גם מומרים: בפני הפרץ הזה עמד איש חכם שמואל כהן לגדור בעתון, אשר יסד בשם “גנזי ישראל”⁶ (5600 – 1840). אך לעומת רפיון רוח יהודי צרפת מדברי התורה והמצוה, היתה משמרת חרות האדם כל משא נפשם. ובעבור זה המה לבם אל אחיהם בני ישראל הרחוקים, המדכאים בארצות אויביהם הנוצרים והמושלמנים. ובכל היותם נאמנים בכל לבם אל ממלכת צרפת, אל עמה ואל ארצה, היו הם הראשונים אשר העלו על לבם, כי כל גליות ישראל לכל ארצות פזוריהן גוי אחד, בני עם אחד הן, וכי ככל אשר יש לכל יהודי צרפתי לשחר את טובת היהודים אשר בצרפת, ככה יש לו לדרוש גם את טובת היהודי הרוסי, הרומני, התורכי, התימני והפרסי. אין נגרע דבר. ויקומו שבעה אנשים יהודים בפריז. הלא הם איסידור בן שמואל כהן, בעל העתון “גנזי ישראל”, כַרל נֶטֶר, נַרְצִיס לֶוֶן, הפרקליט, פרופיסור מנואל, יולי קרולו ואריסטיד אסטרום. ויסדו חברת “כל ישראל חברים”⁷ (5621 – 1860), אשר אליה יתחבר כל איש יהודי, החפץ בשלום אחיו, מכל ארץ אשר הוא גר שם, לתת לבני ישראל הנפוצים בכל ארצות תבל לב אחד ומרכז אחד, לריב את ריב עמם מיד עושקין גוזלי משפטו ולהרבות בו תרבות ודרך ארץ בכל כחם וכספם. ויוציאו קול קורא בכל תפוצות ישראל לאמר: “בכל התפוצה שאתם נפוצים בירכתי ארצות תבל, ובכל רפיון החוט המרתק אתכם, אם בכל זאת עודכם נאמנים ליהדותכם העתיקה; אם נפשכם יודעת מה טובה האחדות לישראל, עד כי בהזרותכם בגוים רוח אחת מתרגשת בהגיון לבכם, ומשא נפש אחד וחפץ אחד לכלכם, אם תאמינו כי כל חפצנו הוא לזכות את מרבית אחיכם הנתונים למצוק, לכלימה ולמועקה זה אלפים שנה המשפט אזרחים בכל ארצות מגוריהם; אם תתנו לב להבין, כי מראה מאמצי כח העם הקטן במספרו והגדול באהבתו ובתשוקתו אל הטוב, בהוסדם יחד יהיה לכבוד ולתפארת ליהדות ולמופת ולתועלת לכל עמנו; אם תאמינו כי רב כח חקי הצדק אשר חקקה צרפת בשנת האלף שבע מאות שמונים ותשע ⁸ להטיב גם לרחוקים; אם תאמינו בכל אלה חושו נא אלינו ובואו לעזרתנו”.

הדברים האלה יצאו העמק לב יוסדי החברה הגדולה הזאת, אף עשו פרי, כי גדולי היהודים מגרמניא, אוסתריא ואנגליא הסתפחו אליהם. ולא ארכו הימים ויתיצב כרמיה בראשה (5623 – 1863) ולמלא החברה כח ותרעש את העולם על דבר גזלת הילד מורטרא בידי עבדי האפיפיור. ותאמץ את כחה לעצור בעד הרעות אשר הדיחה רומניא על יושביה היהודים, ותט את לב ממלכת צרפת להמריץ את ממשלת שוֵץ לזכות את היהודים יושבי יתר הארצוֹת ולבלתי נעול עוד את שעריה גם מפני היהודים יושבי יתר הארצוֹת. ותהי מגשת את משפט היהודים גם לפני סוד יועצי ממלכות הארץ, אף יסדה אבן פנה לתחית ארץ אבותינו, כאשר יכתב עוד בספר הזה. ותהי החברה הזאת עתידה להיות לה יד ושם בשיבת שבות ישראל, בהיות רק עדת יהודי צרפת לבדה, אשר לא הסתירה את אהבתה לעמה. אך לא כן היהודים תאבי הזכוי בשאר הארצות; אף כי גם הם הצרו בצרת אחיהם, התאמצו בכל עוז להסתיר את הגיון לבם למולדתם, פן ימנעו הגוים את זכוים מהם, באמרם כי בני מולדת אחרת הם. על כן הכריעה אהבת נפשם את אהבת מולדתם הישראלית. ויפרדו מאחיהם אשר בצרפת ויוסדו בני ישראל האוסתרים לחברה לבדה, וגם האנגלים נפרדו ויוסדו לחברה ויקראו את שמה “חברת היהודים האנגלים” ויוסיפו גם את שם אנגליא על שם יהודה לרמוז, כי אין להם חלק עם יהודי ארץ אחרת, ואם אמנם דתם ישראלית היא הנה מולדתם בריטנית היא. ולא הלכו בדרך אחיהם אשר בצרפת, אשר הם הוסיפו על שם חברתם את מלת “הכוללת” ולא בושו להראות לכל באי עולם כי כוללים הם את העברים, ילידי צרפת, ואת כל יתר כנסיות ישראל לכל ארצות פזוריהן וחושבים אותם לילידי מולדת אחת. למן היום ההוא, אשר נפרדו מהם חבריהם באוסתריא ובאנגליא, כשל כח החברה הצרפתית, וקרוב הדבר, כי רמה יד הנחשלים אשר בתוכם, אשר גם הם נטו יותר אחרי ארצם הצרפתית מנטותם אחרי מולדתם הישראלית, וכאשר יצאו מתוכה חבריהם, ידידי הארצות האחרות ולא נותרו כי אם ילידי צרפת לבדם, ויעשו גם הם, לאמר פקידיהם הקטנים, את חברת כל ישראל הכוללת לחברת כל ישראל הצרפתים. ויהי אחרי מות כרמיה וישימו את לבם רק אל בתי ספריהם אשר בארצות הקדם להפיץ שם את שפת צרפת ואת רוח צרפת, וידל כבודה בעיני ישראל אשר לפנים היה גדול מאד.

ואנגליא לא הכבידה מאז את עולה על בני ישראל ולא מנעה מהם בלתי אם השררות, שבעליהן חיבים להשבע, ביום מלאם את ידם אליהן, שבועה בשם הדת הנוצרית. ושערי העשר והגדולה, הלא הם המרכלת והחרושת, לא ננעלו מפניהם ויעשירו ויעשו חיל ויהיו להם מהלכים בין גדולי הארץ ושרי המלוכה. אפס כי מוקש גדול היה טמון ליהדות במזמת רבים מאדוקי האנגלים, אשר זממו כל היום להטות את לב היהודים אל דתם. ויהי בשמעם כי רב מספר המתנצרים בגרמניא, ותתחזקנה ידיהם ויקומו וייסדו את אגודת המצודדים⁹ (5568 – 1808), אשר לא נבדלו מבני גילם, כל נזירי הקתולים, עבדי האפיפיור הרומי כי אם בדבר הזה, תחת אשר קתולי רומי גזלו נפשות באכזריות חיתו יער יצודו אותן מצודדי לונדון בחלקת לשון רמיה. אך מגמת שניהם אחת היא. אולם מעט היה הציד אשר העלו המצודדים במצודתם עד היום. אך גם בטרם הוסד עוד האגודה המצודדת המירו מתי מספר מן היהודים האנגלים את דתם, ובתוכם גם איש סופר נשוא פנים, יצחק די ישראלי. אבי הבן, אשר לא היה דומה לאביו, הלא הוא השר האנגלי, בנימין די ישראלי ביקונספלד, אשר למרות מעשה אביו, אשר לא יכל עוד להמיש צוארו ממנו, גברה אהבתו לישראל אשר חשב לנדיב העמים ולזקן היחש בכל משפחות האדמה. וקרוב הדבר, כי לא הרבה השר החכם הזה להתברך בלבבו על תמורת הדת, המתאמרת לנטוע בלב אנשיה חיי אירופא, אחרי אשר הוּחדה עינו לבחון ולהכיר, כי גדולה וטובה ורוממה תרבות גויי ארצות הקדם העתיקה והנהדרה מתרבות עמי אירופה הצעירה אשר תמול ימיה, עד כי הביע את רוחו בסגנונו הנוטה לנסתרות כי “סוד הקדושה”¹⁰ צפון בארצות הקדם. אולם בראש יהודי אנגליא עמדו יראי אלהים, הנאמנים לתורתם בכל לבם, הלא הם נתן מאיר רותשילד, ראש עסקי הממונות באירופא, ויבמו השר המושיע, משה מונטיפיורי, אשר זכרו לא ימוש מקרב לב עמו, ואשתו, יראת אלהים, אשת החיל והכבוד, יהודית, שקמה לאם בישראל. בימים ההם קם בקרב העם האנגלי שר גדול, אביר מליצי דורו ומשורריו לורד בירוֹן¹¹, אשר שפך את רוחו בזמירות ישראל, אשר הגה מלבו, וירומם את הגוי העברי העתיק הזה על עם יון ורומי, אשר לא ישיגוהו בגדולתם ויבך מרה על גורלו ועל מכאוביו. מעין הרוח הזאת נחה על אשה חכמת לב וטובת טעם מבנות האנוסים, חנה די אַגילר, אשר בספורה הכתוב אנגלית “גיא הארזים” ערכה דמות ברב חן ונעם ובהמון לב כואב למוֹצאוֹת את האנוסים הנענים והעשוקים מיד כנסת הקתולית וכמריה.

החיל והכבוד הזה, אשר עשו ישראל באנגליא מבית ומחוץ, הניח את רוח מקצת נכבדיהם, ונפשם לא שאלה יותר בלתי אם משפט אזרח. אולם האדירים רותשילד, מונטיפיורי, סלומונס ובני גולדשמיד הפגיעו בממשלה לזכות את היהודים גם במשפטי נבחרי עם לאמר: לעשותם ראוים להבחר ביד העם האנגלי לשבת בסוד יועצי הממלכה, ויד מלאכי סוד הבית התחתון היתה עמם. אך מקרב השרים והכמרים יושבי הבית העליון התקוממו אנשים רבים, אשר דברו קשות ונאצות על ישראל, ויעמדו לשטן להם לבלתי השלם את חפצם. ותעברנה כשלשים שנה למן היום אשר החלו היהודים לענות בענין הזה, עד אשר נתן להם הזכוי הגמור במלואו (5618 – 1858).

לעומת כל ממלכות אירופא, גם הטובות והנוחות, אשר כמעט בכלן לא נתנה מתנת הזכוי לישראל כי אם “על ידי יסורים”, נתן הזכוי ביד ממלכה אחת, הצעירה מכלן לימים והבכירה מכלן לתורת אדם ולמשפט צדק, הלא הוא אמיריקא – אחרי פרקה מעליה על אנגלי – בטוֹבת עין ובלב שלם. ולא כמתנת חנם הנזרקת בצרת עין מיד עשיר גאה לעניים מרודים למען הפטר מהם ומטרחם, כי אם כאיש נכבד הפורע לרעהו הנכבד כמהו את חובו המגיע לו בדין ובמשפט. כששים שנה לפני התקומה באירופא הוציא הגבור המושיע גיורג וַשִינְגְטון, יוצר ממלכת אמיריקא הצפונית, אגרת פתוחה לבני ישראל (5550 – 1790), אשר כתב בה כדברים האלה לאמר “אין לקרוא כיום בשם “סבלנות”¹² ואין לכת אחת ביושבי הארץ להתברך בלבבה, כי הוא המוחלת ןהמותרת משלה, בהנתן גם לכת אחרת משפט אזרח. ממשלת ממלכות צפון אמיריקא איננה מבקשת מיד יושבי ארצותיה, כי אם את הדבר האחד הזה, הלא הוא ישרת לב אזרח נאמן הדורש את טובת הארץ”. וינתן לישראל זכוי מחלט בכל שלש עשרה ממלכות צפון אמיריקא ותמלא ידם להיות פקידי חיל ופקידי פקודות הערים ולשבת על המשפט, לבד מן הממלכה האחת, ממלכת מֵרולַנד, אשר מנעה מהם ימים רבים, שלש ושלשים שנה, את פקודות העיר, בשוּמה גם היא, כממלכות אירופא, את חובת האמונה הנוצרית לתנאי לשררות אלה. והזכיות אשר זכתה אמיריקא ליושביה לא תמו לריק, כי גדולי הארץ ההיא העידו עדות נאמנה, כי אין אזרח נאמן לממשלת אמיריקא כבני ישראל¹³, יען כי בארץ האחת ההיא יחשבו לאזרחים גמורים וזכאים ולא לגרים גרורים.

הרוחה הגדולה והמנוחה השלמה, אשר נתנה ליהודי אמיריקא, אזרה חיל את אחד מהם לחשוב מחשבות להחל להעביר לאמיריקא לאט לאט המונים המונים מבני ישראל מן הארצות, אשר דכאו בעצם הדור ההוא עד עפר כמעט בכל ארצות אירופא, וברוסיא יותר מכלן. האיש הזה היה מרדכי נחַ (מ' 5611 1851), אשר אחרי היותו כונסול אמיריקי בארץ תוניס, יסד עתונים באמיריקא ויעל את דבר מסעיו בארצות אירופא ואפריקא על ספר, אך מבחר משא נפשו היה להסיע לארץ החדשה את בני עמו המדוכאים בארץ הישנה. ויקן הוא וחבריו תמימי דעות עמו במדינת נויורק את אי גְרנדאיסלַנד, אשר קרא את שמו “אררט”, שלשה עשר מיל ארכו וחמישה מיל רחבו, ויאמר לשום אותו למדינה, אחת ממדינות ארצות הברית ולכונן שם מקלט לעשרת אלפי איש, פליטי ארצות הדמים ולהתיצב בראשם לראש בשם שופט. ויוציא הנדיב הנקי והתמים קול קורא לכל תפוצות ישראל (5585 – 1825), לשלוח מקרבם עשרת אלפי איש להאחז בנחלתו. ובקול הקורא הזה בקש את רבני לונדון, פריז ובוֹרדוֹ להיות בתומכי מעשהו. אך תחת תמכם בידו שמו את דבריו כמעט לשחוק. ואברהם די בולוניאה, רב פריז, הוציא בשמו ובשם הרב בלונדון, מחאה מפוצצת על מעשה “דוחקי הקץ” הזה. אין לדעת אם מקצר דעת, המתכחשת לכל דבר קוממיות בישראל, הבא משכרון הזכוי, בעטו במרדכי נח, או מיראתם את דבת צוררי היהודים, אשר ימצאו בדבר הזה, תאנה להוסיף לחץ על לחצם. אך אם כה ואם כה. עלה הדבר הזה בתהו, אף כי גם אחרי כן הרבה מרדכי נח להגות ולשגות בדבר שיבת שבות עמו, ולא הרפה מהגיונו הטהור הזה כל ימי חייו. ומקץ תשע עשרה שנה (5604 –1824) לא נח עוד ולא שקט, ואף כי לא דבר עוד על אררט נחלתו, הוציא בתומת צדקתו קול קורא לכל הגוים להשיב את עם ה' אל נוהו מקדם, אל ארץ ישראל. בכל שגיאותיו ראוי איש זה לזכרון תפארת בספר הזכרונות לעם ישראל, כי היה הראש והראשון, אשר עלתה שבות עמו על לבו, ואשר אמר לבצע את מזמתו הטובה בהונו ובפעל כפיו.

ובימים ההם אשר שגה מרדכי נח בחזיון לבו רב היה המצוק לישראל בממלכות אירופא, ויקומו יהודים רבים באוסתריא ובגרמניא וישימו את פניהם אל אמיריקא, עד כי מנין נפשות עשרת אלפי היהודים, אשר היה בארץ החדשה בראשית ימי מעשי מרדכי נח עלה בשנת התקומה (5608 – 1848)למספר חמשים אלף. ויהיו עניים שם לרוכלים, מחזרים בערי המדינה. מעט מעט היו לחנונים ולסוחרים, ורבים מהם גדלו ויעשירו ויהיו לפרגמטוטים אנשי שם. וכאשר חזקו ידיהם הביאו, איש את נפשות ביתו אליו מאירופא. מרבית האנשים ההם החזיקו בדרכי אבותיהם ויהיו שומרי תורה ומצוה. אך גם הרפורמא נאחזה שם ביד ליזר הדרשן, אשר יסד בית כנסת לרפורמים בפילדלפיא (5589 –1829), וביד לִילְיֶנְתַּל אשר ברח מרוסיא לנויורק ויהי שם לרב, וכאשר התקוטט בעדתו עזב אותה וילך לעיר סִינְסִינַתִי (5610 – 1850) וישחר גם הוא את הרפורמא. לרגלי הדעות השונות בדבר חובת המצוה נחלקו אנשי כל עיר גדולה למספר כתי בעלי הדעות ההן. ויהיו לקהלות נפרדות, אשר כל אחת הקימה רב בראשה. ואשר בנתה בית כנסת לה לבדה. ותכונן לה גם בתי החסד והלמוד לה לבדה. אך בהיות העשר רב באמיריקא היו בתי הכנסת בנויים כמו רמים. ובתי החסד והלמוד מכלכלים ביד נדיבה ורחבה מאד.

לבלתי התפוצץ כנסת ישראל באמיריקא לאגודות אגודות, צוררת אשה את רעותה, יסד יהודי גרמני ושמו הנרי יונֶס מנזר בשם “בני ברית” (5603 – 1843), להועד לפרקים לשחר את טובת הכלל, תקנת הצבור, את מעשי החסד, ואת אהבת הבריות ואת כל הדברים היקרים לכל איש ישראל ולבלתי התוכח שם על הדברים המסורים ללב.

ובהחל הרוחה לעמוד ליהודי גרמניא ואוסתריא בשנת התקומה, חדלו יושבי הארצות ההן לאט לאט להרחיק נדוד לאמיריקא. לעומת זה החלו כשלש שנים לפני שנת התקומה (5605 – 1845) ימי הטלטלה הגדולה, אשר לא חדלה עוד עד היום הזה ליהודי רוסיא, אשר רבים מהם נסו על נפשם מפני גזרת חוקת הצבא לחמש ועשרים שנה, אשר גזר ניקולי הראשון, ובאחרית העשרה השביעית למאה החמשים ושבע (5629 – 1869) נדדו אלפים ממדינת ליטא מפני שנות הרעבון, אשר תקפו שם שנה אחרי שנה. וחברת “כל ישראל” תומכת בידם. בעת ההיא כבר גדל מספר בני ישראל, פי שלשים מאשר היה בימי מרדכי נח, עד שלש מאות נפש. ומה נפלא הדבר! זה כארבע מאות שנה ממחרת יום גלות אבותינו מארץ ספרד, בעשר לחדש אב יצא קולומבוס באניה מחוף ארץ הדמים ההיא וימצא את אמיריקא וינחילה לממלכה הרשעה ההיא. אז היו אבותינו כמתאוננים “זאת הרשעה וזה שכרה!” וכמעט צעקו בלבם צעקת הנביא “הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב!” והמה לא ידעו עצת ה', כי הארץ החדשה הזאת לא לעולם תקום ביד אספמיא הקתולית. ולעומת זה עתידה היא להיות למקלט ולארץ חפץ לרבבות אלפי ישראל בהתרגש גלות גדולה ונוראה לבא על העם העשוק והרצוץ הזה, כי גם מספר שלש מאות אלף הכפל כיום פי עשרה. אך דברי המנוסה הזאת מארץ אויב והמנוס הזה בארץ החדשה לא יחשבו עוד על תקופות דברי הימים הכתובים בספר הזה.

אם ישפוט איש עומד מרחוק, אשר סתרי מזמות יועצי רוסיא בדבר בני ישראל לא נגלו לו, וראה רק אורה ושמחה בעלות אלכסנדר השני על כסא אביו (5615 – 1855). הוא אסר בשנה הראשונה למלכו לצוד ציד נפשות עוברי דרכים, בעלי שטר מסע, אף אסר לפרוץ אל בתי ישראל ולגזול ילדים קטנים מחיק הוריהם. הוא התיר בימיו לסוחרים, בעלי המדרגה העליונה ולבעלי השכלה עליונה – לדוקטרים, מגיסתרים וחניכי האשכולות לדור ברוסיא הפנימית, אחרי כן התיר גם לרופאים יהודים לרפא ברוסיא הפנימית. וגם לרופאי שנים, לבעלי הפתק, לגלבים ולמילדות, ולעושי המלאכה נפתחו מעט מעט שערי כל מדינות רוסיא. אמת הדבר, כי לא בפעם אחת נהיו כל הרוָחות האלה, אך בכל זאת הלא ברבות השנים קמו ותהיינה. לפרקליטים היהודים לא ננעלו עוד בתי המשפט, ליושבי תחום המושב נפתחו הערים האסורות להם עד העת ההיא, ובערים המתרות נפתחו לפניהם הרחובות הסגורים מפניהם לפנים. אף הותרה להם לבא לרגל מסחרם או צרכיהם לכִיוֹב, לסבסתופול ולניקולַיֶף וליתר ערי רוסיא. ולמן היום אשר יצאו האכרים לחרות מעבודתם התר להם לקנות גם קרקעות (5622 –1862). המתנצרים היהודים לא נבדלו עוד לטובה ולא נתמכו עוד בכסף. ובהתנצרותם לא היה עוד כח לכפר על מעשיהם הרעים… ובחוקים אשר יצאו מלפני הקיסר ההוא לא תמצא עוד התוספת הנוהגת “לבד מן היהודים”. ולא עוד, כי אם גם מן הספרות הרוסית העוֹינת את ישראל מאד, החלה רוח אחרת להיות נושבת מעט, ובדבר עתון אחד “אילוסטרטון” תועה על ישראל בתחלת ימי אלכסנדר הראשון, יצאה מיד מאה וארבעים איש, מחכמי סופרי פטרבורג ומוסקו, אשר בתוכם היה גם החכם החסיד סוֹלוֹפְיֵף, מחאה עזה על “השטנה החצופה” הזאת.

המחאה הזאת יצאה מלב חכמים תמימים, אשר פניהם היו לשלום העמים ומשפחותיהם, אך לעומתם נמצאו אנשים בעלי כשרון, אשר אחרת חשב לבם, אשר מקרבם לא פגה רוח האיבה למולדת אחרת, ויד מרבית תקיפי רוסיא היתה עמם. עין הסופר יִוַן אכסַקוף צרה במעט הרוָחה, אשר נתנה ליהודים, ויאמר כי תחת אשר יבקשו העברים את הזכוי מיד הרוסים, יבקשו נא הרוסים את הזכוי מיד היהודים, כי עתידים היהודים לקרוע אליהם את כל שררות המלכות, הכהונה והמשפט, מבלי התערב בגוי הרוסי ומבלתי יכלת לחדול להיות צוררים לדת הנוצרית, ופיודור דוֹסטוֹיֵפסקי הסופר התאמץ כל ימיו לחפא דברים על ישראל, כי הוא צלם דמות הסכלות והגסות, שרירות לב ואיבת העמים כלם, כי הוא גוי בקרב גוי לרעת העמים, אשר בקרבם הוא ישב, כי בפרישותו היהודית מתעב הוא כל הגוים ומנצל הוא את הארצות ועוד ועוד.

והרוח הזאת, הדוברת מגרון בחירי סופרי רוסיא, לבשה עוד את כל אדיריה. הן אמנם כי בעיני הקסר אלכסנדר השני הנוח לא טובו דרכי אביו האכזריות העקבות מדם. אך משאות נפש ניקולי לא סרו גם מנגד עיניו. וגם את עקבות מעשי רשעת אביו לא מהר למחות. את גזרת ציד האנשים והילדים לצבא לא נמהר לבטל ביום עלותו על כסא אביו, כי אם כשנה תמימה אחרי כן אחרי הנתן הכתר על ראשו (5616 – 1856). לעומת זה גזר על הילדים הגזולים אשר כבר נצרו אותם על כרחם, לבלתי שוב עוד להוריהם ולמולדתם עד עולם. את הטובות אשר הטיב בעלותו על כסאו הכריע ברעה אשר היתה נאוה לאיש כניקולי אביו ולא לאיש כמהו. הן כשנתים ימים לפני מות ניקולי התעוללה עלילת דם על יהודי עיר סָרַטוֹף לרגלי המצא בנהר פגרי שני נערים נוצרים (5612 – 1852), כי היהודים המיתום ללוש את מצוֹתיהם בדמם. ויתפשו ארבעה אנשים, המוהל אשר בקהלה הקטנה, שִלִיפֵרִמַן, איש הצבא היהודי, האיש התמים, יעקב יוּשקויצר ובנו המומר וישימו אותם בכלא, ויתענו שם ימים רבים, עד אשר פקד ניקוֹלי להועיד ועד שופטים לחקור על דבר העלילה בכללה, אשר גם הוא לא הרבה להאמין בה, אם יש לה רגלים אם לא. ויוֹכח פרופיסור כְוָלסון, איש חכם מזרע היהודים, בדרך מדע ובקרת חריפה, כי שקר כלה מראשה עד סופה גם בפרטה זה גם בכללה. בכל זאת נשאו השופטים ונתנו בענין הזה עוד שתי שנים, וכאשר לא מצאו כל צד חובה, גמרו לקרוא לאסירים דרור בשנה הראשונה למלוך אלכסנדר בשנת המשחו. אך סוד הזקנים¹⁴ לא רצו להצדיק את האסירים האמללים, וכל מאמצי תוכחות כְוָלסוֹן, ושר המשפט סֶמְיַתִין ישר הלב ותחנוני ראשי קהלת פטרבורג שבו ריקם, והקסר אלכסנדר לא הטה אזן אליהם, כי אם אל אורלוף, ראש שופטי המלכות ויחתום על גזר הדין לשלח את האסירים אל ארץ גזרה לעבודת הפרך. אולם יען אשר כשל כח האנשים המתענים זה שמונה שנים לעבוד עבודה, הניחו אותם שם עד כי מקץ שבע שנים אחרות (5627 – 1867), נעתר אלכסנדר לתחנת כרמיהו ויוצא את הזקן המענה, יעקב יושקויצר, השריד האחד, מבית האסורים אחרי ענותו שם ארבע עשרה שנה. במעשהו זה לא הפיל אלכסנדר מאומה מדרך אביו הקשה, כי אם העדיף עליה עוד. אך גם הנחותיו לא נתנו ביד רחבה ובשפע כי אם טפים טפים, שמאל מקרבת וימין דוחה, כי אם שיטת הטמיעה והכתות הבאה לכתת את ישראל לכתים כתים ירש מאביו. ומה ידאב לבנו לשמוע, כי את גזרת הכתוּת, המבכרת בכח הממשלה את תקיפי ישראל על אחיהם החלשים מהם שחרו אחינו, אנשי גאולתנו. העשיר האדיר יוסף גינצבורג, התיצב בראש עשירי עיר המלוכה ויחל את פני הקסר (5616 – 1856), כי יואיל ברוב חסדיו וברוב חכמתו להבדיל “בין התבן(?) ובין הבר” לאמר, כי בהניחו את כל אנשי ישראל במעמדם ובגורלם המר, כאשר היו בימי ניקולי, יואיל נא להכיר לטובה ולבכר את אדירי העשר ואת החכמים המוסמכים, אשר השלימו חקם באשכולות, על פני יתר העם הדלים והנבערים, אשר לא הביאו בדעותיהם ובמעשיהם כל תועלת לארץ מושבם, למען ישימו גם דלות העם אלה את אחיהם הנעלים והמבכרים לאמר, אותם, שהם העשירים והמוסמכים, למופת להם להשכיל ולהטיב כמהם ולהשתכלל בחכמה, בכשרון ובישר הלה כמהם למען יתחזקו להסיר כמהם את הגבולות אשר יפרידו בין זרע יעקב ובין הרוסים בדעות ובמעשים ולמען יסגלו להם כמהם את המדות הטובות והטהורות של העם הרוסי¹⁵. הבקשה הזאת אשר מלאה הממשלה אחריה, בזכותה את מבקשיה בזכיות יתרות על כל אחיהם בית ישראל, לשטנה תחשב בעיני כל איש מבין כי המעט מהם כי התמלאו מחרבן אחיהם המיגעים והמדכאים, אשר תורתם, משמרת מולדתם וענים הן כל חטאותיהם ענו בה “המועילים” האלה – כן קראו לנפשם על תועלתם לארץ רוסיא. – כי אחיהם הדלים אמנם “מזיקים” הם, כאשר קרא להם ניקולי “מתגוררים מזיקים”. תאות היחידים האלה הבודדים לנפשם נתנה להם ומעיהם ששו: שלום עליך נפשי! כי גדלו ויעשירו. חוכרי מס המשקה היו לבוני מסלולי הברזל, אך רבבות אלפי ישראל היו כבושים בגולה, במצור ובמצוק כתמול שלשום. וקנאת המון הרוסים בעשר הרב והעצום אשר עשו “המועילים” המעטים האלה הוסיפה פחם על אש חמת תקיפי רוסיא, אשר נצתה מאז על קהל ישראל. כי רבה מאד היתה המשטמה אשר שטמו שרי ממשלת רוסיא את רוח דת ישראל, אשר זממו כל היום לנתוש אותה משרשה ולאבד כל זכר לה. על כן העמיקו עצה להשבית את למוד התורה בהגרש המלמדים בחמת רשע מחדריהם והרבנים, מורי ההוראה, מבתי דינם, להפיץ את חברות לומדי התורה ואת חברות עושי הצדק, להפקיע את כל מיני הזקות הזוקקות נפשות ישראל אשה אל רעותה, סוף דבר לבטל את הצבור הישראלי, אשר היה מעולם מבצר עוז לרוח המולדת הישראלית. וגם היתרון אשר נתן לתלמידי הגימנזיונים והאשכולות לא היתה גם הוא בלתי אם תחבולה להסיר את לב הדור הבא מאחרי היהדות, ולא מתנת חסד לשמה, כי גם ביהודים המשכילים גם ביהודים אשר שפכו את דמם על ארץ המולדת הרוסית צרה היתה גם עין הקסר אלכסנדר השני. לרופאים היהודים לא נעתר לפתוח את רוסיא הפנימית עד אחרי אשר הגד, כי הרוסים דורשים זאת בחזקה, יען כי הרופאים הנוצרים מעטים שם. וגם לתת שם מושב לזקני אנשי החיל היהודים, אשר גזלו אותם בילדותם עבדי ניקולי אביו, ויעבדוהו חמש ועשרים שנה, נעתר רק על אפו ועל חמתו. ומה נפלא הדבר, כי ככל אשר חשבו שרי המלוכה מחשבות כל היום להדוף את ישראל, עם עברתם, מפניהם, ככה חשקו רק להטמיע את שנואי נפשם אלה בעמם הרוסי. אך תחת אשר רבים היו בגרמניא היהודים אשר אווּ להטמע ואשר אמנם נטמעו בין הגרמנים בהתנצרם, נצבו יהודי רוסיא כקיר ברזל בפני משנאיהם הנכספים אליהם, כי תורתם היצוקה ברוחם, הנבלעה בדמם מילדותם, לא נתנה למוט רגלם. ועינם לא הכתה בתמהון למראה הגדולה הרוסית אשר תוכה נחר. ובחרף שרי המלוכה ההוללים את תרבות ישראל הזכה והטהורה בכל מיני גדופה ונאצה ואת התרבות הרעה, הפרועה הרוסית, אשר היתה למשל ולשנינה בכל עמו אירופא, העריצו וירוממו¹⁶, ידעו הנעלבים להקביל מחזה אל מחזה את מוסר עמם המרדף זה אלפים שנה אל מול מוסר הגוי התקיף הבוטח באגרופו¹⁷. ובכל היות גם מעט האורה שבקעה ליהודי רוסיא כמלוא נקב מחט סדקית נחשב לאור גדול ליהודים לעומת האמה החשכה אשר רבצה עליהם בימי ניקולי ובכל רבות העשר בימי אלכסנדר השני בידי אדירי החרשת והמרכלת, עוד רב היה המצוק להמוני בני ישראל. גם הרוחה אשר עמדה לכל יושבי הארץ לרגלי שחרור האכרים מעבודת אדוניהם האצילים ולרגלי הוסד מסלול הברזל, יש אשר גרעה את מחית רבים מבני ישראל. אשר מצא את לחמם בספקם את צרכי האצילים, אשר לפנים רב עשרם, ועתה מטה ידם, או אשר היו להם בתי המלון והמזון בערים ובכפרים לעוברי דרכים, ששם מצאו עוברי ארח מנוח ומזון לנפשם וארות ומספוא לסוסיהם, אשר לרגלי המסע במסלולי הברזל נשמו מאין עוברים. ותקטן עוד כל זאת ויצא דבר מלכות (5626 – 1866) מאת פני אלכסנדר השני לבלתי שחר עוד את מתן קרקעות ליהודים בדרום רוסיא, כאשר שחר זאת בכל לב גם דודו הקסר אלכסנדר הראשון הנוח, גם אביו ניקולי הקשה. מלבד הפקודה הזאת לבלתי הוסף עוד לתת ליהודים קרקעות חדשים, לקחה ממשלת אלכסנדר השני רבים מן הקרקעות, אשר נתנו ליהודים בימי שני הקסרים אשר היו לפניו ותתנם לאכרים נוצרים. אל המצוק הזה אשר דכא את רוח המונים המונים על דבר חסר לחם בימי החזרה¹⁸ לסדרי הממשלה הישנים הקשים, נוסף עוד נגע, אשר אסון רב היה צפון בו לחיי כל ישראל. הן לרגלי החזרה ההיא בסדרי הממשלה מרה נפש רבים ממשכילי העם הרוסי וסופריו ויחרשו רעה במסתרים על הממשלה. אל מרי הנפש הרוסים האלה הסתפחו גם תלמידי הגימנזיאות והאשכולות, מקרב היהודים, ולא שמו לב אל הרעה אשר תמצא את עמם ואת בתי אבותם לרגלי מעשיהם אלה, יען כי בהיותם תלמידים נאמנים לספרות רוסיא ולתרבותה, אשר אליה יחדו את כל לבם ומספרות התורה הישראלית ומתרבותה העתיקה נקעה נפשם ויבזו גם בזה וישטמו גם שטום אותה, קרוב היה אל לבם גורל האכר הרוסי המתענה ביד נוגשיו, – אשר על העשוקים הנעשים אליו הרבו סופרי רוסיא לדבר – הרבה יותר מגורל אחיהם, בני עמם, אשר לו התכחשו כמעט. וילך בשל בני הנעורים האלה זעף הממשלה והעם הלוך וגדול על ישראל כלו, אף כי יתר בני הנעורים המחזיקים עוד בדרכי אבותם ועל לבם לא עלה כל דבר מרי רבו מהם פי מאה… אך פתאם בא יום אשר הסיע גם את מרבית בחורי ישראל מבתי הוריהם ומבתי מדרשם, כי גזרה יצאה מלפני המלכות (5634 – 1874) על כל יושבי הארצות לעבוד בצבא, אין נקי. ויען כי נתנו הנחות לבעלי השכלה רוסית, ויען כי גם מלבד זה נח הוא לאיש צבא יהודי היודע היטב לשון רוסיא ורגיל בתרבותה להפיק רצון מפקודי החיל, מאיש אשר לא ימצא ידיו בדברים אלה. עזבו מרביתם את הישיבה ואת למודיה למען הקל מהם מעט מן העבודה הקשה הצפויה להם. הגזרה הזאת היתה קשה לישראל, כי מיום צאתה החל, תלמוד התורה לבני הנעורים ללכת הלוך וחסור, והנדחים אחרי משכילי רוסיא. אשר היו כמעט כלם בקושרים, הלכו הלוך ורוב, לרע להם ולכל אחיהם מלבד אשר לרגלי הפקודה הזאת החל עמוד תלמוד התורה, אשר כל בית ישראל נשען עליו, להתרופף, קם אויב נורא לתורה הזאת וליהדות כלה בדמות איש מומר, מרגל ומלשין, שמו יעקב בְרַפְמַן, יליד גליל מינסק ומורה עברית באחד מבתי מדרש הכמרים הרוסים. הוא כתב שטנה על ישראל, כי “הקהל” הישראלי נלחם בכלי זינו אשר בידו, הלא הם החרם והחזקה¹⁹ בעם הרוסי, ובכל הגוים ובכנישה הנוצרית, וכי חברת כל ישראל חברים בפריז איננה גם היא, כי אם שמש לקהל הנורא הזה, לשעבד אליו את כל גויי הארצות ואת כל הדתות. והממשלה המסותרת הזאת לאמר “הקהל” לא תשמד ולא תכחד מן הארץ, עד אשר תבער ממשלת רוסיא את הצבור הישראלי מקרב ארצה, בהשביתה את חברות לומדי התורה ולומלי החסדים אשר בכל עיר ועיר, ובמחותה כל זכר לקהלה, וסדריה ולתקנותיה, ובשומה אחרי כן את היהודים היחידים, הנפזרים מעתה איש לעברו, למשמעת פקידים נוצרים, אשר לא יתנו להם לשוב ולהתאחד עוד. שר הצבא, קופמָן, שר גלילות וילנא, הושיב ועד לבקר את כתבי קהלת מינסק, שיצאו בחמשים שנה האחרונות. וברפמן נצב על הועד ונותן את הקהל לזעוה ולמחתה בעיני המבקרים. וכל מאמצי סופרי הדור וקריאי מועד קופמן, שהוכיחו את שקרי המומר, שבו ריקם והממשלה הדפיסה את ספרו “ספר הקהל” היהודי (5629 – 1869) ותפיצהו בין הפקידים העליונים, למען ילמדו טכסיסי “מלחמת רוסיא באויבה הפנימי”.

ומראה תלבושת היהודים, אשר ראה אלכסנדר השני, בעברו דרך עיר פולין, הוסיף עוד על חמתו, אשר הצית ברפמן, ויגזור על הזקן ועל הפאות ועל הבגדים. ויתעללו פקידי הערים ושוטריהן ביהודים, ותמר נפש יהודי פולין מרה גדולה. מלבד הגזרה הזאת יעץ הקסר לחשוב מחשבות להפר את האחוה בין איש ישראל לעמו. ויסד סוד שרים בשם “סוד מחדשי פני חיי היהודים”, ובגלל הדברים האלה הוכרעו כל החוקים, יצאו על דבר היהודים בעשר שנות מלכות אלכסנדר השני האחרונות, כמעט כלם לכף חובה. וגם בחוקת עבודת הצבא הכוללת, אשר באה להקל על כל יושבי הארץ ולא להחמיר, נבדלו היהודים לרעה בכמה חומרות יתרות, שהחמירו רק עליהם לבדם. כי כל שרי בית הקסר ומרבית סופרי רוסיא היו אדוקים מהבילים צרי עין או מלחכי עפר רגלי אדוניהם, לבד משני שרים אנשי לב, הלא הם ניקלודוף וקרפוף. המה גלו את עוֹן הממשלה אשר עותה על היהודים, אשר גם את מעט רסיסי האורה אשר תזרוק לפעמים על העם העשוק הזה, לא פרי משפט צדק הוא, כי אם פרי הות נפשה במקום אשר יש לה תועלת. וישיאו עצת ישר לממשלה לזכות את העברים זכוי גמור ולתת להם משפט אחד לכלם כקטן כגדול, כעשיר כעני, כמשכיל כאשר איננו משכיל, לפתוח לפני ההמונים הכלואים במצרי תחום מדינות הגרות את כל ארצות רוסיא ולהתהלך עמהם בצדק והמישרים, לא בצרות עין, כמצות תורת המוסר ואהבת הבריות. אף הזהירו את חכמי יועצי הממשלה, כי מוקש גדול טמון בשיטתם האכזריה, אשר בה יוסיפו חברים, תמימי דעות, מקרב בני הנעורים היהודים, על שונאי הממשלה, המורדים הרוסים. אך לעצתם הנכוחה ולאזהרתם הנכונה מאד לא היה שומע.

והאש, היקדת במסתרים, אשר היו שרי רוסיא, יועציה וסופריה מבעירים מראשית ימי ניקולי, התלקחה פתאם בתוך האספסוף. באחד ימי חג פסחם (5632 – 1871) התגוללו דלות העם היוני בעיר אודֶסא על היהודים כי גנבו צלב מן הכנישה היונית, ויפשטו הם והרוסים על בתי בני ישראל ועל חנויותיהם ויבוזו אותם ואת קנינם שרפו באש, ואת כל איש יהודי אשר מצאה ידם הכו הכה ופצוע. בעלי פקודות העיר רואים ומחרישים וְקוֹצִיבִי²⁰, נציב המקום, ענה את מלאכי הקהל, כי בשל רעת היהודים מצאתם הצרה הזאת. אך ביום הרביעי החלה הממשלה ליראה לנפשה פן תהיינה הפרעות אות לתחלת תקומת מרד במלכות. ותיסר את הפורעים בשוטים בראש חוצות. אך שרי הגלילות חשו להניח את רוח הממשלה. כי חלילה לפורעים הטהורים מכל מחשבת און, להרים יד במלכות, וכי רק למען הנקם מן היהודים, האוכלים בכל פה את כל חלב הארץ, שלחו התמימים האלה בהם יד.

מלבד הנשק החדש, הלא הוא געש עם, לא הניחה האיבה לישראל את ידה גם מן הנשק הישן, הלא הוא עלילת הדם: איפוליט לוטוסטַנסקי, כמר קתולי בגליל קובנו במדינת ליטא, אשר הורידוהו רבותיו, זקני הכמרים, מעל כנו על “חטאותיו אשר לא נשמעו כמוהן ועל דרכי מוסרו הפרוע”, המיר את קתוליותו הרומית ביונית ויהי לנזיר בטירת טרויציא ולתלמיד בבית מדרש לחניכי הכמרים במוסקו. ותעל קנאת ברפמן על לב לוטוסטנסקי לשלוח גם הוא כמוהו את ידו ביהודים, ויבחר לו לענין למאמרו ליום צאתו מבית מדרש את דבר “צרך היהודים לדם נוצרים”, וימלא ממנו מגלה מלאה קדים וריק ולמדנות משובשת בדויה מזויפת ונלעגת בתלמוד ומדרש, אשר אף את שמעם לא שמע, ויבא אל שלמה מִינוֹר, הרב מטעם הממשלה במוסקו, ויאמר לו, כי אם שקול ישקול על כפו חמש מאות רובל ימכור לו את המגלה הזאת שהיא הרת עמל ואסון לכל היהודים ולא ידפיסנה. ולא שמע אליו מינור וידפיסנה לוטוסטנסקי ויגישנה אל יורש העצר – אלכסנדר השלישי – ושר שוטרי הארץ הפיץ אותה בין אנשיו. וירם לב הכמר הזה ויכתוב עוד שטנה כזאת בשם “התלמוד והיהודים” ויפץ גם אותה. לשוא הועידו סופרי היהודים את מְכַתֵב העמל הזה להתוכח עמם להוכיח לו את שקריו, כי לא שת אליהם לב. הספרים הרקים האלה היו לכלי משחית ביד פקידי קוטַאיס, עיר קטנה במדינת קוקז, בהתעלם שם נערה נוצרית (5638 – 1878), לשום עלילות דברים על תשעה אנשים יהודים, ולאסור אותם בכלא, עד אשר יודע, כי לא יד העברים היתה בה. ואף כי הצליחו בני ישראל להוציא כאור את משפטם, ולקרוא דרור לתשעת האסירים וביד פרופיסור כולסוֹן החוקר המבהק עלתה לברר את שקר העלילה הנתעבה הזאת בפרטה ובכללה, נועד סופר רוסי, כוסטומַרוף שמו, לקום למליץ לשקר, והעתון “עת החדשה”, אשר אסף את המאמר המקטרג הזה אל תוכו מלא את ידו לשנות את טעמו ולקום לשטן ליהדות ולצורר לישראל, תחת אשר עד העת ההיא היה עתון זה מטיף לחרות ודבריו היו נוחים לכל עם ולכל דת.

ופולין, אף כי נפלה עטרת ממלכתה מעל ראשה זה כמה, ורוסיא צרתה האדירה שמה אותה למרמס רגליה, לא הפילה מדרכה הקשה, אשר הדריכוה הישועים למימי בואם אל ארצה בימי גדולתה, לדרוך גם היא על עם חלש עוד ממנה. הן אמנם כי גרות²¹ כמשפט ארצות אחרות לא היתה בעריה, היו בה ערים רבות סגורות מפני בני ישראל וגם בערים הפתוחות להם ננעלו בפניהם כמה רחובות ושוקים – ובכל איבתם המסתרת, הקשה כשאול, לרוסיא הלוחצת אותם, שתו הפולנים את ידם עמה לדכא את העם המדכא, את ישראל, ולהסגיר אותם כמעט ביד הממלכה, הלוחצת גם אותם. לשוא התקרבו אליהם משכילי היהודים, אשר בכל אות נפשם נכספו להטמע בם; לשוא הטיף לֶלֶוֶל, זקן חכמיהם, להיות לבם שלם עם היהודים, הדרים עמם זה שמונה מאות שנה, כל הדברים האלה תמו לריק. אפס כי בימי התקומה, אשר התקוממו הפולנים בפני הממלכה הרוסית (5621 – 1861), שנו פתאם את טעמם וימהרו וישלימו עם היהודים. ויוציאו קול קורא לשלום אל היהודים, ויקבילו בו את הטובה, אשר נחלו היהודים מיד מלכי פולין מאז, אל רשעת קסרי רוסיא, אשר הם מרשיעים להם עד היום. והרב הנכבד, רבי דוב מייזלש, רב לקהלת וַרְשוֹ, החזיק בלב תמים ביד הנטויה לשלום ויט את לב כל בני עמו אל עם פולין, ויבא גם הוא בתוך מלאכי פולין, אשר באו אל גוֹרְצַקוף הרוסי, נציב הארץ, לבקש תּפקדה²² וישתתף הוא וכל עמו בלוית הקושרים הראשונים, חללי ידי הקוזַקים, ויקראו גם היהודים מחאות על ממשלת רוסיא ובבתי כנסיותיהם התפללו על תשועת פולין. ובעלות אחרי כן יד רוסיא הקשה על פולין ותחל לדכא אותה בחמת כחה, נחבש רבי מייזלש הרב ויעקב יַסטרוף המטיף במבצר, ויהיו אסורים שם שלשה חדשים.

והשר הפולני, וְיֶלופולסקי, המליץ בין ממשלת רוסיא, משחר את זכוי היהודים בפולין. ויוצא להם רשיון מאת הממשלה הרוסית להתיר להם קנין קרקע וזכות מושב גם בערים הפולניות, הסגורות מפניהם עד העת ההיא ויכשר אותם לעדות בבתי המשפט ויעבר את כל חוקי העלבון מן השבועה הישראלית. אך לעומת זה פסל את שפת ישראל העברית בכל דבר מסחר, עסק וממשלה. רִתְיוֹן²³ פולין ליהודים לא האריך ימים בלתי אם שנים מספר. ושרי רוסיא, המושלים בפולין, שבו להכות את יהודי הארץ בלשון לפני ממשלתם, כי לא עמדו באמונתם לקסרות הרוסית, כי את הזכוי לקחו מיד וילופולסקי, ובשפתם העברית עודם מחזיקים עד היום ולא העבירוה עוד מפני שפת עם הארץ, וחטאתם גדולה מאד בהיות לכלם דת אחרת ומולדת אחרת, השונות מדת הגוים הנוצרים ומולדתם.

ככל אשר התקרבו יהודי פולין אל העם הפולני בימי הקשר, כן עמדו להם יהודי ליטא מרחוק. והדבר הזה עמד להם ביום צרה, כי מורַוְיוף, אשר העביר בחרב את הקושרים הפולנים בארץ ליטא, אשר הוא היה השליט בה, לא נגע לרעה בבני ישראל, יושבי הארץ ההיא.

תלמיד מבהק המכלים את פני רבו בהלכות השנאה לישראל, היה העם הרומני, כי הקדים להורות הלכה למעשה כחמשים שנה. בעוד אשר רבו השלטון הרוסי, יושב ודן להבין ולהורות בהלכה זו, כבר מלא תלמיד הגון זה את ידו לעשות ולקים.

שני שבטים לעם הזה, ושתי מדינות לו; שם האחת מולְדַו ושם השנית וָלַכְיא, אשר היו אחרי כן לאחדים בשם רומניא. בראשית ימי המאה החמשים ושבע שלטו במדינות ההן שתי רשיות: יד תרכיא מחזקת בהן מאז, ורוסיא שלחה גם היא את ידה אליהן לתפוש בהן. וכבר בשנת העשרים למאה ההיא (5620 – 1860), עלה מספר בני ישראל, היושבים בהן, למאתים אלף. ויהיו הם אנשי הבינים בין שתי המערכות, בין מערכת הבוֹיָרים, המה השרים, ובין האכרים ודלות העם. וידמו היהודים אשר שם במתכנתם זאת ובגורלם לאחיהם ברוסיא ובפולין. והאיש העברי, אשר לא זכה למעט רכוש או למלאכה ולמשלח יד, נחשב למתגורר. בהחל רוח החרות להתרגש גם במדינות ההן ובהאצל מן הרוח ההיא גם על היהודים. ההלו להתחולל עליהם פרעות וגזל משפט. וגזרה יצאה, כי כל איש יהודי אשר אין לו חמשת אלפים פְיַסְתֵר בכיסו, יחשב למתגורר, אשר אין לו כל משפט וצדקה בארץ (5611 –1851). אך כאשר לקחה אחרי מלחמת קרים הפטרנות הרוסית מולדו ולכיא (5616 – 1856), התחרו שני השבטים איש ברעהו, להטות אליו את לב איש ישראל בהבטחותיו. ובהיות אחרי כן שני השבטים לעם אחד ושתי המדינות לארץ אחת בשם רומניא, ושר הצבא קוזא לראש אחד (5619 – 1859), אשר עיניו היו למשען כסף, החלו המועצות על דבר התקונים אשר מכללם היה שחרור האכרים המשעבדים לשרים וזכוי היהודים. ותנתן החרות לאכרים והזכוי ליהודים לא נתן, ויכתב בספר. כי כל השכויות לנוצרים לבדם הן. ועל היהודים יצא קול, כי ידם היתה עם קוזא בשחרור האכרים, אשר לרגלי הדבר הזה מטה יד השרים. וישמרו השרים את עברתם לישראל, אשר הבשילה את פריה ברדת קוזא מעל כנו, ובהיות תחתיו כַרל לבית הוהנצולרן למלך על רומניא (5626 – 1866), גמלה הרעה אשר חשבו אויבי היהודים עליהם. ובהתבקר הפרט על דבר זכוי היהודים, בא כרמיהו מפריז כמלאך שלוח מאת חברת כל ישראל חברים; להטות את לב הממשלה לזכות את בני עמו, ודבריו מצאו חן בעיני יועצי הממלכה, ויאמרו לתת לו את שאלתו. אז התקוממו צוררי היהודים אשר במדינת מולדו ויעוררו געש־עם עז מאד בעיר יאַסי, ביום אשר בקר המלך כרל בעיר ההיא, ובבוקרשט פשט האספסוף על בני ישראל ויפרצו אל בית הכנסת הגדול ויקרעו את ספרי התורה וישברו את כל אשר בתוכו. ועל המיניסתרים נפל פחד המון העם וישימו לחוק כי לא ינתן ליהודים כל זכוי. ובקום יִוַן בראטיאנו לראש המיניסתרים (5627 – 1867), מלא אחרי החוק הזה באמונה רבה, ויקם יגרש את היהודים מן הכפרים. ורבים מן היהודים, אשר נחשבו בעיניו למתגוררים פקד על שוטריו לעמוס אותם בספינה ולהעבירם את נהר דונַי ולהביאם ארצה תרכיא. ויהי כאשר מאנו פקידי הגבול התרכים לאספם אל ארצם כל עוד אשר אין להם רשיון מממלכתם, ויקומו עליהם שוטרי רומניא, עבדי הצורר בראטיאנו ושליכום אל הנהר ויטבעו אותם עד אחד. ויסער לב כל קהל אירופא לשמע הנבלה האכזריה הזאת, וכרמיהו זעק חמס באזני כל ממלכות הארץ, ומלאכי גויי הארצות, היושבים ברומניא, הפגיעו בשם ממלכותיהם בכרל, מלך רומניא, ויעתר אליהם על אפו ועל חמתו. ויורד את יועצו הנאמן, את בראטיאנו איש הדמים, מעל כנו. אך המועקות והמעשקות לא חדלו, ובעוד שנתים שבו עלילות להתעולל על היהודים וגעשי־עם להתרגש, ובעלי הפקידות עומדים ומחרישים והבזה נמכרת בראש חוצות באין מכלים דבר. ותועד חברת כל ישראל חברים עירה ברוסל ותתאונן באזני הממלכות, אשר גערו ברומניא. וממשלת ארצות הברית העידה בממלכה הקטנה הזאת, כי אם תוסיף ללכת בדרכה זאת תשליח בה את גדודי צבא התרכים. הדברים האלה עשו פרי, ותשקוט ארץ רומניא כחמש שנים, עד אשר פרצה מלחמת רוסיא בתרככיא (5637 – 1877), והזקה האחרונה, אשר היתה עוד רומניא זקוקה לתורכיא פקעה מאליה. אז הקשתה רומניא את ערפה ולא שתה לב לדבר ממשלת ארצות הברית.

ואספמיא גם היא, אף כי לא היה עוד בגבולה שריד לישראל לענותו ולמרר את חייו כמשפט רוסיא ורומניא וחברותיהן, בכל זאת לא מנעה גם היא את חלקה לשלוח את מגפותיה ביד עבדיה הנאמנים, אל לב ישראל יושבי ארץ אחרת. בעיר סָפִי במרוקו מת פקיד אחד ממחנה אספמיא החונה שם. וישימו האספמים היושבים שם עלילות דברים על נער יהודי בו ארבע עשרה שנה, כי שם מות בסיר הפקיד. ויחזיקו האספמים במעשה אבותיהם ויענו אנשים מבני ישראל וינגדום ויהרגו בהם באכזריות גדולה. ויקם השר מונטיפיורי (5624 – 1864), וילך את הדרך הרחוקה, למרוקו, באנית מלכת אַנְגֵל אשר שמה לפניו. ומונטיפיורי בן שמונים שנה בעת ההיא, ורוחו שחה בקרבו על יהודית תמתו, כי איננה עוד. ויעמוד לפני מלך מרוקו ויבטיחהו המלך להגן על בני ישראל יושבי ארצו, וישלחהו בשלום ובכבוד רב. ובכל בתי הכנסת, התפללו בני יעקב כי יצליח ה' את דרכו, וכי ישיבהו אל נוהו לשלום. ומלאכי קהלות ישראל קדמו את פניו מכל מקומותיהם, בשובו מדרכו במכתבי תודה וברכה.

לעומת כל ממלכות אירופא, אשר גוייהן יתהללו כל היום ברב חסדם, ברחמיהם הרבים אשר יהמו לכל עשוק רצוץ משפט, ובעינם היפה במולדת כל עם ובכנסת כל דת, אשר מיד כלן שבע ישראל בוז ומכאובים, ולא נבדלה אשה מרעותה בלתי אם ברב ובמעט, היתה רק ממלכה אחת, הלא היא ממלכת תרכיא המושלמנית, אשר היא לא התהללה בכל אלה, ואשר כל הממלכות הנוצריות הוציאו דבתה רעה, כי אוכלת אדם היא משכלת גוים, הממלכה האחת הזאת לא בזתה בלבה את זקן העמים וכמעט לא הבדילה בין בני עמה ובין בני ישראל בכל דבר חק ומשפט. את הליכות השלטנים הראשונים, הלא הם מחמד השני, בַ’יַזֶת השני, שולֵימן וְשַלִים עם בני ישראל, יושבי ארצותיהם, אשר היו למופתים ברוחם הנדיבה, הלא הם כתובים בספרי דברי הימים לבני ישראל. אך גם השלטנים האחרונים, הלא הם אבדול מגיד וגם אבדול חמיד, אשר יצא לו שם בגוים כי מלך קשה היה, הלכו בדרך הראשונים ולא מנעו גם הם גם משפט צדק גם כבוד מישראל. הן דבר הזכוי בטעמו האירופי לא עלה מעולם על שולחן מלכי הקדם. אך לעומת זה עמד לכל כנסיה השלטון הפנימי הנתן לה, במקום זכוי. אבדול מגיד שם את הרב הראש המכהן בקושטא, עיר המלוכה, לראש בית אב²⁴ לכל היהודים, יושבי תורכיא, ולמלאך מליץ העומד בינם ובין הממשלה, ושני ועדים יושבים לפניו. האחד הוא המפקח על כל עסקי הדת ועל משמרת הרבנות – “מגלס רוחני” – והועד השני הוא המפקח על כל צרכי החול ותקוני דרך ארץ אשר לצבור העברי – “מִגְלַס הַֹגִשְמִי”. – ושני הועדים האלה יכלכלו את כל הדברים אשר יש לצבור להגיש לפני הממשלה. גם את הרב הראש גם את הועדים יבחר ועד שלישי, אשר יקרא ועד העם – “מִגְלַס עַמָמִי”²⁵, אשר חבריו יהיו נכבדי קהלת קושטא ונכבדי יתר הקהלות הגדולות. סניפים לסדר זה היו גם בערי הגלילות האלה שלוניקי, זמירנא אדרינופל, ירושלם ואלכסנדריא. והתועלת, אשר הועילה תקנה מסודרת זאת לצבור הישראלי בתורכיא, לא היתה נופלת במאומה מתועלת הזכוי האירופי, אשר גדולי נכבדי ישראל כלו בו את כל כחם. הממשלה הזאת, אשר לא התהללה מעולם בצדקתה, שמה לב לכבד גם את כנסיות הדת אשה בעיני רעותה ולהשכין שלום ביניהן, בשומה לחוק, כי ראשי הדת התורכית והישראלית יבקרו ביום חג איש את רעהו ביום חגו בקרת כבוד בברכת מועד. הרב הראש יבקר את המופתי והפחה. בחגי רַמְדַן וקרבן בהרם, ושני השרים האלה יבקרו את הרב הראש בראשון לחג המצות ולחג הסכות. וביום מלא הרב הראש מששת ערי הגלילות הנקובות את ידו לרבנות, ישלח לו השלטן מעיל וצניף לכבוד ולתפארת. הן אמנם כי שתי התקנות רק אותות נמוס נאה הן, אך על לב מי ממלכי רוסיא ופרוסיא עלה על לב לנהוג נימוס נאה כזה עם דת ישראל וכהניה?

וטובת העין הזאת החלה לישראל כתשעים שנה בטרם דרכה עוד רגל איש תֻרכי על אדמת קושטא. בלכוד השלטן העותומני אָרְכַן²⁶ את עיר פרוזא²⁷ באסיא הקטנה, אשר אותה שם לעיר מלכותו, קרא לבני ישראל לבא אליו מדמשק ומארץ הַבִזַנְתִים לשבת בארצו, בעריה ובכפריה באין מחריד, לבנות להם בית כנסת בעירו ובכל ערי מושבותם, לסחור את הארץ, לעשות בכל מלאכה ולקנות להם קרקעות באשר יבחרו ולא הטיל עליהם בלתי אם את הַכְרָג, הלא הוא המס אשר יעלו על כל איש שאינו מושלמני כמצות הקוראן. אך גם מן המס הזה פטר את הרבנים, את חזני בית הכנסת ואת המלמדים. ההנחות האלה, אשר עשה השלטן הפרוזי הזה ואשר עשו שֻלְטְנֵי קושטא, הבאים אחריו, היו לישועה ליושבי ארצותיהם. אך בהכבש ארץ אבותינו לפני שלטני התרכים (5276 – 1516), גדלה השמחה בכל תפוצות ישראל בהחשב להם הרווחה, שעמדה לאחיהם, יושבי הארץ הקדושה, לתחלת גאולה, כי אמנם היו התורכים גואלים חזקים לבני ישראל העשוקים והרצוצים, בכל מקום בואם. הן אמת הדבר, כי מהיות ממלכת תֹרֶק רחבה מאד, לא שלטה עין הממשלה על המדינות הרחוקות. ויש אשר קמו פַחות אנשי רשע, אשר דכאו את יושבי ירושלם במעשקותיהם ובחמס ידם, עד כי צר להם לברוח על נפשם מפני חמת המציקים העריצים במאה החמשים והארבע. אך עין הממשלה העליונה היתה כמעט תמיד לטובה בבני ישראל. על כן קמה בהם רוח לחשוב מחשבות לפנות דרך לאט לאט לישוב גדול וקבוע מעין שיבת ציון. העצה הראשונה לתקוע יתד לעבודת האדמה לישראל בארץ אבותינו עלתה על לב השר משה מונטיפיורי, בבקרו את הארץ בפעם הראשונה (5588 – 1828).

הן שארית עבודת אדמה מן המאות הקודמות היתה עוד קימת בידי אנשים יהודים סביבות צידון ובכפר פקיעין ובכפר חנניה ועין זיתון, אשר סביבות צפת וגם קהלות קטנות היו שם. והשר דָהִיר, המושל בגליל, קרא (5502 –1742) לרבי חיים אבולעפיא מעיר אזמיר, וימלא את ידו לשוב לחיות את עיר טבריא החרבה ולהשיב שמה את היהודים, אשר עזבוה זה שבעים שנה. ויקם רבי חיים ויבן בה בתים וחנויות וישם בה חוצות ויתקן בה שוקים ודרכים, ויכונן עבודת אדמה לבני ישראל בכפר שְפַרְעָם – אשר לפנים היתה עיר מושב הסנהדרין כמה שנים – ויחדש את מושב בני ישראל בעיר טבריא. וגם בצידון, בעכו ובחיפה היו קהלות עבריות, אשר ישבו לבטח. לעומת זה רב היה המצוק בשתי הקהלות הגדולות, ירושלם וצפת, באחרית ימי המאה החמשים וארבע ובכל ימי המאה החמישים וחמש. רעב ודֶבר וּזְוָעוֹת התרגשו חליפות בעיר צפת, ומרבית יושביה נסו על נפשם, אלה אל הכפרים אשר מסביב, אלה צפונה לדמשק ואלה הנגבה לחברון ולעזה, ולא נותרו בה בלתי אם מתי מספר. ולרגלי החמס, המועקות והמעשקות, אשר מצאו את בני ישראל מיד אבי־סַיְפון ובן פארוק ויתר העריצים הקטנים, שרי העיר, ועל כלם את עדת האשכנזים, ברחו מרבית יושבי עיר הקדש (5481 –1721) מפני שוסיהם, עושקיהם ונושיהם הערבים, אשר הציקו להם עד מות ואשר שרפו את בית כנסתם באש, עד כי בהתעורר רוח בקרב עדת החסידים בדרום רוסיא ובקרב עדת הפרושים, תלמידי רבינו אליהו בליטא, לתקוע להם יתד בארץ אבותיהם, לא יכלו לבא ולשבת בעיר האלהים העתיקה. וישם רבי אברהם מקַאלִיסק ורבי מנחם מֶנדל מִוִיטֶבסק ועדת החסידים אשר ברגליהם את משכנם בצפת ובטבריא (5537 –1777). ובבוא אחרי כן רבי ישראל פרוש ורבי מנדל, שניהם אנשי עיר שקלוב, תלמידי רבנו אליהו, המה ותלמידיהם ויכינו גם הם את מושבם בעיר צפת (5561 – 1801) ותשב צפת להיות קהלה, בעלת נפשות רבות. אך אל כחה ואל כבודה, אשר היו לה בימי אנשי המופת, רבי יוסף קארו ורבי יצחק לוריא וחבריהם, לא שבה עוד. והמעט ממנה כי גלה כבודה הראשון, מצאוה צרות רבות ורעות, כי מקץ שלש ושלשים שנה לשבת חכמי ליטא בתוכה, פשטו עליה גדודי הדרוזים הפראים (5594 – 1834) ויבזו את שללה ויכו את כל היהודים מכות מות וימיתו מהם אנשים רבים, ואף כי עשתה הממשלה שפטים ושלשה עשר אנשים תלו על עץ, לא לקחו הפראים מוסר ויחדשו מקץ ארבע שנים את משובתם ואת פרעותיהם. ותקטן עוד הרעה הזאת והנה גם הארץ מתקוממת על קהלות הגליל, כי פתאם רגזה הארץ (5597 – 1837), ובתי צפת וטבריא היו לְמַפֵלה על יושביהם ויסופו אַלפים נפש מישראל בצפת ושבע מאות בטבריא. אך באסון הנורא הזה, אשר יסמר את שערת שומעיו, נמצא דבר טוב, כי החל להשיב את המרכז, אשר נעתק ממקומו, אל מכונו הנכון, ולשום את ירושלם אשר ביהודה לראש מושבות בני ישראל בארץ אבותיו כימי קדם. וככל אשר הלב הוא מקור החיים לכל בשר האדם ככה שבה ירושלם להיות אבן הראשה לקהלת ארץ ישראל ואבן חן בעיני כל עם ישראל.

מלבד המנוסה מצפת וטבריא, ערי הגליל, אל ירושלם, אשר הביאה שמה את נכבדי הדור, אשר החלו להשיב לה את כבודה הראשון, עמדה בשנה ההיא רְוָחָה ליהודים האשכנזים, אשר לא היתה להם תקומה בעיר ההיא מפני משפחות הנושים. הערבים, אשר מררו את חייהם, כי פטרה הממשלה את צאצאי האשכנזים מפרוע את חובות אבות אבותיהם לצאצאי הנושים בהם. וכאשר עלה מספר בני ישראל אחרי הרעש לארבעת אלפי נפש, ככה החל להוסד ישוב ישראלי גם בעיר החוף יפו, ותחת אשר זה כארבעים שנה מלפנים לא ישבו בלתי אם שתי נפשות עבריות, נמצאו בה שלשים נפש. מלבד ההמונים אשר באו מערי הגליל לירושלם נפתחו כשמונה עשרה שנה אחרי כן שערי הארץ לפני בני ישראל, יושבי ארצות הנכר, כי דרך סלולה ורצופת חצץ נעשתה בידי המלכות מיפו, עיר החוף עד ירושלם. הדרך הזאת הקלה מעל העולים ארצה ישראל את טרח המסע, אשר קשה היה עליהם מאד, ותחת התענות העולים הראשונים כשלשה ימים על קשי גרם חמור, בהפקידם את נפשם ואת קנינם, אשר לקחו עמהם ביד חמר, פרא אדם, באו הבאים אחריהם למן העת ההיא במרכבות נהוגות, משומרות ביד רכבים גבורי כח, בשש שעות מיפו לירושלם. ומני אז הלך מספר העולים מארצות ארופא לארץ אבותינו הלוך ורב. ובבוא שמה השר מונטיפיורי בפעם הרביעית (5616 – 1856), החל לתת אל לבו להקים מעט מעט את מחשבתו, אשר חשב זה כתשע ועשרים שנה, בבקרו את הארץ בפעם הראשונה, לירות אבן פנה לעבודת האדמה, בקנותו פרדס במסבי יפו אשר בו אמר למלא את ידי בני עמו, להחזיק בעבודת אבותיו על אדמת אבותיו, בעבודת שדה וכרם. ואבן פנה לישוב חדש סביבות ירושלם ירה מונטיפיורי בבנותו בשנה הבאה בכסף הנדיב יהודה טורו מעיר אוֹרְלִיַנְש ששים בתים מוצקים רחבי ידים ומלאי טעם ממערב לחומת העיר, אשר קרא להם משכנות שאננים (5617 – 1857). ויהי כי ירא העם בראשונה לשבת בבתים ההם אשר מחוץ לעיר מפחד שודדים וישלם מונטיפיורי בכסף מלא לעניים המרודים אשר שמו את נפשם בכפם בעד השכר הזה ויאותו לשבת שם. ולא מלאו שלש שנים ויתנדבו עשירי ישראל באשכנז וחברותיה וישמעו לקול הרב רבי עזריאל הילדסהיימר ויבנו ביד רחבה וטוב טעם ששה ושבעים בתים טובים ויפים למושב לעניים הגונים בתוך העיר (5620 – 1860) ויקראו להם בתי מחסה. ויהי מקום הבתים ההם לאחד המקומות היפים והנקיים אשר בעיר. ותעבורנה עוד שבע שנים ויקומו אנשים צעירים לימים בני חיל ילידי ירושלם. ויבנו שבעה בתים מחוץ לעיר ויקראו את שם המקום, על שם שבעת בתיו הראשונים, נחלת שבעה. ויהיו האנשים האלה למופת באמץ לבם ותחזקנה ידי אנשי העיר ויקומו רבים מהם, ויחיו לאגודות אגודות ויכינו להם שכונות שכונות סביבות העיר. ומרוח מונטיפיורי נאצלה על נדיבי ישראל באנגליא. ויהי במלאת לו תשעים שנה (5636 – 1875) ויתנדבו שנים עשר אלף ליטרה אנגלית לתמוך בידי אנשי ירושלם הנוסדים לאגודות בוני שכונות סביבות העיר ויקראו את שם המשען “זכרון משה” ושתי השכונות הראשונות אשר נוסדו בכסף הזה הלא הן “מזכרת משה” לאשכנזים ו“אהל משה” לספרדים. ויהי דבר השכונות לִרְוָחָה גדולה לעיר הקדש וליושביה. בימים ההם החלה עדת ישראל הקטנה אשר בעיר חיפה היפה והנקיה והיושבת על שפת הים לרגלי הר הכרמל ללכת הלוך ורוב עד כי היתה בקרב השנים לקהלה הגונה בארץ אבותינו.

והרב התמים והצנוע רבי הירש קלישר אשר לפי תמו הרבה לאצול מרוחו על משה הֶס המליץ האדיר לישוב ארץ ישראל לא נח ולא שקט עד אשר מצאה ידו להטות את לב חברת כל ישראל חברים ליסד בית למוד לעבודת האדמה על יד עיר יפו ללמד לנערי בני ישראל לעבוד את אדמת אבותיהם מעולם לחיותה ולחדש את נעוריה ותואל ממשלת תרכיא הנדיבה לתת נחלת מאתים וחמשים הֶקְטֵר למכון הישראלי הזה ותבן החברה בתים טובים ומוצקים למעון לתלמידים, לפקידים ולכל מלאכת העבודה. ותטע גנים ותזרע שדות ותהפוך ביד חניכיה, נערי בני ישראל, את הערבה ההיא לגן עדן ותאסוף שמה נערים מבני ארץ ישראל, ומארצות הקדם הקרובות, ותגדלם לעובדי שדה וכרם למגדלי בהמה ועוף ליוגבים ולכל עבודה בשדה ותשם החברה לפקיד על הבית ההוא ועל העבֻדָה הרבה את חיים נֶטֶר איש חיל ובר לבב מארץ צרפת ותקרא את שם האחזה הקטנה ההיא מקוה ישראל (5631 – 1870).

ובשנת הוסד “מקוה ישראל” על יד יפו ביד חברת “כל ישראל חברים” הצרפתית לבשה רוח אהבת אדמת הקדש את אנשי ירושלם ויתחזקו בכל עוז ויתהפכו בתחבולותיהם שמונה שנים תמימות עד אשר השלימו את חפצם ליסד בציון את היסוד המוסד, את האבן הראשה לתשובת מושב ישראל בארצו. ואף כי כל מאמצי כחם אשר התאמצו בשמונת שנות העמל תמו לריק מקצר יד ומאפס כסף די צרך כזה. בכל זאת חובה עלינו להעלות לזכרון ולמשמרת על ספר דברי הימים לעם בני ישראל גם את פרשת צירי הלדה אשר נהפכו על אחינוּ החלשים המתגברים, למען ידעו דורותינו כי חבת ארצנו ותשוקת בנינה לא פרי מנוסה נחפזת היא שהתרגלה לבא מפני הרעה אשר נתכה על בני ישראל ברוסיא כי אם פרי אהבה עמוקה היצוקה ברוח בחירי אחינו התמימים, אשר מהיות אדמת אבותינו קדש להם, השליכו את משכנותיהם ויפרדו ממחמדי נפשם עצמם ובשרם, וימאסו בעושר וברחבה אשר בארצות מגוריהם באירופה, אשר ממלכותיהן כבר החלו לתת להם זכוי, או כעין זכוי, ויחרפו את נפשם לעבור ארחות ימים וערבות מדבר שממה ולהאחז בארץ כמעט לא נושבה לרצות אבניה ולחונן את עפרה בימי אזלת יד ולהנער ולהתגבר כארי לקנותה ולבנותה ולחדש את כחה וכבודה בהאר השעה את פניה אליהם.

מרוח אהבת ארץ ישראל נאצלה גם על נדיבי בעלי הטמיעה ויאמרו גם הם לשחר את טובתה בכוננם שם בתי ספר מתוקנים ומסודרים. ויתכונן בית־ספר לבנים בידי הנדיבה אלישבע הערץ בשם בית־ספר לֶאמל (5616 – 1856) לזכר אביה השר שמעון לֶאמל מעיר וינא והמשורר לודויג אוגוסט פראנקל היה המלאך השלוח מאתה ליסד אותו. כשמונה שנים אחרי כן התכונן בירושלים ביד הברונית אֶוֶלִינא רותשילד בית ספר לבנות (5624 – 1864) וינהרו בני הספרדים ובנותיהם גם אל בתי הספר ההם גם אל בתי הספר אשר נוסדו בחסדי ארופא אחרי כן כי אמנם היה גדול צרכם. ולוא נוסדו הבתים ההם בטעם בית הספר אשר כוננו אדירי הספרדים הראשונים באמשטרדם או בטעם בית הספר אשר יסד רבי שמשון בן רפאל הירש בפרנקפורט אשר בהם היה למוד התורה עקר גדול, כי עתה לא היו. מונעים גם האשכנזים שבירושלם את רגלי בניהם ובנותיהם מהם. אך לדאבון כל נפש נראו לעיני האשכנזים החדות כל הליכות לודויג אוגוסט פרנקל יוסד בית ספר למל כי כל דבריו היו בירושלם עם כמרי הנוצרים ונזיריהם, בביתם היה מתארח ועל שולחנם היה אוכל. ואת סדרי הלמודים ראו כי למדעי החול והלשונות נתנו בעין יפה השעות הראויות להן ולערכן וללמודי ישראל הוקצה בצרת עין מקום צר ושעה חטופה. ויעלו על לבבם זכר בתי ספר פרידלנד והומבורג בגרמניא ובתי ספר ניקולי ודורשי האור ברוסיא וינערו את כפיהם מהם. וגם אנשי המעשה בירושלם אשר עיניהם היו רק אל התועלת לבדה הכירו מהר כי מעט מזער גם התועלת אשר תצא מן הלמודים ההם. כי מלבד למודי ישראל אשר הזניחו היוסדים והמורים שם, מדדו במדה זעומה מאד גם אל הלשון הערבית והתרכית הצריכות מאד בארץ ישראל ובמדינות אשר סביבותיה וכי גם את הלשונות האירופיות אשר נגרע שם ערכן מן הערבית והתרכית לא בחרו על פי התועלת אשר תצא לתלמידים, כי אם אל פי מקום מושב הנדיב היוסד. בבית ספר למל הוִינִי למדו גרמנית למען תת כבוד לאוסתריא הגרמנית, בבית ספר הבנות לאולינא רותשילד האנגלית למדו אנגלית למען מצוא חן בעיני ממלכת ארץ מושבה ובבית הספר הצרפתי אשר נוסד גם הוא אחרי כן בירושלם למדו צרפתית למען הראות את אהבת יוסדיו לצרפת ובכן הטיבו לראות כי התועלת אשר תצא מן הבתים ההם מוטלת בספק והנזק למשמרת היהדות נכון כנכון היום. ויסבו עיניהם מנגד הטובות המספקות ההן, וישימו את לבם אל משא נפשם אל ישוב ארץ אבותיהם אל בנינה אל שיבת שבותה.

בחור אחד מישיבת רבי עזריאל הילדסהימר בעיר אַיזנשטט בארץ הונגר ושמו יהושע שטמפר הטיל חמשים פרוטות אל כיסו וצרור בגדיו הדלים שם על שכמו ואת מטהו לקח בכפו וישא רגליו וילך, וילך הלוך ונסוע ויעבור רגלי דרך ארץ סרביא וארץ בולגריא וירד באניה ויבא אל בית אבי אמו הזקן בירושלם (5630 – 1870). וירא רבים מיושבי העיר האשכנזים מנשאים את נפשם להחיות את ארץ ישראל בקנין קרקעות לעבודת האדמה ביד בני ישראל וישמח. ולא נח הנער ולא שקט עד אשר מצא איש נדיב אשר שקל על כפו עשרת אלפים פרנק לקנות בם נחלת שדה לעשר משפחות (5632 – 1872). אך איש מזמות קם ויפרע את עצתו וישב שטמפר את הכסף ליד בעליו במפח נפש. ויפן הנער אל החכם רבי יוסף שְוַרְץ בעל ספר “תבואות הארץ”, ויענהו לאמר: גם אם תשית למשמעתך אוצרות קרח, את גבורת שמשון ואת צבאות כרש לא יצלח הדבר הזה בידך. אך לא מפי חכם זה היו מרבית אנשי ירושלם חיים, כי קם הגאון איש החיל והלב רבי מאיר אוֹרבך הרב לעדת האשכנזים – אשר לפנים היה רב בעיר קאליש – וישת ידו עם עשיר אחד יפו לקנות את יריחו, אך עודם עושים כה וכה ויקדמום אחרים מבני העמים ויקנוה מידי המלכות (5634 – 1874). ובן ציון ליאון, סוחר נשוא פנים מעדת האשכנזים דבר על לב אדני נחלת תָרְעַן – אשר תקרא כיום רחובות – לקנותה. וישמעו אנשי ירושלם וישמחו ויחרדו לקראת בן ציון ויביאו לו איש איש את פרוטתו האחרונה. כשמוע אדני הנחלה כי רב מאד הרגש בקרב היהודים וירחב את נפשו לבלי חק וירב במחיר נחלתו פי כמה וכמה מאשר נקב בראשונה הרבה יותר מאשר מצאה ידם הדלה ויסגו אחור בלב נשבר. ולא אספו עוד את הכסף הַמְקֻדָש אל חיקם ויבנו בו את הפרור הגדול מאה שערים ואת פרור אבן ישראל, ויראו המתנדבים כי לא עלתה ביד הזריזים הבודדים לעשות תושיה. ויוסדו יחד לחברה אשר קרו לה “עובדי אדמה” (5655 – 1875) ויתנו את דוד גוטמן, איש עשיר שבא מארץ הונגר, לראש והרב רבי מאיר אורבך ובית דינו נלוו להם לחברים. ויסדר הרב הגדול הזה להם סדר תקנות. ודוד גוטמן התחבר את יהושע שטמפר ואל רבי עקיבא יוסף בעל הספר הידוע “לב העברי” ואל סלימון מאני החברוני, איש נבון דבר ובקי בדיני המלכות התרכית בן רבי אלהו מאני הרב לעדת הספרדים בחברון. ויתנו את עיניהם בנחלה גדולה מאד אשר בין חברון ובין בית גוברין (5636 – 1876). אך בעת ההיא כבר שלח רעוף פחה, המושל בירושלם, את עינו הרעה לחשוד את הישוב הישראלי, ולא נתן לשופטיו לקים את דבר הקנין בפלילים, וישב גם ממכר זה ריקם. אך בכל התנחלות הרבות האלה אשר נכזבו אחת אחת לא רפו ידי העוסקים, ויבליגו בכח לב גבורים על כל פגע ועל כל מפח נפש. ותעל מקץ שנתים ימים ביד איש חרוץ יואל סלימון מילידי הארץ מעדת האשכנזים ויודע להתהלך עם הערבים, וביד גוטמן ושטמפר חבריו, ויקנו מיד שְלִים קַסאר איש נוצרי מיפו מאתים ושבעים הקטר בשדה אֶמְלֶבֶש בגבול יפו על יד הַיַרְקוֹן וְהָרַקון במטה דן²⁸ במחיר אחד ועשרים אלף וחמש מאות פרנק. ויקראו את שם האחוזה הראשונה אשר שבה ליד בני ישראל מקץ אלף ושמונה מאות ושמונה שנים “פתח תקוה” (5638 – 1878). והראשונים אשר שבו לעבוד את אדמת אבותיהם הם ארבעה ועשרים איש מירושלם מקהל היראים מעדת האשכנזים, אשר יצאו מן העיר ויאחזו בה. ויאותו לבלתי יחד לאיש איש את חלקו בשנה הראשונה כי אם לעבוד שכם אחד ולהשתתף יחד בכל מעשיהם. ויבנו בית פקידות ויחפרו באר מים חיים ויבנו רפתים וממגורות, ויקנו פרים וסוסים וכלי מחרישה מאירופא. ומנגנון קציר²⁹ קופת השותפות. ויעבדו את האדמה בכל לבבם וה' היה עמם, ותהי בצרת בכל הארץ בשנה ההיא (5639 – 1879) ובפתח תקוה היה לחם. ובכן היה עניי ירושלם היורים הראשונים את אבן הפנה לשיבת שבות ישראל על אדמת אבותיו.

אל שתי אבני אשר היו למוסדות לגאולה השלמה הלא הן מקוה ישראל ופתח תקוה לא חסרו עוד בלתי אם חבלי משיח, למלא את דבר קדמונינו אשר חזו לנו כי אין ארץ ישראל נתנת “אלא על ידי יסורים”. הן אמנם כי יסורים היו לנו ולא עזבונו אפילו שעה אחת למן היום אשר גלינו מארצנו. אך שיטה וסדר לא היו להם, אף צבא תמידי אשר יפקוד עליהם יומם ולילה אשר יוציאם ואשר יביאם, לא היה להם, לדבר הזה הפיק את נפשו איש פרוסי, בן עם השיטה והסדר אשר מעולם, הלא הוא אַלְפְרֶד שְתֶקֶר כמר לותרני, ביסדו בברלין את כל אויבי היהודים לאגודה אחת “אגודת צוררי בני שם”³⁰ (5638 – 1878) ויד כת הרובים³¹ הלא הם משפחות השרים אשר גברה ידן למן העת אשר החלה רוח החילות³² להיות מנשבת בפרוסיא, נתונה עם שתקר. כי גדולה היתה רוח הקנאה אשר עברה עליהם, למראה העשר אשר עשו היהודים בכשרונם הרב ובחריצותם הגדולה. ויאסוף שתקר אל אגודתו זאת, אשר שם את רוחו בקרבה לצרור את בני ישראל, גם את חברי האגודה השנית, הלא היא אגודת הצַותים הנוצרים³³ אשר יסד למען הכשל את כח הצותים שוחרי החרות הדורשים משפט אחד לכל יושבי הארץ. וימלא גם את האגודה ההיא רוח איבה ובוז לישראל למולדתו ולמכורתו. ותשם לה אגודת צוררי בני שם לחוק לרדוף את זרע אברהם בדברים, בכתב ובמעשה, לבצור רוחם, לנבל את כבודם, לקחת רכושם להמעיט את מספרם ולגרשם מן הארץ. ותפשה המספחת הזאת בכל הארצות, ותגדל מאד שנאת הגוים לבת יהודה המעושקה, וכותבי העתים מוסיפים פחם על האש ומדברים על לב יועצי הממלכות לחוק חקים להבדיל את ישראל לרעה מכל יושבי ארצותיהן.

בשנה ההיא, שנת הולדת ישוב ארץ ישראל בנחלת אבותיו ושנת התרגש צרת אגודת צוררינו בארצות גלותנו זכה עוד דבר הזכוי לבא בעדי עדים ולעלות על שלחן מלכים בקולי קולות. כי נטו שרי היועצים מלאכי הממלכות אשר נאספו לברית ברלין³⁴ אזן למלאכי חברת כל ישראל, הלא הם וֶנֶצְיַנִי, כַהַן וְנֶטֶר. ויחזיקו השרים את דבריהם פה אחד על מלכות רומניא לתת לבני ישראל היושבים בארצה חוקה אחת עם יתר יושביה. וביקונספלד מלאך אנגליא המריץ את דברו בשם ממלכתו האנגלית, כי לא יעלה על לבה להסכים אל קוממיות רומניא, בלתי אם חתמה את זכוי היהודים אשר בארצה וביסמרק מלאך גרמניא וגם ודינגטון מלאך אוסתריא, מלאו אחרי ביקונספלד, לשות את מתן הזכוי לתנאי מפורש לקוממיות רומניא. ויחזק דבר שלשת המלאכים האלה מדבר גורצְיַקוֹף מלאך רוסיא, אשר חרף את עם היהודים ואשר אמר להניא את מלאכי הממלכות ממחשבתם הטובה. ותחתום רומניא על דבר הזכוי. וכל היהודים אשר בכל הארצות הריעו לשמע הבשורה הזאת כי היה דבר הזכוי לסעיף חשוב בתפקדה הרומנית. אך לא ארכו הימים ויבושו משברם, כי אמנם כתוב וחתום היה סעיף זה על הספר בדיוֹ, אך אין איש מפקידי רומניא פונה אליו, והממלכה הרומנית לא הפילה דבר מדרכה הקשה אשר התהלכה עם ישראל מתמול שלשם.

בשנה ההיא נפקחו עיני כל איש אשר עשה לא שקר בנפשו, להכיר מתוך מעשה שתקר כי איבת העמים לישראל איבת אמת היא ולהכיר מתוך מעשה רומניא כי חסדי העמים לישראל משענת קנה רצוץ הם. ובכל זאת לא חדלו עוד מרבית העם לקוֹת כי כל אותות האיבה כצל יחלופו, יען כי בכל רבות השנאה לא נתנו ממלכות הארצות להמונים לשלוח יד ביהודים כאות נפשם. אך פתאם מת לב הבוטחים השאננים, ויהי כאבן כי כשני חדשים אחרי מות אלכסנדר השני קיסר רוסיא ביד הקושרים מבקשי נפשו (5641 – 1881) בקום תחת הקסר הזה, אשר בכל היות אהבתו לישראל רפה מאד, איש נוח וטוב לבריות היה ואכזריות שנאה נפשו, בנו אלכסנדר השלישי. אז גברה יד השרים העריצים והכמרים והצורר פובידונוסצף בראשם. וישליחו ביד רמה את המוני הבריונים הפראים בישראל, לבוז בז להרוג ולאבד את בתי ישראל לעיני השמש באין מכלים דבר. בעיר יֶלִיזַבֵּטְגְרַד החלו הפרעות באחד ימי חג פסחם ומשם התגלגלו כשואה ממקום למקום בכל ערי מושב ישראל ברוסיא. כמאה וששים קהלות חרב, ומאת אלף משפחות באו עד ככר לחם. ונפשות לאלפים ולרבבות עשו להם כלי גולה ויעזבו את רוסיא לתור להם מנוחה באמיריקא באוסתרליא ובירכתי אפראיק.

וקול הרעם הנורא המפורר ארץ, הקיצו שכורי הזכוי והטמיעה. וישרי הלב אשר בקרבם ראו את משוגתם אשר שגו כל ימיהם, ותקצר נפשם למות מפוקה וממכשול לב. הסופר הגדול ברתולד אורבך איש טהר לב, אשר הקדיש את עט חמדת שעשועיו לגרמניא, בבטחו בה כי טובה היא לישראל, נבהל לראות את עלילות צוררי בני שם ויקרא “לכו ונשובה אל מכורתנו ואל עמנו” ויתודה במר נפשו: “אמנם לריק יגעתי, לריק תמו ימי חיי”³⁵ כי ראה כי שגה כל ימי חייו ויחל וימת. ויהודה לְוַנְדא סופר בשפת רוסיא, אשר נשא נפשו כל היום, כי יהיה ישראל עם רוסיא לגוי אחד לבשר אחד. ראה את מעשה הגוי אשר נכסף לו וינחם על משאת שוא זאת וישבר לבו בקרבו ותבעתהו רוח רעה ותהי לו רק חבת ציון, אשר התעוררה אחרי כן התנחומה האחת אשר שעשעה את נפשו הדואבת בימי שבר עמו ושבר רוחו. והסופר החרוץ משה ליב לילִיֶנִבְלוּם, אשר תעה בימי נעוריו אחרי השכלה קפויה ויפסח על שעפים שונים, שב באחריתו בתשובה שלמה אל קדשי בני עמו, אל אהבת מולדת ישראל ואל הדעת את ערך היהדות הרוממה. ואת הרהורי תשובתו אלה העלה על ספרו דרך תשובה. אך מכל הסופרים האלה העמיק להביע את שבר רוח בעלי תשובה אלה, אשר פתאם נראתה להם עותתם ויבהלו וסוגו אחור, סופר מהיר ושמו ישראל בֶרנשטין אשר עוד זה לא כבר היה מרבה להגדיל עוֹן בת עמו מאד מאד הקיץ לקול הרעם בנפש ריקה ויבוש ויקוט בפניו ובלב תמים ובבכי ובמספד שפך את לבו בחיק רעהו:³⁶ “רועה רוח היה עבדך. ככל יתר אוהבי העם ראיתי מחלתו ומשחתו רק בקרבו, אמרתי כי אנחנו אשמים במצבנו הרע וכי בשלנו כל הרעות הבאות עלינו – – אכן עד מהרה נפקחו עיני לראות את שגגתי, כי לא באשר אשמנו מכל עם, אך באשר דלונו מאד היינו בעיני שכנינו כרמש אשר כל רומסיו לא יאשמו”. הרוח הזאת לעזוב את דרכי הנכר ולשוב אל עמם ואל מולדתם, תקפה על בני הנעורים תלמידי האשכולות חניכי הרופאים והפרקליטים. ויהי בעשור לחדש שבט – תרמ"ב – בשנה אשר הרבו צום ומספד בכל תפוצות ישראל על צרות אחיהם ברוסיא, ויקראו גם הם צום ויועדו כשבע מאות איש מהם אל בתי הכנסת אשר בעיר המלוכה ויתודו על חטאתם אשר חטאו לאחיהם עצמם ובשרם ויתודעו אל עמם בבכי ובתחנונים כי הם המה בני עמם וכי ארץ ישראל היא הארץ אשר לה המה.

סוף דבר    🔗

שני המעשים האלה מעשה יסוד אחוזת פתח תקוה בידי ילידי ירושלם בארץ ישראל, ומעשה געש העם בידי בריוני יליזבטוגרד בארץ רוסיא הם המאספים הנוסעים לאחרונה, לזכרונות ספרנו זה, אשר פרקו האחרון פותח בזכוי וטמיעה וחותם בהנדוף שני משאות שוא אלה כעשן כלה. האחוזה הראשונה בישראל היתה למופת לאחינו בארצות הגולה לבוא וליסד אחוזות רבות וגדולות בארץ אבותינו, אשר היו למוסדות לתחלת גאולתינו. אך עוזר גדול וחזק לתחלת הגאולה הזאת היה געש העם הרוסי. בהיותו למופת לגעשי עם גדולים ונוראים אשר התגעשו בכל ארצות רוסיא וילכו הלוך וסעור זה אחת וארבעים שנה. געשי הבזה והמשסה אשר החלו בשנת מות אלכסנדר השני, הפכו את עינן מקץ אחת ועשרים שנה, לגעשי טבח והרגה בכל מדינות הממלכה הגדולה ההיא, אשר לא נראו ולא נשמעו עוד כמהן, והגעשים האלה הם הם העירו בקול רעמים ויפקחו את עיני החולמים, לראות כי אל עקרבים הם יושבים בארצןת אירופה, ויעלו באלפיהם אל ארץ אבותינו ויאחזו באחוזות אשר יסדו להם שם ויחיו גם את לשון אבותינו. ויכּירו וידעו כי ארצות גלותם לא ארצות נחלתם הן לשון גוייהם לא לשון עמם היא והזכוי רפואת רופאי אליל היא, והטמיעה חרפה נבלה פרי שפלות היא. ומתוך האימה והחשכה הגדולה אשר נפלה על כל המונים נראו שני שביבי אור נגה, שני בנימין בן יעקב אשר ילדו לנו, האחד הוא בנימין יעקב רותשילד מפריז אשר בעשרו הרב והעצום היה למגן אדיר לשבי הגולה אנשי האחוזות וימלא את כל מחסוריהם ביד נדיבה אשר לא היתה עוד כמוה. והשני הוא בנימין בן יעקב הרצל איש אמיץ לב בגבורים מלא חיל ועוז אשר התודע לעמו אחרי אשר נטה לבו גם הוא אחרי הטמיעה, ויקם להם למגן ליועץ ולמליץ. הוא הגיש את משפט עמו אשר ארצו לקחה ממנו זה אלפי שנה אל מלכי ארץ, יועציהם וחכמיהם. הוא הועיד את מלאכי הקהלות והארצות למועדות גדולות ומפורסמות כמעט שנה שנה למלא אותם רוח ולתת עוז בלבם אף עשה את אוהבי ארץ אבותיהם לאגודה אחת אגודת הציונים אף יסד בתי שולחן להביא את תרומותיהם לגאולת הארץ. שני בני הימיני הגדולים האלה פנו דרך למודעה הגדולה אשר הודיעה מלכות אנגליא ביד שר המלוכה החיצונה השר הנכבד בלפור כי יועדת היא את ארץ ישראל אשר לקחה מיד תורכיא לארץ מושב לישראל. ובשנת חמשת אלפים שש מאות שמונים ושתים בששה ועשרים יום לחדש הרביעי מלא סוד ממלכות כל גויי הארץ את יד אנגליא להיות למגן לארץ המושב לבני ישראל השבים אליה מארבע כנפות הארץ. ולשליט על ארץ אבותינו הקימה ממלכת אנגליא את אחינו השר המרומם כליל החכמה המשפט והצדק אליעזר בן מנחם השמואלי יהי ה' עמו.

ארבעים השנים האחרונות לא היה בלתי אם תחלה לתור תחית עם ישראל ורוחו על אדמת ארצו וערך זכרונות השנים האלה יתברר רק מתוך תולדותיהן אשר תולדנה בשנים הבאות. ומלאכתנו אנחנו לא היתה בלתי אם פרשת דברי ימי הסדר הראשון הלא הוא תור ישראל בארצו והסדר השני הלא הוא תור ישראל בגוים. ועתה אחרי מלאכת חמשים שנה הנני מוסר את הקולמוס לידי אליהו הנביא המלאך הממונה על “כתב מעשי הדורות כלם” למלא בו את יד סופר נאמן לאלהיו לתורתו ולעמו לכתוב את הסדר השלישי אשר יקרא לו באמת ובתמים כל ימי עולם תור ישראל בארצו.