כשבקרתי את רבי זאב יעבץ ז“ל בווילנה בשנת תרס”ג (עיין בפנים) בקשתני אשתו גולדה כי ארשום את תולדותיו מפיו, כנראה למען אשר תהיה לי רשימתו זו ליסוד לכתוב על פיה את תולדותיו. מלאתי מיד את בקשתה ורשמתי בפנקסי את יסודי תולדותיו אשר נשתמרו אצלי עד היום. מווילנה עד יום מותו בלונדון קבלתי ממנו מכתבים רצופים אשר בהם ספר לי בכל פעם את כל העובר עליו ממאורעות חייו מזמן מכתב למכתב, עד כי כל תולדות מאורעות חייו בכל הימים ההם, מסופרים ממנו בעצמו, נמצאות פרושות לפני כשמלה.

כאשר הודיעתני בתו הנכבדה מרת שרה רחל בערמאן על מות אביה הגדול בקשתני בשם אחיה, ובשמה ובשם אחותו המנוחה, כי אכתוב את תולדות אביהם, אחרי אשר אני נשארתי לבדי מכל שאריו הקרובים אשר ידעו אותו מהימים הראשונים מאז היה לאיש גם הייתי קרוב לו קרבת רוח ונפש ויכלתי לעמוד היטב על אפיו.

אבל אודה על פשעי, כי על פי הרגלי שנעשה אצלי לטבע שני לא אוכל בשום אופן להפסיק מעבודתי זה עשיריות שנים בספרי הגדול “תולדות הגזע והתרבות של עם ישראל מתקופותיו הקדומות עד חתימת התלמוד”, אשר עד עתה יצאו ממנו לאור רק ספרים אחדים ומאמרים נפוצים במאספים שונים, הנני מרגיש כאילו מלאך עומד על גבי ומכה על קדקדי ואומר לי: כתוב בלי הפסק, ועל כן דחיתי את עריכת תולדות יעבץ, אם כי היתה עבודה קטנה, משנה לשנה ומיום ליום עד שהגיע הזמן שהוכרחתי להפסיק מעבודתי הגדולה כדי לכתוב ספר בשם “פנקס ביאליסטוק” – תולדות העיר והקהילה אשר הנני יושב בה זה יותר מיוֹבל שנים ונדרתי בלבבי כי כאשר אגמור עבודתי זו אשלם את חובתי למשפחת יעבץ. והנה כאשר גמרתי עבודתי האחרונה הזו ונגשתי לכתוב את תולדות יעבץ מצאתי כי על פי מקרה כונתי את השעה אחרי אשר מלאו עתה בדיוק עשר שנים מיום מותו, ומאז ועד עתה הלך וגדל שמו בישראל. ספריו הולכים ונפוצים ועל כן נמצאים רבים השואלים עתה: מי הוא זה אשר תורתו אנחנו לומדים ואת מוצאו ואת תולדותיו אין אנחנו יודעים? לפיכך הנני נותן תשובה ברורה על השאלה הזאת בתולדותיו המוצעות בזה.

ביאליסטוק, י“ז שבט תרצ”ד א. ש. הרשברג

 

תולדות רבי זאב יעבץ ז"ל למלאות עשר שנים ליום פטירתו    🔗

י“ח שבט תרפ”ד – י“ח שבט תרצ”ד

רבי זאב יעבץ נולד בשנת תר“ח, ביום השני של חג הסוכות, ט”ז תשרי, בעיר קולנא, פלך לומזא, עיר הספר על גבול פרוסיא.

אבותיו: אביו היה רבי זוסמאן בן יהודה. רבי בנימין אבי אמו רישא היה שתדלן אצל מלך פולין פוניאטובסקי בשנת תקכ“ד בדבר רבני הגליל של ד' ארצות, כאשר רבי יהודה יעבץ ואשתו באו בימים, נכספה נפשם לבלות שארית ימיהם בארץ ישראל וילכו שמה ובנם זוסמאן אשר היה לאחד מגדולי העשירים קנה להם בית בירושלים (בבית הזה ישב גם רבי זאב יעבץ ומשפחתו בימים הראשונים לשבתו בירושלים וגם אנכי ישבתי בו ימים אחדים (עיין בספרי “בארץ המזרח” 281) ויספק להם כל צרכם וגם צרכי הצדקה אשר פזרו ביד רחבה, פה הכניס עצמו רבי יהודה בעסק בנין התלמוד תורה הראשון בירושלים, אשר בשבילו נסתבך במחלוקת גדולה ונכדו רבי אברהם יעבץ יצא אז ב”המגיד" שנת תרכ“ג, כ”ו ניסן, גליון 15, לריב את ריבו.

לרבי זוסמאן זה, אחי זקנתי, היו שתי נשים, האשה הראשונה ילדה לו שלשה בנים: רבי אברהם, רבי משה ורבי אליהו. הבכור רבי אברהם היה המצוין ביניהם, כי היה למדן מופלג וחריף וגם משכיל נכבד, כמו שנראה מהערותיו לסדור רב עמרם גאון שהוציא, הקדמתו להרשב“א על מנחות וחדושין בסוף סדר טהרות במשניות “תפארת ישראל”, ווארשא תרכ”ד. – כשמתה אשתו הראשונה של רבי זוסמאן לקח אשה שניה את אסתר בת רבי יוסף בן רבי זאב כהן מורשא, אחד מגדולי מיוחסיה.

רבי זאב כהן היה יליד קראקוי, תושב ורשא המפורסם בשמו “רבי ווילוויל לייפציגר”. רבי זאב כהן היה מזרע הקדוש רבי יחיאל מיכל מנמירוב המפורסם מגזרת ת“ח בן רבי אליעזר מזלאטשוב שהיה אחי הגאון רבי מאיר כהן בעל “גבורת אנשים” רב בבריסק אבי הש”ך.

רבי זאב כהן היה מחותנו של הרב יעקב מליסא בעל “חוות דעת”, בנו הרב הגאון הצדיק הידוע רבי אלעזר כהן שהיה רב אב“ד בק”ק פולטוסק, פלאצק וסאָכאטשוב היה חתנו. בשנת תקע“ג (1813) נסע רבי זאב כהן ביחד עם רבי מיכל ראווער עטינגר אביו של רבי יצחק עטינגר ועמהם השתדלן ניידינג לברך את הקיסר אלקסנדר הראשון בפריז בהמצאו שם לכרות ברית האליאנס אחר נצחונותיו. בדרכם נתקבלו בכבוד גדול על ידי הגאון רבי עקיבא אייגר בפוזנא ועל ידי מאיר אנשיל רוטשילד בפפד”מ.

רבי זאב כהן היה הבאנקיר העברי הראשון בורשא. נפטר כ“ח סיון תקפ”ו (עיין “נחלת עולמים” של ש. יעווניק מצבתו י"ט). שיינה פריידה, אשת רבי יוסף כהן אם אסתר היתה בת הגביר הצדיק רבי ליב הירשפלד¹ בן הרב הגביר המאור הגדול רבי חיים אב“ד דק”ק סטוטשין פלך לומזא, אשר בנה שם ביהכ"נ מכיסו. הוא היה מחזיק חכירת הטבעת מטבעות בפולניא והיו מספרים כי לחתונת רבי יוסף הטביעו שני אלפים דוקטים. האשה שרה רחל אשת רבי זאב כהן היתה חשובה מאד, גדולה בצדקותיה².

לאבי ר' זאב יעבץ, רבי זוסמאן יעבץ היה בית מסחר גדול של אימפורט ואכספורט בשותפות עם אדיל (בנו של הגאון “אפיקי יהודה” מסלנוים) בקולנא. מסחרם פרץ מאד ויתפשט על כל ארצות פולניא ורוסיא, כי דרך וויצינטא תחנת גבול פרוסיא הסמוכה לקולנא היו מעבירים אליהם כל מיני סחורות תוצרת חוצה לארץ אשר עלו למיליונים רובלים לשנה ויתעשרו מאד. אבל שותפו אדיל מת באביב ימיו ואחר כך נתערער יסוד בית מסחרם (כמו שבארתי בארוכה בספרי האחרון “פנקס ביאליסטוק” ריש ה"ג). אז יצא רבי זוסמאן בתחלת שנת תרכ“א ללומזא וייסד בה בית עבודת סוכר עם שותפיו רבי משה קאלינסקי ורבי ישראל משה נאווינסקי. אחר כך ג' תמוז תרכ”ה העתיק מושבו לורשא וייסד בה, אחר שנשרף בית עבודת הסוכר בלומזא – בית תעשית טבק גדול, גם “בית־שלחן” ביחד עם ווילהלם לאנדוי ולוקסינבורג בשם “יעבץ ושותפיו”, אחר כך נפרדו, - ווילהלם לאנדוי היה אחר כך בעל הבנק היותר גדול בורשא – וזוסמאן יסד בית מסחר ספרים גדול, ואחוזה גדולה היתה לו בגליל לובלין. בכל עסקיו השתתף אתו בנו הבכור אברהם. בעתונים הפולנים בורשא קראום “שפעקולאנטי יעבץ”.

בהתישב רבי זוסמאן יעבץ בורשא קנה לו בה חצר גדולה ובתי עץ ברחוב פאקארנא בקצה העיר, – רובע מיוחד³. בה היה בית חומה גדול של ארבע דיוטות לבית עבודת הטבק אשר בו העסיק כפקידים את בני משפחתו הקרובים ולשכה גדולה להנהגת יתר עסקיו, בתי מעון לפקידו ובני משפחתו. את ביתו נהג בהרחבה עם מעמד משרתים, עוזרים, פקידים וסופרים, עם מרכבת מיוחדת לטיול, שלא נהגו אז יהודי ורשא החרדים. הוא היה איש מופלג בתורה וחרד לדבר ה' קיצוני והיה לו בית מדרש מיוחד אשר שלש פעמים ביום התפללו בו הוא פקידיו ועוזריו, גם למדו בו בחבורה בכל יום ש“ס ויתר למודי קודש. בחצרו זו אשר היתה סגורה מסביב, שררה רוח מיוחדת לעצמה, דבר לא היה לה עם העולם הגדול של כרך ורשא שמחוצה לה. היא היתה מלאה רוח חרדית קיצונית עם נמוסיה המיוחדים. בימי שבתות וימים טובים שררה בה התרוממות רוח מיוחדה, שמחה גדולה וצהלת רוח בימי השמחה של שמחת תורה ופורים. לעומת זאת גדל בה האבל בימי המצרים אשר בין ר”ח אב ותשעה באב. כל ראש מורד לארץ וכל רוח נכאה ולא נשמע בה קול צפור בימים הנוראים הרגישו בה כאלו ירדו השמים על החצר עם כל הפמליא של מעלה לשפוט את תושבי החצר על מעשיהם הרעים ולחתוך את גורלם לעתיד. ויגדל הבכי בבית מדרשה בימי הסליחות בבוקר השכם ובכל ימי ר“ה ויהכ”פ. כל מי שנכנס בחצר זו, מן החפשים הקיצונים, היה מוכרח לאחוז במנהגיה. רבי זוסמאן בעצמו היה האישיות המרכזית שבחצר, השליט היחידי ברוח החצר. הוא התרומם מעל סביבתו בטפוסו הנאה בחיצוניותו ובפנימיותו. רבני פולין הגדולים, גם מן הצדיקים הרביים, היו משכימים לכל ענין ולכל פושט יד בכל עת ובכל מקרה. ואם כי היה איש רציני עד מאד וזורק מרה בכל הקרובים אליו, אבל באותה שעה היתה רוח נדיבה שפוכה על כל מעשיו אשר חבבתו על כל בני חברתו ולא לשוא קורא אותו בנו רבי זאב יעבץ, בהקדמתו לסדור “עבודת הלבבות”: “האלוף המרומם כאחד שרי ישראל הקדמונים”, יראת ה' טהורה ועמוקה היתה נשמת רוחו הנדיבה. בהיותו כבן שבעים עלתה נשמתו למרומים.

עוד נשאר בזכרוני מימי ילדותי רושם המסבות של תלמידי חכמים ומשכילים גדולים שעסקו בפלפולי דאורייתא ובהשכלה בביתו בכל ימי שבתות ובימים טובים, והוא ובנו החריף המשכיל אברהם היו המנצחים עליהן. בין בני מסבתו של ר' זוסמאן יעבץ היה מצוי תמיד ר' שמעון סובלסקי וכן אביו ר' יצחק סובלסקי אשר היה מתחלה מלמד גמרא לבניו של ר' זוסמאן יעבץ מאשתו הראשונה וכשגדלו אלה נשאר כעין מזכיר פרטי ובעל יועץ בכל עניניו. הוא היה למדן מופלג ומלמד חרוץ. איש פקח במילי דעלמא ועל ידו נכנס ר' זוסמאן בעסק מסחר הספרים והוא היה העובד הראשי בו. במשך הימים נתקרבתי הרבה אל דודי זקני זה לעמוד היטב על אפיו. כי במות אשתו השניה אסתר במגפת החלי־רע אשר פרצה אז בורשא והוא עוד עומד בחצי ימיו ובכל זאת לא הוסיף עוד לשאת אשה אחריה ויבקש מאבי, אשר היה פקיד מנהל את בית עבודת הטבק שלו, כי יתנני להצטרף אל למודי שיעוריו בתלמוד בכל יום בבקר השכם, כי אנכי הייתי אז נער מצטיין בתלמוד, ולנתי אתו בחדרו, ובשעה החמישית בבקר עוררני משנתי, ועד שקמתי היה מטייל לאורך אולמו הגדול ועובר על ברכת השחר בנעימה חודרת לבב ונפש כל כך עד אשר לא נמחתה מזכרוני עד היום. הוא היה נזהר בקיום מצוה קטנה כגדולה בכל הדקדוקים האפשריים לפי חוקי הש"ע בהתלהבות פיוטית. כי הכרתי לדעת את הטפוס היותר נאה של חרד קיצוני.

בכ“ז לא העבירה אותו קיצוניותו זו על דעתו הפקחת בהויות העולם לדון גם על כל ענין דתי בדעה בקרתית מיושבת, כמו שנוכחתי מספוריו בדבר תשובותיו שהשיב למכריו האשכנזים, אנשי מסחרו החפשים בדעות, בבואו אתם בוכוחים על דבר דת משה. תשובה אחת מחוכמת הנני נותן כאן לדוגמא: בהיותו פעם אחת לרגלי מסחרו בעיר יוהניסבורג הפרוסית הקרובה, פגשהו אשכנזי אחד ממכריו וישאלהו, כדי להקניטו, ואמר: האם היה יודע משה רבך לייבש את הבצה הגדולה הקרובה כמו שהשכיל לעשות אינזשינר פלוני? (עובדה שהיתה אז), וישיבהו הוא בשאלת עובדה ידועה אז ג”כ במקומו, כי סנדלר אחד ופריץ שמו מיוהניסבורג קבל בתערוכת המלאכה, שהיתה אז בברלין, מדליה של זהב בעד מגפים שהכין באופן נפלא:,אם היה מגיש משה רבי את המגפים שהכין הוא בודאי לא היה מקבל אפילו מדליה של כסף". וישיבהו האשכנזי: “בודאי לא, כי הלא סנדלר לא היה!” “ואם כן – אמר לו – תשמענה אזניך מה שפיך אומר: סנדלר לא היה צריך להיות משה רבי ואינזשינר צריך היה להיות?” ופני האשכנזי חפו על כי לא ידע להבחין דבר פשוט כזה.

 

חנוכו של רבי זאב יעבץ    🔗

הוא היה בן יחיד לאמו, כי רק שני בנים ילדה, אותו ואת אחותו שרה רחל, ותפנקהו מנוער והיה אמון עלי תולע והיה מוקף כל ימי ילדותו מחנכים ומורים. אביו, אם כי היה אדוק קיצוני בכ“ז נתן לבניו חנוך לפי צרכי הזמן ותנאיהם, כאחד המשכילים. על מלמדו, מחנכו צוה כי ירבה להורות לו היטב את התנ”ך ואת שפת עבר ודקדוקה וגם לקח לו את המורה פרענקל מבית ספר הרבנים בורשא כי יורה לו את השפות צרפתית, גרמנית ופולנית. עוד מילדותו דבק ר“ז הרבה בלמוד כתבי הקודש. ביחוד לקחו את לבבו ספורי המקרא ונתיבות האגדה. אבל במעמקי התלמוד ובפלפולו לא הצליח, כי נפש פיוטית היתה לו ולא שכל מחודד ומפולפל⁴. כל העת שנמצא תחת ידי מלמדים ומורים כאלו לא התעוררה בו התשוקה ללמודים. הם ספו לו תורה כתורא עד שנת העשרים וגם אחר חתונתו, ורק אחרי שהשתחרר מתחת ידיהם התחיל לשקוד על למודים עד אשר עבד כשבע עשרה שעות בכל יום. לאביו היה בית ספרים גדול אשר בו יכל לרוות את צמאונו הגדול לידיעות בכל מקצועות היהדות.. קריאתו הראשונה היתה הספר “מסע ישראל” של בנימין השני ו”שבילי העולם" של בלאך. ביחוד לקחה את לבבו צורת הבית אשר מצא בסוף “מדות” ועוד טרם ידע אז את טיב חקירת הקדמוניות. אחר כך באו לידו ספרי שולמאן “אריאל” ו“הליכות קדם” אשר עשו עליו רושם גדול. ואז התחיל לקרוא את “מלחמות היהודים” ואח“כ את ספרי מאפו⁵. אהבתו הגדולה לשפה העברית לא העבירה אותו על דעתו הדתית, אחרי קראו את השיר של יל”ג “קוצו של יוד”, אשר בו התנפל על הרבנים על לא חמס בכפם, אמר לי פעם בהתפעלות גדולה מיפי השיר הזה: “אמנם תיפלה הוא, אבל תיפלה יפה עד מאד”. אצל אחיו הבכור רבי אברהם מצא את ספרי הקלסיקים האשכנזים ויעסוק הרבה בקריאתם. ביחוד עשה עליו רושם גדול בחנוכו ההשכלתי דודו ר' משה כהן, אחי זקנו ר' יוסף, אשר היה ממשכילי ורשא הגדולים, ממיסדי ביהכ"נ הגדול לנאורים ברח' טלומצקי,⁶ והוא הורה אותו ראשונה להגות בספרי האשכנזים של חכמי ישראל במערב. אלם ביחוד משך את לבבו הסגנון העברי. אחר כך עסק הרבה בסדר היחסים ובדברי ימי ישראל.

כשהגיע לשנת השמונה עשרה, בשנת תרכ“ו, נכנס לחופה עם אשתו הראשונה טויבה בת הגביר ר' מאיר פינס מרוזשינאי ורק שנה אחת חי אתה, כי מתה עליו בתמוז תרכ”ז ויתאבל עליה הרבה, כי אשה חשובה היתה מאד. חותנה ר' זוסמאן הספידה ויאמר עליה בהספדו כי היא הכנסה בביתו את מלאכי השלום, כי הדבר האחד אשר היה חסר בביתו היה השלום, אשר הפריע בנו הבכור אברהם בשנאתו הכבושה לאשת אביו השניה ובניה.

זאב יעבץ כשמתה אשתו אשת נעוריו זו התעצב הרבה⁷. פחדו אבותיו לבל תשרה עליו רוח המרה השחורה ויקחו לו חבר אשר יפזר את רוחו ויפכח את צערו, צעיר אחד: אברהם מצי מרגלית שמו, חתן הרב מזאגר שהיה בעל כשרון גדול ולמדן מופלג והיה בקי בעל פה כמעט בכל הש“ס וגם היה פקח גדול. אך אחר כך נתפקר הלמדן האדוק הזה ויתמכר לחיי העוה”ז, ואז פטרוהו ממשמרתו. רבי זאב יעבץ ספר לי אחר כך את דברי תעלוליו וכי דמה להתעות גם אותו מהדרך הישרה, אך הוא לא נתן את עצמו להלכד במצודתו.

אשתו השניה אשר נשא היתה גולדה בת הגביר רבי נח פינס ואחות רבי יחיאל מיכל פינס, אשר נכנס אתה לחופה בשנת תרל"א. היא היתה לו גם קרובה קרבת משפחה, כי אמה, האשה השניה של רבי נח פינס, היתה אחות רבי יוסף כהן זקנו. היא היתה לו דוגמת מופת לאשת ברית נאמנה לבעלה.

־–־–־–־–־–

רבי זאב יעבץ לא התכשר לעניני מסחר כלל, כי כאמור, לא היה חריף המוח ואיש תמים היה מטבעו, ןאחרי אשר נכשל במסחריו הראשונים אמר על עצמו: “לדידי חזי לי בספרו דאדם קדמאה: זאב יעבץ חכים יתקרי תגר לא יתקרי”. מסחרו הראשון היה עסק מסחר הספרים אשר מסר לו אביו בשנת תרל“ב. אשר הצליח בו הרבה בראשונה, אבל אחר כך, בהכניס את ראשו בעסק הדפסת ש”ס שטטין והמסחר הזה גדל מכפי כח עסקנותו נפרד ממנו בשנת תרל“ו. ואחר כך אחז במסחרים שונים. בראשונה נכנס בשותפות עם גיסו בעל אחות אשתו רבי לייבוש דודזון בעסק של חמרי ארג ושל שמיכות רוזינאי אשר קבלו לממכר בורשא מידי בני משפחתם ברוזינאי אשר היו עבדני ארג ושמיכות וגם קנו ארגי חורף בביאליסטוק. רבי לייבוש דודזון נתדלדל אף מעסק הקבלנות אשר עבר אליו בירושה מאביו רבי יוסלי דודזון, נכד הרב של קהלת ורשא רבי חיים דודזון. רבי לייבוש היה איש חריף המוח לפנים בתלמודו ואחר כך גם בעסקי מסחר וע”כ בחרו בו בני המשפחה המשותפים למנהל המסחר הזה של “יעבץ־דודזון”. אבל השותפות הזאת לא ארכה הרבה, דודזן שב לעסק קבלנותו וישתתף בו עם פריויעס, אחד מעשירי ורשא ונמנה אח“כ בכל ימי חייו בין עשירי ורשא והיה אחד ממנהיגי קהלתה עד יום מותו, ויעבץ נשאר לבדו בעסק מסחר חמרי ארג אשר לא הצליח בו ויפרד ממנו כעבור שנים אחדות, ואחרי אשר נתברר כי אינו מוכשר למלאכת המסחר הכניסה עצמה אשתו בהנהלת עסק המסחר והוא הקדיש עצמו לגמרי לעבודת הספרות והמדע. אחרי אשר יסד בשילצה, פרבר ורשא, בית עבודה לידיות עט בשם “קופרניקוס” אשר היה בית העבודה הראשון ברו”פ. פרקה אשתו מעליו את הנהלתה של בית העבודה למען יקדיש את עצמו ללמודים והיא היתה מנהלת את בית העבודה. בבית עבודה זה אבד את רוב כספו וימכור אותו לישראל גינצבורג, אחד מחובבי ציון הראשונים בורשא, ויקרא אותו בשם “קולומבוס” והוא הצליח בו הרבה.

בכ“ז שבט תרמ”א מת אביו רבי זוסמאן ז“ל (עיין בספר “נחלת עולמים” של ש. יענוויק, מצבתו קנ“ב; שני ימים אחריו בכ”ט שבט מת זקנו יוסף ברבי זאב – שם קנ"ג). לפני מותו נסתבך אביו הרבה בעסקיו, ביחוד במקנה אחוזה אחת גדולה, ואחרי אשר בכל עניני עסקי המסחר והכסף היה מוחזק בנו הבכור אברהם אשר היה שותפו והמוציא והמביא בהם והוא היה איש קשה ושונא לאחיו רבי זאב גדלו ביניהם סכסוכי הירושה ואחרי רוב דינים ודברים קבל רבי זאב חלק ירושתו סכום כסף הרבה פחות מאשר חשב בראשונה. אבל כעבור שנה אחת מת גם אחיו זה רבי אברהם, א' אדר תרמ”ג (עיי“ש של”ד) טרם אשר עלה בידו לסדר את עניני עסקיו ויורשים ראויים לזה לא הניח אחריו ולא עברו ימים רבים וכל הרכוש הגדול של רבי זוסמאן יעבץ ז"ל כלה בהבל וכל המשפחה הזו נתדלדלה.

בשנת תר“מ קפץ עליו רוגזה של מחלת אשתו, כי חלתה מחלת הריאה וגנחה דם מלבה ויצוו עליה הרופאים ללכת לארצות החמות וילך אתה בעלה למיראן באיטליה. בעברו דרך ווינא נפגש עם פרץ סמולנסקין. עורך “השחר”, בקש ממנו דברי ספרות ויעבץ מסר לו לדפוס “מכתב אל…” (שהיה מכוון לגיסו רבי יחיאל מיכל פינס) בחתימת “יעואל בן קנז”⁸ ואת מאמרו הראשון בחקירת תולדות ישראל הקדומים “ראשית עבודת הסופרים בישראל” (נדפס בהשחר תרמ"ב חוברת א') ואחר כך הכניסו גם בספרו תולדות ישראל ח”א (במוצא דבר ט' עמוד 138) בו הדפיס גם המאמרים “הבדלה ממש”⁹, “שני מאמרים על מדע”.

אולם באמת אין לקבוע את ראשית עבודתו הספרותית במאמרים הקטנים האלה, אלא במאמרו הספרותי הגדול “מגדל המאה” ב“כנסת ישראל” של שפ“ר בשנת תרמ”ו, אשר בו הוא נותן השקפה רחבה הסתורית על הנעשה בישראל במשך מאה שנה ממות הרמבמ“ן י”ב טבת תקמ“ו עד שנה זו. בו הוא מופיע לפנינו מזוין ידיעות הסתוריות מכף רגלו ועד ראשו, אשר העידו עליו כי הוא איש אשר קרא ושנה הרבה במקורים העברים והלועזים והרצה בו לפנינו דברים חדשים אשר לא שמעום עד אז מפי סופר עברי מדבר צחות בסגנון עברי מצוין כמוהו. הרושם אשר עשה אז המאמר הזה על קהל הקוראים המבינים היה גדול מאד והוא העמידו תיכף בראש סופרי ישראל המדעים אז, אשר אין עסקו בפרזיולוגיה ובגבוב מליצות נבובות על הארז אשר בלבנון ועל האזוב אשר בקיר, בנוסח של רוב הסופרים העברים אז. הוא הופיע לפנינו במאמרו זה כהסתוריקן מובהק מגלה אופקים חדשים בהבנת ההסתוריה העברית בעת החדשה בתקופת המעבר מתנועת ההשכלה אל תנועת חבת ציון והציונות על פי דרכו החדשה, של חוקר חרדי מעמיק, ההולכת ונמשכת אחר כך בכל ספריו. בו הוא מעביר לפנינו את ראשי מניעי ההשכלה העברית בתקופה זו, את בן מנחם – הרמבמ”ן ואת חברו רבי נפתלי הירץ ויזל המשורר העברי הגדול והחרד הקיצוני אשר נלחם בכל זה מלחמה את הרבנים קנאי זמנו בדבר יסוד בתי ספר לישראל ללמודי ידיעת לשון הארץ ומדעים, אחרי שפרסם קיסר אוסטריא יוסף השני כתב הסבלנות (טולרנץ־אדיקט), ואשר השתתף בו בן מנחם בעבודת תחית השפה העברית וטהרתה, אשר עשו בה הרבה ויצליחו במעשיהם. יעבץ מצייר את בן מנחם העומד בראש התקופה הזו השפעתו הגדולה על רוח עם ישראל והשכלתו אשר הלכה ונמשכה והתפשטה גם בכל מושבות ישראל בארצנו ארץ רו“פ, את גודל חכמתו, את גודל אהבתו לעמו, לתורתו ולדתו ולחוקי מצותיה, אשר נזהר הרבה בשמירתם בכל דקדוקיהם עד לבלי העביר מסרק על ראשו בשבתות ובימים טובים, וגם לא שתה את היין אשר נתן לו חברו הנאמן ליסינג מפני איסור יין נסך, ובכל ערב ש”ק הפסיק מחצות היום ואילך את משאו ומתנו עם ידידיו החכמים הנכרים מבקרי ביתו. מלבד במעשיו קדש שם שמים הרבה גם בספריו ביחוד בספרו “ירושלים” אשר בו העמיד את כל יסודי תורת משה רק על המעשה ולא על העיון, כי בעיניו ובעיני חברו רנה“ו היתה דת ישראל דת מעשית ולא דנו בישראל על המחשבה שבלב אלא על המעשה, לכל דבר הקדימה התורה את הקבלה ואת המולדת – את המסורה ואת הלאומיות לפני העיון הפילוסופי ועל כן נזכרה בה ברית אבות ויציאת מצרים כזירוז לקיום המצוות, בפתיחת עשרת הדברות לא נאמר “אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ” אלא,אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, ואחרי אשר עקר החיוב הוא המעשה ואין הקב"ה מצרף מחשב רעה למעשה, על כן לא מצאנו כי דנו דיני ישראל את האדם על המחשבה שבלב ככהני יתר הדתות, בשבת ישראל על אדמתו במלכות העם היה כח בית־דין יפה על המעשה כדין כל מלכות, אבל לפי הדין הישראלי אין עונש בלי עדות והתראה, אך אם בטלו העונשים דיניהם לא בטלו, כי תורתנו נתנה לזרע יעקב לברית עולם וגם עתה אחרי אשר יסוד המלכות נטלה מן התורה בגלותנו ולא נשאר בה רק יסוד הדת בלבד, יחידה דת ישראל במינה בהיותה משעבדת רק את הגוף והידים למען שחרר את הרוח והלב אשר באה להכשירם ולהדריכם במעשים האלו, המסדרים את כל חיי האדם חיי בשר ורוח חיי המעשה והדעה, חיי היחיד והרבים, – על ידי דעותיו אלה על היהדות עשה אותה לחטיבה אחת (אוניקום) בעולם אשר אין לכלול אותה בשום “דת” המשותפת לכל הדתות¹⁰.

טעות גדולה אצל רבים מהסופרים העברים המשכילים הלאומים לעשות את בן־מנחם לאבי ההתבוללות והריפורמא באשכנז, כי באמת היה הוא אבי החרדים המשכילים האורתודוכסים באשכנז, רבי יצחק ברניס ורבי שמשון רפאל הירש ראשי רבותיהם בעת החדשה היו תלמידיו ההולכים בעקבותיו אשר הרחיבו את שטתו בחקירת היהדות.

יעבץ מוכיח (שם) כי לשוא פוקדים על בן מנחם עוון בנותיו הסוררות אשר פנו עורף לדתן ועמן, כמו שאין להרהר אחרי הגאון השר צייטלין מאוסציא אשר גם אותו קרו כאלה וכמו שחלילה להרהר אחרי האיש משה אשר בן בנו נזר לבושת (עיין רש“י שפטק, י”ח, ל', ב“ב ק”ט:). הוא מוכיח, כי המעין הנרפש אשר ממנו יצאה תנועת ההתבוללות בברלין נפתח אחרי מות בן־מנחם בבית־הועד לחכמים על ידי הפילוסוף העברי הגדול מרדכי הירץ, אשר לבו לא היה לעמו ולדתו, ובטרקלין (זאלאן) אשר פתחה אשתו הינריטה, אשר בו נאספו כל יודעי אהבה בתענוגים מנערי שרי הנוצרים, שהטו אליהם את לבב בנות ישראל ובתוכן בנות בן־מנחם והזנו אותן מאחרי בעליהן ואחרי כן מאחרי אלקיהן, כי רוח זנונים אשר מסך גאטה בעת ההיא על כל נאות אשכנז כי אין לאדם לסור כי אם למשמעת רגש הטעם, – לאמור לחשק היצר – ולבחור רק באשר נפשו חפצה, היתה פתחון פה לנשות הזימה האלה לעטות מעטה פילוסופי על תועבותיהן… מן הקובה המדינית הזאת, – מטרקלין בית הירץ, יצאה החנופה לכל מושבות ישראל, אך לא מולדת בית היא רוח תזזית זאת, כי אם מולדת חוץ, – יציר כפי שלעגל האשכנזי בספרו המגואל “לוצינדא” אשר ברוחו טמא הוא וחבריו תלמידי גאטה בתי ישראל, וידיחו את בניו ואת בנותיו לעזוב את עמם ולדבקה בעם אחר.

וכן הוא מוכיח את כוונת בן־מנחם בתרגומו האשכנזי לתורה, כדי להשיב את רגלי התלמידים מהתרגומים הנוצרים, אבל התלמידים הבאים אחריו עשו את התרגום הזה כמו את תרגום לותר לעקר, עד כי עזבו את גוף התורה, ועל כן צדקו הרבנים אשר יצאו נגדו, וכן יצאו אחרי מותו מתלמידיו הבאים אחריו אחדים לתרבות רעה גדולה כמו דוד פרידלנדר והומבורג הירץ, לשנוא את דת עמם ואת תורתו (עיי"ש בארוכה).

לעומת זאת השפיע בן־מנחם השפעה טובה על אחינו בצרפת. השר מיראבו השליט אז ברוח הצרפתים כתב ספר על גדולת בן־מנחם וע“כ היתה השפעתו גדולה כה וגדולי ישראל ובראשם נפתלי הירץ מאדעלסהיים ובנו יצחק בער שליח קהלות לותרונגיה הגינו אז הרבה על דת ישראל ותורתו ברוח בן־מנחם, וע”כ יצאה מצרפת האימנציפציה הגמורה לעם ישראל בלי לקפחם מתורתם ומדתם. וגם כאשר קרא נפוליון את הסנהדרין הגינו גדולי ישראל בצרפת על דתם ותורתם (עיי"ש 118־115 ביאורו על סבת ההבדל שבין השפעת בן־מנחם הרעה באשכנז ובין השפעתו הטובה בצרפת). אולם גם באשכנז נמצאו שרידים יחידים מתלמידי בן־מנחם אשר הגינו הרבה על תורת ישראל ודתו, כמו שלמה ליב שטיינהיים, פילוסוף מעמיק מאד אשר בחקירותיו הרים את דת ישראל. וכן ריט"ל צונץ שהיה לראש חוקרי חכמת ישראל. גם מאיטליה יצא אז דבר שמואל דוד לוצאטו, אשר הרבה ללחום את מלחמת דת ישראל, וגם עשה הרבה לטובת חכמת ישראל.

אחר כך עובר יעבץ להשכלת היהודים ברו“פ, אשר גם עליהם גדלה השפעת בן־מנחם. ביחוד גדלה תנועת השכלת היהודים בווילנא, אשר בה ישב בהתחלת התקופה הזאת הגאון רבי אליהו מווילנא (הגר"א), שהיה אבי הבקורת האמתית, ובהגהותיו בכל הספרות התלמודית האיר את עיני כל לומדיה וחוקרי התלמוד. הוא עורר לתרגם לעברית ספרי “יוסיפוס” וספרי מדע כמו ספר “אקלידס” מיונית, ואמר, כי “במדה שיחסרו לאדם ידיעות שארי החכמות יחסרו לו לעומת זאת מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחדו”, גם חבר בעצמו חבורים בהנדסה ובתכונה, ואף חפץ היה ללמוד את חכמת הרפואה למעשה, וידע ממנה היטב את הנתוח, גם ידע את חכמת הדקדוק על בוריה; אחיו ר' יששכר בער היה חכם וחוקר גדול מהנדס מובהק, תוכן וגיאוגרף, לפי ספריו נראה כי ידע היטב את לשונות יון רומא וערב; בהיכל רבי יהושע צייטלין תלמיד הגר”א באוסיצא ישב הרופא ברוך משקלוב לכתוב ספרי חכמה ומדע, רבי מנדל לפין את ספרו “חשבון הנפש”, רבי בנימין ריבעלעס עסק בחקר הטבע למעשה.

כאן מדבר הוא משפטים את גריץ המבטל בספרו ההסתורי את כל גדולי גאוני רו"פ. לדעתו יצאה הפשטנות מווילנא וחכמת בן־מנחם היתה נכבדה לגדולי ווילנא. כי אין לדעת את הטובה אשר היתה באה לישראל לולא שעלתה אז רוח רעה מעבר מזה, – מן החכמה אשר החלה להזדייף אחר בן־מנחם, ומעבר מזה, – למטה מכל בקרת, לשטה המדברת נפלאות אשר לא תבין גם היא גם שומעיה¹¹. שתי הרוחות האלה אשר נפגשו הרבו את האיבה ואת החשד בקרב ישראל. הבוז והלעג הטפל מזה, והעזות המתפארת בגאון אולתה מזה, עקשו כל דרך, הצרו כל צעד, הרצון היה לאונס והנחת לרוגז… (שם 135).

בהשקפה כללית הוא מוסיף במאמרו לעבור על תנועת ההשכלה שהתעוררה במקומות שונים ברו“פ עד שיסדו בתי ספר ובתי מדרש לרבנים, אך הממשלה אשר חשבה לעשות אותם לאמצעי הסתה לדתה הרחיקה את בני עמנו מהם, וגם יד אגודת המשכילים “שוחרי אור” היתה עם הממשלה או נגד דת ישראל, ביחוד נגד התלמוד. בית מדרש הרבנים הוציא מקרבו בורים מפיצים רוח הריסות בעם. אך כנגדם נמצאו גם נגד דת ישראל, ביחוד נגד התלמוד. בית מדרש הרבנים הוציא מקרבו בורים מפיצים הריסות בעם. אך כנגדם נמצאו גם משכילים מחזיקי תורה ודת ובראשם רבי יצחק בער לעוויזאן, אשר השפעתו היתה גדולה על בני עמו ברו”פ. ובגליציה עמדה להקת משכילים למדנים עברים אוהבי עמם ותורתו ובראשו שני כובשי דרכים חדשות מקוריות בחקירת היהדות ותולדותיה, הלא הוא הפילוסוף המעמיק רבי נחמן קרוכמאל הרנ"ק) והרב הגאון התלמודי ההסתוריקן רבי שלמה יהודה ליב רפפארט (הרשי"ר).

כאן הוא מבדיל בין השפעת וואליניה ואודיסה הרעה נגד השפעת ווילנא הטובה. באותה שעה הוא מתאונן הרבה על חסרון ידיעת לשון המדינה לגדולי החרדים בשעה אשר הידיעה הזו היתה הקנין האחד של המשכילים החפשים בעולמם. אך בכל התלאה אשר מצאתנו מידי המשכילים העברים החפשים, חייבים אנחנו בכ“ז להחזיק להם טובה, כי הם עוררו בנו את צורך דעת שפת העם וביחוד על אשר שמו לבם להביא טעם וסדר בלשון הקודש והוא מרים על נס את אדם הכהן לעווינזאן ובנו מיכה ואת רמ”א גינצבורג. יש לתת יתרון לסגנון העברי אשר יצרו היהודים יושבי ארצות הסלבים על סגנון מעשה ידי יהודי אשכנז בימי המאספים, כי באשכנז לא נברא אלא לנוי ולשעשועים כסגנון היוני והרומאי בימי הריניסאנס, אבל בארצות הסלבים נברא לצורך חברתי גמור, כי המונים מבני ישראל היושבים בארץ הזאת הרגישו תמיד ביניהם רגש שתוף המולדת הדורש לו בחזקה כלי מבטא, וכאשר החל הטעם להזדכך הזדכך גם הוא. בליטא נוסף עוד דבר אחד: כאשר נכבשה פולין וידל מרום עם הארץ וירחק נדוד עד כי שפת פולין בצרופה נשכחה כמעט בארץ הזאת ושפה אחרת עוד לא באה תחתיה החלו בני ישראל כבר להרגיש צורך בשפה מסודרת ומטהרת ויקומו ויזקקו ויטהרו את שפתם העתיקה.

בפרק השביעי ממאמרו זה הוא נותן סקירה על צמיחת ראשית התנועה לישוב א"י, אשר משה מונטיפיורי היה לה לפה, אחרי שהיה אחד ממחזיקיה ויאציל עליה מהודו גם בעיני המשכילים המתבוללים והתפשטות השפה העברית יצאה על ידי העתונים, “המגיד”, “הכרמל”, “המליץ”, “הצפירה”; הרב רבי צבי הירש קלישר מטהורן, הרב יהודה חי אלקלעי מבלגרד והסופר האשכנזי מ. הס, התחילו להוציא ספרים ומאמרים להחיות את רגש האומה ושיבת ציון הנרדם בקרב ישראל…

המאמר “מגדל המאה” היה כעין הצהרה שלוחה אל הקורא העברי מאת אחד מראשי מחוללי תנועת התחיה בישראל, אשר תעודתה היא להחיות את גנזי רוח התרבות העברית העתיקה בעם ישראל על ידי מזיגתם והרכבתם ביצירי רוח התרבות החדשים. בשנת תרמ"ז הוציא לאור את הספר “כנסת ישראל”. בספרו זה, “שיחות מני קדם”, הלביש את אגדות התלמוד העתיקות מחלצות חדשות של שפה עברית צחה בסגנונה המיוחד, כדי לחבבן ולהנעימן על צעירי ישראל ולהשריש על ידיהן בלבביהם את אהבתם לעמם ולזכרונותיו העתיקים. ואחרי כן בהיותו כבר על אדמת הקודש הוסיף עליו את חלקו השני, את הספר “נגינות מני קדם”, דברי שני החרבנות (ווארשא תרנ"ב) מוקדש לשארו הקרוב אחד מגדולי סופרי וחוקרי עמנו חיים יחיאל בארנשטיין.

גם שני הספרים האלה עשו רושם גדול על כל קוראי עברית בהופעתם ונפוצו עד מהרה בין כל חלקי העם. לא היה אז איש קורא עברית שלא ידעום וילדי בתי הספר העברים למדום בעל פה, והם הרימו הרבה את ערך אגדות חז“ל, אשר היו מעתה לאחד הלמודים העברים בבתי הספר והם שעוררו את ביאליק־ראווניצקי להוציא את “ספר האגדה” שהיה עתה לאחד הספרים היסודיים של הלמודים בבתי הספר העברים הכלליים אחר התנ”ך.

ומאד הגדיל לעשות בהקדמתו שהקדים לספרו “שיחות מני קדם” בשם “המקרא והאגדה” להעיר על הערך המדעי ההסתורי של האגדות האלה בתנועת התחיה בהקבילו אותן אל אגדות עם ועם. הוא מדבר רמות על ספרות המופת (קלאסישע פאעזיע) של היונים וספרות הרומנתיקה. “המליצה הקלאסית היא מליצת המופת, המליצה המובהקת אשר רוח האחדות שורה עליהם, היא מצטיינת באחדותה, בטהרתה, בסדורה ובדקדוקה, במערכתה ובמתכונתה, אבל מליצת הלעז (הרומנתיק) היא מליצה שנוצרה בקרב עם אשר דבר לו עם עמים אחרים, וע”כ היא רבת־צבעים כרבוי היסוות הזרים אשר בה. מליצה כזאת נולדה באיטליא, צרפת ואשכנז אחר חרבן רומי, בה היו לאחדים שארית מליצת רומי עם ראשית פיוטי העמים האלה וגם רוח הערביאים נלוה אליהם ויהא לערב זר אף נעים, וע“כ היתה מכרעת בה האליגוריא המקרבת רחוקים בזרוע, לפיכך מלאה הרומנתיק צפונות ותעלומות, רזים ורמזים עד שקמה תקופת הריניסאנס על ידי בית המדיצים בפלורנץ לחדש את המליצה היונית הקלאסית. אבל היא היתה של עולם שכבר נחרב וע”כ שבו עוררו תלמידי גיטה באשכנז, האשה סטאעל והמליץ שאטו בריאנד בצרפת לחדש את הרומנתיק, ואולם לא יכלו לתת לה את האחדות אף כי נתנו לה חיים. מהם נבדלת לטובה המליצה העברית. כי להמליצה העברית יש האחדות השלמה, מה שאין למליצה היונית, אחרי אשר הרוח המחיייה היא אמונת אלקים אחד ומיוחד. ובשעה שהאירופאי הקורא בספרי יון היום הוא מתנכר ומתכחש לעמו, לא את תמונת אביו ואמו ימצא בציוריהם וגם תורתה תועבה היא לו. לא כן העברי בהיותו גם בזה“ז בספר תורתו, נביאיו וכתוביו, ממקור חייו הוא שותה. שם יתודע אל אבותיו ואל אחיו, שם ימצא את אלקיו. ויש לישראל עוד ספרות והיא הנקראת בפי חכמי התלמוד בשם “אגדה” הדומה הרבה אל הרומנתיק האירופאי. האגדה התחילה בבבל בימי הנביאים, יחזקאל, דניאל, זכריה, בראשית השמע שיר ציון על אדמת נכר, עת כתתו ישראל וכשדים גוי בגוי ולא פסקה עד היום הזה. רוח האגדה הנוחה והנעימה מרחפת על כל חיי ישראל ועל כל ילידי רוחו, על מדרשי רבותינו ועל דעות פילון וחבריו, על סודות המקובלים, על התפלות ועל הקרובות, על כולם אצלה האגדה מעט או הרבה מרוחה ומלאה אותן הרגשה עמוקה וחמימה. “האגדה מושכת את הלב” אמרו קדמונינו ודבריהם אמת, כאם רחמניה היודעת גם לשעשע בתנחומיה את נפש פרי בטנה, גם ליסרו בשבט פיה, כן תדע האגדה האומנת הנאמנת לכלכל דבריה ולפלס דרכיה עם הנער ישראל אשר על ברכיה תגדלהו. בהיות רוחו סרה תשמחהו מחמדת שעשועיה בהביעה לו שמועות מני קדם… יש אשר תספר לו זכרונות האומה או תטיף לו תורה בלשון לימודים, אז תביע דבריה בחידות, באמרי בינה (גנאיען) ובמשלי שועלים (פאבולאן). לשלשת דרכי הפיוט האלה נקרא כתבות (עפיגראמאטיק). הזכרונות והכתבות למודים המה, על כן הסגנון בהם הוא מעט מחזיק את המרובה, לא כן ההגדות אשר קלטה האגדה מרוח העם ותשם בכליה. אך לא מראה אחד ופנים אחדים להגדות האלה. הן אמנם כולן אוהבות את הפלאות, אך יש רבות בהן אשר יכריע מנהג הטבע את הפלאים האחוזים בזמן במקום ובאחד מאנשי השם. והמין השני הם אשר אין להם דבר עם המקום והזמן. למין הראשן יקראו שמועות (זאגען) ולמין השני שיחות, (כמו שיחות מלאכים ושיחות שדים (סוכה כ"ה.), שיחות הרים וגבעות ובקעות, שיחות עצים ועשבים, שיחות חיות ובהמות (סופרים ט“ו, י”ט). לא את אמתת המאורע יש לנו לבקש בשמועה כי אם את הרושם שעשה המאורע בנפש העם אשר הרגשתו רבה מידיעתו והשיחה תשוה לנגדנו את ילדות העם בעצם תומה ובטהרתה. ועל פי זה שלשה אבות ההגדה הם: “זכרונות”, “כתבות”, ו”הגדה".

והנה בכתבות נהגו כבוד בכל עת, לזכרונות התחילו לשום לבב בימים האחרונים. לא כן ההגדות. אולם באה עת לישראל לדעת מה גאון מולדתו שואל ממנו, מה הדר שיבתו מבקש מפיו ומה כח עלומיו דורש מידו… “דברו עברית לעברים, ספרו באזני בניכם ובנותיכם את דברי הרוממות והנעימות הגנוזות באוצר האגדה אשר לא ידי יחידים יסדוהו כי אם הגוי כולו. גם אתם צעירי חובבי שפת עברית, הכינו לבבכם אל הנבואה והאגדה שהם יוצרי העם הזה ויצוריו וחיתה נפשכם ואורו עיניכם וחזקו ידיכם וידעתם מי אתם ובני מי אתם”.

הוא מביא שתי דוגמאות מדברי האגדה השונים בתלמוד שהם מרגליות טובות בספרות העולם. האגדה כבשה גם את הדימינולוגיא (אגדות השדים) ותשם גם את צרתה זו לכלי חפץ בידיה להורות בה צדק, משפט ומישרים. פרי הרוח הזאת הכובשת את הדעות הצוררות לה ומשלמת עמן למען השתעבד בהן הן השיחות והשמועות המפוזרות בתלמוד ובמדרש".

יעבץ היה הראשון בחוקרי ישראל אשר לא בקש לפרש ולבאר את הסתומות והפלאות של אגדות התלמוד על ידי דרשות, חקירות עמוקות ופלפולים, אלא הוכיח את מוצאן הכללי – את דמיון העם ואת רגש לבבו, ובזה הרים הרבה את ערכן לחנוך העם¹².

הוא מתקנא בעם האשכנזים אשר ידעו לכבד את האחים גרים שאספו את כל הגדות האשכנזים, אבל לא כן אצלנו. אבל היום נתמלא חפצו. “בשיחות מני קדם” נאספו עשרים שיחות ביניהן בדבר מלך הבלהות – האגדות ע"ד אשמדאי.

אחרי התישבו בא“י חדש את עבודתו, כאשר אמרנו, ויוציא בשנת תרנ”ב את “נגינות מני קדם”, “דברי שני החרבנות” “של חרבן הבית הראשון ושל הבית השני”. לפי דבריו (שם בהקדמתו) לא בחר בהליכות הספור בדרך שיר ההגות (לירישע פאעזיע) המבעת את רגשי לב המשורר, כי אם את השירה החזות (די עפישע פאעזיא) אשר השתמשו בה היונים הקדמונים והגרמנים הראשונים בשירי גבוריהם אשר בהם מסתלק המשורר מענינו ורק גופי המעשים הם הם הספורים, וגם השתמש בחרוז העברי הקדום של המדות (מעטריק).

וכן ההשתמש יעבץ למטרתו בספורים קצרים, בנובלים, בציורי מסע, גם בתרגומים מסופרי ישראל בשפות אחרות. עוד ב“כנסת ישראל” תרמ“ו נתן ציור מסע בשם “בדרך בצאתי, כדי לרומם את ערך מעשי הביל”ויים לתנועת חבת ציון וישוב א”י וכן הוציא במאסף “לוית חן” של שפ“ר בשנת תרמ”ז תרגומו “שתי החרבות”, ובשנת תרנ“ב תרגום הספור “שושנה”, גם תרגם אח”כ (בירחון “המזרח” חוברת ז') את תרגום הקטע של ספור היינה “הרבי מבכרך” תרגום יפה ונפלא, עד כי הוציא סוקולוב משפטו על יעבץ על פי תרגומו זה כי הוא נוצר ביחוד להיות מתרגם (?).

בינתיים הלך מעמדו החמרי הולך ורע כי הוא השתקע בעסק הספרות והמדע ואשתו אשת חיל מנהלת עסקי מסחריו חלתה כי גנחה דם מלבה ותרופתה האחת היתה לשבת בארץ חמה ואז היה לפניו מוצא אחד לצאת עם בני משפחתו לארץ ישראל, אשר אליה נכספה נפשו מאז, וגם הלא רבי יהודה הלוי אשר היה לו לדוגמת מופת בכל ימי חייו הלא גם הוא הלך לא“י לחונן עפר ציון וגם יחיאל מיכל פינס גיסו היה אחד ממניעי הישוב החדש בא”י ובודאי שאל בעצתו וגם הוא עוררו כי יבא לארץ חמדתו. ובלי חשוב הרבה יצא מורשה הוא ומשפחתו – אשתו גולדה, שני בניו ושתי בנותיו – אסרו חג פסח תרמ“ז ויבוא ליפו¹³ י”ז אייר ובכ“ג בו בא לירושלים ויתישב אח”כ בראשונה עם משפחתו ב“יהוד”, מקום המושב של פתח־תקוה אשר יסדו אותו בראשונה מפני הקדחת שהיתה שוררת במושבה. ויש בה מאסרו חג שבועות תרמ“ז עד ר”ח חשוון תרמ“ט. אז נתקבל על פי השתדלות והמלצה מיוחדת אצל הנהלת מושבות הבארון למורה בית הספר בזכרון־יעקב” וגם לרב המושבה, אם כי נגד דעתו אחרי שלא נסמך להוראה, אבל הרבנים במושבות הבארון נתמכו רק על פי הדבור של הפקידים מנהלי המושבות גם בלי להיות מוסמך להוראה וגם עמי ארצים. הוא דרש לפרקים בבית הכנסת של זכרון יעקב לפני אכרי המושבה, אשר היו יוצאי רומניא וכמעט כולם היו עמי ארצים. כששאלתי את פיהם, בבקרי את המושבה, אמרו לי כי היה איש נכבד מאד, יותר לא יכלו לדעת על אודותיו, כי את דרשותיו בשפתו חצי אשכנזית או אפילו בעברית בודאי לא הבינו.

אולם אחר כך בא בריב עם שייד מנהל מושבות הבארון אשר יותר מן הישוב העברי חבב כצרפתי בנות אכרי המושבות ויבחר באלה אשר מצאו חן בעיניו לחנכן בבית ספר עממי בפאריז למען תהיינה למורות בבתי הספר של הפקידים במושבות ותפיצנה את ידיעת השפה הצרפתית והנמוסים הצרפתיים בין בני המושבות. ואת אחת המורות האלה הרכיב לראש הסופר והמלומד רבי זאב יעבץ, כי יסור למשמעתה בכל עניני הלמודים¹⁴. ועל כן הוכרח סוף כל סוף לעזוב את משרתו במושבה הזו וישב בה רק עד תמוז תר“ן ויצא ממנה לירושלים וישב בה עד אסתר תענית תרנ”ז.

שבע שנות שבתו בירושלים היתה תקופת הזהב של עבודתו הספרותית והמדעית כי בה הוציא לאור את כל פרי עבודתו במשך עשר שנים האחרונות ואת כל אשר נמצא בגנזי רוחו ואת כל אשר הגה ויצר שטרם הופיע על במת הסופרים בורשא. עבודתו הראשונה היתה כי השלים בה בכ“ה אלול תר”ן (עיין הקדמתו המהדורא שניה של דבה“י לבנ”י) ספר “דברי הימים לעם בני ישראל” בשביל בתי־ספר עממיים. עד אז לא יה בכלל ספר למוד בעברית לתולדות עם ישראל. המורים העברים עוררו בעתונים הרבה את הסופרים העברים כי ימציאו ספר למוד כזה אשר הוא צריך להיות היסוד ללמודי בתי הספר בתקופת חבת ציון והתחיה ואין איש מהם נענה להם, עד כי עמד ומלא את הצורך הזה ראשונה רז“י, בשביל שהיה אחד המיוחד בין הסופרים העברים בהשכלתו המדעית וביחוד בידיעת ההסתוריה וידע איך לכלכל דברי תולדות ישראל בספר קצר ומסודר בסדור הנאה ומכוון לצורך תלמידים קטנים. הוא הקדים ללמד על פיו את תולדות העמים “דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל” בארבעה חלקים על פי אותו הסדר והדיוק המדעי ג”כ לצורך בית הספר העברי העממי, כדי להשריש בלבב העברי הקטן השקפה עולמית מיוחדה, מקופלת וגלומה בתוך תולדות עמו. וע“כ נתן בו, כדבריו (בהקמה שם): “תולדות עם ישראל לאחרונה בכל סדר לקנה המדה למוד על פיה דור דור ומעשיו ואחרי אשר לא לצורך גופם מסופרים כאן דברי ימי עמנו כי רק למען ערוך אותם אל מול העמים מחזה מול מחזה, לא נפרטו בפרקים האחרונים שבכל סדר המיוחדים לדברי ימי עמנו בלתי אם הדברים והקורות אשר הסתעפו מרובו עפ”י דרכו ואשר רק בהם היתה ישראל למופת בסדר הדורות ההוא, אולם את המוצאות את ישראל מידי העמים, גם הטובות גם הרעות, הבליע בדברי ימי העמים ההם, ובהיות כל כבוד ישראל בדברי ימי העמים רק תולדות רוחו לכל הליכותיה ובכל תולדותיה הפנימיות אינו ענין כלל לספר הזה ולא עוד אלא שתולדותיו הפנימיות היקרות מאד לכל קורא עברי עצמו מאד וגבול מקומם בספר הזה לא יכילם, ע”כ לא נתן מדברי ימי עם־עולם כי אם הנוגע לדברי ימי־עולם וספר “תולדות ישראל” לפרטי פרטיהן לקוראים עברים משכילים הנני מתחיל להוציא בקרוב במדה מרובה".

מלבד זאת נתן את לבבו לחנוך ילדי ישראל – לתינוקות של בית רבם, לחבר בשבילם שירי וספורי תינוקות בספריו “טל ילדות” ו“המוריה” (תרנ"ד). גם בעבודתו זו היה כמעט הראשון לעורר את סופרי ישראל כי יחברו ספרי למוד לתינוקות כאלה.

בתקופה הירושלמית הזאת הוציא אחד עשר מאספים קטנים. חמשה הראשונים בשם “הארץ” והששה האחרונים נקראו “מירושלים”, “פרי הארץ” ו“גאוני הארץ”. מאספים אלה יצאו בהשתתפות כמה סופרי א“י, בראשם גיסו ר' יחיאל מיכל פינס וחתנו ר' דוד ילין, ר' אליהו ספיר ועוד, אבל גם בהם הכריעו עבודותיו וחקירותיו הוא אשר נמצאו בהן נכבדות מאד, כמו חקירותיו הלשוניות המצאת מילים חדשות מתוך המקורים עתיקים אשר נתקבלו בשפה העברית החדשה עד היום. ביחוד עשו רושם גדול על כל קוראי עברית בגולה, ציוריו ממראות ומחיי הארץ כמו: “משוט בארץ” (הארץ ח"א), “ר”ה לאילנות” (פרי הארץ ח"א), “מכתב ממאות הארץ”, “פסח של ארץ ישראל”, “חרבות לאתים” (א' וב').

יקירי רוחו של יעב“ץ שלא מצאו להם מקום בא”י של הזמן ההוא, נתקבלו בשמחה גדולה בחוץ לארץ מאת כל המון הקוראים חובבי ציון, זקנים וצעירים. גם הסופרים העברים מכל המפלגות שמחו לקראתו. ומי לא כתב אז ע“א ההופעה של יעב”ץ? כתב פרישמן, לווינסקי, קלויזנר, ליליענבלום, בריינין, רבניצקי, ד“ר בירנבוים, טביוב וכו'. בא”י קראו אז בעונג מיוחד את נאטער־דאם דע פאריז של ויקטור הוגו בתרגום בן יהודה. ספרי יעבץ ומחברותיו בלעו הקוראים העבריים בחוצה־לארץ “כבכורה בטרם קיץ”, ויש מהם שנמכרו לאלפים. סוכנים מיוחדים נמצאו בכל עיר, בכל האגודות של חובבי ציון אשר הפיצו את ספריו בכל מקום. גיסו המנוח ר' פישל פינס מרוזשינאי היה המנצח על הדפסת ספריו ועל הפצתם בכל תפוצות ישראל בגולה. הוא בחר לו לעוזרו בשכר, איש אחד רוזשינאי פט… העוזר הזה ישב בורשה ואת הכסף ממכר הספרים המציא ליעב“ץ שמזה התפרנס בזמן ההוא, והשפעת יעב”ץ, ביחוד על בני הדור הצעיר מכל המפלגות, היתה אז גדולה מאד.

בסוף ימי שבתו בירושלים (תרנ“ו – תרנ”ז) הוציא לאור את שני חלקיו הראשונים של ספרו הגדול “תולדות ישראל”, מראשית ימי האבות עד אחרית מלכות שאול, מתוקן עפ"י מקורות ראשונים. ספרו זה הוא גלת הכותרת לכל עבודתו הספרותית והמדעית אשר אליה הקדיש את שארית ימיו והיא בלעה את כל כשרונות ונטיות רוחו ונפשו. עבודתו זו היא עבודה ענקית. תשעה חלקים (עד סוף רבנן סבוראי) הוציא הוא לאור, ולפי זה היה צריך להיות בשלמותו בן עשרים חלקים, אבל בהרגישו כי הוא עומד בסוף ימיו הוא כותב לי כי הוא מקצר ומשלים את ספרו עד תקופת חבת ציון, רק בשני חלקים, למען לא יניח אחריו ספר קטוע (ראה להלן).

ספרו זה נושא עליו חותם המקוריות, התמימות והאמונה, שהן סגולות נפש מחברו הטבעיות, ורק בתוך הגבולים האלה הוא מקבץ ומלקט, חוקר ומתעמק, דורש ומחדש, ומנקר הרבה בחקירותיו ובמקורותיו ומתרומם במעופו הפיוטי, ודבר אין לו עם היוצא מחוץ לגבולים האלה. הלא כה דבריו בהקדמתו לחלקים הראשונים, לבאר את דרכו המיוחדת בהרצאת דברי ימי עם ישראל: “הנה משפט חכמי יון היה לערוך להם בכל דבר חכמה דמות מתקבלת על דעתם לפתח אותה הדק היטב ולקבוע אותה בלבם ולשום רק אותה לבדה למוד ולקצוב על פיה את כל העולם כולו ומשפט זה נוהג והולך עד היום וכל עצם ספור תולדות הפילוסופיה מראשיתה עד היום, הוא ספור חליפות ערכי דמות הזאת אשר ערך כל פילוסוף, איש לפי דעתו, ותכונה זאת המוטבעת ברוח חכמי עמי ארופה, גברה כל כך עד כי בקום אריסטוטלס בימי הקדם לשום את חקר גופי הדברים עפ”י תורת החקר (לוגיק) לקו, ובבא קנט בדורות האחרונים לשום את הבקורת לעקר הפכו מהר החכמים הבאים אחריהם גם את דעותיהם לדמיונות כטוב בעיניהם והדמיונות הבטלים האלה היו לשופטים על ההויה המוחשת המלאה עצמה ותושיה, ואת פי הנדון, את הטבע עצמו לא שאלו ולא דרשו, ע“כ מלאה תורת דעת הטבע עד זה לפני מאה שנה דמיונות וצללי תהו, ולמן היום אשר היה חקר דברי הימים למדע, נהגו חכמי ארופה גם כן ככל אשר נהגו המה ורבותיהם היונים, כתורת החכמה בכללה, וישימו את דעותיהם הקודמות לקו ולמשקולת לכלכלת דברי ימי עם ועם וכל רעתם כלתה אל דברי ימי עמנו קבע, קדמה להם הרבה הרבה ידיעתם את תולדות עמי הנכר אשר נבלעה בדמם, לידיעתם את תולדות ישראל וישליטו את הדעות הנקנות להם מדברי ימי שאר הגוים גם על דברי ימינו: אם גוי גוי מעמי הקדם לא יצר לו שטה שלמה ומסוימת וערוכה בכל, לא התישבה על לבם כי נתנה לישראל תורה שלמה נתונה מרועה אחד; אם גוי גוי קלט את מרבית תרבותו מעמים אחרים עתיקים, לא כלכלה רוחם, כי כל מבחר תרבות ישראל עתם פרי רוחו יהיה. אלה שמו למופת לתורת ישראל הצחה והברה את תורת מצרים, צדון או ארם, אף כי טמאות הנה, ויש אשר אמרו כי בת היא לתורת הדו, אף כי רחוקה היא מאד ממנה, גם במקום מוצאה גם בדרכה, ויש אשר החליטו כי בת תורת פרס היא אשר נעלה היתה על תורות שאר עמי קדם. את כל הדעות הנמהרות האלה אשר אין להן שחר, בטל אחד מראשי חוקרי דורותינו, החכם שטיינהיים בספריו היקרים והעמוקים ויוכיח את זיופן על ידי בקרתו הצלולה והשנונה מאד מאד. אך מתקו בפי חכמי העמים שטותיהם אשר יצרו לשחק בהן להתגדר ולהתגדל בהן וירעמו פנים על האיש העברי אשר בא להפריעם מן הצחוק אשר צחקו במגדליהם הקלים והנבובים אשר הפריחו באויר ומשעשועיהם לא הפילו דבר וקהל משכילי העמים אשר למדו להלל ולהעריך את יון על כל ולהאמין כי הוא העם הנקי והטהור אשר זכה וזכך את כל משפחות האדמה בחכמתו ואולי גם בצדקתו, לא יתנם לבם לנשא את ישראל על העם הזה; ועל כן תציקם רוחם לאחד את תרבות אבותינו ולעשות את תורתו קרעים קרעים מעשי ידי סופרים שונים, ופרי דורות שונים, ככל אשר קרעה הבקרת גזרים את ספרי הומר וחבריו, ועל לבם לא יעלה כי אפשר להיות לאחד העמים יתרון בקדמות תרבותו ובדיוק ספריו על העם היוני, וגם אלה מחכמי העמים אשר מחבת הקדש לא יגעו בתורה העתיקה, תורת ישראל הקדמונים להזיזה ממקומה, וראו להם חובה מטעם ידוע, להגביל ולהפריד בינה ובין תורת היהודים, הלא היא תורה שבעל־פה ולעשות פלסתר את כל פרי רוח חכמי ישראל מיום סתום החזון ולהותיר מהם לטובה רק את דמיונות סופרי אלכסנדריא בימי בית שני וכל מגמתם היא להקטין את פרי הרוח אשר הבשיל עץ ישראל מיום סתום החזון הזה ולמעט את דמותו ככל אשר תמצא ידם… סוף דבר! מרבית חקרי העמים עד היום הזה בדברי ימי ישראל, בהליכות רוחו, משובשים ומחוסרים הם ברב או במעט מצד חסרון ידיעה או מצד דעות קדומות אשר לא תתנינה לידיעת ישראל להאסף ולהשתמר ברוח בעצם טהרתה מבלי קלוט שמץ מטעם ומריח דעותיהם הפוגם ומזיף אותה מאד…”

 

הבקרת על ארבעת חלקי תו"י של יעבץ בתקופת המקרא ¹⁵    🔗

בהתאם לדברי הקדמתו אלה העלים יעב“ץ את עיניו לגמרי מכל מסקנות החוקרים הנוצרים וחדושיהם במדע כה”ק בלי יוצא מן הכלל, ובזה נתן מקום לבקרת לשלול מספרו כל ערך מדעי. גם אנכי העירותיו על זה פעם אחת בהציעי לפניו חדוש אחד ברשימת שמות בתי האבות של שבי הגולה בנחמיה, שאלתיו דרך אגב: למה לא נתן הוא את לבבו לחקירת הרשימות האלה הנכבדות מאד בהיסטוריה של הזמן ההוא, בשעה שהחוקר־המבקר הנוצרי אדוארד מאיר נסה לעמוד על חקירתן בספרו “ענטשטעהונג דעס יודענטומס”? בתשובתו אלי במכתבו מאנטוורפן (פורים קטן תרע"ג) התרגז הרבה, והוא הולך ומונה לפני את כל החדושים שחדש הוא בתקופה שבין גלות בבל עד ימי החשמונאים אשר נתחבבו הרבה על חכמי אחינו באשכנז כמו הפרופ' ברלינר והרב ד“ר הופמן, ומצד שני: ד”ר יהודה וד“ר עשעלבאכר אשר המה מומחים מאד מאד, ואינם כקוראים העברים “בארצך” אשר כל דברי חקירה הם מקצועות חדשים בעיניהם – אך מי הוא החוקר בחקירת הרשימות של עולי הגולה אדוארד מאיר צורר המפורסם לישראל ואויבו הנורא? הבקי הוא במקרא יותר ממני?… החובב הוא ומרבה לבחון כל מלה יותר ממני? לא! ענוה גדולה ויתרה כזאת לא תהיה חלקי, לעולם לא אשב לפני מין חכם כזה ולא אהגה בתורתו הנכריה ולא ארכיב אותו אלוף לראשי. ועתה ידידי! האמנם לא ידעת כי קטנך בדעת המקרא ואין צריך לאמר בספרות ישראל, עבה ממתני אויבנו זה? ומה לך כי נשתוממת על הדר גאונו ותשב לפניו כתלמיד קטן, כלך, ידידי, מדרך זו, לא מדע הוא זה אשר יקרא ומבקרי המקרא אויבינו ובוזינו, לא את תוך ההיכל, גנזיו ומכמניו ידעו, כי אם את מספר הרעפים אשר בגגו אשר אותם יש אשר לא ידעם בעל הבית בעצמו, אותו הם יודעים או גם את סדרי החלונות וגם מספרם אשר כל נער מן השוק יוכל למנותם, אותם ימנו ובדעת מנינם יתהללו, אך אמת הוא בדברי קדמונינו: קשה לפרוש מאיש אשר לו ערלה. הנה מרבית חוקרינו החדשים בבואם ללמוד את חכמת ישראל לא יספיק להם אוצר ספרותנו העתיקה הגדולה והרחבה המתודעת להם בחבה יתרה בכל סתרי סתריה ויבאו לקנות שבולת שועל מן האוז, מן הפסטור האריי או מן הפרופ' אשר “משקיט” – כתב רש”י קשה להם לקרוא ומרבע בלתי מנקד כספר החתום הוא למרביתם…"

אולם יעבץ הגדיש כאן את הסאה ביחסו השלילי לגמרי אל חקירת המקרא ולמסקנותיה המדעיות ולבטלן בלי לתת אליהן לב כלל לעמוד על עקרי דעותיהן ומסקנותיהן ולבור מהן מצד אחד את הבר מתוך הפסולת ולהשיב, מצד שני, על מסקנות חקירותיהם המשובשות ולסתור אותן כיד חכמתו הטובה עליו ובזה היה מעלה בהרבה את ערך ספרו מתקופת כה“ק, ואחרי אשר לא עשה זאת, יש למצא בספרו זה כי בכל גודל בקיאותו במקורים ההיסתוריים העברים העתיקים, אשר עלה בידו ללקטם ולקבצם במלואם, לסדרם סדור הראוי לעמוד על הבנתם ועל ערכם ההיסתורי ולהוציא את תולדות ישראל בהרצאה מצוינת, בסגנון עברי צח, מיוחד שאין דומה לו אצל יתר הסופרים בימיו – חסר הוא את הפלפלת החריפה, היא הבקורת השנונה המעמידה את כל עובדה ואת כל דעה על אמתתן, זאת לא היתה מסגולת נפשו ועל כן לא רצה להכניס עצמו בחקירותיהם המסובכות כדי להוכיח את שגגותיהם ואת זדונותיהם, אך יש ביניהם חריפים גדולים עוקרי הרים וטוחנים אותם זה בזה וע”כ לקחו גם את לבבות תלמידיהם העבריים ללכת אחריהם ולשתות את מימיהם ולהרעיל בהם אח“כ את תלמידיהם, ילדי וצעירי בני עמנו, להרחיקם משרשי דת ותרבות ישראל – כתבי קדשנו. לפיכך היה מוטל חוב גמור על חוקרי בני עמנו, כיעבץ, אשר רוחם נאמנה את דת עמם וכתבי קדשם, להתיחד הרבה עם חקירותיהם ולעמוד היטב על מסקנותיהם ולעקרן משרשן, ביחוד את אלה המכוונות כונה רעה מיוחדה להאחיר את זמן חבור ספר “דברים” עד לסוף ימי הבית הראשון ולתת אותו לספר שנמצא או שנתבדה לצורך פרטי בידי המלך יאשיהו והכהן הגדול חלקיהו ואת זמן חבור רוב יתר חלקי התורה, הנקראים בפיהם בשם “תורת כהנים”, עד לזמן הגולה ע”י הכהנים יחזקאל נביא הגולה וביחוד ע"י הכהן עזרא אשר בתור כהנים המציאו לעמם תורה המרוממת, על ידי ספוריה וחוקיה, את המקדש ופולחנו ומגדילה את הכנסת הכהנים. וכך אומרים הם להוריד את ערך תורת משה מקדושתה הדתית המסורתית (בדבר סתירת דעתם המשובשת על יחזקאל, עי' מאמרי “יחזקאל הנביא, המבקר והאוטופיסטן הקיצוני” ב“העולם” תר“ץ, ט”ו–כ“א, ובדבר עזרא – בספרי בכ”י).

סתירת דעותיהם המשובשות והמזיקות האלה, אשר נתקבלו עתה כמעט מכל המשכילים והסופרים העברים מפרשי המקרא ומחברי ספרי ההסתוריה ללמודי בתי הספר העבריים, היא עבודה נכבדה אשר התחיל בה ראשונה הרב והחוקר הגדול ר' דוד ד“ר הופמאן ר”מ בישיבת הרבנים של הילדסהימר בברלין, אחד מידידי יעבץ ומעריציו, בספרו הנכבד “די וויכטיגסטע אינסטאנצען דער גראף וועלהויזינשע היפאטהעזען” ובשני ספרי פירושו הגדולים ל“ויקרא” ול“דברים” הנכבדים מאד. אנכי המשכתי אחריו את עבודתו זו לסתור את מסקנות בקרת המקרא בכלל בספר בן שלשה חלקים הנקרא בשם “בקרת המקרא המינית וסתירותיה”.

זאת ועוד אחרת: אם כי עקר כונת בקרת המקרא הנוצרית היא להוריד את כתבי קדשנו מקדושתם הדתית, המוסרית־המסורתית ולעשות אותם לספרי חולין העומדים במדרגתם למטה מכתבי האונגליון, בכ“ז יש מהם גם להביא ראיות מדעיות לאמתתן של קדמות פסוקים מיוחדים כמו למשל אדוארד מאיר זה אשר באמת הוא מעיד, בחקירותיו הטנדנציזיות בכה”ק, על עצמו כי שונא הוא שנאה כבושה את עם ישראל ודתו, מביא ראיה מופלאה על קדמות הכתוב (במדבר י“ג, כ”ג): “וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים”, אשר כל מפרשי ישראל מתקשים הרבה בהקבלה זו של חברון לצען, כי זאת היא מסורה קדומה עוד מימי ההקסוס אשר משלו במצרים מאות שנים לפני משה, אז היתה צען עיר בירתם במצרים וחברון עיר בירתם בכנען (עי' בספרו “די איזראעליטען אונד איהרע נאכבארשטאממע” 446), וכן בספרו “ענטשעהונג דעס יודענטהומס” הוא מטיב להוכיח עפ“י תגליות האפיפורין ביב ובסונה את אמתת המסורה בעזרא־נחמיה בדברי תולדות שיבת הגולה אשר מתחלה כל החוקרים המבקרים הכחישו באמתתה, וכן עושה קיטל, אחד משונאי ישראל ודתו, בספרו “געשיכטע דעס פאלקעס איזראעל”, בהגנתו על מטרת כה”ק, עי' בספרי שם בארוכה¹⁶ (אבל ר“ז יעבץ שכל ימיו שקע במטמוניות חז”ל בהלכות ואגדות לדלות מתוכם פנינים ואבני חן לתולדות ישראל ומערכותיו, קשה היה לו לצלול עוד במים המאררים של מבקרי המקרא, שונאי ישראל ותורתו, להעלות גם מהם “מרגניתא טבא” ולברך עליה ברכת הנהנין).

אמנם כאשר העירו את יעבץ על חסרון מסקנות הכתבות של החפירות, הוסיף לחלקים הראשונים של ספרו מחברת בשם “החטיטות והחקיקות”, אבל בה לא יכל כבר למלא את החסר בספרו ממסקנות אלה, וכן הוציא ב“תחכמוני” ב' (תרע“א, בעריכת הד”ר ב. מ. לוין) מחברת בשם “הבקרת כשהיא מבוקרת” שבה הוא מגלה קלונם של מבקרי המקרא, אבל רק בנוגע לבקרת הנוסח, שהיא פחותה הרבה בערכה מבקרת התכן שלא נגע בה כלל.

אולם כל זה אינו מפחית כלל את ערך הספר “תולדות ישראל” של יעבץ כשהוא לעצמו. הוא הספר הראשון המקורי בעברית לדברי ימי ישראל וכלו הוא מחצב אחד אשר אבני בנינו חצובות רק מתוכו וממקורותיו ורוח אחת של אהבת ישראל, דתו ותורתו שרויה עליו ומבחינה ידועה עוד יגדל ערכו ע"י תמימותו השלמה הבלתי פגומה.

עכ"פ הוא עולה בהרבה על כל ספרי ההיסטוריה העברים הנלמדים כיום בכל בתי הספר העברים, אשר כולם שאובים ממקור האחד הטמא ומטמא, מספרו של ולהויזן אבי בקרת המקרא בקלקולה: “איזראעליטישע אונד אידישע געשיכטע”, שבו הוא מספר תולדות עם בדוי יליד ופרא המדבר ממוצא ערב, פרי רוח דמיונו, אשר דבר אין לו עם עם ישראל יליד ארץ העברים בעל תרבות עתיקה, אלא של עם משולל כל תרבות אשר מידי הכנענים תושבי הארץ הקדומים לקח את ראשית תרבותו, ורק הופעת הנבואה שהיא יצירה תרבותית, מוסרית, רוחנית יחידה בעולם, היא חדה סתומה בעיניו, חדה שאין לה פתרון: “למה נוצרה ההופעה הזו רק בישראל ולא במואב?”¹⁷

ועוד הגדיל מאד יעב“ץ לעשות בספרו זה, שהמציא ספר היסטוריה תמים עם ד' עם דתו ותורתו לכל אחיו בני עמו החרדים והמשמרים אשר הזניחו את למוד דברי ימי עמם למען לא יפגעו על ידו ברוח דתם, בשעה שתורת משה צותה לכל בן ישראל ואמרה: “זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל” (דברים ל"ב, ז־ח). לפי פשוטי הכתובים האלה צריכים היו למנות במספר המצות גם את לימוד ההיסטוריה כללית והעברית, ובאמת אמר אחד מגדולי הרבנים (הגאון יעבץ בספרו “מור וקציעה” הלכות שבת ש"ז) בענין למוד ספרי חכמה בשבת: “וכן אני אומר, מצוה על כל אדם מישראל להיות בקי בספר נחמד “שבט יהודה” ובשאר ספרים מספרים קורות ישראל, לזכור חסדי ד' עלינו בכל הדורות כי לא תמנו בכל הגזרות הרבות ואגב ילמוד מתוכו דברים מתוקים ויקרים, ואמרו (שבת י“ג ע”ב) שהתירו לכתוב מגלת תענית מפני שהיו מחבבים הצרות שנגאלו מהם והנם חביבים עליהם, ועי' ע”ז ח' ושבת ט”ו: כשחלה ר' ישמעאל ברבי יוסי שלחו לו שיאמר ג' דברים ששמע מפי אביו בקורות ישראל, כי אביו היה ר' יוסי המחבר את הספר ההיסתורי “סדר עולם” והיה בקי ומכיר בחכמה זו, וכן מסופר (שבועות ו', ע"ב): מאן חשוב אי קיסר אי שבור מלכא? אמר ליה: אטו מר בחורשא קא יתיב שלא ידע בטבעה של רומי? עיי"ש. “ואם היה נחשב לחסרון אצלם העדר ידיעת תקופה של רומי מכל שכן שהיתה העדר ידיעת קורות אבותיהם חסרון גדול בחוקם וידעו זאת הקטנים עם הגדולים” (הרצ“ה חיות ב”תפארת למשה" פ“א ה' ע”ג ועיי"ש בארוכה).

אמנם שני החלקים הראשונים מספרו “תולדות ישראל” שהוציא בשבתו בירושלים נתקבלו ברצון רב בכל תפוצות הגולה, אבל הסופרים העברים, החפשים הקיצונים, נפגעו סוף סוף בהשפעתו זו של יעב“ץ, והרגישו כי מעמידה בסכנה את כל עבודתם, לחתור חתירות תחת דת ישראל ותרבותו העתיקה ויתחילו לצאת כנגדה ולזרוק אבנים על יעב”ץ ועל ספרו מאחורי הגדר. כן, למשל, “קריטיקוס” (דובנוב) בירחון הרוסי־עברי “וואסכאד” שפך את כל חמתו על מחבר “דברי הימים לבני ישראל” ובבקרתו הקשה עליו הוא נותן את מחברו (אשר לא ידע את טיבו) לאוכל נבלות וטריפות ורק מצטבע הוא בקנאתו הדתית לעיני העם, ועוד דברי בלע כאלה מסופרים אחרים, ולבסוף נאנח גם הארי שבחבורה, אשר השפעתו על צעירי הדור החדש קוראי עברית היתה גדולה מאד, והוא אשר גינזבורג – “אחד העם”, ובאחד ממאמריו ב“השלח” הוציא, כאלו רק דרך אגב, אנחה גדולה ועמוקה מלבבו לאמור: עד כמה נפלנו עד כה, עד שמוציאים כבר ספר דברי ימי הימים ברוח ישראל"¹⁸.

הד קול האנחה הגדולה הזאת חדר עד מהרה ללבב הצעירים הקוראים עברית, ופתאם נפקחו עיני כלם לראות ביעב“ץ קנאי “קלריקל” אשר תורתו תועבה היא, כי “אחד העם” היה אז הכוכב החדש אשר עלה על במת הסופרים העברים וכל דבריו היו לצעירי בני עמנו כדברי אורים. מאז נקעה נפש כל הצעירים העברים מיעב”ץ ומספריו, ירד ממכרם במדה מבהילה ולא הספיק אלא לפרנס את המטפל בעסק הדפסת הספרים וממכרם בוארשה, ויעב“ץ ומשפחתו ישבו בירושלים בלי כל מקור לפרנסתם. גם הישיבה במושבות לא נעמה עליו, משכיליה היו מעטים וביניהם הכריע רוב של המשכילים החפשים אשר היו עוינים את יעבץ¹⁹. והחרדים היו קנאים קיצונים ותמימים שבעיניהם היה כל משכיל, בלי הבדל, אפיקורוס. כן ספר לי אחד מנכבדי ירושלים, כי פעם אחת מנה את שבחיו של יעב”ץ לפני אחד מגדולי הרבנים ואמר עליו שהוא למדן, ירא וחרד לדבר ה', והלז השיב לו: “ומה בכך? הלא בכל זאת כל עסקו הוא לשבת ולכתוב “ביכלאך”. וגם לשני בניו ולשתי בנותיו אשר הלכו וגדלו בינתים, לא מצא מטרה בחיים. את בנו הבכור יהודה מסר ל”מקוה ישראל“, אבל החנוך שם לא היה לפי רוחו. בעת ההיא התישב גיסו פישל פינס, האחד מכל בני משפחתו שנשא על שכמו את עול יעב”ץ ודאג לפרנסתו, בעיר ווילנא אשר אחרי מות אשתו הראשונה נשא בה אשה שניה עשירה, ואחרי ראותו כי אין לשוב ולחדש את ממכר ספרי יעב“ץ ברוסיה ע”י אנשים אחרים ואחרי אשר ידע כי גדול כבוד יעב“ץ בגולה, ייעצהו כי יצא מירושלים ויבא עם משפחתו אליו לווילנא ובה ימצא מכבדים ומעריצים אשר ידאגו להדפסת ספריו וממכרם ע”י עצמו. ויצא מירושלים הוא ומשפחתו ב“תענית אסתר” תרנ“ז ויבא בששי לחודש ניסן לרוסיא, ואחרי עבור כחצי שנה בבקוריו אצל בני משפחתו, קבע מקום מושבו, בסוף תרנ”ז בווילנא.

כל גדולי ווילנא, עשיריה נדיביה, למדניה ומשכיליה, חרדו לקראתו ויקבלו את פניו בכבוד גדול ויכינו לו דירה גדולה ונאה במרום העיר ברחוב פוגוליאנקו וישימו בה רהיטי ביתו של המנוח ר' שמואל יוסף פין ויסתדר בה היטב כאחד האמידים. בראשית התישבו בווילנא הציעו לפניו להרצות לפניהם עשר הרצאות הסתוריות אשר המנויים עליהן שלמו לו בעדן כשש מאות רובל. בין שומעי הרצאותיו נמנו בחירי ווילנא וכל משכיליה, גם מן החפשים הקיצוניים. יהושוע שטיינברג גם הוא נמנה ביניהם וכשנמנע פעם אחת מלבוא, התנצל ע“ז לפני יעב”ץ.

בימי שבתו בווילנא הוסיף לעבוד במנוחה את עבודת ספרו “תולדות ישראל” ובשנת תרנ“ח הדפיס את החלק השלישי אשר הקדישו לכבוד קולונימוס זאב וויסוצקי, שכנראה נמנה בין תומכיו, את החלק הרביעי הדפיס בשנת תר”ס והחלק החמישי, בקרקוי בתמיכת רעיו ואוהביו שבווילנא, בשנת תרס“ב. גדולי ווילנא התענינו הרבה בגורלו ובגורל בני משפחתו, בה השיא את בתו הבכירה שפרה לאיש מקאוונא ואת בתו הצעירה שרה רחל לאיש בווינדוי שבקורלנד. בשנות תרנ”ט – תר“ס נדפסו ממנו מאמרים ב”הצפירה" וגם השיב בה תשובות לכמה סופרים עברים ששאלו מאתו שאלות לשוניות.

בימי שבתו שם נוסד “המזרחי” והוא היה בין מיסדיו הראשונים ונבחר בועידה המיסדת הראשונה (אדר א' תרס"ב) לאחד מחברי ההנהגה ולו מסרה הועידה לחבר את ה“קול קורא” הראשון ע“ד מטרתו ותעודתו של המזרחי. גם בועידת מזרחי השניה (אדר תרס"ג) היה מראשי המדברים בדבר תעודת המזרחי וכן בועידה כללית של המזרחי בפרסבורג (אלול תרס"ד). בועידה זו יצא מגדרו להיות מתון וסבלן בדבריו, ויצא בהרצאה חריפה על הספרות העברית החדשה “המטיפה למינות ולתרבות רעה ובקרת חצופה וחלול כבוד הנביאים”. כמובן התנפלה עליו העתונות העברית ונתנה אותו לקנאי קיצוני ל”קלריקל" הרוצה להסב את גלגל הזמן עשר מעלות אחורנית, אבל דבריו עשו רושם גדול בין החרדים ובועידה זו נתקבלה תכנית תעודת המזרחי מכוונת לדעתו, כי על המזרחי לעסוק גם “בעבודה חיובית בגולה וגם בא”י בעד קיום החיים הלאומיים של עם ישראל והתפתחותו בארץ ישראל, ברוח התורה הכתובה והמסורה".

בתקופה זו הייתי בווילנא וישבתי אתו ימים אחדים אחרי שהקדים הוא לבקרני בשובו מא“י והיה אורחי ימים אחדים. גם באזני דבר אז דברים חריפים על הספרות העברית החדשה, על בקרת המקרא ועל הצעירים בכלל הפוקרים בדת ישראל עד שלא הכרתי כלל שזהו רבי וואלף יעבץ נעים החברה והמדבר את כל דבריו בנחת ובמתינות ובסבלנות כמו ב”מגדל המאה" שלו. אני נתוכחתי אתו הרבה ואמרתי לו כי דרכיו החדשות אין נכונות בעיני, “צריכים אנו ללמוד את דרכי הסבלנות והויתורים מספורו של אליהו הנביא, ראשון לנביאים, אשר אחרי שחטו את נביאי הבעל הכהו לבו על מעשה קנאתו הקיצונית וילך אל המדבר ויתבודד שם להתבונן על דרכיו, ואח”כ הלך להר חורב, לאמור: למקור תורת משה ושם שרתה עליו רוח הנבואה, וכמו שנגלה ה' למשה, אחרי שברו, בקצפו על מעשה העגל, את הלוחות הראשונים, והראה לו את דרכיו בהעבירו לפניו את כל טובו ואמר לו: “וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם” – כן נגלה עתה גם לאליהו בתשובה על דבריו אל ה‘: "קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל…" ונראה אליו במראה הנבואה: “והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים – לא ברוח ד‘! ואחרי הרוח – רעש, לא ברעש ד’! ואחרי הרעש – אש, לא באש ה'! ואחרי האש קול דממה דקה…” (מלכים א', י“ט, ז’־י”ב). בקול רעדה זה צריכים לדבר אל העם, ולא ברוח מפרק הרים ולא ברעש ולא באש²⁰. וגם במשנה הזהירונו: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו” – אתה נולדת ונתחנכת בסביבה של אדיקות בדת ועשירות, קבלת חנוך ממוזג של תורה והשכלה וחיית כל ימי שחרותך בעושר ובכבוד ולא באת בנסיונות של תנאי החיים; אבל כל הצעירים והסופרים חיו בתנאי סביבה וחיים אחרים לגמרי, וע“כ לא תוכל אתה להוכיחם על מעשיהם הלא־טובים בעיניך”. בשעת וכוחי אתו ישבה גם בתו הצעירה עלמה משכלת שרה רחל (עכשיו: הגברת ברמן), והיא אמרה לאביה: “אבא! הלא צדקו דברי הרשברג”, ולא יסף עוד להתווכח אתי.

יעבץ הוסיף להמשיך בעבודת המזרחי כאחד ממנהיגי ההסתדרות וכשנוסד (בווילנא, ניסן תרס"ג), מטעם המזרחי, הירחון “המזרח”, היה הוא לעורכו.

לירחון “המזרח” היה אז ערך גדול לבסוסו של רעיון המזרחי, להרחבתו ולהעמקתו. על פי בקשת יעבץ נמניתי גם אני בין סופריו, מסרתי לו את ספור המסע שלי מא“י בשם “קדמה”, ונדפס ממנו ב”המזרח" רק חלקו הראשון (אחרי שפסק “המזרח” מלהופיע, נדפס יחד עם החלק השני בספר מיוחד בשם “בארץ המזרח” בביליותיקה של “הד הזמן” (תר"ע). כן נדפס בחוברת ו' מאמרי בשם “חקר נפש הבוכים”). בירחון הזה המשיך יעבץ את סדר עבודתו כאשר נהג במאספיו בירושלים, כמעט בהשתתפות אותם הסופרים ביניהם היה הוא בציוריו, בספוריו, בנובליו, בתרגומיו ובחקירותיו הלשוניות “בשפת ציון”. בעיקר הצטיין הרבה במאמריו הראשיים אשר היו מכוונים לבסס את “המזרח” ביסוס מדעי, ביחוד במאמריו: “האחדות” (חוב' א'), “הכנוס והפזור” (ג'), “ירושת פליטה” (ד'), “חיי שעה וחיי עולם” (ו'), “מכתב יחיד לרבים” (ח') ועוד. מלבד ציורי החיים בא“י, כמו: “מילקוט התייר” (ד’־ו'), “נפש יודעת” (ד'), “יוד קרת” (ט'), ותרגומיו המענינים כמו: “מרדכי שר החמישים” (ח') ו”דער רפי פאן בכרך" להיינה בשם “פסח של גליות” (ז').

בראשיתו הצליח הירחון מאד, לפי מכתבו של יעב“ץ אלי מג' חנוכה תרס”ד: “זכה ירחון זה למספר חותמים שלא זכו כל בני גילו בחדשיהם הראשונים, כי מספרם עלה לאלף ומאה בלי שום השתדלות, ובהשתדלות מעטה יגדל מספר חותמיו כפלים”. אבל התאונן הוא באזני כי גורל הירחון אינו מוטל בחיקו “כי אם בחיק מין בריה ו”לשכת לידה" שמה שהיא ממונה גם על הישיבה המזרחית של הרב רי“י ריינס והיא מושלת בכיפה, מכנסת ברצון ומוציאה בעל־כרחה, בידה הקופה והעטין המתמלא חלב ובידינו הקרנים הנוגחות…”

בראשונה היה הירחון נפוץ הרבה והיו לו ל“ד סוכנים בכל ארצות רו”פ וגם בחוצה לארץ. גם עלתה בידי ראשי המזרחי לקרב על ידו את האורתודוכסים באשכנז וכפי שמספר יעבץ במאמרו “המזח במערב” (חוברת ד'), סרו למטרה זו, הרב ריינס ויעבץ ואחדים מהחברים שחזרו מהקונגרס בבזל (תרס"ג), לקהלת פרנקפורט ענ"מ ובאספה גדולה של גדולי האורתודוכסים הצליחו למשוך אותם אל הציונות המזרחית.

החוברת התשיעית היתה האחרונה וירחון “המזרח” חדל לצאת, כנראה באשמת הסכסוכים שבין ווילנא ולשכת לידא, ויעבץ נשאר בלי עבודה מפרנסת, אולם הוסיף לכבוד את עבודת ספרו “תולדות ישראל”.

מווילנא יצא סוף סוף בחודש כסלו תרס“ו. הוא כותב לי בדבר מאורעות חייו אז: “והעוברות עלי מקיץ תרס”ה, אלה הנה: בימים האחרונים לסיון תרס”ה הלכתי אני ואשתי לויינדוי (לבתו הצעירה שרה רחל ברמן) ונשב שם עד י“ב תשרי בבית בתי (הבכירה) שפרה תח' מקאוונא עד כ”ב בו ובעשור לחדש כסלו נמלטתי אני ואשתי מגיא ההפכה והחרבה, אשר מכרתי את כלי ביתי, ואבא לברלין, אשר שם בליתי את החורף בנחת רוח ובכבוד²¹ פרופ' ברלינר ובני הילדסהימר, פרופ' ברט והרב מונק, היו לי לאוהבים נאמנים הם ונשיהם ובניהם, עד כי חיי משפחה חייתי שם. גם מהצד השני (לאמר, הבלתי אורתודוקסים) קרבו אלי אנשי שם ושמחו על קרבתי. הפרופ' הרמן כהן, רבם של פילוסופי דורנו, השתעשע עמי כשלש שעות ויבטיחני כי אוהב ומכבד הואל לי. ובעבור מחלה קלה על אשתי תחי', אץ בי ברלינר וחבריו ללכת לזאדאן מקום המרפא, ואשבב שם מל“ג בעומר עד ראשון לסליחות, כשני חדשים, היה שם גם הרה”ג מקאוונא, איש יקר רוח וטהר לב מאד וידו לא זזה כמעט מידי כל ימי היותנו שם יחד, ואשתו הכבודה היתה חברה נמנה לאשתי. ד“ר הורוויץ (רב הקהלה) יכבדני במדה יתרה ובנו וחתנו ד”ר פריימאן הביבליוגרף, מעדת חסידיהם. לברלין לא שבתי כי המלכות גוזרת שם גזרת טרודין, ע“כ יעצנו ידיד הגאון רי”א הלוי, בעל “דורות ראשונים”, שבקרני בזאדען, להאחז לע“ע בהומבורג, מקום המרפה היפה מוויסבאדען, שהוא בא שמה מדי שנה בשנה. ובכן הנני פה אני ואשתי בדירה נאה, שני חדרים בשמוש טוב ובאויר נאה בלי עול הנהגת בית ובחברה טובה של ידידי הרב ד”ר קאטעק, איש טוב לשמים ולבריות, ולוא ידעתי כי ינוח לאחינו מכל צרותיהם, כי עתה התענגתי פה על רוב שלום. כי צרכינו אינם מרובים בזה מבארץ רוסיא, והשקט אשר מסביב והאהבה הנאמנה של גדולי השם בארץ הזאת והכבוד אשר יכבדו גם אותי גם אשתי ישיבו מאד את נפשנו. גם הביבליותיקה של העיר פפד“מ, שהעבריה (העברעאיקא) שבתוכה היא כיום הגדולה שבכל הביבליותיקאות ושד”ר פריימאן ידידי הוא פקידה, הועילה הרבה אי“ה לעבודתי”.

במכתבו מב' חנוכה תרס“ח הוא כותב אלי: “שמחתי מאד על כרטיסך שבשרני כי חזרת למסעתך לעיר ליטאית (מלודז לביאליסטוק) היודעת להעריך ערך איש כמוך. מרגיש אני את הרגש הזה רגש איש השב ממקום גלות הנפש אל המקום אשר יכירנו. ואני אינני ב”ה גר במקום הזה אשר כמעט לא ידעו אותו אבותי, כי נפשי ביחוד היא המוצאת פה נפשות הנכספות אליה. נפשי מוצאת פה בחסדי אל את מנוחתה ואת הנאתה בשופי, וגופי מוצא פה גם הוא את מחיתו בכבוד. אך פרנסה קבועה אין לי עוד. עד היום לא חסרתי ב”ה דבר. יודע אני אמנם כי גם מחר לא יחסר לחמי אי"ה. אף כי רק ממכר ספרי הוא מקור כל פרנסתי (פרופ' ברלינר וד“ר הירש הילדסהימר קבלו על עצמם את הוצאת הדפסת ח”ו, ח“ז, ח”ח מספרי תולדות ישראל ואת טורח הפצת ספריו ויצאו בתמיכת החברות “יידיש ליטערארישע געזעלטשאפט” בפפד“מ; “צונץ שטיפטונג” ו”געזעלטשאפט צור פאררדערונג דער וויסענשאפט דעס יודענטומס" בברלין).

הגיד נא לי יקירי! אתה שפקח אתה ויודע את נפשי לאמתתה, מה ראית להעלות על הדעת כי עזבתי את שפת אבותי ואת דברי ימי עמי אשר רק שני אלה הם שרשי מחית רוחי, ולוא הייתי פורש מהם הלא פורש הייתי מן החיים. עוסק אני במקום הזה בספרי יותר וביתרון תועלת לעצם הדבר מבארץ ישראל ומבווילנא. וכבר יצא בפרוס העצרת החלק הששי – בשני הכרכים – המתחיל בנשיאות ריו"ח בן זכאי ומסיים במיתת ר' יהודה נשיאה…

תאב אני לדעת את מעמד פרנסתך ואת תקותך לעתיד אי"ה, את מתכנתך אל צאצאיך ומה מעמד המשפחות ברוסיא כיום, שבים לב בנים אל אבותם? ירא אני כי לב אבות שבים אל בניהם ושניהם יחד נדחים ואובדים לבלי שוב עוד. מה טוב חלק אחינו באשכנז לענין זה. האב הוא רצען והבן פרופיסור או קאמערצינראטה ואין ריוח בין שניהם אף כמלא נימא. בכלל אין פה מר נפש ולב רגז. אין הצדדים במשפחה רוצים לנצח זה את זה ולא להתחרות זה עם זה, אפשר הדבר כי החבה האדוקה רבה בארצותינו מבאשכנז, אך במה נחשבת מעט החבה הזאת, שגם היא אינה מצויה ביותר, כנגד שנאת חנם המרובה מאד מאד במקומנו ופה אינה מצויה כלל וכלל.

“דרך ארץ” לכל משמעותיה היא היסוד פה לכל בנין התרבות. על כן לא ימוט ולא ימוש דבר ממקומו. מעט התורה אשר פה מכריע במעוטו את רוב התורה שבארצותינו ומדוע? יען כי דרך ארץ קדמה למעט הזה. היסוד קודם לבנין, על כן לא יטבי ולא ישקע²². התרבות הישראלית אשר חכמה ויראה, תורה וד"א בד בבד ישאו יחד, דומה היא לתרבות הישראלית אשר נהגה בימי הטובה בספרד²³.

רחוק היהודי פה מן הגאווה של שטות שכל גביר, כל למדן וכל משכיל מתגאה ומשתחץ בארצנו. אך רחוק הוא גם מן השפלות וההתרפסות הנוהגות בארצנו. רוח היהודי האשכנזי לא תכלכל את הדבר, מדוע יש לו לבוש לשאת את לולבו בידו בראש חוצות. יודע הוא כי יש לו להשרות רוח חן והדר על היהדות ולתתה לכבוד ולתפארת, להרחיק מכל דבר שיש בו משום צד של חלול שם שמים וחלול כבוד ישראל. אולם משנתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, אין לו עוד כי אם להרים את נס היהדות. לא לשום צנינים בעיני אחרים, כי אם לתת ריוח לנפשו ובדבר הזה לב האבות והבנים שוה, להתרחק מן הגאוה ומן השפלות הבזויה.

הרביתי ידידי לדבר, כי עוד אני משתומם אחרי עבור עלי שנתים בין אחים אלה על ההרמוניא הנאה הנראית פה בחיי ישראל והוא הוא המראה אשר אליו נכספה נפשי מאז, לתורה ודרך ארץ, טהרת מוסר ויפי נמוס בכרך אחד.

וזאת היא הברכה אשר אני מברך לאחינו יושבי ארצך, כי יתן ד' להם מנוחה שלמה, לאמור מנוחה מסביב ומנוחה בקרבם, משקולת ברוח וטעם בכל הליכותיהם…"

בגלויתו מב' כסלו תרע“ב הוא כותב לי שוב מזאדאן: “את ספריך היקרים, את כרטיסך ואת תלונתך קבלתי במועדם ותחת תלונתך הייתי יכול להשיב תלונה אל חיקך, כי כמה פעמים כתבתי ולא השיבות לי… אך לא לשם מדה כנגד מדה לא השיבותי לך הפעם, כי אם על דבר התלאות אשר מצאוני מפרוס הפסח ועד עתה. אני חליתי את לבי מחלה מורגשת ביחוד ברגלי, עד כי כבדה עלי ההליכה מאד מלבד שכל גופי חלש מאד. אחרי כן נעשה לאשתי, חברתי היקרה, אפיראציאן קשה כי ניטל חזיה, אך הנתוח המסוכן הזו עבר ב”ה בלי סכנה, אך באחרית הקיץ קפץ עליה רוגז אחר, כי תקפה עליה מרה שחורה במדה מרובה עד שנאנסנו להכניס את אשתי הכבודה העומדת על ימיני למעוז ולעזר זה אחת וארבעים שנה לבית־מרפא לחולי הנפש. דבר זה הוסיף לדכאני עד עפר ולהחליאני, בהיותי עמה באנטוורפן אצל בתי שפרה ואצל יהודה ויצחק בני, ששם תקפה עליה המחלה, עד כי גזרו עלי הרופאים להתרחק למספר חודשים ולהכנס לקוראנשטאלט שבזאדען. זהו מעמד ביתי כיום, ה' ירחם!”

בתרע“ב כ”ב שבט מתה עליו אשתו (נולדה ז' כסלו תרי"ד). – במכתבו אלי מכ“א שבט תרע”ג, אחרי אשר מלאה שנה ליום מותה, הוא כותב עליה: “את צדקתה, חכמתה כשרונה ובור לבבה הלא ידעת. האשה הזאת היתה כולה אומרת כבוד בכל הגיוניה והליכותיה כבת רוזנים וכל דבר נבלה היה תועבת נפשה. שקידתה וחריצותה, אף כי חולנית היתה, ראויות הן להיות למופת. אך המאורע החשוב שבימי חייה זה הוא, כי פעם אחת, זה לפני שבע ועשרים שנה, ביום הטפלי עוד בחרשת ידות־העט, נכנסה אלי פתאום ותאמר לי בחזקת היד: גמור גמרתי בלבי וממנה לא אשוב, להטות את שכמי לכל טורחה ויגיעה רק למען פרוק ממך כל עול העסק כולו כדי שתוכל להקדיש את כל ימיך לעבודת הספרים וה' לא יעזבנו. ביום ההוא נולדה ונוסדה ספרותי, ואשתי הטהורה היא היתה המילדת את ספרותי בדבריה המעטים ההם והיא היא המשפרת את הולד הזה במעשיה. טובה גדולה אחזיק לך בהזכירך את שמה לתפארת”.

ובאמת אלמלא היא לא היתה ליעבץ עמידה בעולם המעשה ולא היה מתפרסם בעולם ביצירותיו הספרותיות והמדעיות, כי איש נחבא אל הכלים היה מטבעו. רק היא היתה רוח החיה בכל מעשיו ותנועותיו. לפניה קרא את כל דבריו מתוך הכתב יד והיא הוציאה עליהם את משפטה. היא היתה מעתקת אותם לצורך הדפוס, והיא לבדה עסקה בכל עניני הכספים של ההוצאה וההכנסה בהדפסת הספרים וממכרם. זריזה היתה בכל מעשיה, ביחוד בהשתדלותה להשגת כל האמצעים. אם כי היתה בת עשירה מלידתה, בכ“ז לא חסה על כבודה בענין זה. הוא היה מטבעו איש מנוחה ולא היה יוצא כל ימיו מעירו ווארשא ואח”כ מירושלים, והיא בזריזותה הגדולה טלטלה אותו ממקום למקום בכל ימי חייו. הכל לפי צורך הענין של הדפסת ספריו והוצאתם לאור. כי אשה עסקנית ומעשית היתה ולא נטתה לדמיונות ולפיוטים כמוהו.

אנכי לא ידעתי ממותה וע“כ לא ידעתי גם לנחמו ויתרעם עלי באחד ממכתביו (צום העשור תרע"ג), באמרו: “ולא עוד אלא שלא זכיתי אף לתנחומיך במות עלי אשתי הנאמנה, הדגולה מרבבה, באשר לא היה אסוני הגדול כדאי להפקד ולהזכר בכל העתונים העברים שברוסיא, בשעה שעתוני ישראל שבאשכנז מן הפנים השונים, הקדישו מאמרים מלאי אהבה, כבוד ודאבון לב לזכר האשה הגדולה; ובשעה שבאו אלי מכתבי תנחומים מראשי נכבדי ישראל שבאשכנז, אונגרן, גליציא וארץ־ישראל – לא מן הציונים והמשכילים שבא”י – גם דבר זה לי לאות ולעד כי מקומי הראוי לי היתה אשכנז”.

בדבריו האחרונים אלה כוון יעבץ אל האמת “אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום” אמרו חכמי המשנה (אבות פ“ד, מ”ג), ודבריהם מתאמתים בתולדות בני אדם. יש מהם הנולדים בשעה הראויה ובמקום הראוי והם מתפרסמים בעולם כאנשים גדולים, אם כי הם אנשים קטני ערך בכשרונותיהם ואף במעשיהם, אבל מעשיהם אלה היו מכוונים אל השעה הראויה ונעשו במקום הראוי, אולם אחרי אשר עברה השעה ונשתנה המקום הם הולכים ונשכחים ביחד עם מעשיהם, ילידי השעה והמקום, אבל אנשים גדולי ערך בעלי מעשים של ערך היסתורי, אף שלא נולדו בשעה הראויה ולא עשו מעשיהם במקום הראוי, אינם מתפרסמים אמנם, בעולם חייהם, אבל אחרי מותם מעשיהם מעידים עליהם והם נזכרים לברכה בפי הדורות הבאים כיוצרי יצירות לדורות מחוץ לזמנן ולמקומן.

ר' זאב יעבץ נולד בתקופת מעבר מן התקופה העתיקה, המשמרת רק את הישן, אל תקופת התחיה, בתקופה כזו יש צורך ביחוד במעבירים, בראשה עומדים המהרסים את הישן כדי לפנות את הדרך ולכבשה לפני החדש ההולך ובא. הם עושים את מעשיהם ברעש גדול, קולם הולך מסוף העולם ועד סופו. בכלי המפץ שבידיהם ובקרדומותיהם הם משברים ומנפצים כל אשר הם מוצאים למפריעים בדרכם. אחר המהרסים האלה באים המעבירים, המניחים את היסודות אשר עליהם הולך ונבנה הבנין החדש לדורות. הם עושים מעשיהם בסתר, בנחת ולאט ואין קול מלאכת בנינם נשמע מבחוץ, עד בוא שעתם ואז מופיע בנינם החדש בכל הודו והדרו.

בתקופת המעבר שאנו מדברים בה, הקדימו לבוא המעבירים המהרסים לפני הבונים ובראשם עמד אז הארי שבחבורה וכלי מפצו בידו, כי הרס מצוינים בכוחותיהם ובהדורם אשר בברק לטישתם לקח את לבב כל הצעירים שתמיד הם נוטים יותר אל הברק החיצוני ואל הסתירה מאשר אל הבנין (“בנין ילדים – סתירה”), ובחברתם יצא להכות, לשבר ולמגר את כל אשר מצא למפריע אותו ממלאכתו – מלאכת ההריסה, ומלאכתו עלתה בידו לע"ע באופן נפלא.

ארץ גלותנו ברו“פ היתה מתחלקת לפני המלחמה לשתים: ארצות ליטא – פולניא אשר היו מקומות קליטה לתורת אלהים ולדת ישראל הצרופה וחכמתו; וארצות אוקריינה – וואהליניא, מקומות משוללי דעת תורת ישראל ודתה הצרופה ולכן היו ידי המהרסים שולטות באחרונות אלה, בכל עת. גם הפעם יצאה מאודיסא – בירת וואהליניא ואוקראינה – מקום המים הרעים, התורה החדשה מפי ראש חבורתם של לאומיות ישראל משוללת דת, ומשום כך היה בנין הילדים בישוב החדש של א”י, סתירת בנין הזקנים והישוב החלוצי בארץ ישראל מיוסד ברובו הגדול על לאומיות משוללת דת.

אבל גם המעבירים־הבונים עשו בכל העת ההיא את מעשיהם המכוונים לבנות ולא להרוס, להחיות את תרבות ישראל ודתה העתיקה בקרב הישוב החדש בא“י, להדרה וליפותה ביפיפיותה של יפת וליסד את לאומיותנו רק על הדת. בראש הבונים האלה עמד, בעבודתו הספרותית־המדעית, ר' זאב יעבץ ז”ל במשך שלושים ושמונה שנה, משנת תרמ“ו עד שנת תרפ”ד, אבל, כנראה, הקדים לבוא וע"כ לא נשמע קולו בין בני דורו בארצו שלא ידעו להעריך את ערכו כראוי לו²⁴, כי לא כוון אל השעה ואל המקום, וצריך היה לנדוד ממקום למקום למצוא מקום לפרנסתו.

אותו הפרוצס של הרס ובנין בתולדות השתלשלות תרבות ודת ישראל במאה האחרונה, הקדים לבא בקהלות ישראל בארצות המערב, ביחוד בארץ אשכנז בימי שלוותה. בראש המהרסים עמדו הריפורמים (שבכל זאת הודו בעיקרי הדת)" ובראש הבונים עמדו המשמרים, או האורתודוקסים, אשר גם המה החיו את תרבות ישראל העתיקה בהכניסם בה מיפיפותה של יפת, ולכן כשגלה ר' זאב יעבץ מארץ רו"פ, אשר שם לא הגיעה שעתו, ובא אל אחיו האורתודוקסים באשכנז, קדמו את פניו בכבוד גדל ויחובבוהו חבה יתרה לדאג לכל חפציו, ובאמת, מקומו הראוי לו היתה אשכנז.

במכתבו מצום העשירי בשנת תרע"ג הוא כותב לי: "אולם אלמנותי וחולשתי הצריכוני לנטוע אהלי על יד צאצאי שמרביתם הם כיום בבלגיא. בני הגדול הוא רופא בבריסל ובני הצעיר סוחר עצים בעיר הזאת ואני דר בשני חדרים בבית בתי עטמן שתחי'.

ברוך ה' כי לא השליכני לעת זקנה כי גם בתי היקרה גם בני הם על כפים ישאוני, אך אנטוורפן ואנשיה, אנשי מסחר שמרביתם גליצינים לא לפי רוחי הם וספרים בה מעט או פחות ממעט בעוד ב“ה כחי חדש לכתוב ולחבר ואינני בטל עוד ממלאכתי אפילו שעה אחת ונופלת בעיני אנטוורפן של עכשיו מברלין שלעבר בשני דברים: שם היו לי אוצרות הספרים, הנה פה אין לי כמעט מאוצר ספרי עצמי, אולם פגם זה מתמלא עוד במקצת כי כחי המיוחד לי איננו מסתגל רק בגבוב מאורעות על מאורעות כי אם בבקורם, בסדורם ובעריכתם ובכוון פרטיהם למכלל מלא ומשוכלל ודבר זה לא יפלא ממני גם הפעם. אך החסרון האחד אשר לא יוכל עוד להמנות הוא מות עזרתי המשכלת אשר פרקה מעלי את כל המלאכה החיצונה מלאכת ההעתקה, השמירה והסדור וכל הצד המסחרי. סוף דבר אשתי חברתי, אשת בריתי חסרה לי לרוחי ונפשי, חסרה לביתי ולצאצאי וחסרה לעבודתי שהיא עוד חלקי מכל עמלי…”

במכתבו מאסרו חג הסכות תרפ“ב הוא כותב לי מלונדון בין יתר הדברים:… אך פתאום קמה המלחמה עד כי נמלטנו על נפשנו ונבוא ללונדון ערב יום הכפורים תרע”ה, אז ברחנו מפני מטרות זקי האש ונבוא לעיר לידז ואשב שם עד יום ט“ז אב תרפ”א (בבית בתו שפרה עטמן אשר התישבה עם משפחת שם, כי בעלה יסד שם עסק של חמרי ארג), אז בא בני יצחק דוד ויקחני ללונדון בדעתו כי קהלת עיר לידז ברוב חייטיה העשירים איננה לפי רוחי ויביאני עירה לונדון אל בית בתי היקרה שרה רחל ברמן אשר הביאו אותה ואת ארבעת צאצאציה מווינדוי, אחרי אשר כל עשרה הרב היה לאין ובני ואחי בעלה (שמת) העשירים קנו לה בית בלונדון ובכן אני כיום בביתה וצרכי מסופקים ב"ה ביד שני בני בעין טובה!

על דבר שני בני הלא הוגד לך מפי ד“ר פינס (האוקווליסתן הידוע בעירו, בן גיסו) והנה בני יהודה הרופא הוא איש חכם וירא אלקים ונדיב ומתפרנס בריוח, אך מנע ה' ממנו פרי בטן. ושיחתו עמי הוא מבחר שעשועי. יצחק הוא עומד בברית בעסקי הממונות (פינאנס) עם גדולי עשירי לונדון והוא איש נדיב בגופו ובממונו ולו בת אחת בת תשע שנים. ושתי בנות מפורסמות ב”ה בהשכלתן ובצדקתן, במעשיהן הטובים. לשפרה בתי הבכירה שני בנים ושלש בנות בעלי כשרון במדה מרובה. הבנים החזיקו באומנות אביהם לאמור: במסחר רקמת הצמר שעיר לידז היא עיר המרכז לסחר זה. ונכדתי הבכירה אסתר נשאת לבחור ישיר מארץ פולין וכבר יש לה שני ילדים שיחיו אשר הבכור שבהם נקרא יעבץ דוד למען הזכר את שמי והשני פישל כשם גיסי המנוח ז“ל. ולבתי שרה רחל יש ב”ה שני בנים ושתי בנות הגונים והגונות. יתן ה' חיים ושלום לכלם.

ואשר לי: הנה ב“ה צרכי מוספקים וחושי ב”ה בריאים, אך הההליכה קשה עלי מאד כי בלכתי שלשה או ארבעה מינוטים יתקפני קצר (רוח), מיחוש ראש ופיק ברכים, ומנוחה שלמה איני מוצא לגופי כי אם בשבתי על המסב (לעהנשטוהל) או בשכבי בלילות על מטה, על כן נבצרה ממני להתפלל בצבור כל השנה מלבד ר“ה ויו”כ שאז אני אוסף מנין אל ביתי ובשאר ימות השנה איני עושה אף זאת, יען כי צריך אני לאויר מנוקה. זולת זאת אניב"ה שמח וטוב לבב, כי אם הדבר אשר ידכאני עד עפר יותר מכל הוא שמע צרות אחינו בארצות הדמים²⁵.

בימים האלה אסיים בעזרת ה' את החלק י“א הוא החלק האחרון לספר “תולדות ישראל”. החלק השמיני, שהוא האחרון למודפסים לפני המלחמה, חותם בחתימת התלמוד, החלק התשיעי אשר עודנו בכתובים חותם בסוף הגאונים, העשירי – במעשי הרמב”ן, וחלק י“א חלק מלואים הוא אשר אותו קצרתי יען כי קרבו ימי הזקנה ולהפסיק באמצע לא היה עם לבבי, הוא פוסק במיתת אלכסנדר השני יען כי מאורע זה הוא חריץ עמוק בתולדותינו, מפח נפש הבא פתאם בהפקח העינים כי הזכוי מבטח בוגד ובהפתח הרעה אל אחינו האומללים, ולעומת זאת בהחל תקות שיבת ציון אשר עד הנה לא נחתמו כליל אלה בחותם קבוע. בחרתי במאורע זה לחתום בו את הדורות אשר היו לפניו. בעוד חדשים מעטים אקוה כי יצא לאור סדורי “עבודת הלבבות” אשר חציו הדפס לפני המלחמה ואקוה כי גם חלקי תו”י האחרונים יכנסו אי"ה בקרוב לבית הדפוס. בלעדי הספרים האלה חברתי ספרים קטנים בחקירת הלשון, ובמקצועות אחרים וה' יהי עמי להראותני בצאתם לאור…”

בהתאם לדברי מכתבו זה נדפסו גם שני ספריו האחרונים בתמיכת בניו אשר הספיקו לו כל צרכיו: החלק התשיעי מספרו “תולדות ישראל” נדפס בהוצאת בנו יצחק דוד בלונדון תרפ"ב. חקירתו בחלק הזה: “משמרת המקרא ותקוני מכשיריה ומשמרת לשון אבותינו עד ראשית המאה הארבעים ושש” הנכבדה מאד מעידה כי עמד טעמו בו גם בימי זקנתו וחולשתו, וזקנתו לא ביישה את ילדותו.

לבדו הוציא לאור בשנת תרפ“ב בברלין, את סגורו “עבודת הלבבות” אחרי אשר הקדים לחקירת מקורו את הספר “מקור הברכות” שנדפס בברלין עוד בשנת תר”ע. בהדפסתו השתתפה בתו מרת רחל ברמן.

בהקדמתו אל הסדור הזה במאמרו “התורה והתפלה” הוא מסמיך אותו לחתימת המשך יצירי רוח היהדות בכלל, והוא מתרומם לגובה מעוף סקירתם והוא אומר: "רוח האלקים הצרורה בכתבי הקודש היא הנשמה אשר נפח ה' בעם סגולתו לשומו לעם עולם ולאור גוים, והנשמה הזאת היא עצמת הגוי כולו העומדת בעיניה בכל חליפותיו אשר תחלופנה על פניו מבית ומחוץ, היא לבדה תחייהו, תקוממהו ותרוממהו ותחדש לבקרים את רוחו מימי קדם קדמתו עד היום הזה.

ימי הנבואה היו ימי הגשמים אשר המטיר ה' מן השמים להבשיל את פרי נטע חיי העולם אשר נטע בתוכנו ביד אברהם אבינו וביד משה רבנו וימי עזרא וסיעתו, אנשי כנסת הגדולה היו ימי הבכורים לפרי עץ חיים זה, שפעת הברכה אשר הרעיפו שחקים על אדמת ישראל בימי הבית הראשון השקתה את צמח הצדק ובימי הבית השני שבה ברכת שמים זאת לשאוף ולעלות אל מרום עוזה מקדם.

והתפלה, אשר אנשי כנסת הגדולה יסדוה, היא לבוש האורה אשר לבשה רוח הנבואה בשובה אל אביה שבשמים אחרי אשר השלימה את חפצה בקרב עמו על הארץ. הן אמנם כי גם תחנונים, בקשת רחמים ושאלת האדם את צרכיו, פרטים חשובים הם בתוך פרטי כלל התפלה, אך כל עצם התפלה הישראלית וכל טיבה המיוחד לה הוא חשבונו של עולם שהנפש חושבת ודנה על מתכונתה אל יוצרה התוכן את כל עלילותיה, כאשר יענה עליה השם “תפלה” שעיקר משמעו הוא – דין ומשפט שמוצאו השרש “פלל” בבנין הקל (שמות כ“א, כ”ב, דברים ל“ב, ל”א, ישעיה ט“ז, ג'; כ”ה, ז') או מחשבה ועצה שמוצאו הוא השורש ההוא פלל בבנין הכבד (בראשית מ“ח, י”א; ש“א ב', כ”ה, תהלים ק"ו, ל') וחשבון זה הוא מפקד צבא הדעות הנעלות והנשגבות והמדות הטובות והישרות שהנחילה אותנו התורה שבכתב, על כן ככל אשר אמתה של תורה שבע“פ בכללה נראה ונכרת באר היטב מתוך פסוקי תורה שבכתב, כן גם התפלה בפרטה, שגם היא חלק מחלקי תושבע”פ, תשוב ותראה בכל פתוחיה יחד רק במקור מולדת הזה, כדברי התורה והנביאים והכתובים, עד שאין מליצה אחת בתפלותינו וברכותינו שתקנו לנו רבותינו אנשי כנה“ג והתנאים והאמוראים שלא תמצא ככתבה או כמשמעה באחד הפסוקים שבמקרא, בגוף לשונו ובעצם משמעו, כפשוטו או כמדרשו. ועל כן היתה תכלית מלאכתי בסדור זה לברר ולהוכיח, כי התפלה כלה היא הד קול המקרא…”

־–־–־–־—-

מכתבו האחרון אלי ארבעים יום לפני מותו:

“ז' טבת, ועש”ק, תרפ“ד. שלום לך שארי ידידי, בחירי! את מכתבך היקר מיום כ”ב כסלו ואת גליונותיך רבי הענין קבלתי במועדם. הצצתי בהם כה וכה ואשמח למצוא בהם חדשות ונכבדות אשר אקוה למצוא בהם חפץ. אך נלאיתי להפוך את הדפים הנה והנה ולכוון את הציונים שבראשם ע"כ מהרתי למסור אותם על יד הכורך ובשובם אלי אשים אליהם עין ולב…

עשיתי את רצונך ואשלח לך את ספרי “מקור הברכות” שהוא פרוזדור ל“סדור עבודת הלב” ולסדור בכללו, דומה הוא בני זה לאחיו לאמר, לכל הבנים אשר ילדה לי רוחי ואשר לא עמדה עוד מלדת, כי מתוך מכתבך הכרתי בראשית דבריו כי סדורי עשה עליך רושם רפה, כחבור של אחד המגידים באזני בעל“ב בין מנחה למעריב, אך באמת אין הדבר כן, ידעתי כי כח רב ועצום יצוק גם בו גם (כמו) בשאר הספרים אשר שיתי. הנה יודע אני להעריך במלוא ערכם את הסופרים המשתמשים במדעים החיצונים ובספרויות החיצוניות ומכניסים גם את תוצאותיהם אל גבול חקר היהדות – כל זמן שאינם מכוונים לעשות את תורתנו פלסתר – כמה מבקרי המקרא ותלמידיהם מרבית משכילי יהודי ארצות הסלוים הרעים ומקולקלים עוד מהם, – יען וביען כי טוב בעיני גם תשמיש המדעים החיצונים מן הצד האחד, יש לחוש כי התוצאות החיצוניות האלה אשר טעמיהן שונים לא תבטלנה בששים את הטעם העתיק והאיתן המשומר בטהרתו בעצם תורתנו כאשר היא בעינה ובעצם תומה ולא תזייפנה את היהדות מראשה ועד סופה. על כן יש לכונן לעומת שיטת החקירה החיצונה שיטת חקר יהודית מתוכה – מעומק תוכה ולשמש בה רק במכשירים המיוחדים לה וברשות המיוחדת לה. לשיטה זאת קראתי שיטת משמרת הטהרה של יהדותנו ובה החזקתי בכל כחי, אף כי אין איש מתחזק עמדי. ועיקר מגמתי בה הוא למצוא בתורתנו המסורה שהיא כל רגשת החיים שביהדות (כאשר סקר בן־מנחם בספרו ירושלים) את התורה הכתובה, לאמר: את המקרא כלו בעינה וכתומה. את הרציפות הזאת שהוא חוט של חיים שאינו פוסק, הכיר הגדול שביודעי תורתנו הגאון מווילנא ובדרכו זאת הלך גם ריט”ל צונץ בחקירותיו ע“ד האגדה והפיוט, לפי דרכו ולפי טעמו הוא. “וסדור עבודת הלבבות” הוא פרי השיטה הזאת אשר יחדתי לי בעולמי כאשר רמזתי בקצרה בהקדמת הסדור הזה ובהקדמת “מקור הברכות”. ואתה, ידידי יקירי, אם בטעם זה תתבונן בסדורי, ידעתי כי במראה חדש יראה לעיניך ומצאת נחת בשיטתי זאת כאשר אמצא אני נחת בעבודת רוחך היקרה מאד בעיני. ואשר על כן אני מבקשך להמציא (לי) את שאר ספריך אשר מאד מאד אני תאב לראותם ולהנות בם. – ועתה התברך מפי שארך אוהבך המצפה למכתביך וגם לספריך”.

במכתבו היקר האחרון הזה שינה יעבץ את טעמו אלי מאשר במכתבו מאנטורפן, המובא למעלה, אשר בו הייתי בעיניו טפוס של סופר עברי משכיל בארצות הסלוים, אבל אחרי שקבל את גליונותי, לאמור: הדפסות מיוחדות של מאמרי המדעיים במאספים שונים ועבר עליהם, אחרי אשר קבלם מכורך הספרים, נשתנה הרבה דעתו עלי, כאשר כתבה לי בתו שרה רחל ברמן אשר בביתה דר, נכנס אז אליה ואמר בהתפעלות “הלא ידעת, כי שמואל הרשברג שלנו הוא חוקר מצוין” (פראמינענטער גאלעהרטער). ובלשון אחרת הוא מדבר כבר אלי בדבר צורך התשמיש של המדעים החיצונים ולהכניס את תוצאותיהם אל גבול חקר היהדות, אשר זאת מלאכתי בכל ספרי ובכל מאמרי. ובודאי צדק מאד לעומת זאת בדבר שיטת חקר היהדות מתוכה, מעומק תוכה ובדבר שמירת הרציפות אשר בה, אשר בשתיהן בחרתי במדה יותר רחבה בכל עבודתי המדעית של חקר היהדות.

מכתבי יעבץ הפרטיים משלימים וממלאים את ציור טפוסו ואפיו לכל גדלו, גבהו ועמקו, לכל תמימותו ושלמותו, לכל מוסריותו,²⁶ לכל אהבתו הגדולה לעמוֹ, לשפתו, לתורתו, לדתו ולארצו.

 

פטירת ר“ז יעב”ץ ז"ל    🔗

בתו שרה רחל ברמן כתבה לי על דבר מות אביה הגדול ועל דבר יומו האחרון: “עד נשימתו האחרונה לא פסק לדאוג לשלום עמו וארצו. פניו צהלו לכל ידיעה על דבר התרחבות הבנין בארץ אבותינו. כנגד זה הזיקה לבריאותו הרבה כל ידיעה מתנגדת לזה. ביחוד לא יכול להבליג על יגונו מכל ידיעה בדבר החנוך הבלתי דתי של הנוער שם. הן אמנם הוקיר מאד את החלוצים על כי לא חסו על כל עמל ועל כל קרבן בעד ארץ אבותם, אבל לבבו שתת דם מהרעיון כי דוקא בארץ ישראל מקילים בדת ישראל. – הוא מת מיתת נשיקה בלי כל יסורי מות. באותו ערב עוד היה רענן וער כדרכו, השתעשע בחדר עבודתו עם נינו, ועוד בשעה השתים־עשרה בלילה בשכבו כבר במטתו שחח עם בני נח בדבר עניני מדינה, כי בזמן האחרון המעיט לקרוא עתונים, כי כל ידיעה על מעשה עול היה מכאיב אותו הרבה, ועל כן ספרו לו את החדשות כדי להעלים ממנו את כל הבלתי נעים לו. בבוקר (י“ח שבט תרפ”ד) כשנכנס בנו לחדרו מצאו מת. כנראה יצאה נשמתו בשנתו בלי כל יסורי מות, כי פניו לא נשתנו והיו נעימים כמו שהיו תמיד בחייו”.

אחד מבני הבית, כנראה סופר עוזר ליעבץ, כתב לי בצער גדול, כי לא נספד בלונדון כהלכה, בשעה שלסופרים בני גילו עשו בכל עת במיתתם רעש גדול בעולם היהדות. נזכרתי אָז במשל המדרש (ב“ר ט”ז): אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם הולך? אומרים להם: אין אנו צריכים, פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אומרים להם: הלואי נשמע קולנו ונראה".

 

רשימה ביבליוגרפית מספריו ²⁷    🔗

1) ספורים וחזיונות:,בדרך בצאתי“, ב”כנסת ישראל“, תרמ”ו; “בית התמרים” – “הארץ”, חוברת ג‘; “העושר למינהו” – "ס’ השנה" לסוקולוב תרס“א; “נקודים” (שם); “נפש יודעת” – “המזרח” חוברת ד'. 2) ספורים וחזיונות על פי האגדה: “שיחות מני קדם” – בחוברת “הארץ” ו”מירושלים“; “נגינות מני קדם” (“חזון שני החרבנות” בדרך שיר). 3) ספורים וחזיונות ממראות ארץ ישראל: “ראש השנה לאילנות”; “פסח של ארץ ישראל”; תרס”ג); “חרבות לאתים” (שני חלקים); “דרך שלשת ימים” (חלק שלישי ל“חרבות לאתים”) – “המזרח” חוברת ב‘; “הדיר והתיר” (“מירושלים” חוברת א'); “מראות הארץ” (בתכנית מכתב); “שיר מתורגם (תולדותי)” – "מירושלים, חוברת ב’. 4) ספורים מתורגמים: “פסח של גליות או הרב מבכרך” (היינה); “שתי החרבות”; “שושנה”; “מרדכי שר החמשים” (קומפרט).

“טל ילדות” (ספר למוד מקרא לטף); “מוריה” (ספר מקרא לבית ספר ולבית); “דברי הימים לעם בני ישראל” (לתלמידים).

“דברי ימי העמים” (ד"ח); ספר “תולדות ישראל הגדול” י"ג חלקים.

נפוצים בספרים ובעתונים שונים; “מירושלים לבניה” (עט שושנים, שירי ידידות) שהוא אלבום בפרחים טבעיים מא"י.

מאמרים: “מכתב אל…” בשם יעואל בן קנז (“השחר” תרמ"ב); “הבדלה ממש” (שם); “עוד שני מאמרים של מדע” (שם); “עצת שלום” – “המגיד” תרמ“ד בשם יעק”ב; “ערך מונטיפיורי בתולדותינו” – “המגיד” תרמ“ה; “לברית עם לאור גוים” – “המליץ” תרמ”ה; “אגרת בקור הבקורת” – “הבוקר אור”, צוקרמן א־ב, תרמ“ה; “מגדל המאה” – “כנסת ישראל” שפ”ר תרמ“ו; “חכם עדיף” (שם); “השירה והחקירה” (שם); “מאמר על ארם” (שם תרמ"ז); “התלמוד ותלמידיו” (שם תרמ"ח); “אין כבוד אלא תורה” – “חבצלת”, ירושלים; “התעודה והמולדת” – לוח “אחיאסף תר”ס; “עולמות עוברים ועולם עומד” – “ספר השנה”, סוקולוב; “תוצאות מוסר היהדות של לצרוס” – “ספר השנה” לסוקולוב תרס”א בעלום שמו * בכוכב. “היהדות והגלות” – תרנ“ט;,להשיב דבר”. כמה וכמה מאמרים בשם זה נפוצים בכל העתונים: “המליץ”, “האסם”, “הצפירה”; מאמרים בי“א חוברות “הארץ”, “מירושלים”, “מציון”, “גאון הארץ”, “פרי הארץ”, שהוציא יעבץ בירושלים, ובט' חוברות “המזרחי” שהוציא בווילנא; מאמרי “הצפירה” לשנת תרנ”ט־תר“ס ובגליון האחרון תרנ”ח בשם המחבר ובסמן *; “זכור רחמיך עמי” – “המליץ” תרס“ג חתום: נפש אחת בישראל; “אדרס להרצל” ז”ל מעדת ווילנא – “הצפירה” תרס“ג; “יד לפה…” – תרס”ד; “מתום ושברון” ב“תחכמוני”, בעריכת ד"ר לוין (“החטיטות והחקיקות”. הוספה לח“ג של ספרו “תולדות ישראל”; “הבקרת כשהיא מבוקרת” – ב,תחכמוני” ספר שני, הוצאת אגודת הסטודנטים בברן, תרע"א).

ספריו האחרונים: “מקור הברכות”, ברלין תר“ע; “סדור עבודת הלבבות”, ברלין תרפ”ב.

חבורים מתורגמים לאשכנזית: "דרכי אבותינו עד מות דוד (“תולדות ישראל” ח“ב, פ”ב): קולטורבילד, לעבען אונד טרייבען דעס פאלקעס איזראעל אין דער פאָא סאָלאָמאָנישען צייט; ראש השנה לאילנות; בילדער אויס דעם אידישען בויערנלעבען אין פאלעסטינא.

 

תולדות רבי זאב יעבץ ז"ל    🔗

כל העובר על הרשימה הביבליוגרפית הזאת ימצא, כי באמת היה יעבץ, כמו שאמר לי עליו גם שארו הקרוב אליו החוקר הגאוני רבי חיים יחיאל בורנשטין, הופעה מיוחדת בעולמנו, – נשמה קדושה עליונה אשר ניצוצותיה נתחלקו ונתפזרו להרבה מקצועות שונים, כי היה פייטן וחוקר, מספר וחוזה חזיונות, עתונאי ומחנך, מרכיב ועושה סינתזות בין היהדות ובין החילוניות להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם ובכל דברו ובכל מעשיו עד נשימתו האחרונה הוא מיחד יחודים לאלקי ישראל, לקדש את שמו בעולם והוא קושר כתרים לעמו, לארצו ולשפתו.

־–־–־–־–־–־–