לתולדות ישראל ותולדות ר“ז יעבץ ז”ל    🔗

א

יהוד, ר“ח אלול שנת תרח”פ ציון.

שלם לך ידיד נפש הרב הנכבד!

אמנם ידידי, הבטחתי להודיע לך את שלומי, את פרשת דבר צאתי וביתי, לכתי בדרך ובואי אל מחוז חפצי, אל המקום אשר אליו נשאתי את נפשי, ביום דעתי קרוא אבי ואמי. הבטח הבטחתי ודברי טרם הקימותי, יום יום הייתי יושב ומצפה: אימתי תהיה דעתי מיושבת ליחד את הדבור לאיש איש מאוהבי הנכבדים, על דבר שלומי ושלום ביתי; ישבתי, צפיתי ולכון את דעתי לא עלתה בידי.

ולא יחיד אני בדבר זה, כי כל איש לבב מבני ישראל בהציגו את רגלו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו, יהפך לו לב אחר. זכרונות חיו משתכחים מפני זכרון גדולתנו ותפארתנו במקום הזה בימי קדם, חפצי גופו מסתלקים מפני החפץ האחד האדיר והכביר לראות את עמנו בכבודו, ואת ארצנו בישובה. ורגשי החול עוברים ובטלים במעוטם מפני הרגש הנערץ, המרום וקדוש, רגש אהבת ארץ אבותינו, רגש חבת תורתנו אשר שם ביתה, הנוה הנאה לה, ורגש הדעת את נפשנו החזק ומתחזק רק באוירה של ארץ ישראל.

הדעה הזאת אשר היתה לרוח חיים באפי, לא תתן בפי הפעם דברים לדבר על הליכות דרכי ומסעי, ועל כן תהיה רדתי מן האניה ראשית ספורי כי אז נבלעו מחשבותי במחשבתן של ישראל.

בשבעה עשר לחדש אייר שנת תרמ"ז לעת בקר, באת אני וביתי אל חוף העיר העתיקה יפו. ויצאו קרובי ומיודעי לקראתי בצנה לקדם את פני, ויורידוני מן האניה ויביאוני העירה. כמעט באתי במלון לקחתי לי עגלה לבקר את האחזות אשר נאחזו בהם אחינו האכרים, ונשם פנינו אני ומיודעי ראשונה אל “פתח תקוה”. ותצא עגלתנו את העיר, ותעבור בין שני טורי פרדסים הנקראים ברים¹ (בלשון ערב ביר) על שם הביר המשקה אותם, הפרדסים הרעננים האלה מגדלים פרי הדר – גאלד פריכטע – אתרוגים, קטרונים ותפוחי־זהב, להרנין לב ולמשיבת נפש. ועל נפשי העיפה עלה כטל של תחיה, בראותי כי עלומי עולמים לארצנו, כי לא סר כחה ולא נס לחה. יצאנו מבין הפרדסים ותרא עיננו ארץ מרחקים, רחבת ידים מאד, ורק ממרחק מפאתי קדים נשקפים תועפות הרים. הסירי אמי צעיף אלמנותיך וראו בניך, מה יפית ומה דשנת, עודך בריאה ומלאה, עוד רב דבשך וחלבך להניק את בניך ולהחיות עם רב.

מקץ שעה וחצי באתי לפתח תקוה, ואשמח לראות את המקום אשר בו החל ישראל לשוב לעבודת אבותיו, ראיתי את בני הנעורים, וירם לבי כי בני חיל הם בעלי קומה וכוח, ופניהם יפיקו עוז. האכרים נקבצו סביבותי ויתנו לי שלום, ויביאוני אל בית אחד מהם ונאכל שם מרקחים, מזמרת הארץ ומאכלי חלב, ואברך את ה' כי זכני לאכול מפרי אדמתנו ולשבוע מטובה, סבותי במקום ובסביבותיו כשתי שעות ונשב ליפו.

ממחרת נסעתי לראשון לציון והנה המקום נקי וטהור, מסודר ומרוח. הכרמים אשר מסביב לו, למופת הם גם להאשכנזים הכורמים מנעוריהם; בקרתי את כל יושבי המקום ואלין שם ואשכים בבקר ואשוב למקומי.

את יום השבת, הוא יום הרביעי לבואי הנה, הקדשתי להכיר את יפו. והנה אין שם כמעט קהלה. עדת הספרדים הולכת ומתנונה, והאשכנזים עוד לא היו לעדה, המעטים אשר נאחזו פה איש לעברו תעו ולכלל קהלה לא באו. עיני דאבה אז לראות את ילדי המקום מתגדלים בלי תורה ובלי מוסר, מצוה גדולה היא לכל אשר נתן ה' כח בידיו לעשות תושיה, לקומם את יפו לקהלה מתוקנת, להשיב לשער ציון זה את כבודו המחולל. כי אמנם שער ציון היא יפו, כל הבא להשתחוות לה' בהר הקדש דרך השער הזה יבא.

לפני צאתי מביתי נדרתי נדר לה' לאמר: אם יהיה אלהים עמדי, והביאני לשלום אל ארץ בני עמי, ועליתי להראות את פני ה' בחג השבועות ולהשתחוות בהר קדשו. ויהי ממחרת השבת, ואגמור בלבי להיות מן הזריזים המקדימים למצוה, ולעלות ירושלימה שני שבועות לפני העצרת. ואצא מיפו אני וביתי ביום ההוא כארבע שעות אחרי הצהרים ונבא לרמלה כבא השמש, ונעמוד פתח ארמון חרב, אשר התקין לו ערבי אחד למלון, ויתן לנו קפה בפכים קטנים, ומספוא לסוסים. וגם מבלעדינו חנו שם עוברי דרכים נשואים בעגלות, בגמלים ובחמורים.

בחצות הלילה באנו ל“עטרון” היא עטרות בית יואב. גם שם יש מלון אך שמה לא ירדנו, כי אם במלון בב־אל־וד הרחוק ממנו כמהלך שעה. התנומה הקלה אשר עברה על עינינו לרגעים, סרה כרגע למראה הררי עד אשר החלו להתרומם בגאותם שחקים. כאשר ראיתי עד המקום הזה את הארץ בנעימותיה כעדן גן אלהים, כן חזיתי פה בהוד נורא, ובעדי גאון וגובה. כל הלילה לא שבעה עיני לראות לאור הירח, את סעיפי הסלעים מתגודדים בפנים עזים וזרים, ואת נקרות הצורים אשר יעמיקו עד תהום רבה. המראות הנאדרים האלה מתחת, האויר הצח והטהור מאין כמוהו מסביב, הכוכבים הצפופים ורצופים בשמים עד שהזהב מרובה על התכלת, וקול צליל המצילות שבצוארי הגמלים המתנהלים בעצלתים כחולמים, שעשעו את נפשי שעשועים לא ידעתי מתמול שלשום. ונלך הלוך ונסוע, ויאור לנו היום בקרית יערים. העיר הזאת אשר היתה לכפר אבו־גוש, יושבת במרום הרים, אין קץ למשובת יפיה הפרוע, מאד גבהה בת ציון נטוית גרון היא, כי עד היום לא שכחה עוד את חמדת ימי עלומיה, כי את נזר הקדש נשאה על ראשה, את ארון ברית אלהים. משם נסענו ונעבור על פני חרבות מצודת סלעים עזה ובצורה מאד אשר פי יושבי הארץ יקבנה בשמה “קסטל”. בעוד שעה באנו אל המוצה (יהושע י“ח כ”ו, סוכה מ"ה.) הוא “המקום שלמטה מירושלם” ששם היו אבותינו יורדים בזמן שבית המקדש קים, ומלקטים שם מורביות של ערבה, לעטר בהן את המזבח. כרבוּת חבת המקום מימים קדמונים, כן תגדל חמדת הקסם השפוכה עליו עד היום. מה לכם אוהבי ענג בישראל לדרך איטליא? באו הנה וראיתם את הדר אלהינו, הדר הכרמל והשרון, וידעתם כי מעשרת הקבים יופי שירדו לעולם, נטלה ארץ ישראל תשעה.

במלון הזה אשר פני מלון אירופי פניו, קדמונו מתי מספר ממיודעי, ויקבלו את פנינו באהבה ובשמחה, שם שתינו חמים ונתפלל. עוד שעה לבא ירושלמה. כמעט לא מצאתי את לבבי להנשא בעגלה על אדמת הקדש אשר דרכו רגלי אבותינו ואמותינו, נביאינו וכהנינו, מלכינו ושרינו. אך מפחד הגיא הנורא המרחיב ומעמיק לבלי חק משמאל לדרך, תעה לבבי עד כי הסתרתי פני מהביט צפונה אל רמה העתיקה הנשקפת ממעל לגיא ואל כפר מי־נפתוח (לפתה בל"ע) הבנוי אל נכח פני במורד ההר החוסם את הגיא מקדם ואסב את פני אל הימין. פה רבתה השממה, כל עשב לא יצמח, ועל כל מראה עין ערמות אבנים מנפצות, כמו השאירה גם ירושלם עצמה, זכר לחרבן כנגד הפתח. כאשר הוספתי לבא אל העיר כן הוספתי למצא בדרך אנשים מירושלם חבושי בגדי כבוד, אשר יצאו לקראתי לברך את בואי. בבואי אל בית אוהב נכבד שבשכונת “מזכרת משה”, נקבצו באו מן השכונה אנשי צורה, לתת לי שלום ולברכני ב“ישוב טוב”. החזרתי להם שלום וברכה בכל לבי, ואמהר ואקום ללכת לירושלם, לקרוע ולבכות על העיר ועל המקדש וילוו עמי האנשים אשר קדמו את פני ונצא אל הדרך אשר באתי בה, היא הדרך היפה ההולכת מיפו. ונלך הלוך וקרב אל העיר. משני עברי הדרך נטועים גני עדן, ובתי חמד בנויים, ואת העיר לא ראיתי עוד כי מקלטי הרוסים והצרפתים חוצצים בפניה. עוד כעשרים רגעים הלכתי עד אשר נשקפה אלי חומת ירושלם האבלה והקודרת. כאלמנתו של מלך, אשר בגאון תפארתה היא, אפילו כשהיא שוממה, היתה עיר אלהים בעיני. “לפני גדולתך אעמוד ואבהל” המו מעי בקרבי, עוד גדלת, עוד רוממת, אך מה שוממת! ציון מדבר היתה, ירושלם שממה, קראתי, ולבי ובגדי היו לקרעים. באתי בשער העיר ירושלם. ה' אלהים! מי אני כי הביאתני עד הלום, כמה גדולים וטובים כלתה נפשם לבא הנה, ולא זכו, ואני הנה רגלי עומדות בשעריך ירושלם, בגיא החזיון שכל החוזים נתנבאו עליה, שכל החוזים עמדו ממנה. באתי אל עיר הקדש פנימה, והנה, ברוך ה‘, החלה להתנער מעפר, חצותיה רצופות היטב; מימין ומשמאל בנויים בתים יפים. מימין לשער לפנים מן החומה, יורדת גיא גדולה ורחבה, ובגיא בנוי מגדל עתיק וגבוה מאד, בני ישראל יקראו לו “מגדל דוד”, אך הבקרת אמרה להחליט כי מגדל חננאל הוא אשר חדש הורדוס, ויקרא את שמו “היפיקוס”. כל הרחוב הזה מלא תשואות, החנויות תכופות אשה לרעותה, והמון אדם רב שוקק בחוצות. ככל אשר הוספתי לבא אל העיר פנימה התחזק לי הכלל שכלל הרמב“ן ז”ל. “כל המקודש מחבירו חרב מחבירו!” כי ככל אשר קרבתי אל מקום המקדש, כן צרו השוקים וכן נעקשו. עד אשר באתי אל שוק צר אשר אין שם כי אם כדי מעבר שני אנשים. פתאום נראה אלי בגבהו כותל המערבי בגאון חרבנו, חרדת אלהים נפלה עלי, כי המקום אשר אני עומד עליו קדוש הוא מכל קדש, אליו יכונו בני ישראל את לבם, מכל ארצות פזוריהם, התרפסתי התרפקתי על אבני הקדש. “אבחר נפשי להשתפך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריך, את בית מלוכה ואת כסא כבוד אל ואיך ישבו עבדים עלי כסאות גביריך” האבנים האלה צורי עולמים הם ליעקב. מפאתי צפון ומירכתי תימן, עיני נדחי ישראל נשואות אל המקום הזה אשר שם עקוד עקד אברהם את בנו ומשם פקד יפקד ה’ את עמו: סוף דבר, מרכז הוא לנו לכל הזמנים ולכל המקומות.

כל עוד נשמת אלהי באפי יום זכרון יהיה לי היום הזה יום כ"ב אייר כי הדום רגלי אלהינו ראו עיני. שבתי הביתה עיף מעמל הדרך, נרעש מרוב העליליה אשר עולל לנפשי היום הזה.

כעשרים יום ישבתי בירושלם ואמר לבקר את הקדמוניות, אשר בעיר וסביבותיה, אך לא בקרתי אף את החצי מכל אשר אמרתי. כי חפץ זה נדחה מהר מפני חפץ אחר מרום ונכבד ממנו. התבוננתי בירושלם, והנה ראיתי בה תחלה לקבוץ גלויות, כי כמעט אין קהלה חשובה בכל גלויות ישראל אשר לא באו־אנשים ממנה לשבת בירושלם. ובכן שמתי לבי לדעת ולהכיר אחינו בעיר שחברו להם יחדו. באתי בבתי הספרדים, וארא את הנקיון אשר בבגדיהם ומעונותיהם, ואת הנמוס הנאה הנהוג בתוכם וישמח לבי. שחרתי את פני רבני הספרדים וארא כי גם הנוי, הכח, הכבוד והזקנה נאה באמת לתלמידי חכמים, ונאה לעולם, כי בהיותם מופלגים בנוי בכח ובקומה, ודבורם, מראיהם ומלבושם, שבתם וקומם, כמשפט בני חורים יודעי ערכם, על כן גופם מכובד על בני עדתם. בעת ההיא עלו על לבי דברי לוי “תלמידי חכמים שבבבל דומים כמלאכי השרת” (קדושין ע"ב.) דמצוינין כמלאכי השרת במלבושים נאים (רש"י) ובאמת דומים הספרדים הרבה הרבה לבני בבל במנהגיהם ובנוסח תפלתם ובמבטא אשר יבטאו את לשוננו הקדושה, כי בירושלם ראיתי רבים מבני בבל. וקרוב הדבר בעיני מאד כי רוח גאוני בבל נחה בראשונה על רבותינו שבספרד, כי רבנו משה השבוי ורבנו חנוך בנו, הבאים מבבל², היו ראשי הרבנים בספרד. ורבנו יצחק אלפסי רבן של כל גאוני ספרד היה תלמיד רבנו חננאל, בן ותלמיד לרבנו חושיאל שבא גם הוא מבבל.

עדת הספרדים בתכונתה החצונה, מעין מצבת זכרון היא לכל גדולי ישראל שקמו בקרבם לשרים הגאונים אשר העיר בעל סדר הקבלה כי “מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים” אך כל תפארתם היא תפארת העבר, תפארת הגולה, כי אמנם מאור הגולה היתה ספרד כלה, מימות רב חסדאי הנשיא עד ימי אברבנל. אך למי העתיד? למי אחרית הימים? ליהודי אשכנז! להם כח לב, להם רוח חיים, להם אהבת תורה ויראת שמים! הם היו הראשונים בירושלם אשר חרפו נפשם לצאת לבנות ולשבת מחוץ לעיר, ולא פנו אל המרפים את ידיהם לאמר: מחוץ תשכל חרב. ויצאו וישבו ויצליחו, ויבנו סביבות ירושלם שוקים ורחובות ואיש מן הספרדים לא שת ידו עמהם.

בדבר הזה נתנו ביהודה ובירושלם גדר אשר לא תדח ויתד אשר לא תמוש אי“ה לעולמי עולמים! גם את קהלת ירושלם הרבו לתקן בכל מיני תקון של צדקה: יסדו בית חולים, בית גמילות חסדים, וכו' וכו' וכל אלה חשכו כמעט מלחמם הצר, הקימו בתי כנסיות לגאון ולתפארת כראוי לעיר שהיא מרכז לכל קהל ישראל מעולם ועד עולם. וגדולה עוד מזאת, כי הם היו ראשי מיסדי ישוב ארץ ישראל בידי אכרים יהודים, כי פתח תקוה נתיסדה בשנת תרל”ח. ועתה מרבית האשכנזים התמימים, חובבי ציון הם בכל לבם. כמה אנשי לב ראיתי מירושלים אשר בכו מרוב שמחה, כאשר באו ויראו את כפרי היהודים המיושבים. יקר הוא למצוא רגש חם ובקורת חריפה במקום אחד, כאשר מצאתי בירושלם. המסכנות הגדולה השולטת בתוכם, לא הקשיחה את לבם, כי אם למדה אותם עשות חסד עם קטניהם ועם גדוליהם. והרוח אשר השרו פה תלמידי רבינו אליהו מווילנא מיסדי הישוב האשכנזי, הורה אותם ללמוד תורה לאמתה, וגם להבין דבר לאשורו, ולעשות מעשיהם בדעה צלולה וברורה ולו שמו האשכנזים את אחיהם הספרדים למופת, רק בדבר האחד הזה, בנמוס הנאה ובנקיון, בכל דבר שבצבור, כי עתה היו לברכה בקרב הארץ הקדושה. אך לדאבון כל לב, עוד הערבוביה והלכלוך מגנה כמה בתי חסד ותורה בירושלם, בתים אשר ראויים היו למשוך בטובם ובכחם כמה וכמה לבבות בישראל, ולהיות לתפארת לירושלם. וככל אשר יקל הקלקול, כן תגדל אשמת האנשים הנכבדים העומדים בראשי הבתים ההם על בלי הסירם אותו.

גם שאר הקהלות הרבות, אף כי נוסח התפלה וסדרי צרכי הצבור שהרגילו בם זוקקות אותן אל הקהלה הספרדית, בכל זאת דעתן נוטה יותר אל האשכנזים. האחת, מפני כי “גרים אוהבים זה את זה”. כי, לבד מן הספרדים אשר היתה פה לקהלה אחרי גרוש ספרד, הנה כל הקהלות חדשות הן. והשנית, כי כאשר נרדפו בידי הקהלה הראשה, בגלוי או בסתר, מצאו להן אחים לצרה באשכנזים. והקהלות העניות כגון התימנים מצאו בבתי אחיהם האשכנזים, אהבת אחים, פת לחם ובגד, ככל אשר מצאה יד האזרחים הדלים ההם.

הקהלה הראשונה והנכבדה אחרי קהלות אשכנז וספרד, היא הקהלה המערבית, לאמר: קהלת מרוקו וצפון אפריקא. גדולה היא בתורה, ביראה ובצדקה. דרך למודם שונה, מדרך הספרדים, ומתקרבת הרבה לדרך למוד פולין וליטא, על כן יאהבו לומדיהם את לומדי פולין וליטא. ועוד יתרון גדול לקהלה זו, כי יש בהם עשירים מופלגים; ועשיריהם נכבדים, יראי אלהים, בעלי נמוס ובעלי צדקה.

אך בעושר תעלה עליהם עדת הגרוזים, הם אחינו שוכני ארצות קוקז. האנשים האלה בעלי הקומה, בעלי כח ידים וכח לב, ואמיצי הלב, הבאים הנה וכלי זינם עליהם כצרקסים גמורים אינם בני תורה. אך לעומת זה רבה היא הברכה אשר הביאו לירושלם, כי באים הם וצרורות כספיהם בידיהם. הם מביאים את המסחור, גם בידי אחינו, ועושים מעט מעט את ארץ ישראל לארץ מסחר. לא במתת נדבה, כי אם בהטילם מלאי אל תוך כיסם, ומשתתפים עמם, ונוטלים חלק קטן מהם, עד שהעני יכול לעמוד מחמת עצמו; אז מוציא העשיר את ממונו ומסתלק. על כן יצליחו כל סוחריהם ואין להם לא כולל ולא חלוקה, לא ממונים ולא משולחים, וראשי עשירי אחינו, המה הם.

בימים האחרונים החלו לבא רבים מאחינו מבוכריא, גם הם חרוצים מאד במסחר, ובעלי הון ועוסקים בעסקי ממונות, ודמיון גדול להם ולאחינו הגרוזים. אך נעלים הבוכרים עליהם, כי יש להם בעלי תורה ויראה, נקיי הדעת ובעלי נמוס. ויחידים יש בהם הנוטים גם לאהבת הלשון העברית, ולאהבת המדע.

כנגד שלשת הקהלות האלה של אחינו אלה אשר רובם וכמעט כלם בעלי כיס הם, בעלי כח, בעלי יופי; מתגוררת פה קהלה אחת, דלה ומדולדלת, גם בכחה; גם ביפיה, גם בממונה. הלא היא עדת התימנים. אחינו אלה אשר צפד עורם על עצמם, ותארם חשך משחור, אין תוכם כברם. הן אמנם כי מרוב נדודיהם וסגופיהם, והתלאות העוברות עליהם עד באם הנה, דבקה בהם מדה מגונה אחת, מדת הקבצנות. אך גם היא לא היתה עליהם למדה קבועה, כי בארץ אשר באו משם אנשי עבודה היו. ובהניח להם פה שבים הם להיות לאנשי עבודה, וכמעט כלם נהנים מיגיע כפם, יותר מבני כל הקהלות. עושים כל עבודה קשה להחיות את נפשם ואת נפש ביתם. גם יש בהם בנאים אומנים. ויתרון גדול להם, כי למקטנם ועד גדולם כלם יודעי את התורה. וסדר למודם ראוי הוא להיות למופת לכלנו, תלמוד ילמדו רק יחידי סגולה; אך מקרא, משנה ויד החזקה, ילמדו כלם, ובקיאותם רבה בהם. אף ילמדו מדרש, מנורת המאור, וכיוצא בהם, ספרים כתובים בשביל העם, על כן מלאים הם דעת קדושים ודעתם ישרה רחוקה מפלפולים, ולשונם היא שפת ערבית צחה, גם עברית ימהרו לדבר, אוירה של ארץ ישראל יפה להם מאד, כי ככל אשר נודדי תימן דלים ורזים הם, שחי עינים ונדכאי רוח; כן יחזקו בניהם המתגדלים פה, והיו לנערים רחבי כתף, בעלי קומה יצוקה ומוצקת, ואמיצי לב יותר מכל ילדי העיר. הבאים מכל גליות ישראל יתישבו גם בצפת, טבריא וחברון והם לא יאחזו כי אם בירושלם לבדה, ואחרי ירשלם, חביב עליהם ישיבת האחוזות מישיבת הערים. קרוב הדבר, יען כי בתימן היו מרביתם יושבי כפרים.

מלבד אלה יש עוד קהלות, כי רבים הבאים מבבל ומפרס, אך אותם לא הספקתי לדעתם בימי שבתי בירושלם, די הבחן בהם סמן מובהק, העושה אותם לחטיבה מסוימת.

באחרית ימי שבתי בירושלם, ואני עודני נמלך באיזה מקום טוב לי לקבוע דירתי, והנה מיסדי פתח תקוה באים ומבקשים ממני להתישב ביהוד, האחוזה הקטנה אשר בין פתח תקוה לבין ראשון לציון, באמרם: הן אמנם כי את טובתנו אנחנו דורשים, בבקשנו מידך כזאת, למען קיים את הישוב הזה, אשר עברו עלינו תלאות עד הקמנו אותו, ועתה הנה הוא הולך ודל, אך מצוה זו מתן שכרה בצדה, כי האויר טוב שם מאד, ובטח בה' בשבתך שם השנה הראשונה, או שנתיים הראשונות והיית בריא אתה וביתך, וקדחת וכאב העינים העובר על כמה אנשים הבאים הנה לא תדע", שמעתי לבקשתם ולעצתם, ואלך ליהוד והנני יושב שם שנה ושלשה חדשים.

והנה המקום מקום מישור הוא כי יהוד בשרון היא יושבת, בקצה שפלת לוד כמהלך שעה מנגב לפתח תקוה, ואדמתה אדמת חול אך כרמי זית רבים רעננים ודשנים מאד, ובימות הגשמים מדי הכלא הגשם שעה אחת, אחרי רדתו שלשה ימים, ונבלע במקומו, והיה כלא היה והחורף כמעט כלו אביב גמור הוא. בבואי שמה ישבו שם אנשים אשר בניצה ובמראן לא מצאו ארוכה למחלתם, ויבואו אל יהוד וירוח להם, ויבאו לידי החלטה גמורה, כי נח אויר זה להם גם מאויר איטליא, גם מאויר טירול. אך זו רעה חולה כי מבלעדי עשרה בתים אשר שבעה בהם מוצקים ומרוחים, ובאר מים חיים, אין שם כל דבר להנות את האדם ולהרחיב את דעתו, לו היה מקום כזה ביד בני עם אחר מעמי אירופא, כי עתה התקינו אותו למקום מרפא ליודעי חלי, ולמקום בתי חרף ואוהבי ענג, ולמקום עדן ושעשועים לכלם. אך ככל אשר אנחנו נוהגים בכל דבר, כן אנחנו נוהגים גם בזאת.

והנני מעיד לך ידידי עדות גמורה כי ב"ה לא עברה עלינו כל קדחת וכל חלי־עינים; וחיים ושלום לי ולכל נפשות ביתי, כן יוסיף ה' את שלומו עלינו ועליך כברכת אחיך המברכך מציון.

־–־–־–־—

ב.

ב“ה ב' אלול תר”ן, בירושלים עה"ק

שלום לך, ידידי!

בלא חמדה הנני נעתר לבקשתך, לספר לך את כל המוצאות אותי, מיד מר שייד ומיד באי־כחו וכח־כחו, מיום הודע לי שמו עד הנה. כי זכרונות אלה לא יועילו לאיש מאומה ואותי ירעימו ללא פרי. על כן נחשבו בעיני מכלל הדברים ששכחתם נאה להם ונאה לעולם יותר מזכירתם, אך למענך הנני עובר על כרחו את מדורי גיהנום אלה, למען עשות לך נחת־רוח, בתנאי מפורש, שלא תראהו לשום בריה בעולם.

בגמרי לצאת מאירופה לארץ־ישראל פניתי אל השר הגדול האוהב עמו באמת ובתמים מר מיכאל ערלנגר נ“י ואשלח לו את כספי לקנות לי נחלה בראשון־לציון ולנטוע כרם, למען השקיע לפי שעה את כספי בקרן קיימת, וישב לי השר מכתבים מלאים כבוד ודברים טובים ונחומים. ויכתוב גם לי גם לאיש הנכבד ר”י אסאוועצקי ליחד לי אחד משמונה זכויות בנין הבתים בבוא עליהם רשיון המלכות.

באתי אל ארץ ישראל ואשב ביהוד, מאין לי עוד בית בראשון לציון. וכל העם מתלחש, כי הפקידים מעלים לי שכר מקופת הנדיב שליט"א ויפלא הדבר בעיני ואהי כמחריש. ויהי היום וישאלני מר נימצאָוויץ אם אמת הדבר, ואומר לו כי שקר הוא שאין לו רגלים. ויאמר לי כי הוא, בהיותו בפאריס (אחרי מחלוקת ראשון־לציון), אמר לו השר מיכאל, כי איש בא מווארשה ויעבץ שמו, בו בטח לבו כי יהיה נרצה גם לפקידים גם לאדמיניסטראציון והוא יפשר תמיד בין שניהם. ודברים אלה הביאו גם אותי (את מר נימצאוויץ) להאמין, כי פקיד נוטל פרס אנכי. סוף דבר, לב השר מיכאל היה טוב לי מתחלתו עד סופו.

מרוח האיש הרם ההוא נאצלה על פקידי ראשון־לציון ויתהלכו עמי בכבוד, גם האדם הקשה מר בלוק בראשית בואו כבדני ויבקרני. ויהי היום ותשלם האדמיניסטראציון לאחד הקולוניסטים בעד כרמו וביתו למען יצא משם. וידברו אנשים על לבי להחליף את כרמי הערל בכרם ההוא שעברו עליו שנות הערלה. ואלך להציע הדבר לפני מר בלוק, וייטב הדבר בעיניו כי יקום דבר זה, למען אוכל לשבת שם, דבר אשר לפי דעתו, יהיה לתועלת למוסר יושבי ראשון־לציון. וימהר ויכתוב לפאריז לשלוח לו הסכמה מפורשת. ולי יעץ לכתוב להשר מיכאל, כי ידע, כי מגיני הוא, ואכתוב גם אני. ויהי מקץ ארבע שבועות ויודיעני, כי לא הסכימו בפאריז למכור לי, ואשאלהו לטעם הדבר ויען, כי כך עלתה במחשבה ואין לנו רשות להרהר, ולאחרים השיב, כי השיבו בפאריז את פני על כתבי אני בעצמי ולא בידי האדמיניסטראציון. ואם תאמר: והרי כל עצמה של האדמיניסטראציון אינה אלא הוא? והרי הוא כתב? ואַף אני הלא רק ברשותו ובעצתו כתבתי?? – קשיא! ואי בעית אימא לא קשיא. עד העת ההיא היו לו דברי השר מיכאל כדברי האורים, ומשעה שקבל תשובה משייד, הופרעה רוח הקודש בבית־מדרשו, ולחשה לו באזנו, כי השר מיכאל שהוא לפני הנדיב שליט"א כשר לפני המלך, יש שדבריו מתקבלים ויש שאינם מתקבלים, ודברי אנשים שהם כעבד לפני המלך מתקבלים לעולם.

בימים ההם בא אלי הנכבד ר“י אסאוועצקי ויראה לי מכתב כתוב אליו מאת השר מיכאל בדברים מלאים חן לאמור, כי בקי הוא בעסקי יעבץ, כי כמעט כל הונו משוקע הוא בכרם, ובמה יבנה לו בית? על כן דבר על לב הנדיב שליט”א, כי ילווה לי ארבעת אלפים פראנק לזמן מרובה לבנין בית הגון, דבר אשר לא שאלתיו ולא עלתה על לבי. ברכתי אותו במכתב על המחשבות הטובות אשר הוא חושב עלי, כי אמנם הוא בעל המדה שידבק בה האדם, המדה הטובה שהכל בכללה, כי הוא בעל לב טוב כמשמעו.

בינתים הגיע הרשיון לבנות את שמונת הבתים בראשון־לציון, מהרתי אל מר בלוק כי יתן לי את המקום המיועד לי, ויענני: כי כל שמונת המקומות נתונים־נתונים הם לאחרים ולי לא נשאר מקום. ואשאָלהו: איך יהיה כדבר הזה, והלא השר מיכאל הודיע לי בעודני בווארשה, כי מקום מיועד לי ועומד, ואיננו חסר כי אם הרשיון שמחכים לו בכל יום שיבוא? וישאלני: אם חתמתי אָז על הנייר הנעשה בראשון־לציון, ואמרתי לו: איך יכולתי לחתום בראשון־לציון בהיותי בווארשה? ויענני: אם יש את נפשך, פנה לך אל השר מיכאל, ואכתוב. ואשתמט ממר בלוק ואמהר למר אסאוועצקי בטרם יספיק מר בלוק לדבר עמו, ואשאל אותו כמתמם, אם לא אבדתי את זכותי יען כי לא חתמתי אז? ויאמר לי, כי האדמיניסטראציון בעצמה חתמה תחתי, כי הוא היה אָז האַדמיניסטראטור, וחתימת האדמיניסטראציון הלא שקולה היא וחשובה מחתימת אחרים. ויגד לי, כי את הנייר שחתם בשמי מסר למר חיים האדמיניסטראטור, שקבל את השררה ממנו. ומר חיים מסרה למר בלוק בתוך כל הניירות. בקשתי את מר בלוק, תבעתי ממנו, אך כל עמלי שב ריקם.

בראשית בוא מר בלוק בשבט תרמ“ח, בעודנו יושב לבטח עמי, היינו מסובים בראשון־לציון, ותסוב השיחה על בתי־הספר שבקולוניות, ויאמר מר בלוק: הנדיב עושה חובה בבית־הספר רק את למודי התורה ולשון עברית וערבית לבדן, כי רוצה הוא ביהודים גמורים, והצרפתית אינה אלא טפל. ומעתה כל הרוצה לשמש בבית־הספר העברי לבדו שבראשון־לציון ישמש, והרוצה לשמש בבית־הספר הצרפתית לבדו אל ישמש. כי שמח הנדיב בשמעו ילדים מדברים לשון־קודש בארץ־ישראל ואיננו שמח בשמעו אותם מדברים שם לשונות אירופה. בעת ההיא היתה תקותי אשר קויתי אליה מיום קומי לצאת מאירופה לעסוק בעד בתי הספר לפתח בהם רוח ישראל. ואכתוב מאמר על צרכי בתי־הספר לבני אכרי ארץ ישראל ותכונתו גם בלשון עברית גם בלשון אַשכנזית. ואשלח את המאמר האַשכנזי אל הנדיב שליט”א ואת המאמר העברי אל השר מיכאל. הוא מאמרי האַשכנזי המודפס ב“יידישע פרעסע” בחודש אב תרמ“ח. אל המאמר העברי³ השלוח להשר מיכאל ספחתי מכתב אשר שאלתי, כי ישתדל לשום אותי למשגיח כולל על בתי הספר של הנדיב שליט”א.

בשלשת ימי הגבלה תרמ“ח, בא מר שייד לראשון־לציון. ואַף כי סמוך הייתי לראשון־לציון, לא רציתי לקבל שם את פניו, כי ידעתי, כי ידו בכל התעלולים אשר עוללו לי, ולמה אראה את פניו בעוד מר בלוק, שנהפך לי לקטגור, נצב על ימינו, אשר למען התרצות אל אדוניו זה יקטרג עלי? ואקבל את פניו בירושלים בחג השבועות ואקו, כי ישוב אפו ממני, בראות איש עומד לנגדו אשר לא עשה לו כל רעה ולא דבר עליו כל אָון מעודו. ויקבלני כאיש יודע נימוס בכל הכיבודים הנהוּגים ובפה מלא אהבה על כל גדותיו. ויגד לי, כי לדאבון לבו לא קרא הנדיב שליט”א את מאמרי, כי ידיעתו בלשון אשכנז ואהבתו אליה מועטה היא. ובדברי על דבר המנוי אשר נשאתי אליו נפשי, ענני, כי תמול לפנות ערב שלח טלגרמה לרוסיה להביא מורה ראש לפתח־תקוה מרוסיה. ואומר לו, כי לא משמרת מורה, כי אם משמרת מפקח אני מבקש, לתת פנים אחדים לכל בתי־הספר ולכוון את הלמודים לפי צרכי רוח ילדים הנכונים להיות עובדי אַדמת הקודש. “כבר מניתי את אחד המורים, את מורנו ר' פלוני להיות דירקטור לראשון־לציון, לפתח־תקוה ולעקרון”, השיבני בקצרה. סבבתי את פני הדברים, לענין אחר, ואפטר ממנו, וישלחני ברוב נעימות ומתק שפתים.

ידעתי את ידו התקיפה ואת לשונו החלקה המושלת בבית הנדיב הגדול, ככל אשר שלטה יד אנטיפטר ולשונו בבית נשיאי החשמונאים ואתיאש. אך איש אחד נשוא פנים ונכבד בעיני הנדיב שליט“א טרח בשבילי שלא מדעתי. והנה פתאם, בערב ראש השנה, בא אלי רץ מאת האיש נשוא הפנים ההוא, כי בא לו מכתב מיד השר מיכאל, כי הוקמתי לרב העדה ולראש בית־הספר בזכרון־יעקב היא זמרין. ובמכתב השר מיכאל, הכתוב אל הנכבד ההוא, מביע הוא את נחת רוחו במנוי זה וכי הנדיב מוסר (לי) את עתידות הישוב, כי החנוך הוא יסוד הישוב. והשמועה עוברת ארץ ישראל ובקולוניותיה, כי לשררה גדולה מאד אני נכנס. וחזנים, שוחטים, מורים ומלמדים צובאים על פתח ביתי לספחם אל אחת הפקודות. וגם אני, אף כי לא התמכרתי לתקוות נעימות, אמרתי בלבבי, כי ינוה לי בזכרון יעקב, כי אין זאת כי אם שב מר שייד מדלוק אחרי. ואולי האיר השר מיכאל עיניו לראות נכוחה, או אולי מפני כבוד השר ההוא הפג מר שייד את לבו להיות תמים עמי. ואסע בלב מלא בטחון ותקוה לזכרון־יעקב, ומה נוחלה תקותי. בבואי בלילה אל האדמיניסטרציון, אשר קויתי להתקבל בה, ככל אשר הייתי מתקבל בראשון־לציון, בהיות מר אסאוועצקי פקיד שם, או גם בהיות מר בלוק, בעודו יושב לבטח עמי, והנה בן שמעול האדמיניסטראטור, איש שאין לפניו לא שחוק ולא בכי, לא זכות ולא חובה, נגש אלי בעינים פקוחות מאד ושואל לשמי וחפצי בשפה רפה, ויהי בהגידי לו שמי, ויאמר לאשתו הנצבת שם: זה הוא הרב. ולי אמר: “אל בית מי סרת ללון” ואומר: “הנה” ויאמר: “אין מקום לך באדמיניסטרציון”. ואומר לו: “אולי התרוקן בית פלוני המיועד לי?” ויצחק ויאמר: “לא! לך נועדה הדירה אשר ממעל למקוה, דירה טובה, חדר גדול וקטון, ובית המבשלות משותף עם השוחט”. לבי היה לאבן בהנתן לי קנה־מדה למוד בו את גדולתי הצפויה במקום הזה. ואומר בלשון רכה: מי יבקש מאת איש אשר גידל את בניו ואת בנותיו הבתולות בצניעות ובדרך־ארץ לשבת על שערי הטבילה ואף כי נשוא פנים פלוני אמר לי בפרוש, כי בית פלוני בעל חמשה חדרים מיוחד לי”. “לא הדירה ההיא נכונה למורה לשון צרפת, אשר סוף סוף יבוא, ולך נכונה הדירה אשר ממעל לבית־הטבילה. כה צוותי וכה הוגד לי מפאריז, כי נכנס אתה תחת הרב הקודם בכל זכותו וחובתו”. “הכל אוכל לקבל עלי, עניתי לו, חוץ מדירה זו, שאינני יכול לקבל, כי אין לך דבר שעומד בפני המוסר והצניעות”. “סוף־סוף לא התרוקנה עוד גם דירת הרב הקודם, גם הדירה אשר אתה אומר, ועת לישון, כי עברה השעה העשירית”. “ובכן צוה, אדוני, למשרת ביתך לבקש לי מקום נקי בבית אחד מיושבי העיר”, בקשתיו. ויצו את המבשלת אשר בביתו ללכת לפני ולהראות לי מרחוק את בית העגלון אשר לאדמיניסטרציון. בין המון כלבים נובחים וסבכי נעצוצים וערמות אבנים אשר לא נראו לי בחשכה, באתי הביתה ותשאלני האשה התופרת לאור הנר, מה חפצי. ותען: “סלח נא, רב קרוב, בביתי לא היה מעולם אכסניה”. אך בשמעה כי האדמיניסטראטור שלחני שמה ובהגיד לה בעלה בבואו, כי אני הוא הרב, שנתה טעמה ותפניה לי מקום ללון. זאת היתה קבלת פני הרב בזכרון יעקב!

הלילה ההוא והיום שלאחריו יהיו לי נזכרים תמיד בתוך ימי החושך שבאו עלי בימי חיי הבלי. יום צרה הוא בעיני כיום שמת בו אבי אמי. הרבה למדתי מאבותי ומרבותי להיות שפל רוח בפני כל אדם, להתאפק בשעת כעסי, להסתפק במועט בשעת הדחק, לקבל עלי תמיד באהבה את דין שמים, אך ליסד את כל קיומי על דרכי חונף ושפתי חלקות וסיוע בידי גסי־רוח אשר אלה הם ראשי התנאים לחיי מנוחה במקום הזה, זאת לא למדתי. בלילה, בהגזל שנתי מעיני, עלתה על לבי מחשבה, להפוך את ידי ולשוב אל יהוד. “מה יאמרו הבריות”, השיבוני סעיפי. ועוד אמרתי: אולי עיני הטעתני.

ממחרת בערב שבת באתי לפנות ערב לבית־הכנסת הבנוי בסגנון החדש שלרבנים מתוקן מקום למעלה על־יד ארון הקודש, והנה, איש בא כחוסם לי את הדרך ויוליכני על ספסל אחד ויאמר לי: “פה תעמוד, כי כן צוות”. מקומי היה שני בספסל, והמקום הראשון היה לזקן עוסק ברפואות ששתיתו מרובה מאכילתו. שם האיש הזה יעקב אדלר סמם (אפותיקר) כאחד סממי הארץ, שלא למדו את אומנותם בשום בית־ספר. את האיש הזה הרים מר שייד מאד, כי לדברים הרבה הוא משמש: בשעה שמכעיסין על אדם מלמעלה, באין שרי מעלה ולוחשין באזני של ר' יעקב, מיד הוא נכנס לביתה של הצנועה מרת פאסקאל, שהוא החשוב בכל בתי־היין שבעיר, ונמלך בלופא הטבח חכם המקום, ויועצין בטומשס אושכף דק“ק יאס ובלייטנר עושה עגלות דק”ק גאלאץ והולכין ומשכימין על פתחי מרזיחין ובתי משתאות, עולים ומשטינים, מסיתים ומרגיזים, מקטרגים ומקנתרים. הם הם סכסכו את מר ווארמסר ואת ד"ר גולדברג זה בזה עד כי נפטר מר שייד מידי שניהם, מה שבינתו מרובה מכדי צרכיו, ומזה שלבו מתרגש יותר מכדי צרכו. עוד לדבר אחד ר' יעקב משמש: כשמר שייד בעיר, ר' יעקב מחזר על הנשים הצריכות רפואה ומסביר להן, שמר שייד גדול הוא בכל רופאי הנשים בפאריז ורק מאהבתו את הישוב הסתלק מאומנותו. והפותות מאמינות ומוסרות את גופן לגדול הרופאים. ר' יעקב זה היה הראשון ואני זכיתי להיות שני לו. עוד אני מתבונן במקומי בעולמי ומקומי בבית־הכנסת, והנה מר בן־שמעול ועוד אדמיניסטראטור אורח והרופא עולים לשבת על במת ארון־הקודש. ותהי השבת – שבת אורה ושמחה בבית־הכנסת, לכבוד מי? לכבוד האדמיניסטראטור האורח, ואני הייתי בעיני כמת נשכח מלב, וכן הייתי בעיניהם.

בשבתי על סעודת שבת בבית העגלון, והנה השמש בא לאמור: האדון בן שמעול שלחני להגיד לך, כי תדרוש בכל שבת וגם היום, כמצווה מפי האדון שייד ואעש כן.

במוצאי־שבת ניתנה לי רשות לשכור לפי שעה שני חדרים בבית אחד הקולוניסטים על חשבון האדמיניסטראציון. ובשורה טובה נתבשרה לי, כי הפרס הקבוע לי הוא מאה פרנק לחודש בקורז של עכשיו כשלושים רו"כ מזומנים מדי חודש בחודשו. ברכתי את ה' כי הותיר לי עוד מעט מעמלי ומשבח בית אבי ואקבל גם את זאת עלי באהבה.

ביום השלישי נמסרה לי כת העליונה של בית־הספר ללמוד במעשה, ובית־הספר כולו להשגחה ולמשמרת הסדר ולמערכת הלמודים, לאמר: לדירקטוראט. אך הדירקטוראט היתה חזקה בידי כל־כך, עד כי נער אחד מחסידי חב"ד, שהיה בראשונה לשכיר־יום בראשון, ואחרי כן למורה בזכרון־יעקב, בטל ארבעה חדשים שלמים במלאכתו בטול גמור ממש ואני מחיתי בידו מחאה גמורה ולא היה לי כל תוקף להחזירו לחובתו וללמודו והדירקטוראט רואה ושותק ואינוֹ משתתף ואינו מזדקק כלל לדבר.

ופן תאמר מדתה של האדמיניסטראציון כך היא, וותרנית היא ואין אדם נתפס על דבר שהוטבע בו, הטה נא אזנך ושמע עד היכן וותרנותה מגעת: את כל צרכי הקהלה הטילה האדמיניסטראציון עלי; הוראת איסור והיתר, השגחת הכשרות, בית־טבילה והעירובין, דרשנות בכל שבת ושבת, פשרנות בין אדם לחברו, כתיבת מכתבים של רשות ושל הקהלה לנדיב שליט"א, שאין להם צורה אופיציאלית, ולמוד בבית־הספר ככל אשר למד הרב אשר לפני (ושעות למודו היו שלש ליום), מלבד אשר נוספו לי בתורת דירקטור לנסות את תלמידי כל הכתות, ובתורת אוהב את החנוך להכין לכל כת לפי כחה למודי הדקדוק, הדינים ודברי־הימים (דברי־הימים שהוצאתי הוא אחד מן הדברים שהכינותי לבית־הספר ההוא בשעת צורך). מכל הטרדות האלה, מלבד חזרת למודי ההוראה שכל רב חייב לקבוע לה עתים, לא נותר לי עת לבלוע רוקי. והנה פתאום בא לבן־שמעול מכתב מלא קצף משייד, מדוע לא אלמד בפועל ממש יותר משלש שעות, שש שעות הן הקבועות לי, ואחרת לא תהיה. הוכחתי לבן־שמעול, כי הוא דבר שאי־אפשר. “ומה אעשה, כן צוה האדון שייד, ומדברו לא אוכל לנטות ימין ושמאל”. השיב לי. קבלתי גם את זאת עלי בלי תלונה וה' הנותן ליעף כח גברני לעמוד בכולן.

פעם אחת בבוקר והנה בן־שמעול בא אל בית־הספר וקורא אותי החוצה ושואלני: “הבריא אתה בגופך?” “לענין מה תדרוש, אדוני, הפעם לשלום גופי? מה יום מיומים?” שאלתיו אני “יען כי האדון שייד פקד לדעת אם לא חלש אתה. כי הוא אומר, מי יודע אם יש בך די כח למשמרת הרבנות?” היוכל האדם לדעת מי המה אוהביו רכי הרגש החששים לבריאותו כל היום ואני לא ידעתי, כי רחמי מר שייד נכמרו עלי כל־כך.

כאילו לא מעטו עוד תלאותי, והנה צרה חדשה משמשת ובאה, אשר כמעט הממתני ותהלמני: בצאתי מיהוד הסמוכה לראשון ללכת לזכרון־יעקב מלאתי את יד גיסי רי“מ פינס נ”י למכור את כרמי. ויזדמן לפניו איש אשר רצה לקנותו ולא נתן לו מר בלוק, באמרו, כי מעתה אין רשות לשום איש לקנות כרם בראשון בלתי אם לאדמיניסטראציון לבדה. וילך מר פינס לאדמיניסטראציון ויאמר מר בלוק, כי קנה תקנה האדמיניסטראציון ויכתוב לי גיסי וייטב בעיני. והנה בעוד ימים אחדים בא לי מכתב, כי העריך מר בלוק את ערך כרמי ואיננו שוה בלתי אם דמי קרקע בלבד, לאמר, שבע מאות פראנק. זהו סוף כל עמלי. מאה פראנק פרס לאיש שצרכיו הדחוקים מרובים מכדי מאתים ובעד כרמו המעובד זה שנה שלישית, בן שלשה־עשר אלף גפנים ובעל מאה דונאם – 700 פראנק. פניתי אל נשוא הפנים אשר גמלני טובות זה כמה פעמים ואל השר מיכאל, ויהי מקץ שלשה חדשים ויהי מר בלוק אנוס על־כרחו לשלם לי בעד הכרם כערכו.

וגם המקלט האחד לכל העשוקים, ארבע אמותיו שיש לכל אדם בתוך ביתו, גם הם היו לי ולכל נפשות ביתי למקום צרה וצוקה. כי שני החדרים הנתונים לי החלו להזיע זיעה מזקת מאד בבוא ימות הגשמים וכל משפחתי בעלת שש נפשות מפונקות, נאנסו לישון ולדור בחדר הפנימי לבדו, כי החיצון הנוטה לצד מערב היה קר וצפוי אל הרוח הבאה מן הים הקרוב מאד. אך בכל זאת לא דברתי דבר, מר פרנק האדמיניסטראטור הראש היושב בביירוט איש יועץ נדיבות, הבטיח לי לתת לי דירה ראויה לפי כבודי, אך עוד לא התרוקנה. אף כי ידוע ידעתי, כי כוונת האיש הנכבד ההוא תמיד לטובה, אך שייד מסכל תמיד עצתו הישרה ומחבל את מעשיו הטובים. והנה התרוקנה הדירה אשר תבעתי אותה מראש, ואמהר למר בן־שמעול ואסמוך את דברי על הבטחת מר פרנק, ויענני: הבית הזה נועד לבית־החולים. ויהי עד כה ויחל בני, ביום מלאת לו שלש־עשרה שנה, מחלה מסוכנת מאד, והמחלה ההיא חזרה לו שלש פעמים, ויבוא הרופא ויאמר: בנך לא ירפא כל עוד אשר לא תוציאהו מן הבית הזה: ראה נא קירותיו והזעה העבה אשר עליהם. הלא מערה היא ולא דירת אדם. גם אני איש אשר כח ענקים לי, אברך את ה' בצאתי בשלום מביתך, כי עד מהרה חושש אני בריאה בשבתי שם. “אנא אוציאהו, קראתי במר נפשי, והבית, אשר באמת נועד לי, יאמר בן שמעול, כי לבית־החולים הוא נועד”. וימלא הרופא צחוק פיו ויאמר: “מה יספר לך זה? הלא את העצה הנבערה הזאת בטלתי זה כמה, בהוכיחי, כי מקום הבית וכל בנינו סותר לתועלת בית־החולים ולצרכיו”. באתי אל מר שמעול ואגד לו דברי הרופא, ויאמר לי, כי אין לו לכוון מעשיו על־פי שום איש, כי־אם על־פי רצון האדון שייד. בראותי, כי אבדה ממני כל עצה למלט את בני מן המחלה הממארת אשר חלה בו זה הפעם השלישית מיום בואי זכרונה, בקשתי לו בדמעות, כי אחתום בחתימת ידי בכתב מפורש באלה ובשבועה, כי אם יתנני לשבת בבית הזה עד עבור ימות הגשמים, אצא ממנו בכל עת תתו לי דירה אחרת. ולא שמע לקול תחנוני. ואומר: ה' אלוקים, איכה אוכל לחיות במקום הזה? ויען בנחת: חלילה לאיש לעצור אותך פה ביד חזקה".

השלכתי על ה' יהבי, ויהי לי לישועה, וירפא את בני גם בפעם ההיא, ואשב לי כבני אדם יושבי חושך וצלמות בדירה ההיא, והנה גם שם לא הונח לי. בעל־הבית נוגש בי לשלם לו שכר הדירה, כי בן־שמעול דוחה אותו לאמר: הנה הרבה יעבץ במחיר דירה זו, אף כי הגדתי לו בשעת השכירות ויקבל עליו. ויציקני האיש כששה חדשים, עד כי סוף־סוף שלם לו. אך גם דבר קטן כזה לא עלה לי אלא על־ידי יסורים.

למען תנוח מעט נפשך הנוגה לשמע תלאותי אלה, הנני להפסיק את שלשלת הפורענות בנחמה אחת. כי מצאתי קורת־רוח במעשי. את בית־הספר הפכתי מתכלית הרע, כמעט אל תכלית הטוב. הלמודים העברים עלו למעלה ראש, והכת אשר היתה תחת ידי החלה להיות כרוכה ולהוטה אחרי, עד כי נפחתי בהם רוח יראת אלהים ואהבת ישראל, ויקנו להם בקיאות במרבית ספרי המקרא, בדקדוק, בלקוטי תלמוד ובדברי־הימים לבני־ישראל.

ובימי המחלוקת הגדולה בזכרון־יעקב היו שם שתי כתות נלחמות בשנאה כבושה, באיבת מות וכמעט בהתרת דם ממש. ויתן ה' כח בפי ואשלים ביניהם ברב עמל ויגיעה. אחרי עלות בידי לעשות את הכתות הצוררות לעדה שלמה, אספתי את העדה אל ביתי, ואכתוב מכתב פיוס בלשון אשכנז אל הנדיב שליט“א בשמם, כי עד העת ההיא הסתיר עוד פניו מהם וימנע מהם את תמיכתו ולא שב עוד להראות להם את כל מדת טובו כבראשונה. לא ידעתי אם בא מכתבי זה אל עצם יד הנדיב שליט”א, או אם כבש מר שייד אותו תחת ידו.

השלום הזה, בין אחים לאחיהם, ובין בנים לאביהם (הנדיב) והפשרות שפשרתי בין אדם לחברו, והדקדוק בתורה ובמצוות מצד אחד, והנמוס הנוהג בביתי מצד שני, עוללו מאד על נפש הקולוניסטים ובתיהם עליליה של מוסר וצניעות. והנהגות רבות שיש בהן משום תפלות נמסו ואינן.

בפרק ההוא נזדמן גם בן־שמעול לנשוא הפנים, שגם הוא חייב בכבודו, ויודה לו גם הוא (מר בן־שמעול) לרצונו או על־כרחו, כי מעשי טובים וכי עושה אני את חובתי באמונה רבה, וכי עלתה העדה במעלות המוסר מיום בואי זכרונה. ויגער בו נשוא הפנים על הליכות האדמיניסטראציון עמי, ויהי בשוב בן־שמעול זכרונה וימעט לי מספר שעות הלמוד, ויפנה לי דירה רחבת ידים, אך לא את זאת אשר בקשתי, ויתן לי מקום בבית־הכנסת אצל ארון־הקודש.

ומן הבית אשר בקשתי מראש נשכחה פתאום תעודת בית־החולים, ויושב בו מר בן־שמעול פקידים בריאים, תחת אמרו להשכיב שם קולוניסטים חולים.

ימי הפסח באו ואדרוש דרשות אשכנזיות מסודרות, ועוברי דרכים נבוני דבר ורבים מן הקולוניסטים הרגילים בלשון ההיא מרומניה הללון מאד ויתהללו בהן וידבקו בי מאד לטוב להם ולמוסרם.

כי אחינו בני רומניה בכללם טובים הם הרבה יותר משמם. החסרון האחד שיש להם הוא, שמקומם לא היה מעולם לא מקום תורה ולא מקום חכמה וכנגד זה מקום חסידות הוא. מיהדותם כבר וותרו במקומם הרבה מאד ומחסידותם לא וותרו עוד כמלוא השערה עד היום הזה. אך האנשים טובי לב הם ונוחים מאד גם לטוב וגם לרע. על כיוצא בהן נאמר: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים, ואם יבוא אליהם איש שהם בוטחים בו וסומכים עליו להשבית מתוכם את הבעלים ולשכן בתוכם את שם ה' ולהרביץ תורה, יקבלוהו עליהם בלב שלם. אך דבר הלמד מאליו הוא, אם כנגד האיש הזה יבוא אדם אחר, שותפו של בלעם ושני נעריו עמו, יצרא דעבירא ויצרא דממונא להתיר להם בפרהסיה דברים שנאסרו בצנעה, ושותף זה ידע עוד להמתיק את שפתו במתק של תפלות, אין ספק כי פתאום יהפכו את פניהם אליו ונצמדו בו.

והאנשים האלה, היה כבודי הולך וגדול בעיניהם, ודברי הולכים ונשמעים באזניהם מיום ליום ובפרוס הפסח ואחרי כן עלה הדבר למעלה, שאין עוד למעלה ממנו. בימי האביב ההמה נמסו מעט־מעט רגבי הקרח מעל פני מר בן־שמעול, ויחל להאיר פניו אלי גם הוא. ואומר בלבי: מי יודע, אולי נלחש מלמעלה לנהוג עמי כשורה ובכבוד, וברצות ה' דרכי, אולי השלים גם מר שייד עמי, כי סוף־סוף ראה גם מר שייד את עמלי ואת יגיע כפי וינחם על הרעה אשר חרש עלי. ואחכה שוקט ליום בואו.

בא היום ושייד בא. באתי לקדם פניו והנה פניו כחלמיש. השיב לי שלום מפני הכבוד, כאדם הפורע חובו, אך אני נהגתי בו כבוד גדול. והוא פטרני תמיד בפטומי מילין שגבם מבהיק ותוכם נחר. על עצמי ועל מצבי לא דברתי עמו דבר. כי אם על צרכי הקהלה. ראיתי, כי שתיקתי על עסקי עצמי לא נתנה קטורת באפו. כי ראה כי אינני מן האנשים אשר חומריותם עומדת ברום עולמם, ואנשים כאלה אינם מתנכרים לדבר אלא אם כן שוקלים אותו תחילה במאזנים, ויוסף להסתיר פנים ממני. ואני לא חדלתי לנהוג בו כבוד. בדרשתי בשבת הראשונה לבואו הזכרתי אותו לשבח, כי עשה את מעשה אליהו, כי היה ציר נאמן להשיב לב בנים אל אבות, את לב הקולוניסטים לנדיב שליט"א. אך בדרשתי לחג השבועות התמלטו מפי דברים על האומרים להשכיח את התורה ולקעקע את ביצתן של ישראל לעקור את קיומו, לחבב עליו את שאינו שלו ולגנות עליו את שלו. ויברכני על דרשתי, וייטב לי את פניו ויאר את עיניו ויחלק את שפתיו למן היום ההוא. ויהי היום ואני בא לבקש טובה לנערים נמלטים מידי המשלחת ותסוב השיחה וימלא פיו קלון על הקולוניסטים, ואני הצדקתי אותם ואומר לו: אולי העמקת לדעת אותם יותר ממני, אך זאת ידעתי, כי רחמנים הם. טובי עין וכו' וכו‘. בכלותו את דבריו אמר לי כי צוה לבן־שמעול להוסיף לי חמשים פראנק לחודש ולהוסיף על בנין דירתי עוד חדר. ברכתי אותו בלב שלם, ובלבי התברכתי, כי שלום יתן ה’ לי מעתה, כי מר שייד היה מקור כל צרותי וכל שפלותי, ועתה הנה המתיק ה' את המים המרים האלה, ומה לי עוד.

מר שייד הלך לדרכו, ואני החלותי להרגיש, כי פני האנשים טומשעס ולייטנער השלוחים לדבר עבירה, המוכנים לפורענות, לחרחר ריב בעדה ולסכסך משפחה במשפחה, אינם עמי כתמול־שלשום. ויהי היום ואוכח שנים־שלושה אנשים בלשון רכה על קלות הראש שנהגו בשעת התפלה. ויודו האנשים האלה וכל הנצבים, כי הדין עמי. והנה ממחרת שמעתי, כי שני האנשים הנקובים, אשר סכסכו את מר ווארמסר וד"ר גולדברג איש ברעהו ויתנו לגדופים את הרב אשר היה לפני, שמים את העדה למרקחה ומקשים את דברי תוכחתי הרכה לאבני קלע. והנוכלים האלה אמרו להפיץ בעם, כי לא על תוכחתי חרה אפם, כי אם על אשר הבאשתי ריח העדה בעיני מר שייד. ה' אלהי, אתה ידעת; את עמדי לפני האיש ההוא להשיב את חמתו מן הקולוניסטים ולדבר עליהם טובות. אך אפשר הדבר מאד, עלתה מחשבה בלבי, כי פחים יקוש לי האיש ללכדני באמרי פי אולי אדבר עליהם רעות, ועתה כי דברתי עליהם טובה הפך את הברכה לקללה. אבל לא אוכל להאמין את זאת חשבתי, נחמתי כרגע: האיש הזה לבו תמים עמי מיום רבתה הקרבה בינינו, ואל נא אדון אדם שלא בפניו לכף חובה.

מקץ שבוע נקראתי לבוא אל האדמיניסטראציון וישם מר בן־שמעול את עיניו בי וישאלני בקול מושל: האמת הדבר, כי אסרת את מחול זכר ונקבה? דע לך, כי בשלך מנעו נערות רבות ממחול וישיבו את פני דורשיהן ריקם, באמרן, כי יודעות הן מפי הרב, כי המחול אסור. ואגד לו, כי גזירת איסור לא אני גזרתי על דבר זה. פעם אחת שאלני איש משכיל: מה משפט המחול בעיני חכמי ישראל? ואומר לו: כי בהיות המחול הנהוג פרי תורת בני יון אשר שמו את לבם ליפות את התאוה ולשפוך על היצר הגס רוח חן, לא יוכל להיות נאה ומתקבל בעיני חכמי ישראל, ובכן אך את דעתי חויתי בדבר האסור ועומד, לא גזירה גזרתי בדבר אשר ידעתי, כי שומע לא יהיה לי.

ויקם מר בן־שמעול מכסאו ויתן בקולו: “ומי מלא את ידך לחוות דעתך? הלא ידעת, כי גם בעיני האדון שייד בכבודו ובעצמו נחשב המחול לראש תענוגיו”. ואתאפק ואומר בנחת: “ומי ימלא את ידי הרב לחוות את דעתו, הלא התורה”. “התורה, שאג בכל כחו, אין פה לתורה לצוות במאומה, הכל בידי האדמיניסטראציון”. “אך אני, בהיותי רב, זאת היא תעודתי לדבר בשם התורה”. “ובכן, אינך עוד רב”. “טוב הדבר, אך אנכי לא אוכל לפגוע חלילה בכבוד הנדיב ולעזוב את משמרתי עד פטרו הוא אותי ובעצמו. אני אכתוב אליו את זה לפרטיו ואקוה, כי מכתבי זה בוא יבוא אם־ירצה־השם לעצם ידו הגדולה ולא יאבד בדרך”. פני האיש נהפכו לשולי קדרה, כי דברים אשר לא שמע מתמול־שלשום שמע הפעם, ויחל לשנות את טעמו ולהיטיב את פניו, ויאמר: “הלא ידעת, כי אני מגן לך, ויש לך אויב גדול ונורא, וימהר ויבא את תכריך מכתבי מר שייד ויקרא לפני מכתב כתוב בכסלו תרמ”ט כשבועים אחרי בואי, לדקדק עמי כחוט השערה, למצוא תואנה לפטרני, וכבר יש לו רב אחר במקומי. ויוסף לדבר אלי, כי רק הוא היה מגן לי, באמרו ובכתבו, כי כן לא יעשה להדוף ממשמרתו איש אשר עולה לא נמצא בשפתיו ובכפו. ברכתיו על לבו הטוב ואומר לו: “הן אמנם כי היה מר שייד איש ריב לי כל עוד אשר לא ידעני, אך היום ידעתי, כי נהפך לבו עלי לטובה”. “ואני לא ידעתי זאת”, ענני בצחוק עובר. ממחרת היום ההוא, שבת היה ויבקרני מר בן־שמעול. הבקרה הזאת היתה הבקרה השנית מיום בואי זכרונה. אין זאת כי אם לכפר פני היתה, כי הדברים אשר התמלטו מפי על־דבר המכתב נגעו עד לבו.

למן העת ההיא התבוננתי, כי שני שלוחי העבירה משתדלים לחלל כבודי בעיני אנשי המקום, דבר אשר לא היה עד יום בוא מר שייד, כי עד העת ההיא אמרו בלבבם, כי בן־שמעול נוהג עמי שלא כשורה רק מדעת עצמו, ומר שייד מצדו, למען הכות אותי בסנורים, שלח את חבוריו אלי לשם מתנת כבוד. ועל כן בא עוד פעם ספק בלבי: מי יודע, אולי אין שנאתו גדולה לי.

לפני ראש השנה כבדוני לעבור לפני התיבה לתפלת נעילה, ויהי ביום הכפורים ויכבד אחד משני שלוחי העבירה איש אחר לעבור לפני התיבה, אך האיש ההוא לא אבה ואעבור אני.

ימי הקיץ עברו והחורף בא, האדמיניסטראציון החלה להשליך קרחה אל פני עוד יותר מבחורף שלפניו. הגנן הנוצרי⁴ צוה להנער הנושא מים, להספיק מים לביתי, כאשר יספיקו לכל הפקידים. ויהי מקץ שני חדשים, ויקנוס האדמיניסטראטור היהודי את הנער בעשרה פראנק על שמעו בקול הגנן הנוצרי ליתן להרב היהודי מים. ואשאלהו בלשון רכה מאד, מדוע ככה הוא עושה לי, הלא בדבר זה יתן את שמי לחרפה בעיני עדתו, ויען כי איננו עושה שום דבר בלי פקודה מפורשת מזה שהוא למעלה ממנו.

ואת החצר אשר מאחורי ביתי יחד לשפך את האשפה לאדמיניסטראציון ולשכיניו הפקידים, תחת אשר לכל הפקידים נטע גנות אחרי בתיהם. אך אני לא פציתי פה, ואהי כלא רואה וכלא שומע.

בעת ההיא עבר פרופיסור נעטטער בזכרון־יעקב אשר אותו שלחה אוניברסיטה של פאריז לחקור מחלת האינפלוענץ במקורה, ואיטב אני בעיניו מאד, ודרשתי אשר דרשתי בשבת ההיא מצאה חן בעיניו מאד, ויבקרני בכבוד גדול הוא ומר פראנק אשר בא עמו. ומר פראנק אמר בפירוש לבן שמעול, כי יתקן את דירתי לימי החורף בתקונים נוחים ונאים, וכי ינהוג בי כבוד, כי כל מוסר העדה תלוי בכבוד הרב, וינענע לו מר בן־שמעול בראשו. ויהי היום ואאנס לשלוח אחד מצאצאי ליטול את שכרי, כי לא נאה היה לי לעמוד בין השכירים, ולפשוט ידי לקבל את שכר עמלי אשר קניתי לי בזיעת אפי. ויגער מר בן־שמעול ויאמר: “החולה אביך לבוא לקחת את שכרו? אם לא יבוא הוא, לא יותן לו אפילו פרוטה אחת”. וישב שלוחי נכלם ושבע קלון הביתה.

ושני אנשי הבליעל סובבים בעיר, ומטילים דופי בכל הליכותי, ומשקים יין בשלשת בתי־היין אשר בעיר לאנשים המעטים הנפתים אחריהם, להפשיט את כבודי מעלי, ולתת אותי בצחוק בנגינת שותי שיכר. ויקבלו יושבי המקום את יינם ברצון, אך שומע לא היה להם, ויצר להם מאד. ומר בן־שמעול ידע זאת כי הגדתי לו, ולא כהה בה. אך אותי שאל בתמהון, מדוע לא אלמד שש שעות תמימות ליום בבית־הספר? ואזכירהו כי הוא הלא פטר אותי ממספר השעות הגדול הזה. ויענני: כה קצב האדון שייד וממנו אין לגרוע. ואפרט לו את רוב העבודות המוטלות עלי, כי אי־אפשר לעמוד בכולן ויען לי: כתוב אתה למר שייד וגם אני אכתוב, ואעש כן ואכתוב לו בכבוד ובשום שכל.

ממחרת היום ההוא ניתן עסק טוב של קבולת רבת רווח לגדול שבשני בני בליעל, ושררה קטנה ניתנה לו, הפקוח על צרכי החזן ומשורריו ומתן שכרם לעתים מזומנים.

מקץ שלש שבועות בא מכתב ממר שייד למר בן שמעול, כי אין נגרע משעותי רגע. כי גם הפרופיסורים בסורבון ילמדו שש שעות ליום.

מן החצים האלה אשר נחתו בי כשנה וחצי בלי חשך, הוכה לבי כעשב. ויהי בשבוע שלפני פסח תר"ן ויבוא אלי הרופא ויאמר לי, כי לדעתו, יש לכל אדם לדעת את הנעשה בו, ועל כן הוא מגלה לי את הדבר אשר גלה משנה האדמיניסטראטור את אזנו, כי מר שייד אץ כחצי שנה בבן־שמעול לפטרני. אפס כי בן־שמעול איננו רוצה לקבל עליו שליחות זאת, כי שומר נפשו הוא.

בחג הפסח אחרי קריאת התורה ואצו לשמש להכין לי את העמוד לדרשה, וילחש השמש באזני, אם חס אני על כבוד התורה טוב לי להכבד ולשבת ולבלתי דרוש כי שני בני הבליעל אומרים לעשות לי תועה. שמעתי בקולו ולא דרשתי.

במוצאי יום־טוב הראשון עליתי ברשות האדמיניסטראטור ירושלימה. ויהי בדרך ואסורה אל האיש נשוא הפנים ואשפוך לפניו שיח ואתוודה על כל חטאותי: על חטא שחטאתי בשומי את כל לבי לתקן את המוסר בקהלתי, להשרות רוח חן וחסד ומוסר וטהרת הצניעות באהלי יעקב, ועל חטא שחטאתי לחזק את התורה ואת המצוה בכל מיני חיזוק וליפותן בכל מיני יפוי לא ברעש ואש, כי אם בקול דממה דקה; על חטא שחטאתי להשרות בבתי־העם ובבית־הספר רוח יהדות ברה ותמימה וטהורה, ועל חטא שחטאתי להשתדל להוציא את עדתי שעמדתי בראשה מידי השם הרע שיצא לה בשכנותיה, בתקני בה תקונים טובים, ועל כולם על חטאים שאני חייב ברוממי בעיני עדתי את כבוד הנדיב שליט"א. ואולי צפה מר שייד, כי עתיד הוא להתמעט מכבודו בהתפרסם לעם, כי הטובות תבואנה להם מיד הנדיב בכבודו ובעצמו ולא מיד אחר. כי זה הוא דרך אדון זה לתלות כל הטובה בעצמו ואת הקלקלה באיש הרם, שכל בית ישראל חייבים בכבודו. ומעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, כי פעם אחת ראיתי נערה כבת תשע, בת אחת הנשים הצדקניות, שבזכותן עתידין להגאל, מצחקת עם הנערות ונוהמת לחברותיה: כך עושה הנדיב בשעת כעסו. “מה היה לך, שובבה, – קראתי לה, – אם תוסיפי עשות כזאת וגורשת מבית־הספר”. – “היש בזה עוון? הלא מפי אדוני שייד אני יודעת זאת, הוא נוהם ככה באזני אמי מדי בואו לבקר אותה, והוא אומר, כי הנדיב עושה כך, ואלמוד גם אני לנהום כמוהו, ומה בכך”. גם האב והאם הצדיקו את בתם ויאמרו, כי מר שייד איש עלז וטוב לב הוא וכן יעשה לשמח את נפשם, כי מחקה הוא את קול הנדיב בשעת כעסו.

עוד חטא גדול חטאתי, כי שמתי בלב התלמידים, אשר רוח ולב להם, אהבה גדולה לתורתנו ולעמנו ולארצנו, וכל עמלי היה לבכר את רוח תורת אלהינו על פני התרבות הצרפתית ואם אמנם חטא הוא, אל תנקני ה' אלהי ממנו, כי חטאים כאלה אוסיף לחטוא כל עוד אשר לא תקח את נשמתי ממני.

שבתי הביתה, ולמר בן־שמעול נגלה, כי נשמע הדבר בין החיים, כי משתדל מר שייד להדיחני. ויכחיש הכחשה גמורה את הדבר המתפרש מכל דרכי האדמיניסטראציון ואת מחשבת מר שייד הניכרת מתוך כל מעשיו. ויהי מקץ ימים אחדים ואני והרופא ומר סלמו, משנה לאדמיניסטראטור, שבים מברית־מילה, ויבוא הרופא בדברים עם סלמו לאמור: מתי החלו פקודות מר שייד על דבר פיטורי הרב, ויאמר: מחודש אויגוסט. בעת ההיא הודיע מר בן־שמעול אותי את השיחה על־דבר המחול ויאמר בלבו, כי יענש עונש קטן, והנה פקודה באה לפטרו, ותצר למר בן־שמעול מאד בהעשות לו יותר על כוונתו. כי ראה, כי ממנו יצא דבר שבידו להרעיש עליו את העולם ומר שייד ירחץ בנקיון וישמוט את הקולר מצוארו על צואר בן־שמעול. ויחל מר בן־שמעול להפוך בזכות הרב, כי אין סבה מספקת לפטרו, ואם כלה ממנו הדבר לעשותו, ישלח מכתב פטורים לידו ממש. לזאת לא נעתר מר שייד. אך לא חדל מן העת מנגוש במר בן־שמעול למצוא לי עלילה לפטרני.

מתוך דברי מר סלמו התבאר לי, כי כל מעללי שני המחרחרים מתכוונים להביאני לידי נסיון, לתגרה, לקטטה, למחלוקת, למען התגולל עלי, וברוך ה' הנותן כח לאיש רך כמוני לעמוד בנסיון קשה כזה כנגד שני אנשים כאלה, שכל המכשירים כשרים להם.

העת ההיא היתה עת תחילת הקץ. לנערה בת אחד הקולוניסטים עמדה זכותה וזכות נשים צדקניות שבמשפחתה לעורר עליה רחמי מר שייד לאספה אל בית־היתומים אשר להנדיב שליט"א, אך בעוונותינו הרבים הזדקר שטן במעשי ידיו ואבן יקרה זו שמתחוטטת על בעליה הוכתה בחטטין שבראשה. ותשולח אל בית־החולים ותתרפא שם שתי שנים. ויהי מקץ שנתים, ותאסף הנערה מצרעתה, ותשב אל בית־היתומים, ותשב שתי שנים אחרות (את הספור הנחמד ספר מר שייד במו פיו לי ולרי“מ פינס ולרי”מ סאלאמאן בשנת תרמ"ח בבואנו זכרונה לעשות שלום בין הכתות המתקוטטות). הנערה שולחה מפאריז עם מר שייד ללמד את נערות זכרון־יעקב מעשה רוקם בזהב ובמשי. כטוב לב מר שייד בלכתו עמה בספינה, הסמיך אותה למורה שפת צרפת לכל הנערות. ובדרוך רגלה על אדמת זכרון־יעקב, בא מלאך ולמדה לשון־קודש ותהי לדרקטורית לכל הנערות לכל למודיהן, בעיני היה טוב הדבר הזה, כי חשבתי: הפסד ידיעת הלשון כנגד שבר מוסר בית־הספר, בהיות הנערות נפרדות מן הנערים, כי עד העת ההיא היו מעורבין, לבד מן הכתה הראשונה שאני למדתי בה.

בתוך כך בא מר שייד. ויהי בלילה וכל הקהל נאספים בבית אחד הקולוניסטים לסיום ספר־תורה, ויפן אלי ויאמר: “לא טובה השמועה העוברת במכתבי־העתים העברים ברוסיה, כי יושבי זכרון יעקב יחללו את השבת, ובמי תלוי קולר זה? הלא בך, אדוני, כי אתה הרב ולך יש לתקן דבר זה”. את תכלית המאמר הזה הפתוח מכל צדדיו הבינותי, כי בפיו הוא מתקדש עם קדושים להעיר אזני אל קדושת חובתי, ובלבו הוא מתכוון כוונה אחרת, להטיל עלי נדנוד של חשד, כי אולי אני הכותב, למען עורר עלי איבת אנשי המקום, אף כי הוא ידע את החשש הגדול והנאמן שאני חושש לכבוד עדתי. אך אני תפשתי את המשמע הראשון, ואען לו: “האמנם ניתנו לי מכשירים ודי תוקף לעצור בעד דבר כזה, אילו היה בו ממש? והשנית, אילו ניתן לי תוקף, גם אז לא השתמשתי בו. די לי המכשירים שאני משמש בהם, לדון ולהורות, לעורר את לב העם לאהבה את התורה והמצוה. ולהתגנב ולארוב לאיש־איש לראות מה הוא עושה בחדרי־חדריו, לא לכבוד ולא לתועלת היא לתורתנו. השלישית, רואה אני ברוך־השם לשמחת לבי, כי באחוזת זכרון־יעקב גם ביתר האחוזות, היהדות הולכת הלוך וחזוק, ובכן, למה לנו לבקר מומים אשר ידעתי בהם, כי ברוח פי נרגן נוצרו”? וירא כי לא יכול לי, ויגע בכף יריכי כגבור משכיל ויאמר: “התאמין לי, אדוני, כי בתוך ששים קולוניסטים בני רומיניה לא חילל איש פה את השבת, בלתי אם יהודי רוסי אחד היה פה מחלל שבתות ואגרשהו”. מאמר זה מלא עצה הוא, עצה הכתובה בין הכתובים (אסתר ג' ו').

עוד הפעם היינו מסובים וכל הקהל סביבותינו ויאמר לי: התאמין, כי ארבע הידות מרבבות יהודים באי רוסיה אשר בצרפת שרויים עם נשיהם בלא חופה וקידושין, רק החמישית מהם נשואים כדת, וכמעט כולם גנבים ורמאים.

בשבת ערב שבועות נקראנו לבוא לבר־מצוה ונשיח על־דבר עלילת הדם של דמשק. ואומר, כי שנאת היהודים של הקתולים יושבי ארץ הקדם קשה היא משל קתולי אירופה, כן הדבר, אדוני, גם הגרמנים הבאים יהפכו לפראים ברברים מסוכנים, וזה לי האות, כי גם הם אוסרים את המחול, באמרם, כי הארץ מוקדשת בקדושה יתירה⁵.

בכל המהלומות הגסות והעקיצות הדקות שחלק לי מכבודו, לא חדל ממני גם את דבשו. ויתן לי עוד הפעם את חבוריו בכתובת מיוחדת לי לזכרון אהבת אמת, ויתן לי רשות ללכת לשני שבועות יפו וירושלימה, להקביל פני גיסי הנכבד ר"ל דודזאהן ועוד נכבדים ממיודעי אשר באו בתוך אורחת חובבי ציון.

הלכתי ואשוב עוד לפני מועד הימים, והנה הפכה ומהפכה. אחד המורים בא אלי ומודיע אותי, כי כמעט יצא יצאתי אני ירושלימה, ומר שייד חיפתה, והנה מר בן־שמעול בא ומקהיל את המורים ומכריז את הנערה קויפמאן לדירקטורית כוללת, גם על המורים כולם, גם על התלמידים הזכרים וגם על למודי התורה. עוד זה מדבר וראשי תלמידי הכת העליונה באים ודמעה על לחייהם, כי פרץ פרצה הנערה קויפמאן אל חדר הכת הראשונה ותחתוף מלפניהם את הספרים אשר הטלתי עליהם ללמוד כל ימי היותי בדרך, ותאמר להם, כי היא המושלת בכל, גם ביעבץ מורם. ויהיה באמרם לה, כי הרבה חייבים המה למר יעבץ, ואם יבואו כל מלכי מזרח ומערב לא יקבלו עליהם מרות אחרת, בלתי אם יפטור אותם מר יעבץ, אז ישמעו בקול אחרים, אך לא בקולה, כי התורה אשר הורם מר יעבץ תצוה היא לדבר להנשים באמירה רכה ולהזהר באונתן יותר מאונאות גבר ולכבדן מאד אך גם להנזר מהן מקרבה יתירה, כי זאת היא כל יסוד תורתנו ותרבותנו. ותמלא את פיה גדופים וחרפות עלי ותשלח ידה לקרוע הפרוגרמה שלי מעל הקיר, ויקומו הנערים ויאמרו לה: “השמרי לנפשך מנגוע בדבר אשר קודש הוא לנו”. ותרץ אל בית האדנמיניסטראציון ויקרא התלמיד הראשון אל מר בן־שמעול והנער מהיר בלשון צרפת ויקנא לי קנאה גדולה ויאמר, כי מי ישמע להמיר את התורה, אשר למדו מפי יעבץ בתורת אחת הנערות? וירא מר בן־שמעול, כי בדברים לא יוכל לו וישלחהו מביתו. ויקומו כל התלמידים בני הכת הראשונה ויעזבו את בית־הספר.

כה ספרו לי הנערים ביום בואי, ביום היותי טרוד בהכנסת האורחים הנכבדים, ארבעה מיקירי חובבי ציון, שגיסי הנכבד ר"ל דודזהאן אחד מהם. ובכן חכיתי עד עת צאתם ואבוא אל מר בן־שמעול ואשאלהו: מה אני ומה טיבי ומה נעשה בדיני, ויענני, כי הנערה קויפמאן היא הדירקטורית, וכי יש גם לי לסור אל משמעתה. ואומר: איך אפשר דבר זה למסור את למודי ישראל הצריכים ללמוד מרובה ביד נערה אשר מארבע שנות למודה עברו לה שתי שנים בבית החולים, לפי עדות מר שייד אשר העיד לפני זה שנתים. והשנית, אם לא רב, אם רק עבד אנכי, גם בעבדים אמרו חכמי ישראל: לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה. מר שייד הטיל עלי אחריות כתבי העתים המתרעמים על חלול שבת בצנעה, אשר באמת אין אני אחראי לדברים שאדם עושה בחדרי־חדרים. ולעומת זה חייב אני למחות מחאה גמורה ביד האומרים להשליט אשה על בית־הספר, כי דין מפורש הוא גם בהלכות מוסר הצניעות (אהע“ז כ”ב, כ'), גם בהלכות בית־הספר (יו“ד הלכ' ת”ת רמ“א כ”א) לא תלמד אשה סופרים. אם אני נכנס לבית־ספר זה, כל עוד אשר הנערה לראשה עליו, מועל אני בפקודתי אשר הפקדתי להורות בשם התורה. ויענני, כי צדקתי, כי אולי אמת הדבר, שדבר זה פוגע בכבודך, אך אני לא אוכל לעשות דבר עד בוא האדון שייד.

חכיתי עד בוא מר שייד, ויחל להמתיק לשונו עמי, כי למעני הוא עושה זאת ומבקש את הדירקטורית, כי אל חדרי לא תבוא, אך לעומת זה חייב אני לסור למשמעתה, ולבטל סדר הלמודים שסדרתי אני מפני סדר הלמודים שלה. החתום ביד בית־דין של שלשה, הלא המה הנדיב שליט“א, הרב הגדול ר' צדוק כהן והשר מיכאל נ”י. אם כן הדבר, עניתי לו, תצווני פקודתי לבקש את אדוני לעכב את הדבר עד האירי את עיני נכבדי עולם אלה, כי נתעלמה מהם הלכה נכבדה מאד, שאין מעמידין אשה על בית־ספר שהמורים והתלמידים גברים הם. וישב לי, כי אין הנדיב שליט“א חושש להלכות כאלה. ואומר: אין ספק, כי איש הנחשב בעיני כל ישראל למגן ומושיע, הוא ירגיש רוח המוסר הגנוזה בהלכה זו, אשר כל עמי הנכרים נוהגים על־פיה. ויקצוף ויאמר: אין הנדיב חפץ ביהודיך הרוסים החושבים אותו למגן ולמושיע. ואם תקניטני, הנני נשבע לך, כי הנני שולח טלגראמה ומביא פה עשרים נערות ואת כל הפקידים הגברים שבבית־הספר אסיר ממשמרותם. ואען: לא אאמין כי תנהיג פה עבודת וונוס בארץ הנביאים. ויוסף לקצוף עלי קצף, כי שמע, כי קורא אני לבת קויפמאן שלא בפניה נערה ואינני קורא לה מרת, כי הלא דירקטורית היא. ומה הדבר אשר אמרתי לבן־שמעול, כי התרפאה בבית־החולים שנתים מן החטטין? היתה תרעומתו השנית. חלילה, אני לא הזכרתי למר בן־שמעול שם זה, כי אם חולי סתם, וגם זאת לא דברתי על מנת לגדפה, כי אם לחזק את דברי שאלתי. ודבר החטטין הלא אתה ספרת לי במו פיך זה שנתים, באזני ובאזני ה”ה פינס וסאלאמאן, בהתאוננך על אביה כפוי הטובה, אשר שת ידו עם הקושרים. ואני מה כי תלין עלי? – ואם כן, היתה התרעומת השלישית, מדוע זה הטחת דברים על הקולוניסטים אתמול באזני מר בן־שמעול, כי מחללי שבת המה? – העל הקולוניסטים הטחתי דברים? אדרבא, הלא התאוננתי באזני מר בן־שמעול, כי כמתגולל עלי באת אתה לטפול עלי חטאות אשר לא היו ולא נבראו, ואם גם היה בהן ממש חס־וחלילה, אין אני חייב באחריותן. וימהר ויען: אם כן, נעניתי לך בדבר הזה (פארדאן בלע"ז), אך מדוע זה תלמד את התלמידים דברי הימים לבני ישראל? הלמלומדים אתה אומר לעשותם? – התרעם עלי. – את דברי הימים אשר אני מלמדם, כוונתי לכל כת לפי השיעור הניתן להם ללמוד זה בבתי־ספר קטנים בארצות אירופה, ובזה לא יהיו למלומדים. אך אם אחשוך מהם למוד והרעותי לרוחם רעה גדולה, כי יהיה ישראל נופל בעיניהם מכל עם, כי דברי ימי עולם בשפת צרפת וברוח צרפת הלא ילמדו. – אך דברי הימים לבני ישראל יעשה אותם לעזי פנים. – “העזות הבאה מדברי ימי אבותינו הקדושים והתמימים לא תזיק לנו, כי מעולם לא היו גדולינו עזי פנים. – ומדוע תרבה ללמד תלמידיך דינים? – אני לא ארבה ללמד אותם דינים, כי אם מסדר אני רק את עיקרי הדינים הצריכים לכל אדם פשוט בגוף לשונם שבמשנה, בברייתא וברמב”ם, למען הכנס בתלמידים מרוח חכמי התלמוד ומדרכם בעצם סגנונם השנון והנמרץ, ואחר כן אני מסדר בקיצור ובסדרי שרטוטין (טאבעלאריש) את מעט הדינים הצריכים להם כדי סקור אותם עין התלמידים בסקירה אחת. ובכלל אני משתדל לתת לפני התלמידים ספרים שסדורם טוב ויפה פן יאמרו הנערים הלומדים לאפונטין הרבה ועברית מעט, כי נופלים חלילה חכמי עם קדשנו מחכמי הגויים. – והלא זה הוא רצון הנדיב שליט“א, והרב הגדול ר' צדוק הכהן והשר מיכאל נ”י, אשר בטלו פרוגראמה שלך והמה חתמו בעצם כתב־ידם על פרוגראמה שלה וישימוה לדירקטורית. – מאד יפלא בעיני על שלשת האיתנים, כי דנוני לכף חובה שלא בפני, ובכן אערכה נא להרב הכהן והשר מיכאל מכתבים ושאלתים, איפה ראו את הפרוגראם שלי ומה עול מצאו בו, ואותך, אדוני, אבקש למסור את המכתב אשר אציע בו את איסור היות מורה נקבה בבית־ספר למורים ולתלמידים זכרים, ובטח בי, כי אציע זאת בכבוד גדול ומבלי פגוע בשום איש, כי אם במכתב של חובה. – דבר זה לא ערב מאד על אוזן מר שייד, ויאמר: אולי רוצה אתה להפטר ממשמרתך? – ואשיבהו: איך יעלה על לבך דבר כזה, כי אפרוק מעל צוארי אל עול העבודה, אשר לכבוד ולתפארת היא לי, גם הימים האלה אשר לא אוכל לבוא אל בית הספר לבלתי בגוד בכהונתי לשנים יחשבו לי. אך מה אעשה, לא אוכל היות מחמיר לאחרים ומקיל לעצמי. – ובכן, אמר מר שייד, אכתוב אני את כל הדבר הזה לנדיב במכתב אופיציאלי. ואני ידעתי, גם אם אמסור מכתב לידי מר שייד לא ימסרהו ובכן לא הוספתי עוד דבר בדבר הזה. אך באתי הביתה ערכתי מכתב לנדיב שליט"א, להרב צדוק כהן, רק מכתב של חובת פקודתי בדבר הדירקטורית, ובדבר הפרוגראם ובדברים הנוגעים בי לא נגעתי אפילו כמלוא שערה, אך באזני השר מיכאל, אשר גם לו כתבתי, גליתי מעט מהרבה מכל הנעשה בי. אך עד היום לא נודע לי אם באו מכתבי לשלום או אסון קרה אותם בדרך.

מקץ ששה־עשר יום בערב שבת ט' תמוז נמסר לי מכתב זה, ככתבו וכלשונו:

Zicron Jacob d. 27^th Juni, 1890.

בליל שבת ברכני בבית־הכנסת ויחבק ידי כתמול־שלשום. וביום הראשון בבוקר בקרתי אותו ואשאלהו, אולי יש לו להוסיף דברים שבעל־פה על דברים שבכתב, כי כתוב “פאן דיעזער קאלאניע”, אולי נשמע מזה: זאת ולא אחרת. ויענני: מאומה אין לי להוסיף, בלתי אם כי תקים את הדבר שכתבתי, כי תפנה את הבית.

ואנשים באו אלי מזקני הקולוניסטים לאמר: "מדוע ככה עשית לנו להתפטר ממשרתך? הלא מר שייד אומר בפה מלא, כי טוב אתה בעיניו מאד והוא לא פטר אותך? לא ידעתי מה אשיב להם. האגיד להם, כי כדבריהם כן הוא, כי אני תבעתי גט? חלילה לי להציל כבודי בדברי כזב. שסעתי אותם בדברים נשמעים לכאן ולכאן, למען הנצל גם מהשקר גם מן החרפה.

ביום ג' י“ג תמוז תר”ן עזבתי את המקום אשר בו עברו כל אלה על ראשי ואעל ירושלימה.

ביפו מצאתי את הרופא הנכבד ד“ר מאזי נ”י הבקי היטב. ויבקש ממני להראות לו ספר כריתותי. ויתבונן בו ויקרא: הלא גט פסול הוא, גט מאוחר, כי לי הגיד מר שייד ביום ב' תמוז כ' יוני בראשון־לציון, כי ברגע ההיא קבל דפשה מן הנדיב שליט“א לפטור את יעבץ ובמכתב זה הכתוב ט' תמוז כ”ז יוני נכתב ברגע זו קבלתי דפשה. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? וקשיא דמר שייד אדמר שייד? קשיא!

“זה הוא קץ הפלאות אשר הפליא עמי האדון שייד זה כעשרים חודש”, חתמתי את מכתבי האחרון לשר מיכאל נ"י. “כל הזמן ההוא היה שלשלת של יסורים, בזיונות וכל מיני מועקה. ואין אני פורט פה אף אחד מאלף, כי לא לכבוד הוא לספר לי את כל הנבלות אשר עוללו לי. ועל הדברים שכתבתי הנני מוכן להשבע בנקיטת חפץ ולעמוד לדין אם יזמינוני לזה”.

“נושא אני את כפי השמימה ומעיד עלי את מי ששכן את שמו במקום הזה, כי מרגיש אני בעומק לבי, כי חטאותי בעיני האדון שייד אלה הן: כי כבדתי את מגיננו האדיר בלב שלם, וכי חבבתי אותו בכל מיני חבה בעדה ובבית־הספר; כי אהבתי ליישוב ארצנו היא אהבה עמוקה ותמימה, אשר לא תמכר בכסף ובחלקות; כי אהבתי את תורת ה' ומצוותיו וכי יפיתי אותן בדרשות מסודרות בטוב טעם לבלתי היותן לצחוק בעיני פוחזים נמהרי לב הרוצים בגנותן, וכי השרשתי בלב התלמידים בעלי כשרון אהבה עזה לעמנו ולארץ אבותינו, לתורתנו ולמצוותינו אהבה שאין בה דופי; ועל כולם, כי אהבתי את הצניעות בכל לבי ואת הפריצות שנאתי. אלה הן חטאותי, ויהי רצון, כי חטאותי אלה תזכרנה לי ליום אחרון ולעולם הבא”.

בתקותי, שלא תשלוטנה במכתבי זה עינים שאינן הגונות, הנני ידיד נעוריך, אוהבך ומוקירך.

זאב יעבץ

ג.

ב“ה, ירושלים, י”ב אלול תרנ"ה.

שלום מעיר שלום להרב החכם הגדול העושה את חכמתו מעז לתורת אלהיו ולכבוד עמו, שמו הוא תהלתו הד"ר רבי אברהם אליהו הרכבי, יברכהו ה' מציון!

במכתב הראשון טרם ידעתי מה יהיה משפט אדוני על ח“א מספרי “תולדות ישראל” שהתכבדתי לשלוח לו, בידי גיסי הנכבד רי”פ נ“י מראזאנאי, היו דברי מעטים, אך עתה בשלוח לי גיסי נ”י את התשובה אשר השיב לו אדוני על מכתבו שבא עם הספר, אף כי מתוכה לא ראיתי בלתי אם את ראשית משפטו הנה מספקת לי גם הראשית הזאת להרהיבני עז לדבר אני מצדי באזניך, איש גדול וחכם, דבר על אודות הספר הזה.

הן ידעתי גם ידעתי אדוני, כי אתה הגדול בכל חכמי הבקורת הנאמנה המתונה והמדוקדקת בזמננו וגם צביון נעלם – פערהיימליכטע טעדענץ – שכמה בעלי ספרים יכונו וישתדלו לכסות אותו מעיני מרבית הקהל, לא יכחד משופט צופה נסתרות כמוך, ואף כי ספרי שכל עצמו לא בא אלא לפרסם את צביונו גלוי ומפורש לכל העם כי בסקירה ראשונה תסקרהו לכל פרטיו. אך לעומת זה הנני לבאר לך את שטתי בדבר כלכלת הספר אשר בה הלכתי בדרך לבדי. הנה חכמי העמים, וחכמי אחינו באשכנז בתוכם, חשבו את ספרות המקרא כקפילה ומונחת בחיקם ובבואם להוציא ממנה את היסוד ההיסתורי לשם כתיבת ספר דברי הימים שלם לישראל, או לפרק אחד מפרקיו, העיפו את עיניהם במקרא, למען קחת רק את החומר לבדו לציר בו צורת דברי הימים, אך התבנית אשר על פיה יצרו את צורותיהם היתה ספרות העמים העתיקה, אשר באמת לא נותרו ממנה, כי אם אך שברים דקים, אשר מרביתם לא יצליחו לבקרת המקרא מאומה, באשר אינם מתלכדים בקשרי פרקיהם עם ספרות הקדושה ההסתורית שלנו, בהיות חוליותיהם נשברות ונפרדות ואין להם במה להתפס. ורק מעט מזער יהיו שברי לוחות של מצבות העמים הקדמונים ראוים למלואים כל שהם בדברי ימינו, על־כן יש אשר דנו סופרי דברי ימי העמים האלה את העיקר הקבוע של פי דמיון תועה, אשר גם טפל עראי איננו ויסלפו מאד את דברי ימינו עד כי יש אשר בטלו את האמת המלאה והבריאה מפני חזון שוא נתעה. ותבנית אחרת לציר על פיה את ההסתוריה הישראלית היתה להם ספרות בקורת המקרא העיקרית מימי שפינוצה ומימי ריכרד סימון, עד כמה קלקלה דרך הבקורת הזאת! אשר לדעתי אין ספק בה, כי לא בקורת לשמה היתה כי כונת שפינוצה היתה למעט את כבוד התורה משנאתו את תופסיה אשר התגרו בו וכונת ריכרד סימון הקתולי היתה מאהבתו את הספרים הנעלים בעיניו, אשר הבקורת ההולנדית החלה בעת ההיא, לפרוץ בם פרצות ולפצל פצלות, והוא, יען כי נלאה לקומם את שלו, שלח ידו להרוס את שלנו, למען לא תגדל תפארתנו עליו. כל עין חדה ובוחנת תראה, כי למרבית בקורת זאת אין רגלים, ואין לעולם ממנה אלא חדושה. בכל זאת היה כח רב באהבת החדוש הזה בדורותינו; ככל אשר גדל כח אהבת הפלפול בימינו להטות אחריו את לב בעלי הכשרון, ואנשים רבים מקרבנו אשר אמונה בדברי סופרי המקרא הקדושים כשחוק נחשבה בעיניהם, האמינו אמונה שלמה ואדוקה בדברי מבקרי המקרא. תולדות האמונה היתרה הזאת לעינינו, לאמר לדעת את דברי הימים בקרבנו, הן הנה שלשת החלקים הראשונים לדברי הימים של גרץ.

על כן שמתי אני את פני לבקר את דברי ימינו מתוכם וממקורם, לאמר לבקר את דברי ימי בית ראשון עד ימי היונים מתוך כה“ק ולברר דברי הימים הבאים אחריהם מתוך ספרות עמנו הפנימית. הקבלת כתבי הקדש איש אל רעהו בדיוק נמרץ היתה ראש עבודתי, וכמה פעמים עברו עלי ימים בכון אחד (פאראלעלע) של פסוק אחד מדברי נביאים או מזמורי תהלים אל פסוק אחד שבשמואל או במלכים ודה”י! ובהיותי עסוק בבקורת חריפה של כה“ק לעומקה, הוסיף לי הדבר להתברר מיום אל יום עד כמה רעועים הם מרבית דברי מבקרי המקרא ועד כמה מעידים על עצמם, עדות שאין להרהר אחריה. הפסוקים עצמם בהעמיקנו בם ובכוננו אותם אל שאר פסוקים לישב או לפרק, ככל אשר כונו בעלי התוספות את הלכות התלמוד הנראות שונות ותצא להם הבקורת המדויקת. בדרך הזאת אשר הלכתי גלה ה' עיני להביט נפלאות מתורתו, כי בכל מקום אשר רבותינו בעלי התלמוד והמדרש מדברים על דברי ימינו דברים לשמם, לא לשם אגדה ומוסר, נמצא דברי בקורת קולעת ונמרצת מאד, אשר דברי מבקרי חול בטלים כנגדם. ועל כן נבדלתי אני מקהל הסופרים בהתיחדי בדבר הזה, לשים את כל עיני ולבי רק פנימה ולשית את ספרותנו למקור ולמצרף לדברי ימנו ודברי סופרי־נכר העתיקים והחדשים לא היו לי רק למלואים. ובכן אני מבקש אותך, אדוני החכם, להתבונן על הדרך הפנימית הזאת – אינטענזיווע ריכטונג – אשר דרכתי בה. כי מי כמוך מבין דבר כזה? אקוה אדוני, כי תכיר, כי דרכי זאת לא השיבה את ידי מבקורת חריפה ומדוקדקת, ונהפוך הוא כי היא היא הציקתני ותמריצני לזאת במקום הראוי. ואי”ה מתוך דברי ח“ב, אשר אקוה, כי יצא לאור בחורף הבא, תראה, עד כמה צלחה בידי להראות את עמק דעת רבותינו ז”ל בבינת דברי הימים. אך איש גדול כמוך יכיר זאת גם מתוך ח"א…

למכתבו אשר ישמיעני משפט אמת נכספתי מאד, והנני אוהב שמך בכל לב ומעריץ את פעלך ומחבב את דרכך המברכך בשנה טובה ובחיים טובים של אהבת תורה ויראת שמים כאשר עם לבבך ועם לבבי אני.

זאב יעבץ

אולי יש ביכלתך אדוני, לשלוח לנו רשימה מכל שירי הספרדים ופיטני הקדם, שבאו בדפוס, כי רבים הם פה השירים הכתובים לבני הקדם בכלל בקדש ובחול, אך אין אנו יודעים אם כדאי להטפל בהעתקתם ובפרסומם.

ד.

ב“ה. ירושלים, י”ט אדר ב' תרנ"ד

גיסי יקירי, מר ירוחם פישיל פינס!

את מכתבך היקר קראתי בשום לב, ותאניתך שאתה מתאונן באזני מה נעשה לאנשים הקוראים אחרי מלא כי קלריקלי אני, הנני משיב לך כי אי אפשר לאנשים האלה לדבר כזאת אלא אם דעתם קצרה ומשובשת, או יודעים הם את האמת כהויתה בלבם, ובפיהם יאמרו את ההפך הגמור ממנה.

אם תחזור על כל מאמרי וספרי מן הקצה אל הקצה ומצאת כי הדבר אשר אני מחבב על קהל עמי למעשה הוא: כלכלת דרכם על פי המוסר הישראלי והמדע האירופי, לאמר על פי חכמת הטבע והעולם לאמתה בנכיון כל שטה נמהרה של מאטעריאליסמוס גס מעבר מזה וספיריטואליסמוס פורח באויר מעבר מזה, החנוך הטוב והמסודר המתוכן לפי עקרי כשרונותיה ומדותיה של אומתנו; זכוך הטעם בהגיוניהם ורגשותיהם וחזוק הסדר בכל דרכיהם ומעשיהם; פרישות מן התגרנות והסרסור וחזרה בתשובה שלמה אל אומנות אבותינו לאמר אל המלאכה ואל עבודת האדמה, והמקצועות שבחקרי דתנו ואומתנו.

תראני תמיד נושא ונותן בנחת ומכלכל את דברי לא ח"ו בדברי קנטור קטטה וגדופים – כי אם בבקורת נוחה ומתונה אשר לא תפגע בכבוד איש, ואם לא ישרו עצם דעותי בעיני החולקים עלי, צר לי מאד.

הן לא כבוד לו לאיש לבטל את רצונו מפני רצון אחרים ושבח הוא לו בעשותו זאת, אך גנאי ועון פלילי וזלזול כבוד הנפש הנבראה בצלם אלהים הוא לאדם למכור את דעותיו או לבטל אותן על לא דבר כי אם למען עשות נחת־רוח לאחרים. ואיך יאמר קלריקלי לאיש המברר את דעותיו בנחת ובסדר נכון להוכיח את אמתתם במתינות ולקבל את האמת ממי שאמרו.

ואם יקראו החולקים לדברם שבמעשה שפרשתי זה מעט ושאני משחר אותם “קלירקליות”, אמור להם כי זאת היא כל כבודי וחלקי בחיים וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוני ממנה, ורואה אני כי גדולי הסופרים אשר נאמנים הם לעמם הם, קרובים או כמעט שוים בדעותיהם לדעותי. ועל דבר זה אעידה לך שני עדים נכבדים אשר בקצת פרטים נבדלים הם ממני ובקצתם אולי נבדלים הם גם איש מאחיו, אך בדבר אחד שהוא העיקר שהכל תלוי בו, לאמור ברוממות רוח ישראל וקדושתו שלשתנו שוים. הסופר הנכבד מר לילינבוים במאמרו בלוח “אחיאסף” והסופר הנכבד טבאק במאמרו “ברוח העברי” בהמליץ דרשו גם הם בשבח הדברים שאני דורש תמיד וכמעט טעמתי בם טעם חקרי לבי…

והנני גיסך אוהבך בכל לב ומברכך מציון.

זאב יעבץ

ה.

כ"ח אדר ב' ירושלים

שלום לך גיסי, מר ירוחם פישל פינס!

– השטה האומרת לנתק את החוט העתיק בין קדב"ה ואורייתא ובין ישראל ואשר רוח ישראל זרה לרוחה מאד, כל מכשיר כשר לה לרדוף באף את כל איש אשר יזיד להרהר בלבו כי דעת אלהים אמת בטהרתה ומשמרת תורתנו הברה והטהורה ודברי נביאינו ורבותינו הם המה מקור חיי רוחנו ובשרנו, הם המה נשמת אפינו וצור לבבנו, והעלות אלה ממנו ואבלנו ונבלנו. ועלינו בתהו ואבדנו. וכל הישוב אינו אלא בסיס ומשגב לקדשים הנעלמים האלה.

את עון הדעות האלה אשר אינני מכחיד תחת לשוני מבלי קרוא לריב על אלה המחליטים את ההפך, יפקדו עלי קהל אנשים אשר אין שיטתי עולה יפה בחשבונם ואחרי אשר נסו להפיל אור פני להשפיל כבודי ולהבאיש ריחי ולא עלתה בידם, רמזו לבעלי בריתם להעביר קול על ספרי כי קלריקלים הם, כי מוליכים הם לקאנאסא, כי אומרים הם להשיב את ימי החשך ולגדף אותי בחוצפה רבה, ב“הויזפריינד”, בחוצפה שלא היתה כמוה.

ואתה, ידידי, אומר כי אצא על במת הסופרים לברר את דעותי בקהל למען ישובו מאחרי.

שא נא לי, גיסי היקר, אם אומר לך כי הפעם לא צדקת בדבריך. הבגלל כי אין דעותי מבוררות לא ימצאו חן בעיני אנשים ממין ידוע? הלא מבוררות ועומדות הן ומתורגמות מאליהן כמעט מכל דף ודף שבספרי ובמאמרי ובירורן זה הלא הוא כקוץ בעיניהם. ומה תסכון לי עוד תוספת בירור? אין זאת, ידידי, כי אם לברר את הדבר בכללו יעצת לי, לאמר – לבקר את הדבר גלוי באזני הקהל; היאמר קלריקלי ומוליך לקאנאסא לסופר אשר זה כל חפצו בחיים להוכיח לקהל עמו כי תורתנו היא מקור הצדק והמוסר והחרות אשר לא תבכר איש על פני רעהו ואומה על פני חברתה, אשר האדם באשר הוא אדם הוא ראש קדשיה ומחמדיה מבלי הבט מי הוא ובן מי הוא ומה מחשבותיו כי אם מה מעשיו, “וכי אין אדם נדון אלא על פי מעשיו ושל אותה שעה”; היאמר קלריקלי, מוליך לקאנאסא ומשיב את ימי החשך ומחדש את חשכת ימי הבינים וכו' וכו' לסופר הטורח כל ימיו להסביר את העם כי כל החדושים הטובים שחדשו באמת חכמי ארופא במאת שנים האחרונות בחיי הגוף בחיי המשפחה ובחיי המדינה, תולדות נאמנות הן לתרבותנו העתיקה לאמר לתורתנו אשר שלום האדם ברוחו, בגופו, ובמשפחתו ובארצו היה מבחר מאוייה; או היאמר משיב חשכת ימי הבינים לסופר אשר הקדיש את כל כחו ורוחו לשום סדרים בחנוך בני הנעורים והטף ולהשרות עליו רוח חן ולעורר את העם לעזוב מעט מעט את חיי הסרסור והתגרנות וליחד את לבם לחיי המלאכה המכבדת את בעליה ועוד יותר לעבודת האדמה אשר היא משאת נפשי?

אם כזאת, גיסי היקר, יעצת לי, טובה עצתך בעצמה ובעקרה, כי אין טוב לאדם כי אם להוציא משפטו לאור. אך אני למי אדבר דברי? האל החכמים אשר אינם רחוקים בדעותיהם הרבה מדעותי, הלא אינם צריכים לדברי, כי יכירו מתוך ספרי ומתוך דברי הדוברים עליהם עתק את הדבר כהויתו ולהוציא לאמת משפט. ואם אל האנשים הרחוקים ממני בדעותיהם לפרטיהם אך האנשים ישרים הם, אדבר את דברי, אדמה כי גם זה לא לצורך הוא. ובכן לא נותר לי לברר את דברי כי אם אל סופרי השנים האחרונות. אם אעשה זאת אהיה בעיני כפלוני הפתי התמים האומר להוכיח בראיות ברורות לאנטיסמיטים כי באמת אין בני ישראל צריכים ח"ו לדמי אדם.

לאיש כזה אומר: שוטה שבעולם! וכי תעלה על דעתך שראשי האנטיסמיטים אינם יודעים כי העלילה הנוראה והנבלה הזאת שקר גמור ומגונה הוא? יודעים הם את הדבר כמוך אלא שדבת הבליעל הזאת מכשיר נאמן ובדוק הוא לעקור את ישראל זעום נפשם מן העולם. אף אני אומר כן, יודעים הם האנשים הידועים וסופריהם וחזניהם ותגרניהם כי נקיה ספרותי מכל בוקי סריקי שהם תולים בה, אלא שהדבה והשקר הם בעיניהם המכשירים הבדוקים והמנוסים לעקור את רוח ישראל מספרותנו החדשה, ומה אועיל להם בתוכחתי וריבות שפתי. על כן פניתי אל לבי מכל התעלולים האלה ואיחד את לבי אל תמצית עבודת רוחי ואל מבחר מלאכתי זה עשרים ושלש שנים. אל ספרי “תולדות ישראל” הגדול, אשר אקוה כי הוא ינשני את כל עמלי, אקוה לד' כי בו בטח לבי ויעזרני פעמים אין מספר וגם לעת כזאת לא יטשני. ובעבודתי זאת תנוח רוחי כדבר רבותינו על שאלות “בני אדם העומדים עלי” השכם והערב עליהם לבית המדרש כו'.

והנני גיסך אוהבך ומברכך מציון

זאב יעבץ

ו.

ב“ה. ירושלם, ר”ח אדר א' תרנ"ז

שלום ישאו הרי הקדש אל הדר כבוד הגביר הנכבד מעז לתורת עמו ורב את ריבה מיד עלוביה, שש לעשות צדק כבוד שמו מר ארי' ליב פרידלנד יברכהו ה' מציון!

הנני בא להציג לפני אדוני, את חלק שני מספרי תולדות ישראל – שנשלח אליו מראזינאי –: את הבן השני אשר ילד יעבץ בעצב להיסתוריא העבריה. קלים היו ימי הריונו ומה קשו ימי לדתו וצאתו לאויר העולם! לוא נקרא כל חלק בשם, כי עתה קראתי לחלק הזה השני “בן אוני”. אולם ברוך ה' ומהלל שמו, כי כבר יצא לאור, וכל רואיו יענו בו, כי דומה הוא לאחיהו הבכור במראהו ובטעמו ואולי עוד נעלה הוא עליו בכח הרוח היצוקה בו, אך מה אעשה למולדתו אשר תולד אחריו; לחלקים המונחים ומוכנים לדפוס הביאם אחריו? הן גורלי וגורלם מוטלים וטרופים בקלפי אחת ותלוים זה בזה. כל עוד יחסר לחמי לא יוכלו לבוא אל הדפוס וכל עוד אשר לא יודפסו הם, מט משען לחמי. ויען כי במעשה טוב אחד, אפשר לתן מתנה גדולה לאומה כלה, את ספר דברי ימיה כתוב בכתבה ובלשונה וברוחה ובטעמה, ולחלץ בעצם המעשה האחד את הנפש היחידה שנפשות רבות תלויות בה מצרתה, אערב את לבי להזכיר את אדוני המרומם את דבר המכתב שכתבתי לו באחרית שנת תרנ"ו, אשר בו חליתי את פניו למצוא אגודת נדיבים, אשר יתמכו את פעלי תמיכה הגונה וקצובה מדי שנה בשנה עד תום החבור הזה.

לדבר הזה יסלח לי, אדוני המרומם, על שפכי שיחי בחיקו זה פעמים, כי רק הדעת את רוחו הרוממה והנדיבה וקנאתו לקדשי דתנו ומולדתנו, אשר חפץ הוא לראות בכבודם וביקרם, הן נתנו בלבי עז להודיע לו את צערי ולבקש מידו עצה ותושיה. וה' יברך את אדוני בשלום בעשר וכבוד ושנות חיים, כברכה אשר תברכהו מציון נפש מוקירו ומוקיר פעלו אוהב שמו ומכבדו. זאב יעבץ.

דורש אני באהבה וכבוד את שלום אחיו הוא מחו' הגביר הנכבד ירא ושלם נודע בצדקתו מו“ה מאיר פרידלאנד נ”י ואת שלום בנו גיסי ידיד עלומי התמים עם ה' מר זאב פרידלאנד נ“י ובניו, שני שתילי זיתים בני אחות אשתי הלא הם האברך היקר משה פרידלאנד נ”י ואחיו פייבל שלום לכלכם משני בני אחות אשתי שי' נכספה גם נפשי גם נפש אשתי, היא דודתם להפקיד במכתבם.

זאב יעבץ

ז.

בע“ה, יום עשירי לח' כסלו תרס”ה, ווילנא

אדוני הדוקטור הנכבד והנעלה! (הרב ד"ר הורוויץ בסמינר בברסלוא)

אחרי הניח לך מעבודתך לחג היובל, אפנה גם אני את לבי, לדבר באזניך דברי ידידות אשר מוצאה מימי נעורי שנינו דברים הצריכים גם הם ללב מכוון, לדעת צלולה ולשעה פנויה, אשר לא בכל עת שלשה אלה מזדמנים כאחד. בשנת הפרדנו עוד סוחר הייתי, אך לא־יוצלח; המתכת, אשר אליה ישאו הסוחרים את נפשם קשה היתה בעיני, חורת וצוננת והגברת הגברתנית הזאת אשר אותה יראו מלכים וקמו ובעפר רגליהם רוזנים יתפלשו, הכירה בי, כי בוזה אני אותה מקרב לבי ותלך אף היא עמי בקרי ותסתר פניה ממני ותעמוד מרחוק ותבז לי ותלעג לי, בראותה אותי מתענה במצוק ובמחסור, אשר אין חולץ מהם בלעדיה, ראיתי כי נבאשתי בעדינה הזאת ואעזוב אותה למאהביה. למן הימים ההם הנני ב“ה שמח וטוב לב, שוקד על עבודתי יומם ולילה, אך הגברת עלובה ההיא לא חדלה עוד מהציק לי, אולם קורת רוחי בעבודתי, היא המשכחת ממני כל דאגה. כי זולתי מחסור הכסף לאמר מחסור הפרנסה הקבועה, ברכני ה' בכל, אשתי אף כי חלשת עודנה כאשר היתה, מתחזקת ב”ה לעמוד ולהתקיים ומשתדלת לפרוק ממני, עד כדי מצוא ידה, את עול עסקי החול, ועוזרת לי גם בעבודת ספרותי להעתיק את כתבי לשמור ולסדרם למיניהם. בני ובנותי הם כאשר עם לבבי ועשר שנות היותם בארץ ישראל עמדו להם לבלתי נגוע בנגעי הניהילסמוס הממלא פה את כל האויר. “האשה החשובה”, אשר הזכרת במכתבך, אדוני הדוקטור, איננה עוד עמנו, כי לדאבון נפשי הלכה בתי זאת, חמדת נפשי, אשר לנצח לא אשכחה לעולמה, בשנת השלש עשרה לימי חייה בשנת תרמ“ז, בטרם צאתי לארץ ישראל. בארץ ההיא התענגתי הרבה, אף התעניתי הרבה, עד כי למען מצוא מחיה עזבתי את א”י על כרחי והנני זה שבע שנים בווילנא בקרב סוד אוהבים ומכבדים. בתי הבכירה שפרה אשה חכמת לב ונדיבת רוח, נשואה היא לסוחר בקאוונא איש דעת מתפרנס בכבוד וצאצאים יפים וטובים לה. בתי הצעירה שרה רחל גם היא אשה משכלת טובה וחשובה, זה שתי שנים נשאה גם היא בקורלאנד לסוחר האוהב ומכבד אותה כערכה ובת אחת לה, בני יהודה בעל כשרון ותלמיד ותיק ישלים בשנה הזאת אי"ה את חקו בתורת הרפואה בעיר בריסל, וצעיר בני, אשר כבר עבד בצבא רוסיא כמתנדב הוא דנטיסט וגם הוא בבריסל. זאת היא פרשת מעמדי ומעמד ביתי.

ועתה אדוני הנכבד, הנני להודות לך על הענג, אשר הרויתני בספריך. את דרשותיך קראתי אך מעט, כי בתי הצעירה גזלה אותן ממני ותולך אותן עמה לארצה לקורלאנד, אך את הפסיכולוגיא קורא אני בשום לב, ומוצא בה חדשות הרבה להתענג ולתועלת, כי ספרות התקופה האפלטונית החדשה איננה מצויה פה הרבה. ומחלה אני את פניך ביחוד, לרשום לי את הספרים המדברים על ענין זה, כי עוד מעט ובאתי בתולדות ישראל לתקפה זו.

ואת חלק חמשי לת"י אני שולח לך כרוך במטלת – פער קרייצבאנד – ונחת רוח תעשה לי אדני בקראך את ספרי, כי אתה ידעת נפש הסופר, אשר קורא מובהק יקר לו מכל – ונחת רוחי לגופי, לאמר לפרנסתי שאינה תלויה כיום בלתי אם בספר זה, אם תדבר אתה או אחד מרעיך החכמים על דבר הספר.

הרביתי להלאות אותך ידיד נעורי האהוב מאד ועתה שלם לי גם אתה אדוני כגמול ידי וכבד בדבריך היקרים את מיודעיך מנעוריך.

המכבדך מאד זאב יעבץ

אשתי דורשת בשלומך, אדני, ובשלום כל בני ביתך בלב שלם.

ח.

בע“ה, יום ה' לח' אדר התרס”ד ווילנא

לכבוד מר ורב בנימין מנשה לעווין נ"י.

לידידי השלם שלום!

הכל חוטאים בדבורם, ואני חטאתי בשתיקתי. אך לא במזיד אף לא מזיד הייתי בחטאתי זאת כי אם אנוס גמור מפני טרדתי הגדולה שתקפה עלי ושהרפתה ממני זה עתה. ועכשיו הנה שעתי פנויה ודעתי מכוונת לשיח עמך ולהגיד לך אמת כאשר עם לבבי, כי נהיר וחכים, גמיר וסביר אתה בדברי רבותינו ומחבב אני את דבריך ונכסף אליהם. אולם גם זאת הנני להגיד לך, כי עדי עדית שבהם הם חדושיך הנתונים בתורת גרגרים יחידים – במקום שהם עוסקים בפשטם הגמור או בדרשם הגמור ולא במקום ששניהם מתערבים – לעומת זה אין כחך נכּר במלא תקפו במאמרך הארוך. אך בכל זאת אין למשפטי זה להרפות את ידיך, כי גם לי קדמו הרבה שלמות הפרטים לשלמות הכלל. ויען כי אני רוצה רק בחדושיך אשר תפארת הם לי ולמזרח, ומצד אחד יען כי צר מאד המקום אשר הוקצה לי היום למקצוע המדע, כי היום רשות אחרים עלי, ומאמר כזה לא נתן לבא קציצות קציצות, על כן בכל כבדי את מאמרך, אשר מכל מקום מלא דעת הוא ויקר הוא, אבקשך כי תסלח לי אם לא אדפיס אותו, ולעומת זאת אבקש ממך חדושים בודדים. ואם שאלת עוברי ארח הלא ידעת כי לבי תמים עם אוהבי, ועם תלמידי חכמים ביחוד, ופוליטיק רחקה ממני וכל אשר אני כותב לך, יוצא מלב אוהב נאמן, ובהיות כמים הפנים לפנים אקוה כי תאמין לי כי מוקיר אני את כשרונך באמת ובתמים.

בחוברת ששית הודפסה “טביעת עין איה” והקה"ק של ידידנו החרוץ פאלאצקי, שאני דורש את שלומו. היום בא אכזמפלר אחד מבית הדפוס, ובאין ספק תבא בעוד ימים אחדים כל החוברת. ובכן נמהר לשלוח אליכם. ומברך אני אתכם בכל לב ברכה שלמה בשם א' ציון וחותם בשלום אוהבו ומוקיר כשרונו ומצפה לחדושיו היקרים.

זאב יעבץ

לרב הגאון דבויסק (הרב א.י. הכהן קוק) אכתוב אי"ה בקרוב.

ט.

ב“ה, ווילנא, ט”ו מרחשון תרס"ה

לכבוד ידידי הרב המובהק מר בנימין מ' לעווין נ"י (ריגא).

נכונים דבריך בצד 6 משורה י“א, כי הסגנון היוני השתלם בימי גבורת האומה – אך תחת “גבורה” יש לומר “שלות” כי ימי השלוה הם ימי בריאות רוח האומה וגבורתה, אך לעומת זה יש לך לדעת, כי בימי הפילוסופים כבר התקלקל וכמעט נזדיף כל עצמותו בימים אשר כתתו עם הפרסים, – שתערובת תרבות בתרבות לא נתנה לה טעם לשבח כלל וכלל. – ועם השבט המקדוני, אשר יונותו המקובלת לו ממולדתו היתה יונית רק לשליש ולרביע כגרמנותו של העם הפרוסי שראשו ורובו סלוי. ובכן ר”י הלוי כאשר דבר על דמיון התורה העברית והפילוסופיא היונית, השכיל מאד לכון את שתי אלה זו כנגד זו וטביעת עינו בדבר קוצר ימי הפילוסופיא במתכנתה אל נצחות תורת ישראל, היא כמעט אבן ראשה בנזר ספר זה ובתולדות הסתעפות רוח מין האנושי בכללה. ולא בכל יום ולא בכל דור תבחן עין חכם סקירה נמרצת נוקבת ויורדת עד התהום כמוה. אולם אתה ידידי, אשר עינך אל הסגנון היוני יש לך לסמוך אותו על זמן היות היונית במעמד שלמותה התמימה המובהקת, או לבלתי הזכר שום זמן כלל ולדבר רק על יון וספרותה בכללה, כי ימי הגבורה הפוליטית בימי אלכסנדר, שהם המה היו ימי אריסטוטלס בחיר פילוסופי יון, לא ימי גבורת יון היו, כי אם ימי גבורת מקדון ולא ימי גבורת רוח יון, כי אם התחלת דלדולה וקלקולה.

בצד 8 שורה 19 כתבת, ידיד, “את הטוב שבמורה קבלנו ואת הרע החומר הקדום זרקנו”. מכלל דבריך נשמע, כי הרמב“ם ז”ל החזיק בשטת הקדמות, והלא אין הדבר כן, ושבח גדול הוא לרבנו זה, כי בשני דברים אלה שהם עקרינו, חלק גם על אריסטוטלס והם החדוש והבחירה.

בשורות הראשונות של צד 6, רשמתין בקו אני מוצא את עקר דעותיך אשר אתה צריך לפרוט את כללן בסגנון נמרץ ובמעוט דברים.

אני מעלה מתוך דבריך מסקנה זו, כי סגנון ישראל הוטבע ברוחו ומשם היה שואף לצאת במלוא איתנו ובעצם תמו, מדי פגוע בו פגע מן החוץ. ומהיותו נכסף אל העצם העליון, אשר לא ימד ולא יחקר, על כן, לא התכנס אף הוא במדת הצורה הנותנת לו גבול, לא כן סגנון בני יון, כי אין כלו בלתי אם דמות צלמי המראות, אשר קלטו חושיהם מן החוץ וישבצם ויכרכם לפי צורך דמיונו. על דבריך אלה אני מוסיף משלי, כי על כן היה מיטב שירי ישראל שירי הגות – ליריק – ושירי יון שירי חזות – אפיק. –

עוד תמצית אחת הנני מוצא מדבריך, כי על כן נאסר הכתב לישראל אחרי חתום כתבי הקדש, לבלתי היות מטבע קים מוחש ונראה, אשר יוכלו היונים לפגוע בו ולשלוח אליו חציהם.

מדבריך על דבר ספרות כשרה וטהורה אין לך, כי אם להשמיט את המשל משורה ראשונה צד 3, אשר תתן מקום לליצנים כלומר לסופרינו לרדות ולהתלוצץ בפחזותם.

הסופרים שיהדותם קלושה ומועטת מרבים את היודין בתאריהם, כי זה הוא כל תארם היהודי, אך אתה, ידידי, שיהדותך יצוקה ומרובה, אינך צריך ליודין כאלה, ע"כ השמטתים ושמתי תחתם את הסמיכות שהשתבחו בהן יהודינו הנאמנים ותחת “מנקודה משפטית”, אשר ודאי לא יבין אותה לא משה ולא רב אשי, שמתי “מנקודת המשפט”, אשר אולי יבינוה.

בתחלה כאשר קראתי ארבע וחמש שורות במחברתך על דבר הסופר הנעלה מאד, אשר רבו מעריציו, אמרתי בלבי, למה לך להכנס לפרצה דחוקה ולהשיר שם צרורות, אשר יוכלו להפך לחצים שנונים, אך בהוסיפי לקרוא, השתוממתי על החוסן הרב, אשר נאצר במאמרך על דבר “פני”, אמת לאמתו הוא ושאר כל דבריך נכוחים ומכריעים גם הם. חילך ידידי לאורייתא! וענין זה ראוי הוא ליחד אליו את לבך להעמיקו עד היסוד בו, ולהרחיבו עד אחרית תוצאות גבוּלו ודבר זה יוכל להיות לתועלת רבה לבית ישראל ולשם ולתהלה לך, לנחותך לפני גדולים. אפס כי יש להשמר מאד מאד בסגנונך, לבלי עשות מדחה, כי רבים הם האורבים מימין ומשמאל.

מלת “דמוס”: פאָפולאר, שאני שמח בה מאד, ראויה היא ונוחה לשמש בה בתורת תואר הפעל, כאשר היא במקורה במכילתא. ותחת אמרך “לערוך הרצאה דמוסית” יש לך לאמר, “לערוך, דימוס, הרצאה ע”ד כ' וכו'".

לא אבוש לאמר, כי אינני יודע את פירוש מלת “הרצאה” בשמושה הנוהג. לפי טעמי שמוש שלא כדרכו הוא, ואותך אבקש להסביר לי את פירושה הנוהג.

בפ' מלת “ושלשת”, סתמת במקום שראוי לפרש.

תפיסתך עלי בדבר “רכב ובענה” אין לה רגלים, כי לא יושבי “בארות” הקרובה לגבעון ולירושלים עזבו את עירם, כי אם יושבי עבר הירדן ויושבי עבר העמק – שהיא ממזרח עבר הירדן ע' ת“י ח”א צד 9 והערה 1 – כתוב – ש“א ל”א, ל – כי עזבו את עריהם.

את מאמרך “אבא קולון” מצאתי אף קראתי, אך עוד לא כונתי אותו אל מאמרך שכבר נאסף אל חוברת י', מלא הוא חריפות, אך בעיני עוד איננו מאושש כל צרכו ועוד לי לעיין בו.

דע ידידי, כי שעות הרבה עשקתי לי מעבודתי לבקור מאמריך ורק למענך עשיתי זאת, זה כחמשה ימים אני עוסק במאמריך.

מאמריך שמורים בידי אם אין לך צרך גדול להם תכף, הנח אותם ברשותי עד עבור אחד בני מקומך דרך עירי, כי הוצאת הדאר מרובות.

ידידך המוקירך מאד,

זאב יעבץ

י.

ב“ה, ניעדערשאנהויזן, י”ג אב תרס"ז

שלום לידידי הרב הנכבד איש חמודות ודורש טוב

דוקטור ר“ז זראנעמאנן נ”י.

על כרטסו היקר שמחתי מאד ואמהר לעשות את מצותו ולהמציא אל יד בנו הנכבד את חמשת חלקי ספרי. אפס כי לכון את דעתי להשיב לאדוני על דבריו היקרים לא עלתה בידי, מפני טרדותי עד כה. אדוני שאל אותי על דבר ספר “דורות הראשונים”. והנה הם לדעתי יסוד מוסד לעבודת דברי ימינו, אך גם היסוד הטוב שבטובים איננו בלתי אם תנאי לבנין, תנאי שאי אפשר בלעדיו. אולם תכלית היסוד הוא רק הבנין שעליו. ואני במלאכתי יחדתי את כל לבי אל הבנין עצמו אל גבו ועוד הרבה יותר אל תוכו, או אל תוך תוכוֹ, אל הנשמה המתרגשת בגוף ההיסתוריא שלנו. באמונה רבה ובמשמרת יתרה דקדקתי בכל פרט ופרט של ההיסתוריא החיצונה של הכרונולוגיא המדויקת, ושל גופי המעשים שאירעו לאבותינו מיד העמים האחרים בקביעת זמנם ומקומם. אולם העיקר היה לי בחלק ו‘, וכן יהי’ גם בחלק ז' הפרצוף הרוחני של כל אחד מגדולי רבותינו. ובהיותי עוסק לתמי במלאכתי זאת, בלי כל כונה מיוחדת, יצאה לי מאליה הסתוריא של עטהיקה הישראלית, והתברר לי הדבר בודאי גמור ומוכרע מתוכו, כי נשמת חייהם של רבותינו היתה עטהיקה טהורה ומטהרת רבת הפנים אשר לא נראתה עוד כמוה לטוהר ולרוממות. מלבד דבר זה העולה מאליו בגוף הספר, סדרתי ב“נאטען”: “מוצא דבר” שבסופו, גופי דברים שזכיתי להכיר ולמצוא בחייהם ובמעשיהם של רבותינו, כגון “דענקווירדיקייטען”: “זכרונות” שהיו כמעט לכל אחד מהם בסגנון קצר מימים קדמונים; נאטור בעאבאכטונגען: “מדע” ברורות וצלולות מאד המורות על חושיהם הברורים, ועל טביעת עינם החדה; “כלכלת הלשון”: שפראכבעהאנדלונג של כל אחד ואחד, ועוד דברים ודרכים שהתיחד בהם איש איש מהם, או שהשתתפו בהם כלם או כמעט כלם. ולוא הואיל איש חכם כאדוני לכתוב ולהעיר על זה בשפתו הצחה בכתבי העתים האשכנזים לישראל כי עתה החזקתי לו טובה רבה. ואקוה כי יואיל אדוני להפיץ בחסדו את ספרי בין מיודעיו הנכבדים, ואתה אדוני שלום ונות ביתו הכבודה שלום כברכת קרובו ואוֹהבוֹ המוקירו.

זאב יעבץ