רקע
יוסף אריכא
הרועה פלגיאל

א

ביום ההוא המו רחובות צור מהמוני אדם, רכב ובהמה, אשר נהרו בשמחה ושירים אל חוף הים; רבבות הצטופפו על גגות הבתים והחומות, מילאו את הצריחים הרמים עד אפס מקום, ויצפו בקוצר⁻רוח להתגשמותו של חזון נפלא שעליו הכריזו החוזים בכוכבים:

“ממרחקים, מצד מערב, יופיע שר־הים. הוא יביא איתו חלק מן האוצרות הגנוזים בארמונו אשר בבטן התהום, למען יחדלו הצורים להפליג אופירה בספינותיהם הקלות על פני מים סוערים.”

והנה התקבצו הצורים ובאו לקבל בשמחה את הזהב היקר,אשר יובא אליהם בקלות וביד רחבה; הם הכריזו שבתון, הפסיקו את מלאכתם, לבשו בגדי חג, ויצאו לקראת שר־הים אשר רק את שמו שמעו.

ורבים מן הצורים הביאו איתם גם סלים, שקים וכלים אחרים לשים בהם את הזהב. פיסחים ועיורים, אילמים, מצורעים ובעלי מומים אחרים, חולים ונגועים, אף הם נדחקו לבין הקהל הצפוף מחשש שמא יגרע חלקם.

ב

לפנות־ערב, כאשר נטתה השמש לצד מערב ומן הים החלו מנשבות רוחות קרירות, הופיע גם המלך חירם בלויית אצילי העם וחוזי הכוכבים אשר הודיעו לו, כי השעה הולכת וקרבה. גא ויהיר פסע המלך חירם בין שריו מתחת לאפיריון הדור עשוי פז ומשובץ אבנים טובות שנשאו מעל לראשו עבדים שחורים שהובאו מאפריקה. אנשי צור פינו לו דרך מזה ומזה ויריעו לכבודו. הם שטמוהו והעריצוהו כאחד, כי על כן פרחה צור בימיו, עלתה לגדולה, וגם המלך שלמה בירושלים, החכם מכל האדם, שלח אליו דברי שלום וברכה.

כאשר העריב היום גדלה הדממה וקול העם ברעו נדם. הנאספים פנו לשמש השוקעת, שיפולי המערב האדימו. כדור השמש כאילו נגע במים אשר פיזזו והתנוצצו. הים קדר, הפך עינו ומימיו לבשו מעטה אפור־ירוק. מלמעלה ריחפו עננים צחורים ועל שוליהם עדין ריטטו קרני השמש האחרונות. עלטה כבדה ירדה ותכס את כל הסביבה. והנה הבריק ברק מסמא עינים ורעם אדיר הידהד לפתע בחלל האויר כמבשר גשם שוטף.

כאשר השתלטה שוב הדממה, זינקו מבטן התהום שני סוסי אש אבירים שמשכו אחריהם בריתמות כסף מרכבה אדומה שהפיצה סביבה זוהר חשמלי כחול. הסוסים דהרו במהירות מפליאה לעבר החוף ורסיסי מים ניתזו מתחת לפרסות רגליהם כפנינים.

כאשר קרבה המרכבה המזהירה אל החוף, והנה ירד ממנה, כמרחף באויר, שר־הים, עטוף גלימה טוויה צמחי ים וכולו נוטף מים. הוא ניצב לפני המלך ושריו אשר נסוגו מפניו אחורנית בחרדת־כבוד, ויאמר להם:

“לכו לבתיכם. בבוקר תימצאו את הזהב על חוף עירכם”.

והוא הליט את פניו בכנפות לבושו ויחייך בבוז: “מה להוטים בני־האדם אחרי הזהב”… ובחשבו כך חזר וישב במרכבתו. הסוסים ניתקו ממקומם, והרעמים השמיעו שוב את קול המהומם; סופה איומה התחוללה ותשם את הים כמרקחה. ובתוך קצף הגלים והנחשולים הסואנים, נעלמה המרכבה יחד עם אדונה, לתימהון אנשי צור.

ג

בבוקר השכם נחפזו הצורים אל שפת הים ומה גדל תימהונם בראותם על כף סלע זקוף ונישא מאד, שהתנוסס על הר סמוך לחוף, גושי זהב כבירים המתנוצצים לקראת קרני השמש בברק חזק ומסמא עינים.

"זהב! זהב!… – הריעו הצורים בשמחה ובהתפעלות.

אבל הסלע בגבהו תמך ממש את שיאו בעבים…

ויזדרזו בחורי הצורים ולפקודת מלכם הקיפו את כף הסלע מכל עבריו; מתוך התלהבות וקריאות הידד החלו לטפס, וכל אחד שאף להיות מן הראשונים בין מורידי הזהב. אבל מיד נוכחו הצורים לדעת כי הדבר הוא למעלה מכוחם… הם למדו לדעת כי אין להעפיל על סלע זקוף וכה תלול. אחד־אחד חזרו וגלשו עולי הימים למטה, נבוכים ובבושת־פנים…

רק שני בחורים אמיצי־לב ביותר לא חתו ולא נואשו. הם טיפסו בזהירות יד־ביד, בהיאחזם בידיהם וברגליהם בזיזים ובגבשושי הסלעים שבלטו פה ושם, ויתקדמו בחרף־נפש אל הזהב שרמז להם בברקו ממרומים.

לרגלי ההר עמדו הצורים דומם ויתורו בעינים נפחדות אחרי כל תנועה ואחרי כל נדנוד של המטפסים. גם המלך ושריו שישבו תחת האפיריון בכסאות מרווחים, לא גרעו עיניהם מאמיצי־הלב ויהללום בלבם.

הבחורים הוסיפו לטפס ולעלות, עד שהיו בעיני הרואים כחגבים, ואל מטרתם עוד טרם הגיעו!… והנה נתקלו בשיפוע צר וחלק מאד. רגע נחו השניים ואחר־כך כאשר ביקשו להמשיך לא יכלו… עייפים היו, נבוכים, והסלע – חלק כשיש מלוטש יפה… וגם הספק התגנב אל לבם ואימת הכשלון הכבידה עליהם מלמטה הגיעו לאוזניהם קריאות ההמון הסואן, כקול המיה עמומה של הים בשעת סערה.

ויהיו השניים כתלויים בין שמים וארץ…

ד

אחרי מאמצים קשים שעלו בתוהו, מעדו פתאום רגלי אחד מן המעפילים, ולקריאת הפחד שפרצה מפי חברו, התגלגל האומלל למטה, לתהום, וראשו נופץ אל הסלעים…

זעקה מרה פילחה את חלל האויר. אשה אחת פילסה לה דרך בין ההמון, התנפלה בבכי מר על גווית ההרוג, ויללות אם שכולה שבנה יחידה אבד לה – החרידו את לבב העם.

וירמוז המלך וכרגע לוקחה הגוויה ממקום האסון.

אבל המעפיל היחידי שנותר לבדו נבהל מאד למראה סופו האיום של ריעו; צמרמורת תקפתהו ופניו חוורו והפכו לבנים כסיד. כאשר התאושש ושאף רוח, נמלך בדעתו והחל לרדת…

ויתקצף המלך חירם ויקרא אליו בקול אדיר:

“המשך מוג־לב, ולא – תומת!”

“אבל, בי אדוני… לא אוכל…”

“דום פחדן!”

וינסה האומלל שנית את כוחו, אך רגליו מעדו; בליטת הסלע שבה נאחז במאמצי כוח אחרונים, התפוררה, ואף הוא התגלגל לתהום, לקראת גורל חברו.

ה

ותצא פקודה מאת המלך:

“האיש אשר יוריד את הזהב – יקבל מחציתו ולרב־חובלים אשימו!”

וירבו המתנדבים. הם נהרו מכל ארבע כנפות הארץ. לרוב, עולי־ימים ונלהבים. אמיצי הלב שבהם שילמו בחייהם מחיר עזותם. גושי הזהב הכבירים התנוצצו על כף הסלע כלועגים לתשוקתו ורצונו של האדם.

ובין הבאים לראות במעפילים היה רועה עברי צעיר וטוב־לב מן הגליל. היה זה עלם שהסתפק בפת לחם ובמי מעיין צלולים; עלם שמצא את עולמו בעדרו, חלילו והחופש שבחיק הטבע. והנה נזדמן לצור בפעם הראשונה בימי חייו, כי הירבו האנשים לספר על העיר הזאת, הרוכלת והמלאה שכיות החמדה. הוא השתוקק לראות את כל הדברים האלה במו עיניו. אבל בבואו זכה לראות את הופעת שר־הים ואת בהלת־הזהב שתקפה את הצורים. אוצרות הזהב גרו את יצר לב האדם החומד, והאמללים ששמו את נפשם בכף והעפילו לנסות את מזלם – נפלו ארצה אחד־אחד…

קשה היה לו – לרועה פלגיאל – לראות בצרת הורי האומללים, ולבו דאב למראה האסונות שהמיט עליהם הזהב. כאשר נשא את עיניו לאוצרות המתנוצצים על ראש הסלע, היה עומד ומקללם בלבו ופניו מתעוותים מצער. יש שהיה נופל בעיניים דומעות לרגלי אחד מן המעפילים, ומעתיר עליו הפצרות, שיחוס על עלומיו, על שלום הוריו וימשוך את ידיו מן הזהב הארור שאין להשיגו. אך שומע לא היה לו, ורבים בזו לו על שאין הוא יודע להעריך את הזהב.

ויתהלך פלגיאל בעיר הזרה כמטורף, ותשוקה אחת בערה בקרבו:

לבער אחרי הזהב!

אבל האנשים צחקו לו, לעגו, שמוהו לחסר־דעה וירדפוהו כאחד הריקים. מיום ליום חוורו פניו, ועיניו השחורות שהפיצו זיקי שמחה, עממו, ובלבו קיננה תמיד תפילה אחת:

“מי יתן וביערתי אחרי הזהב הארור הזה!”

בינתיים ומיספר הקרבנות גדל והלך.

ו

לימים, כאשר ראה הרועה כי לא יועיל כלום בדבריו ולשוא ישחיתם על אוזן לא שומעת, אטומה, ויחזור לעדרו ולכרי המרעה האהובים עליו, ושוב טיפל בצאן במסירות ובאהבה רבה כדרכו, אבל מנוחתו סרה ממנו, ותמיד התהלך תפוש הרהורים נוגים, ויחבל תחבולות על ביעור הזהב מקור הפשע. יום אחד בנוחו בצל תאנה ענפה והשקיף על פני החולה, ניצנץ רעיון במוחו: “אם אי אפשר להעפיל על הסלע, הרי שיש לעלות על שיאו בטיסה, ממש כחסידה זו המתנשאת שם למעלה”…

דבק הרעיון הזה בפלגיאל ולא הירפה ממנו וישלול את מנוחתו. הוא שקע במחשבות ויתהלך כחולם. לבסוף בשל במוחו הרעיון וידע איך לבצע את הדבר. בוקר אחד מסר את עדרו לחסות אחיו הצעיר ממנו, והוא קם וירד לשפת מי־מרום.

חודש ימים עשה בביצות. בין קני הסוף הצפוף ארב לחסידות וילכדן – מאה במספר! אז רתם אותן לסל דומה לסירה שקלע מן האגמון, ישב בתוכה ויפריח את החסידות. ותתרוממנה הצפרים כענן לבן שכיסה את עין השמש, ובנקל העיפו את כובשן הפיקח אשר הכריחן לעוף כרצונו בעזרת הריתמות והרסן.

כעבור שעה קצרה הופיע פלגיאל בטוסית שלו בשמי צור, עטוף להקת חסידות צחורות. הוא ירד על־יד ארמון המלך חירם להודיע לו, כי מוכן הוא להוריד את הזהב אשר אליו משתוקק המלך.

ז

ויתקבצו מיד המונים לראות ברועה המוזר, אשר רק לפני זמן קצר היה להם מטרה לחיצי לעגם… לתמהונם הרב ישב פלגיאל בטוסיתו, והחסידות העלוהו בלי כל קושי למרומי הסלע, ורגליו היחפות דרכו לבטח על גושי הזהב המבריקים…

ויריעו כל העם לכבודו:

“הידד, רועה אמיץ־לב!”

“כבוד לרועה מן הגליל!”

הצורים התקנאו בו ואחד לשני לחש:

“אשרי האיש שזכה לכך…”

והמלך הנרעש גם הוא קרא אליו:

“הטל את הזהב למטה, אלי!”

אבל הרועה לא נחפז למלא את רצונו ואוזניו לא קלטו את דברי המלך. בת־צחוק ריחפה על שפתיו והוא השקיף מסביב לראות במראות הטבע הנהדרים אשר הופיעו לפני עיניו, החל מהרי הלבנון המושלגים ועד לערבות יריחו והרי מואב הרחוקים, הלוטים כמו בערפל כחלחל. הים הרחב אף הוא קסם לו, וכך עמד לו הרועה על כף הסלע הנישא, כחולם, ואת דעתו הסיח לגמרי מהזהב, חמדת כל אלה העומדים למטה ומצפים לו..

כאשר חזר המלך שנית על פקודתו, פרץ הרועה בצחוק אדיר ומצלצל והשיב למלך:

“הן לא בכדי להוריד את הזהב הארור עליתי לכאן. חפץ אני להציל את האומללים האלה ואיך אביא עליהם את הקללה במקום ברכה. בהמציאי לידיהם את הזהב מקור כל רע?…”

ובדברו כן, לקח פלגיאל את אוצרות הזהב היקרים ולתמהון המלך ואנשי צור, החל להטילם אחד־אחד לתהום הים…

“מות תמות, ארור!” – התקצף המלך – “אלי תטל את הזהב!”

אך הרועה לא שעה אליו ויאמר חרש:

"דמי אדם נשפכו בעבור המתכת הבזויה הזאת ואל־לנו להשתמש בה..

המלך חירם חרק בשיניו מקצף אין־אונים, ויפקוד על חייליו לקלוע ברועה ולהמיתו. אבל חציהם שפילחו את חלל האויר בשריקה לא הגיעוהו. הרועה ישב בטוסיתו שהיתה למגן לו, וסיעת החסידות התנשאה שוב כענן צחור במרומי שמי התכלת.

כאשר חזר פלגיאל לעמק החולה, פיתח את הצפרים ששרתוהו באמונה, האכילן ויקרא להן דרור. אחר־כך כרת לו חליל חדש מן הסוף, הפשיל את תרמילו על גבו, וילך הלוך וחלל שיר נפלא, שיר חדש על שיחרור האדם מן הזהב ומשלטון מלכים עריצים באחרית הימים. הוא חזר לעדרו ועיניו הזהירו שוב למראה פלגי המים וכרי המרעה הדשנים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48629 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!