א
בימי קדם השתרעה על אחד מאיי הים התיכון מדינה קטנה ופוריה מאד. אנשיה לא ידעו מחסור ודאגה. הגשמים ירדו בעתם, והאדמה הוציאה יבול למכביר; הצמיחה פירות עסיסיים וירקות משובחים. ברכת שמים מעל שפעה על האי הזה אשר יושביו היו ישרים מאין כמוהם בכל העולם. את הטבע הנהדר אהבו ואת אדמתם עבדו בזיעת אפם ובמסירות, כי ידעו שהיא מקור אשרם.
מדי ערב בערב, עם שקיעת השמש, הופיע ונמתח על פני השמים בצד מערב ענן שחור כפיח ועליו ריצדו בזוהר נפלא אותיות־אש אדומות־כחולות:
“היטיבו לעשות וייטב לכם כל ימי חייכם”
כאשר ראו תושבי האי ערב־ערב את הקריאה הזאת, ויפשפשו במעשיהם, ויזהרו מאד מפני החטא. הם לא הלבינו פני איש, לא עשקו, לא רימו, כיבדו איש את ריעהו ויכוננו בתי־משפט שכל מר־נפש ומקופח היה מוצא שם מחסה ומגן, אך בתי הסוהר נשמו מאין פושע שישב בהם לרצות את עוונו.
כל אנשי העם הזה, מקטן ועד גדול, ידעו לעבוד ולהיות שמחים בחלקם. לכן מעטו הדאגות במדינה זו שהכל היו מאושרים בה ותושביה ידעו, לשיר ולשמוח.
ב
פעם בערב אחד, ראו אנשי האי לחרדתם הרבה, כי לא הופיע הענן עם אותיות האש שלו, ויתמהו! המונים־המונים התאספו האנשים ויצפו בחרדת־לב להופעת החזיון היקר שנעלם הפעם. אך לשוא ציפו…
קרני השמש האחרונות נעלמו מכבר ושולי המערב האפילו כליל. מחיק המזרח הגיח ירח שוקט בהדרו ומסביב לו נישאו וריחפו עננים צחרחרים לרוב, אבל הענן הפלאי לא הופיע.
חרדה אחזה את תושבי האי. מיד יצאו דחופים ומבוהלים לנביאם הזקן אחדיאל, הבהילוהו ממשכנו הבודד ששם לו במערה, בין צוקי סלעים בהרים וישאלוהו לפשר הדבר.
ויצא אליהם הנביא.
זקן היה האיש ותלתליו שהפכו לבן התנועעו מנשיבת הרוח כרצי כסף. בהעפילו לאיטו על כף סלע, התבדרה גלימתו הרחבה ברוח, ועיניו יקדו כשני כוכבים נפלאים מפיצי ברק. מלמטה, לרגליו, עמד ההמון ולבבו סוער. לאלפיו בא! גם הנשים והטף לא נפקדו, והכל תלו את עיניהם בנביאם, וחרדת־קודש אפפה אותם למראהו הנהדר. זקוף עמד והוא מוצף כולו בנגוהות הירח, כמוקסם, כגוף מעולם הדמיון.
זמן רב עמד כפס אילם שקוע בהרהוריו. אחר־כך פנה לעם ויקרא בקול רועד מרגש:
“בני, הודיעו לי מפמליא־של מעלה, כי הענן הפלאי לוקח מכם משום שאין אתם זקוקים לו… ישרים וצדיקים הנכם גם מבלעדי קריאתו התמידית אליכם!… שובו, שובו, בני,לבתיכם וזיכרו, כי מהיום והלאה צריכים דברי הענן להיות חרותים על לוח לבבכם…”
וישב העם שמח וחוגג לבתיו.
ג
שנים רבות שמרו האנשים את הדבר בלבם ולא נטו מדרכיהם הישרים אף כמלוא השערה. אב לבנו סיפר על דבר הענן הפלאי שהיה מופיע בשמי מולדתם; בן מסר לנכד, ונכד לנין. כה חלפו הימים ונקפו השנים: דור נולד, דור מת, אבל גם העתים נשתנו, והדורות הבאים, בשמעם מפי זקניהם על דבר הענן, היו לועגים ואומרים:
“בדותה נאה בדו להם…”
אחר־כך החלו מהתלים בכל קודש; חדלו להאמין ביושר לב האדם, ומיום ליום הרעו לעשות; הארץ המאושרה החלה נאנקת תחת כובד חטאת יושביה. צרות חדשות נתרגשו מיום ליום כי השחיתו בני־האדם את דרכם.
שוועת האסירים והעשוקים שמילאו את בתי־הכלא עד אפס מקום עלתה השמימה. להט החרב המתהפכת משלה בארץ והפילה חללים. האנשים פגעו אחד בשני; תגרות פרצו והתלקחו ביניהם, ומימי הנהרות והנחלים אדמו מדם. אדמת האי העלתה קוצים וברקנים כי חדלו יושביה לעבדה.
ותשמע פעם בליל סערה בת־קול מנהמת כיונה ומאימת:
“חזרו בתשובה. ולא – תישמדו בצמא!”
אך גם לכך לא שמו אנשי־רשע אלה את לבם, ויוסיפו להשתולל ולעשות הרע כאוות נפשם. ובהימצא נביא בתוכם שעמד להחזירם בתשובה – היו קמים עליו ורוצחים אותו נפש לעין השמש.
ד
כאשר מלאה הסאה, הוציא אלהים חמה מנרתיקה, מתח על פני הארץ החוטאת שמי־נחושת, וגזרה נגזרה:
“בצמא להטריד נבלים אלה מן העולם!”
וילהט השמש בחום נורא ששרף את התבואות, חרך את הדשאים והאילנות. עד מהרה חרבו והתנדפו מימי הנהרות והנחלים, והמעינות דללו; הארץ נסדקה בקיעים־בקיעים, וחלל האויר יקד כמו בכבשן האש.
הרגישו החוטאים בעונש האיום שהוטל עליהם, ויצר להם עד מות. לשונם לחכם דבקה מצמא, עיניהם בלטו מחוריהם, ראשם כבד עליהם כנטל עופרת, ולמאות התעלפו ומתו באשר הם.
אז התרוצץ ביניהם אדם אחד שזיק היושר עוד טרם עמם בלבו והוא חילחל בקושי, בקול צרוד ומתחנן.
“חזרו בתשובה, אולי ירחם אלהים!”
ה
ויתקבצו האנשים האומללים לקול קריאתו על ככר רחבת־ידים תחת כיפת השמים לפני ארמונו של המלך, כרעו ברך, התפלשו באדמה, שמו אפר על ראשם, חגרו שק ויחננו את קולם בתשובה. ובהתפללם ויתנו את קולם בבכי קורע לב.
ולא נענו…
אז עלה על במה גבוהה מלך האי בכבודו ובעצמו, השמיט את נזרו היקר מראשו ארצה, כרע על ברכיו, ויקרא:
“עננו, אלהים, וחזרנו אליך בתשובה שלמה…”
טיפות גשם מעטות החלו לדלוף וחדלו מיד. ויפרוץ כל העם בבכי מר, ובשפתים חרוכות מצמא צווח:
“מים!..”
ולא נענו.
לא זכו לכך…
ו
באותה שעה התרוצצו במכלאות עדרי הצאן והבקר, כשהם רצים דחופים ומבוהלים משוקת לשוקת, תמהים על היעדר המים מתוכן. הם צמאו מאד, ורבצו להם לבסוף דומם על־יד הגדרות וחכו. כסבורים היו שהרועים שכחו אמש למלא את השקתות מים.
בינתיים ולהט השמש היוקד היכה על ראשיהם באכזריות; הצמא הסב להם מכאובים ועינויים עצומים; הנשימה קשתה עליהם ונחיריהם רטטו כאילו הריחו ריח גפרית יוקדת.
ויתרוממו מריבצם בראשונה פרים אחדים, הרימו ראשיהם כלפי השמים היוקדים, ויפרצו בגעיות חזקות וממושכות. החרה החזיק אחריהם גם שאר הצאן והבקר למיניהם, בגעיות עזות ומעוררות רחמים שהחרידו את התהומות והרקיעים גם יחד…
חדרה ונקבה תפילה אילמת זו את כל שבעת הרקיעים והגיעה לכס־יה. באותו רגע נכמרו רחמי הבורא על נשמות אילמות אלו שלא ידעו את טעם החטא, והגזרה בטלה: השמים נתכסו עבים כבדים וגשם שוטף ניתך ארצה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.