רקע
יוסף אריכא
נקמת האליל מולך

א

כאשר החלו מלכי יהודה לחטוא לאלוהי אבותיהם וללכת בדרכי מלכי הגויים שכניהם – אשר התעיבו את דרכיהם – וינהיגו גם הם את המולך בארצם.

בגיא־בן־הינום אשר בדרום ירושלים, הקימו עשרים אלף סתתים במה ענקית מאבני־גזית, ועליה העמידו אמני־מתכת, אליל גדול, כמשפט הצידונים, עשוי נחושת־קלל שדמה במראהו למפלצת איומה. מלוטש, מתנוצץ לעין השמש, עמד האליל הכן על בסיסו הרחב, וכפות ידיו מושטות, כמוכנות ומזומנות לקבל את הקרבנות ולהטילם לתוך חזהו הפתוח והמלא אש־תופת…

זה היה המולך.

נורא היה מראהו ביום וביחוד בערב, בעלות הסהר. אימת־מוות היתה נסוכה על העמק; צפרים לא קיננו בו כלל, ואף התנים בהציק להם רעבונם, דלגו סחור־סחור על הכפים וראשי הגבעות, ולעמק לא ההינו לרדת…

אבל בימי חג והילולה, שקק הגיא הזה מהמוני חוגגים, שמתוך בערות באו לחזות במולך ובקרבנותיו.

ב

יום אחד עם זריחת השמש,כבר עמדו וטיפלו באליל פרחי־כהונה. הם הסיקו בו אש וליבנוהו יפה. כחום היום, כאשר בא המלך אחז בלווית שריו וישבו על כסאותיהם קרוב לבמה, החל הפולחן, בהשגחת כוהני הנכר הצידונים:

שנים־עשר כוהנים זקופי־קומה ולבושי פאר והדר, צעדו ובאו קוממיות דרך שער מיוחד, ויקרבו ברינה אל הבמה. אחד מהם שהלך בראש, החזיק בזרועותיו ילד שטרם מלאה לו שנה; תינוק נחמד בעל עינים יפות ומזהירות… אכן, לא ידע הפעוט כי הוטל גורלו בידי אנשי־עוולה ושבעוד רגעים אחדים יעלה לקרבן בידי העריצים המנשאים ומסלסלים אותו בחיבה מדומה.

ועיני כל העם נשואות בצפייה אל התהלוכה הקרבה.

כאשר הגיעו הכוהנים לבמה, השתררה דומית־מוות, עד שנשמע סאון החיים הרוחשים מעבר לחומות העיר, ויהי לאות כי עוד לא תמו ישרים מקרב העם, שלבם לא נטה אחרי התועבה הזאת ולא באו לקחת חבל בעבודה הזרה.

והנה הופרעה הדממה. המלך אחז שנתפס למנהגים של מלכי אשור וצידון קם על רגליו ויקרא:

“הכוהן! הגש את הקרבן”.

ויגש הכהן, ובלי שום היסוס, כששפתיו מדובבות תפילה זרה, חרישית, השכיב את התינוק הערום על כפות ידיו המלובנות של המולך… הילד התפלץ מעוצמת מכאוביו ויפתח את פיו הקטן בפעייה מרה, אך בו ברגע החלה חבורת כוהנים להרעיש, לתופף בתופים, להכות במצלתים ולהקיש על כלי־נגינה אחרים, ויחרישו את יללות הילד המיסכן שחבלי־עווית איומים תקפוהו…

ושני כוהנים משכו בשלשלאות את ידי המולך מעל לכתפיו שהורמו והטילו את הקרבן השרוף למחצה לתוך חזהו הפתוח, לתוך האש הבוערת. אז פרץ ונתמר מתוכו עשן בשר חרוך, ואחד מן הכוהנים תקע בשופר ויקרא:“נרצה הקרבן! – הודו למולך!”

ויריע כל העם בצהלה פראית אך נאלם פתאום דום למראה בן־אדם זקוף וגבה־קומה, עטוף אדרת־שיער, שהבקיע לו דרך, פרץ ועלה על הבמה והוא כמשתולל מרב חימה. אחד מן הכוהנים ניסה להדפו אחורנית ולחסום בעדו את הדרך, אך האיש לא שעה אליו, נעץ בו עינים יוקדות ומזרות אימה, דחפו הצדה וירעם בקול חזק אל ההמון:

“הוי בנים משחיתים! מה לכם כי עזבתם את היכל אלוהים בירושלים ותרדו לגיא־צלמות זה להתענג על התועבה?!… אללי לכם! שובו מדרכיכם הרעים פן תנחמו באחריתכם; תיבש ידי אם לא אשרש מלבכם את החטא הנורא הזה!…”

ויחרד ההמון הנבער:

“הנביא ישעיהו…”

“מנבא לנו תמיד רעות!”

“אך מה־רב העוז הצפון בדבריו!”

“תפשוהו!” – צעק המלך בשוב אליו רוחו, כי גדל הרושם של דברי הנביא הזועם. אך ישעיהו נעלם בין המון האנשים, ושליחי המלך חזרו ריקם.

ויתחדשו הרקודים והמחולות מסביב לאליל האילם אשר הביט בעיניו משוללי־הבטוי ולא הבין דבר. את יללות הקרבן לא שמעו אזניו מפני רעש התופים והמצלתים אך בחדול הכהנים לתופף לצלצל ולהרעיש; בעטוף חשכת הלילה את הסביבה – והקשיב האליל ליללות אם שכולה המתפלשת באפר רגליו ומנשקת־מגפפת שיירי עצמות חרוכים… אז חלף בו רטט טמיר, אברי המתכת שלו זעו וכאלו איוו להינתק מהבמה ולברוח מן השממה האיומה והמעיקה הזאת…

אז תסס מה בלב המולך והחל מתרקם איזה רגש סתום, בלתי מובן לו שרגש בקרבו; מחשבות רעות נצנצו במוחו על ההמונים החוגגים ועל העריצים המקריבים לו קרבנות ילדים חפים.

ג

והנביא נטש בחמתו את ירושלים, פנה וילך אל ההרים, לבו עליו דווי וכולו מדוכא ומדוכדך למראה הבערות המגונה שתקפה את המון העם באשמת כוהניו המתעים ונביאי־השקר. כאשר נכנס לתוך מערתו לא נגע בלחמו ובמימיו וישב על אבן משמים ושקוע בהרהורים נוגים על גורל בני עמו ההולכים מדחי אל דחי.

מאד התעצב אל לבו בדעתו, כי לא על נקלה יעלה בידו לשרש את המינהג המכוער והמתועב הזה מלבות בני עמו החוטאים. הוא עמד להתפלל לאלוהים שיעזור לו בשליחותו הקשה. כאשר גדל יגונו ולבו לא יכול הכילו, קרא מנהמת־לב:

“אלוהים! עזרני־נא אתה והראה במה כחך גדול!”

ותאור פתאם המערה בזוהר נפלא לטוהר. ענן צחור מילא את חללה, ומתוכו עלתה ובקעה בת־קול צלולה:

“בן אמוץ! ידעתי מה גדול צערך ותפלתך פורצת מתוך לב כואב ולכן זאת עשה: בשעת הקרבת קרבן למולך ראה לעשות בכוחך שהכהנים לא יקישו ולא ירעישו בכליהם, ואז יקום הפלא אשר אליו אתה נושא את נפשך. כי הנה נתתו בינה בלבו, לב נחושת, לשעה אחת בלבד…”

כאשר השתלטה שוב החשכה במערה, כבר ישן הנביא שנת ישרים, עטוף בגלימתו ופניו קורנים.

ד

באחד הימים עם עלות השחר, יצא ישעיהו את מערתו, עלה על ראש גבעה להשקיף אל גיא־בן־הינום, ופניו נהרו. פירחי־כהונה לבושי חג, התרוצצו מסביב לאליל המוסק.

“האח!” קרא הנביא בשמחה – “היום יהיה האות!”

והוא נחפז לרדת לעמק.

כאשר התרוממה השמש וליהטה מעל לראשי האנשים, החל הפולחן. שנים־עשר הכוהנים עם הילד קרבו אל הבמה. ויפן ישעיהו אל הכוהנים, בעלי התופים והמצלתים, נעץ בהם הנביא עיניים נוקבות ומזרות אימה, וילחש בחרי־אף:

“תיבשנה ידיכם אם תעזו לשתק ענויי יצור אלהים!”

בינתיים והכוהן עם הילד הקרבן ניגש, ולהתפעלותו של ההמון המשתולל מבערות, הניחו על כפות המולך. המתופפים מיהרו כאיש אחד מתוך כוונה להקים רעש כדרכם, ולהחריש את יללות הקרבן החף מכל חטא, אך אהה! עיני הנביא המזרות זעם נוקב הילכו עליהם אימים ידיהם יבשו וכוח לא היה בהם להניען!

התינוק התפלץ, פירפר מעוצמת מכאוביו ויפרוץ ביללה כה עזה וממושכה שפילחה את האויר ואת נשימתו העצורה של ההמון; נוראה, נוקבת ומעוררת רחמים היתה יללה נואשה זו של תינוק חף ומיסכן…

ויזדעזע המולך!

הוא זע ורגז מיללות התינוק החף מפשע. הפעם הבין האליל לפתע את הרז הנורא שהכוהנים העלימו ממנו תמיד ברעש התופים ובקשקוש המצלתים… הרגש הסתום שתסס בקרבו הוברר לו…

לתמהון המלך והעם, החל מולך להניע באבריו, גחן והשכיב בזהירות את הילד הכואב על מרצפת הבמה; אחר־כך פסע פסיעות אחדות קדימה, אחז ולפת בידיו המלובנות שניים מן הכוהנים, הרימם והטילם בכח אל מדרגות האבן עד הרטשם! ועדיין לא שככה חמתו. כמשתולל התרוצץ בין ההמון הנבוך והנס מפניו באימת־מות – ויך ויחלק מהלמות ומכות־מות, בהרעימו בקול כרעם:

“נבלים! דמי הילדים התמימים ששפכו ידיכם צועקים אלי מתוך חזי הבוער!…”

ובדברו כן גדל קצפו ויוסף לעשות שפטים בהמוני החוגגים הנבערים. בכל כוחו הכביר התנקם בהם, רטשם, מחצם, הכם שוק על ירך, ויפסע על גויותיהם בכל כובד גופו.

“המולך!…”

“המולך נוקם את נקמת הילדים!…”

כה צעקו הפליטים ברוצם כל עוד נפשם בם בדרכים המובילות העירה, להסגר בין חומותיה מפחד המולך. וירדוף אחריהם האליל, ויעפל לעלות גם העירה, אך הנביא התייצב נגדו וירט לו הדרך:

“נקמת את נקמתך המולך, דיך! שובה לאפסותך!”

ויחלש המולך. פסע פסיעות שתיים, ופתאום מעדו קרסוליו, ויתגלגל לתוך אחד הפחתים, בהשמיעו צלצול רם של אברי מתכת בהתפרקם אחד־אחד.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48569 יצירות מאת 2700 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!