רקע
יוסף אריכא
נשיא השבט גד

א

בערוב היום, כאשר קרב השבט גד עם עדריו העצומים למרעה שעל־יד מעברות הירדן, עברה מפה לפה לחישת־רטט מדאיגה: “הנשיא אליסף בן דעואל צונח מן הגמל. חלה הזקן”…

ויחרד השבט. הזקנים פקדו להבריך את הגמלים ולעצור את המחנה. בפנים קודרים מביעי תוגה עזה, ניגשו אל נשיאם החולה, סבבוהו תקופי־דאגה, ויצפו בקוצר־רוח לסידור אהלו.

בינתיים ומסביב גדלה התנועה וגבר השאון: היחור גמלים המסרבים לברוך; געיית צאן ובקר מעורבת בגערות הרועים החסונים וקריאת הילדים העוזרים על ידם. חלפה שעה קלה ויריעות האהלים נמתחו אל היתדות שנתקעו עמוק באדמה, והמחנה נערך לאהליו, משפחותיו ועדריו.

שני בניו של הנשיא, נתן ועתניאל, בחורים נאים וזקופים כדקלים שבנאות המדבר, קרבו לתמוך באביהם החולה, אחד מימין ואחד משמאל. לאיטם פסעו ויכניסוהו לתוך אהלו המפואר שהתנוסס על גבעה בטבור המחנה. על מצע רך ומרופד עורות חיות וחבילות צמר כבשים, השכיבוהו במנוחה. אחר־כך קפצו חיש מהר על סוסיהם האבירים, וימהרו להבהיל את הרופא המהולל ביותר מגלעד!

ובני השבט גד התהלכו על־יד האוהל, סחו והזכירו נשכחות מימים עברו, על נשיאם המהולל ונדיב הלב. ורבים הסיפורים ומאורעות־פלא וגבורה שסיפרו עליו; רוכב מצוין, לוחם אמיץ שהראה את כוחו בתיגרות עם שבטי השכנים הפראים, שהיו מתנפלים על המחנה; ישר־לב ורב ריב עשוקים ואלמנות!

במחנה הורגש העצב, והעיק כענן שחור וכבד שהעיב לפתע את עין השמש המזהיבה ותכלת השמים הבהירה… הרועים הניסו נבוכים את הצאן למכלאות: הנערות ירדו בדממה, שלא כרגיל, אל הירדן לשאוב וחזרו בלאט עם הכדים על ראשיהן, זקופות כפסילי אבן מצריים שנופח בהם רוח חיים; הצעירים לא נישאו הפעם על סוסיהם בצריחות־זרוז, ולא אימנו את ידיהם לקרב. דממה. צער. המחנה חרד ודאג לשלום הנשיא המהולל.

השמש שקעה. התנים עזבו ביללה את מאורותיהם. הצבועים אף הם שרכו את דרכם לריח פגרים ונבלות. ומחיק המדבר נישאה ובאה שאגת־עוז איומה של אריה המשחר לטרף, שאגה שהחרידה את הצאן, והקימה את הרועים המנמנמים על רגליהם. אחר־כך גברה החשכה והשתלטה דממת־מות כבדה ומעיקה.

ב

עם זריחת השמש הופיעו באופק שלש נקודות כהות ונתבהרו, אלה היו שני בני הנשיא בליויית הרופא. כאשר באו שטפה הזיעה מן הסוסים שדמו למשויים ממים. כך דפקו והאיצו בהם כל הלילה!

הרופא – לבוש בגדי אטון מצרי משובח וחבוש מצנפת לבנה, נכנס האוהלה, החווה קדה עמוקה לחולה הנכבד וברכו לשלום. אחר קרב לבדקו. בניו של הנשיא והזקנים עמדו דומם למראשתיו, עצרו בעד נשימת אפם ויקשיבו לכל הגה.

הנשיא אליסף שכב בעיניים עצומות למחצה. מחורון פניו הלאים בלטו עיניו השחורות שעדיין להטו כגחלים… למרות המכאובים העזים שתקפוהו, לא הוציא אף אנחה קלה מפיו, ויעלה בת־צחוק על שפתיו החיוורות; חזק היה רצונו למות כראוי לנשיא שבט מכובד ובן־מדבר!

כאשר יצא הרופא מתוך האוהל אמר:

“בדקתי את החולה הנכבד ומצאתי כי מצבו אנוש. ידי קצרה מלהשיבו לאיתנו… אבל שמעתי מפי נביא אחד שהסתופף שנים רבות בחצר המקדש שבירושלים הקדושה, כי לאבני המזבח ישנה סגולה מיוחדת ונפלאה המרפאת כל מיני חליים רעים; גם רסיס זעיר מן האבנים האלה עלול לחולל את הפלא הגדול הכרוך בברכות אלהים ונביאו משה.”

ג

אך כילה הרופא את דבריו, ושני בניו של הנשיא אשר לא הספיקו לפוש מעמל הדרך, הצטיידו בגבינת כבשים, בעוגות, תמרים ונאדות מים, קפצו על גבי גמלים מהירי־מרוץ, מן המשובחים ביותר, ובלי להתמהמה שמו לדרך פעמיהם.

קשה מאד, רבת מכשולים ופגעים היתה הדרך, כי חמסנים יוצאי עמים שונים שבני ישראל טרם הורישום מן הארץ, ארבו לעוברי־אורח, ולפיכך רכבו האחים בדרכי עקיפין. גם סופות שרב איומות התחוללו על ראשיהם בעברם את מדבר יהודה. אבל האחים הנאמנים וגבורי החיל שמו ימים כלילות, ובסבלנות מעורבת בגבורה התגברו על כל המכשולים שאירעו להם בדרך ויתקדמו. הגמלים אף הם החישו את מהלכם וכעבור ימים אחדים, בליל ירח בהיר, הגיעו האחים ירושלימה. לרגלי החומה הבצורה הבריכו את הגמלים ויתדפקו על השער.

“מי המה הדופקים?” – קראו השומרים.

“אחיכם, מבני השבט גד המאהלים בעבר הירדן מזרחה!”

“ברוכים הבאים!”

ואחרי שהצופים הסתכלו בהם היטב מן הצריחים – פילחה תקיעת שופר את דומית הלילה, הבריחים הכבדים חרקו על ציריהם והשער נפתח לרווחה. הבחורים הזדרזו ונעלמו ברחובות הדוממים המובילים להר־הבית. מסביב הלבינו הכתלים וכיפות־השיש של ארמונות האצילים ושועי יהודה. שלטה דממה עמוקה. הדי צעדיהם המקישים על רצפת השיש נישאו מסביב.

בתוך המקדש הנהדר הבהב והבליח באפלולית אש־התמיד…

ד

בחרדת־קודש קרבו השניים אל המזבח.

האח הבכור נתן, נחפז, ובלי חשוב דילג על המדרגות, שלף את פגיונו מנדנו וירימו על אבני המזבח, להתיז מהן רסיס. אבל – אויה! אך הורם הברזל והנה יבשה ידו, הפגיון נשמט מבין אצבעותיו, והיד התאבנה כליל…

נאנק האומלל ויסוג בפיק־ברכים מן המזבח.

אותו רגע נשמעה בת־קול מנהמת כיונה:

“לא תניף עליהם ברזל”…

ואחר מן הלוויים, מנגן צעיר וחולם שהתבודד עם נבלו על מדרגות המקדש, הרעיש את המיתרים שהתיפחו נוגות וישר:

“את חרבך הנפת עליה ותחללה”…

ה

אז הבין עתניאל כי אחיו נענש בידי שמים על אשר פגע בקדושת המזבח, בעמדו לנגוע בו בברזל שרווה מדמי אדם… אימה גדולה נפלה עליו למראה אחיו הנגוע, אך מיד התאושש, כרע על ברכיו ויתפלל:

“אלוהים! בתפילה אנוכי בא אליך. אם כדאי הוא אבי – אבי השבט – וראוי שתחוס עליו וברכתך תחול על ראשו, יתפורר נא רסיס מן האבן אשר בגללה באנו ועברנו דרך כל כך קשה; היענה אלהי, והראה לדעת כי אכן שקולה תפלה כנגד הכל..”

בו ברגע נשמע כעין נפץ קל, עשן דק וכחלחל נתמר מן המזבח, ולרגלי המתפלל צנח רסיס־אבן. נטלו עתניאל בחרדת־קודש ויפן אל אחיו שרבץ על הרצפה מדוכא מכאב, ויאמר לו:

“נמהר לחזור, אחי. לכשישוב אבינו לאיתנו, נתפלל כולנו יחד לשלומך”.

וירכבו.

בדרך נאנח נתן ויקרא:

“הוי, אחי! קצי קרוב… אברי הולכים וכבדים… כל גופי מתאבן…”

וכדבריו כן היה. הוא התאבן כלו, צנח מעל הגמל נטול־חיים וישתטח על החול הלוהט מאובן כליל, כאחת מאבני המקום…

ויפרוץ עתניאל בבכי מר למראה קצו העצוב של אחיו האומלל, אבל לא הספיקה לו השעה להספידו כראוי, כי נחפז מאד. הוא רכב הלאה לדרכו והדמעות ניגרו בלי הפוגות על פניו השזופים והמאובקים.

והגמל שרכב עליו נתן, לא עזב את אדונו המאובן, ויכרע על ידו בחולות הישימון הלוהטים, כרוצה להשתתף בגורלו.

ו

שבע־נדודים, עייף ויגע, הגיע עתניאל בגפו אל המחנה. צעירי השבט שקידמו את פניו על סוסים, הריעו לקראתו בברכה, בהיודע להם, כי הביא את הדרוש להחלמת הנשיא החולה. כאשר שאלוהו על אחיו לא השיב דבר וימהר האוהלה.

מיד נפוץ דבר בואו בין בני השבט, שנהרו מכל כנפות המחנה, ויצורו על אוהל הנשיא. הזקנים נכנסו פנימה, ובמעמדם לקח עתניאל את רסיס הישועה וישימו על מצחו של החולה שחבלי הגסיסה תקפוהו.

והנה אדמו פניו החיוורים; שמורות עיניו נפקחו לרווחה והנשיא הזקן העביר את ידיו על עיניו כאחרי שנה חזקה וערבה, ויזורר שלוש פעמים, ויתרומם ממשכבו…

“יהי שם אלוהים מבורך!” – הריעו אלפי קולות בהיוודע דבר הפלא הגדול לאנשי השבט. רמחים התעופפו באויר; איילים וכבשים נערפו לקרבנות־תודה, והשמחה גדלה ותקף את כל המחנה, מקטן ועד גדול.

ז

והזקנים סחו לנשיא, ויזכירו לשבח את בניו הגבורים שהודות למסירותם שב לאיתנו. וישמח אליסף, ובקרבו אל בנו שישב עצוב־רוח, שאלהו:

“אי נתן אחיך?”

הרים עתניאל את ראשו ויגמגם:

“נתן… מאובן… בדרך…” – והבן סיפר לאביו את פרטי השואה:

ויחרד הנשיא. משמים ניצב על מקומו, אבל מיד הוא פרץ החוצה, כרע לעבר ירושלים ושפתיו נעו בתפילה. התפללו אתו גם הזקנים ועתניאל. קולו הרועד של הנשיא בקע שמים:

“אלוהים! למה יסרת את הבן במקום האב? אם חטאתי אנוכי, קח את נפשי ולבן הנח! ואם חטא הבן בהנפת הברזל על האבנים הקדושות, אנא, סלח לו בטובך הגדול, כי לא מרוע־לב עשה את מעשהו… לא אזוז מפה, עד שתשיב לי את בני!…”

חלפו שעות. השמש העריבה. הדימדומים גברו. עלטה ירדה. כל המתפללים פרשו לאהליהם. רק הנשיא ובנו נותרו לבדם ושפתותיהם נעו־נעו. אחרי צפייה ממושכה, בחצות לילה, התרחש הפלא הגדול:

מעבר לירדן מערבה הופיע לנוגה הירח נתן, כשהוא רוכב על גמלו לעבר המחנה…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!