דיווח של כתב בתי משפט מימי קדם
משפטו של חם בן נח עורר בעיר אָרוּבָּש שלרגלי הר אררט התעניינות בלתי רגילה. אמנם דיווחנו על האירוע לפני זמן מה בידיעה מפורטת, אבל כדי שגם אותם הקוראים, שאז לא עקבו אחר האירוע, ידעו במה המדובר, אנו משחזרים אותו בתמצית:
האב הקדמון נח, צדיק ידוע, הגיע אחרי אסון הטבע של ה־1 באוקטובר, כאשר האגמים עלו על גדותיהם, על סיפון ספינתו לרגלי הר אררט, השליך שם עוגן וקנה מהממשלה שטח אדמה, ובו עסק בגידול גפנים לפי השיטות החקלאיות המתקדמות ביותר. יום אחד, היה זה ב־12 בספטמבר אשתקד, בשלוש אחר הצהריים, ניגש נח ועמו שלושת בניו, שם, חם ויפת, למרתף היין שלו, לשם טעימת יינו.
בהזדמנות זו היה על נח לשתות כמות גדולה למדי של יין והוא התחיל לתת את אותותיו כאשר עלה נח מן המרתף. אותו יום היה יום שרבי, ועל כן ניגש נח לגינה שמאחורי ביתו, כדי לשכב בצלו של עץ אגס. באותה שעה בא חם, בנו הפוחז, ומשום שמר נח היה לבוש רק כותונת, ניסה הבן להסיר אותה מגופו של אביו, מושך את שוליה מעל ראשו. ברגע זה ניגשו בני מר נח, האדונים שם ויפת, גירשו את אחיהם חם, והוא נס על נפשו. מאחורי גדר הגינה התאסף בשעת המריבה קהל רב, בין השאר גם גבירות, שהביטו בשאט נפש במחזה המקומם. שוטר שנקרא למקום עצר כעבור שעה את חם הנפשע, הוביל אותו למשטרה ומשם הועבר מאוחר יותר למעצר באשמת עברה נגד המוסר הציבורי. אתמול, ב־7 בינואר, הוא הועמד בפני בית משפט, שבראשו ישב השופט מֵלֵכֵנֶך.
הדיון המשפטי היה חייב להתנהל באולם המושבעים הגדול, מפני שחדרי בית המשפט הרגילים לא יכלו להכיל את כל קהל הצופים, ביניהם מספר גדול של גבירות.
הנאשם חם הובא לאולם על ידי שני זקיפים. מעצר החקירה לא השפיע עליו במאומה, כפי שאמר מר נח לכתבי בית המשפט בחדר העיתונאים, להפך, הוא השמין במקום לרזות.
את הדיון פתח יושב ראש בית המשפט בחקירת הנאשם, שענה על השאלות שנשאל בקול צלול.
התברר, שהנאשם כבר קיבל עונש פעם, לפני המבול, בעוון גניבת תשמיש קדושה. הוא גנב פר שהיה מיועד לקרבן, ויחד עם כמה מחבריו אכל אותו. בפעם השנייה נענש לפני כשנה בעוון פגיעה בכבודו של אדם. אי לכך טען סניגורו, שחם סבל בנעוריו מהזנחה ולא זכה לחינוך נאות.
מר נח מתנגד לכך נמרצות. אמנם נכון, שבשעת המבול, כאשר נפרצו בהרים כל האגמים, לא היה לו זמן לחנך את הנער כפי שהיה רוצה. למרות הכול ניסה, אף בעזרת מכות, להרביץ בבנו כללי מוסר. למרבה הצער, אחרי המבול נקלע חם לחברה רעה, התחבר עם פרחחים, שנותרו בחיים, וכבר כבן ארבע־עשרה דיבר גסויות וקילל.
לשאלה, מה היו קללותיו, ענה מר נח, שבדרך כלל קילל את בני סביבתו חזירים, מטומטמים וכדומה. שם ויפת, לעומת זאת, היו ילדים למופת.
הסניגור שאל את מר נח שאלה נוספת, האם שלח את חם לבית הספר.
מר נח עונה בשלילה ומתרץ זאת במבול. הדרכים עדיין לא יבשו ונוסף על כך טבעו אז כל מורי בתי הספר היסודיים. ניצל רק מורה בית ספר תיכון אחד וזה השתגע מרוב אימה.
הסניגור: “אם כך, העד, למה לא שכרת להם מורה פרטי?”
העד: “גם המורים הפרטיים טבעו כולם.” (התרגשות באולם)
הסניגור: “בתור אדם אינטליגנטי היה עליך להחדיר בו עקרונות מוסר.”
העד, בהרמת קול: “במחילה, כבוד בית המשפט! אין ספק שידוע לכול, כמה עמל השקעתי, כדי להציל את האנושות מפני הכחדה, כמה לילות ביליתי בתפילות, כמה ימים אספתי את החיות לספינה שלי.” הוא פונה לסניגור: “האם אתה חושב, אדוני, שקל כל כך להעלות נמר על אנייה? ונוסף לכול גם לדאוג לחינוך של הפרחח הזה?”
חם קורא אל אביו: “שיכור זקן!” הוא ננזף על ידי יושב ראש בית הדין, וחוזר ומתיישב, חיוך רציני על פניו.
יושב ראש בית הדין אל אדון נח: “בסדר, מר נח, אבל מדובר בשאלה כזאת: האם לא הבחנת אי פעם בסממנים של פגם תורשתי בנאשם?”
העד: “היה סמוך ובטוח, אדוני, שחם בן להורים בריאים בהחלט. סבו מתושלח טיפס בגיל שש מאות ושבעים שנה על הרי ההימליה, בריא בשכלו לחלוטין. אשר לרעייתי, היא אישה בריאה, שילדה אותו בגיל שלוש מאות עשרים ושמונה שנה, ואף היא בריאה בנפשה לחלוטין.”
לאחר מכן נמשכה חקירתו של חם. יושב ראש בית הדין: “שמע, נאשם, הדיבר הרביעי עוד לא ישן עד כדי כך, שלא תזכור אותו. הרי המשטרה הורתה להדביק כרזות עם עשרת הדיברות. בחקירה המוקדמת ציינת, שאתה יודע לקרוא, מכיוון שאמך לימדה אותך לקרוא מרוב שיעמום (התרגשות), ועכשיו אתה מנענע את ראשך וטוען, שאת הדיבר כלל לא קראת. בכלל, אתה מסתבך בתירוצים משונים. ענה בקיצור: האם הרמת את כתונת אביך או לא?”
חם: “כן, עשיתי זאת, מפני שאבי הוא אלכהוליסט ללא תקנה.” (התרגשות עצומה בקהל)
מר נח מכסה את פניו וקורא: “אוי לשיבה שלי, רבותיי!”
היושב ראש, בחומרה: “הנאשם, אף אם היה מר נח אדם זר לגמרי, לא מגיע לו שיכנו אותו אלכוהוליסט, לא כל שכן, כשמדובר באביך.”
הגברת נח קוראת מן היציע: “מנוול!”
היושב ראש ממשיך: “ובכן, הנאשם, תאר את כל המקרה בגילוי לב. מה בעצם חשבת, כאשר משכת את כתונת אביך מעל ראשו?”
חם: “שום דבר!”
היושב ראש: “שמע, הנאשם, לא מגלים את ערוותו של אב סתם כך, זה ברור כשמש. בוודאי עשית זאת מתוך שיקול דעת, למען איזו מטרה. תודה בגילוי לב בכל מחשבותיך ותעזור בזה גם לעצמך. הרי לא יעלה על הדעת, שלפתע פתאום, סתם כך, תנצל את שנתו העמוקה ותמשוך את כתונת אביך מעל ראשו.”
התובע הכללי: “האם ידעת, שעוברים במקום אנשים רבים?”
חם: “ידעתי!”
הסניגור: “תאמר לי, מר חם, לא היית אז שיכור?”
חם: “לא, אבל אבא, לעומת זאת, היה שיכור ומטושטש לגמרי. הדבר חזר על עצמו פעמים רבות מדי וחששתי, שמא הרוח תרים את הכותונת של אבא, לכן רציתי להסיר אותה ממנו לגמרי.” (עליזות באולם)
יושב הראש: “הנאשם, אין לך סיבה כלשהי לספר גם עתה בדיחות גרועות. לאביך ולדרך שבה הלך כל חייו לא מגיע ביזיון כזה. היית צריך להיות גאה באביך.”
הגברת נח קוראת לנאשם: “זה יירשם בתנ”ך, חוליגן!"
הסניגור לשם וליפת: “רבותיי, אנא, תאמרו לי, למה עזבתם את אביכם והשארתם אותו תחת העץ? כאשר ראיתם שאביכם ישן במקום גלוי לעיני הציבור, היה עליכם לכסות אותו, ואם כבר היה חשוף, לפחות לכסות את ערוותו בממחטה. אך אתם השארתם את האדון נח עירום עד בוא צוות החקירה.” (התרגשות גדולה)
העד, מר שם: “לא היו לנו ממחטות, כי גם אנחנו היינו רק בכותונת, כמו שבאנו מהכרמים.”
הסניגור: “מנהגים משונים.”
מר יפת: “אני אוסר עליך, אדוני הדוקטור, לנזוף בנו. מצבנו הכלכלי לא הרשה לנו לקנות תחתונים נוספים ומכיוון שהיה מדובר ביום חול, לא לבשנו את תחתוני השבת!”
העדים יורדים מהדוכן. (חם מחייך חיוך אירוני)
התובע הכללי: “הנאשם, אל תגחך על דבר רציני כל כך. הוכח, שאחיך הם חסכנים ומשתדלים לחיות בהתאם להכנסותיהם. אצלך לעומת זאת, הוכח, שאתה חי מעל ליכולתך. כך, למשל, ברשותך שלושה זוגות תחתונים ואתה לובש אותם בפרהסיה גם בימי חול. אתה קל דעת, כבר מאתיים וחמישים שנה אתה מובטל, ואביך חייב לפרנס אותך כבר ארבע מאות שנה. בשעת המבול הצלת את המנוולים הגדולים ביותר מטביעה ועזרת להם לעלות על אניית אביך, וכדי לפנות להם מקום, השלכת מהאנייה כמה זוגות בעלי חיים קדומים נדירים, והם נכחדו כתוצאה מכך. נוסף על כך קיבלנו חוות דעת שלילית מאוד עליך מטעם המשטרה והמועצה המקומית: אתה מנבל את פיך ולא נותן מנוח לשום בחורה.”
אחר כך נקראות חוות הדעת של רופאי בתי המשפט ומהן מסתבר, שחם הוא סוטה, נוטה לסטיות מיניות.
הסניגור: “לאור חוות דעתם של המומחים הנכבדים אני מציע להעביר את האדון חם לשם הסתכלות למוסד לחולי נפש.”
התובע הכללי מתנגד לכך.
הגברת נח מהיציע: “להכניס אותו לכלא, את המנוול!”
בית המשפט מתכנס להתייעצות ושב כעבור חצי שעה. יושב הראש מודיע, שבית המשפט החליט לקבל את הצעת הסניגוריה, והדיון המשפטי נדחה בינתיים לתאריך בלתי ידוע.
בזה הסתיים, לעת עתה, המשפט המעניין, שעליו, ללא ספק, עוד נשוב לדווח. כרצוננו רק להעיר דבר אחד: מטעמי תברואה יש לאסור על קהל השומעים לירוק מהיציע אל האולם. אין זה הוגן, שהיושבים מטה יביאו הביתה חיידקים בשערם. נקווה, שדי בדברים אלה, כדי שבכל מקום למטה יוצבו מרקקות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.