פָאסֵר,מנהל אחוזת אצולה, ונִיקְלֵס, חצרן האחוזה, היו ידידים טובים מאוד. הם ישבו יחד יומיום אצל טִיסְקָה, בבית בירה כפרי רחב ידיים, ושם נחשבו לזוג בלתי נפרד עד כדי כך, שיוחסו להם כל מעשי הקונדס שטלטלו את המקום. החצרן ניקלס אהב את המנהל פאסר בלב שלם, ואף על פי כן רבץ ביניהם משהו מעיק, שהקדיר מדי פעם את פני ניקלס. הדבר היה כה מדהים, עד שהביא את החצרן ניקלס לידי ההתרגזות הגדולה ביותר שלבו הטוב היה מסוגל לה. ובכן: בכל פעם שהשניים שתו יחד בבית הבירה של טיסקה, ובסופו של דבר עוללו אחד ממעשי הקונדס שלהם – לרוב תפסו את שוטר הכפר וזרקו אותו לאיזו תעלה – קבע כל הכפר פה אחד, ש“אתמול היה החצרן ניקלס שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
אמנם היה ברור, שהשניים היו באותו מצב רוח מרומם, שתו אותה כמות של בירה, שהשפיעה באותה המידה על מוחות שניהם, אבל זה לא עזר, קול העם קבע: “החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
אין פלא, שהחצרן ניקלס ייחל בכל ליבו שהיוצרות יתהפכו, ולכן, כאשר נקלט בראשו כיצד מדברים עליו בכפר, הפחית בשתייה: בשעה שהמנהל פאסר שתה שלוש כוסות, שתה הוא רק אחת, כך שבסופו של ערב שתה המנהל שלושים כוסות והוא רק עשר, כלומר השתייה הייתה ביחס 1:3. באותו ערב לא עוללו דבר. ניקלס תמך במנהל, וזה, שקט ועצור בדרך כלל, צעק על פני כל הכפר וגידף את בעל בית הבירה טיסקה, ואילו ניקלס שמר, שלא כהרגלו, על נימוסים. ואולם למחרת נודע לו, מה עונה בעל בית הבירה טיסקה לשאלה, כמה זמן ישבו אצלו אמש: “נו, כן, כרגיל, החצרן ניקלס היה שיכור כמו חזיר והאדון המנהל היה קצת עליז.”
ניקלס הבין, שבמקרה זה מדובר בהפליה מעמדית מובהקת, שקיים כאן פער חברתי עמוק, כאילו הוא, ניקלס, אינו יכול להשתוות לאדון המנהל, ובמרוצת הזמן הייתה משאלתו הגדולה, שיאמרו עליו רק פעם אחת ויחידה:
“נו, כן, החצרן היה קצת עליז והאדון המנהל היה שיכור כמו חזיר.”
אבל משאלתו לא נתמלאה מעולם. כמו שהיו רגילים לומר, כך המשיכו לומר מתוך יראת כבוד למנהל, גם אם הוא, ניקלס עצמו, שתה רק טיפ־טיפה. כאשר בילה יחד עם המנהל והלכו יחד חצי שעה בדרך חזרה הביתה, שמע ניקלס אפילו מפי המנהל עצמו את אותן המילים האכזריות, שתמיד דכדכו את רוחו: “נכון, שהיום אני שוב עליז!”
ואז מחוסר ברירה, שחה החצרן עם הזרם ביודעו, שגם אם שניהם יהיו שיכורים באותה המידה, תמיד יהיה הוא שיכור כמו חזיר והאדון המנהל רק קצת עליז.
מנהל האחוזה בקושי עמד על רגליו, וניקלס הלך לידו זקוף כנר. אבל האדון המנהל היה רק קצת עליז והוא עצמו המשיך להיות “שיכור”.
יום אחד קרה, ששניהם, המנהל וניקלס, כבר התנדנדו כהוגן, כפי שנהוג לומר בכפר. החצרן שתה מתוך ידיעה ברורה, שלא יעזור לו שום דבר, והמנהל שתה בקלות ראש, מודע לשמו הטוב. אחר כך יצאו לרחוב ומסוחררים כפי שהיו דחפו איזה אדם לובש מדים לבריכת הכפר הקטנה. זאת הייתה אחת ההלצות המקובלות שלהם, שבעבורה שילם המנהל לשוטר הכפר כל ערב בבירה וסיגר. אומרים, שאין אדם יכול להימלט מגורלו, ואכן הם לא נמלטו. זה לא היה שוטר הכפר, אלא ז’נדרם בשעת מילוי תפקידו, מוגן על ידי סעיף 81 של החוק הפלילי, שמדבר ברורות על מעשה אלימות שבו אשם כל מי שמרים יד על נציג הרשות.
מאותו רגע ריחפה מעל ראש שניהם סכנת מאסר. מקרים כאלה מובאים בפני בית המשפט האזורי. אין די בבית משפט מחוזי. וכך התנהל הדיון נגד שני הבריונים בפני בית הדין האזורי ביִיצִ’ין. שניהם תירצו את המעשה במצב של שכרות, והביאו כעדים את בעל בית הבירה, את ראש הכפר ועוד שלושה איכרים, שהיו נוכחים במקום כאשר שניהם שתו שלושים בירות כל אחד.
העד הראשון היה בעל בית הבירה טיסקה. “ובכן, אדוני העד,” הקשה השופט הראשי, “איך היה עם אדון ניקלס? באיזה מצב היה, כאשר עזב את המסעדה שלך?”
“במחילה מכבודו ומכבוד בית המשפט,” אמר טיסקה בשיקול דעת, “ניקלס כאן, היה, אדוני, שכה אחיה, שיכור כמו חזיר.”
“ומה היה מצבו של אדון המנהל פאסק, אדון טיסקה?”
בעל בית הבירה טיסקה הביט על המנהל ואמר בלב שלם: “כבודו, כבוד בית המשפט, האדון המנהל היה באותו ערב קצת עליז.” הדבר נרשם. אחריו באו שאר העדים וענו אותה תשובה: “החצרן היה אז שיכור כמו חזיר, אך האדון המנהל היה רק קצת עליז”.
היה זה מקרה ברור והדין נגזר בהתאם לכך. המנהל, מכיוון שהיה רק “עליז”, נדון למאסר של חודש ימים, והחזיר השיכור ניקלס שוחרר, מפני שלא היה מודע למעשיו. ומלבד זאת בא החצרן ניקלס על סיפוקו פעם נוספת, מפני שאחרי מתן גזר הדין קרא הנהל בייאוש: “ישו מריה, רבותיי, הרי גם אני הייתי שיכור כמו חזיר!”
אבל זה כבר לא שינה את המצב במאומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.