שווייק עומד מול איטליה
שווייק הלך לצבא בלב קל. הוא רצה ליהנות מקצת בידור בצבא ואכן, הוא הצליח להדהים את כל חיל המצב בטְרִידֶנְט, כולל מפקדו הראשי. שווייק היה בכל עת חייכן, חביב בהתנהגותו ואולי מסיבה זו היה גם כלוא רוב הזמן.
גם באשר יצא מבית הסוהר. ענה בחיוך על כל השאלות, ובשלווה מוחלטת הלך שוב לכלא, שבע רצון שהוא מטיל פחד על כל קציני חיל המצב בטרידנט. לא פחד מפני גסותו. אלא להפך, תשובותיו המנומסות, התנהגותו הכנועה וחיוכיו הידידותיים, הנלבבים, הם שהפחידו אותם.
באה ביקורת לחדר, ושוויק החייכן יושב על הדרגש ומברך בנימוס: “יבורך אדוננו, ישו הנוצרי, מודיע בהכנעה.”
הקצין וַאלְק חרק שינים כשהביט על החיוך הכן, הידידותי, של שווייק וברצון היה מזיז את הכובע שעל ראשו של שווייק, כדי שיהיה מונח על פי התקנות, אבל מבטו החם והלבבי מנע ממנו כל התבטאות בנדון.
לחדר נכנס מאיור טֵלֵר. הקצין ואלק מדד במבט חמור את החיילים העומדים ליד דרגשיהם ואמר: "אתה, שווייק, להביא כאן קוור1! "
שווייק ממלא בקפדנות אחרי הפקודה ומביא במקום רובה את התרמיל. מאיור טֵלֵר מסתכל בכעס על תווי פניו התמימים והחינניים של שווייק ומתפרץ: “אתה לא יודע, מה זה קוור?”
“מודיע בהכנעה, אני לא יודע.” וכבר מובילים אותו למשרד. הם מביאים לכאן רובה ודוחפים אותו תחת אפו של שווייק: “מה זה, איך קוראים לזה?”
“מודיע בהכנעה, שאני לא יודע.”
"זה קוור! "
הוא נכלא והסוהר ראה חובה לעצמו לומר לו, שהוא חמור. חיל המצב יוצא לאימונים מפרכים בהרים, אבל שווייק יושב בשלווה, בפנים חייכניים, מאחורי הסורגים.
מכיוון שלא ידעו מה לעשות בו, מינו אותו למשרתם של המתנדבים לשנה אחת2, ככוח עזר לשעות ארוחת הצהריים וארוחת ערב במועדון.
הוא הגיש את הסכו"ם, האוכל, בירה ויין, התיישב בענווה ליד הדלת, עישן סיגריה ומדי פעם העיר: “מודיע בהכנעה, רבותיי, שהאדון הקצין ואלק הוא מפקד הגון, אפילו הגון מאוד,” ובחיוך נשף את עשן הסיגריה לאוויר.
ושוב באה ביקורת ולרוע מזלו של הקצין החדש הוא שאל את שווייק, העומד בענווה ליד הדלת, לאיזו מחלקה הוא שייך.
“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”
“לכל הרוחות, איזה גדוד חונה כאן?”
“מודיע בהכנעה, שאני, במחילה מכבודו, לא יודע.”
“בנאדם, מה שם העיר שחיל המצב המקומי שוכן בה?”
“מודיע בהכנעה, שאני במחילה מכבודו, לא יודע.”
“אז איך, בנאדם, הגעת לכאן?”
בחיוך נלבב, מביט על הקצין בחביבות ובנועם בלתי רגילים, אמר שווייק: “מודיע בהכנעה, שנולדתי ואחר כך הלכתי לבית הספר. אחרי זה למדתי נגרות וגם גמרתי את החניכות, אחר כך הביאו אותי לאיזה בית בירה ושם הייתי חייב להתפשט לגמרי. כעבור כמה חודשים באו לקחת אותי כמה שוטרים והובילו אותי לקסרקטין. בקסרקטין בדקו אותי ואמרו: ‘בנאדם, אתה איחרת בשלושה שבועות בהתייצבות לשירות צבאי, אז אנחנו מכניסים אותך לכלא.’ שאלתי אותם מדוע, בסך הכול לא רציתי ללכת לצבא ואני אפילו לא יודע מה זה חייל. למרות הכל הכניסו אותי למחבוש, אחר כך העלו אותי על רכבת והסיעו אותי מפה לשם, עד שהגעתי לכאן. לא שאלתי אף אחד, איזה גדוד, איזו מחלקה, איזו עיר זאת, כדי לא להעליב אף אחד, ומיד, בשעת תרגילי הסדר הראשונים, מפני שהדלקתי לעצמי סיגריה בזמן הליכה בשורה, הכניסו אותי לכלא, ואני לא מבין מדוע. ושוב כלאו אותי אחרי שגיליתי שאיבדתי את הכידון, ואחר כך מפני שכמעט יריתי בכבוד המפקד במטווח, ועכשו, בסוף, אני משרת את האדונים המתנדבים לשנה אחת.”
החייל הטוב שווייק הביט במבט ילדותי, צלול, על הקצין, שלא ידע אם לצחוק או לכעוס.
התקרב חג המולד. המתנדבים לשנה אחת קישטו את עץ חג המולד שניצב במועדון, ואחרי ארוחת הערב נשא מפקדם נאום נוגע ללב על כך, שישו נולד, כפי הידוע לכולם, ושהוא שמח שיש לו חיילים טובים ושחייל טוב חייב לשמור על עצמו…"
ולתוך הנאום החגיגי נפלו המילים הנלהבות: “כן, כן! ככה זה ולא אחרת!”
אמר אותם בפנים זוהרים החייל הטוב שווייק, שעמד נחבא בין המתנדבים לשנה אחת.
“אתה אייניהריגר,” נתן האוברסט3 זעקה, “מי צעק כאן?”
שווייק יצא משורות המתנדבים לשנה אחת והביא בחיוך על האוברסט: “מודיע בהכנעה, שאני משרת כאן את האדונים המתנדבים לשנה אחת ומאוד מצא חן בעיניי, מה שהואלת לומר. זה היה ממש מכל הלב!”
כאשר צלצלו בטרידנט הפעמונים למיסה של חצות, כבר ישב החייל הטוב שווייק למעלה משעה במחבוש.
הפעם ישב זמן רב למדי ואחר כך שוב החזירו לו את הכידון והציבו אותו במחלקת מקלענים.
נערכו תמרונים גדולים בגבול איטליה והחייל הטוב שווייק נשרך אחרי הצבא.
לפני היציאה למסע הוא שמע את הסברי הצוער: “תחשבו שאיטליה הכריזה עלינו מלחמה ושאנו יוצאים נגד האיטלקים.”
“אם כך, אז קדימה!” קרא שווייק ועל כך קיבל שישה ימי מחבוש.
אחרי שריצה את עונשו נשלח שווייק עם שלושה אסירים אחרים בעקבות מחלקת המקלענים שלו. תחילה עברו בעמק, אחר כך עלו על סוסים להרים ושם, כפי שהיה צפוי, הלך שווייק לאיבוד ביער הסבוך בגבול איטליה.
הוא פילס את דרכו בסבך, מחפש לשווא את חבריו לנשק, עד שעבר בריא ושלם, בציוד מלא, את הגבול האיטלקי.
ושם הצטיין החייל הטוב שווייק. מחלקת המקלענים ממילאנו ערכה באותה עת תרגיל בגבול אוסטריה, ושמונה חיילים ופרד, ועליו מקלע, הגיעו לאותה קרחת היער, שבה הביט החייל הטוב שווייק סביבו בדריכות.
החיילים האיטלקיים זחלו, שלווים ובטוחים, לסבך היער ושם ישנו. הפרד עם המקלע רעה בינתיים בנחת במרעה, והתרחק מהמחלקה שלו עד שהגיע למקום שבו הביט שווייק בחיוך באויב.
החייל הטוב שווייק נטל את מושכות הפרד, ועם המקלע האיטלקי והפרד האיטלקי שב לאוסטריה.
הוא ירד במורדות ההרים בחזרה למקום שממנו יצא, אחר כך עוד הסתובב, יחד עם הפרד, חצי יום ביער כלשהו, עד שלפנות ערב ראה סוף־סוף את המחנה האוסטרי.
המשמר לא רצה לתת לו להיכנס, מפני שלא ידע את ססמת היום. הגיע קצין בריצה ואז נעמד שווייק דום, הצדיע והכריז: "מודיע בהכנעה, אדוני, שלקחתי מהאיטלקים פרד עם מקלע! "
את החייל הטוב שווייק הובילו אל מפקדת חיל המצב, אך אנחנו יודעים, איך נראה הדגם החדיש ביותר של מקלע איטלקי.
-
Kver, שימוש צ'כי של המונח הגרמני Gewehr, דהיינו רובה. ↩
-
בעלי השכלה תיכונית ומעלה, שהיו משוחררים משירות חובה של שלוש שנים כפשוטי העם, שירתו שנה אחת בלבד והיו עתודה לקצונה. בגרמנית Einjaehriger Freiwilliger. ↩
-
מבעיותיה של מתרגמת. דרגת Oberst בגרמנית, obršt בצ'כית “מגורמנת”, מקבילה לדרגת אלוף משנה בצה"ל וקולונל בצבא האנגלי. שתיהן לא נראו לי מתאימות לצבא הוד מעלתו הקיסר. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.