מעשה שֶסָּח לי טוביה החולב, היאך נפגע פּעם בִּמְנַחֵם־מֶנְדִיל בּעל־החלומות וְנִתְפַּתָּה לו והניח מעותיו על קרן הצבי.

– רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ – כמדומה לי, שֶֶָכַּךְ כתוב בּתורתנו הקדושׁה?

יודע אני אותך אדוני שלום־עליכם, שמומחה אתה לפירוש־המלות גם בּלעדי ולא מפּי אתה חי. ואולם אם נתרגם פסוק זה כצורתו בּלשון אשכנז, פּירושו יהא כך: שוֹט לְסוּס וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים. כלפּי מה אני סח למעלתו? כלפּי טִפְּשׁוּת הכתוב מדבּר. כי אילו הייתי חכם הרואה את הנולד וּמְקַדֵּם פּני הרעה ונכנסתי לבית ידידַי ואוהבַי הנאמנים לשאל בּעצתם ולספר להם גוף הענין, כך וכך, ודאי שלא הגיעתני כל הצרה הזאת! אלא מאי? כתוב בּתורה: הַחַיִים וְהַמָוֶת בְּיַד הַלּשׁוֹן – כלומר: גזירה היא מן השמים. רצה הקדוש־בּרוך־הוא לְיַסֵּר את טוביה ולהביא עליו פּורעניות, לפיכך השיב חכמתו אָחור וְטִמְטֵם את מחו עד כדי אִבּוד כל החושים. כמה פּעמים אני יושב על מדוכה זו ומהרהר בּפני עצמי ומדבּר אל לבּי: אִי לך, טוביה, חמור־גרם אתה! הרי יש אומרים עליך, שאינך טפּש, מה ראית לשטות זו להאמין בּחלומות וּבְדִבְרֵי־הֲבָאִי, הקלוטים מן האויר, והיית כפתי מאמין לכל דבר? מה הלך ממך ומה חסר היית, דרך משל, אחרי שבּרך אלהים אותך בּפרנסה הגונה ומסחרך פּרץ בּאָרץ ומעשה־חֲלָבְךָ מוניטין יצאו לו בּכל העולם כולו, בּבּובּריק וביהופּיץ ובכל המקומות מסביב? חייך, מה טוב היה חלקך ומה נעים גורלך כיום הזה, אילו היה ממונך מונח אצלך בּקופסא ואין אָדם יודע מוצאו ומובאו, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית של שׁבּת: אֵין אוֹמֶר וְאֵין דְבָרִים, רצה לומר: טמון וצפון וְסָמוּי מן העין…. כי באמת, מה להן לַבּריות ולממונו של טוביה? כלום הרבּה יגיעות יָגעו וטרחו בּשבילו בּימים ההם, ימי הרעה, עת שטוביה היה מונח, לא עליכם, בּמעמקי האדמה, מלחך את העפר וגוע שלש פעמים בּיום בּיחד עם אשתו ועם זרעו? ורק אחרי ככלות הכל, כשפקד הקדוש־בּרוך־הוא את טוביה עבדו ופתח לו את אוצרו הטוב להספיק לו מזונותיו ומזונות אנשי־ביתו בְּרֶוַח ולא בּצמצום, בּהיתר ולא בּאסור, ולא עוד אלא שטוביה זה עצמו התחיל מְצָרֵף פְּרוּטָה וּמַנִיחָהּ, – מיד מתפּרסם לשבח בּכל האָרץ, הכל מקלסים אותו, משבּחים ומפארים ומעריצים שמו וקוראים לו: רב טוביה, מסבּירים פּנים לו ונראים כאוהבים בשעת הנאתם, ככתוב: כֻּלָּם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים; וכולם דורשים לשכנו, דופקים על דלתותיו ערב ובוקר, זה בּא בּחנות־מרכולת וזה בּמיני מ־נּוּפַקְטוּרָ“א, זה בּאחוזת בּית וזה בנחלת שדה וגן, זה טוענו בּחטים וזה בּשעורים ובקנית יער ומשא־ומתן… “אַחַי וְרֵעָי! – אני אומר להם. – אַל תִּרְגְזוּ בַּדֶּרֶךְ– כלומר: הניחו לי, בּמטותא מכּם! כסבורים אתם, שעפרות זהב לי ואוצרות רוטשילד אוצרותי? אם כך אתם סבורים, אני אומר, אינכם אלא טועים, כּמו שאָמרו חז”ל: כָּל הַנְּגָעִים אדָם רואה – רוצה לומר: אָדם רואה כיס עצמו ואינו רואה כיס אחרים”….

בּקיצור, אל יזכר שמם לטובה. כונתי לאחינו בּני־ישראל שיחיו, שעינם רעה בּשל אחרים. בּקש טוביה לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של קרובו שאר־בּשרו מנחם־מנדיל. מה טיבו של מנחם־מנדיל זה? – מין בּרנש משונה, משוגע ואיש־הרוח, בּעל־חלומות ורודף־קדים, מפרק־הרים ומשבּר־סלעים ומעלה פיל בְּקוֹפָהּ של מחט. תִּפַח רוחו שׁל אותו האיש, שמלא ראשי עשן ובלבּל את מחי בּהזיות ובדמיונות ובדברים שלא בּאו לעולם. והיה כי ישאל אותי מר: מַה נִשְׁתַּנָּה – כלומר: כיצד נזדמן לידי מנחם־מנדיל זה? ועניתי ואָמרתי: עֲבָדִים הָיִינוּ – רצה לומר: זכות־אָבות עמדה לי. ואתה, אדוני, הַסְכֵּת ושמע את אשר עשה אלהים לעבדך.

ויהי בּימים הרבּים ההם, ימי תחילת החורף, ואני טוביה נכנסתי כפעם בּפעם לכרך יהופּיץ, מתנהל לאטי עם סוסי ועגלתי לרגל המלאכה אשר לפני – מלאכת חמאָה וגבינה ושאר מעשי־חלב, מובחר מן המובחר, סחורה העוברת לסוחר, יקרה מפּנינים ואין על עפר מְשָׁלָהּ, כה נזכה שנינו לכל טוב ורוב נחת – אָמן! הדבר מובן מאליו, שאת סחורתי זו מכרתי כהרף־עין, לא נשאר ממנה שריד ופליט אפילו מעט מן המעט, ואפילו משהו. ולא עוד, אלא שלא היה סִפֵּק בּידי להחזיר על כל בּתי מכירי ומיודעי, הקונים התמידיים שלי מימות החמה בּבּובּריק, שכולם יושבים ומחכים לי בּכליון־עינים, ממש כמו שמחכים לביאת המשיח. כי זאת לך לדעת, אדוני שלום־עליכם: הסוחרים היהופּיציים שלכם, גם אם אלף שנים יחיו, לא יגיעו אפילו עד קרסוליו של טוביה בּהלכות חמאָה וחלב, וגבינה כגבינתי אינה בּמציאות כלל. כסבור אני, שלפני מעלתו אין אני צריך להרבּות בּשבח סחורתי, כמו שכתוב בּמדרש: עֲלוּבָה עִסָּה – כּלומר: המפורסמות אינן צריכות ראיה…

בּקיצור, מכרתי חלבי עד גמירא, נתתי מספּוא לסוסי, ואני יוצא לטייל בּעיר להנאתי ומהלך בּשוקים וברחובות. אָדָם יסוֹדוֹ מֵעָפָר – רצה לומר: גדול כח יצר־הרע, שֶׁמְפַתֶּה את האָדם ומעורר תאוה בּלבו להזין עיניו מזיו העולם, לשאף רוח צח ולהסתכל בּחמדת יהופּיץ ובכל חפציה וכלי־תפארתה, זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן, המוצגים לְרַאֲוָה בּחלונות, מְסַמְאִים את עיני הבּריות ונראים כמרמזים ואומרים להן: “המחמדים הללו קודש הם; אין לכם רשות להשתמש בּהם, אלא לראותם בּלבד”… וכך אני עומד סמוך לאחד החלונות המפואָרים, צופה בּמחזה ורואה לנגד עיני כמה וכמה מעות מפוזרות, מהן מטבּעות־זהב ומהן מטבּעות־כסף, מלבד המון שטרות־המדינה ושטרות־חוץ, כחול הים לרוב. ואני מהרהר לבּי אותה שעה: “רבּונו־של־עולם! אילו נפל בּגורלי רק החלק העשירי מכל העושר הזה, הלא אָז נעשיתי נגיד לאחי ונושעתי תשועת־עולמים! הגע בּעצמך: מי ידמה לי ומי ישוה לי אָז? ראשית חכמה, הייתי משיא תיכף ומיד את בּתי הבּכירה ונותן לה נדוניה תַּ”ק_קַרְבּוֹנים בּמזומנים, מלבד מוהר ומתן והלבּשה והוצאות־החתונה, כמנהג בּעלי־בּתים חשובים. אחר־כך הייתי מוכר את סוסי ועגלתי בּיחד עם פּרותי ועוקר דירתי לעיר; קונה לעצמי מקום בּצד מזרח וּמְבַזְבֵּז ממוני לצדקה בּיד רחבה; קונה לאשתי מחרוזת מרגליות ונעשה מעורב עם הבּריות; משגיח בּשבע עינים על עניני הקהילה ומשמיע דעתי בּבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות; מתקן בּעיר כמה תיקונים ומעביר מן הגבּאות אותו חצוף ועז־פנים, כדי שלא יהא עם־האָרץ כמותו שותה יי“ש בּחברה־קדישא ואוכל קורקבנים על חשבּון הקהל”…

“שלום־עליכם, רב טוביה! – שומע אני קול מדבּר אלי מאחורי. – מה שלומו של יהודי?” – נפנה אני לצדדים ומסתכל – חיי, שהפנים הללו ניכרים לי מתמול שלשום! “עליכם־השלום, אני עונה לו, מהיכן הוא יהודי?” – “מהיכן? מכתריאליבקה מוצאי, עונה הוא לי, קרובך ושאר־בּשרך אני; הַיינוּ, לא קרובך שלך, אלא קרובה של זוגתך מרת גולדה שתחיה, שלפי שלשלת־היוחסין שלנו הרי אני מתיחס לה שני־בּשלישי”… “חכה כמעט רגע, אני אומר לו, הגידה לי, בּמטותה ממך, שמא חתנו של בָּרוּךְ־היִרְשׁ־אִישׁ־לֵאָה־דְבוֹסִי אתה?” “מצאת חידתי, עונה הוא לי: אָמנם, כן, חתנו של בּרוֹך־הירש־איש־לאָה־דבוסי אני ושם אשתי – שֵׁיינָה־שֵׁיינְדִיל־בַּת־בָּרוּךְ־הִירְשׁ־אִישׁ־לאָה־דְבוֹסִי. עכשיו יודע אתה, מי אני?” “חכה־נא כמעט רגע, אומר אני שוב, דומה שֶׁשׂרה־יֶנְטֶה, זקנתה של חותנך, וּפְרוּמָה־זְלַטָה, דודתה של אשתי, שתיהן, בגן־עדן תהא מנוחתן, היו נכדותיו של הזקן רב תּנחום־מאיר הכתריאלי, זכרונו לברכה? ואם איני טועה, אני אומר, הרי אתה חתנו הבּינוני של בּרוֹך־הירש־איש לאָה־דבוסי. אלא מאי? נשתכח שמך ממני, אני אומר, ופרח מזכרוני. אֲדַמְךָ אֲכַנְךְ ולא ידעתי; איך יִקָרֵא שמך בּישראל?” “שמי, הוא אומר, מנחם מנדיל־חתן־בּרוֹך־הירש־איש לאָה־דבוסי. כך קוראים לי אצלנו בּכתריאלּבקה”. “אם כן, מנחם־מנדיל חביבי, אני אומר ונותן לו שלום, מכיון שכך, הרי חייב אני ליתן לו שלום בּאופן אחר לגמרי! אמור־נא לי מעכשיו מנחם־מנדיל יקירי, מה מעשיך פה, ומה שלום חותנך וחותנתך שיחיו? מה שלומך בּבריאות־הגוף ומה מצב עסקיך בּכאן?” “עֶט, הוא עונה לי, הרי אני בּרוך השם, בּקו־הבּריאות; אלא העסקים, הוא אומר, לעת כזאת אינם כהלכתם”… “תשועת ה' כהרף־עין, אני אומר לו, ותוך־כדי־דבּור אני מציץ על מלבּושיו של עלוב־נפש זה: קרועים הם ומדולדלים, והנעלים אשר לרגליו אף הן נתפּקעו ופתחו פיהן, בּמחילה מכבודן… אל תדאג, אני אומר, ואל תתיאש מן הרחמים; לה' הישועה ובודאי ייטיב גם לך, כמו שאָנו אומרים בּשבּת: יְקוּם פּוּרְקָן מִן שְׁמַיָא – כלומר: בּנים אנחנו לאָבינו שבּשמים ובודאי לא יעזבנו ולא יטשנו בּעת צרה. העיקר, אני אומר, אינו אלא בּטחון. חייב יהודי לבטוח וּלְצַפּוֹת, כי בוא תבוא ישועתו ופדות־נפשו. ואם תמצא לומר: הרי לעת־עתה פּנינו משחירים כשולי קדירה? ויש לומר: הא לא קשיא. לכך, אני אומר, זרע יעקב אנחנו וממעי יהודה יצאנו, כמו שנאמר בּמגילת אסתר: אִם מִזֶרַע הַיְהוּדִים – פּירש רש”י: אם בּן חיל אתה, תריח ריחו של אבק־שרפה… ואולם הגידה לי, אני אומר, מנחם־מנדיל שאָהבה נפשי, איזו הדרך בּאת פּתאום ליהופּיץ?" “מאי משמע? – הוא אומר. – כסבור אתה, שזה מקרוב באתי לכאן? מתרוצץ אני פה, הוא אומר, בּמקום הזה בּערכך כשנה תמימה ומחצה”. “האמנם? – אני אמר. – ובכן הרי אתה תושב בּיהופּיץ?” “הס מלהזכיר! – הוא עונה לי בּחרדה, נרתע לאחוריו ומבּיט לצדדים בּפחד. – אל־נא תרים קולך, רב טוביה! אָמנם כן, גר ותושב אני כאן, אבל, בּמטותא ממך, אל־נא ישמע הדבר בּחוץ”… עומד אני ומציץ עליו כעל משוגע ממש, מציץ ותוהה על קנקנו: “כלום בּורח אתה, אני אומר, ובאת ליהופּיץ להיות נחבּא אל הכלים בּאמצע השוק בעצם היום הזה?” “אל נא תשאָלני, רב טוביה, הוא אומר, ואל תחקרני; יש דברים בּגו. מריסי עיניך ניכר, הוא אומר, שאינך בּקי כלל בּטיב העיר יהופּיץ, דיניה ומנהגיה. בוא, הוא ואמר, ואברר לך מכל דבר שורש, וידעת פּירושו של גר ותושב בּמקום הזה”… וכך הוא מתחיל מספּר לי את כל הענין, מלמדני פּרק בּהלכות יהופּיץ ומרצה לפני מגילה ארוכה, כולה מלאָה קִינִם וָהֶֶגֶה וָהִי… שמעני, מנחם־מנדיל, אני אומר לו, וישמע אליך אלהים; קח־נא, אני אומר, מקלך ותרמילך וקום ונסע אתי לביתי אשר בּכפר, וישבת אתנו יום או יומים והחלפת כֹּחַ, והייתה אורח הגון לנו, ושמחה עליך הזקנה שׁלי והיית לה למשיב נפש".

בּקִיצור, דברתי על לבּו עד שנתרצה לי ושנינו יחד נסענו לכפר. הגענו לביתנו! – והנה ששון ושמחה: אורח לנו! שאר־בּשר! שני בּשלישי! עצמנו ובשרנו! – ותיכף לכניסתו התחיל סדר של שאלות ותשובות: “מה חדש בּכתריאליבקה? מה שלום הדוד בּרוך־הירש? ומה מעשיה של הדודה לאָה־דביסי? והדוד יוֹסֵי־מְנַשֶּׁה? והדודה דבורה? ומה שלום בּניהם ובנותיהם? מי נפטר, חס ושׂלוֹם? ומי נכנס לחופּה וקידושין? ומי גרש את אשתו? מי נתעבּרה לבעלה? ומי קרבו ימיה ללדת?” – “הניחי, אשתי, אני אומר, שאלות ותשובות אלו לשעת־הכושר וערכי לעת־עתה את השלחן, כמו ששנו חכמים בּהגדה: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח. אם יש לך, אני אומר, תבשיל חמיץ מן המוכן – מה־טוב; ואם אין, אני אומר, תְּלַבְּבִי לנו לביבות, או אולי תעשי לנו תופינים או לחמניוֹת ממולאות בּגבינה; ואפשר, אני אומר, גזירה היא מלפניך לכבּד אותנו בַּחֲמִיטוֹת שמנות – לא נסרב גם לחמיטות, כמה שנאמר: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי – רצה לומר: בּעלת־הבּית את ומפּיך אָנו חיים”.

בּקיצור, לא היו רגעים מועטים עד שנטלנו ידינו ונגשנו אל המלאכה כדת וכדין, כולנו מסבים לשלחן ומיטיבים לבּנו בּסעודה, לקיים מה שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – פירש רש"י: אכילה שיש בּה ממש. "חטוף ואכול, מנחם־מנדיל, אני אומר, ואל תהא מן הנחשלים, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: מַרְבֶּה בשָׂר – רצה לומר: אי אפשר לעולם בּלא מזונות. וגם אמי־זקנתי נחמה, אני אומר, בּגן־עדן תהא מנוחתה, אף היא היתה אומרת בּחכמתה: "הַבֵּט בְּעֵינֶיךָ וַעֲשֵׂה בְשִׁנֶּיךָ… מסתכל אני בּפני אורחי – עלוב־נפש זה ידיו רועדות בּשעת אכילתו ופיו מלא תהלתה של זוגתי שתחיה; מרבּה הוא בּשבח מזונותיה ונשבע בּכל קודש, כי חמיטות שמנות כחמיטותיה ותופינים כאלו, שנצטמקו יפה על המחבת, לא טעם זה רבּות בּשנים. “הבל הבלים, אני אומר לו, אילו הזמין לך הקודש־בּרוך־הוא לטעום פּעם אחת מִפַּשְׁטִידָה שלה, כי אָז רק אָז נפקחו עיניך לדעת, מה טעמה של צַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, טעם גן עדן ממש!”

בקיצור, אָכלנו ושבענו וברכנו, ואָז נכנסנו בּדברים איש עם חבירו, יושבים ומסיחים אחר הסעודה, כדרך העולם; כל אחד בּא בשלו ומספר על עסקי עצמו, זה בְּכֹה וזה בּכֹה; אני לו בּעסקַי, והוא לי בעסקיו. אני לו בּכדי חלב ובחמאָה ובגבינה, והוא לי בּדברים העומדים בּרומו של עולם, מספר מעשיות מאודיסא ומיהופיץ, כיצד נתנסה עשרה נסיונות וכיצד אירעו לו עשרה נסים, פעם בּכה ופעם בּכה, פּעם נתעשר עושר גדול ופעם ירד מנכסיו, היום נגיד ומחר קבּצן, וחוזר חלילה; וכל העסקים וכל המסחרים הללו, שהיה עוסק בּהם, כולם נפלאים בּעיני, כמוסים וסתומים, שכמותם לא שמעתי מעולם בּלתי־אם היום הזה: “מִלְעֵיל וּמִלְרָע”, “עוֹלִים וְיוֹרְדִים”, “אַקְצִיוֹת וּמְנָיוֹת, “פּוטִיבִילוֹב וּמַאלְצֵיב” – שמות משונים מתרגום שני; והמספרים שלו והחשבּונות שהוא מחשב – אף הם שלא כדרך הטבע: עשרה אלפים ועשׂרים אלף וארבעים אלף – הזהב כחרסי־אדמה בעיניו! “את האמת אגיד לך, מנחם־מנדיל, ולא אכחד, אני אומר לו, מניח אני את כל המשׂא־והמתן הזה שלך ואת כל עסקיך אלה, אני אומר, שבודאי תפארת הם לאָדם ונותנים כבוד למחזיקים בהם; אבל הלכה אחת אני אומר, נתעלמה ממני ואינה מְחֻוֶרֶת לי כל־צרכה: הרי כפי שאני יודע את אשת־נעוריך, אני אומר, ומכיר בטיבה תָּמֵהַּ אני עליה, שֶׁפָּרְקָה מעליך עול דרך־ארץ ונתנה לך רשות לעוף כצפור־דרור תחת רקיע השמים”… אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי ואנחה שוברת חצי גופו. – אל־נא תעורר פצעי־לבבי חנם ואל תזכיר צרתי לפני; כבר קבּלתי מידה, הוא אומר, את ענשׁי בעולם הזה כפלים ככל חטאותי. אילו ידעת, הוא אומר, את המכתבים שהיא כותבת לי מכתריאליבקה, כי־אָז נוכחת בעצמך, שצדיק גמור אני. ואולם אין בכך כלום; מנהג העולם הוא, שתהא האשה מציקה לבעלה ונוטלת נשמתו ממנו. ורק על זאת, הוא אומר, יתאונן אָדם חַי ויטיח דברים כלפי מעלה: על החותנת אשר הוכיח לי אלהים לפצעי ולחבורתי”… “עליך, אני אומר, קונן ירמיהו הנביא: פֶַצַע וְחַבּוּרָה ומַכָּה טְרִיָה”… “אָמנם כן, רב טוביה, הוא אומר, צדקת מאד; אוי לי מפצעי ואי לי ממכתי!”…

בקיצור, כך היינו יושבים שנינו ומסיחים ומפטפטים ומרבים להג בהתגלות־ לב עד חצות הלילה. ראשי סובב־הולך בתוך ערפל זה של ספּורי־מעשיותיו ובהערבוביה המשונה של עסקיו ומסחריו, אלפיו ורבבותיו עם כל העושׁר הרב הזה… כל אותו הלילה הייתי רואה מראות משונים בחלומי: יהופּיץ… דינרי־זהב… רוטשילד ואוצרותיו… מנחם־מנדיל וחותנתו… ורק כשעלה עמוד־השחר והאיר היום, נפתרו לי החלומות על־ידי אורחי זה עצמו: “היות, הוא אומר, כפי שהשעה הזאת שעת־חירום היא אצלנו ביהופיץ, סחורה מונחת שם כאבן שאין לה הופכין וממון אינו בּמציאות כלל, אָפס כסף – לפיכך, הוא אומר, עכשיו הגיעה שעתך, רב טוביה, שתרויח מטבּע הגונה וגם עמדי תעשה חסד גדול להצילני מחרפת־רעב ולהחיות נפשי כיום הזה”. “כאחד הנערים תדבּר – אני אומר לו. – כסבור אתה בּאמת, שדינרי־זהב לי ואוצרות יהופיץ אוצרותי? שוטה שבּעולם, אני אומר, הלואי שהמקום ימלא חסרוני עד חג־הפסח, כדי שאגיע, לכל־הפּחות, למדרגתו של רוטשילד”… “אָמנם כן, הוא אומר, גם אני יודע זאת; אלא כלום סבור אתה, הוא אומר, כי תועפות־כסף דרושות לנו לתכלית זו? רק מאָה אחת, הוא אומר, כי תמציא לידי לעת כזאת, ואעשה אותה לך בּמשך שלשה או ארבּעה ימים למאתים, לשלש מאות, לשש מאות, לשבע מאות ואולי גם לאלף בּבת־אחת!” “כל זה, אני אומר, אמת ויציב, ונכוֹן וקיים, וטוב ויפה מאד מאד, כמו שאָמרו חז”ל: קָרוֹב לְשָׂכִר וְרָחוֹק מִכִּיס;" אולם בּמה דברים אמורים? כשיש כסף לאָדון זה; אבל אָדם שאין לו, עליו אומר הכתוב: בְּגַפּוֹ יָבוֹא בְּגַפֹּּו יֵצֵא – פּירש רש“י: מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יֹאכֵל בְּשַׁבָּת”… “עֶט, רב טוביה, הוא אומר, חזקה עליך שֶׁמֵּאָה אחת המצא תמצא אצלך בּכל עת ובכל שעה, מאחר שחננך אלהים בּפרנסה זו, בּלא עין־הרע, ושמך הטוב נודע לכבוד ולתהלה”… מה יתן לי, אני אומר, ומה יוֹסִיף לי שמי הטוב? אָמנם טוב שם משמן טוב, כמה שנאמר; אבל בּוא וראה, אני אומר, מה בּיני ובין רוטשילד: שאני אין לי אלא שמי ותהלתי בּלבד, ולרוטשילד נתנו את הרבבות… רצונך, אני אומר, לשמוע מפי דברים כהויתם, לכמה מגיע הוני, הכל כאשר לכל? וידעת היום והשיבות אל לבבך, כי מכל רכושי הרב ומכל העושר הגדול שהעשירני אלהים צברתי לי בּרוב עמל ויגיעת־בּשר מאָה אחת בּמזומנים. ומאה זו אף היא יש לה כמה וכמה שליחות בּבת־אחת: ראשית, אני אומר בּת בּוגרת לי ואני צריך להשיאָה; ושנית, אני אוֹמר, עוד בּת אחת לי, בּרוך־השם, ואף היא בּגרה ואף היא הגיעה לפרקה"… “אדרבּה, הוא אומר, אצבּע אלהים היא זאת! הגע בּעצמך, רב טוביה: הרי לא בּכל יום יתרחש נס ולא בּכל יום תגיע לידך הזדמנות טובה זו – להכניס מאָה ולהוציא, אם־ירצה־השם, כפל כפלים, כדי שיספיק לך להשיא את כל בּנותיך גם יחד וגם לשאר צרכיך וצרכי נפשות בּיתך!” – וכאן התחיל זה מלמדני פרק בּהלכות עשירות, עומד ומבאר לי את כל הענין כולו בּאר היטב ומפרש לי גופי הלכות, כיצד מכניסים שקול ומוציאים פי־שנים ופי־עשרה. “נוטלים, הוא אומר, מאָה שקלים ומניחים אותם לפני הסרסור ואומרים לו: קנה לי עשרה – כבר שכחתי, כיצד קוראים לסחורה זו – ואָז ממתינים יום אחד ושני ימים ושלשה ימים, עד שיעלה השער; ואָז מריצים דֶפֵּישָׁה למקום ידוע, שימכרו את הסחורה ויקנו בּכסף פּי שנים; ואָז ממתינים שוב יום אחד ושני ימים ושלשה ימים, עד שיעלה השער, ומריצים שום דפּישה למקום ידוע, וכך חוזר חלילה; ובאופן כזה, הוא אומר, מאָה מכניסה מאתים, מאתים מכניסין ארבּע מאות, ארבּע מאות – שמונה מאות, שמונה מאות – שש־עשרה… נסים ונפלאות ממש! אראה בנחמה, הוא אומר, אם לא ראיתי בּיהופּיץ סרסורים ומשרתים, עניים ואביונים, שאתמול היו מהלכים ברחובה של עיר בּלא נעלים לרגליהם, והיום עלו לגדולה, בּתים להם והיכלות, נשיהם חשות בּקיבתן ונוסעות לחוץ־לאָרץ ולמעינות־הרפואָה, והם עצמם מכרכרים כל היום על־פני חוצות בּכרכרות מרקדות, מרימים חוטמיהם כלפּי מעלה ואין דומה להם!”…

בּקיצור, למה אאריך למר בּמקוֹם שראוי לקצר? פִּתַּנִי וָאֶפָּת. בּולמוס העשירות אחזני וכל חושי נתבּלבּלו בּי. “מי יודע? – אני מהרהר בּפני עצמי. – אפשר גזירה היא מן השמים, שיהא זה מלאָכי הטוב להביא לי את הבּרכה אל ביתי? הרי באָזני שמעתי מעשים בּכל יום, שכמה וכמה מבּני־יהופּיץ הצליחו ועשו עושר בּנקיפת אצבּע בּלבד – ולמה יגרע חלקי? מובטחני בּמנחם־מנדיל, שאינו שקרן ובודאי לא בּדה מלבּו פּזמונות אלו. כדאי לך, טוביה, אני אומר, שתטה אָזנך ותשמע נכוחות. אולי בּאמת מה' יצא הדבר להרים קרנך לעת זקנה ולהקים מעפר דל כמותך, שתהא גם אתה קרוא אָדם? עד מתי, טוביה, אני אומר, תהא עמל ויגע ומתענה על פּת־לחם? עד אָנה תהא זקוק לסוסך ולעגלתך, לחמאָתך ולגבינתך, המפרכים גופך ומַתּישִׁים כחך מיום ליום? חייך, כבר הגיעה שעתך, אני אומר, שתנוח אף אתה מעמלך ומרגזך ותהיה בּעל־בית בּין שאר בּעלי־בּתים חשובים, משכים ומעריב לבית־המדרש, מתפּלל מנחה בּשעתה ומעיין בּספר להנאָתך, אלא מאי? שמא, לא יעלה ולא יבוא, תפנה אליך ההצלחה עורף ולא פנים, וירד הגלגל אחורנית, וכשל עוזר ונפל עזור? ויש לומר: זו מנין לך? למה תפתח פּה לשטן, רחמנא ליצלן?” – “מה דעתך, גולדה? – אני פּונה ואומר לזוגתי. – המתקבּלים על לבך דברי קרובך?” “מה אומר ומה אדבּר? – משיבה היא לי. – כלום יודעת אנכי? דומה, היא אומרת, שמנחם־מנדיל אינו אָדם מן השוק חלילה ולא בא אליך לרמותך ולהיות בּעיניך כִמְתַעְתֵּעַ. הרי לא מגזע של חייטים וסנדלרים הוא, חס ושלום! אָביו, היא אומרת, יהודי כשר היה מאין כמוהו, ואבי־אָביו, זכר צדיק לברכה, – זה היה בּשעתו כלי־חמדה, שלא הניח אחריו כמותו: כל ימיו היה יושב סומא בּבית־המדרש ועוסק בּתורה; ואפילו הַסּבְתָא צייטיל, היא אומרת, נבּדל כולנו לחיים הימנה, אף היא לא היתה יהודית פּשוטה”… פּתחה בּכד, אני אומר, וסיימה בּחבית! אני טוענה בּעסק, והיא מודה לי בּהסבתא צייטיל! אין חכמה לאשה אלא בּפלך. לא לחנם, אני אומר, הלך שלמה המלך לכרכּי הים ואשה בּכל אלה לא מצא"…

בּקיצור, קיימנו וקבּלנו, שאני ומנחם־מנדיל – שנינו עושים שותפות; אני משקיע בּעסק הזה את הוני ומנחם־מנדיל – את שכלו וחריצותו, וכל מה שנרויח בּעזרת השם יתבּרך, נחלק בּינינו חלק כחלק. – “האמינה לי, רב טוביה, הוא אומר, שהעסק הזה שלנו יעלה ויצמח וישגשג ויעשה פּרי, ועתיד אני, אם־ירצה־השם, להזיל זהב רב אל כיסך”. אָמן, גם אתם! – אני אומר. – מי יתן והיה. יהי רצון, אני אומר מלפני אָבינו שבּשמים, שיהא שיח־שפתותינו חשוב ומקובּל ומרוצה לפניו מעתה ועד עולם. אלא מאי? – אני אומר. – כתוב אחד לא נתבּרר לי עדיין כל־צרכו, והכתוב הזה כולו אומר “דרשני”: כיון, אני אומר, שאני יושב כאן, ואתה בּיהופּיץ – כיצד יגונב דבר זה אלי, כשתהא השעה ראויה לכך? סלח־נא לי, אני אומר, בּרוב טובך; אין אני מתכון בּזה חלילה לפגוע בּכבודך. אלא כך היא דרכו של ממון, אני אומר, שהכל רצים אחריו והכל מתאוים לו, כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ – כלומר: אָדם קרוב לכיסו“… “נעניתי לך, רב טוביה; שמא כונתך, הוא אומר, שיהא העסק הזה ליתר בּטחון כתוב וחתום אצלנו על־גבּי הנייר? אם כן, הריני מוכן ומזומן לעשות רצונך!” “חכה כמעט רגע, אני אומר, הבה נחפשה דרכינו ונחקורה: מה־נשפך, אם תהא כונתך חלילה לְקַפְּחֵנִי ולעמוד על דמי – מה יועיל לי ניירך בּיום עברה? הרי כבר למדה תורה דרך־ארץ: לִפְנֵי עִוֵר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל – פירש רש”י: אל תאמין בּקבּצנים”… “האמינה לי, רב טוביה, הוא אומר, בּאמונתי ובהן־צדקי נשבעתי לך, שאין אני בא אליך בּערמומית חלילה להונות אותך ולגנוב את דעתך; הנה ראה תראה בּעיניך, הוא אומר, שהכל יעשה אם־ירצה־השם, כראוי וכנכון, על הצד היותר טוב, בּצדק ובמשפט וביושר־לבב, חלק כחלק נחלק, חצי שלי וחצי שלך, לי מאָה ולך מאָה, לי מאתים ולך מאתים, לי אלף ולך אלף, לי אלפים ולך אלפים”…

בּקיצור, הוצאתי מעותי ממקום־גניזתן, מניתי אותן שלש פּעמים בּפיק־בּרכים ובידים רועדות, העידותי לי עדה נאמנת את גולדה זוגתי ובררתי עוד הפעם לשותפי, מה טיבן של מעות אלו, שבּאו לי בּזעת אפּי ובלשד עצמותי, ואחר־כך מסרתי אותן לידו, תפרתי להן כיס מיוחד בּמקום צנוע שבּבגדו והשמעתיו פּעמים רבות על השמירה מפני הגנבים. ותנאי התניתי עמו קודם למעשה, שתיכף לאחר השבּת יכתוב לי, למען השם, מכתב מפורט ויודיעני בּאריכות דבר דבור על אָפניו, מה עלתה לו ומה הגיעו בּימים האלה. ואָז נפלנו איש על צוארי רעהו ונשקנו חליפות איש לאָחיו לאות אהבה ואחוה ורעות, והוא נפרד מאתנו בּידידות רבּה ויצא לדרכו בּשלום. כיון שיצא מבּיתי ונשארתי יחידי לנפשי, מיד עמד דמיוני לשחק לפני בּשלל צבעיו, המון מחשבות מתרוצצות בּמחי וחלומות אני רואה בּהקיץ, חלומות נעימים, המושכים את הלב וצדים את הנפש, מרכיבים את האָדם על כנפי־הרוח, מרימים אותו למעלה־למעלה ומראים לו מה לפני ומה לאָחור… בּחלומי והנה בּאמצע העיר, על פּני הככר, בּמקום הנראה לעין, בּית עומד, בּית גדול ורחב־ידים, גגו מצופה פחים, ואורוות לו ורפתים, חדרים ועליות, מְזָוִים ומרתפים, וכל טוב האָרץ; ובחדרים אלו בּעלת־הבּית סובבת אילך ואילך – מי היא זרת בּעלת־הבּית, הנשקפה כמו נגידה, פִּימָה שמנה לה וכרסה בּין שיניה, מחרוזת של מרגליות על צוארה וצרור מפתחות בּידה, והיא איומה מאד, זורקת מרה בּתוך בּיתה ומקללת את השפחות קללות נמרצות? חי־נפשי, שלא הכרתיה! הרי אשתי היא זו, אשת־נעורי, גולדה בּכבודה ובעצמה! ובנותי – ראה גם ראה! – אף הן פּנים חדשות להן, כולן לבושות בּגדי־שבּת, חובקות ידיהן להנאָתן ואינן עושות כל מלאכה; וחצרי אשר סביב לביתי – שם כל מיני עופות יקַנִּנּוּ, תרנגָלות ואוזים ובני־אוזים; ובתוך הבּית פּנימה – אורה ושמחה וששון ויקר; בּתנור בּוערת אש ועל השלחן עומד המיחם, כמלך בּגדוד, ומרים קול־זועות; ובראש השלחן מסב בּעל־הבּית בּכבודו ובעצמו – טוביה הוא זה, לבוש גלימת־בּוֹקר לתפאָרה וכפּת־משי על ראשו; סביבו יושבים שבעה טובי העיר, כולם מחניפים לו, מלחכים פּנכה אצלו, מתאבּקים בּעפר רגליו ושותים בּצמא את דבריו: “אָתינו לחננך, אדוננו רב טוביה”…. “ידבר־נא דבר מורנו רב טוביה”… המחליה מכבוד מעלתך, אלופנו רב טוביה“… – “הוי, אני מהרהר בפני עצמי אותה שעה, תִּפַּח רוחו של אבי אבות הזהב!”… את מי חרפת וקללת בּאבותיו?” – תוהה עלי גולדה זוגתי. “לא חרפתי ולא קללתי איש, אני אומר; מיני הרהורים עלו על לבּי, מיני מחשבות וחלומות ויום אתמול כי עבר… הגידי לי, גולדה לבּתי, אני אומר, שמא גלוי וידוע לפניך, מה שם סחורתו של קרובך מנחם־מנדיל זה ובמה הוא עוסק שם?” “כל חלומותי הרעים, היא אומרת שחלמתי על עצמי ושחלמו אחרים עלי, יחולו על ראש שונאי!… הנשמע כדבר הזה? כל היום וכל הלילה ישבו שני אלה ולא פסקו פּיהם מדבּור, ועכשיו עומד חכם זה ושואלני שאלת תם: בּמה הוא עוסק?! כּמדומה לי, היא אומרת, ששניכם שותפות עשיתם, או אפשר טעות היתה בּידי?” “אָמנם כן, אני אומר, שותפות עשינו בּינינו, אבל מה טיבה של שותפות זו – הַרגיני נא הרוג ולא אדע! נראה לי, אני אומר, שהעסק הזה למעלה מן השכל הוא, מן רוחניות שאין בּה ממש, ואף־על־פי־כן, אני אומר, אל־נא תדאגי, אשתי, ואל ירע לבבך, כמו ששנו חכמים בּחיי־אָדם: אֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְשִׂמְחָה… צופה אני בּאצטגנינות שלי, אני אומר, שהכל על מקומו יבוא בּשלום ובעזרת השם יתבּרך נראה בּרכה בּמעשי ידינו ונרויח ממון רב – ואמרי אָמן וערכי השלחן!”

בּקיצור, עבר שבוע ועברו שבועים ועברו שלשה שבועות – אין קול ואין כָּסֶף. נשתתק שותפי מנחם־מנדיל! רע עלי המעשה ואני מתהלך כנדהם מרוב מחשבותי, מבקש פתרון לחידה זו ואיני מוצא. לא יאומן כי יסופּר, אני מהרהר בּפני עצמי, שמנחם־מנדיל זה שכח לכתוב מכתב כאשר הבטיחני; יודע הוא, שכולנו יושבים פּה על עקרבּים ומחכים לדבריו בּכליון־עינים ממש. ואולם תוך־כדי־רגע מבריק רעיון בּמחי בּמהירות הבּרק: מה אעשה לבּר־נש זה, למשך, אם יטול לעצמו את השאור שבּעיסה, כלומר: את כל הרוח כולו, ואותי ידחה בּקש ויאמר לי: לא היו דברים מעולם!? – הא כיצד? – אני מנחם את עצמי. – כלום אפשר הדבר? היתכן?… אני נהגתי באָדם זה מנהג קרוב וגואל, מִפִּתִּי האכלתיו ובכספּי תמכתיו, והוא יעשה עצמו רשע ויכרה בּור לרגלי?!… והנה מחשבה אחרת עולה על לבּי: מניח אני את הרוח ומוחל לו מחילה גמורה, כמו שאָנו אומרים בּמגילת אסתר: כַּאָשֵר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי –כלומר: מה בּרֶוח, כך בּלא רֶוח; כל עיקר דאגתי בּזה אינו אלא לקרן, שלא תלך, חס ושלום, לטמיון… ועם מחשבה זו אני מרגיש בּעצמי, שחושי מתבּלבּלים בּי וקור מחלחל בּכל אברי גופי. – זקן שוטה! – אני נוזף בּעצמי. – אי לך, טפּש שכמותך, שקפּחת מעשיך והנחת מעותיך על קרן הצבי! לעשירות התאוית בּהמה בּצורת סוס? בּדינרי־זהב חשקה נפשך? אילו חכם היית, הרואה את הנולד, כי־אָז קנית לך בּמאָה קַרְבּוֹנִים אלו שני סוסים יפים, קלים כנשרים, או עגלת־צב חדשה עם מצילה מקשקשת… “טוביה אומרת לי זוגתי, עד מתי תשב בּחבּוק־ידים ולא תחשוב מחשבות?” “יפה דרשת! – אני עונה לה. – אני ראשי עלי כגלגל מרוב הרהורים, וזו בּאָה עלי בּתביעות, שיושב אני בּחבּוק־ידים ואיני חושב מחשבות!” “אין זאת, היא אומרת, כי־אם אָסון קרהו בּדרך, או גזלנים נפלו עליו ולקחו את כל אשר לו, או אולי יד מזיקין היתה בּו חלילה, או שמא, חס ושלום, מת מנחם־מנדיל מיתה חטופה?” “מה עלה פּתאוֹם על דעתך, יונתי? מנין לך, אני אומר, גזלנים אלו בּעצם היום הזה?” ואל לבּי אני אומר: אָכן צדקה גולדה; כזה וכזה יארע לעוברי־דרכים! “זה דרכך מעולם, אני אומר, דרך נשים לך, שאת מתנבּאת לרעה ופותחת פה לשטן”. “סימן משפּחה זאת לו, היא אומרת, מורשת אָבות מדור לדור. אמו היא אומרת, תעמוד שם ותמליץ בּעדנו, אף היא מתה בימי נעוריה. ושלש אחיות, היא אומרת, היו לו; האחת, נבּדל ממנה לחיים, מתה בּעודנה בּבתוליה; והשניה, היא אומרת, אָמנם נכנסה לחופּה וקידושין, אלא תיכף לזה צינה אֲחָזַתָּהּ בּבית־המרחץ ופרחה נשמתה ומתה; והשלישית, היא אומרת, זו מַקְשׁה ללדת היתה ונטרפה דעתּה עליה ויצאָה נשמתה ביסורים”. “בּגן־עדן, אני אומר, תהא מנוחתן, האמיני לי, גולדה, אני אומר, שכולנו נתבּקש לפמליא של מעלה, כמה שנאמר: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה – רצה לומר: דומה אָדם לחייט; מה חייט זה, אני אומר, עובד בּמחטו ומת, אף אָדם חי חיי־הבלו ומת”….

בקיצור, נמנינו וגמרנו, שאסע ליהופיץ לחקור את הדבר. קצת סחורה היתה אצלי מן המוכן, מלאי נאה של חמאָה וגבינה ושמנונית משובחת, ולפיכך נזדרזתי ואָסרתי את סוסי – וַיִסְעוּ מִסֻּכּוֹת, כלומר: יצאתי בדרך־המלך העולה ליהופּיץ. בּדרך־נסיעתי אני נופל לתוך עצבות ולבּי מר לי מאד; יחידי אני בּיער, כֹּחַ־הַדָּם מתגבּר כּי בּכל תקפו וכמה הרהורים ומחשבות נוגים עולים בּמחי. מצייר אני בּדמיוני ורואה בּמחזה, כיצד אני נכנס לעיר ושואל למקום שותפי, והנה אומרים לי: “מנחם־מנדיל? מי ידמה לו ומי ישוה לו? בּר־נַש זה עלה עכשיו לגדולה ונתעשר ומרעיש עולמות ויוצא בּכרכרות ובית־חומה לו לתפאָרה!” – מאמץ אני את לבּי והולך לבקרו ומגיע עד בּיתו – “יעמוד! – אומרים לי שומרי־הסף אשר לו והודפים אותי בּכתף. – אל תדחף עצמך, רב יהודי ואל תבּהל בּרוחך – לא זה המקום!” – “קרוב אני לו, אומר אני להם, שני־בּשלישי, ממשפּחת אשתי הוא”. – “סימן טוב ומזל טוב לך! – אומרים הם לי. – בּרוך אתה בּבואך! ואף־על־פּי־כן, רב קרוב, הם אומרים לי, הכבד־נא, בּמחילה מכבוד מעלתך, והמתן כאן כִּמְעַט־קָט ליד הדלת והמזוזה, כי על־כן בּאת בּצל קורתנו”… מבין אני על־פּי רמז זה, שמתן בּסתר יִכְפֶּה אף, כמו ששנו חכמים בּלשון המשנה: כָּל הַשְְּׁעִרִים נִנּעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי מָעוֹת… ואני עובר בּשלום ונכנס לפני ולפנים, אל האָדון מנחם־מנדיל בּכבודו ובעצמו. – “שלום־עליכם, רב מנחם־מנדיל!” – אני אומר לו. מבּיט הוא בּפני – לא היו דברים מעולם: עושה עצמו כאילו לא הכירני! – “מה ליהודי בביתי?” – הוא אומר אלי. עומד אני כנגדו בּפיק־בּרכים, עוד מעט ואתעלף. – “מה זה היה לידידי, אני אומר, כלום לא הכרתני? הרי קרובך אני, טוביה שמי!” “אַה, הוא אומר, שמך טוביה? דומה, ששם זה ידוע לי”… “האמנם ידוע הוא לך? – אני אומר לו. – אפשר ידועות לכבודך, אני אומר, גם הלביבות אשר לִבְּבָה לך זוגתי מרת גולדה שתחיה, והלחמניות הממולאות בגבינה, והחמיטות השמנות?”… ושוב אני מצייר בּדמיוני מחזה אחר, הוא שונה מן הראשון תכלית שנוי: נכנס אני אצל מנחם־מנדיל לבקרו, והנה הוא יוצא לקראתי, נותן לי שלום ומקבּלני בּסבר פּנים יפות – “אורח הגון אתה לי! שוב, רב טוביה, בּמטותא ממך. מה שלומך, ידידי, ומה שלום זוגתך מרת גולדה שתחיה? כל העת הייתי יושב ומצפה לך; בּרצוני זה כבר לסלק לך את המגיע כפי חלקך”. ובדברו הוא עומד וממלא לי מלוא כובעי דינרי־זהב. “אלו הם פּירות, הוא אומר, הקרן קיימת בּשותפות, כפי המדובּר; כל מה שנרויח, חלק כחלק נחלק בּינינו, בּצדק ובמשפּט וביושר־לבב, חצי שלי וחצי שלך, לי מאָה ולך מאָה, לי מאתים ולך מאתים, לי אלף ולך אלף, לי אלפּים ולך אלפּים”… מתוך רעיונות אלו אני נרדם על דוכני, יושב ומתנמם ואיני משגיח בּסוסי, שנהג חירות בּעצמו, נטה מן הדרך לצד צפון ונתקל בּאילן. מרגיש פּתאום דחיפה עצומה בּערפּי, ובכח הדחיפה הזאת אני מתעורר וניצוצות נתזים מעיני. “גַם זוֹ לְטוֹבָה, אני אומר לעצמי, יחי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, ששמרני ושמר על עגלתי מסכנה ואחת מִסְַדְנוֹתֶיהָ לא נשברה”…

בּקיצור, באתי ליהופּיץ ומהרתי למכור חלבי בּזריזות רבּה, כדרכי תמיד, ואני יוצא לעיר לבקש בּשוקים וברחובות את שאָהבה נפשי, את מנחם־מנדיל שותפי. סובב אני בּרחובה של עיר שעה אחת ושתים ושלש – והילד איננו, כלומר: נעלם מנחם־מנדיל ועקבותיו לא נודעו. מעכב אני עוברים ושבים על־פּני חוץ ושואלם: “האם לא שמעתם, האם לא ראיתם איש יהודי, שנקרא שמו בּישראל מנחם־מנדיל?” – “שמענו, הם אומרים, וגם ראינו ההרבּה יהודים, שנקרא שמו בישראל מנחם־מנדיל?”.–, מה טיבו של עובּר זה?" – “שמא, אני אומר, אתם מתאוים לדעת את שם־משפּחתו דוקא? וידעתם היום, שאפילו בּביתו, כלומר בּכתריאליבקה עיר מולדתו, אין קוראים אותו אלא על־שם חותנתו, הַיינו: מנחם־מנדיל־חתן־לאָה־דבוסי; ולא עוד, אני אומר, אלא שגם חותנו, שיהודי זקן הוא ושבע־ימים, אף הוא נקרא על־שמה, הַיינו: בּרוך־הירש־איש־לאָה־דבוסי; ואפילו היא עצמה, הַיינו לאָה־דבוסי, שאשת־חיל היא ומוראָה על בּעלה, אף היא נקרא שמה בּישראל: לאָה־דבוסי־אשת־בּרוך־הירש־איש־לאָה־דבוסי; עכשיו ניחא לכם?” – “תנוח דעתך, הם אומרים, רב יהודי, שהנחת דעתנו. ואף־על־פי־כן, אין זה תירוץ מספּיק כלל. שמא תגיד לנו, הם אומרים, מה מסחרו של אותו האיש, כלומר: בּאיזו פרקמטיה עוסק מנחם־מנדיל זה שלך?” – “בּאיזו פּרקמטיה הוא עוסק? – אני אומר. – עוסק הוא לא בּזפת ולא בּשעוה ולא בּשמן־קיק, אלא מיני סחורה משונים יש לו, דינרי־זהב, אני אומר, מלעיל ומלרע, עולים ויורדים, פּוטיבילוב. מריץ הוא, אני אומר, בּכל יום ויום דֶּפֵּשׁוֹת לכרכי־הים, לפטרבּורג ולווארשה”… – “אַה?! – הם אומרים לי וממלאים שחוק פיהם. – אפשר כונתך לאותו מנחם־מדיל, שמסחרו בְּיַקְנֶה”ז? מכיון שכך, הטריח עצמך, הם אומרים, וכלך לשם, לעבר השני, בּמקום שהרבּה סרסורים, שועלים קטנים כמותו, מתרוצצים אָנה ואָנה, וגם הוא בתוכם“… “אל תאמין בּעצמך עד יום מותך, אני מהרהר בּלבּי; הרי אני כבן חמשים, ולא זכיתי מימי שיהא חלקי עם “שועלים קטנים” ועם יקנה”ז!” ואני עובר לשם, מצדד בּצדי־דרכים ודוחק עצמי לתוך אוכלוסי יהודים רבּים, המתרוצצים אילך ואילך כמטורפים ממש, קופצים זה על־גבּי זה, נתקלים זה בּזה והודפים איש בכתף חבירו. שם שאון וסער והמולה רבּה, עולם־התוהו ממש; הכל מדבּרים, הכל צועקים, הכל מנענעים ידיהם לרוח. קולות קוראים בּגרון: פּוּטיבלוֹב… שָׂרִיר וְקַיָם… תְּקִיעַת־כַּף…

דְמֵי־קְדִימָה.. אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ… צַדִּיק מִצָרָה נֶחֱלָץ…

מְנֻוָּל שֶׁכְּמוֹתְךְ… את גלגלתך ארוצץ… רוקק אני בפּניך… תִּפַּח רוּחֲךְ… סוחר נאה… פושט את הרגל… מְלַחֵךְ־פִּנְכָּה… משרת!"… רואה אני בּאצטגנינות שלי, שעוד מעט יגיע הדבר לידי מכוֹת־לחי. “ברח דודי, אני אומר לעצמי שׂא, טוביה רגליך ונוס מן המערכה, אם חפץ חיים אתה!” נו־נו, רבּונו־של־עולם! – אני מהרהר בּלבּי. – בּראת לך עיר נאָה ויהופּיץ שמה וכנגדה בּראת סוחר נאה ושמו מנחם־מנדיל! וכי פה המקום לעשות עושר? וכאן מאספים דינרי־זהב? כלום דרכם של סוחרים בּכך? אוי לך, טוביה, ואוי לנפשך ואוי לעיניך שכך רואות!…

בּקיצור, התחמקתי משם כנס מן הדליקה, ואני מתעכב ליד אחד החלונות המפואָרים, עומד ומסתכל בּכמה וכמה מכנסים, המוצגים של לְרַאֲוָה, כדי לסמא את עיני הבּריות, ופתאום אני רואה לאור הזכוכית את פני שותפי, את מנחם־מנדיל בּעל־הפרנסה. ראיתיו – ולבּי נרתע בּקרבּי וכמעט פרחה נשמתי. לא עליכם, ידידַי וכל דורשי־טובתי, הלּוּך כְּהִלוּכוֹ של מנחם־מנדיל זה בּאותה שעה! לא תואר לו ולא מראה, לא קַפּוטה ולא נעלים! ופניו – רבּונו־של־עולם! נדמה לי, כי מת עולה מקברו לקראתי. “נו, טוביה, אני מהרהר בּלבּי, קֵץ כָּל בָּשָׂר – כלומר: אָבד סברך ובטל סכויך. הגיעה שעתך להפּרד לעולמים מעל מאת הקרבּונים, מחמדי בּת־עינך. עליך אמר הכתוב: לא דֻבּים וְלֹא יַעַר – פירש רש”י: לא כסף ולא שׁוה־כסף, אלא צרות ופורעניות ועגמת־נפש בּיד רחבה"…

והוא, כלומר השותף שלי, עלוב־נפש זה, אף הוא נתבּלבּלו כל חושיו בּו, כשראָני. וכך היינו עומדים שנינו כדרבונות נטועים, דבקה לשוננו לחכנו ואין מלה בּפינו, עומדים ומציצים זה בּפני זה כשני תרנגולים ועינינו כאילו מבּיעות: אוי לנו, כי חשכו עינינו, שָׁבַת משוש־לנו ושנינו עתידים להחזיר על הפּתחים!… “רב טוביה, – הוא אומר לי בלחש, קולו נחבּא בּגרונו והדמעות חונקות אותו, – רב טוביה! אוי לו לאָדם שנולד בּלא מזל. חיים כאלו, הוא אומר, יפה מהם סקילה!”… “בּודאי, אני אומר לו, ראוי אתה, מנחם־מנדיל, בּעד המעשה הזה אשר עשית, שיקרעו אותך כדג בּיום־הכפּורים שֶׁחָל להיות בּשבת־בּראשית! ראה, אני אומר, והבּיטה, למי עוללת כה? נפלת, אני אומר, כשודד בּצהרים על בּית מלא נפשות חיות, צער בּעלי־חיים מן התורה, תינוקות שלא חטאו, שָׁחַטְתָּ ולא חמלת את כולם בּיום אחד! אַלְלַי לי, אני אומר, איך אָשוב עכשיו לביתי ואראה פני אשתי וילדי? אדרבּה, אמור בעצמך, אני אומר, לסטים מזוין שכמותך, גזלן שכמותך רוצח־היער!” “אמת הדבר, עונה הוא לי ותומך עצמו בּכותל, אמת, רב טוביה, אתה הצדיק ואני ובני־יהופיץ הרשעים”… “גדול עונך מנשוא, אני אומר; גם כי תעבור שבע מדורות גיהנם, אני אומר, לא תִנָקֶה!” “אמת, הוא אומר, רב טוביה, כל דבריך אמת וצדק; חיים כאלו, הוא אומר, יפה מהם, רב טוביה…” והוא כובש פּניו בּקרקע ומשתתק. עומד אני ומסתכל בּו, בּחדל־אישים זה, רואה עמידתו העלובה, עמידת דל וריק סמוך לכותל, צופה את פניו הכּבושים בקרקע וכובעו שנשמט לו הצדה ושומע אנחותיו, שכל אחת מהן שוברת חצי גופי, ואני מתמלא עליו רחמים. “לו יהי כדבריך, אני אומר, אפשר שגם אתה אינך חייב בדבר וידיך, אני אומר, לא שפכו את הדם הזה. הרי, אני אומר, אם נצרף את מדת הדין למדת הרחמים, נראה עין בעין, שלא במזיד חטאת ולא מרוע־לבך הבאת עלינו את הצרה הזאת. כמוני שותף היית לעסק זה, מה אני השקעתי בו את הוני, אף אתה השקעת בו את שכלך, אוי ואבוי לשנינו! בּודאי, אני אומר, כונתך היתה לטובה, כמו שאָנו אומרים בּמחזור: לְחַיִים וְלֹא לַמָּוֶת, ורק הקדוש־בּרוך־הוא חשבה לרעה, ולפיכך, אני אומר, סכל דעתנו והפר עצתנו והכשילנו בעסק שאינו מהוגן, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם – פּירש רש”י: עוֹרְבָא פָרַח!… למה לי, אני אומר, להרחיק עדותי? הנה מסחרי לפניך, מסחר החלב. דומה, אני אומר, שעסק זה יפה הוא, עסק נכון וקיים מאין כמוהו. ואף־על־פי־כן, אני אומר, כשרצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות את טוביה בימות הגשמים של אשתקד, לא עמדה לי חכמתי ובינתי והטובה שבפרותי נפלה ומתה. וכיון, אני אומר, שנתנה רשות למשׁחית, מיד נסתלקה אחריה והלכה לעולמה גם עגלתי האדומה, עֶגְלַת־מַרְבֵּק טובה, שלא הייתי מוכרה לאחרים בעד כל הון. מנהג העולם הוא, אני אומר, מששת ימי־בראשית, ואין מהרהרים אחרי מדותיו, יתבּרך שמו. רבּים שתו ורבים ישתו. אין אני שואל אותך, אני אומר, לממוני – היכן הוא? יודע אני, שהלך לטמיון ונשקע בּיקנה“ז, אוי לי, אני אומר, ואוי לנפשי, ממוני זה, שטפחתיו ורבּיתיו בּזעת אפּי! ומי אָשם בכל זה? אני ולא אחר, אני טוביה השוטה, שנתפּתיתי לחלומות ודמיונות, שאינם מעלים ואינם מורידים, והאמנתי בּדברי־הבאי ובעורבא שפרח!… ידוע תדע, אָחי, אני אומר שממון אינו מָן הנופל מן השמים; הממון, אני אומר, נקנה בּעמל רב וביגיעת־בּשר ובעבודה קשה, המפרכת את הגוף ונוטלת את הנשמה מן האָדם אי לך, טוביה, אני אומר, חייב אתה לספּוג את הארבּעים ולתת לֶחְיְךָ למכים! אבל אין מתריעים על העבר ואת הנעשה אין להשיב. השכל והחרטה, אני אומר, שניהם אינם בּאים לו להאָדם אלא לאחר זמן. כּפי הנראה, גזירה היא מן השמים, שיהא טוביה קבּצן כל ימיו. בּודאי, אני אומר, כך רצה אלהים, כמה שנאמר: ה' נָתַן וַה' לָקַח תרגום ואנקלוס: בָּתַר עַנְיָה אָזָלא עַנְיותָא… ועתה אתה, אָחי, אני אומר, קום ולך עמדי ונברך “שֵׁהַכֹּל נִהְיֶה בִדְבָרוֹ” ונסעד לבּנו בּפת־לחם”…

*

כך הוא המעשה, אדוני שלום־עליכם, מעשה בּחלומות שנתבּדו ובעורבא שפּרח. כסבור מר, שמצטער אני בּיותר וחס אני על ממוני, שאָבד בּענין רע? אם כך סובר מר, אינו אלא טועה. הרי שנינו יודעים פּרק בּהלכה ושנינו עדיין זוכרים זו ששנה רבּי: לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב רצה לומר: גם כסף הבל. בּידוע, שעיקר כל העיקרים הוא האָדם, הַיינו, שיהא כל אָדם, איש בּין אנשים, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם… ואם אני מצטער ולבּי מר לי, אין זה אלא על החלום הנעים, שהתנדף וכלה כעשן תחת השמים. חשקה נפשי, אדוני שלום־עליכם, הוי כמה חשקה נפשי לזכות לשלחנו של נגיד, ולו רק שעה אחת בּחיי, ולו רק רגע! אלא מאי? לא הועילה לי חכמתי, כמו ששנינו בּמדרש: לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם… ראָה הקדוש־בּרוך־הוא את טוביה עבדו, שמאס בּלחם הקלוקל והתאוה לסיר הבּשר, לאמר: מי יתנני עשיר? – אמר לו, כביכול: כלך, טוביה, מדרך זו, כי לא לכך נוצרת. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ – כלומר: זכור, טוביה כי מאחרי חמאָה וחריצי־חלב לקחתיך, ולפיכך אל תשגה בּחלומות!… ואם תמצא לומר: אם כן, בּטחון מה תהא עליו? ויש לומר: אדרבּה, הצרות והיסורים ממרקים את היהודי ומחזקים את הבּטחון בּלבּו על אחת שבע. וזה לך האות… ואוֹלם, כסבור אני, כי כבר בּאָה עת לחננה, תּשעה קבּים של שיחה השמעתיך היום. כבר הגיעה השעה לנסוע מזה, כמה שנאמר: כָּל האָדָם כּוֹזֵב – רצה לומר: איש לאָהלו ואיש לפגעיו… ומי שהשלום שלו יברך את מעלתו בּשלום ובכל טוב סלה.