בעגלה, בדרך, נכנסה היא בשיחה ואמרה:

–…ממגורשי יפו?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא, היא לא היתה מעודה ביפו. את שמע העיר שמעה, אבל בה לא היתה. וגם מתּל-אָבי היא יודעת, שמעה על אודות תל-אבי. תל-אבי זה יפו? גם בטבריה יש עכשיו תל-אבי. הרבה ממגורשי יפו בטבריה, אוי, הרבה. והיא מטבריה – טברינית היא. רע להם לאנשי תל-אבי בטבריה. אין להם אכילה. אין להם דירות. במרתפים, במרפסות. חיים ככלבים… חולים… גוועים… נופלים כזבובים. אסונות!

…אצל גברת אחת מתל-אבי עבדה היא עד שבועות. לא שהיתה לה משרת-משרתת אצלה. לא. בתל-אבי, סיפרו לה, היה טוב למשרתות. חיפשו אחריהן כמו בנרות. היו מקבלות שכר טוב, מחליפות את בעלות-הבית עשר פעמים ביום. והיא היתה משרתת בטבריה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לא. היא לא היתה משרתת קבועה. אביה, עליו השלום, לא נתן לה להיות משרתת. אב זקן היה לה, עליו השלום, אומר-תהלים, שומר את המתים, והיא יחידה להוריה, ולא נתנו לה הוריה הזקנים להיות משרתת. הכל, הכל – אבל לא משרתת. אך מאחרי הפסח, כשמגורשי יפו מילאו את השכונה, והזקן חלה, התחילה היא לעבוד בבתי זרים, עבודה יומית. לנקות, לכבס… לא היתה רגילה…

…הגברת מתל-אבי נתנה לה עבודה. גם בערב-שבועות כיבסה אצלה. עוד יום קודם הודיעה לה הגברת: “רבקה! מחר כביסה!” – “טוב, – אמרה היא – אבוא במוקדם”. ואבא שכב כל הלילה. לא צעק, אבל בכל רגע היה מקיץ כמו מפּחד. חלומות רעים עינוהו, או מה?.. ואמא שוכבת על הארץ על ידו… והיא, הבת, יושבת על ידה… כל הלילה… לפנות בוקר אמרה לה אמה: “רבקה! איך תלכי לכבוס, ואבא הולך למות?”… אבל היא הלכה. לאבא הוקל. הוא נשתתק. חדל לחרחר. ורחמנות על הגברת. הגברת אמרה לה מבעוד יום: “רבקה, אם לא תבואי – לא אדע מה לעשות; אשאר לחג בלי לבנים!..” והלכה ובאה. הגברת עוד ישנה. וישבה היא, רבקה, על המפתן, וחשבה: אלך ואשוב… מי יודע, מה נעשה שם עם אבא… ונפתחה הדלת… ושאלה הגברת, אם יש כבר מים – דבר לא היה עוד מוכן. והוציאה היא, רבקה, את צרור-הכבסים ושמה אותם בגיגית, ולאסון לא היו מים, בכל השכונה לא היו מים – וישבה היא בטל… על כרחה ישבה בטל… וחשבה: אעזוב היום את הכביסה… אבל מים הושגו, בנסים, והיא התחילה… ומיד באה שרה החיגרת (תימנית היא, שכנתה) בצעקה: “רבקה, לכי הביתה!..” ורצה היא, רבקה, מן החצר אל דירת הגברת, להגיד לה… והגברת לא היתה בבית: הלכה להשיג סבון… ורצה היא, רבקה, אל החנות למצאה: “גברתי! – אמרה לה – אני מוכרחה ללכת הביתה… איני יכולה היום.. אשלח לה אחרת במקומי… אשלח לה את שרה…” ושרה, בינתים, הלכה… ולא נראתה. והיא, רבקה, רצה הביתה. באה הביתה – ושכחה לשלוח את שרה… מיד באה הגברת בעצמה, עד הפתח ניגשה: “רבקה! הכבסים מפוזרים על פני החצר… מה תהא התכלית?” ואבא שוכב ואינו גונח. ואמרה אמא: “צריך ללכת… יום-עבודה…” והלכה היא, רבקה, וחזרה לעבודה… אבל הידים אינן נשמעות לה!.. והגברת מרוגזה: “אין זו עבודה… בידים, בידים צריך לשפשף, ולא בסבון… הסבון הוא עכשיו לא סבון, אלא זהב… בישליק ושלוש עשיריות האוקיה…” ובעוד הגברת רוגזת עליה, על רבקה, ונראתה התימנית שוב: רבקה! ברוך דיין-אמת!.. רוצי הביתה!.." והגברת מתל-אבי סופקת כפיה: “ערב יום טוב… מה תעשה עתה? לבנים שרויים… אסונות!”

…לאן היא נוסעת עתה?.. כלפי מה הוא שואל זאת?.. כך… סתם? לחיפה היא נוסעת. אמא אמרה לה: “עכשיו, בתי, אין לנו מה לעשות בטבריה… צריך לבקש… אל תחכי לרשיון… סעי כך… מה יעשו לך? בטבריה אין לנו כל מזל… אין – ודי”. אחרי ימי השבעה הלכה היא אל הגברת מתל-אבי. רצתה לגמור… מה? כך… אבל שם עבדה שרה… שרה החיגרת… הגברת אמרה לה: “איני כועסת עליך, קרה לך אסון, אבל אצלי עובדת כבר התימנית…” ובית אחר לא יכלה היא, רבקה, למצוא בכל טבריה… היא, רבקה, אינה יכולה לבקש… כאילו אבן תלויה בצוארה… כאילו ביד לוּקח ממנה מזלה… מאז… מאותו ערב שבועות… נסתם הגולל על מזלה… פורענויות, אין שכר… גם הדירה שלהם נשכרה… בעלת הבית השכירה… למשפחה חדשה של מהגרים… ומה תאכל היא ואמה בטבריה? והיא נוסעת…

בבקשה ממנו, מה זה? כפר? של גויים? של ערבים? להם טוב… ומה, עוד רב מפה הדרך לחיפה, רב? ומחיפה ליפו, לתל-אבי – רחוק?.. וגם שם דרך-הרים?.. יראה-נא: איזו הרים כאן… כמה גבוה הכפר עליהם… הרי-הרים – נורא… הנופל מהם… אסונות!

[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]