בין מאורעות-ה“פראַקטיקה” של הספרן המקומי, משכיל אדוק בא בימים, הממלא בדיוק ובקפדה את חובות-משרתו, נפל בימים האחרונים כדבר הזה:
זה שבועות אחדים, שאֶל הספריה בא פעמַים, או יותר, בשבוע נער אחד כבן חמש-עשרה ורוצה ל“היכתב” לקריאת ספרים. והנער הוא משונה קצת, לא הטיפוס המצוי של נער קורא-ספרים. בפעם הראשונה נשאל, כדין, אם הוא לומד באיזה בית-ספר, וענה הנער, שלא; אין הוא לומד עדיין; כששב מן הגירוש, אחרי כניסת האנגלים, רצה להיכנס לבית-הספר החקלאי שבמקוה-ישראל, אבל שם לא קיבלוהו, מפני שאיננו יתום. שם מקבלים רק יתומים “עגולים”, והוא יתום רק מאמו, ואב יש לו. אמו מתה בימי ההגירה, וגם אחותו הקטנה ממנו, אחותו היחידה, מתה שם. אביו נשאר לפני שנתים בפתח-תקוה, הוא מכונאי, וכל ימיהם חיו בטוב, ועבר אל האנגלים, והוא, הנער, עם אמו ואחותו הקטנה ממנו, עליהן השלום, הלכו לכפר-סבא, ונשארו בצד ההוא, והתגלגלו שם, וכולם חלו שם בטיפוס-הבטן, אבל הבריאו, והלכו לסַמַרין, היא זכרון-יעקב, ובסמרין התגלגלו במרתף-היקב, בין כל המהגרים, ולבסוף הפחית ועד-ההגירה את הקצבה, ואחר-כך הפסיק לגמרי, ופעלה אמו אצל הוועד, שישלחם, לכל הפחות, לחיפה, שם היתה להם אשה אלמנה עשירה, קרובתם ובת-עירם מרוסיה… אבל גם שם לא הונח להם. ושבה האם אתו, עם הנער, לסַמַרין, והתחילה שם לקנות ולמכור ירקות, והוא, הנער, עזר על ידה, ואת האחות הקטנה השאירו שם, בחיפה, אצל הקרובה… ומתה האם בסַמַרין מטיפוס חוזר, וכשנכנסו האנגלים, והוא, הנער, פנה אל הקרובה שבחיפה בדבר אחותו הקטנה, לא נענה; והלך בעצמו רגלי לחיפה, בכדי להחזיר את האחות, לכל הפחות, לאבא – הואיל ואמא איננה – ולא נמצאה: גם היא מתה… בחיפה מתה…
כל זה סיפר הנער, כמעט ללא-דרשוהו, בגמגומים, במבטאים בני הברה אחת, בערבוביה, אבל בעקשנות מרובה, כאילו זה היה שייך לעצם הענין. גם עמידתו בכלל, על יד השולחן, בין המחכים לתורם, היתה עקשנית ביותר, עד לידי אי-נעימות.
הספרן רשם את שמו של הנער המספר בפנקס, קיבל ממנו ערבון, איזו כריסטומטיה ישנה, שני גרושים שכר-קריאה לחודש, ושאלהו:
– ואיזה ספר אתה רוצה?
– אם רק יש… זה הספר…
– איזה?
– עם הגמדים… ועם האם החורגת…
הספרן הביט בתמיהה על בחור זה, בן החמש-עשרה, ואולי גם יותר, המבקש מעשיה בגמדים! – והתריס בו:
– זה לא לפי גילך!
אבל הקורא הצעיר עמד בגמגומו ובעקשנותו.
– ומה שם המעשיה? – זילזל בו הספרן.
הנער לא ידע.
– אם כן, מה אתה מבלבל את הראש? אני אתן לך ספר אחר!
אבל הנער מיאן: לקח את ערבונו ואת שכר-קריאתו בחזרה והלך לו.
כעבור יום-יומים הופיע שוב עם הערבון ועם שני הגרושים.
– נוּ, לא נמצא הספר?
– איזה ספר?
– זה… על האם החורגת… והילדה הקטנה…
הספרן הושיט לו בקוצר-רוח את רשימת-הספרים שלבני הנעורים ואמר לו, לנער, שיפשפש בעצמו, אולי ימצא.
הנער החזיק ברשימה שעה ארוכה, לא מצא כלום, והלך כלעומת שבא.
ובשבוע השני התחיל לבוא מחדש.
הספרן מצדו התחיל לבוא לידי כעס.
– אדוני… יחפש… – התחנן הנער.
הספרן נזכר, שבאגדות-אנדרסן יש מעשיות באמות חורגות, וניסה לתת לו את אנדרסן. הנער לקח בתודה, אבל החזיר את הספר עוד באותו יום.
– באותו יום אין מחליפין ספר בספר! – הורהו הספרן. הקורא לטש לו עינים, כי לא ידע ולא הבין את החוק.
– מה, אנדרסן אינו לפי טעמך? – ליגלג לו הספרן מתוך קצת חימה על הטרדה המרובה, ומבלי ראות דרך, היאך להיפטר מהלז…
– לא… לא זה אמרה לי לקרוא…
– מי? מי אמרה?
– היא…
– מי?..
– היא… הוא… (הנער)… כשבא לחיפה… אז… מצא… בכיס-שמלתה… שמלה כזו היה לה…
על יד השולחן עמדו מחליפי-הספרים צפופים. הנער נדחק ביניהם בעקשנות, מתוך נפילת רוח גמורה, משך איזה ארנק משונה מתוך כיס-מכנסיו: מן הארנק הוציא מעטפה כמושה: מן המעטפה פיסת נייר בלה: והתחיל לעיין בה בעיניו ובאצבעותיו.
– פה… היא אומרת… – גימגם.
לספרן לא היה פנאי, והוא חטף מיד הנער את פיסת הנייר, כהרגלו לחטוף רשימת נומרים של ספרים מידי איזה מבקש-רושם. הנער נמשך כולו אחר פיסת-הנייר, אך לא העז לבלי לתת למקרא. והספרן התהלך בין אותיות בלתי-ברורות של כתב-ילדה, ובתור מי שהיה מורה בבית-ספר, השתומם והתרגז על השגיאות האורתוגרפיות הנוראות – “סמרטוטים” בתוים! – וניסה לקרוא בחטיפה…
– שמך נחום? – זרק הספרן לנער שאלה מתוך קריאה.
– כן, נחום! – רטט הנער.
– ושם אחותך?
– חנה… שם כתוב…
לספרן לא היה פנאי לקרוא את כל מכתבה של חנה, אף על פי שהוא לא היה ארוך ביותר. תחילתו היתה כך:
“אמה יקירה הקיבלת בזכרון סמרין את מכתב השלישי אשר שלחתי לך מפה חיפה לסמרין, למה את לא משיבה לי מכתב, לא כואב לך אף שום דבר, כי אי אפשר לי להיות פה, כי נעלים אין לי ועוד דברים אחרים ובלי נעלים ללכת אי אפשר לי, אך יש סנדלים של תימנים, אך סמרתותים הם, אני לא יכולה ללכת בהם, כי קטנים הם ולוחצים מאד מאד, ואני לא הולכת להתרחץ בים, יען כי שהמים קרים ואני חלשה” – – –
– אמא כבר לא היתה בחיים! – הודיע הנער, שכאילו עמד וניחש היכן עומד הספרן בקריאת המכתב.
– מה?
– כשנכתב המכתב הזה, כבר לא היתה אמא…
– ולמי נשלח?
– הוא לגמרי לא נשלח… בכיס-שמלתה מצאתי…
“ועתה אמה – היה כתוב להלן באותה אגרת שנמצאה בכיס-השמלה – אספר לך דבר על הקרובה שלנו, פעם ישבתי וקראתי ספר וסיפור מעניין היה על חנה היתומה עם הגמדים ועם האם החורגת, זה ספר מעניין מאד מאד ולכן כי השם שמה ושמי אחד ורק שאני ברוך השם לא יתומה חס ושלום, ותגש אלי (“צ”ל: הקרובה" – חשב הקורא) ותאמר לי: רחצי את הכלים, כי זה היה אחר האוכל, ואני הייתי שקועה בספר זה, ואקח ואניח בעצב את הספר ואקח את הכלים ואלך כי לא יכולתי לענות לה, כי דמעות הלכו מעיני, אך אמה תחשבי שהתעצלתי, אך לא התעצלתי, כי אם בעת כזאת קראתי ספר יפה כזה לא יכולתי, אך הדבר הזה כלום, דברים יותר רעים שלא אוכל לספר לך במכתב, אם תקחי אותי אליך לסמרין אספר לך מאת בתך המנשקת אותך אפילו גם מרחוק חנה, שלום לאחי נחום, אחי נחום תקרא למען השם את הספר הזה!!!” – – –
– נוּ, ובכן?.. אה, כן… בזה נפתרה ה“חידה”… “חנה”… מדוע לא אמר קודם?.. זה לא לפי גילו, אבל הוא יכול לקרוא… אין סכנה… ברשימת-הספרים לקטנים ימצא מבוקשו זה על נקלה. ולחינם בילבל את הראש שלושה שבועות רצופים.
[תרע"ט, “הפועל הצעיר”]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.