מעשה שֶׁסָּח לי טוביה החולב, היאך מאסה בתו הבּכירה בְּטַבָּח עשיר ובחרה בחיָיט עני והלכה והיתה לו לאשה.

– ילמדני רבּינו שלום־עליכם פּסוק אחד, שהוא כולו מוקשֶׁה לי ואין אני יכול להעמידו על כונתו הנכונה זה כמה. כתוב בּתורה: בָּנִים גּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי – כלומר: חייב אָדם לגדל את בּניו ואת בּנותיו. אם־כן הרי יש להקשות: כלום זוהי מדת היושר? וכי כך נאה סדר העולם? הגע בעצמך: כל ימי אני מושך בּעול ומתענה תחת סבלי, מפקיר עצמי על פת־לחם ופני משחירים כשולי־קדירה – והכל בּשביל מי? הֱוֵי אומר – בּשביל בּנותי, שעליהן מחשבותי וכל דאגות־לבּי מיום גיחן מבּטן אמן ועד היום הזה, לתקן חייהן בעולם ולהספיק להן כל צרכן, כמו שאָנו אומרים בּתפלת מוסף של יום טוב: אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ – רצה לומר: כל אחד כפי מעמדו וכפי פרנסתו; רוטשילד, שעפרות־זהב לו וידו משגת, הרשות נתונה לו לשאת עיניו למרום ולהרים חוטמו כלפּי מעלה, ואני טוביה, שילוד־אשה אני, דל בּאלפי וקבּצן בּמחילה, אין לי אלא מה שעיני רואות בּאָרץ מתחת… אָמנם, כפי הידוע למעלתו, גם אני אינני, חס ושלום, אסופי מן השוק, ולפי דברת זוגתי מרת גולדה שתחיה, לא מגזע של חייטים וסנדלרים מוצאנו, ולפיכך מימי לא נצטערתי על בּנותי ולא דאגתי לאחריתן; וכסבור הייתי תמיד, שגורלן יעלה יפה, אם־ירצה־השם, כשתגיע שעתן להנשא. על־שום מה? ראשית על־שום יָפְיָן. בּבנות יפות בּרכני אלהים ומקובּלני מרבּותי, שבּת יפה שקולה כנגד חצי נדוניה. ושנית, הרי אף אני עצמי כבודי במקומו מונח; הכל יודעים את טוביה, שבּעל בּעמיו הוא כיום הזה ויכול להגיע בּעזרת השם יתבּרך אפילו לשדוך הגון מיהופיץ. אלא מאי? הרי אָב לנו בּשמים, אל רחום וחנום, העושה גדולות עד אין חקר, נסים ונפלאות עד אין מספר, הולך עמי תמיד בּקֶרי ומבטל רצוני מפּני רצונו, ולפיכך אָמר לי, כביכול, בּדרך רמיזה: “טוביה, דַּע מַה לְמַעְלָה מִמְּךָ – לכומר: אל תהלך בּגדולות ואת תשא נפשך לשוא; גזירה היא מלפני עוד משׁשת ימי־בראשית, שיהא עולם כמנהגו נוהג”… ועתה ישים נא מר את אָזנו כאפרכסת ויקשיב וישׁמע את אשר קרה את טוביה בּימים האלה בּזמן הזה.

בּקיצור, למה אאריך למעלתו? הרי אין שכחה לפני כבודך ובודאי עוד זכור תזכור את המעשה אשר עשה לי קרובי ושאר־בשרי מנחם־מנדיל בּעל־החלומות הלזה, ימח שמו וזכרו, היאך סחרנו שנינו מסחר יפה בּכרך יהופּיץ, מסחר רב של אלף אלפים דינרי־זהב ופּוּטִיבִילוֹב וְאַקְצִיוֹת ושאר צרות ופורעניות, יחולו על ראש שונאי! בּימים ההם, ימי הרעש, הייתי מתהלך כמושגע ומאנתי להתנחם. כסבור הייתי, שֶׁקֵּץ כל בּשר בּא, אָבד טוביה ובטל חֲלָבוֹ ואין לו שוב תקנה עולמית! “שוטה שכמותך! – אומרת לי גולדה זוגתי ומטיפה לי טל של תנחומים על פּצעי לבבי. – הסר דאָגה מלבּך, כי לא תועיל לך זאת. רק מכאוב, היא אוֹמרת, תוסיף על מכאובך והצל לא תציל כלום. לוּ יהא הדבר בעיניך, כאילו, חס ושלום, גזלנים נפלו עלינו ולקחו את אשר לנו ושמו בּכליהם… מוטב לך, היא אומרת, שתּעבור לְמָתָא אַנַּטֵּיבְקָה ותכנס שם אצל לֵיזֶר־ווֹלְף הַטַּבּח, כי דבר נחוץ לו אליך”. “מה לי ולטבּח? איזה דבר נחוץ לו? אם כונתו, אני אומר, להפרה האדומה שלנו, יכּבד וישב בביתו ויסיח לבו ממנה”. “מה טעם? – אומרת לי זוגתי. – שמא אתה חס על שפע חלבה ועל החמאָה והגבינה, שזו משפּיעה לנו בּכל יום ויום?” “לא מטעם זה, אני אומר, אלא מטעם אחר; ראשית, אני אומר, פרה אדומה זו מתנה היא אצלנו, נתונה היא לנו לזכרון מידי אותה הגבירה היהופיצית, זכורה לטוב, שהצלתי את נפשה ממות בּאפלת הלילה בּיער, ולפיכך הפּרה הזאת קודש היא לנו. ואף־על־פי שעדיין לא זכינו ליהנות מחלבה עד היום הזה, אין לנו רשות לנהוג בּה מנהג חולין ולמכור אותה לשחיטה, כמה שנאמר: זָכוֹר אֵת אֲשֵׁר עָשָׂה לְךְ עֲמָלֵק – פירש רש”י: אַל תְּהֵא כִּכְפוּיֵי־טוֹבָה… ושנית, אני אומר, גדולה מצות צער בּעלי־חיים מכל תרי“ג מצוות, שכן מצינו גם בתורה…” “אבל רב לך בּעלי היקר, היא אומרת, להשפיע עלי רוּבֵּי תורתך היום! הכל יודעים, היא אומרת, שיהודי למדן אתה ותורתך בּתוך מֵעֶיךָ. חַיֶּיךָ, טוביה, שמע הפעם בּקול אשתך, קום לֵךְ לְאַנַּטֵיבְקָה וסור שם אל ליזר־וולף ושמע מה בּפיו. בּכל יום חמישי, היא אומרת, כְּשֶׁצֵיטִיל שלנו בּאָה אל האטליז לקנות בּשר ליום־השבּת, הרי טבּח זה מציק לה בּדבריו: הגידי־נא לאָביך, הוא אומר, שיכנס אצלי; דבר נחוץ לי אליו”…

בּקיצור, חייב אָדם לעשות את רצון אשתו. נמלכתי בּעצמי ונפתיתי לדבריה, וקמתי והלכתי למתא אנטיבקה, מהלך שלש פּרסאות וחצי ממקומנו. נכנסתי אצל ליזר־וולף ולא מצאתי את האָדון בּביתו. “היכן הוא?” – אני שואל את פּי אשה אחת, יהודית חרומת־אף, העושה מלאכתה הנה והנה בּבּית. “בבית הטכסה.– עונה לי חרומת־אף.– שׁוֹר הובל היום לָטֶבַח, ומאָז הבּוקר איננו בּביתו; בּודאי ישוב מהרה”. בּין כה וכה אני מתהלך יחידי בּחדריו, סובב אילך ואילך, מֵזִין עיני בּטובו של ליזר־וולף, ממשש בּכל כלי־בּיתו ומשער מחירם בּדרך־אומדנה, כדי לדעת ערכה של עשירות זו: הרי אָרון זה בּלבד, המלא כלי־נחושת, מחירו בּערכך ק"ן קרבּונים בלא שום ספק! והנה גם מיחם, ועוד מיחם שני לו; והנה קערת־נחושת אחת, ועוד קערה שניה לה מלאכת וַוארְשָׁא; והנה מנורות־כסף, שתים, וכוסות מוזהבות, גדולות וקטנות, ומנורת־חנוכה אחת, כולה מִקְשֶׁה, וכלים מכלים שונים, ופכים קטנים לרוב. “רבּונו־של־עולם! – אני מהרהר בּלבּי, – מי יתן וזכיתי לראות את בּנותי בּכך!… אָכן בּר־מזל הוא ליזר־וולף מאין כמוהו! הרי מלבד שעשיר הוא כקורח ואין לו אלא שנים בנים חוץ לביתו, עוד צדקה עשה עמו הקדוש־בּרוך־הוא וטבּח זה נתאלמן בּימים האלה מאשתו הראשונה”….

בּקיצור, לא היו רגעים מועטים עד שנפתחה הדלת וליזר־וולף בּכבודו ובּעצמו נכנס לביתו בּחרי־אף, כולו כועס ומתמרמר ומלא חמה על השוחט, תפּח רוחו, שהביא עליו רעה היום והטריף לעיניו את שורו הטבוח, שור־הבּר ממש, והכל בּשביל דבר של מה בּכך, בּשביל איזו סִרְכָה קטנה כחודה של מחט שמצא בּריאָתו – תפתח האָרץ את פּיה ותבלע חיים את הרוצח הזה, המכלה ממונם של ישראל! – “בּרוך הבּא, רב טוביה! – נפנה הוא ואומר אלי בּסבר פּנים יפות. – מה זה היה לך, ידידי, שאתה מוקיר רגליך מבּיתי? מש שלומו של יהודי ומה מעשיך?” “מה אָנו ומה ומה מעשינו? – אני אומר. – עושים אָנו ועושים, וכל מעשינו כאין, וכל עסקינו הבל הבלים, כמו שאָנו אומרים בּפרקי־אָבות: מַעֲשּׂה יָדַי לְהִתְפָאֵר – רצה לומר: אוֹי לִי מִמַּעֲשַׂי וְאוֹי לִי מֵעֲסָקַי”… “למה תחטא בּשפתיך, רב טוביה? – הוא אומר לי. – הכל יודעים, שעכשיו חננך אלהים והרי אתה, בּלא עין־הרע, גביר כיום הזה”. “הלואי, אני אומר, יהא חלקי וחלקך גם יחד בּמה שחסר לי… אלא מאי? לא כלום. בּרוך ה' יום־יום. וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּמסכת בּבא־בּתרא: אַסְכַּקּוּרְדָא דְמַסְקַנְתָּא קָרְנְסָא דְפַרְסְמַכְתָּא”… ואל לבּי אני אומר: “תראה בּנחמת חוטמך, טַבָּח שכמותך, אם ראיתי מימי מקרא זה מפורש בּגמרא”… “הרי זה דרכך מעולם רב טוביה, הוא אומר לי, שאתה בּא אלינו בּדברי־תורה. אשריך, רב טוביה, הוא אומר, מה טוב חלקך ומה נעים גורלך, שנהירין לך שבילי הגמרא ואתה בּקי בּאותיות זעירות מַחְכִּמוֹת. אבל לפי־שעה הוא אומר, מניחים אָנו את כל החכמות ואת כל הגמרות שבּעולם ואין אָנו עוסקים אלא בּעניננו. שב, רב טוביה, בּמטותא ממך”. ותוך־כדי־דבּור הוא עומד ונותן קולו בּבּית: “יהי טֵה!” – וברגע זה מופיעה, כאילו על־ידי לחש, אותה היהודית חרומת־האף, חוטפת את המיחם בּידיה ומתעלמת מן העין לבית־המבשלים. “עכשיו, הוא אומר אלי, מכיון שיחידים אנחנו פּה ואיש אין בּינינו, יכולים אָנו לדבּר את דברינו בּמנוחה. המעשה, רב טוביה, כך הוא: זה כבר, הוא אומר, חפצתי להשמיעך על ענין זה וכמה פּעמים צויתי על בּתך הבּתולה ובקשתיה למסור לך דבר מפּי, שתטריח עצמך לבוא אלי. להוי ידוע לך, רב טוביה, הוא אומר, שבּימים האחרונים נתתי עֵינִי…” “יודע אני, הריני אומר, שבּימים האחרונים נתת עינך, אבל לשוא טרחתך שאתה טורח, רב ליזר־וולף; העסק הזה, אני אומר, לא יעלה ולא יבוא”. “מפני־מה?” הוא אומר ומציץ בּפני כנרעש ונפחד. “מִפְּנֵי־חֲטָאֵינוּ אני אומר; יכולים אָנו להמתין קצת, כמו שאָנו אומרים בְּ”בָרְכִי־נַפְשִׁי“: עוֹד היוֹם גָדוֹל וּרְחַב יָדַיִם”… למה לך להמתין, הוא אומר, אם יש בּידך להקים את הדבר מיד?" “הרי טעם ראשון לפניך, אני אומר; ומלבד זה עוד טעם שני לי: גדולה הרחמנות אני אומר, צער בּעלי־חיים מן התורה”… “ראו־נא את האיש הזה ואת שיחו! – אומר לי ליזר וולף בּבת־צחוק רכה משמן. הבּיטו וראו, היאך הוא עושה כַוָנִים וּמִינֵי הַעֲוַיוֹת! כסבור אָדם, שיחידה היא לו ואין בּלתה, כמדומה לי, הוא אומר, שיש לך רב, רב טוביה. למה לך כל המחנה הזה, בּלא עין־הרע?”… “תעמודנה אצלי לאורך־ימים, אני אומר; מי שמקנא בּי ועינו צרה בּשלי, אל יראה טוב בּשלו”… “חס ושלום! – הוא אומר. – כלום בּקנאָה אָנו מסיחים כאן? אדרבּה, הוא אומר, יהי לך אשר לך, רב טוביה. אלא מאי? מכיון שכולן יפות אצלך ונחמדות למראה, לפיכך חשקה נפשי, רב טוביה, – המבין את האת כונתי? זכור ואל תשכח, הוא אומר, את הטובה שתצמח לך מזה בּאחרית הימים!” “בּודאי, אני אומר, זכור אזכור; יודעים אָנו, רב ליזר־וולף, את טובותיך משנים קדמוניות וגם את חסדיך, אני אומר, לא שכחנו, כמו ששנינו בּמדרש: לֹא מֵעוּקְצָךְ וְלֹא מִדּוּבשָׁך – פּירש רש”י: לא נכסים ולא מטלטלין, אלא מעט מים חיים בּתורת הלואָה"… “אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי בּמתק־שפתים. – מה דמות תדמה לי עתה מאָז ומשנים קדמוניות? מה שהיה אָז, הוא אומר, לא יהיה עתה, ומה שיהיה עתה, לא היה לעולמים. הרי מחותנים נהיה עכשיו וקרבת־משפחה בּינינו”. “מנע ענין מחותנים לכאן? – אני אומר. – ומנין לך פתאום קרבת־המשפחה זו בּינינו?” “בּודאי, הוא אומר, מחותנים נהיה, כדרך העולם”. “מה כונתך, אני אומר, רב ליזר־וולף? בּמה אָנו מסיחים כאן?” “אדרבּה, הוא אומר, הגד־נא אתה, רב טוביה, ונשמע מפּיך, בּמה אָנו מסיחים כאן?” “מאי משמע? – אני אומר. – הרי בּפרתי הכתוב מדבּר, בּפרה האדומה שלי, שאתה רוצה לקנותה מידי לשחיטה!” “חַא־חַא־חַא! – הוא אומר וממלא שחוק פּיו. – יפה פּרה אדומה זו, ולא עוד אלא שעומדת היא לשחיטה, חַא־חַא־חַא!” “וכי לְמה, אני אומר, נִתְכַּוַּנְתָּ אתה, רב ליזר־וולף? אדרבּה, אני אומר, השמיעני ואצחק גם אָני!” “בּבתך, הוא אומר, בּצייטיל בּתך הבּכירה אָנו מסיחים כל השעה הזאת! הרי כפי שגלוי וידוע לפניך, רב טוביה, נתאלמנתי, לא עליכם, מאשתי הראשונה; ולפיכך, הוא אומר, נמלכתי בּעצמי והחלטתי בּלבּי: למה לי לכַתֵּת את רגלי ולבקש את אָשרי בּמרחקים? מוטב שאהיה אני עצמי עושה שליחות זו, לבלתי לֶכֶת אחרי השדכנים, שדים ומזיקין אלו, שדרכם בּשקר ובערמומית ואין תוכם כברם. והנה, הוא אומר, אָנו יושבים שנינו כאן כיום הזה ,אני מכיר בּך ואתה מכיר בּי, והקרן אף היא קרן קיימת; רואה אני את בּתך הבּכירה בּאטליז בּכל יום חמישי בּשבּת, וגם נסיתי לדבּר אתה פּעם ושתים. נראה לי, שבּתולה ישרה היא, צנועה ותמימת־דרך. ואני אף אני, הוא אומר, כפי שעיניך רואות, הריני בּעל־הבּית, בּלא עין־הרע; בּרכני אלהים ויש לי בּית, ויש לי חֲנֻיוֹת אחדות, ועורות תלויים לי בעליתי, ומעט כסף מונח בּקופסתי, וכל טוב לא מנע ממני. אם כן, רב טוביה, הוא אומר, למה לנו להערים ולהתחכם ולבחור דרכים עקלקלות? מוטב שנקום שנינו ונתקע כף איש לחבירו, אחת ושתים ושלש – המבין אתה את כונתי?”…

בּקיצור, כיון שהשמיעני את זה, מיד נשארתי יושב בּמקומי כהלום־רעם, דבקה לשוני לחכי ונאלמתי דומיה, כאָדם שהבהילוהו פּתאום ובשרו לו בשורה טובה. אָמנם מתחילה נצנצה מחשבה בּמחי: ליזר־וולף וצייטיל… הא כּיצד?… הרי יש לו בּנים גדולים כמותה!… אבל תוך־כדי־רגע שבתי ואָמרתי אל לבּי: אך זה אושר! אך זה חבל בּנעימים! הרי כל טוב האָרץ נכון אצלו בּשבילה! ושמא תאמר: בּר־נש זה אינו פּזרן בּיותר? אדרבּה, אין בּכך כלום; בּימינו אלה מעלה היא זו וְזָכִין לו לאָדם בּשבילה, כמו שאָמרו חז"ל: אָדָם קָרוֹב לְעַצְמוֹ – כלומר: כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיוֹת נוֹחָה הֵימֶנוּ, אֵין רוּחַ אִשְׁתוֹ נוֹחָה הֵימֶנוּ… אלא

מאי? יש דורשים טַבָּח זה לגנאי, שאָדם גס הוא ועם־האָרץ… ובכן? כלום כל העולם כולו חייב למלא כרסו בּתלמוד ופוסקים? וכי מעט לנו נגידים בּאנטיבקה ובכתריאליבקה ואפילו בּיהופּיץ עצמה, שאינם יודעים תמונת אות ואינם מבינים לתרגם פּסוק כצורתו? ואף־על־פי־כן, אראה בּנחמה, אם לא ראיתי בּעיני, איך הכל חולקים להם כבוד ושמם יצא בּכל האָרץ לתהלה ולתפארת, כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: לֹא כָל הַמַּרְבֶּה בַתּוֹרָה מַחְכִּים…. “ובכן, רב טוביה, הוא אומר אלי, למה אתה מחשה?” “ובכן, אני אומר, למה אצעק? – ואני מראה לו פּנים, כאילו לבּי מהסס בּדבר. – ידוע תדע, רב ליזר־וולף, אני אומר, שהענין הזה צריך עיון והתבּוננות רבּה בּמאד מאד; וכי קלה זו בּעיניך – להשיא את בּתי הראשונה!” “אדרבּה, הוא אומר, מפני שֶׁבַּת ראשונה היא לך, חייב אתה להיות זריז הפּעם; לפי שאחריה, הוא אומר, יכול תוכל אם־ירצה־השם, להשיא את השניה, ואחר־כך, כשיעבור זמן, תשיא גם את השלישית – המבין אתה את כונתי?” “אָמן, גם אתם! – אני אומר. – יודע אני בּעצמי פּרק בּהלכות נשואין, כֵיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה, ובלבד, אני אומר, שישלח הקדוש־בּרוך־הוא לכל אחת ואחת מבּנותי את בּן־זווגה כראוי לה”… “אל־נא, רב טוביה, הוא אומר, לא לזאת נתכונתי הפּעם; כונתי היתה אחרת: מֵאַחַר, הוא אומר, שפּרקת ריחים מעל צוארך ואינך צריך עוד, בּרוך־השם, להספיק נדוניה לצייטיל בּתך הבּכירה, וגם הלבּשת הכלה קודם החתונה וכל צרכיה, כמשפט הבּתולות, עלי יהיו; ולא עוד, הוא אומר, אלא שגם חלקך לא יגרע אצלי ובודאי תהא גם לך, רב טוביה, הנאת־כיס…” “אִי, רב ליזר־וולף! – אני מפסיקו ואומר לו. – סלח־נא לי, הרי כדבּר אחד הטבּחים בּאטליז תדבּר אלי! הנאת־כיס זו מה פּירושה? חס לה לצייטיל בּתי, שתהא נקנית לבעלה בּכסף! הרי בּת־טוביה היא וכדי בּזיון וקצף!”… “אם־כן, הוא אומר, נעניתי לך, רב טוביה, מחל לי. כסבור הייתי – אדרבּה ואדרבּה; לטובתך נתכונתי. עכשיו שאתה דורש את דברי לגנאי – הריני מבטל רצוני מפני רצונך; ובלבד, הוא אומר, שיהא הדבר נעשה אצלנו לאלתר, תיכף ומיד, כי לא טוב היות האָדם לבדו, שרוי בּלא בּעלת־בּית – המבין אתה את כונתי?”… “לו יהי כדבריך, אני אומר; יהא לבּך סמוך ובטוח בּי, שלא אמנע את הטוב מבּעליו. אלא מאי? צריך אני להתיישב בּדבר עם זוגתי שתחיה, לפי שבּענינים כעין אלו דעתה קודמת ועל פּיה יקום דבר, כמו שכתוב בּתורה: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ – פירש רש”י: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה… וגם היא עצמה, אני אומר, כונתי צייטיל, להסכמתה אָנו צריכים, כמו שאָמר לבן הארמי לְתֶרַח אבי אברהם: נִקְרָא לַנַעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ“… “הבל הבלים, הוא אומר ומנענע ידו לאויר, הבל הבלים, רב טוביה! לא לשאל את פּיה אָנו צריכים, אלא להשמיע על אָזנה, לבוא ולספּר לה כך וכך, דברים כהויתם, ולהכניסה לחופּה לאלתר, תיכף ומיד, אחת ושתים ושלש”… “אל־נא, רב ליזר־וולף, אני אומר לו, אל תדבּר כדברים האלה. דין בּתולה, אני אומר, אינו כדין אלמנה חלילה”. “כּידוע, הוא אומר, שלא הֲרֵי הבּתולה כַהֲרֵי האלמנה, ומטעם זה גופו, הוא אומר, צריכים אָנו למהר ולהחיש מעשינו, כדי שנהיה נכונים ליוֹם־הכֶּסֶא בהלבּשה ובצרכי החתונה ובשאר ירקות. ולעת־עתה, רב טוביה, הוא אומר, כיון שהגענו לכך, הבה נקח לנו מעט יי”ש ונשתה לחיים, הֲכֵן דברי אם לא?”… סָלַחְתִּי כִדְבָרֶיךָ, אני אומר לו, נחיה ונשתה, כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר – פּירש רש“י: כָּל מַה שֶׁיֹאמַר בַּעַל־הַבַּיִת – שְׁתֵה… וכן מצינו, אני אומר, גמרא מפורשת גם בּמסכת בּבא־בּתרא…” ואני משנה לו פּרק בּגמרא, תוקע לו על רגל אחת דברי משנה, הלכה ואגדה, מיני פּזמונות ופסוקים משיר־השירים ומֵחַד־גַּדְיא ומיום אתמול כי עבר…

בּקיצור, טעמנו מעט יי“ש והשתיה היתה כדת, כמה שנאמר. בּין כה וכה והיהודית חרומת־האף ערכה את המיחם על השלחן – ויהי טֵה. וכך אנו יושבים שנינו על כוס פּוּנְ”שׁ, משתעים בּינינו בּאהבה ובאחוה וברעות, מברכים איש את חבירו ומסיחים ומפטפטים ומרבּים להג, זה בּכה וזה בּכה, וכל עיקר שיחתנו סובב על ענין אחד, הקרוב ללבּנו – על השדוך. “כלום יודע אתה, רב ליזר־וולף, אני אומר לו, מה טיבה של חמדה גנוזה זו, שאני מוסר לידיך?”… “יודע אני, הוא אומר, האמינה לי, רב טוביה, שיודע אני; אלמלא ידעתי, הוא אומר, לא הייתי מתחיל בּדבר!”….ואָנו נדבּרים איש לרעהו, שנינו מתלהבים ומתרגשים ומרימים קול בטוב לבּנו בּיין. אני לו: “ראה, אני נותן לפניך היום חמדה גנוזה! אבן טובה ומרגלית! שָׁמוֹר וְזָכוֹר, רב ליזר־וולף! אל־נא תראה לה את הטבּח שבּך!”… והוא לי: אל תירא, רב טוביה! יהא לבּך סמוך ובטוח, שאכילתה אצלי בּימות החול לא תהא כאכילתה אצלך בּשבּתות וימים טובים“… אני לו: “עֶט, אין משגיחין בּאכילה; כשם שהעשיר אינו ממלא כרסו בּדינרי־זהב, כך העני אינו ניזון בּאבני־חצץ; אָדם גס אתה, רב ליזר־וולף, אני אומר, ולפיכך לא תדע לערוך את ערכה כראוי וכנכון ולא תבין בּטיב חלותיה ודגיה, שֶׁתֹּפֶה ותבשל לך לכבוד השבּת! זכרתי, אני אומר, את הדגים שלה, רב ליזר־וולף! לאו כל אָדם זוכה!”… והוא לי” “רב טוביה, סלח־נא לי, כבר פָּג טעמך! רב טוביה, אינך מכיר בּבני־אָדם! רב טוביה, אינך יודע מי אני ומה אני!”… אני לו: “אם יהיה כל זהב האָרץ בּכף־מאזנים, וצייטיל בּכף שניה – צייטיל מכריעה. שמעני, אני אומר, רב ליזר־וולף: לו גם אלף אלפים ורבּוא רבבות יהיו בּאוצרותיך, אין אתה כדאי והגון אפילו לכף־רגלה!”… והוא לי: “האמינה לי, רב טוביה, שֶׁטִּפֵּשׁ גדול אתה, אף־על־פּי שזקנת ממני לימים”….

בּקיצור, כפי הנראה, אָרכה לנו השעה אצל השלחן בּקולות אלו עד שֶׁנִּתְבַּסַּמְנוּ כל־צרכנו, וזה לי האות, שחזרתי לביתי עם חצות־הלילה ורגלי כאילו כפותות היו… זוגתי מרת גולדה שתחיה, מכיון שראתני, הכירה בי מיד שפּני אינם כתמול שלשום, ועמדה וחלקה לי מנה אחת אפּים, כדרכה. – “לאט לך, גולדה חמדתי, אל־נא תרימי בּמרום קולך, עטרת־בּעלה! – אני אומר לה בּרנה ובצהלה ומתאוה לצאת בּמחול לפניה מרוב רגשותי בּי. – אל תשתוחחי, יונתי, ואל תהמי – שמחה לנו היום! מזל טוב לנו!” “מזל טוב? שמחה לך היום? תערב לך שמחתך ותחשך, בּעלי היקר! מריסי עיניך ניכר, שכבר קִפַּחְתָּ את הפּרה האדומה ומכרת אותה לליזר־וולף בּנזיד עדשים?” “עוד רע מזה עשיתי!” – אני אומר לה. “או אפשר, היא אומרת, החלפת אותה בּאחרת נאָה הימנה ורמית את ליזר־וולף העלוב?” “עוד רע מזה, יונתי!” “אם־כן, היא אומרת, דבּר דברים ונשמעה! ראו־נא את זה ואת שיחו – מלה אצלו בּסלע!” “מזל טוב לך, גולדה, אני אומר לה שוב, מזל טוב לשנינו! צייטיל שלנו נתארסה היום!” “מכיון שכך, היא אומרת ודאי לי, שֶׁמָּלֵא אתה כל גדותיך ויינך מדבּר מתוך גרונך. מעקימת פּניך ניכר, היא אומרת, ששתית כוס לִרְוָיָה”… “כנים דבריך, אני אומר, אָמנם טעמנו מעט יי”ש עם ליזר־וולף, חתן דנן, ואָמנם שתינו יחד אתו כוס פּוּנְ“ש לרויה, כמה שנאמר: רַבִּים שָׁתוּ וְרַבִּים יִשְׁתּוּ… ואולם, אני אומר, לא ייני מדבּר מתוך גרוני, אלא פּי הוא המדבר אליך. ידוע תדעי, גולדה אָחִי, אני אומר, שצייטיל שלנו נתארסה היום בּשעה טובה ומוצלחת לטבח זה העשיר, לליזר־וולף בּכבודו ובעצמו!” ואני עומד ומספּר לזוגתי את כל המעשה מהחל ועד כלה, דברים כהויתם, כיצד נדבּרנו שנינו, אני וליזר־וולף, וכיצד נמנינו וגמרנו בּינינו – לא היה דבר מכל הדברים אשר לא ספּרתי לה. “התאמין לי, טוביה? – אומרת לי אשתי. – חייך וחיי ראשך, אם לא ראיתי באצטגנינות שלי מאָז הבּוקר, שקריאָה זו, אשר קרא לך ליזר־וולף לביתו, לא לשוא תהיה. אלא מאי? חוששת הייתי להרהר בּדבר, גזירה שמא אקלקל בּמחשבתי חלילה ויהא זה חלום. מודה אני לך, היא ואמרת, אלהי ואלהי אבותי! יהי רצון מלפניך, אָבינו שבּשמים, שיהא הזווג הזה עולה יפה בּשעה טובה ומוצלחת, ויחיו ויאריכו ימים בּעושר ובכבוד, ויראו בּנים ובני־בנים בּרוב טוב וברוב נחת, אָמן סלע! לפי שֶׁפְרוּמָה־שָׂרָה, זוגתו הראשונה, אבדל ממנה לחיים, לא ראתה, היא אומרת, טובה אצלו וימיה היו מעטים ורעים. אין מסיחים בּלילה, היא אומרת, ואולם, תמחול נא לי שם, קַנְתְרנִית היתה בּחייה ומעולם לא השמיעה שלום לאיש. מה שאין כן צייטיל בּתנו, תאריך ימים אחריה. מודה אני לך עוד הפּעם, אל רחום וחנון, בּעד חסדך הגדול, אשר עשית עמדי! ואתה, טוביה, היא אומרת, מה אָמרתי לך, תֶּרַח בֶּן לֶקִי”ש שכמותך? כלום צריך אָדם חי להתאונן? בּוא וראה, היא אומרת, כמה גדולים מעשי אלהינו, שֶׁהַכֹּל בּידי שמים וְהֶבֶל מחשבות אָדם“… הוא אשר אמרתי, אני אומר, הרי יש לנו לזה פּסוק מפורש…” “מה יתן לי, היא אומרת, ומה יוסיף לי פסוקך המפורש? מוטב לנו לעת כזאת להכין עצמנו ליום חתונתה וליום שמחת־לבּה של צייטיל שלנו! קודם כל, היא אומרת, חייבים אנחנו להעמיד רשימה לליזר־וולף ולמנות לו את כל אותם הדברים, שצייטיל זקוקה להם קודם חתונתה ושהוא מתחייב עליהם, מחוט ועד שרוך־נעל. הרי מלבד שמלתה לעורה אין לה, לעלובת־נפש זו, אפילו זוג של פּוזמקאות. ראשית, היא אומרת, חייב הוא להספיק לה מלבּושים שלשה, אחד של משי לחופּתה, אחד של צמר לימות־החמה ועוד שלישי לימות־הגשמים. מלבד זאת, היא אומרת, צריכה צייטיל לשמלות אחדות, שמלות עליונות ושמלות תחתונות. ובגדים, בּגדי חורף, היא אומרת, רוצה אני, שיהיו לה שנים: אחד מעור־חתולים לימות־החול ואחד מעור־שועלים לימי־השבת. ואחרי כל אלה, היא אומרת, עדיין יש לנו שורה שלמה של בּגדי־לבן ובגדי־צבעונים, הדרושים לאשה בּאשר היא אשה, כגון פאֵרים וצעדות וקִשׁוּרִים ובתי־נפש, מלבד מחלצות ומעטפות ומטפּחות וְהִנומוֹת ושאר מיני סַלְסלָה ומַלְמָלָה, הכל כמשפט הבּתולות בּזמן הזה”… “תוהה אני עליך, גולדה לבּתי, אני אומר, מנין לך בּקיאות זו בּעל־פּה בּהלכות תַּמְרוּקֵי־הַנשִׁים?”… "וכי מה? – היא אומרת. – כלום לא גודלתי בּין הבריות? או אפשר לא ראיתי אצלנו בּכתריאליבקה, כיצד בּני־אדם לובשים בּגדי־כבוד ותפארה? הניחה לי, היא אומרת, ואדבּרה אני אתו דבר דבור על אפניו. חזקה, היא אומרת, על ליזר־וולף, שיהודי עשיר כמותו לא יגלה קלונו בּרבּים, שיהא כל העולם כולו מדבּר בּו ומספּר בּגנותו. כך מקובלת אני, היא אומרת, מזקנתי צייטיל, זכרונה לברכה:

אֵין הַפָּרָה חָסָה עַל הֶחָלָב בִּשְּׁעַת חֲלִיבָתָהּ"…

בּקיצור, כך היינו מסיחים ומספּרים כל אותו הלילה, עד שעלה עמוד־השחר. “אספי־נא לי, גולדה, אני אומר לאשתי, את מעט החמאָה וחריצי־החלב אשר אתך, ואסע לפי־שעה לבּובּבריק. אמנם הכל טוב ויפה ונחמד ונעים מאד מאד, אבל אין אנו רשאים, אני אומר, להניח ידינו גם מעסק, כמו שאָנו אומרים בּ”סליחות“… הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגוּף שֶׁלָּךְ – רצה לומר: חייב אָדם לדאוג גם לגופו בּעולם הזה”… וכלחוך השור, כלומר: מיד כשהאיר הבּוקר, אָסרתי את סוסי לעגלתי ויצאת בּדרך־המלך לבּובּריק. נכנסתי לבּובּריק ובאתי לשוק – והנה ששון ושמחה: אָכן נודע הדבר! הכל בּאים אלי, נותנים לי שלום ומברכים אותי בּמזל־טוב מכל העברים: “מזל־טוב לך, רב טוביה, הם אומרים, אימתי תהא החתונה, אם־ירצה־השם, בּשעה טובה ומוצלחת?” “בּמזל טוב, אני אומר, תחיו גם אתם, ואולם מה החרדה הזאת, אני אומר, אשר חרדתם כולכם עלי? בּאמת אָמרו: “האָב לא בּא עדיין לעולם, וכאן הבּן עומד ושואל מה־נשתנה”… “הבל הבלים, רב טוביה, הם אומרים, אל־נא תִּתְנַכֵּר אלינו ואל תִּתַּמָם, כי לא יועיל לך זה ולא כלום. חייב אתה, הם אומרים, לכבּדנו היום בּמשקה, מאחר שהקרה הקדוש־בּרוך־הוא לפניך אושר רב כזה, בּור־שומן ממש!” “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּלשון המשנה: בּוֹר־שׁוּמָן שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה… ואף־על־פי־כן, אני אומר, נעניתי לכם, אחי, בּידכם אני וכרצונכם עשו בי, הבה אגמור תחילה, אני אומר, את מלאכתי אצל בּני־בריתי, בּעלי־הבּתים היהופּיציים שלי, ואָז נמזוג כוס משקה ונסעד לבּנו פּת־לחם בּגילה בּרנה בשמחה רבּה, לקיים מה שנאמר בּ”שושנת־יעקב”: צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה –כלומר: שמח, קבּצן, בּקבּצנותך!"…

בּקיצור, נזדרזתי ומכרתי חלבי בּמהירות רבּה, כדרכי תמיד, ואחר־כך נכנסתי לישיבה עם אנשי־שלומי, טעמנו מעט לפינו וברכנו איש את רעהו על הכוס, כמנהג העולם, ואָז ישבתי בּעגלתי ונסעתי לביתי שמח וטוב־לב. בּנסיעתי דרך היער עם צהרי־קיץ, אני מסיח לבּי ורואה אילנות מלבלבים מימיני ומשמאלי, צלליהם משתרעים לצדי־דרכים, החמה בוערת בּרקיע השמים וריח הארנים לאפּי מחיה נפשות, כריח גן־עדן אשר בּרכו ה‘. ואני מתמתח בּתוך עגלתי, כְּמֶלֶך בָּרְהָטִּים, שוכב פרקדן להנאתי ומרפה את מושכות סוסי. “לך־לך, אלופי ומיודעי, אני אומר לסוס בּלשון רכה, לך, כי לכך נוצרת. חזקה, אני אומר, על חבר שכמותך, שהדרך ידועה לך מתמול־שלשום ונהירין לך שבילי דבּובּריק כשבילי דפּומבּדיתא”… ואני עצמי מרים קולי אותה שעה, מנצח בּנגינות כטוב לבּי ומסלסל גרוני בּזמר. רוח שמחה של חג שרויה עלי וכמו מאליהם משתפּכים ועולים מגרוני ניגוני ימים נוראים: “וְיֶאֱתְיוּ”, “וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא” וְ“הַלֵל”. מרים אני עיני כלפּי מעלה ומבּיט לרקיע השמים, ומחשבותי והרהורי מכוונים כלפּי מטה, לאָרץ ולדרים עליה. הַשָׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ – אני מהרהר בּלבּי – כלומר: כביכול בּחר את השמים למכון שבתו והעמיד שם את כסא־הכבוד להיות דן יחידי, וְהָאָרֶץ – ואת האדמה השפלה נתן לנו, לִבְנֵי־אָדָם, שנשרוץ ונרבּה בּה עד אפס מקום ונריב בּינינו ככלבים, להבדיל, ונקנתר איש את חבירו ונתענה כולנו על פּת־לחם… וַאֲנַחְנוּ – בּני־עוני, אביונים וקבּצנים, חייבים להודות ולהלל, לשבּח ולפאר למי שעשה לנו נסים ונפלאות ולומר לפניו שירה חדשה בּקול רם: אָהַבְתִּי – הוי, מה אהבתי את רבּון־העולמים, כִּי יִשְׁמַע אֶת קוֹלִי – כי הוא מקבל ברחמים וברצון את תפלתי, עת אשר אֲפִפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת, עברה ודלות וצרה ושאר פּורעניות למיניהן, פּעם בּכה ופעם בּכה; פּעם נופלת פּרה בּרפתי, נופחת נפשה ופושטת רגליה, ופעם מביאָה הרוח בּכנפיה מין פּגע־רע וחדל־אישים, משלחת מלאכי רעים, מנחם מנדיל בעל־החלומות מיהופּיץ, המקפּח כל מעשי ומדכא לאָרץ חַיתי. וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי – כסבור הייתי בּשכלי המעט, שכבר כלו כל הקצין ואין לי שוב תקנה עולמית. כָּל הָאָדָם כּוזֵב – פּסו אמונים מבּני־אָדם ואין עוד אמת בּעולם. מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? עמד, כביכול, ונתן מחשבה בּלבּו של הטבּח העשיר ליזר־וולף, שישא את צייטיל בּתי, כַּלָּה כמות שהיא, ולפיכך אשלם תודה לו בּשפתי ואומר הפּעם בּכונה רבּה: אוֹדְךָ כִי עֲנִיתָנִי, אל רחום וחנון, אודך בּעד חסדך הגדול אשר עשית לטוביה עבדך בּן־אמתך, שהבּטת עליו ממרום־שבתך ושלחת לו עזרתך בְּעִתּהּ. עכשיו טוב טוב לי, כי אשבּע, לכל־הפּחות, נחת מבּתי, עת אָבוא, אם־ירצה־השם, להתארח בּביתה ואראה אותה בּכל טוב, ארונותיה מלאים בּגדי־לבן, מְזָוֶיהָ מפיקים שומן של פּסח ומיני מרקחת שונים, כלוביה מלאים עופות, אוזים ובני־אוזים…" פתאום – הוה ושבר! התגבּר סוסי כארי, כמנהגו תמיד בּזמן חירות, והרים רגליו והתחיל טס כעל כנפי נשרים במורד ההר. ועד שאני מרים ראשי להבּיט סביבי ולראות את מקומי בּין השמים ובין האָרץ – והנה נהפּכה עלי העגלה בּבת־אחת, ואני מוטל בּרסוק־אברים תחתיה בּיחד עם כדי וקדירותי ושאר כלי־חלבי! בּעמל רב וביסורים גדולים פּרכסתי לצאת מתחת המפּולת ועמדתי על רגלי כולי מוכה ומדוכא ומעונה, מפשפש בּעצמותי, אם אחת מהן לא נשבּרה, ומכלה את כל חמתי ומרי־שיחי על ראש סוסי האומלל. “אִי לך, מנוול, אני אומר לו מרוב כעסי, תפּח רוחך! מי בקש מידך, אני אומר, יָקְטָן שכמותך, להראות לי גבורתך ונפלאותיך, כיצד אתה טס טיסה משונה בּמורד־ההר? כלום שכחת, אני אומר, שכבר השמעתיך מקרא מפורש: לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס – כלומר: לא פּגר מובס כמותך נברא להיות רץ כצבי?!… הלא כמעט, אני אומר, עכרתני והבאת עלי רעה גדולה וחטאת לנפשך כל הימים!”… כך אני מטיף לו מוסרי ומחלק לו מנה אחת אפּים, הבּחור שלי, כפי הנראה, הבין כל דבּור והרגיש בּעצמו, כי שגגה יצאָה מלפניו, לפי שכל אותה השעה היה עומד בּמקומו כתינוק שסרח, כובש פּניו בּקרקע ונראה כמדבּר בּלשון בּני־אָדם: “נעניתי לך, רב טוביה, מחל לי”… “לך לעזאזל!” – אני מסיים לו בּברכה, עומד ומתקן עגלתי, אוסף את כל כלי וקדירותי המפוזרים ונוסע לדרכי. “סימן רע הוא זה! – אני אומר לנפשי. – חוששני, שמקרה לא־טוב קרה בּביתי”…

כך הוה. עוד לא הרחקתי כשתי פּרסאות ממקום הקלקלה, והנה רואה אני על אם־הדרך בּן־אָדם בּדמות נקבה הולך ובא לקראתי. דופק אני את סוסי ומתקרב להסתכל בּמה שלפני: צייטיל היא זו!… איני יודע, מה היה לי בּאותו רגע, אלא כיון שראיתיה, מיד נרתע לבּי לאחוריו. ממהר אני וקופץ מעל עגלתי: “הַאַתְּ היא, צייטיל? מה לך פּה ומי לך פּה?” והנה היא נופלת על צוארי ופורצת בּבכי בּאין אומר ודברים. “מה זאת? – אני אומר, – בּתי, למה תבכי?” “אוי לי, היא אומרת, אָבי, אָבי!”… וממררת בּבּכי. אור־היום חשך בּעדי, המון רחמי נתגלגלו בּי וכנדהם הייתי. “מה זה היה לך, בּתי? הגידי לי, מה קרה לך?” – כך אני אומר לה, מחבּקה וּמְגפְּפָה, מחליק על צוארה ומנשק לה בּרחמים רבּים. והיא – מתרפּקת עלי, כיונה הומיה זו, שפה אחת לה ודברים אחדים: אָבי, אָבי, אָב רחום וחנון, היא אומרת, יהיו־נא מזונותי מרורין כזית, תהא־נא פִּתּי אחת לשלשה ימים, ובלבד שתרחמני ותרחם על ימי־עלומי!"… וגועה בּבכי. אוי לי ואבוי לנפשי, אני מהרהר בּלבּי, מבין אני בשלמי הסער הזה! בּודאי יד גולדה היתה בּאמצע, שנזדרזה לשמח את לֵב בִּתָּהּ בּמזל־טוב! הרוח נשאָני היום לבּובּריק! “אם־כן, אני אומר לה, למה תבכי, שַׁטְיָא, ולמה ירע לבבך? מה־נפשך, אני אומר, אם אין רצונך בּכך, אין כופין אותך חלילה עד שתאמרי: רוצה אני! אדרבּה, אני אומר, הרי אנחנו לטובתך נתכוַנו: כסבורים היינו, שכך נאה לך וכך יאה לך. אלא מאי? – אני אומר. – אין לבּך הולך אחרי בּן־זוגך? ובכן, מה אעשה לך? מסתמא, אני אומר, גזירה היא מן השמים, שנמשש כסומא בּארובּה”…. “תודה לך, היא אומרת, אָבי יקירי, מושיעי ומפלטי!” – והיא נופלת שוב על צוארי, מנשקת לי ובוכה ומורידה דמעות.

“רב לך לבכות, אני אומר, תני פוגה לעיניך, כמו שכתוב בּקינות: עַד אָנָה בִכְיָה בְצִיוֹן – רצה לומר: גם אֱכוֹל לביבות הרבּה לא טוב… טַפְּסִי, אני אומר, ועלי לעגלה, ונמהר ונסע הבּיתה, כי בּודאי דואגת לנו האם, מדוע אחרנו לבוא”.

בּקיצור, ישבנו שנינו בּעגלה ואָז התחלתי לפייסה בּדברים ולשדלה ולדבּר על לבּה, כדי להפיג צערה. “טבע הענין, אני אומר לה, כך הוא. הרי אָנו אבותיך, אני אומר, ואת בּתנו, ושום מחשבה זרה לא עלתה, חלילה, על דעתנו. גלוי וידוע, אני אומר, לפני מי שאָמר והיה העולם, שכל כונתנו לא היתה אלא להיטיב לך ולדאוג לתכליתך. ורק מחשבתנו הטובה, אני אומר, אלהים חֲשָׁבָהּ לרעה; בּודאי, אני אומר, כך רצונו, כביכול, ואין מהרהרים אחרי מדותיו. לא עמדה לך זכותך, בּתּי, אני אומר, לבוא אל המנוחה ואל הנחלה ולהיות בּעלת־הבּית וליהנות מכל טוב בּבית־עשירים, כדי לגרום נחת־רוח גם לנו לעת־זקנה בּעד עמלנו, אני אומר, שהיינו עמלים כל ימינו על האָרץ, ובעד עבודתנו הקשה, שהיינו עובדים בּפרך, כשור זה תחת סבלו, ולא ידענו מנוחה לא ביום ולא בלילה, ולא ראינו בּטובה אפילו רגע אחד, רק דלות ודחקות, אני אומר, רק צרות ופורעניות, המתרגשות ובאות עלינו מכל העברים”…. “אוי לי, אָבי, אומרת היא שוב בּקול־בּוכים, הניחה לי ואלך לשרת בּבתי־זרים, ואעבוד בּחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה בּשׂדה!”… אִי, נערה פוֹתָה, אני אומר לה, מה הבּכי הזה? וכי יש לי תרעומות עליך שטיא שכמותך? או כלום אני בא עליך בּטענות, חלילה? לבּי מר לי, אני אומר, לפיכך אני שופך שיחי ומגיש תלונתי לפני הקדוש־בּרוך־הוא, שהנחני עד־כה. אב־הרחמים הוא, אני אומר, המרחמני כרחם אָב על בּנים, הולך עמי בּקרי ומפליא מכּתי שבע כחטאותי. לו העוז והגבורה, אני אומר, כי הוא שוכן מרומים, בּשמים ממעל, ואנחנו קבורים כאן, בּאָרץ מתחת, בּמעמקי האדמה. אלא מאי? אין מתריעים, אני אומר, על מעשה הקדוש־בּרוך־הוא, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: קְרָא בּגָרוֹן – רצה לומר: גם כי תזעק ותשוע, רחקה ישועה ממך. חייבים אנחנו, אני אומר, להצדיק עלינו את הדין, להכנע ולאמר לפניו: אתה אמת ומשפטך אמת. כי אם נבוא לחקור בּדבר עד היסוד ולהפוך בּו מכל צד, הרי עין בּעין נראה, כי שוטה אני מאין כמוני. מה לי כי נזעקתי? מה הרעש הזה, שאני מרעיש עולמות? מי אני ומה אני, תולעת ולא איש, שאָבוא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש־בּרוך־הוא ללמד לו פּרק בּסדרי מעשי־בראשית? מסתמא, אני אומר, גזירה היא מלפניו ואין להשיב. אַרְבָּעִים יוֹם – אני אומר, כך כתוב אצלנו בּ“עין־יעקב” – אַרְבּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָלָד בַת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי – כלומר: בּת טוביה לְגֶצִיל בֶּן זָרַח, וּבֶן פּלוֹנִי – כלומר: ליזר־וולף הטּבּח יִכּבֵד ויטריח את עצמו לבקש לו את בּת־זוגו בּמקום אחר. חזקה, אני אומר, על טבּח שכמותו, שלא ילך חלילה ערירי כל ימיו. וגם לך, בּתי, אני אומר, ישלח אלהים את בּן־זוגך, הראוי והנכון לך, בּמהרה בימינו – אָמן, כי יהי רצוֹן! ובלבד, אני אומר, שלא תתקצף בּנו האם ולא תשלח את כל מגפותיה אל לבּי כדת היום!"…

בּקיצור, באנו הבּיתה, פִּתַּחְתִּי את סוסי וישבתי על הדשא ליד מפתן ביתי לחשוב מחשבות ולמצוא עצה מה לספר לאשתי על־דבר צרת הבּת, כדי לצאת מן המצר. אותה שעה שעת בּין־השמשות היתה; החמה שוקעת והצפרדעים מקרקרות בנחל עם ערבי־קיץ; סוסי – שתי רגליו כפותות לו מלפניו, קופץ לאטו ומלחך עשב אחרי עמל היום; פּרותי, ששבו מן המרעה, עומדות על הרהטים וממתינות לזמן חליבתן; בּחללו של עולם מסביב ריח של חציר רענן נִשָׂא ונודף ריח גן־עדן ממש! וכך אני יושב, צופה בּמחזה ומתעמק בּמעשי הקדוש־בּרוך־הוא ונפלאותיו, היאך יסד עולמו בּחכמה וברא יצוריו בּתבונה, שכולם יחד, גם אָדם וגם בּהמה להבדיל, חייבים לעבוד ולעמול, כדי למצוא מחיתם, ואין אף אחד מהם מקבּל טרף לפיהו בּחנם! פּרה זו, אני מהרהר בּלבּי, שמאכלה תבן ובליל־חמיץ – תלך־נא ותעמוד לחליבה ותפרנס נפש יהודי ונפשות בּיתו! סיס זה, שֶׁמַּעֲלֶה גֵרָה הוא – ירוץ־נא לדרכו כפעם בּפעם ויוביל קדירות חלב לבּובּריק! והוא הדין בּבן־אדם, להבדיל, שעל הלחם יחיה – יעבוד־נא בּזעת־עפּיו, יחלוב פּרות, יעסוק בּקדירות, יְחַבֵּץ חמאָה, יַקְפִּיא גבינה, יאסור סוסו ויסע בּכל בּוקר לבתי־הקיץ בּבּובּריק, יכרע וישתחוה שם לפני הגבירים היהופיציים, יעמיד להם פּנים שוחקות, ישפּיל עצמו בּמחיצתם ויתאבּק בּעפר־רגליהם ויחניף לנשיהם ולשפחותיהם וישבּיעם רצון ולא יפגע בּכבודם, חלילה!… ואם תאמר: זו מנין לי? היכן מצינו כתוב בּתורה, שחייב טוביה להתענות בּשביל הנגידים, להתגבּר כארי בּכל בּוקר ולהשכים עם עלות השחר, כדי להספּיק להם חמאָה וגבינה לפת־שחרית? והיכן מצינו כתוב, שחייב אני להסתפּק בּתבשיל של גריסין מערב שבּת לערב שבּת, והם, הנגידים היהופּיציים הללו – להם ניתנו בתי־קיץ בּבּובּריק להחליץ עצמות בּימות החום ולהתענג על כל טוב ולמלא כרסם בּכל יום בּאוזים צלויים ובלביבות מבושלות ובתופינים ובחמיטות שמנות? וכי לא מן היושר הוא, שיהא גם טוביה יושב פּעם אחת בּחייו בּבית־הקיץ ונהנה מזיו העולם? אלא מאי? שמא תאמר: אם כן, מי יספּיק חמאָה וגבינה לבּריות? ומי יחליב את הפּרות? ויש לומר: הם הם, כלומר: המפונקים היהופּיציים בּכבודם ובעצמם… וכאן אני ממלא שחוק פי על רעיוני זה המשונה. “בּאמת אָמרו – אני מהרהר בּלבּי –: אִלּוּ ביַד שׁוֹטִים נִתְּנָה אֶרֶץ, הָיוּ פוֹרְצִים גּדֵר וְגוֹדְרִים פֶּרֶץ”…

ערבא טבע, רב טוביה!" שׁומע אני קול מדבּר אלי. נפנה אני לאחורי להבּיט – והנה פּנים ידועים לנגדי, פּני מוֹטיל מַלְבִּיש־עֲרוּמִים, חייט ממתא אנטיבקה. “בּרוך הבּא, אני אומר, שהחינו וקימנו! שב, מוטיל, על אדמת אלהינו, אני אומר, והנפש. איזה הרוח הביאך לכאן?” “רגלי הביאוני לכאן. – הוא אומר לי, יושב לידי על הדשא ומבּיט לצד צפון, מקום שבּנותי עושות מלאכן ועוסקות בּכדים ובקדירות. – זה לי ימים ושבועות, הוא אומר, שמכין אני את עצמי לבוא אליך, רב טוביה, אלא שלא הספּיקה לי השעה עד עכשיו; היום אָרוך והמלאכה מרובּה והמחט תופרת. אולי הגיעה השמועה גם לאָזנך, הוא אומר, שכבר יצאתי מרשות בּעל־הבּית ונעשיתי חייט בּפני עצמי, והקיץ הזה, הוא אומר, קיץ של חתונות לנו במתא אנטיבקה. הכל משיאים את בּנותיהם: בֶּרִיל חֲרוּמַף משיא את בּתו; יוֹסִיל שֶׁרֶץ משיא את בּתו; מֶנְדִיל כְּבַד־פֶה משיא את בּתו; יוּדִיל בַּעַל־לָשוֹן משיא את בּתו; מֹשֶה גַרְגֶּרֶת משיא את בּתו; מֵאִיר דַּרְדַר משיא את בּתו; חַיִים מַהְפַךְ־פַּשְׁטָא משיא בּתו; ואפילו סַלַּמַּנְדְרָא הָאַלְמָנָה – אף היא משיאָה את בּתה!” “הכל משיאים את בּנותיהם, אני אומר, חוץ ממני; כפי הנראה, עדיין לא זכיתי לכך”… “לא, הוא אומר לי ומבּיט לצד צפון, למקום הבּתולות, טעות היא בּידך, רב טוביה; אם יש את נפשך, הוא אומר, יכול תוכל גם אתה להגיע לידי כך בּמהרה בימינו. הדבר הזה אינו תלוי אלא בּך”… “הא כיצד? – אני אומר. – אפשר כונתך לדבּר נכבּדות בּצייטיל בּתי?” “מצאת את המדה!” – עונה הוא לי בּלשון־חייטים. “היש לך, לכל־הפחות, אני אומר, שדוך הגון בּשבילה?” – ובלבּי אני מהרהר בּשעת־מעשה: “חוששני, שבּר־נש זה מתכון אף הוא לליזר־וולף הטבּח!”… “תאוה לעינים!” – עונה הוא לי שוב בּלשון־חייטים ומוסיף ומבּיט לצד צפוֹן, למקום הבּתולות. “דהיינו? – אני אומר. – דרך־משל, מהיכן הוא שדוך זה שלך, מאיזה מקומות? אם ריח אטליז נודף הימנו, אני אומר, אל־נא תזכירהו לפני, כי לא אובה ולא אשמע לך!” “חס וחלילה! – הוא אומר. – לא ריח לו ולא אטליז; יודע אתה אותו, רב טוביה, ומכיר בּטיבו מכבר”… “האם בּן־אדם זה, אני אומר, לכל־הפּחות ישר לפניה?” “ישר, הוא אומר, מאין כמוהו ליושר! כמו שאומרים: אָגִיל וְאֶשְׁמַח תפור לפי מדתה!”… “אם־כן, אני אומר, הגידה לי, חביבי, מי הוא זה ואי־זה הוא? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אָני!” “מי הוא זה ואי־זה הוא? – עונה הוא לי ומוסיף ומבּיט לצד צפון. – השדוך הזה, רב טוביה, הוא אומר, אני אני הוא, אני ולא אחר!”… כיון שיצא הדבר מפּיו, מיד קפצתי מעל הקרקע כנשוך־נחש ועמדתי על רגלי, ואף הוא אחרי, קופץ ממקומו ועומד כנגדי, וכך עמדנו שנינו איש כלפּי חבירו, כשני תרנגולים הללו, המזומנים למלחמה. "כלום משוגע אתה, אני אומר, או רוח שטות נכנסה בּך, או אפשר נטרפה דעתך עליך בּעצם היום הזה? הא כיצד? הרי אתה, אני אומר, בּעצמך השדכן, בּעצמך המחותן ובעצמך החתן, לקיים מה שנאמר בּהגדה של פּסח: בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא, הָדוּר הוּא?!… היתכן? הנשמע כדבר הזה במחננו, אני אומר, שיהא בּחור מדבּר נכבּדות בּו בּעצמו?!… “תנוח דעתך, רב טוביה, הוא אומר לי; הבה אשיב לך על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון: מה שאָמרת, רב טוביה, הוא אומר, שמשוגע האני – יהיו־נא כל שונאינו משוגעים ותטרף דעתם עליהם בּלעדי, ואני – רעיונותי, בּרוך־השם, צלולים ובינתי לא נסתתרה עדיין. אלמלי הייתי משוגע, הוא אומר, לא הייתי בּוחר בּצייטיל בּתך. וזה לך האות – הנה ליזר־וולף הטבּח, הוא אומר, שעשיר הוא מכל עשירי אנטיבקה, אף הוא חשקה נפשו בּה ורצה לישא אותה, כַּלָּה כמות שהיא… כסבור אתה, הוא אומר, שסוד כמוס הוא זה? הכל יודעים, כל בּני־העירה מדבּרים בּזה!… ומה שאָמרת, כי מתחתן אני בּלא שדכן – חידה היא בּעיני, הוא אומר, ותהי לחידה: רב טוביה שפּקח הוא – כלום צריכים אָנו לפרש לו את הדבר כשמלה ולהניח אצבּע לתוך פּיו, כדי שֶָׁיִשָׁכֶנָהּ?… ואולם למה לי להאריך בּוכוחים? ספּור המעשה, הוא אומר, כך הוא: אני ובתך צייטיל – שנינו נשבּענו איש לרעותו שבועת־אמונים זה כבר, כשנה ויותר, להכנס בּברית הנשואין”…

כמחט בּבשר החי היו לי דבריו האחרונים של זה, שהממוני והרעישוני עד היסוד בּי: ראשית, מה ענין מוטיל החייט אצל טוביה, שיהיה חתנו? ושנית, מה פּירוש המלות הללו: שניהם נשבּעו שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בּברית הנשואין? – “ואני היכן הייתי? – אני אומר לו. – הרי גם לי יש רשות להשמיע דעתי בּדבר בּתי ולחתוך גורלה, או אפשר, אני אומר, את פּי לא תשאלו כלל?” “חס וחלילה! – הוא אומר. – הרי לכך בּאתי אליך לדבּר אתך היום, מאחר שהוגד לי, כי ליזר־וולף משדך עצמו לבתך זו, שאני אוהב אותה זה כשנה ויותר”… “משל למה הדבר דומה? – אני אומר. – בּת יש לטוביה וצייטיל שמה, וחייט יש בּעולם ומוטיל מלבּיש־ערומים שמו – מה מצאת בּה ערות־דבּר לשנוא אותה?”… “לא, הוא אומר, לא לזה נתכונתי; כונתי היתה אחרת. רוצה הייתי, הוא אומר, לספּר לך דברים כהויתם, כי אני אוהב את בּתך ובתך אוהבת אותי, וזה כשנה נשבּענו שנינו שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בּבּרית־הנשואין, ולפיכך, הוא אומר, בּדעתי היה זה כבר לסור אליך ולדבּר אתך, ורק דחיתי את הדבר לשעת־הכושר, עד שאקמץ לי שקלים אחדים די־צרכי לקנית מכונת־תפירה, ואָז אעשה לעצמי מלבּושי־כבוד כראוי וכנכון, כי בּזמננו, הוא אומר, אפילו בּחור פחות שבפחותים יש לו שתי חליפות בּגדים ומכנסים שלשה…” “טְפוּ! – רוקק אני ואומר. – אוי לכם ולשכלכם, גמולי־מחלב! ומה תעשו שניכם, אני אומר, לאחר החתונה? כלום בּנקיון־שנים תחיו, או אפשר, אני אומר, תפרנס את אשתך בּמכנסים שלשה?”…. “אִי, רב טוביה! – הוא אומר. – תמיהני עליך מאד, שאתה מדבר כדברים האלה! כמדומה לי, הוא אומר, שאף אתה בּשעת חתונתך לא היו לך עדיין בּתי־חומה בּעיר וגם ספינותיך, הוא אומר, לא הפליגו אָז בּים, ואף־על־פי־כן, הרי עיניך הרואות כיום הזה… מה־נפשך, הוא אומר, מי שעשה נסים לאבותינו ולכל ישראל, הוא ידאג בּקרוב גם לרב ישראל… ומלבד זאת, הוא אומר, הרי בּעל־מלאכה אני ויגיע־כפּי אני אוכל”…

בּקיצור, למה אאריך למעלתו בּיציאת־נשמה? שדלני זה בּדבריו ונתפּייסתי לו. כי מה לנו לשקר? היאך נושאים שאר אחינו בּני־ישראל נשים? אלמלי מקפּידים היינו על דברים אלו, היה כל העולם חוזר, חס ושלום, לתוהו ובוהו, כמו שאָנו אומרים בּ“שיר־המעלות”: כִּי כֵן יְבֹרַךּ גָּבֶר – כלומר: מנהג בּני־אדם הוא בּכך… ורק על דבר אחד הייתי מצטער ומתקשה לעמוד על פּירושו: מאי משמע – שניהם נשבּעו שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בּברית־הנישואין?… מה זה היה להם, לבני הדור הזה? כלום סדרי מעשי־בראשית נשתנו? הא כיצד? בחור יוצא לשוק ורואה בתולה נאָה ואוחז בה ואומר לה: הבה נשבע שבועת־אמונים איש לרעותו להכנס בברית־הנישואין …וכי קיטניות הן או בּצלים, שאדם זוכה בהם מן ההפקר?… אלא כשהסתכלתי אותה שעה בּפני מוטיל וראיתיו, כיצד הוא עומד נכנע לפני, כובש פּניו בּקרקע, כמקבּל נזיפה וממתין לגזר־דינו, וניכר שכל מחשבותיו טהורות וכונתו רצופה – לא עמד לבּי בּי, ומיד נמלכתי ואָמרתי לעצמי: הבה נחקור את הענין עוד הפּעם ונהפוך בּו שוב; למה אני מהסס בּדבר וּמִשְׁתַּטֶה ועושה כַוָנִים לעומתו? בּמה אני מתגדל על עלוב־נפש זה ומתכבּד לעיניו? בּיחוס־אָבות שלי, שנצר אני מגזע מורנו רַב צָץ, זכר צדיק לברכה? או בּהנדוניה הרבּה, שאני מבזבּז לבתי? או אפשר בּשפעת מלבּושיה ובגדי־החתונה שלה, שהכינותי לה בּיד רחבה?… אָמנם מוטל מלבּיש־ערומים חייט הוא ועובד בּמחטו, אבל כנגד זה הרי בּחור כהלכה הוא, בּעל־מלאכה נאה ונהנה מיגיע־כפיו ויכול להספיק לאשתו מזונותיה, וגם נער ישר־דרך הוא – ומה לי עוד? טוביה, אני אומר לעצמי, אל תתחכם הרבּה ואל־נא תבחר לעצמך דרך, אשר לא עבר אָדם בּה, פּן תִּנָּגפְנָה רגליך על אבני־חצץ, כמו שכתוב בּנביאים: וַחֲלַקְלַקּוֹת… ראה, אני אומר, את אשר לפניך וחכם וקום ואמור: סלחתי – בּשעה טובה ומוצלחת!…. אָמנם כן, מניח אני, שהלכה כְּבֵית־שַׁמָּאִי. אבל מה אעשה לִזְקֵנָתִי שתחיה ולאָן אברח מפּניה? הרי נכונים לי מידה ענויים רבּים ושפטים גדולים, כמה שנאמר: אוֹתוֹת ומוֹפְתִים – רצה לומר: צרות צרורות ונאמנות!… מה אומר ומה אדבּר לה ואיך אטהר לפניה את השרץ?… – “היודע אתה, מוטיל? – פותח אני ואומר לחתן דנן. – אם אתה לו שמעני, שא נא רגליך לעת־עתה ולך־לך לביתך אשר בּאנטיבקה, ואני אעמוד פּה על משמרתי להכין את הענין ולסעדו ולדבּר דבר בּאָזני הפלונית שלי, כדת וכדין, על הצד היותר טוב, ומחר, אם־ירצה־השׁם, אני אומר, אם לא תהרהר חרטה בּדבר, נתראה פנים”… “חרטה? – הוא אומר, – האני, רב טוביה, אהרהר חרטה בּדבר? מוטב לי, הוא אומר, שלא אָמוש מן המקום הזה, מוטב לי שאהיה נציב־מלח, שאתגלגל בּעץ ואָבן!”… “למה לך, אני אומר, להשבע שבועות נמרצות אלו, אם מאמין אני לך ולהן־צדקך גם בּלא שבועה! לך לשלום, אני אומר, ותערב עליך שנתך ותחלום חלומות טובים ונעימים”… ואני גם אני עליתי על מטתי, אבל שנתי נדדה מעיני כל אותו הלילה. ראשי עלי כגלגל מרוב מחשבות ותחבּולות שונות, שאני בּודק ומחפּש בּמחי בּשביל זוגתי שתחיה, עד שראה הקדוש־בּרוך־הוא בּעניי ונתן בּלבּי מחשבה טובה, עצה נכונה מאין כמוה, כּמו שאָנו אומרים בּפרקי אָבות: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָה… ועתה יקשיב נא מר וישמע את אשר עשה טוביה לגולדה אשת־נעוריו.

בּקיצור, ויהיה בּחצי הלילה, בּאשמורת התיכונה היה הדבר; כל בּני־בּיתי הוזים שוכבים על משכבותיהם ומשמיעים קולות־נחרה ושריקות משונות, מחוטמיהם, כל אחד לפי חוטמו ועל פּי דרכו. ופתאום הרימותי קול צעקה גדולה ונוראָה, קול זעקת־שבר: “הוי חושו! הצילו נא! הושענא!”… ממילא מובן, כי זוגתי מרת גולדה שתחיה נתעוררה מיד ונבהלה לקולי. “בּשם אלהי ישראל, מה זה היה לך, טוביה? – אומרת היא לי ומנענעת אותי בּכל מאמצי־כחה להעירני. – קומה, טוביה, היא אומרת, ופקח עיניך וראה על מה אתה צועק!”…. פּוקח אני את עיני ומבּיט לצדדים בּפחד ורעדה ואומר בּקול מלא אימה: “היכן היא? לאָן נתעלמה?” “מי היא? – אומרת זוגתי, – את מי אתה מבקש, טוביה?” “את פְרוּמָה־שָׂרָה אני מבקש, אומר אני; פרומה־שרה עמדה זה־עתה ליד מטתי”… “הוזה אתה מתוך שנתך! – אומרת לי אשתי. – בּשם אלהי ישראל, טוביה! הרי פרומה־שרה, נבּדל כולנו ממנה, כבר שבקה חיים לכל חי!” “גם אני יודע, אני אומר שפרומה־שרה כבר מתה, ואף־על־פי־כן עמדה זה־עתה ליד מטתי ודבּרה אתי ארוכות וקצרות, ואחר־כך, אני אומר, קמה עלי ואָחזה בּגרגרתי להחניקני!”… “בּשם אלהי ישראל, טוביה, מה תפטפּט דברי־להג? – אומרת לי אשתי. – חלום חלמת ואינך יודע מה הוא. רקוק, היא אומרת, שלש פּעמים וספר לי את חלומך ואפתרהו לך לטובה”. “הקדוש־בּרוך־הוא יאריך ימיך ושנותיך, גולדה, אני אומר לה, שהחייתיני; אלמלא אַתְּ שעוררתיני, הייתי מת מיתה חטופה מגודל הפּחד. הגישי לי, אשתי, מעט מים, אני אומר, ואספּר לך את חלומי אשר חלמתי. ורק צריך אני להקדים ולומר לך, גולדה, אני אומר, שלא תבּהלי ולא תיראי ולא תנבּאי לרעה, חס ושלום, לפי שבּ”עין־יעקב" כתוב אצלנו, כי אין חלום בּלא דברים בּטלים; רק שלשה חלקים הימנו מתקיימים, והחלק הרביעי, אני אומר, אין בּו ממש, הבל הבלים, שקרים וכזבים, לא חיה ולא נברא, אלא משל היה… קודם־כל, אני אומר, ראית בּחלומי, והנה שמחה בּמעוננו; איני יודע אל־נכון אם שמחת־תנאים היא זו או חתונה, ורק רואה אני אצלנו המון בּני־אָדם, יהודים רבּים נאספים, אנשים ונשים וטף, ובתוכם גם הרב והשוחט והחזן והמנגנים בּכלי־זמר… בּין כה וכה נפתחה הדלת ואל הבּית נכנסה ובאָה גם זקנתך צייטיל, עָלֶיה הַשָׁלוֹם…" שמעה אשתי את שם זקנתה צייטיל יוצא מפורש מפּי, מיד חרדה חרדה גדולה ואָמרה לי: “מה מראה פּניה ומה מלבּושיה אשר לבשה?” “כמראה פּניה, אני אומר, כן יהיה מראה פּני שונאינו וכל הדורשים רעה לנו; פניה חמרמרו ונתכרכמו ונצטמקו כעין הקלף, ומלבּושיה, אני אומר, כפי המנהג, תכריכים לבנים… מזל־טוב לך, טוביה! – אומרת לי הזקנה צייטיל. – בּאתי אליך היום לשמוח בּשמחת בּתך צייטיל, שהיא נקראת על־שמי, ולשבּוע נחת מאור פּני החתן הנאה והמהודר, שבּחרתם לה; שמו מוטיל, היא אומרת, על־שם דודי מרדכי הוא נקרא, ואף־על־פי שבּעל־מלאכה הוא ואומנותו בּמחט, בּכל־זאת ישר־דרך הוא בּמאד מאד…” “מנין לנו פּתאום חייט זה? – אומרת לי גולדה זוגתי. – בּמשפּחתנו ישנם, בּרוך־השם, מלמדים, חזנים, שמשים, קבּרנים, מקבּלים ועניים ואביונים סתם, אבל אין אצלנו, היא אומרת, לא חייטים ולא סנדלרים, חלילה”… “אל נא, גולדה, אני אומר לה, אל־נא תפסיקיני בּאמצע; הרי פּי זקנתך צייטיל הוא המדבּר אלי, ומסתמא, אני אומר, בּקיאָה היא בּטיב משפּחתך יותר ממך… ובכן, כיון ששמעתי מזל־טוב זה מפי הזקנה צייטיל, מיד נעניתי לה ואָמרתי: זקנתי, אני אומר לה, חידה לי דבריך; איך אָמרת, שחתנה של צייטיל חייט הוא ומוטיל שמו, הרי בּאמת טבּח הוא וליזר־וולף שמו?…” לא, אומרת הזקנה צייטיל שנית, לא, טוביה, טעות היא בּידך! חתנה של צייטיל בּתך – שמו מוטיל דוקא וחייט הוא ממתא אנטיבקה, ורק עמו תבלה שנותיה, אם־ירצה־השם, בּעושר ובכבוד… נעניתי לך, זקנתי, אני אומר לה שוב, לו יהיה כדבריך. אבל מה אעשה לליזר־וולף? הרי אך אתמול קבּלנו קנין בּינינו ותקעתי לו את כפּי לאות בּרית?… הדבר יצא מפּי – והנה מציץ אני ורואה: נתעלמה הזקנה צייטיל מן העין. בּמקומה הופיעה פרומה־שרה, זוגתו הראשונה של ליזר־וולף, והיא עומדת עלי ואומרת לי בּזו הלשון: רב טוביה! – היא אומרת. – כל ימי סבורה הייתי, שיהודי ישר אתה ובן־תורה. תמהה אני עליך, איך עשית את הרעה הגדולה הזאת ונתכונת בּמזיד, שבּתך תירש אחרי את בּיתי ואת כל רכושי, תשלוט בּמפתחותי, תלבּש את בּגדי, תתקשט בּתכשיטי ותענוד לצוארה את מחרוזת מרגליותי?… אבל מה פּשעי ומה חטאתי, אני אומר לה, אם כך רצה ליזר־וולף בּעלך?… ליזור־וולף? – היא אומרת. – אוי לו לליזר־וולף, כי מרה תהיה אחריתו! וצייטיל בּתך… לבּי לבּי, רב טוביה, היא אומרת, לעלובת־נפש זו! רק שלשה שבועות תחיה עמו, וכעבור שלשת השבועות האלה אָבוא אליה בּלילה ואוחז בּגרונה, כפי שאתה מָרְאֶה בּזה… ובדברים האלה עמדה עלי פרומה־שרה ואָחזה בּגרגרתי והתחילה חונקת אותי בּאצבּעותיה, ואלמלא אַתְּ, גולדה, אני אומר, שֶׁקַּמְתְּ וחשת לעזרתי ועוררתיני, כי אָז הייתי בּכל רע ובודאי היתה נשמתי צרורה עכשיו בּצרור החיים!"… “טְפוּ! טְפוּ, טְפוּ! – אומרת אלי זוגתי מרת גולדה שתחיה ורוקקת שלש פּעמים. – כל חלומותיך הרעים – תפּול עליהם אימתה ופחד, ידמו כאָבן, ישקעו וירדו תהומות, בּנהרים ובנחלים, בּהרים וביערים, בּעמקים ובבקעות, ורק לנו ולבנינו לא ירעו ולא ישחיתו! רבּונו־של־עולם! כל חלומותינו שחלמנו על אחרים ושחלמו אחרים עלינו יחולו על ראש הטבּח הזה ועל ידיו ועל רגליו! הלואי ויהא זה כפּרתו של מוטיל מלבּיש־ערומים, אף־על־פּי שחייט הוא; כי מאחר שנקרא על־שם דודי מרדכי, זכר צדיק לברכה, בּודאי אינו חייט מלידה ומבּטן; ומאחר שזקנתי צייטיל, עליה השלום, הטריחה את כבודה לבוא אלינו מעולם־האמת לברכנו בּרכת מזל־טוב, אות לטובה הוא, כי מאלהים יצא הדבר, ולפיכך, טוביה, הבה נאמר: בּשעה טובה ומוצלחת – אָמן סלה!….”

– – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בּקיצור, למה אאריך למעלתו? רואה אני עין בּעין, כי כח אבנים כחי ובטני נחושה, שלא נתפקעה מרוב צחוק כל אותו הלילה, עת שהייתי מתאפק על משכבי תחת השמיכה. בּאמת אמרו: נָשִׁים דַעֲתָּן קָלּה… ממילא מובן, שממחרת הלילה ההוא קבּלנו קנין עם מוטיל מלבּיש־ערומים, ותיכף לזה מהרנו והכנסנום לחופּה, לקיים מה שנאמר: נַעֲלֵיכֶם בְּרַגלֵיכֶם – תרגום אונקלוס: הָא גַבְרָא וְהָא טְרַסְקָה… ועכשיו בּרוך־השם, חי הזוג הזה בּשלום ובשלוה: הוא עובד בּמחטו ומחזיר על בּתי הַקַיְטָנִים בּבּובּריק לבקש עבודה, והיא מושכת בּעול יומם ולילה, מבשלת ואופה וכובסת וְטָחָה ונושאת מים מן הבּאר – וכך הם מתפּרנסים שניהם בּדוחק גדול. אלמלא אני, שאני עומד להם בּעת צרה ומביא לביתם כפעם בּפעם מעשי־חלב או מעט מעות קטנות בּמזומנים, כי־אָז היו בּכל רע, ואם תשאל את פּי בתי, ואָמרה לך, כי חלקה נפל בּנעימים, בּלא עין־הרע, ובלבד, היא אומרת, שמיטיל שלה יחיה לפניה. ועכשיו צא ולמד הלכות דרך־ארץ עם הבּנים שבּזמן הזה! הוא אשר אָמרתי למעלתו מראש בּלשון הנביא: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי – רצה לומר: גדול צער גידול בּנים, וצער גידול בּנות – על אחת כמה וכמה!… ואולם, כמדומה לי, שבּפּעם הזאת הגדשתי את הסאָה ובלבּלתי את מחך יותר מדאי, ואתה, אדוני שלום־עליכם, בְּיוֹם פָּקְדְּךָ וּפָקַדְתָּ! ושלום לאדוני, ושלום לבני־ביתו, הגדולים עם הקטנים.