מעשה שֶסָּח לי טוביה החולב, היאך

דבקה בתו השניה בְּבַר־נַשּׁ משונה,

חָבֵר לחֶברת מתקני־עולם, וְנִשְֹּאָה לו

וגָלתה יחד אתו לעבר מהרי־חושך.

הֲקוֹלְךָ זה, אדוני שלום־עליכם? מתפלא אני עליך, אלופי ומיודעי, שהכרתני בּטביעות־עין של תלמיד־חכם, ראה נא גם ראה את טוביה זה, שנשתנו עליו סדרי מעשי־בראשית בּימים האלה: נתְכַּרְכְּמוּ פניו וקפצה עליו זקנה וזרקה בו שיבה בּמיטב שנות חייו. שואל אתה – על שום מה? אִי, ידידי שלום־עליכם! לא עליכם מכאוב כמכאובו! לו רק ידעת כמה צרות ויסורים עברו על טוביה כמה רוגז וענויים מצאו להם קֵן בּלבּו בּימים האחרונים, וענית ואָמרת, כי אין כטוביה אַמיץ בּגבּורים. אין זאת כי־אם כח אבנים כחו ונשמתו נחושה, כמו שאָנו אומרים בפרקי אָבות: קַל כַּצְבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי – כלומר: החַלשׁ יאמר גבּור אָני… הגע בּעצמך: הרי אין זה אלא מעשה־כשפים, רחמנא ליצלן. מין שד או לץ או אפשר מכשף סתם דבק בּי לשחק לפני ולהתעלל בנפשי ולהרעימני כל ימי חיי עלי אדמות! כל נגע וכל פּגע, כל משלחת מלאכי־רעים, כל צרה שלא תבוא – עלי היו כולם, עלי ועל בּיתי! בּמה זכיתי לזה ועל מה הגיע לי ככה – איני יודע. אפשר כדאי אני והגון לכך, מפּני שבּטבעי פתי מאמין לכל דבר אני ואינני בּודק בּבני־אָדם למומיהם, כמו ששנו חכמים בּ“עין־יעקב”: אֵין בּוֹדְקִים לִמְזוֹנוֹת… ואפשר חמת אלהים נִתְּכָה עלי ואני מקבל את עָנשי בּעולם הזה על שנתעלמה ממני הלכה מפורשת בפירוש רש“י: זַכְּרֵהוּ וְנַקְּבֵהוּ – רצה לומר: כֶּלֶב שֶׁפָּגַעְתָּ בוֹ – כַּבְּדֵהוּ וְחָשְׁדֵהוּ… אבל מה אעשה – וטבעי הוא בכך מיום גיחי מרחם אמי; כידוע למעלתו, בּעל בטחון אני מאין כמוני, מעולם לא היו לי תרעומות על הקדוש־בּרוך־הוא ולא הרהרתי, חס ושלום, אחרי דרכיו. כי מה יתאונן אָדם חַי, אם כל תלונותיו רוח יִשָֹאֵן וכל טענותיו הבל וריק, כמו שאָמר שלמה המלך החכם מכל אָדם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֶץ חַיִּים – כלומר: מי הוא בּשר־ודם ומה כחו, שיבוא לעמוד לפני מלך מלכי המלכים?… וכדברים האלה אני מדבּר תמיד גם אליה, אל זוגתי מרת גולדה שתחיה: “גולדה, אני אומר לה, אל־נא תחטאי לאלהים בשפתיך! יש לנו, אני אומר, מקרא מלא במדרש…” “מה יתן לי מדרשך, היא אומרת, ומה תוסיף לי תורתך, אם בּתנו השניה כבר בּגרה והגיעה לפרקה? ולא עוד, היא אומרת, אלא שבּת בּוגרת זו כרוכות אחריה עוד שתי בנות, בּלא עין־הרע, ואף הן בּגרו ואף הן כבר הגיעו לפרקן”… “עֶט, אני אומר, הבל הבלים, גולדה! חכמיני, אני אומר, גם לזאת כבר קדמוך; לפי שכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא”… הֲקֵץ לדברי הלכה? – היא אומרת, – ידוע תדע, טוביה, היא אומרת שבּת בוגרת, כיון שהגיעה לפרקה, הלכה בּפני עצמה היא”… ועכשיו צא ולמד לאשה!

בּקיצור, מכאן אָנו למֵדים, שיש לי רב, בּרוך־השם, האל הטוב לא הסיר חסדו מעל טוביה עבדו ונתן לו מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְּׁמַנֵּי הָאָרֶץ – כלומר: בּנות רבּות, בּלא עין־הרע, והסחורה – סחורה נאָה מאין כמוה; כל אחת יפה מחברתה וכל אחת חוט של חן מיוחד מתוח על פּניה. אמת היא, אין זו ממדת דרך־ארץ, שיהא האָב עצמו מעיד על בּנותיו; אבל כך שמעתי בּני־אָדם מסיחים ומספרים בּשבחן: “בּנות־טוביה יפות הן!” ועל כולן עלתה הגדולה, הוֹדִיל שמה, הבּת השניה לצייטיל, זו צייטיל הבּכירה, שבּשעתה דבקה נפשה בּאותו חייט, מוטיל מלבּיש־ערומים, כפי שספּרתי למעלתו מכבר. ויפה היא, הודיל זו השניה – מה אומר ומה אדבר? ממש כמו שכתוב במגילת אסתר: כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא – רצה לומר: מזהירה כזוהר הרקיע. ואם מעט לך כל זה – והנה חננה אלהים גם בּבינה יתירה ובהשגה נפלאָה, ויודעת היא לשון וספר, ובקיאָה בּשבע חכמות, וכותבת במהירות רבּה, וספרים קטנים נושרים לה מתוך חיקה. בּולעת היא אותם, את הספרים הקטנים הללו, ממש כְּבִכּוּרָה בְּטֶרֶם קַיִץ – כלומר: כלביבות מבושלות בחמאָה, ואם תמצא לומר: זו מִנַיִן לה? טוביה שמלאכתו בּחלב – מה ענין בּתו אצל ספרים קטנים? ויש לומר: מַכַּת מדינה היא זו, שאל את צעירי הדור ויגידו לך, גמולי־מחלב אלו, אורחים ופורחים, קבּצנים בּני קבּצנים, שֶׁמִּכְנסיִם, בּמחילה מכבודם, אין להם ונעליהם לרגליהם אף הם בצפצוף מצפצפים – ואף־על־פי־כן כולם נפשם חשקה בּתורה וכולם מתאוים לכתרם של דוקטוֹרים, כמו שנאמר בּהגדה של פּסח: כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים… מתכנסים הללו לכרך יהופּיץ או לשאר כרכי־הים, פּורשים לעליה קטנה מתחת הגג וממיתים עצמם בּאָהלה של תורה; אוכלים מַכּוֹת ומקנחים סעודתם בּקַדַּחַת ואינם מריחים ריח של בּשר אפילו בּשבּתות וימים טובים, והחזיקו שבעה בּחורים בּדג־מלוח אחד, וככה יאכלו אותו בּחפזון, ראשו על עֲצָמָיו ועל זְנָבוֹ, ספריהם לפניהם ועיניהם לפת־לחם, לקיים מה שנאמר: וְשָֹמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – פירוש רש"י: שמח, בּחור, בּימי רעבונך!…

בּקיצור, בּעת ההיא נזדמן למחננו אחד מבּני־עליה אלו, מין בּר־נש משונה, הֲפַכְפָךְ ומוזר בּדרכיו, ומוצאו מאחד המקומות אשר בּסביבתנו. מכיר הייתי באָביו של זה, שהיה בּשעתו מגלגל־פּפּירוסות ועני נורא כפול־שמונה, בּמחילה ממנו, אין כונתי חלילה לְגַנּוֹתוֹ בּזה, כי הרי אם נאה היה לאותו תַּנּא רב יצחק נפחא להיות תופר נעלים, לא־כל־שכן שנאֶה ויאה לבן־פּטיטיא כמותו, שתהא מלאכת אָביו בּגלגול פּפּירוסות. אלא מאי? על דבר אחד הייתי תוהה: קבּצן בּן קבּצן שכמותך, למה נטלת גדולה לעצמך? מה לך ולחכמת יון? כלום שכחת, שכבר למדה תודה דרך־ארץ לבני עניים: וּבְחֻקוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ – רצה לומר: סחור, סחור, חתולי, לחמאָה לא תקרב?… אמת היא, זָכין לו לאָדם זה שלא בּפניו: גם אם תבדוק לאור הנר, לא תמצא בּין בּני יהופּיץ העשירים בּעלי־מח כמותו. פֶרְצִיק – כך קוראים לו לבר־נש זה, ואחנו יָהַדְנוּ את שמו וקראנו לו שם חדש: “פִּלְפֶּלֶת”. ואָמנם, כשמו כן הוא – כולו כפלפּלת לכל דבר: מה פּלפּלת זו קטנה ועגולה – אף הוא קומתו דמתה לִכְזַיִת; מה פּלפּלת צבעה שחור – אף הוא שחר משחור תארו; מה הפּלפּלת חריפה – אף הוא חריף ובקי מלא וגדוש, ופיו – גחלים ילהט, אש וגפרית תחת לשונו!

ויהי היום, ואני נוסע כפעם בּפעם בּדרך־המלך וחוזר לביתי מבּובּריק עם כדי וקדירותי, שנתרוקנו מתוכנם, כלומר: ממעשי החלב והחמאָה והגבינה והשמנונית ושאר הירקות למיניהם, וכך אני יושב אותה שעה על דוכני, כולי מרחף בּעולמות העליונים, יושב ומהרהר מיני הרהורים, פעם בּכה ופעם בּכה, פּעם על הנגידים היהופּיציים, שלהם ניתנה האָרץ, ופעם על טוביה האומלל ועל סוסו העלוב, הנהרגים שניהם יחד על פְת־לחם שלש פּעמים בּיום, ערב ובוקר וצהרים; וכיוצא בּאלו מיני מחשבות ורעיונות המשחקים לפני דמיוני, כדרכי תמיד. והיום יום קיץ, הקדוש־ברוך־הוא הוציא חמה מנרתיקה, הזבובים פּוֹרחים באויר ועוקצים, וחללו של עולם מסביב גדול ורחב־ידים, כולו פּתוח לפניך וקורא לך מארבע רוחות השמים: קום, בּן־אָדם, הרימה כנפיך כנשר ודאה ושחה בּמרחביה!… ועד שאני מסתכל בּזיו העולם וצופה נפלאותיו של הבּורא יתבּרך שמו, והנה נושא אני את עיני ורואה – מין בּר־נש משוּנה, שפּניו פּני בּחור, אוחז דרכו ליד עגלתי, צועד בּחול ברגלים, צרורו תחת לזרועו וימינו אוחזת בּמקל, והוא מתנהל לאטו כחום היום, כולו מזיע ונושם ונושף וכל עוד נשמתו בּקרבּו. – "יעמוד החתן יָקְטָן ברב שלומיאל! – אני קורא ואומר לבר־נש זה. – שמעני, בּחור נאה! הכָּבד־נא, אני אומר, ועלה לעגלתי ונשאתיך מעט, למען ייטב גם לך בּעבורי, כמו שכתוב, אני אומר, בּתורתנו הקדושה! כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר רוֹבֵץ תַּחַת מַשָֹּאוֹ – עָזוֹב תַּעֲזוֹב עִמּוֹ. ואם

בּהמה כך, אני אומר, בּן־אדם – לא־כל־שכן!“… והרי הוא צוחק, בּר־נש זה, ואיני מסרב לדברי, מטפּס ועולה על עגלתי. “מהיכן, אני אומר, הליכתו של בּחור, למשל?” “הליכתו של בּחור, הוא אומר, מיהופּיץ”. “ומה, אני אומר, מעשהו של בּחור כמותך ביהופּיץ?” “בּחור כמותי, הוא אומר, לומד ביהופּיץ ועומד לבחינות”. “לשֵם מה, אני אומר, לומד בּחור שכמותך?” “בּחור שכמותי, הוא אומר, אינו יודע עדיין בּעצמו לשֵׁם מה הוא לומד”. “אם כן, אני אומר, למה יבלבּל בּחור שכמותך את ראשו לבטלה?” “אל תדאג, רב טוביה, הוא אומר, יהא לבּך סמוך ובטוח, כי בּחור שכמותי יודע את אשר לפניו”. “מכיון שקראת בּשמי, אני אומר, שמע־מינה שאתה מכיר בּי; אמור נא לי מעכשיו – מי אתה?” “הרי עיניך הרואות, הוא אומר, כי איש אני”. “אָמנם כן, אני אומר, עיני הרואות, כי ילוד־אשה אתה ולא סוס. ואולם, אני אומר, כַּוָנָתִי: בּן־מי אתה?” “בּן אני, הוא אומר, לאָבינו שבּשמים”. “גם ממני, אני אומר, לא נתעלמה הלכה זו, שבּן אתה לאָבינו שבּשמים; וכן, מצינו, אני אומר, כתוב מפורש גם בּתורתנו הקדושה: כָּל הַחַיָה וְכָל הַבְּהֵמָה – פירש רש”י: מִבֵּיצֵי כִנִּים וְעֲד קַרְנֵי רְאֵמִים… אבל הגידה לי, מחמל־נפשי, אני אומר, מאין בּאת? האם ממקומנו אתה או ממדינת ליטא מוצאך?” “מוצאי, הוא אומר, ממשפּחת אָדם הראשון, ואני עצמי יליד המקום הזה הריני. כסבור אני, הוא אומר, שיודע אתה אותי”. “אם־כן, אני אומר, מי הוא אָביך? השמיעני, אני אומר, ואדע גם אָני!” “שם אָבי, הוא אומר, היה פרציק”. “טְפוּ! – אני רוקק ואומר. – למה זה עִנִּיתָ לשוא נפשי? הרי אתה, אני אומר, בּנו של פּרציק הַפַּפַּירוֹסוֹנִי?” “הרי אני, הוא אומר, בּנו של פרציק הפּפּירוסוני”. “ואתה לומד, אני אומר בקלַאסי”ן?" “ואני לומד, הוא אומר, בּקלַאסי”ן". “מכיון שכך, אני אומר, נצחתני, בּני. מובטחני בּך, אני אומר, שתהיה מורה־הוראָה בּישראל. אבל אמור נא לי מעתה, תכשיטי היקר, אני אומר, על מה אתה חי?” “חי אני, הוא אומר על אכילתי שאני אוכל”. “אַהאַ! – אני אומר. – עכשיו נתבּרר לי הדבר כשמש בּצהרים: כנראה, אין אתה מן המפונקים חלילה. כשיש לך דבר לאכילה אתה אוכל, ואם אין, אני אומר, – מלקק אתה ריר לשונך ועולה על משכּבך בּלב ריק ובנפש שוקקה. כל זה, אני אומר, כדאי לך וכדאי לנפשך ובלבד, אני אומר, שתלמד בקלַאסי”ן. מדמה אתה את עצמך, אני אומר, לבני הגבירים היהופּיציים והולך בּדרכיהם, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: קָטֹן וְגָדוֹל שָם הוּא – תרגום אוּנקלוֹס: בָּתַר רֵישָא זַנְבָא

אֶזֵל"… כסבור מר, שפּרציק זה נשתתק? – “אל יזכו, הוא אומר, נגידי יהופּיץ לכך, שאני אלך בּדרכיהם! ילכו לעזאזל, הוא אומר, הם ובניהם ובני־בניהם עד סוף כל הדורות!” “רואה אני בּך, אני אומר לו, שדעתך אינה נוחה כלל מהעשירים. חוששני, אני אומר, שגזלו ממך את ירושת אָביך הפּפּירוסוני!”… “לכן תדע, הוא אומר, שגם אני וגם אתה ועוד רבים כמונו יש לנו חלק בּירושתם”… “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּפרקי אָבות: כָּל יִשְֹרָאֵל יֵש לָהֶם חֵלֶק… ואף־על־פּי־כן, אני אומר, מעקימת פּניך ניכר, שׁנער חרוץ אתה ולשונך מדבּרת גדולות. אם תהא שעתך פּנויה, אני אומר, סור תסור אלי בּערב הזה לביתי ונשתעה יחד ונדבּר דברינו, ובשכר הליכה, אני אומר, אָכול תאכל אתנו ארוחת־ערב”…

ממילא מובן, שבּר־נש זה לא סֵרַב לבקשתי ובאותו הערב גופו בּא אל בּיתי לבקרני, ולא עוד אלא שׁכִּוֵן את השעה ונכנס בּו בּרגע, שהתבשיל החמוץ כבר הוגש לשלחן והחמיטות נצטמקו יפה בּתנור. “בּואכם לשלום! – אני אומר לו, מן השמים הביאוך עכשיו. לך, אני אומר, וטול ידיך. או אפשר, אני אומר, אין אתה זהיר במצות נטילת־ידים – אין אני כופה עליך הר כגיגית חלילה, כמו שאָנו אומרים בּסליחות: הַנְּשָׁמָה לָךְ וְהַגּוּף שֶׁלָּךְ – רצה לומר: גופך יהא לוקה בּעולם־האמת, ולא גופי”… כך אני משתעה אתו ארוכות וקצרות ואני מרגיש, כי דבקה נפשי בבר־נש זה לאהוב אותו, איני יודע – על שום מה. אפשר – על שום שטבעי בּכך; כי זה דרכי מעודי לחובב מיני בּני־אדם אלו, שֶׁפֶה להם וידבּרו ומֹחַ להם ויבינו, ואפשר לתרגם לפניהם פסוק כצורתו ולהשמיעם כפעם בּפעם דברי מדרש, הלכה ואגדה ולעסוק עמהם בּעניני מחקר ובדברים העומדים בּרומו של עולם ובשאר ירקות. זה טוביה וזאת תהלתו!

בּקיצור, מאותו יום ואילך התחיל בּחור זה לבוא לבית בּכל יום ויום. כיון שנפטר מעל הוראת־השעות, זו פּרנסתו, מיד היה נכנס אצלי ויושב ומסיח עמי. אמת, אוי לה לאותה פּרנסה, שבּה היה מתפּרנס, ואוי לה להכנסתו, שהיה זה מכניס מהוראת השעות האלו! מנהג המקום אצלנו, שאפילו העשיר שבּעשירים, המבזבּז על השכלת בּניו, לא יבזבּז יותר מחַ“י זהובים לחודש, ובשכר זה חייב המורה לקרוא לפניו גם את התלגרמות ולכתוב לו גם אַדְרֵסִים ולהיות משרתו עושה־רצונו בּכל עת ובכל שעה, לקיים מה שנאמר בּקריאת שמע: בְּכַָל לְבָבְךַָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ… כל הצלחתו בּעניו, שעל שלחני היה סמוך ומפתי היה אוכל; ובעד הלחם אשר הוא אוכל היה מלמד לבנותי פּרק בכתב ולשון, כמו שכתוב בּתורה: עִַין תַּחַת עַיִן – פּירש רש”י: סטור לי ואסטור לך… וכך נעשה זה בּן־בּית אצלנו; הילדות מגישות לו כוס חלב וזוגתי שתחיה דואגת לכתנתו ולפוזמקאותיו. ואָז גם אָז קראנו לו שם חדש – “פּלפּלת”, כלומר: שִׁנִינוּ את שמו “פּרציק” לשם יהודי. וכל זה מתוך חבּה יתירה, שהיינו חובבים אותו כולנו והיינו כרוכים אחריו ושואפים צלו, כאילו עצמנו ובשרנו הוא. כי על צד האמת, הרי בּן־אָדם הגון הוא מטבע בּרייתו, בּר־נש פּשוט בּתכלית הפּשטות, בּשר ודם ממש: שֶׁלִי שֶׁלְךָ, שֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – קום וזכה מן ההפקר…

ורק על דבר אחד הייתי עוֹיֵן אותו: על מנהגו להתעלם מן העין. לפתע־פּתאום הוא קם והולך לדרכו – ואיננו: אָבדה פּלפלת! “היכן היית, בּלק בּן צפּור?” – אין קול ואין עונה; כאלם לא יפתח פּיו… אין אני יודע, אם דעת מר כדעתי – אני זה דרכי מעודי, ששונא בּנפש אני לאותם בּני־אָדם מצניעי־לכת וממתיקי־סוד, אוהב אני את הגלוי לעין ומתרגם תמיד פּסוק כצורתו: וַיְדֲבֵּר – דברים בּרורים, וַיֹאמֶר – אמירה שיש בּה ממש. ואף־על־פי־כן, בּמקום שאתה מוצא גנותו של בּר־נש זה, שם אתה מוצא גם את שבחו, כיון שפּתח זה את פיו והתחיל לדבּר – שוב אין מעצור ללשונו ואין גבול לדבריו, כמה שנאמר: מִי בָאֵשׁ וּמִי בַמַּיִם – רצה לומר: דבריו כאש ולשונו כמעין המתגבּר. אָכן פּה לו – הלואי ויסָכר! מדבּר הוא על ה' ועל משיחו ועל “נְנַתְּקָה”, והעיקר הוא אצלו פּסוק זה של “נְנַתְּקָה”… וכל מחשבותיו – מחשבות משונות ומטורפות, והדרכים – דרכים עקלקלות, והעולם – עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה… העשיר, דרך משל, כולו מופרך הוא, לפי דעתו המטורפת, וכנגד זה העני – כולו מחמדים. ובפרט, בּעלי המלאכה – זהו השאור שבּעיסה, השמנונית שעל גבּי החלב, נופת־צופים, יקר מפּנינים – מי ידמה לו ומה ישוה לו? “גדול, הוא אומר, יגיע כפּים, שעליו כל העולם קיים”…,“ואף־על־פּי־כן, אני אומר, גדול ממנו הממון שבעתים”… והרי הוא מתמלא חמה ועומד ומוכיח לו בּאגודלו, שהממון קשה לעולם כּספּחת. “הממון, הוא אומר, אינו אלא מקור השקר והתרמית, וכל הנעשה, הוא אומר, בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא – רק רע הוא ואין בּו ממידת הצדק והיושר”… וכדי לשבּר את האוזן, הריהו מביא לי תלי־תלים של ראיות ומשלים, שבּעיני כאין וכאפס הם"… “אם־כן, אני אומר, אם הלכה כמר, הרי גם בּהמתי הנחלבת בּכל יום וגם סוסי המושך בּעגלתי – אף הם יש להם הרשות לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתריע על הצדק ועל היושר!… וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּנביאים: שְׁאַל בְּהֵמָה וְתוֹרֶךָ, סוּסִי – וְיַגִּיד לָךְ”… וכיוצא בּקושיות אלו אני מקשה לו ומפרך דבריו וסותר את משליו ומבטלם בּהבל פּי, כיד ה' הטובה על טוביה. אבל גם פּלפּלת זו אינה טומנת ידה בּצלחת, יכול הוא, בּר־נש זה, לכשירצה. וכל מחשבה ומחשבה, המנצנצת בּלבו, מיד הוא משמיעה לאחרים, ודוקא בּקול. פעם אחת בּין־הערבּים ישבנו שנינו, אני ופלפלת, על מפתן בּיתי, יושבים ועוסקים בּענינים אלו, עניני מחקר ופילוסופיא, כדרכנו תמיד בּשעת הפּנאי, והרי הוא אומר לי בּתוך דבריו: “היודע אתה, רב טוביה? בּנותיך, הוא אומר, בּנות־חיל הן מאין כמוהן”. “הבאמת ובתמים? – אני אומר. – רב תודות לך, אני אומר, בּעד הבּשורה הטובה שבּשרתני זה עתה! הלא בּנות טוביה הן!”… “אחת מהן, הוא אומר, היא הודיל, עלתה על כולן גם בּחכמה, גם בּדעת. לזאת, הוא אומר, יקרא “אָדם”!”… “גם ממני, אני אומר, לא נתעלמה הלכה זו, כמו ששנינו במדרש: כָּעֵץ כֵּן פִּרְיוֹ – תרגום אונקלוס: בְּרָא כַּרְעָא דַאֲבוּהַ”… כך אני עונה לו בּדברי חכמים ובחידותם ולבּי גס בּי מרוב תענוג. כי מי הוא זה האב, שיאטום אָזנו משמוע דברי שבח וקלוס שמקלסים את בּניו? לא עמדה לי אז חכמתי לראות את הנולד, שדברי שבח אלו – אחריתם מין קליפּה, רחמנא ליצלן! ועתה יסכית נא מר וישמע מעשה שהיה.

בּקיצור, ויהי ערב ויהי בוקר – בּשעה שבּין השמשות היה מעשה, ואני אָז בּתוך הרחוב אשר בּבּובּריק, עובר בּעגלתי כפעם בּפעם מבּית לבית עם סחורתי ומעשי־חלבי, והנה קול אָדם קורא לי בשמי, נפנה אני לאחורי להסתכל – הקול קול אפרים השדכן. ואפרים זה השדכן – יהודי שדכן הוא ככל השדכנים שבּעולם, כלומר: עוסק הוא בּשדוכים ומזַווג זִווגים בּישראל. וכיון שראָני בּבּובּריק, מיד עכבני בּדרכי. – “עמוד, רב טוביה, הוא אומר לי, דבר לי אליך”. “אדרבּה, אני אומר לו ועוצר בּעד סוסי, דבּר כי שומע עבדך; ובלבד, אני אומר, שתּשמיעני טובות”. “יש לך, רב טוביה, הוא אומר, בַּת”. “יש לי, אני אומר, בּלא עין־הרע, שבע בּנות”. “יודע אני, הוא אומר, שיש לך שבע בּנות, גם לי שבע”. “אם־כן, אני אומר, יעלה החשבּון בּיחד לארבּע־עשרה”. “בּקיצור, הוא אומר, מניחים אָנו את דברי הליצנות ואין אָנו עוסקים עכשיו אלא בּבתך הבּוגרת. טבע הענין, הוא אומר, כך הוא. כפי הידוע לך, רב טוביה, הוא אומר, הרי אני יהודי שאומנותי בּשדכנות; ולפיכך, הוא אומר, יגעתי ומצאתי בשבילך, רב טוביה, חתן מהודר שאין כמוהו בחתנים, מובחר מן המובחר, עִדִּית שֶׁבְּעִדִּית!”… “למשל, אני אומר, לְמָה אתה קורא עדית שבּעדית? אם אותו בעל־דבר, אני אומר, חייט הוא, או סנדלר, או לו גם מלמד – יכבד, אני אומר, וישב בּביתו, ואני אפנה על ימין או על שמאל, כמו ששׁנינו, אני אומר, בּמדרש־תנחומא…” “אִי, רב טוביה! – הוא אומר לי, – אני לא הספקתי עדיין להשמיעך דבר וחצי־דבר, ואתה כבר פתחת בּמדרש־תּנחומא! אָכן, הוא אומר, קשה שיחתו של אָדם אתך, רב טוביה, כקריעת ים־סוף ממש! מבּול של מדרשים, הוא אומר, אתה מביא לעולם!… ואתה רב טוביה, הוא אומר, לו הַחֲרֵש תחריש לעת כזאת ותשמענה אָזניך את אשר ישים אפרים השדכן לפניך”. כך אומר לי אפרים זה ופורש לפני מגילה ארוכה – מה אומר ומה אדבּר? יין קפריסין ממש. “ראשית, הוא אומר, בן־טובים הוא, בעל־משפחה ובר־אבהן ואינו חלילה נחות־דרגא”… וזאת למר לדעת, כי זה עיקר לי, לפי שגם אני עצמי אינני אסופי מן השוק. בּמשפחתי אתה מוצא מכל המינים, כמה שנאמר: עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים; יש בּינינו הדיוטים, ויש בּעלי־מלאכה, ואתה מוצא גם בּעלי־בתים. – “ומלבד זאת, הוא אומר, יודע־נגן הוא, חתן דְנן, כלומר: מבין הוא בּאותיות מחכימות”… ואל יהא הדבר הזה קל בּעינינו! כי הרי את הבּוּר תכלית שנאָה שנאתי! לדידי – ממזר תלמיד־חכם עדיף מחסיד עם־האָרץ. הרשות בּידך לילך בּגלוי־ראש, ואפילו רגליך למעלה וראשך למטה, ובלבד אם יודע אתה להשמיעני פּרק אחד או הלכה אחת ואפילו פּסוק אחד – אני צריך לנהג בּך כבוד, לפי שאנוש כערכי אתה, אלופי ומיודעי… זה טוביה וזה דרכו תמיד! – “ולא עוד, הוא אומר, אלא שעשיר אדיר הוא, עפרות־זהב לו וממון קורח ממונו, בכל יום ויום, הוא אומר, יוצא הוא בכרכרה מרקדה רתומה לסוסים שנים, שמנחיריהם עולה עשן”… “אדרבה, אני מהרהר בּלבּי, אף זו מעלה היא; מוטב שיהיה עשיר משיהיה אביון, שנאמר: עִם עָשִׁיר תִּתְעַשֵׁר רצה לומר: הקדוש־בּרוך־הוא אוהב אביונים, כי עתה חדל אביון מקרב האָרץ”… “ומה עוד תשמיעני?” – אני אומר לו. “ועוד אשמיעך, הוא אומר, שחפץ הוא להתחתן בּך, נכספה, הוא אומר, גם כלתה נפשו אליך. כלומר: לא אליך כלתה נפשו אלא אל בּתך. מתאוה הוא לנערה יפה הוא מתאוה”… “האמנם? – אני אומר. – הלואי ויהא פּרתה. מי הוא, אני אומר, ואֵי זה הוא, כלי־חמדה זה שלך? הבּחור הוא, אני אומר, אם אלמן, או גרוש? או אפשר, אני אומר, שֵׁד מִשַׁחַת הוא?” “בּחור הוא, רב טוביה, הוא אומר, בּחור כהלכה, בּחור שהזקין בּבחרותו, ואף־על־פי־כן בּחור הוא”. “אם־כן, אני אומר, מה שם כבוד תפארתו כי אדע?” – סוד זה אינו רוצה לגלות לי בעד כל כופר. “הבֵא, הוא אומר, את בּתך לבּובּריק, כדי שיראנה, ואָז, הוא אומר, אגלה לך את שמו וידעת מי הוא”. “וכי עלה על דעתך, אני אומר, שאהיה מוליך את בּתי לכאן? מוליכים, אני אומר, סוס לשוק ובהמה למכירה”…

בּקיצור, אין לך דבר העומד בּפני לשון שדכנים, פִּתַּנִי וָאֶפֶת. נמנינו וגמרנו, שתיכף לאחר השבּת, אם ירצה השם, אָביא את בּתי לבּובּריק. וכאן עמד דמיוני לשחק לקראתי בּשלל צבעיו, ואני מעביר לפני את הודיל בּתי, כשהיא יוצאת בּכרכרה רתומה לשני סוסים אבּירים, הגומאים ארץ במרוצתם, ואני רואה בּעיני־רוחי, היאך הכל מתקנאים בּי, ולא על הסוסים האבּירים קנאָתם, אלא על רוב הטובות והחסדים, שאני מביא לעולם על־ידי בּתי העשירה, ועל ממונה שאני מבזבּז לצדקה ביד רחבה: לזה אני נותן מנה ולזה מאתים ולזה שלש מאות, לקיים מה שנאמר: הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים – כלומר: יראו אביונים וישמחו… כך אני משעשע את נפשי בּרעיונות ובדמיונות בּדרך חזירתי לביתי לפנות־ערב. ואני מרים שוט על סוסי ומשבּר לו את האוזן כּדברים רכים משיר־השירים: “לְסוּסָתִי בְרִכְבֵי פַרְעֹה – אני אומר לו בּאהבה – כלומר: נהג ולך, מחמל־נשפי! שַוֵה, אני אומר, רגליך כאילות, ואָז תקבּל חלקך בּשבּלי־שועל. וכן מצינו, אני אומר, גם בּבלעם בּן בּעור, שאָמר לאתונו בּשעתה: יָגַּעְתָּ, מָצָאתָ – רצה לומר: כְּפִי הֲלִיכָתְךָ, כַּךְ אֲכִילָתְךָ”…

ועד שאני מספּר עם סוסי, והנה רואה אני – מן היער זוג יוצא לקראתי, שני בני־אָדם מטיילים להנאָתם, וניכר בפניהם, שזכר ונקבה הם; הולכים הם איש על־יד רעותו, שניהם אחוזים ודבוקים זה בּזו ומדבּרים בּיניהם בּהתלהבות רבּה “מי הם אלה לפני? – אני מהרהר בּלבּי ונושא עיני ומבּיט בעד שביבי החמה הבּוערים כנגדי. – העבודה, שהאחד מהם הוא פּלפּלת!… ומי היא זו ההולכת על־ידו בּשעה מאוחרת בּין־השמשות? – מאהיל אני בּידי על עיני ומסתכל יפה בּמטיילים: – מי היא איפוא נקבה זו? כמדומה לי, שזוהי בּתי הודיל! אָמנם כן, היא היא, הודיל היא זו, כשם שאני יהודי!… הנה כי כן? לשם זה איפוא ישבו שני אלה וקראו בּספרים והתמידו בִּגְרַמַטִּיָקאוֹ”ת?… אִי לך, טוביה, אני אומר, שבּהמה אתה!" – כך אני מהרהר בּפני עצמי ועוצר את סוסי ופותח ואומר לצמד־חמד זה: “ערבא טבא! – אני אומר. – בּרוכים הבּאים! מה יש חדש תחת השמש? איזה הדרך, אני אומר, בּאתם לכאן לפתע פּתאום? ואחרי מי, אני אומר, יצאתם לרדוף פּה? אחרי פּרעוש אחד? או אחרי יום אתמול כי עבר?”… שמעו בּני־הזוג נוסח זה ודברים אלו יוצאים מפורשים מפי, מעי נרעשו ונפחדו, שניהם עומדים בּמקום עמדם, לא בּשמים ולא בּאָרץ, שניהם נבוכים ונדהמים, הַדִּבֵּר אין בפיהם ופני להבים פּניהם… עומדים הללו כנגדי, כּוֹבשים פּניהם בּקרקע ומחרישים; אחר־כך הם מרימים עיניהם אלי ומסתכלים בּפני. ואני אף אני יושב בּעגלתי ומסתכל בּפניהם. וכך אנו מסתכלים זה בּפני זה בּאין אומר ובאין דברים. “ובכן? – אני אומר. – למה אתם מסתכלים בּי, כאילו לא ראיתם את פני זה רבּות בּשנים? דומה, אני אומר, שטוביה לא נשתנה עדיין, לא כהתה עינו ולא נס לֵחו; ככחו אָז, אני אומר, כן כחו אתה”… כך אני אומר להם בּמשל ובמליצה, חציי כועס וחציי מתלוצץ. פתחה בּתי, כונתי הודיל, והסמיקה כולה ואָמרה לי: “אבּא, היא אומרת, בּרכנו בּרכת מזל־טוב”… “מזל־טוב לכם! – אני אומר, – במזל טוב תחיו כל ימי חייכם על הארץ. ואולם, אני אומר, מה היה מעשה? אפשר הקרה אלהים לפניכם מטמון בּיער? או אולי, אני אומר, נס אירע לכם בּעצם היום הזה ונצלתם מפּני הסכּנה?” “מזל־טוב זה, הוא אומר, בּא לנו, לפי שחתן וכלה אנחנו”. “מאי משמע, אני אומר שחתן וכלה אתם?” “משמע, הוא אומר, שאני חתנה והיא כלתי”. כך אומר לי פּלפּלת ומישיר עיניו לנגדי. אף אני מישיר עיני לנגדו ואומר לו: “אם כן, אני אומר, אימתי חלה אצלכם שמחת־האירוסין? ולמה, אני אומר, לא קראתם גם לי ליום שמחתכם? דומה, אני אומר, שאף אני בּחזקת מחותן אני? הֲכֵן דברי אם לא?”… המבין מר? אני מראה להם פּנים שוחקות – ולבּי סוער ובשרי נעשה חדודים־חדודים. אבל לא אשה טוביה ויפול ברוחו. יודע טוביה איך לכלכל דבר בּסדר. ולפיכך אני פּונה אליהם ואומר: הלכה זו, אני אומר, שהשמעתם אותי זה־עתה, אינה מחוורת לי כל־צרכה. הא כיצד? שדוך, אני אומר, בּלא שדכן ובלא תנאים?" “למה לנו, הוא אומר, שדכנים? מה יתנו לנו, הוא אומר, ומה יוסיפו לנו אלה, אם חתן וכלה אנחנו מכבר גם בּלעדיהם?” “האמנם? – אני אומר, – מעשי הקדוש־בּרוך הוא ונפלאותיו! אם כן, אני אומר, למה החרשתם עד כּה?” “כלום צריכים היינו: הוא אומר, להכריז כרוזים? גם היום, הוא אומר, לא היינו מספּרים לך דבר; אבל מאחר שמתכוננים אָנו להפּרד בקרוב זה מעל זו, לפיכך, הוא אומר, נמנינו וגמרנו להכנס קודם לחופּה”… לדברים האלה רגזתי תחתי וחמתי בּערה בי, כדבר האמור בּתהלים: בָּאוּ מַיִם עַד נפֶשׁ – רצה לומר: נגע הדבר עד הלב! הָתֵינָח, חתן וכלה – ענין זה הדעת סובלתו, שנאמר: אָהַבְתִּי אֶת אֲדוֹנִי – כלומר: נפשו חשקה בּנפשה ונפשה חשקה בנפשו. אבל מה ענין חופּה לכאן? כלום דרך־ארץ היא, שבחור ובתולה יכנסו לחופה על־מנת להפּרד אחר־כך איש מעל אשתו? תרגום לשון זו מה פּירושו?… כנראה, הכיר בי חתן דנן, שאינני כתמול שלשום, כלומר: מבולבּל אני על־ידי אותו ענין, ולפיכך פּתח ואָמר לי: “המבין אתה, רב טוביה? עיקר המעשה, הוא אומר, כך הוא: מוכן אני ומזומן לנסוע מכאן”. “מתי, אני אומר, יהיה האות הזה?” “בּמהרה בימינו, הוא אומר, בּקרוב”. “ומה מחוז־חפצך, אני אומר, כי אדע?” “דבר זה, הוא אומר, לא ניתן להגלות, לפי שסוד כמוס הוא”… כל חלומותי הרעים! הנשמע כדבר הזה בּישראל? הנה בא לביתך בּר־נש משונה, מין פּלפּלת קטנה ושחורה, ובן־אדם זה מתאמר לחתן, מכין עצמו להכנס עם בּתך לחופּה ולהפּרד מעליה לאלתר ולנסוע מכאן – וכל הענין הזה סוד כמוס הוא עמדו!…“כיון, אני אומר, שסוד כמוס הוא זה, נעניתי לך; ידעתי, אני אומר, שכל דבריך וכל מעשיך סודות כּמוסים הם… ואולם, אני אומר, ילמדני נא מורנו ורבינו הלכה חמורה זו, שאני מתקשה עליה עכשיו: כיון, אני אומר, שאָדם המעלה אתה וטובל כל ימיך בּצדק ובמשפּט וביושר־לבב, מה ראית, אני אומר, כי בּאת פּתאום אל בּית טוביה לגזול ממנו את כבשת הרשׁ – כלומר: לקחת ממנו את בּתו ולעגן אותה בּעצם ימי עלומיה? וכי כך היא דרכם של צדיקי הדור הזה? כלום זוהי, אני אומר, מדת היושר של בני חברתך?… נס אירע לי, אני אומר, נס מן השמים, שחמלת ולא גנבת את כל אשר לי ולא הבערת את בּיתי בּאש!”… “אָבי! – אומרת היא לי, כלומר – הודיל בּתי אומרת לי. – אלמלי ידעת, היא אומרת, כמה מאושרים אנחנו עכשיו, שגלינו לך את סודנו! אבן־מעמסה, היא אומרת, נגולה מעל לוח־לבּנו. בּוא, אָבי, היא אומרת, ונשקתי לך”. עוד היא מדבּרת – והנה שניהם סבּוני ואָחזו בי, שניהם חובקים ונושקים לי מנשיקות פּיהם, זה מכאן וזו מכאן, ואני אף אני עונה להם בּנשיקה; ובגדול השמחה התחילו הללו מנשקים גם איש לרעותו. חוכא וטלולא ממש! “הקץ, אני אומר, לחבּוקים ונשוקים? מוטב, אני אומר, שנעיין בדבר תכלית!” “בדבר איזו תכלית?” – הם אומרים. “בּדבר נדוניא, אני אומר, ובדבר מלבּושים והוצאות־החתונה ושאר ירקות”. “אין לנו צורך, הם אומרים, לא בנדוניא, לא בּמלבּושים, לא בּהוצאות החתונה ולא בשאר ירקות”… “אם כן, אני אומר, בּמה יש לכם צורך?” “יש לנו צורך, הם אומרים רק בּחופּה וקידושין”… עד כאן לשונם.

בּקיצור, למה אאריך נפש מעלתו? לא הועילה לי חכמתי ולא עמדה לי תורתי – הזווג הזה נכנס לחופּה בּשעה טובה ומוצלחת. אָכן גם לזאת יקרא חופּה! חתונה בהולה וחטופה לְבוֹשֶׁת טוביה ולחרפתו… ואם מעט לך כל זה, הנה אשתי אשר הוכיח לי ה' – אף היא מציקה לי בדבריה יום־יום ומאלצת אותי להגיד לה: מה החפּזון הזה ולמה אָנו בּהולים כל־כך? ועכשיו צא ולמד עם אשה פּרק בּיציאת מצרים! על־כורחי בּדיתי לה מלבּי, מפּני דרכי־שלום, מיני שקרים וכזבים ודברי־הבאי, שלא היו ולא נבראו: מעשה בּיהופּיץ ובדודה עשירה ובירושה של אלף אלפים דינרי־זהב, אבנים טובות ומרגליות… ועוד בּאותו היום, כשתי שעות וחצי לאחר החופּה, אָסרתי סוסי לעגלתי ויצאנו שלשתנו לדרך, אני והוא ובתי, וכך הולכתי אותו, את חתני מחמל־נפשי, למסלת־הבּרזל אשר בּבּובּריק. וכשאני יושב אותה שעה בּעגלתי, מסתכל אני מן־הצד בּזוג נחמד זה, מעיף עין עליהם לרגעים ומהרהר בּפני עצמי: כמה גדולים מעשי הקדוש־בּרוך־הוא וכמה נפלאים דרכיו וכמה משונים יצוריו ובריותיו, אשר בּרא בּעולמו! הרי לך בּריאָה חדשה בּמעשי בראשית – צֶמֶד־חֶמֶד, שזה עתה ירד מעל האָבנים: הוא נוסע למקום ששום בּריה אינה יודעת, והיא נשארת בּודדה לנפש – ואף־על־פי־כן אין הללו מורידים אפילו דמעה אחת ואינם יוצאים ידי־חובתם אפילו באנחה! אלא מאי? לא כלום…, לא אשה טוביה וישאל שאלות. יש לו לטוביה פּנאי לישב ולחכות ולהבּיט ולראות, מה יעשה לו אלהים… בּין כה וכה הגענו למסלת־הבּרזל, ואָז ראיתי שני בּחורים משונים, שנעליהם המרוסקות ענו בּהם, כי ממשפּחת הכתריאלים הם, בּאים אחרינו ללוות את פּלפּלתי לעולמה. האחד מהם, בּמחילה מכבודו, לבוש כתנתו מעל מכנסיו, כדרך הגויים ילידי־הכפר, והוא עומד כל אותה השעה ומתלחש עם התנא שלי. "ראה־נא טוביה, אני אומר לעצמי, שים־נא עיניך, אם לא בּאת חלילה בּסוד גונבי־סוסים וחומסי־כיס וחותרי־בתים ומזייפי־שטרות?…

בּחזירתי מבּובּריק עם הודיל בּתי, לא יכולתי להתאפּק וגליתי לה את מחשבתי זו. צחקה הודיל על דברי והתאמצה להוכיח לי, כי בּני־האָדם הללו כולם כֵּנִים וישרים מאין כמוהם. “ולא עוד, היא אומרת, אלא שכל חייהם ועבודתם של אלו נתונים לאחרים, לטובת־הכלל, ולפיכך, היא אומרת, מעלימים הם עיניהם מטובת עצמם ומצרכי גופם… הנה, היא אומרת, אותו הבחור, הלבוש כתונת, בּן־טובים הוא, ממשפחת עשירים ביהופּיץ; ועמד זה, היא אומרת, ועזב את אָביו ואת אמו ואת כספּם ואת כל עשרם הרב ודבק בּחבריו”… “האמנם? – אני אומר. – גבורות הבּורא ונפלאותיו! אָכן בּחור נאה הוא זה! אילו הזמין לו הקדוש־בּרוך־הוא, אני אומר, לכתנתו זו, היורדת על מכנסיו, ולשערותיו אלו הארוכות עוד חליל לְחַלֵל וכלב לרוץ אחריו, כי אָז, אני אומר, גדל חִנּוֹ שבעתיים!”… כך אני מנקם בּה ונפרע הימנה גם בּעד חטאות בּעלה אשר חטא ושופך את כל חמתי על עלובת־נפש זו… והיא, כלומר הודיל – לא כלום! אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת – רצה לומר: עושה עצמה כאינה שומעת. אני לה: “פּלפּלת”. והיא לי: “טובת־הכלל, עבודה לשמה, יום אתמול כי עבר”… “מה תתן לי, אני אומר, עבודה לשמה ומה תוסיף לי טובת־הכלל שלכם, אם כל מעשיכם, אני אומר, נעשים בּצנעה ובמחשכים ואין אָדם רואה? כל דבר שבּצנעה, אני אומר, דינו כגנבה, כדבר האָמור בּתורתנו הקדושה: בַּמַחְתֶּרת יִמָּצֵא הַגַנָב… וְאַתְּ, בתי, אני אומר, אם שמוע תשמעי לקולי, – וספּרת לאָביך דברים כהויתם: לאָן נסע פּלפּלת בּעלך ולשם מה נסע?”… “שאל אותי, היא אומרת, את אשר תשאל – ורק על שאלה זו לא אענך. האמינה לי, אָבי, היא אומרת, שבּקרב הימים, אם ירצה השם, תדע מכל דבר שורש. יעברו ימי־החירום, היא אומרת, אָז נבשר לך ולכל העולם כולו בּשורות טובות, ישועות ונחמות!”… “אָמן, כן יהי רצון! – אני אומר. – מי יתן, אני אומר, ועלה תפלתך על בּוקר. ואולם לפי שעה, אני אומר, לא נתבּררה לי עדיין הלכה זו ואין אני מבין דבר מכל הדברים, הנעשים לנגד עיני”… “אָכן זו רעה חולה, היא אומרת, שאינך מבין את זה”. “האמנם, אני אומר, עמוקים הדברים ונשגבים מבּינתי? כמדומה לי, אני אומר, שלא תמול חַיי על האָרץ ואני מבין בּעזרת השם יתבּרך ענינים עמוקים מאלה”… “אבל הענין הזה, היא אומרת, לא לבינת האָדם בּלבד ניתן, אלא גם להרגשתו, להרגשת לבו”… כך אומרת לי הודיל בּתי ופניה מתלהבים ועיניה בּוערות כנחלי־אש. זה טבען של בּנות טוביה, אל יזכר שמן לטובה. כיון שדבקו פּעם בּדבר – ודבקו בּו בכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד…

בּקיצור, עבר שבוע ועברו שני שבועות ושלשה וארבעה וחמשה וששה ושבעה שבועות עברו – וְאֵין קוֹל וְאֵין כָּסֶף: אין מכתב ושום ידיעה אָין. “אָבדה פּלפּלת!” – כך אני אומר ומעיף עין על הודיל בּתי. עלובת־נפש זו – פּניה שונו בימים האחרונים האלה והאודם נסתלק מעליהם. מתהלכת היא בּבּית כּנדהמה, מבקשת ומוצאת לעצמה מיני מלאכות שונות, כדי להשקיט סערת לבּה ולהשכיח צרות נפשה. שמא תאמר: מעלה היא את שמו בּבּית? – חס ושלום! לא יזכר ולא יפּקד שם פּלפּלת! דומה, כאילו פּלפּלת זו לא היתה ולא נבראה מעולם!… ורק פעם אחת היה מעשה, ואני חזרתי אָז לביתי כפעם בּפעם ומצאתי את הודיל שלי מתמוגגת בּדמעות ועיניה צבו בּבּכי. חקרתי ודרשתי בּבּית, והנה נודע לי, כי היום היה כאן מין בּר־נש משונה, בּעל בּלורית ארוכה, והמתיק סוד עם הודיל. “אַהַא! – אני מהרהר בּלבּי. – ודאי, אותו בּחור הוא, אשר עזב את אָביו ואת אמו העשירים והוריד את כתנתו על מכנסיו”… ומיד נזדרזתי וקראתי להודיל לצאת אתי החוצה ושם התחלתי תיכף בּעניננו: “הגידי־נא לי, בּתי, ההגיעה לך שמועה מבּעלך?” אָמרה לי: “הן”. אָּמרתי לה: “מה מעשהו שם?” אָמרה לי: “תָּפוּס הוא”. אָמרתי לה: “תפוס?” אָמרה לי: “תפוס!”… אָמרתי לה: “היכן נתפּס? ועל־מה נתפּס?” – החרישה הודיל ולא ענתה דבר. “הגידי לי, בּתי, אני אומר לה, את האמת ואל תכחדי ממני דבר, מאחר שהגענו לכך: הרי לפי שכלי ובינתי, אני אומר, לא נתפּס בּעלך בּדבר גנבה או גזלה חלילה; אם כן, אני אומר, מכיון שלא גנב ולא רמאי הוא, למה זה תפסוהו לפתע־פּתאום? וכי בּשל מעשים טובים אשר עשה?”… החרישה הודיל ולא ענתה דבר. אֵין אֶסְתֵּר מַגֶדֶּת!… אָז נמלכתי בּעצמי ואָמרתי לנפשי: “מה לי ולאותה פּלפּלת? הרי פּגע זה שלה הוא ולא שלי. יהי אלהיו עמו!” – ואף־על־פּי־כן, גדל הכאב בּלבּי מאד, כי הרי אָב אני ורחמי על בּתי, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים – רצה לומר: אוי לו לאָב מצרת בּניו!…

בּקיצור, עברו ימים והגיע ליל הושענא־רבּה. ואני טוביה זה דרכי בּימי החג לתת מנוחה לנפשי, גם לי וגם לסוסי, ככתוב בתורתנו הקדושה: לֹא תַעֲשֶֹה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וְשוֹרְךָ – זו אשתך, וַחֲמוֹרְךָ – זה סוסך… ואגב, כבר כלתה עונת קיץ ואין לי עוד מלאכה בּבּובּריק. מִשֶׁתָּקְעוּ בשופר, מיד קמו הקיטנים בּני יהופּיץ ונסו מנוסת עכבּרים מן השדה אל העיר ועזבו את בּובּריק שוממה מאין יושב. בּעת ההיא מנהגי מימים ימיה לישב על מפתן בּיתי וליהנות מזיו החמה. אין לך ימים טובים מאלו, שמתנה הם לבני־אדם ממרומים, חלק אלוה ממעל. תָּשַׁשׁ כחה של חמה ואינה מלהטת עוד כאש הכבשן; חומה נעים ורך ומחיה נפשות. היער – אף הוא ירוק עדיין, הארנים נותנים ריח של זפת, ונדמה לי אָז, כי גם היער הזה התקדש בקדושת החג ומראהו כסוכתו של הקדוש־בּרוך־הוא. “אכן, אני מהרהר בּלבּי, רק פּה חוגג כביכול את חג־הסוכות, פּה בּיער ולא שם בּעיר, בּמקום שאון והמולה, מהומה ומבוכה, במקום שבּני־אדם מתרוצצים מבוהלים ומטורפים, מחרפים נפשם על פּת־לחם, שואפים לפרנסה ועיניהם רק לממון, לממון ולממון”… ובפרט, בהתקדש ליל הושענה־רבּה – טעם של גן־עדן אני טועם אותה שעה. כּפת השמים מעל ראשי – כולה תכלת; כוכבים נוצצים ומהבהבים, שורקים וקורצים ועושים מיני כוָנים, כאָדם זה, להבדיל, הקורץ בעיניו בּערמומית. ויש אשר פּתאום יחלוף כוכב על־פני רקיע השמים, כחץ מקשת, ועזב אחריו לרגע אחד פּס־אור ירוק – כוכב נופל הוא זה, סימן הוא לאחד מבּני־אנוש שאתרע מזלו פּתאום. כי כמספּר הכוכבים ממעל – מספּר המזלות מתחת… מזלות של ישראל… “רבּונו של עולם! – אני מתפּלל בּלבּי. – יהי רצון מלפניך, שלא יהא זה מזלי חלילה!” ואני מעלה בּרעיוני את הודיל בּתי. זה ימים אחדים, שעלובת־נפש זו התנערה משממונה ושב רוחה אליה. בּן־אָדם אחד הביא לה מכתב בימים האלה; המכתב, כנראה מכתבו של פּלפּלת בּחזרה. מתאוה אני לדעת, מה כתוב בּאותו מכתב, אך לשאל את פּיה – איני רוצה. מה היא שותקת, אף אני שותק. יד לפה! לא אשה טוביה וידחק את השעה… ועד שאני יושב ומהרהר בּהודיל בּתי – והנה זו בּאָה, כונתי – הודיל עצמה בּאָה, יושבת לידי על מפתן הבּית, מבּיטה כה וכֹה ופונה אחר־כך ואומרת לי בּלחש: “שמעני, אָבי, דבר לי אליך: הגיע לי היום להפרד מעליך… להפּרד לעולמים”… כך היא אומרת לי בּקולי־מלחשים, שכמעט אינו נשמע לאוזן, ובאותה שעה היא מבּיטה בּפני הבּטה משונה, הבּטה זו, שעד עולם לא אשכחנה. ורעיון מנצנץ בּמחי בּמהירות הבּרק: “רוצה היא לטבּע עצמה בּמים”… ולמה עלה רעיון זה בּמחי? משום מעשה שהיה. מעשה בּבתולה מאחד המקומות הסמוכים לנו, שדבקה נפשה בּערל אחד מערלי הכפר ונטרפה דעתה עליה והלכה ועשתה מה שעשתה… הלא יבין מר את המעשה אשר עשתה. לא עצרה האם כח להתגבּר על צרת־נפשה וחלתה ומתה. עמד האָב ובזבּז ממונו ונעשה עני. נמלך אותו ערל ונשא אשה אחרת נאה הימנה. הלכה הבּתולה והשליכה את עצמה אל הנהר וטבעה בּמים…

“מה כונתך, אני אומר, שנפרדת אַתְּ ממני לעולמים?” כך אני אומר לבתי וכובש עיני בּקרקע, כדי שלא תראני, כי נבהל אני. “כונתי, היא אומרת, שמחר בעלות־הבּוקר אסע ולא נוסיף עוד לראות איש את פּני רעהו עד עולם”… כיון ששמעתי דברים אלו, מיד הוקל ללבּי. “בּרוך אל עליון גם בּעד החסד הזה, אני מהרהר בּלבּי, גם זו לטובה”… “לאָן, דרך משל, אני אומר, פּניך מועדות? אולי יש לי, אני אומר, זכות־אָבות לדעת גם זאת?” “נוסעת אני, היא אומרת, אליו”. “אליו? – אני אומר. – והיכן הוא עכשיו?” “לעת־עתה, היא אומרת, עדיין תפוס הוא, אבל בּמהרה ישלחוהו משם”. “אם כן, אני אומר, נסעת את אליו כדי לקחת בּרכת־פרידה הימנו?” – כך אני אומר לה בּערמומית ומעמיד פני כפני תם. “לא, היא אומרת, אף אני הולכת אחריו אל המקום ההוא”. “מה שם המקום, אני אומר, כי אדע?” "שם המקום, היא אומרת, אינו ידוע עדיין אל־נכון, אבל רחוק הוא מכאן, היא אומרת, רחוק מאד…

כך אומרת לי הודיל, ונדמה לי אותה שעה, שמדבּרת היא דבריה אלו בּגאוה ובגודל לבב, כאילו המעשה אשר עשה בּעלה – מעשה רב הוא וכל זהב האָרץ לא יִשְׁוֶה בו… מה אענה לה על דברים אלו? בּנוהג שבּעולם, אָב השומע מפּי בּניו לשון מדבּרת גדולות, מיד הוא גוער בּהם בּנזיפה או עומד תוך־כדי־דבּור ומכבּדם בּמכת־לחי אחת אפּים, למען ידע דור אחרון. אבל אני – אין דרכי בּכך. יודע טוביה זו ששנה רבּי: כָּל הַכּוֹעֵס עַל בָּנָיו – כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה… ולפיכך אני עונה לה בּמשל ובפּסוק ובמדרש, כדרכי תמיד: “בּתי! – אני אומר לה. – רואה אני עכשיו מדבריך, כי הולכת את בּדרכי תורתנו הקדושה ואת מקיימת את המצוה אשר צוה לנו משה רבּינו: עַל־כֵּן יַעֲזֶב – כלומר: עוזבת את, אני אומר, את אָביך ואת אמך בּשביל פּלפּלת זו וְאַתְּ הולכת מאתנו לנוע, אני אומר, בּארץ אשר לא דרכה כף־רגל אָדם בּה, מקום מדבּר ציה מעבר לים־הקרח, ששם, אני אומר, עבר אלכסנדר מוקדון בּשעתו על כנפי נשרים והפליג בּספינה עד הגיעו לאִי רחוק, מקום מושב הפּראים, אני אומר, אשר יקראו להם זַאֲטוּטִים, כמו שקראתי, אני אומר, פּעם אחת בּספורי־מעשיות”… כך אני אומר לה, חציי מתלוצץ וחציי כועס, ולבּי בּוכה בּקרבּי אותה שעה. אבל לא אשה טוביה ויגלה נסתרות. והיא, כלומר הודיל, אף היא אינה נופלת בּרוחה מאָביה, והרי היא עונה לי על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון, ודבריה בחשאי ובנחת, בּבינה ובהשכל נאמרים. בּנות טוביה יודעות לכלכל דבר בּשעת הצורך… ואף־על־פי שראשי כבוש בּקרקע ועיני עצומות. בּכל זאת נדמה לי אותה שעה, כי רואה אני את הודיל בּתי ורואה את פּניה, שעגומים הם וְחִוְרִים כפני הלבנה העגומה והחורת; ואת קולה אני שומע – קול נחנק ורועד… אולי אָקום עתה ממקומי ואפּול על צוארה ואבקש ואתחנן לפניה, שתרחם על אָביה הזקן ולא תסע? אבל יודע אני, כל כל בקשותי ותחינותי ישא הרוח. ימח שמן של בּנותי ואָרור טִבְעָן כי עז! בּנות טוביה כי דבקו בּאיש – ודבקו בו בּכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד!

בּקיצור, כך ישבנו שנינו על מפתן הבּית כל אותו הלילה. יושבים ומדבּרים, או יושבים ושותקים. ויותר משדבּרנו – שתקנו. וגם כשדבּרנו, לא היו דברינו אלא מיני רמזים, פסוקים ושברי־פּסוקים… אני לה: “הנשמע כדבר הזה בּמחננו, שתעמוד בּתולה ותנשא לבחור רק כְּדֵי שתוכל ללכת אחריו לעבר מהרי־חושך?” והיא לי: “עמו, עם בּחירה רצתה נפשה בּו, גם להרי־חושך תלך”… אני מסבּיר לה את טבע הענין לפי שכלי ומוכיח לה, כי דרך כסילים בּחרה לעצמה. והיא אף היא מסבּירה לי את טבע הענין לפי שכלה, שאין אני מסוגל להבין את הדרך הזאת, אשר בּחרה לעצמה. אני לה: “אמשול לך משל. משל למה הדבר דומה? לתרנגולת שהיתה דוגרת על בּיצי בני־אוזים. יצאו בּני־האוזים לאויר העולם ועמדו על רגליהם, קפצו לתוך המים והתחילו שוחים בּנהר. עמדה התרנגולת על שפת הנהר והבּיטה אחרי בּניה, עומדת ומקעקעת בּמר־נפשה”… והיא לי: “אָמנם כן, עלובה תרנגולת זו וטעונה רחמים. אבל בשביל שתרנגולת זו מקעקעת – לא ישחו בּניה בּמים?”… המבין מר בּטיב דבּורים אלו? בּנות טוביה מדבּרות דברים של טעם…

בּין כה וכה עלה עמוד־השחר והאיר הבּוקר. זוגתי מרת גולדה שתחיה מרננת אחרי בּבּית. כמה פּעמים שלחה להגיד לי, שעוד מעט יעבור לילה ויבוא יום. בּראותה, כי שומע אין לה, הוציאָה ראשה בּעד החלון ופתחה פיה בּברכת־הבּוקר: “טוביה, כל חלומותי! מה זה היה לך?” – “הסי, גולדה, אני אומר, אל תשמיעי בּמרום קולך, כדבר האָמור בּתהלים: לָמָּה רָגְשׁוּ? כלום שכחת, אני אומר, כי הושענה־רבּה לנו היום, והשעה הזאת, אני אומר, שעת־חירום היא בּפּמליא של מעלה, שעת גמר חתימת הפּתקאות, ולפיכך, אני אומר, חייב יהודי להיות עֵר כל הלילה. ואת, גולדה, אני אומר, אם שמוע תשמעי בּקולי – קומי־נא וּפְחִי בהמיחָם והכיני כוס חמים, ואני אלך ואאסור את עגלתי ואָשובה עד כה, כי נוסע אני עם הודיל אל מסלת־הבּרזל”. ותוך־כדי־דבּור אני עומד ובורא לה יֵשׁ מֵאַיִן כלומר: שקר נאה ומתוקן. ושוב מעשה בּירושה ובדודה עשירה. “נוסעת הודיל שלנו, אני אומר, כיום הזה ליהופּיץ, ובודאי תּשאר שם לכל ימות החורף, ואפשר, אני אומר, יעברו עליה שם גם ימות הקיץ הבּא, ואחרי ימות הקיץ – גם ימות החורף הבּא. ולפיכך, אני אומר, תכיני לה צידה לדרך מכל אשר יעלה המזלג, מבּגדי־לבן ועד שמלה ועד כרים וכסתות ושאר ירקות”.

כך אני מפקד בּביתי וגזירה יוצאת מלפני, לבל תבכינה הנשים. “הושענא־רבּה לנו היום, אני אומר ואָסור לבכות – דין מפורש הוא, אני אומר, בּחיי־אָדם”… ממילא מובן, שבּני־הבּית אינם משגיחים לא בּי ולא בּ“חיי אָדם” ובוכים בּקול. וכשהגיעה שעת הפּרידה, גדלה היללה בּבּית; הכל בּכו – גם האם, גם הבּנות וגם היא עצמה, כונתי – הודיל עצמה. ובהגיע תור בּתי הבּכירה, היא צייטיל (לימות החג היא באָה אלי עם בּחירה, עם מוטיל מלבּיש־ערומים), אָז נפלו שתי האחיות אשה על צוארי רעותה ודבקו זו בּזו – עד שהפרידו בּיניהן בּעמל רב… ורק אני טוביה לבדי התחזקתי והקשיתי את לבּי כאָבן. אמת, אותה שעה המה לבּי בּי כהמות גלי הים לפני סערה. אבל לא אשה טוביה ויגלה עמוקות לעין כל… וגם אחר־כך, בּשעת נסיעתי בּעגלה עם הודיל, שותק הייתי שתיקה יפה. ורק כשהתקרבנו אל מסלת־הבּרזל וראיתי, כי השעה דחוקה לי, נזדרזתי ובקשתי אותה, שתענה לי רק על שאלתי האחת: מה המעשה אשר עשה פּלפּלת בּעלה?… “הרי על־כרחך, אני אומר, כל דבר ודבר – טעמו ונימוקו בצדו”… אָז נִצְתוּ פּני הודיל בּאש ועמדה ונשבּעה לי שבועת־אמונים, כי חַף הוא מפּשע ונקי מכל עון. “אָדם זה, היא אומרת, אינו דואג לעצמו ולא כלום; כל מעשיו, היא אומרת, אינם מכוונים אלא לטובת העולם כולו, לטובת הכלל; וכל עיקר חפצו, היא אומרת, אינו אלא להביא גאולה לבני־העניים, להפועלים ולבעלי־המלאכה, לאלה, היא אומרת, האוכלים יגיע־כפיהם”… “ובכן, אני אומר, אם לב טהור בּרא לו אלהים ודואג הוא בּשביל העולם כולו, למה אין העולם כולו דואג בּשבילו, בּשביל בּן־פּורת זה?… ואף־על־פּי־כן, אני אומר, פָּרושׁ תפרשי בשלום אלכסנדר מוקדון שלך גם בּגיני. הגד תגידי לו, אני אומר, כי בּוטח אני בּיושר־לבּו, כי הרי בּעל־יושר הוא, אני אומר, ובודאי לא יתעלל בּבתּי בנכר! ואָז יזכור, אני אומר, ויכתוב מכתב ממרחקים גם לאָביה הזקן”… ועד שאני מדבּר את הדברים האלה, והנה זו נופלת על צוארי ופורצת בּבּכי: “אָבי, היא אומרת, כבר הגיעה שעתנו להפּרד. חיה בּשלום, אָבי, היא אומרת. אלהים יודע, היא אומרת, אם עוד אוסיף לראותך עד עולם”… קֵץ כָּל בָּשָֹר בָּא – לא יכולתי עוד להתאפק… המבין מר?… זכרתי לה להודיל זו ימים מקדם, אהבת נעוריה… עת פּעוטה היתה… ילדה קטנה… נשאתיה על כּפּים… על כּפּים נשאתיה… אַל תראני, אדוני שלום־עליכם, שאני נוהג מנהג אשה… מוריד דמעות… אילו ידעת את הודיל זו… זו הודיל הטובה בּבנותי… אילו ראית את מכתביה, שהיא כותבת לי ממרחקים… הודיל זו! בּמעמקי לבּי היא חרותה… בּמעמקים… אין מלים בּפי… תִּלְאֶה לשון לספּר……………………

……………………………… .

ואולם, אדוני שלום עליכם, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּת־המלכה ונחזור אל בּן־המלך, הוא סוסי. הנה הוא עומד, אותו פִּקֵּחַ, מאחר עגלתי, מציץ אלי מן הכדים ומרמז לי ואומר: “כַּלֵה דרשתך, רב טוביה, יבוא, כי עוד מעט – ופנה יום”…