א. צפורו של בראנקוסי    🔗

יש פסל קטן עשוי ארד בשם “צפור בחלל”. בעצם אין שם צפור כלל. לא ראש ולא זנב, לא חזה ולא גב. רק קו דק מתנשא ברוב חן אל על. רק מעוף זורח כפז של… לא כלום. זוהי צפור של האמן קונסטאנטין בראנקוסי. ונדמה שקולטים צווחת החדווה של הַמְרָאָה של גמילות אוויר מרומים. כך היתה הגלות. לא מדינה ושלטון, לא שעל אדמה, לא אחיזה בשום דבר ממש. וכמה הרקעה ומעוף, כמה זינוקים של יצירה מכל הסוגים. של קודש וחול, של מאבקים ותנועוצת. של ספרויות ולשונות. של אנשים רחבי מצח ולב – שפע של רוח תוך אפס של חומר. הרבה יופי וגראציה היו לצפור זו, וחבל היא איננה. אין עוד גלות.

דוגמא אחת ובולטת. לפני כחמישים־ששים שנה, בין הירח של אודיסה ושמשה של ארץ־ישראל, באותו פרק זמן של מנוסת־וודאי ומפלטי־שמא, ניסתה הספרות העברית להציג כף רגלה על חופו המערבי של הים האטלאנטי. היה אז בוקרה של היהדות האמריקאית. השערים היו פתוחים לרווחה, וההגירה היכתה גלים עזים דרך אי־אֶליס, אי־הדמעות, והתלקטה חבורה קטנה של משוררים צעירים, מספרים צעירים, עתונאים צעירים, וקמה תנועה עברית שהשתפכה מקצה היבשת אל קצה. והיה עתון רב־מרץ. מדי שנה נזדמֵנו בהרי קטסקיל בנאַת המשורר ב.נ. סילקינר, והיו חלומות גדולים על הוצאת שקספיר בעברית, על הוצאת יצירותינו בעברית, ועל ועל – יש רק לגשת אל הגביר האדיר יעקב שיף ונתחיל בעבודה. אי־שם בקרן זוית עומדים ספרים, עומדים חלומות שקועים תוך עצמם, מוטווים בקורי עכביש, ללא המשך. אפיזודה יתומה.

אנו מדברים על גלות, בגנותה של גלות, אֵל גֵנות, אֵל חֵלל. יופי לה ואופי לה, למעלה מכל טבע. “יופי לך, מזבח!” והיוונים ידעו היטב את הסוד הטראגי של יופי. הצרה היא שגם היא איננה, שהכל נתנדף וגז. וצדקו הטוענים הנכבדים שביבשת הרחבה ההיא בין שני האוקיינוסים אין עוד גלות. צדקו יותר משהם עצמם חשים. כי המושג גלות אינו בעיקר גיאוגראפי, אלא פסיכי: הלך־נפש, עריגה, אנחה מן הלב:

שכינה, שכינה, ווי ווייט דוּ ביזט,

גלות, גלות, ווי לאנג דוּ ביזט![¹]

היכן שם אותה אנחה? היכן שם אותה כמיהה? הרי גם זאת היא מדרגה, וגבוהה מאד. והם שם אולי לכך עוד לא הגיעו. שמא צריך עוד לחרוש ולזרוע עד שיוכשרו הלבבות להיות גלות. תפוצה? פזורה? אמנם כן. זאת היא בוודאי. אבל גלות – חבל, עוד אין העטרה הולמת.

ב. אירדנטיזם    🔗

ודורנו הצעיר כאן – אפקיו סגורים, וישראל שמבחוץ זר לו ותמוה. וממילא מסתמנת נסיגה והתבדלות, וההתבדלות מצטדקת באידיאולוגיה, אם במפורש או ברקמות הנפש. ואנו צריכים לבדוק את עצמנו: שמא אנו חבים לדור איזה חיוב חם ומקיף, טיפוח המושג עם ישראל בנוסף ואיכשהו במשוזר ובמהודק ללא הפרד עם המושג מדינת ישראל. שכן בעל כרחנו אין המדינה חופפת את כל הוויתנו. יש יותר. ואוי לנו אם יתרחש איזה תהליך היסטורי – ודומה שכבר התחיל, ובהילוך גבוה – וכל היתר ייגזז חלילה במספריים חדים. ויישאר רק ה“כאן”. כל הכוח והקיום ייזלו מאתנו בן־לילה כמו שמשון עת נגזזו שבע מחלפותיו.

דרוש יחס נפשי אל הגולה, שיתבטא במין אירדנטיזם חדש, אירדנטיזם רוחני גרידא וכשר למהדרין. כל הגולה היא חלק מעניינה וממשמעותה של מדינת ישראל, באופן שההרואיקה של ימינו צריכה להתכוון לשתי מטרות מנוגדות: קיבוץ גלויות מחד וקיום גלויות מאידך. וראה, איך שאידיאלים מסוגלים להמשיך את קיומם במהות תוך הפיכת כיוונם. זהו היין התוסס החדש שצריך ליצוק עכשיו אל תוך קנקן הציונות, לא כתכנית מהתם להכא, אלא כדאגה ומאמץ בכיוון חזרה, כמצודה פרושה מציון על הגולה, כשם שבשושנת הרוחות נקראת הרוח על שם הצד שממנו היא יוצאת.

לשמור על הגולה! כי השם ישראל חלילה לו לסמן אך ורק מדינה, אלא גם עם, עם עטור שיבה והוד היושב ברחבי העולם, ועלינו לשאת עול כפול וכבד, ואין מנוס, איך אמרו אנשי הסטואַ:

Ducunt volentem fata, nolentem trahunt

את הרוצה מוליכים הגורלות, ואת המסרב הם סוחבים. והנביא הביע עמדה זו בלהט לב וניב: “והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני… אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם” (יחזקאל כ, לב־לג). עם־מדינה ועם־עולם – שני פרצופים, ואולי גם קצת סתירה, אבל כמו כל סתירה יש בה כדי לגרות ולהתסיס, וממילא גם לבלום תהליך ליבאנטיני הצפוי לנו בבדילותנו, ועלינו לשאת בגאון כפילות זו על ראשנו. וההיסטוריה הוכיחה לנו בעליל כי טעינו מאוד, כשראינו בהרצל ובאחד העם כמבוצרים זה מול זה משני צדדיו של מיתרס.

ג. עם־עולם    🔗

כי ניתן לחלק את העמים שעל הבימה ההיסטורית וההווית לשלוש קבוצות. לקבוצה אל“ף שייכים אותם העמים, שכל אחד מהם עדיין פחות מהמדינה, לא במובן מספרי, אלא ערכי־רוחני, כגון עמים חדשים באפריקה שאינם ממלאים חללם. קבוצה בי”ת חובקת עמים כגון באירופה, שכל אחד מהם חופף את מדינתו וממלא מרחבֶיהָ, ולא יותר, והם משובצים יחד כמו אבני החן בחושנו של הכהן הגדול, עם עם וצבע זיוו, וכולם יחד תזמורת אורות. ועם קבוצה גימ"ל, והיא מאד מעטה בכל האלכסון ההיסטורי, מעטה ומפריעה שאננות העולם, נמנים אותם שבהם העם גדול ממדינתו וחורג בכל כוחו ממסגרתו ואין בידו לצמצם את עצמו בגבוליו, מבלי להיחנק. כזה הוא, לא רק האידנא, אלא מאז ומעולם, עם ישראל. תמיד השתפך אל מחוץ לו, תמיד היה גורלו לרחף דו־כנפי, גאולה וגולה, גולה וגאולה, גם בימי בית ראשון. ישעיהו, הנביא המנחם, שר בחזיונו: “כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק” (ס, ט) – משמע שהפזורה היהודית הגיעה כבר אז עד “סוף מערב” של הים התיכוני. ועל אחת כמה בימי בית שני. זה לא היה בבל, זה לא היה רומי, זה היה גורל וייחוד.

איך נוכל לשמור על חוסנה־חוסננו של הכנף השניה, על קיומה של תפוצתנו הגדולה באמריקה? פשיטא, על ידי קישורה עם המדינה, על ידי הנעתה במעגל־תמיד מסביב למרכז, ופתיחת הלבבות לקראת רוחות היצירה שבארץ. והואיל וגם לקבל השפעה יש צורך בכוח ובהכנה, שכן לא כל אדם זכאי להיות מקבל, הרי תפקידנו לפתוח צינורות מיוחדים שהם שפה וספרות ואורח חיים. אלא שבהא לא סגי. אידיאל פאסיבי זה של היות מקבל – אין בו די עוז ועָצמה, ובוודאי לא הוד ותפארת, כדי לקיים קיבוץ גדול וכבד כמו היהדות באמריקה. ואין תימה שאידיאל זה לא הצליח עד כה, ורבים מאד הנמלטים ואובדים: המגמה חייבת להיות יותר גבוהה ויותר קשה: שיתוף הגולה עצמה ביצירה, האחדות היוצרנית של כל עם ישראל.

אני רואה במגמה זו שלושה ערכים, שידרשו טיפוח רב וארוך.

ראשית, הבראת הגולה, ריפוי הנפש השסועה, והפסק בריחתה מעצמה. ראיתי דוגמאות בודדות – מאד בודדות – של תהליך רפואי זה. הייתי פעם מורה לעברית במכללה עירונית בניו־יורק. ועם בוקר, בנסעי באוטובוס מלא נוסעים עד אפס מקום, יש והבחנתי בחורה יושבת דחוסה בתוך הצפיפות וספר־לימוד עברי פתוח בחיקה. היה נדמה לי שאיזה עיגול־אור מסביב לה, עמוד ונר קדוש על גביו. אז ראיתי ההשלכות הטובות של התייחדות עברית – של התייחדות בכלל – בתוך אווירה עזה נגדית, את פיתוח האני העצמאי ואגירת הכוחות הנפשיים לשם חיים ממללים. יפה אמר המשורר האמריקני וואלאס סטיבנס: “אל אחד כי ימות, מתים אתו כל האלים”. וממילא יש להוסיף: אל אחד כי יקום לתחיה, קמים כל האלים אתו. הנפש כולה מתעוררת כשגל אחד טוב ומפעים חוזר אל אחד מעורקיה.

שנית, הקרנה חוזרת מן ההיקף אל המרכז. לשם כך יש לפעול בכל האמצעים לשינוי ראדיקאלי במבנה הפנימי של הגולה, של הבית היהודי בגולה. הלשון העברית חייבת להיות לשון היהודי בביתו. ואני יודע היטב כמה ארוכה וקשה, כמה רבה ההתנגדות החריפה, תהיה משימה זו, אבל יש להתמודד עם כל הקשיים, כי אין דרך אחרת לעמוד בפני הסחף הצנטריפוגאלי. הטמיעה מתחילה בלשון. הרי בכל ארצות פיזורנו היתה לנו לשון־אם מיוחדת או דיאלקט מיוחד משלנו, וזה היה אולי סוד קיומנו שלמדנו אינסטינקטיבית. כך יצרנו או פיתחנו בדרכנו הרבה לשונות, והרבה נגוהות עמוקות של עמים אחרים גנוזות אתנו בבית ומחטטים אחריהן דורשי רשומות. וכבר הוכח באותות ובמופתי, ששניות לשונית איננה פוגעת כל עיקר בשטף הדיבור, ונדמה לי שהיא גם מגבירה את כוח החשיבה על ידי העשרתה ודיקדוקה של ההתבטאות. ואז הרי יש לצפות לשיתוף ממשי ביצירה ספרותית, ואולי גם לתוספת גוונים עם הרחבת הרקע. כי הקרקע מהווה גורם חשוב ביצירה. כברת אדמה שעליה אתה דורך מעצבת כביכול מתחת רגליך את החומר והכיוון של מחשבתך. איך אמר המשורר הנפלא רבי נחמן מברסלב: “לכל רועה יש ניגון מיוחד לפי העשבים אשר שם הוא רועה”. כך תהיינה קהילות הגולה זרועותינו השלוחות דרכן נינק אל תוכנו ניגונים של אדמות רחוקות.

ושלישית, התעמקות במהות מהותנו. סח לי אליעזר שטיינמן ז"ל, ונאי אז עדיין אורח בארץ: אתם, סופרי אמריקה, בכוחכם להסתכל מתוך שפופרת יותר רחבה משניתן לנו, החיים חיי יום־יום בארץ. והיה משהו של הבחנה ותביעה בדבריו. לפני אלפיים שנה חי הוגה אחד באלכסנדריה של מצרים ומשם הציץ אל תוך ארץ ישראל ויצר פילוסופיה של יהדות בנוסח אפלטון. בימי הביניים קמו הוגים בספרד ופיתחו תורת היהדות אליבא דאריסטו. על סף התקופה החדשה בא רבי נחמן קרוכמל וצבט קרן אור, אולי מהאידיאליזם האשכנזי, והצליפה על נפש האומה. שמא הבשיל הזמן לבדוק שוב את מהות היהדות והפעם לאורה העצמי, ולאור… אפלת ימינו. כי מבפנים החיים, ומבחוץ המקום והכוח להסתכל. ובכן שתי דרכים, ושוב מנוגדות, לפנינו בארצות הגולה: תלוּת ואי־תלות, קישור ועצמאות, אם כי גם דרך אחת כה קשה. סתירות, סתירות – בכל פינה שאנו פונים בחיינו. לא, כי התלוּת היא הדדית. אנו חייבים להפעיל וביתר עוז הזרימה הדיאלקטית בין הגולה ומדינת ישראל. הגולה מטבעה היא המשך עקשני של תרבותנו העתיקה, שכן זה כל טיעונה ותשתיתה לקיום. ואילו המדינה שיג ושיח לה ללא הפסק עם שכנות קרובות ורחוקות, וממילא היא חשופה לרוחות זרות. ועל כן בלעדי הגולה עלולה היא לטבוע ולהיעלם תוך התרבות החד־צורתית, המקיפה אותה מכל צד. ועדיין רווח אצלנו וִכוח: המשך או מהפכה? כאילו ניתן לחשוב על אחד משני אלה בלי בן־זוגו. ויש גם החותרים לעשות חתך עד היסוד ולהתנתק לחלוטין משרשיהם, אך מה נעשה בלי שרשים? היש לשאול שרשים מאחרים, או שורש אחד מעַם פלוני ושורש אחר מעם פלמוני, וכך להציע תחתינו מבחר מן השבח והעליה? אנו חייבים להבין שגידול תרבותי תהליך ביולוגי הוא, והביולוגיה בכל מערכות גילוייה אינה אלא מתיחות בין שתי נטיות נגדיות: המשכיות והשתנות גם יחד. הצרפתים אומרים, ככל שהדבר משתנה כן הוא אותו הדבר. אבל הבחנה יותר דקה היא לראות את החוזר חלילה: ככל שהוא אותו הדבר כן הוא משתנה. האותיות (Sameness) ופשיטת צורה ולבישת צורה חיובי גומלין הן וסוד הקיום. והספרות חיה ויוצרת רק כל עוד שביולוגיה זו בת־חורין היא היאבק תוך מתח דיאלקטי זה לשכבות- יצירה יותר ויותר נעלות. ומתח זה – במיוחד עכשיו בחידוש קיומנו – יווצר תוך דו־שיח מתמיד ומעמיק בין הגולה והגאולה.

אבל העיקר, גמישות המושגים תוך דבקות ללא זוז בלב לבו של הרעיון. כך סובב הגלגל על צירו הקבוע, וכך נופלת הכדורונת פעם פה ופעם שם במונטה־קארלו של תולדות העמים.