לפי התלמוד והמדרש וספרים חיצונים

העובדה שהאמונה בעולם הבא באיזו צורה שהיא אינה מפורשת במקרא אלא במקומות מעטים ומאוחרים נתנה דחיפה לחז“ל לטעון להפך שהתורה מלאה רמזים לאמונה זו. נטיה זו משתקפת ב”ספרי" על יערף כמטר לקחי (דברים לב, ב): וכך היה רבי סימאי אומר אין לך פרשה שאין בה תחית המתים אלא שאין בנו כח לדרוש.

ואמנם נדרשו פסוקים רבים, כך שמבחינה היסטורית יש ואנו מתפלאים על מונחים וניבים קבועים המופיעים לפנינו פתאום בעברנו מהמקרא לא הספרות התלמודית והמדרשית. אלא שהם התפתחו בטמון לאט לאט, והם באים על בירורם לאורם של הכתובים החיצוניים. המונח עולם הבא עצמו, נתחדש בפרק זמן זה בין המקרא והתלמוד, שכן מקורו הראשון הוא בספר חנוך א' עט, טו¹.

להלן רשימה של דרושים מונחיים־אסכאטולוגיים אלה. וכבר דנתי בכמה מהם בספרי “הפילוסופיה העברית העתיקה” (דביר, תל אביב), ובגירסתו האנגלית Ancient Jewish Philosiophy (Wayne State University Press, 1964; Bloch.Pub. Co. 1976) כאן בא הנושא על דיונו המיוחד והמורחב.

אוצר = אוסף שכר    🔗

1. ספרי, דברים לג, לד: חתום באוצרותי, חתום לאין חסר לכום שלא נטלו הצדיקים משלהם כלום בעולם הזה שנאמר ואוצרותיהם אמלא ואומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

2. ברכות לג, ב: אמר ר' חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אליו אוצר של יראת השמים שנאמר יראת ה' היא אוצרו.

3. שבת לא א: אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה… ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא.

מושג זה של אוצר ואצירה, או גניזת מעשים טובים באוצרות של מעלה מפותח הרבה בתלמוד, אבל עוד קודם לכן בספרות האפוקריפית, ראה למשל בן סירא, ג, ד: וכגונז באוצר מכבד אמו. כאן הגניזה והאוצר עדיין אינם אלא משל, ואילו אחר כך, בספרים החיצונים עצמם, נעשו מונחים קבועים. ראה הדיון ומראי המקומות להלן בערך “טוב”.

ארץ = גן עדן    🔗

1. חגיגה טו, א: זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן… מאי קראה? גבי צדיק כתיב לכן בארצם משנה יירשו.

2. סנהדרין צ, א: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. אמנם התנא מסתמך כאן גם על שתי המלים “לעולם יירשו”. וראה להלן “יש”.

3. סנהדרין ק, ב: עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם בעולם הזה וישליכם אל ארץ אחרת לעולם הבא. דברי ר' עקיבא.

מסתבר איפוא שזוהי הכוונה גם בקידושין לט, ב: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ואולי כבר בחנוך א' ה, ז: ולבחורים יהי אורה ושמחה ושלום והם יירשו ארץ. וכך גם במתתיהו ה, ה: אשרי הענווים כי הם יירשו ארץ. וכך מפרש גם אוריגֶן את המונחים “ארץ” ו“ארץ חיים”. ראה Ante-Nicene Fathers בעריכת רוברטס ואלכסנדר (1887) כרך ד‘, עמ’ 274. וגם הגנוסטיים השתמשו במונח “ארץ” (טכסט לא ברור לי ) לסמן את השמיניה העליונה המורכבת מהאל העליון ושבעת הנצחים שה נאצליו², ולהגיע למחיצה אלהית זו הרי זהו מושג העולם הבא. ראה ברכות יז, א: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ראה להלן “כרה”.

חיים = עוה"ב, תחית המתים    🔗

1. ברכות ד, א: לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים… אמר דוד לפני הקב“ה רבש”ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו.

2. שם ה, א: העולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר.

3. שם סא, ב: אמר להם חלקם בחיים. יצתה ב“ק ואמרה אשריך ר”ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב.

4. ירשלמי פאה טו, ד: כתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה ולא תדע. טילטל הקב"ה מתן שכרן של עושי מצוות כדי שיהיו עושין אותן באמונה וכו'.

5. פסחים קיח, א: תחית המתים דכתיב אתהלך לפני ה' (בארצות החיים).

6. אבות דרבי נתן (מהדורת שכטר) נוסחה ב‘, פרק מג, עמ’ 122: העולם הבא נקרא חיים שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים.

7. ילקוט שמעוני על תהלים קמב: קורא לא"י ארץ החיים… מפני שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח (תנחומא).

הוראה זו של חיים אנו מוצאים גם בעזרא ד‘, ז, קכט המפרש את הפסוק ובחרת בחיים כעין רמז לעולם הבא, ובמזמורי שלמה ט, ט: העושה צדקה גונז לו חיים מה’. ומכאן לפי פֶּרלֶס הביטוי בחגיגה יב, ב: גנזי חיים³. וגם הגנוסטיים מפרשים את המונח חיים בהוראת חיי עולם⁴ץ. וראה אוריגֶן, שם.

וראה גם אמונות ודעות לרס"ג ט, ג: השורש הראשון קריאת מה שמקנה אותו החכמה והתורה חיים כאמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם… וכיוון שלא היה אפשר לרמוז בחיים האלה אל חיי העולם הזה מפני שהצדיק והרשע שווים בו התחייב לרמוז בהם אל חיי העולם הבא. ושם ד, ג: החיים התמידים כאשר אמר הכתוב חיים שאל ממך נתת לו.

טוב = שכר, עוה"ב, צפון    🔗

1. אבות ד, א: אשריך וטווב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

2. ברכות ד, א: לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים. אמר דוד לפניי הקב“ה רבש”ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם. אבל הגמרא מסתמכת כאן גם על המלים “בארץ חיים”. ראה לעיל “חיים”.

3. עירובין נד, א: ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו שנאמר תכין בטובתך לעני אלהים. וראה להלן “כרה”.

4. קידושין לט, ב: חולין קמב, א: למען ייטב לך לעולם שכולו טוב.

5. ירושלמי חגיגה עז, ג: מה כתיב בתריה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, אל יהי לו כמה רב טובך. והשווה ספרי על במדבר כז, יב: רב לך, אמר לו הרבה שמור לך, הרבה צפון לך שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ודברים רבה, ז, ו: א“ר אבא בר כהנא אמר הקב”ה אתם צופנים לי תורה ומצוות בעולם הזה ואני צופן לכם שכר טוב לעולם הבא שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

בשלושת המאמרים האחרונים הדרוש מתיחס גם אל המלה “צפנת” שגם הוא מונח אסכאטולוגי. השווה ביטויו של מונבז המלך בבבא בתרא יא, א: אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא (ראה להלן “כבוד”). וראה מראי מקומות של פרלס למושג “גנזי חיים” בהערה למזמורי תהלים ט, ח, במהדרות כהנא, ורשימת טשארלס, חלק ב‘, עמ’ 311, הערה 5. ועל אלה יש להוסיף בן סירא ג, ד (ראה לעיל “אוצר”); ברוך ב' פד, ו; תימותיאוס א' ו, יט.

יום= ימות המשיח, עולם הבא    🔗

1. שבת קיח, א: יום – חבלי משיח, דינה של גיהנם ומלחמת גוג ומגוג.

2. חגיגה יב, ב: עולם הבא שהוא דומה ליום.

3. זבחים קיח, ב: רבי אומר… כל היום אלו ימות המשיח.

4. בראשית רבה צא: יג: אנכי אערבנו כל הימים זהו העולם הבא שכולו יום. והשווה מדרש תנחומא (מהדורת שלמה באבער) פרשת ויגש, ד: וכן אמרתי לאבי שאם אינני מביאו לך ומעמידו לפניך הרי אני חוטא לפניך בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. מ וכך ברש"H על בראשיתמד, לב. משמע שיום לאו דווקא עולם הבא אלא סתם עולם. ומימלא פירוש המלה “ימים ב' עולמות כמו בתנחומא. ואילו בבראשית מג, ט פירש”י: וחטאתי לך כל הימים – לעולם הבא, כמו בבראשית רבה.

5. שיר השירים רבה ז. ז: עד שיבוא היום של הקב“הד כי הנה היום בא בוער כתנור. וכך גם בברוך ב' מט, ב: באיזו דמות יחיו אשר יחיו ביומך. ואילו בעזרא ד' ט, ו: עתותי עליון. המונח “עתות” או “זמנים” מצוי בברוך ב' כד, ד; מא, ה; מב, ד: מח. ב: נד, א, ג: פה, ו. וגם בעזרא ד' ח, נא; ט' ו. ובחיי אדם וחווה נא, ב: הזמן הבא. ואנו יודעין בשביל מי נברא העולם. הה”

יתכן איפוא שדרושים אלה על המונח “יום” הושפעו מהמונח היווני (לא יכולה להקליד – לאה) שכוונתו גם נצח וגם תקופת זמן. בחזיונות הסיביליות ג, צב, הביטוי היווני (לא יכולה להקליד – לאה) אולי הוא תרגום “יום ה' הגדול” במלאכי ג, כג.

יש    🔗

1. אבות ה. יט: תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים העולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. וראה לעיל “אוצר”.

2. עוקצין ג, יב: א“ר יהושע בן לוי עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. רש“י באבות. שם, מביא מימרה זו ומקדים לה במלים “במדרש אגדה ראיתי”. וגם בסנהדרין ק, א. אומרת הגמרא: אמר מאי טעמא לא שכיחת באגדתא דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי עתיד הקב”ה ליתן לכל צדיק וצדיק וכו'. משמע שהדרוש על ש"י עולמות מאוחר הוא. ואיך איפוא מוכח העולם הבא במשנת אבות מהמלה “יש”?

אמנם המלה “להנחיל” מרמזת בלשון התלמוד לעולם הבא. וכך גם השם “נחלה” לבדו בברכות נא, א ובשבת קיח, א⁵, והשם “ירושה” לבדו בשבת קד, א – שניהם פירושם חלק לעולם הבא. אבל נראה שהדיוק במשנת אבות הוא מהמלה “יש” בתור מושא של הפועל “להנחיל”, כלומר איזה עצם או עצמות או מהות. וההסתמכות היא על המלה המקבילה ביוונית: (טקסט לא ברור) או (טקסט לא ברור) שאצל הנוסטיים הוראתה אלהים עצמו או מערכת הנצחים הנאצלים, דהיינו העולם של מעלה⁶. ובזה מתפרשת המלה (טקסט לא ברור) גם בחכמת שלמה טז, כא: (לא יכולה להקליד – לאה) כלומר אלהותך. ויפה תורגם הפסוק במהדורת כהנא: כי שכינתך הודיעה טובך לבניך.

וכך תפס את הדיוק במשנת אבות גם רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא בהקדמתו לספרו חיבור המשיחה והתשבורת (מהדורת יחיאל מיכל הכהן גוטמן) עמ' 1: ככתוב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ואין יש אלא העולם הבא שהוא חיים בלא מות והוא יש בלא אפס.

בכל אופן דרוש זה של משנת אבות על המונח “יש” משקף דעה אידיאליסטית־אפלטונית שרק העולם של מעלה הוא ריאלי.

כבוד = העולם הבא, חיי נצח    🔗

1. בבא בתרא י, ב: וא"ר אבהו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד. ראה זאב באכר “אגדת אמוראי ארץ ישראל”, כרך שני, חלק ראשון, עמ' 99, הערה 4.

2. שם: וא"ר אלהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה, אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד.

3. שם, יא, א: ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו… אמר להם… אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וראה לעיל “טוב”.

ואולי כך פירושו של המונח גם בספרא ויקרא כג, מג: ר“א אומר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל – בסוכות ממש, ור”ע אומר ענני כבוד היו. והשווה ר“ה, ג. א: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. וכבר דנתי באריכות בספרי הנ”ל⁷ (חסר סימון בספר על הערת השוליים: ראה II, (1891 (Cambridge, The Old Testament in Greek, Henry Barclay Swete 635.) ⁸ על מקומו של מונח זה בהוראת כניסה לחיי נצח (לא יכולה להקליד – לאה) בכתבי האפוקריפין. אעיר רק שעל יסוד זה ניתן לפרש בתפלת תכנת שבת את הביטוי “מענגיה לעולם כבוד ינחלו טועמיה חיים זכו”. שני המונחים. “כבוד” ו“חיים” פירושם כאן העולם הבא, וההקשר “לעולם… ינחלו” מסייע לכך. ומסתבר שגם המונח “גדולה” אינו אלא שם נרדף.

כל + ימות המשיח, עולם הבא    🔗

1. ברכות יב, ב: וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה, כל – להביא לימות המשיח.

2. בבא בתרא יז, ב: ת“ר שלשה הטעימן הקב”ה בעולם הזה מעין העולם הבא. אלו הן אברהם יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל.

מונח זה (ביוונית – לא יכולה להקליד) השתמשו בו גם הגנוסטיים להוראת ה“פלירומה”, דהיינו העולם הרוחני⁹.

כרה = סעודה, עולם הבא    🔗

1. אבות ג, כ: הוא (ר"ע) היה אומר הכל מתוקן לסעודה.

2. שבת קנג, א: אמר ר' יוחנן בן זכאי משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן פיקחין שבהן הלכו למלאכתן אמרו כלום יש סעודה בלא טורח וכו'.

3. בבא בתרא עה, א: ואמר רבה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שנאמר יכרו עליו חברים.

4. עירובין נד, א: אמר ר' הונא… ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו שנאמר תכין בטובתך לעני אלהים. וראה לעיל “טוב”.

במאמרים אלה אנו מבחינים שני דברים. ראשית, התנאים לא הסמיכו רעיון הסעודה למלה מקראית בדומה לר' יוחנן ור' הונא. ושנית, שהמלה “סעודה” היתה כבר אצל ר' עקיבא מונח אסכאטולוגי, ואילו ר' יוחנן בן זכאי עוד דיבר על סעודה דרך משל. והשווה “התגלות” יט, כ. מסתבר איפוא שרעיון הסעודה אינו עברי במקורו אלא בא מהטרמינולוגיה האסכאטולוגית של הרומאים שרובם גרסו אותו כפשוטו, ואילו הפילוסופים שבהם נתנו לו פירוש רוחני¹⁰. ופילוג זה בתפיסת הסעודה אנו מוצאים גם אצל חז“ל. מצד אחד – מאמרו של ר' יוחנן על דבר בשרו של לויתן בב”ב עה, א. ומאידך – השקפתו הרוחנית של רב בברכותיז, א: מרגלא בפומיא דרב… העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ולדעתו של רב נטה הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה' הלכה א: וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה.

סוד, ראה רז    🔗

עולם = העולם הבא    🔗

מגלה כח, ב: נדה עג, א: תנא רבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות.

ומכאן בברכות יז, א: עולמך תראה בחייך (ראה ערוך השלם, ערך “עולם”) ובערכין טז, ג: קיבל עולמו.

צפן, ראה טוב    🔗

צדק = שכר, העולם הבא    🔗

מכות כג, ג: א“ר חנינא בן עקשיא רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. באכר ב“אגדות התנאים” כרך ב, חלק ב, 74, סבור שהתנא גרס “צדקו” בצדי פתוחה, במקביל למלה “לזכות”. אבל נראה שגם גירסתו בצדי חרוקה, כלומר שם עצם, ופירושו שכר או העולם הבא. ראה ספר חנוך א' לב, ג; עז, ג; חיי אדם וחווה כה, ג. בכל המקומות האלה מדובר על “גן הצדק” שהצדיקים זוכים לו לאחר פטירתם. גן זה נקרא גם “גן הצדיקים” (חנוך א' ס, ח, כג; ע, ג), גם “גן החיים” (שם סא, יב), וכבר ראינו שהמלה “חיים” הוראתה העולם הבא.

צירוף זה של צדק עם גן הצדיקים אנו מוצאים גם בחגיגה יב, ב: ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים (ראה הערת פרלס לעיל בערך “טוב”) וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים. ההבדל הוא שבאפוקריפין הגן הוא ברקיע השלישי (ראה חזון משה מ, ב; חנוך ב', פרקים ח־ט), ואילו בתלמוד זהו הרקיע השביעי.

רז, סוד = משיח, תחית המתים, עוה"ב    🔗

1. סנהדרין צד, א: א“ר תנחום דרש בר קפרא מצפורי… מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק… אמר שר העולם לפניו, רבש”ע צביונו עשה לצדיק זה (לחזקיה המלך), יצאה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי.

2. בבא מציעא פה, ב: מאן גליא רזיא בעלמא?

בשני המאמרים האלה הרזים הם ביאת המשיח. וגם באפוקריפין נקראים אספקטים שונים של העולם הבא בשם סוד או מסתורי, וכלולים הם ב“פלאות” שבן סירא (ג, כא) אוסר את חקירתם ומרמז להם במלים הקודמות: ולענווים יגלה סודו, כעין פירוש לתהלים כה, יד: סוד ה' ליראיו. וכך גם בחנוך א' לח, ג; נח, ה; חכמת שלמה ב, כב. וראה גם ברוך ב' פא, ד: ויודיעני סוד הזמנים ובוא העתים הראני.

גם במגילות הגנוזות מרובה השימוש במונח “ר” או “רזים” כרמז לביאת המשיח ולתחית המתים. ראה ספרי הנ"ל עמ' 46, ובגירסתו האנגלית עמ' 48־43.

שבת = עוה"ב, תחית המתים    🔗

1. ראש השנה לא, א: בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום > השבת, ליום שכולו שבת.

2.סנהדרין צז, א: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר מזמור שיר ליום השבת, יום שכולו שבת. ועיין גם ערך “יום”.

1. שם קח ב, דבר אחר לשבעת הימים שהטעימם מעין העולם הבא. והשוה ברכות יז, ב: שלשה מעין עולם הבא לאו הן… שבת אחד מששים לעולם הבא.

2. סוף מסכת תמיד: בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

חידושם של מאמרים אלה הוא שבמקרא השבת היא אות לבריאת העולם (שמות כ, יא; ל"א, יז), ואילו כאן היא מופנית מתחילת העבר אל סוף העתיד, אל עולם הבא. אבל גם מיפנה זה חל כבר בפרק הזמן שבין המקרא והתלמוד. ראה אדם וחווה נא, ב': יותר מששת ימים אל תתאבל כי היום השביעי אות לתחית המתים ולמנוחתו של הזמן הבא.