(קצת אוטוביוגראפיה היסטורית)

ח' חשון, תשל“ב. הטקס נגמר, זכיתי והאוניברסיטה העניקה לי תואר הכבוד דוקטור לפילוסופיה. ובהתהלכי ברחובות הארוכים בין היכלות מפוארים המהווים את הקאמפוס שלא רבים כמותו להוד והדר גם בארה”ב, ואור החמה מוצלף משני העברים ומבהיק בזיו מיוחד של תורה ומדע, אני מברך את נשיא האוניברסיטה הד"ר ג’ורג' ווייז על התפתחות נפלאה במשך זמן כה מועט.

דומה שכל אידיאה ארוכת־טווח עוברת דרך שלושה מופעים. ראשית, כעין מאווי שוכן בלב יחיד או יחידים, חרישי, פרטי, לא מעיז. שנית, מאוויים מתרבים ומתאחזים יד ביד, יוצאים ומתחילים להתממש בעל כרחם של מתנגדים מכל צד. כי כל חידוש מחייב מאבק. “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת בשלח”. ושלישית, בניה חפשית, הוד והדר, הלבושים המפוארים של החלום והחזון. השורות הבאות מוקדשות לשלב השני, ל“באחת ידו… ואחת”.

 

1. ההזמנה    🔗

באחד מימי האביב של שנת תשי“ג צלצל אלי בניו־יורק הפרופ' פישל שניאורסון ז”ל

והביע חפצו לשוחח אתי על עניין נכבד. הכרתי את שמו של אדם אצילי זה על פי סיפוריו הבהירים מחיי החסידים והחסידות, ונפגשנו בבית קפה.

אני בא אליך, פתח ואמר, בשליחות מטעם ראש עיריית תל־אביב, מר חיים לבנון. בדעתה של עירייתנו להקים אוניברסיטה בתל־אביב ומבקשים את שיתופך. יש משכבר מכון למדעי הטבע, וכעת עומדת העירייה לייסד מכון לתרבות ישראל, כך ששניהם יהוו את הגרעין של האוניברסיטה העתידה. אנו מזמינים אותך לעמוד בראש המכון השני ולתת יד לביצוע המגמה הכללית.

לא שאלתי דבר על תנאים ופרטים. העניין עצמו של יצירת אוניברסיטה לכדני בגדולתו. גם באמריקה הרחבה אין זה חזון נפרץ. מרביתם של בתי אולפן גבוהים מונים שנים רבות וגלגולים שונים מאחוריהם. משל כחלק מן הנוף, כהר או נהר. האם אצליח? האם אשליך אחרי גווי את שתי הפורפיסוּרות הבטוחות לכל חיי? האם אמצא סגל מרצים חשובים, ואשכיל לעבוד אתם בצוותא, או שהם יסכימו לעבודתי אתם? זוהי הזדמנות לעלות – קרא אלי קולמתהום נפשי, ופי כבר ענה: הנני. הפרופ' שניאורסון נדהם למשמע החלטתי המיידית.

אותו קיץ הייתי בארץ ובא אלי הד“ר ישראל מהלמן, שידידות אישית התקשרה בינינו מאז, וגם הוא הגיש לי הצעת העירייה, וקיבל אותה התשובה. ואחרי שניהם בא גם המחנך רב פעלים הד”ר ברוך בן־יהודה שהיה אז חבר הוועדה היוזמת להקמת אוניברסיטה זו, והיה מתכונן לנסיעה לארה“ב בלוויית ראובן (גרוסמן) אבינועם ז”ל בשליחות הברית העברית העולמית, ודרך אגב נתבקש לע ידי ראש העירייה, מר חיים לבנון, לשוחח אתי סופית בעניין האוניברסיטה, והשיבותי גם לו: הנני. שלושה איזגדין. וכל כך למה? מסתבר שמר לבנון התכוון בטובו לתת לי שהות רבה לעיין ולשקול, שלא תהא עקירתי מהתם התרגשות רגעית, שאולי סופה התפכחות ותהייה.

מכל מקום הסכמתי לעלות בעוד שנה. וביום כ“ג בסיון תשי”ד החליטה העירייה לפתוח בתחילת שנת הלימודים תשט“ו את “המכון האוניברסיטאי לתרבות ישראל”. ואולם המינוי הרשמי, מיום כ”א באלול תשי“ד, חתום בידי מר חיים לבנון, ראש העירייה, לא נתקבל עד י”ז בתשרי תשט“ו, כששיעורי בארה”ב כבר היו במהלכם. גם מכתבו של הד“ר ש. לוין, מנהל המחלקה לחינוך ולתרבות, מיום י”ז באלול, אשר בו הוא מודיעני על אישור מינויי, בושש לבוא. בייחוד היה קשה לי לצאת לאלתר ממכללת דרופסי, שם עמדו שניים מתלמידיי באמצע שקידתם על הדיסרטאציה. נדחתה עלייתי עד סוף השנה.

ביני וביני התחילו אצלי ההכנות, והריסת ביתי על כל יסודותיו ללא חמלה, ומחשבות על בניין בית תרבות בארץ. בי' בכסלו כתבתי לד“ר ש. לוין: “לפני ימים אחדים היתה לי שיחה עם הד”ר אולברייט בדבר מכון לארכיולוגיה בהנהלתו באוניברסיטה של תל־אביב. הוא גופו קשור להופקינס עוד לשלוש שנים עד צאתו לפנסיה, וגם איננו בקוו הבריאות. ואולם הציע לי הצעה שהלהיבה את שנינו, שתזמינו אתיגאל ידין או את בן דור המכהן במשרד העתיקות או את שניהם. אחד משני אלה יוכל להרצות גם על ההיסטוריה העתיקה של ישראל. כדאי לשים לב להצעה זו”.

חלפו כמה חדשים ואין מענה למכתביי. ואני מודאג. מי יודע מה מתרחש שם במרחקים? בכ“ב בטבת אני כותב שוב לד”ר ש. לוין: “כבר הודעתיך שהתפטרתי משתי המכללות והתחלתי בהכנות. בינתיים כדאי לנצל שהותי כאן… ומר בן־שמש, עורך דין מתל־אביב ומורה שם בבית הספר למשפט וכלכלה, וכעת עומד לקבל אצלנו במכללת דרוֹפסי את התואר דוקטור, חותר לקראת מפעל של איסוף ספרים בשביל האוניברסיטה התל־אביבית – ראה, אני הוגה שם זה במפורש ללא פחד – וגם הד”ר פטאי הסכים לסייע לו. ויתכן שכדאי לנסות כאן יותר מקיבוץ ספרים…"

אני מקבל מכתב מיום כ“ג בטבת מאת ד”ר ישראל מהלמן: “המכון לתרבות ישראל נפתח. ד”ר פרץ עושה את מלאכתן כמזכיר פדגוגי במסירות ובהצלחה רבה, התלהבותו לא פגה. פעם בשבוע מנסה אני למלאות את מקומך ושוקד כפי יכולתי על תקנת המוסד הצעיר. מה אספר לך עליו? הסטודנטים – רובם מוכשרים ומתמסרים ללימודים – משרים הם רוח טובה ומעוררים אמונה ותקוות טובות… שמחתי רבה ונאמנה שבעוד חדשים אחדים תאציל אתה מרוחך עליו… המזיגה המופלאה באישיותך… ערובה היא בעיניה שהחלום הגדול יתגשם ובתל־אביב יקום לתפארת היכל לתרבות ישראל…"

ואני אליו בי“ט בשבט: “מקרב לב אודך שעניתני ושהוכחת לי שחי הקשר, אחד הקשרים שנוצרים בלא שנדע איך ומתיח, והם יקרים לנו מאד ותמיד עליהם חרדתנו. שימחתני בידיעותעל פתיחת המכון לתרבות ישראל ועל הרוח הטובה השרויה על המרצים והתלמידים גם יחד. וודאי שחלקך רב בהשראה זו… אני דרוך אמונה וציפיה ליום בו נבוא לישיבת קבע בארץ”. ומכתב מהד”ר ש. לוין מיום י“ט בטבת תשט”ו: “פתיחת המכון נערכה ביום כ”ו בחשוון ש“ז ברוב פאר. אמנם האוניברסיטה בירושלים לא שלחה ברכה, אך נתקבלו ברכות אחרות, ממשרד הפנים, מהס' המורים ועוד… נתקבלו 25 תלמידים… הלימודים החלו בקצב יפה מאד. המורים שבעים רצון מהרכב קבוצת התלמידים… שעות הלימודים מ־8 בבוקר עד אחת או שתים אחה”צ"

אני שולח מכתב ברכה לפתיחת המכון, ובין השאר הרהורים אלה: “אני רוצה להתעכב על המלה ‘תרבות’, שכאן בשמו של בית אולפן אוניברסיטאי הריהי אומרת דרשני. נדמה לי שאיננה באה למעט שום גיזרה משטחים של מדעי היהדות או לשנות חלילה את הטמפראטורה המדעית בין כתלי המוסד. היא באה אולי להדגיש תפיסת יהדות לא כמקצוע שנדחק אל תוך מסגרת זמן או אידיאה אלא כמנוף לקידום חיינו, כגורם חי ודינאמי. היא מסתייגת מצד אחד מאנשי העבר, בעלי אותה גישה ארכיולוגית שהיתה רווחת בשעתה בתולדות חכמת ישראל כאילו רק חכמת פוט ולוד לפנינו ולא גוש חיינו אנו שאפילו זמנו עבר לא עבר זמנו. ומאידך – ושמא אין זה לגמרי מאידך – באה מלה זו ‘תרבות’ להזהירנו מפני פוסלי העבר שאינם מרגישים כי בלי רקע רחוק של יצרה קולנו חסר הד ורמז ונגינה, דהיינו חסר תרבות, וכל עמידתנו ריקה, כלים שאולים…” ובינתיים, לפני עלייתי, התארגנה בניו־יורק, בעזרתו המסורה שלמר ג. סלפטר “אגודת ידידי האוניברסיטה של תל־אביב”. היה יום ששי אחד, ב' בניסן תשט“ו (25.3.55). נכחו בישיבה אנשי מדע ומעש: יונה אטינגר, פראנסיס ב. בארדאן, וו. גלייזר, ד”ר עמנואל האוזר, רות קפלן ווכסלר, פרופ' אמיל לאנגייל, אולגה מ. לאנגייל, רוברט מנדלסון, ד“ר א. נחומי, ד”ר ליאו סרול, פרופ' רפאל פטאי, אליזָבֶת פיי, הנרי ג. פישר. בתוכם הצטיינו בפעילותם הד“ר פטאי ששימש גם נשיא וגם מזכיר, ד”ר סרול, מר גלייזר, ד"ר נחומי, והגב' ווכסלר. סדר היום כלל הסעיפים: אישור רשמי של החברה, תקנון, וקביעת מספר המנהלים ובחירתם. אחרי הדיונים התחילו כנהוג נאומים וברכות, והגיע תורי. מבעת החלונות הרמים, בין צוקי גורדי השחקים, נשקפו מדורות העננים בהתקדש ליל שבת. דיברתי על נחיצות האוניברסיטה בעיר העברית הגדולה וסיכוייה בהתאם לרוחו של עם זה שמוחמד עצמו הכתירו בשם “עם הכתב”. הרגשתי מרחקי ממדיו של המומנט, ואת עצמי, אודה ידידי הקורא, כְּקָרוּא, כנבחר, כפותח תקופה בחיי, כזוכה להשתלב בתוך משהו רחב וגדול. לא רשמתי אצלי פרטי נאומי מלבד המלים “האזנתי משק כנפי ההיסטוריה מעל לראשי”.

ובלילה של ערב ראש השנה תשט"ז, בחצות לילה, הגענו אני ורעיתי באניה לחיפה,

והקביל את פנינו מר ששון לוי מהמחלקה לחינוך ולתרבות.

 

2. תוך שתיקה עויינת    🔗

ימים אפורים בחדר צר של מלון. חודש של חגים ובדידות. אין אף אחד מצלצל, אין דורש לשכני ואחרי החגים בישיבת ההנהלה הקטנה – שוב בחדר צר במלון. לא חשתי את אור החזון שקרא לי ממרחקים, שמשכני כל כך בעוז. ואולם מדי בוקר ירדתי למקום שקט במלוני והתיחדתי עם המאורע הפרטי ההוא שטלטלני עד היסוד. אין המחשבות חומקניות אחרי טלטול כזה. רבדים תחוחים עולים מאליהם ממעמקים.

אני מוצא גם סיפוק רב משיעוריי בשם “כתיבה של יצירה”. תלמידים יוצרים ותלמידים אחרים מבקרים, ואני לומד באורח גישושי־נסיוני מהותה של ספרות. אני מניח הנחות קובע ועוקר עקרונות. עיקרון עיקרון לשם עקירה אחר כך, לשם אבן־פסיעה, לשם הליכה הלכה. אחרת כל עיקרון – עקר, קפאון.

ובכ“ט חשוון תשט”ז (14.11.55) התקיים טקס פתיחת השנה האקדמית באולם בית הספר “שבח”. ראש העיר מר חיים לבנון פתח. ד“ר ש. לוין דיבר על התקדמות המכונים האוניברסיטאיים. ד”ר אוגוסטו לוי, יו“ר הנשיאות האקדמית של בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה מסר דברי ברכה. ואני, לכבוד שני המכונים. האחד למדעי הטבע והשני למדעי הרוח, הקדשתי את הרצאתי לשני הנושאים גם יחד, ל”טבע ורוח במשנת הרמב“ם”, שנתפרסמה עלידי העירייה בחוברת מיוחדת והוכללה בספרי “הפילוסופיה היהודית בימי הביניים: שיטות וסוגיות” (דביר, תשכ"ה), ובאנגלית בספרי (University Press, 1974 Studies in Medieval) Jewish Philosophy Columbia).

בשנת תשט“ז החליטה ההנהלה המשותפת על בחירתי כיו”ר ההנהלה שנהפכה לנשיאות האקדמית של המכונים בתל־אביב. וקיבלתי את אישורו של ראש העירייה מיום כ“ד בטבת, תשט”ז. בראשונה ניהל את הישיבות ד"ר שץ לוין, וכך הדריכני בבעיות השוטפות, ואני מביע לו בזה את תודתי הכנה. פעמים הרגשתי שדעותי ודחפי כפוּתים, וחָסום כל מעבר. האם לא יתכן בדרך כלל שמי שהרה והוליד איזשהו רעיון ראוי מצד זה גופו ליתר תשומת לב, להתהרהרות מיוחדת, טרם בוא ההתבטאות הנוגדת? האם אין הביולוגיה עשויה להיות יותר קרובה אל האמת מההיגיון?

ובינתיים התחולל המאבק סביבנו. ירושלים נקטה עמדה עויינת. היה זמן שמר רוקח, ראש העירייה בשעתו, נסע לירושלים והציע לאוניברסיטה העברית שתָקים את האוניברסיטה בתל־אביב כסניף ועל חשבון תל־אביב, והצעתו נדחתה. ונציגי הממשלה נמנעים מלהופיע בפומבי באירועים אקדמיים אצלנו, משל משהו אי־לגיטימי, מחתרתי. והעתונות כולה צוננת. אנו עורכים מסיבות לעתונאים ואין כל הד. שמא אנו מטיחים ראשנו אל הקיר? ושמא ללכת אל העם, לעורר אישי ציבור לקום ולפרוץ את מסגר השתיקה וההשתקה? רעיתי אירגנה קבוצת נשים בשם “ידידות האוניברסיטה בתל־אביב” ואני נודד בערבים בטרקלינים ומנסה להטיף ולהסביר. מה השתדלתי להסביר?

רעיון האוניברסיטה בתל־אביב מושתת על ארבעה שיקולים.

1.  מחסור במורים מוסמכים למקצועות שונים ממדעי הטבע, ובמיוחד למדעי

היהדות. כחמשים אחוז ממורי בתי הספר התיכוניים בארץ לא קלטו השכלה אקדמית. מה גם הכשרה חינוכית, ופשיטא שחסרון זה משפיע על טיב החינוך ועל התעניינותם של התלמידים. ומימלא רבה הנשירה.

2.  הגדרה כלכלית של השכלה גבוהה. רבים מן הצעירים תאבי לימוד אין ידם

משגת לקיים את עצמם בירושלים, לשַלם שכר דירה ולאכול במסעדות. ושטח התעסוקה מוגבל מאד בבירה. האם נאפשר השתלמות אקדמית רק לבעלי האמצעים וננעל את הדלת בפני מעוטי היכולת? ובנוסף לזה העובדה שהקליטה בירושלים כבר מתקרבת לנקודת רווייה.

3.  טובת עירנו ואיזורה. פילוג גיאוגראפי זה, דהיינו מצד אחד מחצית

האוכלוסיה ומרכז התעשיה והכלכלי בלי מוסד השכלתי גבוה, ומצד שני קצת במרוחק מתנוססת האוניברסיטה על ההר – האם זאת היא דיכוטומיה בריאה? כלום אין עיר שוקקת זו זקוקה לאולפן גבוה שיאציל עליה ואל תוך תוכה מרוחו ויהווה משקל מעמיק־נפש, מאַזן להמולתה החמרנית? ידועה הפלוגתה בין אפלטון שגרס שני עולמות, עולם גשמי זה שאיננו אלא צל, ועולם עליון של אידיאות אשר שם הממש והמקור, לבין אריסטו תלמידו שקבע שבמקום החומר שם הצורה והרוח, וכל דבר גשמי נושא את האידיאה בתוך תוכו. האין אנו מוצאים את עצמנו קרובים יותר אל התלמיד מאשר אל הרב? והאם לא יוסיף הכרך גוון מיוחד להשכלה, גוון של מדרש מתוך מעשה, של בחינה ויישום?

4.  ושיקול יותר רחב, טובת הארץ. גלי העלייה מביאים אנשים שרובם נטרקו

עליהם הדלתות באמצע חינוכם או שלא זכו לחינוך כללי כלל. וצריך לזכור היטב שבמידה שהמדעים הולכים ומתפתחים כן מתמשך ומתארך התהליך של הכשרת הנוער לקראת החיים. כי תקופה אטומית פירושה לא רק שהמדעים נתרחבו ונסתבכו אלא שהחיים עצמם נתרחבו ונסתבכו. כל הגבול שהוא תמיד יחסי ונייד בין בערות והשכלה הוּסט והוא הולך ומוסט קדימה. כך שאותו הלימוד שבתחילת המאה נחשב כבר לתחום ההשכלה הגבוהה נמצא כעת בתחומים פרלימינאריים ובשלבים ראשונים. חינוך התיכון כיום כבר אינו מספיק להכניס את הצעיר לחיים שיש בהם תועלת וברכה לעצמו ולחברה. כשם שאותו חינוך תיכון בא בשעתו להדגיש את ה“לא סגי” של חינוך עממי. אורך החינוך תמיד צמוד כפונקציה של תסבוכת החיים. ושוב יש לזכור היטב את מחשבתו היסודית של ההוגה הגדול הֶגֶל שאין שום אומה זכאית לקיום אלא אם היא מוסיפה לתרום לקיום האנושות. ק וחומר לאומתנו המחדשת עכשיו את חייה. לגבי דידן מדרגה גבוהה של תרבות הוא גם מעוז ומבצר, והספר הוא באמת סְפָר.

אלה הן ארבע הנחות־תשתית לאידיאולוגיה האוניברסיטאית שלנו כעת, והיא תנצח. יש כוח סטיכי לרעיונות בשַלים. הם עצמם דוחקים את ביצועם. וניחשתי עתידות. עוד עשר שנים ויהיו לנו עשרת אלפים תלמיד בקאמפוס רחב־ידיים המצפה לנו מעבר לירקון. צעירים וצעירות יתהלכו בין שדרות, ומסביב אור כאילו ממין אור אחר, אור הדעת הנפתחת ואור השכל הבולש של הנוער. ולאלה ששאלו מה התכנית עניתי: שתי דרכים. דרך הכינוס ודרך היצירה. הראשונה – לכנס מוסדות השכלה שנוצרו כאן בזמנים שונים מתוך זינוק הצורך ולהביאם לידי קידום הדדי. זאת היא דרך הקונסולידאציה של הקיים. ובהתאם לזה אנו מנהלים משא ומתן עם בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה, מוסד ותיק וגדול שמסיימיו זקוקים להכרה בזכות סיומם גרידא ללא בחינה מיוחדת. וגם עם המכון למדעי החברה מיסודה של ההסתדרות. אחר כך נלך בדרך היצירה, להקים בין השאר מחלקת רפואה שלדברי רופאים זקוקה לה עירנו, והדרך ארוכה לפנינו. אשר לאמצעים אנו משתדלים לדבר על לב הממשלה. נודה גם אגודת ידידי האוניברסיטה עם סניף בארצות הברית. והנה משהו חד־פעמי: יש תקווה לזכות בחלק מקרן תרבות מיוחדת שברשות נשיא ארה"ב בשביל מדינת ישראל. לשם כך נאו פונים ליועץ המיוחד לקרן זו מטעם הבית הלבן, מר ברנארד קאצן. אבל דא עקא. מילתה זוטרתא, אין לנו ניירות לאיגרות עם שם וכתובת בכותרת. ואיך מתקרבים לרָשות בלי ניירות רשמיים? אבל עוד פעם, איך אמר הרצל? “כסבורים אתם שבראשית היה הכסף? לא, בראשית היתה האידיאה!” העיקר אמונה עקשנית ללא הרף ברעיוננו.

ובין הידידים במרחקים שעניין האוניברסיטה רכש מסילות ללבם היה האדם היקר, הבישוף ג’יימס א. פייק שרחש אהבה לעם ישראל ולארץ ישראל גם יחד. ויש להזכיר כציוּן טראגי ומסתורי שכעבור שנים נפגש עם אהבתו ומותו במשוּלב בלכתו לקראתם יחידי בלהבות הנגב. במארס 1956 ביקר באצרנו והענקנו לו תואר הכבוד “חבר האוניברסיטה של תל־אביב”. את התואר הזה הוקיר כל חייו והזכירו בכל עת מצוא. תואר זה הוענק גם לשופט הוּברט דילאני מניו־יורק שהיה כאן כאורח הממשלה והביא לנו תעודה נאה מאת מר ביואל ק. גאלאגר, נשיא המכללה הוותיקה של ניו־יורק לאחותה הצעירה של ת“א: “ברכות ואיחולים טובים לאוניברסיטה של ת”א בשאיפותיה שהן זהות עם שאיפותינו אנו לשירות הנוער”.

כך קדמה הראייה מרחוק לזו שמקרוב.

 

3. ההכרזה    🔗

והשנה האקדמית מתקרבת לקיצה. במכון למדעי הטבע עובדים 14 מורים ומדריכים מלבד אסיסטנטים ולאבוראנטים, והתלמידים – 70, ובמכון לתרבות ישראל 22 מורים, והתלמידים 130, ודרך אגב בפרסומים חדשים נקרא המוסד השני הזה מכון לתרבות ישראל ולמדעי הרוח, ואף בקיצור מכון למדעי הרוח, שכן הוא כבר כולל לימודים בספרות כללית, היסטוריה כללית, רומית, אנגלית, צרפתית. וודאי שהמוסד לא בא לבודד יהדות מכלל מדעי האדם. והמשא והמתן עם בית הספר הגובה למשפט וכלכלה הולך ומתקדם. שפרינצק אומר לי: עם בית הספר הגובה למשפט וכלכלה תקום אוניברסיטה, בלעדיו לא תקום. ודבריו נכנסו ללבי.

והיום בצהרים, יום ה', סיווןו תשט“ז (6.6.56) נמסרה הודעה פומבית על כינון האוניברסיטה של תל־אביב במסיבה חגיגית של עתונאים בבנייני המכונים האוניברסיטיים. ד”ר משה ישי, יו“ר וועדת השיוב של מוסדות להשכלה גבוהה בתל־אביב, הודיע כיאירוע אקדמי זה נתאפשר על ידי שילובם של שלושה גרעינים: המכון למדעי הטבע שנוסד על ידי יהושע מרגולין ז”ל וקנה לו מוניטין ברחבי הארץ, המכון הצעיר לתרבות ישראל ולמדעי הרוח, ובית הספר הגבוה למשפט וכלכלה שנוסד בשנת 1935 ביוזמת קבוצה של משפטנים וכלכלנים והכשיר דור של כוחות חשובים בחיי המדינה והמונה למעלה מאלף תלמידים ומאה מרצים. וועדת השילוב תמשיך בפעילותה כדי לשלב באוניברסיטה זו גם את יתר המוסדות להשכלה גבוהה הקיימים בעיר. והפעם עלה הד חיובי מכל העתונות. הד"ר אוגוסטו לוי נתמנה ראש הנשיאות האקדמית, ואני זכיתי להיות הרקטור הראשון של האוניברסיטה.

כך קם ויהי חלומם של דיזנגוף ורוקח ולבנון וחבריהם. רוח וטבע היוו עד עכשיו שני ממדי מוסדנו: האדם והעולם, ידיעה עצמית וידיעת הסביבה הדוממת, ושניהם מדרש ומחקר. עם ביה"ס הגבוה למשפט וכלכלה נוסף יסוד החברה על גילוייה המעשיים: החברה בחקיקת חוקיה, ביצריה הפליליים ובבלימתם, בצרכיה החיוניים ובטיפוחם, במשאה־ומתנה, בחקלאותה, בבנקאותה, בכלכלתה היחידית והמדינית. והרי זהו הממד השלישי, החברתי. כאן יעמוד התלמיד וישאל אם הדעת המופשטת עומדת במבחן. כאן יקבל עולם האצילות קורקטיבה פראגמאטית ומגמה אנושית לאור הניסויים של הזמן.

בעקבות השילוב הגענו כבר לחמש פאקולטות: מדעי הטבע, מדעי הרוח, משפטים, כלכלה, החברה והמדינה. ובסך הכל למעלה מאלף ומאתיים תלמידים ובערך מאה ועשרים מרצים.

ועוד רב המאבק על הכרה וביסוס. והנה היום (26.6.56) קיבלנו מכתב מברנארד קאצן שנשיא ארצות הברית הציע לקונגרס תכנית המכילה הקצבה ל“מוסדות ידועים היטב בישראל” סך 400,000 ל“י לייסוד קתדראות, ועוד סך 100,000 ל”י למילגות, ושיש כבר המלצה להכליל בתכנית זו את האוניברסיטה של תל־אביב. נזכרתי בהיסוסיי הרבים שליוו פנייתי למר קאצן כשניירות רשמיים למכתבים חסרנו. ובעוד שאצלנו אין האוניברסיטה “ידועה היטב”, כבר היא ידועה גם ידועה בוושינגטון.

 

4. מחסומים בדרכים רחוקות    🔗

כשהוטל עלי לשרת בתור רקטור ראשון, היתה לי הרגשה כבדה של אי־מוכנות למעמסה כה כבודה. נשיא לא היה, ועדיין לא עלה על דעתנו לחפשו. ואני לא באתי אלא ליצור, לארגן ולפתח מבחינה רוחנית גרידא, ובתוך כך לממש חלום חיי של חיים בארץ, ושמא גם לתת מוצא יצירתי לגירויי־אתחלתא שהתעוררו בנפשי. אבל משהו מפעילות נשיאית – את זאת חשתי ברטט וברתע – הוכלל ביני וביני גם במינויי.

והאמצעים היו כל כך מצומצמים. העירייה אמנם ידעה אחריות חסותה, והקציבה סכומים הגונים בכל מלוא הכרתה את חיוּניוּת הרוח בחיי הכרך. אבל הקצבה זו לא הספיקהלהיות יותר מדחיפה לראשית דרכנו. אף נהנינו מיחס חדש של הציבור שבמשך השנה התהפך מהתנגדות והתעלמות להבנה ונטיית שכם. בתל־אביב גופה קמה בשנת 1955 אגודת ידידים בראשותו של מר א.ז. כהן, שחבריה הם יעקב בן סירה (מזכיר), פרופ' א. קלופשטוק, ד"ר מ. ישי, י. כץ, ג. סלפטר, ואליהו לבונטין, והם הצליחו במידה מסויימת לרכוש אוהדים ותומכים בין מוסדות ציבוריים ואישים פרטיים, כל אחד במשהו שבאותם הימים היה רב, כגון באנקים אחדים וכגון משפחת סבירונבסקי שהפרישה לזכר ראש המשפחה סכום ניכר בשביל מחקרים ופירסומים על ידי הסטודנטים. וקיים חוג נשים פעילות שבתוכן הגברות אפרת, ברגר, גוּזמן, לווין־אפשטיין, וראבאו. וברוכים הם כולם שחרתוּ שמותם לע האריחים הראשונים ביסוד הבניין ונשכו בנו אימון ועוז. ובכל זאת הרי לא יכלה האוניברסיטה להתכנף במקומה. היא תבעה טווח־כנפיים למרחב ולמעוף, להתפתחות והתרחבות, ולשם כך למשאבים. אחרת לה היתה ראויה לשמה האומר כל כך הרבה, וסופה – ניסיון שלא הצליח.

שמחתי איפוא כשקיבלתי הזמנה לערוך באותו קיץ שורת הרצאות בארה“ב בחסותן המשותפת של מכללת דרוֹפסי והאוניברסיטה של פנסילבניה, ונעניתי לה מתוך כוונה לפגישה עם הידידים ולבדוק את כוחם להוציאנו למרחב. והעירייה הבינה לרוחי וערכה מסיבת פרידה בנוכחות שגריר ארה”ב והגישה לי שי, ספר מלא צילומים של אירועינו הפוּמביים, מן הסתם כדי להמחיש את מציאותנו לעיני המעוניינים. ואני אמנם הספקתי כבר לדעת התנגדות האוניברסיטה בירושלים, אבל לא ידעתי מצודתה הפרוסה במרחקים.

ראיתי ראשי אגודת הידידים. עשו שם מה שיכלו. שלחו ספרים בשטח הבאקטריולוגיה וציודים מדעיים למחלקות שונות. ליותר – גדוּרות הדרכים. הבישוף פייק הזמינני פעמים אחדות, פעם למסיבת אורחים חשובים ושוחחנו על המצב והרגשתי מבוכתו על המחסומים בכל דרך. הזמינני גם השופט דילאני – ללא תוצאות. היה לי ידיד נאמן ועברי וותיק שהצליח מאד בנכסיו ואיפשר הוצאת ספרי “אנחנו הדור” (עוגן, תש"ה), פעם לפני כמה שנים ביקר אצלי בארה“ב בליל שמחת תורה ופנה אלי בשאלה: מה ביכולתי להציע לפניו שיָקים אחריו לזכרון. “עולמות, עולמות” קרא בסגנונו המקוטע והעסיסי – מזיגה חמה של עברית ואידיש, ובעיקר של עברית שהיתה לאידיש. זאת הפעם ביקרתי בביתו והזכרתי לו פנייתו־שאלתו משכבר, והוא ענה לי שוב בסגנונו־ניגונו: “קודם עושה שלום במרומיו – במרומיו, במרומיו! – ואחר כך הוא יעשה שלום עלינו”. והיה מאורע אחד שכמעט והגענו למעש ממש. הצלחתי להשפיע על אחת מנשי האצולה הניו־יורקית לכנס בביתה יחיד סגולה של היהדות האמריקאית ובכוחות משותפים להבקיע לנו דרך אל אותם המרומים. האספה נתקיימה. נשאתי דברי על האוניברסיטה הצעירה, על הכרחיותה וּודאות עתידה. דיברתי על ת”א מצידה הדימוגראפי, איזור רב אוכלוסין ושופע מרץ המשתרע מחדרה עד גדרה וכולל כמחציתה של תושבי המדינה ומרוכז בו חלק הארי של התעשיה והכלכלה, של התרבות והאמנות – האפשר להשאיר ריכוז זה ללא אכסניה של תורה? ובתל־אביב עצמה מתווספים מדי שנה כשלושה אלפים בוגרי גימנסיות שרבים מהם שואפים להמשיך ונאלצים לחסום שאיפתם מחוסר אמצעים ללמוד בעיר אחרת. ובמיוחד המכון לתרבות ישראל ולמדעי הרוח המכוּון בעיקרו למלא את המחסור הרציני בכוחות הוראה תיכוניים במקצוע היהדות, מחסור מחמיר והולך בעקב חורבנה של יהדות אירופה – האם נפקיר צעירינו בידי מורים של בעל כורחנו מפני העדר כוחות יותר מוכשרים? ויש לשים לב גם לעצם קיומנו. חשבנו כי כבר הישגנוהו והריהו עובדה מוגמרת, רבת לבטים אבל עובדה. נדחקנו שוב ושוב אל תוך קרבות, אבל העובדה בעינה עמדה, כמו כף אדיר תוך משברי ים. לא כך נראה המצב עכשיו. נכנסנו לתקופה אפוֹקליפטית מאד, ולא אנחנו בלבד אלא כל העמים ללא יוצא מן הכלל עומדים פנים אל פנים בפני שאלת הקיום. ונשק המגן עכשיו הוא המדע, העיוני והיישומי במשולב. האם בעל המדע המפותח יותר, המקוּדם יותר, יהיה המנצח. ואנו באיזורנו מוקפים אויבים בנפש, ואם אנחנו נפגר יתקדמו הם. לנו איפוא טיפוח המדע לשרשיו וענפיו הוא צורך בטחוננו, ואין להגביל ולצמצם אלא להרחיב מוסדות וחוקרים. סיימתי, ודומה שהרשמתי, והמארחת הטובה התחילה למלא אחרי. ולפתע נכנס פלוני אלמוני – איני יודע אם על פי הזמנה או על פי חוש עצמאי למה שמתרחש – וסמל מסויים על דשו ופנה אלי מייד, כביכול לפי תומו:

-הקיימת אוניברסיטה כזאת במציאות:

-כן, אדוני, מטעם עיריית תל־אביב, ומספר הסטודנטים למעלה מאלף,

והמחסור במורים מחונכים כל צרכם להורות בבתי הספר דורש במפגיע בית אולפן גבוה.

-בדיפתר הסוכנות אין אוניברסיטה כזאת קיימת.

והמעש לא הגיע. האספה נשתברה לשלוליות שלוליות של תמיהה אילמת, ומבוכה ועלבון כללי ריחפו בחלל הכהה.

ולנשיא שתי האוניברסיטאות בארה"ב שם היו קתדראות שמוּרות לי לשנה במקרה שארצה לשוב, הודעתי שאני חוזר ארצה.

 

5. ובידוד וניכור כאן.    🔗

אני יושב מאוחר בלילה בביתי בתל־אביב – מובלעת של שקט וצמיחה בתוך רעש הכרך, כל עובר ושב תומך בידו את פניו על גדר הברזל ומרענן את עיניו שרוטות השרב והדרדר בערוגות הקרות של וורדים למיניהם ולצבעיהם ובחורשה הקטנה של ארנים צעירים ובכובע השובבי של קטיפה אדמדמת על ראש פוֹנסיאנה המלכה. גן נטעה רעיתי במדבר. אני יושב במרפסתי סכוּכת פאסיפלורה, פרי מאכל תוכו רצוף חמשה פצעים וכליל על גבם, טוב ללב החולה. ומנגדי ממעלה תוקע הדוב הקטן את ראשו בחיק הדוּבה הגדולה ויונק יניקת חצות לילה חלב הכוכבים.

כה קרוב פה השביל אל הלב, ממש חדר בחדר. כה נוח פה להתייחד. ומה זה מכרסם בתוכי? האם זה המבוי הסתוּם ללא איזשהו סיכוי לבקיעה פתאומית של שערי המרחב? למה לא אפקיד נסיונותי הכושלים באזני נאמנים וחרדים? למה לא אכנס את סגל המרצים כדי להשיח לפניהם את מצבנו? הם היו מוקירים יחס זה של גילוי לב, של צירופם לדאגה האוניברסיטאית. מה בולם את פי ביד כבדה? האם זאת גיאות בעל כרחי ולמגינת לבבי? או האי־תועלתיות, החינמיות של עכירת רוחם? ושמא מידת הפייטן להסתפג כולו במרירות עד שמתעוררת יכולתו להביע, ואף אז רק הגליון החלק הוא האוזן החרישית הלבנה שקולטת?…

פעם הייתי גם אני מאנשי מעשים. הרי יסדתי מכללה עברית בבאלטימור, והרבה שנים עמלתי בטיפוחה בשני השטחים, בחומר וברוח, ולפני שנים אחדות, בכ"ז במארס 1967, חגגו שם יובל החמישים ויום המייסד וזכיתי להשתתף בשמחה־שמחתי בהרצאה אקדמית על התחלת הפילוסופיה העברית שהמכללה הוציאתה לאור… כן, אבל לא הרי כהרי. כאן זהו עניין של אוניברסיטה רבת היקף, תקווה לאומית ונכס לאומי… וגם אני השתניתי מאז. דומה שהשתלט בי יותר יצר היצירה הספרותית, וצד זה של סירתי נעשה מועמס וכבד קצת יותר… ואולי השאלה היא פסיכית כללית: האם טוב שפייטן יהיה למנהיג? הוא נוטה לחיות רב מדי עם עצמו וממקדשו לא יצא.

בידוד וניכור. אנו מתכוננים לערוך טקס חגיגי של חלוקת המילגות לסטודנטים מתוך ציפיה לקהל רב, ואנו פונים לשרים וידידים, גם לידידיי האישיים משכבר, שיכבדונו בנוכחותם, רק בנוכחותם, ויטביעו לפחות גושפנקה פאסיבית על מאמצינו. אנו מקבלים תשובה חמה מאד וכפורית מאד. אני מרגיש כאילו משהו טמא בידי שכולם נרתעים מלנגוע בו. האם לשם כך עליתי, לעשות משהו מחתרתי?

והאוניברסיטה עדיין חסרת ספריה כלשהי, והרי זה שולל כל אפשרות של עבודה מדעית הן מצד התלמיד והן מצד המרצה. ואני מרגיש בצערם של תלמידי חכמים (בשני המובנים). אדם מתחיל במחקר מסויים וזקוק לספר שאינו אצלו, ועליו לנוע מספריית ביאליק לספריית הרמב"ם ומשם אולי לאחד העם או לשער ציון וכולי. מצא – אשריו. לא מצא – עליו לחכות עד שיתפנה ויעלה ירושלימה. עלה ועיין וחזר הביתה. אלא שלעתים הוא מבחין מייד נקודה נוספת המצריכה שוב עיון ובדיקה באותו הספר. וכך מסתכסך המחקר או יורד לטמיון או יוצא פגום. פניתי איפוא למנהלי הספריות השונות בשאלה אם היו נאותים לריכוז הספריות האלו בתוך כתלי האוניברסיטה, שתהיה ספריה אחת וגדולה וגדלה, אוניברסיטאית ועירונית, כדי שהחוקר יידע את הכתובת האחת והבטוחה, כלומר שכל ספרן יסיע את עצמו ואת ממלכתו אל תחת קורת האוניברסיטה ולא ייגרם חלילה הפסד כלשהו לשום מנהל. פניתי, והם פנו עורף. ראשית – הנקודה הכאובה – המקום עדיין לא זכה להכרת מציאות, דהיינו שאיננו בנמצא כלל. ושנית – ואת זאת הבנתי לאשורה – אדם חס על זהותו במפורד, בביתו.

וחברי הטוב, לואי סילברמן, פרופיסור־אורח למאתימאטיקה אצלנו, בעל השפעה בחוגים פוליטיים גבוהים בארה“ב עקב הקאריארה הפרופיסורית שלו בדארטמוּת, אחת האוניברסיטאות האציליות, ושבזכותו מובטח לנו מענק ממשלת ארה”ב, הגיש לי תשורה יקרה – גליונות מכתבים שבראשם כותרת מאירת עינים “אוניברסיטה של תל־אביב”. הרי עד עכשיו ניתנו לשימושנו רק גליונות העיריה והיינו סתמיים, בני בלי שם. ובישיבת וועד ההנהלה שלאחר מתן זה הוצאתי, מתוך כוונה לרומם הרוחות, וכעין עוד צעד בדרכנו, הכרתנו העצמית השמורה במגרתי. מוכי תדהמה ופחד הציצו על הגליונות הטרֵפיים, וניתן גם ביטוי מוזר לאימת הדין ועונשו. נתקלתי לאכזבתי במה שהיה נדמה לי כחסרון תעוזה ותנופה, והחזרתי את העלובים למגרה.

אבל צריך להדגיש שעל דעת אף אחד מאתנו לא עלה פקפוק שמא יגיענו בכדי, ומכל עמלנו יתהווה נהר. להפך, מה שמפליא ומעודד אותי ביותר הוא, יורשה לי לומר, איזו הרוֹאיקה מוסרית, איזו פאטאליות של צדק. אני נזכר במימרתו של ר' יצחק אברבנאל, שלאחר שהורד מגדולתו בחצרו של מלך פורטוגאל והוחרם רכושו, וניגש בעוניו ובנדודיו לחבר פירושו הגדול על התנ"ך, הֵחיל על עצמו מתוך בת חיוך עגמומית את הניב השגור בתלמוד לתיקון טכסטואלי “חסורי מחסרא והכי קתני”. הרי גם אצלנו חסורי מחסרא. לא הכרה ממשלתית, לא אות להתקרבות מצד אחותנו הבכירה שעליה תמיד יהיה גאוננו, לא קאמפוס כיאות לבית מדרש עליון, לא חדרים מרווחים, לא ספריות, לא מעבדות. רק עוינוּת וחירום מסביב. ובכל זאת “הכי קתני”. תלמידי חכמים צעירים מרביצים תורה, וקתדראות נחנכות ביוונית ורומית, בצרפתית ואנגלית, בפילולוגיה עברית, בספרות, בהיסטוריה וכולי וכולי… ותלמידים מתווספים למכביר ונחטפים להוראה בטרם סיימם. שוררת אמונה עקשנית חללא ביטוי מפורש, ללא צורך בביטוי, שעל אף הכל המצב איכשהו ישתנה, וחבל הבידוד יתפקע, אמונה שנֵחֵץ הרעיון עצמו יחולל מימושו. שוררת מעין סטיכיה של עבודה לשמה, ללא תהוּת על תכלית ותוצאות.

 

6. עידודים וקידמה    🔗

קוֹרת רוח מרובה וגירויים הרהוריים אני קולט מתוך מגעיי עם הסטודנטים שנראים לי כטיפוסים יקרים. אני נשאל תכופות מה דעתי על התלמידים הישראליים בהשוואה לתלמידים בארה"ב, ותשובתי תמיד הכרעה לטובת תלמידינו כאן. הם יותר מבוגרים, יותר רציניים. ודאי, הם בכירים בשנים אחדות מעמיתיהם האמריקאנים בגלל שירותם בצבא עובר לכניסתם לאוניברסיטה. והרבה פועל הצבא להרצנת הצעירים, בהעמדתם לפני בחירת אורח חיים, בהֵפגשתם עם קשיי המציאות לפני הגיעם לתיאוֹריה. אבל בעיקר נדמה לי שיתרון בשלוּתם נובע מעצם חייהם תוך בעיות, חיים בכל פנה ואנפין על גבולות, גבולות פוליטיים, כלכליים, חברותיים, ובמיוחד הגבולות התהומיים בין אפיסה וגדלוּת. השאלות הלאומיות החַדות כאן כסכינים מביאות בעל כורחן למחשבות אנושיות־כלליות. והרי כך אמר אלבר קאמי: האי־בטיחות מקור המחשבה.

אהבתי גם להאזין לשטף לשונם. בפני חזיון זה עדיין אני עומד משתאה ומשתומם. והרי זהו שמשכני בעוז אלקוּם כל חיי. כי שלוש קפיצות מופלאות שאין דוגמתן בשום אומה ולשון עשתה לשוננו כדי להדביק את זרם החיים. הראשונה מהתנ“ך עד התלמוד, השניה מהתלמוד עד משפחת התיבונים בפרובאנס, והשלישית מפרובאנס אל תל־אביב וירושלים והקיבוצים, וכולן בעזרת ה”אֵילן ויטאל" של האומה. בלעדיהן – ואפילו בלי קפיצה אחת מהן, למשל זו של התיבונים – אני משוכנע שלא היינו מסוגלים כעת להגיע למדינה. וכל פעם בכוחות חדשים, בהפשטות שלא הופשטו קודם, בהמחשות שלא הומחשו קודם, גם בתחבירים שלא תוחברו קודם, תוך תוספת לולאות וקרסים ששיווּ יתר רציפות וגמישות וריתמוס חי ללשוננו. רושמי הדורות צריכים להבליט החוב המדיני שבנימין זאב הרצל היה חב לר' שמואל אבן תיבון. ניתן לומר ששפה זו גדלה כמו העולם הברגסוני, על ידי אבולוציה יוצרת, על ידי הפאראדוכסאליות של חידושים שלא ביטלו את ההמשך. רק לפני זמן מועט התהלכתי בבוקר ברחוב בירושלים מאחורי שני ילדים בדרכם לבי רב ושמעתי אחד סח בטעם זקנים אל השני: “לא תפיק מזה כל תועלת”. כך אני עומד ושותה לשכרה את יין לשונם של תלמידינו. ובכל זאת, ובכל זאת – –

אני נותן כאמור שיעורים שהם אולי מעין חידוש כאן בארץ ושאני קורא להם בשם “כתיבה של יצירה”. הודעתי לחברים שיואילו לכתוב כל חאד משהו מחזון רוחו לשם ביקורת הדדית, בשירה, בסיפור, או במסה. ולתמהוני הרב עטו כולם אל השלל, אל השירה. ושוב אשדות הלשון על עושרה וגמישותה. אבל איך אסביר להם שההשתחררות אופנתית מחרוזים וממשקל מעמיקה עוד יותר בעיית מהותה של השירה? איך ומה המלים בהן אוכל להסביר אותה נקודה, “נקודא סתימא”, שכולה פרטית ואישית ושם ההתחלה והדחיפה של כל יצירה? איך אסביר כוונתו של ניטשה במימרתו “אני אוהב לקרוא רק את הדברים שנכתבו בדם”?

איך אסביר לעצמי?

ומאידך – סטודנטית אחת, משוררת הונגארית שבארץ מולדתה יצאו לה מוניטין, והקריבה את מוניטיה על מזבח עלייה. כעבור שנים אחדות התחילה לחבר שירים עבריים, והיתה באה לחדרי עם שיריה החדשים לתת להם תיכון. והשתוממתי לראות איך רכישת צליל עברי או צל של צליל העביר רטט של חוויה בגווה. ומר דוד זכאי הואיל לפרסם את שיריה ב“דבר”. אבל יצירותיה אלה גילו את הצער העמוק של מאבק עם ביטוי. כי אין ברירה. הלב מדבר לא במלים מלאות אלא בנואנסים וצירופי נואנסים, ודווקא לחצאי־מלים אין זוכים להגיע במשך שנים אחדות. גם ג’ורג' סאנטיאנה, אמן הלשון האנגלית, ראה צורך לעצמו להתנצל בהקדמה לשיריו כי אין לכתוב שירה אלא בשפה שיונקים בה משדי האם. אבל היא היתה משוררת כנה, כולה לב ורגש, ודווקא מאבקה עם הלשון – ומאבק כזה סימן טוב בכל האופנים – הוליד לפעמים ביטויים דחוסים־מרוכזים ואסונאנסים עמוקים שהזכירו משהו מטוּב שירתנו בימי הביניים, כגון השורה:

בְּצוּר עָצוּר מַעְיָנִי / הֲיֵש גּוֹאֵל לְמַעֲנִי

וחבל היא נפטרה בדמי ימיה. ולפני זמן־מה שלח לי בעלה מר צבי שימו ספר שיריה שלא הוּצע למכירה, בשם המתאים מאד “בצור עצור מעיני”, מאת מלכה נשר, הוצאת המשפחה, עם הקדמה לבבית מאת רחל כצנלסון־שזר. תהא אזכרה זו ציוּן לנפש עדינה בחוגנו האוניברסיטאי.

ובינתיים זכינו לעידודים ממחוזות שונים. באנקים וחברות תעשייתיות ואיגודים תרבותיים רואים חובה לעצמם להושיט יד ולתרום מילגות לסטודנטים ופרסים בעד עבודות מדעיות, והעתונות המשקפת וגם מעצבת את דעת הקהל כולה אתנו. גם מחוגי הממשלה מנשבות רוחות מרעננות ומחיות. סוּפר לי שאחד מתלמידינו ביקר בשדה בוקר וישב שם שעה קלה תוך כדי עשיית שיעוריו בשפה היוונית. ניגש אליו מר דוד בן־גוריון, הסתכל בספרו ושאל:

-איפה אתה לומד יוונית?

-באוניברסיטה של חתל־אביב.

-כך? יפה.

הרהיב הצעיר עוז והוסיף:

-אבל אתם מסרבים להעניק לנו הכרה.

-מי אמר כך? – התריס מר בן־גוריון כנגדו ופנה והלך.

הסברתי לאיש שיחי: כמוסדות החדשים כעולים החדשים, זקוקים לחבלי קליטה. אחר כך הקרקע מתעורר מאליו ומתאחז ברגלי המוסד כבשרשים עצומים של אלון, ללא הרפיה. הזמן הוא דבר אלוהי, דורש אמונה. אחרת – הוא הורס.

וראש העיריה הזמין פגישת פסגה, נציגי אחותנו הגדולה שבירושלים יחד עם באי־כוח משלנו לארוחת צהריים. שמא מתוך הידברות נגיע לאיזה עמק השווה. כי מאמצינו לא באו בעיקר אלא לספק את הצורך ההוראתי בתל־אביב, ואולי גם לשם משהו יותר כללי – ליצור פינה שקטה־רוחנית בתוך רעש העיר הגדולה. לא אמרנו במפורש, לא לנציגי ירושלים ואולי אף לא לעצמנו. אבל נדמה לי שהיינו מוכנים להצטמצם בלימודים לקראת תואר ראשון, שהוא עכשיו החיוני ביותר מבחינה רוחנית, והבא להמשיך יעלה ויבוא לירושלים. בכל אופן לעת עתה. חבל, לא הגענו לפשרה. ושמא לא חבל, לא חבל.

קיבלנו המענק החשוב מממשלת ארה“ב, סך מאת אלף ל”י, על פי המלצתו של מר ברנארד קאצן, יועץ מיוחד בוואשינגטון, ובאישורו של הקונגרס. החלטנו לחצות את הסכום: מחציתו, על פי בקשת תלמידים וכוחות תרבותיים מן הציבור, לאמנות הבימה (שאמנם הניבה פירות חשובים בשיטחה), ומחצית למאתימאטיקה שימושית בהתאם לפנייתן והבטחת הדרכתם של פרופיסורים ממכון ווייצמן ברחובות, הואיל ואצלם אין כיתות לתלמידים. השתתפות פעילה זו של אנשי המדע הגבוה נסכה בנו עוז רב ובטיחות שההכרה תיאלץ לבוא.

ובית הספר הגובה למשפט וכלכלה שכל כך שמחנו בסיפוחו התפרד מאתנו למגינת לבי ונכנס לאוניברסיטה בירושלים. ואני זה מכבר הגיתי במכון שלישי נוסף על טבע ורוח, “מכון ליחסי אדם” שיכלול שלוש פאקולטות: חינוך, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה, ובדומה להן פאקולטות אחרות שיעלה הזמן. התכוונתי ליחסים חיים־אישיים ממש בין שני אנשים חיים, בין אדם לחברו, להבדיל ממשפט וכלכלה שהראשון שבהם הריהו מעין יחס אנונימי בין אדם לחוק, והשני נוטה גם הוא, במידה שהוא מתרחב ומתרכב, לדלג על האדם המוחש ולנקוט צורה פלונית אלמונית, ניתן לומר בין X לבין Y, בין זולת לזולת. הפאקולטה הראשונה, פדאגוגיה, כבר פועלת כחלק מהמכון לתרבות ישראל, בהנהלת ידידי הטוב, חברי ותומכי, הד"ר אברהם פרי, ומשמשת מטרה מעשית חשובה, הכשרת מורים לבתי ספר תיכוניים. חומר הלימודים כולל פסיכולוגיה של הילד, הנהלה חינוכית, פילוסופיה של חינוך, מתודיקה של הוראת היסטוריה, תנ“ך ומקצועות מדעי הטבע. והנה ניתן סיכוי גם לפתיחת פאקולטה שניה, עבודה סוציאלית. כי הד”ר בלה שלזינגר, המנהלת החשובה של בית הספר לעבודה סוציאלית, פנתה אלי במשאלה לשלב את בית ספרה באוניברסיטה. ביקרתי באותו המוסד והרשימני ברצינותם הגבוהה של מרציו ותלמידיו. רצינו מאד להיענות לפניית לתועלת שני הצדדים: להוסיף לנו את לימודיהם ביחסים שבין אדם לאדם ולפתוח למוסדם שיעורים נחוצים הניתנים אצלנו, וכך להשתתף בחינוך הגון של כוחות סוציאליים במדינה. וגם שורת ההגיון מחייבת התאחדות זו הואיל ושני המוסדות פועלים באותה סביבה וגם זקוקים זה לזה חינוכית. הד"ר יוסף שווארץ, מראשי העסקנים בג’וינט (הכרתיו בבאלטימור בהיותו עוד תלמיד בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו־יורק, ואביו הרב היה ידידו של אבי, ושניהם ז"ל), תמך בעמדתנוּ ואולם ברגע האחרון התערבו גורמים אחרים ונתבטלה התכנית לשילוב.

קיבלתי הזמנה מאת הד“ר שמעון רבידוביץ בשם האוניברסיטה של בראנדייס שהוא מכהן שם בתור פרופיסור לפילוסופיה לבוא לאוניברסיטה זו כפרופיסור־אורח לעונת הסתיו הבא, דהיינו של סוף שנת 1957. היססתי מאד. נמלכתי בראש העיריה והוא חיווה את דעתו שאיענה: “כבוד הוא לנו”. הד”ר פרי ימלא את מקומי, ומובטח לי שיעמוד בקשר אתי לגבי כל הרתחשות והתפתחות.

נסעתי במכונית עם מר שיינקר לרמת אביב. דיברתי לכל אורכה של הדרך על מפעלנו הגדול והקשה. בצאתו הפטיר כמו לעצמו: אעשה משהו.

והיתה ישיבת הנהלה בביתי, והד"ר ש. לוין היקר עוד טרם ניגש בצעדיו הכבדים למושבו הכריז: "אין ספק שהגיע הזמן להקמת מוסדות אקדמיים. נעשתה שאלה זו לנדון היחיד של סדר היום. עשינו חשבון הנפש. קשת הלימודים מתרחבת ומתגוונת. מספר התלמידים גואה יחד עם סגל המרצים. המוסד חי, חי, והעם אתנו. ואם הכרה ממשלתית עוד אין כאן, הכרה ציבורית יש כאן. כן, הגיע הזמן ליצור את האירגון הרחב במקום הוועד המצומצם של ההנהלה, לצרף את הסגל למחשבה האקדמית הכללית ולבניין האוניברסיטה.

ויש גם בעיות מיבניות התובעות דיון סמכותי ומיידי. אני מתכוון למשל למה שנקרא כעת בארה"ב “החינוך הכללי”. כי הלימודים המוצעים כאן לתלמיד עם כניסתו נקבעים בבחירת סדרם לפי המקצוע בו הוא מתעניין ובו הוא גומר כשדה מומחיותו וניתן לו גם חופש מסויים בבחירת סידרם של הלימודים. כך היא השיטה בארץ זו. ואולם לי יש כמה ספקות בנידון. ראשית – אם בחופש זה הוא מסוגל לבנות את מומחיות חייו. שנית, אם מוכשר הוא כבר על הסף לדעת את שדה העבודה לו נועד על פי כישוריו בלי לדעת או לסקור את השדות מסביב. ושלישית – כל המדעים משיקים זה לזה, אולי גם מסובכים ומשורגים זה עם זה, ואין התמחוּת אפשרית בלי ידיעת המושגים וההישגים, ניתן לומר הדקדוק והתחביר של מדעים אחרים. כשלעצמי אני נוטה לאותה השיטה דלעיל, “החינוך הכללי”, הכובשת עכשיו לבבות בהנהלתו של רוברט ביינארד הוֹטשינס, נשיא האוניברסיטה של שיקאגו, המחייבת לימוד כללי שבלעדיו אין אדם זכאי לשם “אדם מחונך”, דהיינו שיעורים בסיסיים בהוּמאניות ובמדע החברה ובמדע הטבע, וללימודים תשתיתיים אלה יש להכניס את הסטודנט בטרם בחירתו, בטרם יכולתו לבחור, את מקצועו. אבל לדיון בבעיה זו ושכמוֹתה יש צורך בשיתוף הסגל העליון של המרצים.

והצעתו של לווין נתקבלה מתוך הכרת החשיבות ההיסטורית של צעד זה בדרכנו, ואני מתכונן ומכין ברטטו לקראת האבן הראשה בקשת בנייננו – הסנאט של האוניברסיטה בתל־אביב