ל“לאחר לוֹנדוֹן” (עמוּד 30 בספר)    🔗

נאוּם בּאסיפּה מטעם המפלגה בּתל אביב, בּ' בּסיון תרצ"ט 20.5.1939

לא פּוּרסם עד כּה.

מכַנסי האסיפה הזאת, אשר הסמיכוּ אוֹתה ליוֹם אתמוֹל, נהגוּ כּמנהג יהוּדים כּשרים, שלאחר ליל-נעילה בּיוֹם הכּיפּורים, יוֹצאים ותוֹקעים יתד לסוּכּה. חפצוּ לקשוֹר את הפּעוֹלה למען הקוֹנגרס – נקרא כּך את מלחמת-הבּחירוֹת לקוֹנגרס ולמלאכת הבּנין – אל ליכּוּד הקהל. והדבר הזה מחייב שגם הדיבּוּרים של היוֹם על שאלת הקוֹנגרס לא יהיוּ כּבכל השנים, כּי אם יוֹסַבּוּ על עיקר העיקרים בּשעה זאת. ונדמה לי שעל עיקר העיקרים אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. היה זמן שגם בּין חברים קרוֹבים זה לזה, בּין אנשים שהיוּ בּיחד בּתנוּעה אחת שנים רבּוֹת ואשר פּעלוּ יחד פּעוּלה מדינית, היוּ חילוּקי-דעוֹת חמוּרים בּהערכת הסיטוּאציוֹת המדיניוֹת. לא תמיד

השתוינוּ בּהבנת המצב הפּוֹליטי, בּהערכת הקשיים, בּהערכת האישים הפּוֹעלים, בּסיכּוּיים של תקוּפה. אבל, נדמה לי, שעוֹד לא היתה שעה אשר בּה הדברים נעשׂוּ בּרוּרים כּל כּך כּמוֹ שנתבּרר לכל הקהל הציוֹני יוֹם אתמוֹל. ונדמה לי שמעוֹלם עוֹד לא היה מצב בּציוֹנוּת שהמכּה אשר ניחתה עלינוּ לא היתה בּשבילנוּ הפתעה כּמוֹ הפּעם הזאת. נזכּוֹר נא את פּרעוֹת ירוּשלים של שנת 1920, אוֹ את פּרעוֹת יפוֹ בשנת 1921, אוֹ מאוֹרעוֹת 1929, אוֹ גם מאוֹרעוֹת 1936 – בּכל המקרים האלה לא היינוּ בּאוֹפן נפשו מוּכנים להם. תמיד קיבּלנו אוֹתם כּהפתעה. אתמוֹל – השׂכּלנוּ: אמנם האינפוֹרמציה הפּוֹליטית שלנו אף פּעם לא היתה מספּיקה, גם החוּשים הפוֹליטיים שלנוֹ לא היוּ די דקים וחדים בּכדי לראוֹת את הענן בּעוֹדוֹ מתקרב, אוּלם, שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת, לא רק הקרבּנוֹת והמאוֹרעוֹת שבּהן כּי אם גם המדיניוּת הבּריטית – לימדוּ אוֹתנו הרבּה. ואם יצאנוּ גם בּרכוּש רב, אם גם עשׂינוּ משהוּ בּשנים הללוּ, בּאוֹפן שלא רק הקרבּנוֹת האלה הם המסמלים אוֹתן, אלא גם התבּצרוּתנוּ כּאן, הרי צריך להוֹסיף, שגם רוַח פּוֹליטי-חינוּכי היה לנוּ בּשנים הללוּ. התחלנוּ לגשת לחיים המדיניים וּלגוֹרלנוּ המדיני גישה יוֹתר ממשית, יוֹתר חיה; לא סנטימנטלית, לא תמימה, כֹי אם גישה ללא אַשליוֹת. זהוּ לקח מר, אבל, יתכן שגם מן הלקח הזה נוֹציא משהוּ חשוּב בּשבילנוּ.

אין לי מה לאמוֹר על המצב החדש יוֹתר מאשר אמרה מוֹעצת המפלגה בּגילוּי-הדעת שלה. גילוּי-הדעת הזה הוא גם שקבע את הדרך בּשביל עמדת התנוּעה הציוֹנית, בּשביל גילוּי-הדעת של הסוֹכנות אתמוֹל. לא אכּנס כּרגע להערכת ההיסטוֹריה המדינית של הבּית הלאוּמי, אוֹ לניתוּח השאלה בּאיזוֹ מידה יש כּאן המשך של קו מסוּים, אשר התחיל עם הצהרת בּלפוּר, – כּי, בּעצם, היוּ בּמדיניוּת הבּריטית שתי מגמוֹת עוֹד מהתחלה – ואינני רוֹצה להגיד שהנה כּעת בּאה איזוֹ מהפּכה, בּא דבר-מה חדש. לדעתי, יהיה זה לא נכוֹן. אבל, מבּחינת הסיטוּאציה המדינית, מבּחינת יצירת מוּשגים בּין-לאוּמיים-משפטיים – הרי חָל מפנה כּבּיר, מפנה חמוּר מאד בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת.

והתנוּעה שלנוּ והתנוּעה הציוֹנית כּולה צריכוֹת להסתגל

למצב החדש. אין זה דבר קל. יוֹתר קל לנסח את הדברים, יוֹתר קל להגיד שהתנוּעה הציוֹנית מוּכרחה להסתגל למצב חדש. כּי המעבר הזה מהמצב הקוֹדם למצב חדש – איננוּ מעבר שאפשר לנוּ לראוֹתוֹ מראש בּהתפּתחוּתוֹ, בּצעדו צעד ראשוֹן, שני, שלישי. בּשביל כּל תנוּעה העוֹמדת לעבוֹר ממצב של תנוּעה חוֹסה בּצל החוֹק למצב של תנוּעה, אשר צריכה לחיוֹת חיי מחתרת וּלהתנגד לחוֹק – המעבר הזה הוּא קשה מאד. ולא מפּני שישנם משטרה וּבתי-סוֹהר אוֹ מפּני שישנם קרבּנוֹת. אלה הם הדברים הקלים ביוֹתר. הנכוֹנוּת בּתנוּעתנוּ לקרבּנוֹת קיימת. אבל, ההסתגלוּת ליחסים חדשים, להערכוֹת אחרוֹת, גם ההסתגלוּת לאמצעי פּעוּלה חדשים, אשר עד כּה לא חשבנוּ עליהם כּלל, – כּל זה קשה מאד מבּחינה נפשית; כּל זה מחייב גישוּשים רבּים, וגם עשׂוּי להיוֹת מלוּוה שגיאוֹת גדוֹלוֹת. ויתכן שלפני שתימָצא הדרך תיעָשׂינה שגיאוֹת.

וּמכאן ההרגשה שישנה לכל איש בּרחוֹב, וּודאי ישנה גם לכל חבר: “מדוּע לא אוֹמרים לנוּ בדיוּק מה מחר לעשׂוֹת?” ההרגשה הזאת היא פּרי אי-הכּרת המצב החדש. בּמעבר כּל כּך חריף ממצב למצב, אפשר לאמוֹר, מתקוּפה לתקוּפה – לא יתכן שמראש כּבר יֵרָאוֹ כּל השלבּים השוֹנים של הסוּלם. הדבר איננוּ תלוּי תמיד בּנוּ, הוּא תלוּי גם בּגוֹרמים אחרים. יכוֹלנוּ להכריז אתמוֹל על ההפגנה, אבל מהלך הגמר שלה לא היה תלוּי בּנוּ. הנה הצליחוּ בּהפגנה בּחיפה וּבתל-אביב ולא בּירוּשלים. כּי הפגנת ירוּשלים נגמרה, לדעתי, בּמפּלה גדוֹלה, והמפּלה היא לא בּ-150 הפּצועים, כּי אם בּזה שלא היוּ בּה לא הכּוֹח והסדר שצריכים היוּ להיוֹת וּבזה שהיא נגמרה בּתוֹצאוֹת אשר לא חפצנו בּהן, כּי לא חפצנוּ להתחיל את המלחמה בּשוֹטר, כּי חפצנוּ מלחמה בּממשלה האנגלית, אבל עוֹד לא מלחמה בּשוֹטר עצמוֹ. הדברים הללוּ רק מוֹכיחים בּאיזוֹ מידה הציבּוּר כּוּלוֹ, אוּלי חלקים גדוֹלים בּתוֹכוֹ, עדיין לא הכּירוּ בּכל רצינוּת המצב ועדיין לא ראוּ את הגילוּיים האפשריים ולא בּיררוּ לעצמם את הדרכים האפשריוֹת בּמלחמה הזאת.

אני סבוּר ששוּם הנהגה אין בּכוֹחה היוֹם להתווֹת פּרטי מלחמה; אינני חוֹשב כּי היתה בּזה תוֹעלת אילוּ היינוּ מַתוים דברים העלוּלים גם להסתבּך; ולא תמיד גם צריך לגלוֹת לאוֹיב את כּל הקלפים שלנוּ. אבל הדבר החשוּב, בּעל הערך המכריע, הוּא כּשרגע חישוּל רצוֹן העם, הכנה נפשית של העם למצבים החדשים, ליכּוּד כּוֹחוֹת בּשביל המצבים החדשים. אין בּכך ולא כלוּם אם אוֹמרים לנוּ שאנחנוּ עוֹד מדבּרים על דברים מעוּרפּלים. לא נתבּייש בּדבר הזה ולא נחשוֹש לוֹ. חשוּבים הרצוֹן הנחרץ של העם, גילוּי רצוֹנוֹ לעצמוֹ, הבנת המצב בּכל חוּמרתוֹ, הבנת ההכרח להילָחם – כּל זה עד עכשיו לא היה. גם בּמשך 22 השנים האחרוֹנוֹת היתה לפנינוּ בּימי מאוֹרעוֹת הבּרירה להילָחם וּלסכּן עמדוֹת. אך בּמצב החלש של הישוּב בּשנוֹת 1921–1920 וּבשנת 1929 – יתכן שאילוּ הלכנוּ ישר מוּל הסכּנה היינוּ מיד נוֹפלים ולא היה לנוּ כּוֹח לעמוֹד בּמלחמה פּוֹליטית גדוֹלה. סוֹף סוֹף, אילוּלא אוֹתה העבוֹדה האִטית, הזהירה, הבּוֹנה בּלי הרף, אשר בּה ריכּזנוּ וגיבּשנוּ כּוֹח, אין לי שוּם ספק שלא היה לאֵל ידנוּ לעמוֹד שלוֹש שנים בּמערכה ולפגוֹש את “הספר הלבן” הזה כּשם שפּגשנו אוֹתוֹ כעת.

ההפגנה של אתמוֹל היתה בּעצם הפגנה מוּזרה מאד. לא היו בּה שוּם סימנים של הפגנת-אבל. לא היה שוּם בּיטוּי של קינה. ויתכן מאד שאנשים הניגשים לדברים הללו במוּשׂגים קבוּעים, נתוּנים, היוּ יכוֹלים לאמוֹר בּצדק שזאת היתה הליכה חגיגית, פַּרַדה ולא יוֹתר. האוּמנם, העם הזה אשר הלך כּכה בּרחוֹבוֹת, האוּמנם הוּא מוּכן להילָחם?! ואני, אשר ראיתי את הקהל, אני מרשה לעצמי לאמוֹר: היה באֳפי ההליכה של אתמוֹל משהוּ שלא היה דוֹמה בּארץ בּשום מצב, לא היה בּזה משוּם קהוּת-נפש, משוּם אי-ראִיית רצינוּת הענין. אבל היה הזה גילוּי של כּוֹח צעיר, היוֹדע לפגוֹש צרוֹת בּבטחוֹן גדוֹל. אילמלא היה לישוּב בּארץ בּטחון נפשי גדוֹל בּכוֹחוֹ, אילמלא היתה נכוֹנוּת למלחמה – היה הדבר של אתמוֹל חסר כּל ערך. אבל, היה זה עם חי, עם מלא כּוֹחוֹת חיים, עם צעיר ורענן, אשר אוּלי בּפעם הראשוֹנה במשך דוֹרוֹת פּגש את האסוֹן הגדוֹל, אוּלי הגדוֹל בּיוֹתר, לא בּראש מוּרכן. איש מאיתנו לא היה קוֹבע שכּזאת צריכה להיוֹת ההפגנה. אבל ההפגנה הכריזה על עם מוכן להילָחם, הפּוֹגש מכּה פּוֹליטית נוֹראה בּאמוּנה בּעצמוֹ וּבהכּרה שהוּא לא יֵרָתע.

ואם ההרגשה הזאת נוֹצרה בּישוּב בּמשך החדשים האחרוֹנים, בּמשך שׂיחוֹת לוֹנדוֹן, בּמשך התגוּבה שלאחר שׂיחוֹת-לוֹנדוֹן, – הרי

זוֹהי הכנה חשוּבה מאד לקראת הבּאוֹת, אוּלי הכנה יוֹתר חשוּבה מאשר אילוּ היתה לנוּ היוֹם הנהלה, היוֹדעת להגיד לציבּוּר מהי הדרך האיסטרטגית שלה. כּי אפשרי מאד שההנהלה קוֹבעת תכנית איסטרטגית והקהל מקבּל אוֹתה, אבל התכנית הזאת יכוֹלה להתבּטל מהר מתוֹך התנגשות רצינית עם המציאוּת. אל תחשבוּ, שאני רוֹצה בּזה לבטל את הצוֹרך בּמאמצים גדוֹלים מאד, כּדי לברר לעצמנוּ מה יכוֹלוֹת להיוֹת התכניוֹת האיסטרטגיוֹת שלנוּ. אבל אין זה ענין אשר צריך להיאָמר היוֹם ומחר בּדרך של סיסמה, אלא זהוּ ענין שצריכים לרכּז בוֹ את מיטב הכּוֹחוֹת הרוּחניים והאִרגוּניים. וּברצוֹתי להגדיר עכשיו לעצמנוּ מה היא דרך-המלחמה (ולא מה הם פּרטי המלחמה), עלי לאמוֹר לאיזה ענינים אני מתיחס בּחיוּב וּלאיזה – בּשלילה.

בּחיוּב אני רוֹאה לפנינוּ שתי דרכים:

דרך אחת, שאקרא לה “מלחמת עליה”. אינני צריך להסבּיר הרבּה את הדבר הזה. הכּוָנה היא: להפוֹך את העליה היהוּדית לעליה בּזכוּת ולא בּחסד, לעליה בּרצוֹן העם היהוּדי. להפוֹך את העליה הזאת לעוּבדה מַתמדת ושוֹטפת, לעוּבדה שהיא חלק מההוָי של ארץ-ישׂראל, חלק מההוָי של העם היהוּדי, לעוּבדה שהיא תחדוֹר לתוֹך ההכּרה הבּין-לאוּמית של העוֹלם.

העוֹלם הגדוֹל צריך להתרגל לעוּבדה שהעם היהוּדי שב לארצוֹ. אפשר להדוֹף אניוֹת, אפשר לירוֹת בעוֹלים, אפשר לאסוֹר עוֹלים בּבתי-ההסגר. זה לא צריך להפסיק את העליה. אם לשם כּך נחוּצוֹת בּארץ קבוּצוֹת אנשים המסַכּנים על זה את חייהם בּים וּביבּשה, הפּוֹגשים כּדורים, העוֹנים בּשעת הכרח לענוֹת, – צריך שכּוֹח כּזה יתגלה בּתנוּעה, וצריך שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה תעמוֹד מאחרי המגמה הזאת, וצריך שזה יהיה דבר עממי, ויחדל להיוֹת ענין “רוֹמנטי”, אוֹ “בּטלני” אוֹ “פנטסטי”. מוּבן, הדבר הזה קשוּר בּהקמת התנוּעה. בּפיתוח יכָלתה בּאמצעים, בּחינוך אישי וּבחינוך ציבּוּרי.

אם ימָצאוּ בּנוּ כּוֹחוֹת לעשׂוֹת את זה, לא לענין של דיבּוּר יפה, כּי אם לעשׂוֹת את זה לעוּבדה פּוֹליטית גדוֹלה, – הרי בּרוּר לי שבּזה שברנוּ בּשבילנוּ את משטר “הספר הלבן”.

הדבר השני, שאני מאמין בּוֹ, וגם בּוֹ אפשר לנו לראוֹת דרך, אם כּי כּרגע אין זאת אלא סיסמה – זוֹ מלחמה כּלכּלית בּמשטר זה. ושוּב אינני יוֹדע אם יש כּבר בּאיזה מקוֹם מוּמחים מצוּידים בּידיעוֹת מספּיקוֹת שיוֹדעים כּבר בּדיוּק מה יהיה מוּתר לעשׂוֹת וּמה אסוּר, מה יכוֹל להיוֹת יעיל וּמה בּלתי-יעיל, אינני יוֹדע אם המוֹסדוֹת הלאוּמיים גייסוּ כּבר אנשים שיבחנוּ את הדבר, אבל בּרוּר לי שזה רעיוֹן אשר צריכים לסלוֹל לוֹ מסילוֹת בּלב הישוּב, ואז הוא יעשׂה גדוֹלוֹת.

אנחנוּ צריכים למוֹטט את המשטר האנגלוֹ-ערבי. לא נחריב אוֹתוֹ בּנשק. זה בּרוּר. בּל נרמה את עצמנוּ. בּל נחשוֹב שכּוֹח הנשק שלנוּ יכוֹל לעלוֹת על כּוֹחוֹ של הצד הבּריטי עד עכשיו, והבּריטי-ערבי אחר-כּך. אבל אנחנוּ יכוֹלים להרוֹס את המשטר מבּחינה כּלכּלית. סוֹף סוֹף, אנחנוּ מפרנסים את המשטר הזה. ואם נהיה מסוּגלים לאחוֹז בּאמצעים אשר אוּלי יהיוּ קשים גם בּשבילנוּ, ואם נדע להקריב קרבּנוֹת כּלכּליים, אוּלי גם נרויח על ידי זה. כּבר ראינוּ שהבוֹיקוֹט הערבי עלינוּ גרם לנוּ למעשׂה ליצוֹר כּמה וכמה מקוֹרוֹת עבוֹדה וּפרנסה (עבוֹדה עברית בּמוֹשבוֹת; נמל תל-אביב; עבוֹדה בּנמלים וכדוֹמה). ויתכן שגם המלחמה הכּלכּלית שלנוּ בּמשטר הזה עלוּלה ליצוֹר לנוּ מקוֹרוֹת פּרנסה בּשבילנוּ, אף כּי היא יכוֹלה, כּמוּבן, גם לרוֹשש אוֹתנוּ מבּחינוֹת אחרוֹת. הענינים דוֹרשים

שיקוּל-דעת. אבל אין ספק שבּידנוּ לסתוֹם כּמה וכמה צינוֹרוֹת-הכנסה של המשטר הזה. דוּגמאוֹת אחדוֹת: למשל, אילוּ היה עוֹלה בּידנוּ להימָנע מכּל שימוּש ברכּבת והיינוּ מסדרים תחבוּרה משלנוּ לכל נקוּדוֹתינוּ וגם להוֹבלת המשׂאוֹת (אם כּי גם על ידי מכשירי התחבּוּרה הממשלה מרויחה, כּי היא מוֹכרת בּנזין, אבל יש הבדל אם אנחנוּ מפרנסים על ידי זה משטר אנגלוֹ-ערבי אוֹ משק-תחבּוּרתי יהוּדי). אילוּ היינו ממעיטים את תנוּעת המכוֹניוֹת וּמעמידים אוֹתה על המינימוּם, בּיחוּד לגבּי מכוֹנית פּרטית, כּי אין

עכשיו צוֹרך בּארץ בּלוּכּסוּס זה, וצריך לחדוֹל לשלם לממשלה בּעד רשיוֹנות למכוֹניוֹת אלוּ (יתכן שזה יפגע בּאיזה מספר לא גדוֹל של נהגים פּרטיים, ויתכן שאנשים יצטרכו לוַתר על נוֹחיוּת, וּמכוֹניוֹתיהם תעמוֹדנה בּגָרג’ים בּמשך תקוּפה, אוּלי גם ארוכּה), הרי זה אחד הדברים, אשר נדמה לי כּי עלוּל לעשוֹת רוֹשם על הכּלכּלה בּארץ. אוֹ אוּלי צריכים היינוּ להעמיד את השימוּש בּטלפוֹן על המינימוּם: רק במוֹסדוֹת, במשקים וכדוֹמה, והיינוּ מוֹציאים אוֹתוֹ מהשימוּש הפּרטי (לשם כּך היינוּ צריכים אוּלי לסדר מין שרוּת מיוּחד, לארגן איזה קוֹאוֹפּרטיב של קשרים פּנימיים) – והיינוּ מציגים על ידי כּך את הדוֹאר בּמצב קשה למדי. והוּא הדין אוּלי גם בּנוגע לרדיוֹ. ציינתי רק כּמה דוּגמאוֹת, אבל אין ספק שמחקר רציני של מצבנוּ בּאימפּוֹרט יכוֹל היה להוֹכיח כּמה יכוֹלנוּ לקמץ בּאימפּוֹרט וּבמכסי אימפּוֹרט. כּמוּבן, אין זה רק ענין של מחקרים, אלא ענין חמוּר יוֹתר, השאלה היא שאלת כּוֹח הישוּב: היש כּוֹח להגשים את זה, האפשר ליצוֹר מרוּת כּזאת אשר מוּכרחים יהיוּ להתחַשב בֹה, אוֹ שכּל זה רק ישאר נחלת בּעלי-חלוֹמוֹת טוֹבים?

מוּבן מאליו שמגמה כּללית כּזאת, אם לא נאמר שהיא קשוּרה בּסַגפנוּת, בּאסקטיוּת, הרי היא קשוּרה בּשיטת משטר. הכרזנוּ על משטר של חירוּם. על זה הכריזה מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּכרוז שלה. אבל “משטר של חירוּם” – אין זאת מלה בּעלמא. יש בּזה תוֹכן פּוֹליטי, יש בּזה תוֹכן לחייהם של קיבּוּצי אנשים גדוֹלים, אשר צריכים לעמוֹד על המשמר, אשר צריכים להעמיד את עצמם כּפעם בּפעם בּסכּנת-חיים אוֹ בּסכּנת-מאסר. המוּשׂג של חירוּם איננוּ חל על אנשים הנמצאים בּחפירוֹת-ההגנה. הוּא חל על חיים ציביליים, הוּא צריך לחוּל על חיים כּלכּליים, הוּא צריך לחוּל על כּמה וכמה סדרים בּישוּב.

וּמשטר של חירוּם, לדעתי, בּתקוּפה כּזאת, אוֹמר: פּשטוּת החיים, אוֹמר: עניוּת, אוֹמר: חיי-עניוּת, אוֹמר: הגבּרת השויוֹן בּחיים. אי אפשר לך לעמוֹד זמן ממוּשך בּמלחמה אם אינך שוֹאף, על כל פּנים, להמעיט את הניגוּדים הסוֹציאליים והכּלכּליים. ושוּב, קל אוּלי להכריז על זה, אבל קשה להגשים את הדבר, מפּני שהגשמתוֹ דוֹרשת ליצוֹר בּארץ מציאוּת פּוֹליטית פּנימית חדשה, אוירה חדשה בּישוּב, כּוֹח-שלטוֹן פּנימי. אם אינני טוֹעה, קראתי בּאיזה מקוֹם סיסמה שמהיוֹם מתחילה העצמאוּת היהוּדית. ואינני יוֹדע למה התכּוונוּ אלה שכּתבו אוֹתה. זוֹהי סיסמה יפה מאד. בּכל זאת, בּהפגנה וּבשלטים אין עוֹשׂים עצמאוּת יהוּדית. ואינני מאמין שממחרת ננהיג בּארץ עצמאוּת יהוּדית, אבל שצריכה להתסמן מגמה ליצוֹר אלמנטים של עצמאוּת יהוּדית – דבר זה בּרוּר.

ואביא דוּגמה משטח שהוּא כּלכּלי וּפוֹליטי כּאחד. אני זוֹכר את הישוּב לפני בּוֹא האנגלים. בּארץ היה אז משטר תוּרכּי והיה בּית-דין תוּרכּי. ואינני זוֹכר אם הלך מישהוּ מהישוב להישָפט בּבית-הדין הזה. יהוּדי בּדרך כּלל לא היה פּוֹנה אליו. וּמה עשׂה אז הישוּב הקטן והדל, חסר האינטליגנציה והכּוֹחוֹת? הוּא יצר בּית-משפּט-שלוֹם עברי, אשר אנשים חשוּבים מאנשי הישוּב השתתפוּ בּוֹ. השתתף בו, למשל, גם רופּין, וכל איש בּישוּב ידע שהוּא צריך להיעָנוֹת לדבר הזה. והתחילה, בּאוֹפן כּזה, להתהווֹת בּישוּב אינסטנציה חשוּבה מאד, בּעינַי – אחד הגרעינים החשוּבים מאד של ממלכתיוּת, של עצמאוּת יהוּדית. אוּלם, בּאוּ האנגלים והם הביאוּ את בּית-הדין שלהם עם כּל הכּוֹח והתקיפוּת, ועם כּל הכּבוֹד אשר יש ליהוּדים לגבּי בּית-דין אירוֹפּי, וּכנגדוֹ עמד משפּט-השלוֹם היהוּדי ללא כּל כּוֹח וסמכויוֹת, אוּלי בּלי יוּריסטים גדוֹלים, בּאשר להם היה יוֹתר כּדאי

לעבוֹד בּמשפּט הבּריטי. יצא שערך משפּט-השלוֹם העברי ירד פּלאים, ואנחנוּ התרגלנוּ ללכת לבתי-משפּט ממשלתיים, והיוּריסטים שלנוּ טוֹענים בּאנגלית. מי שאִינה לוֹ גוֹרלוֹ להישפט נוֹכח בּודאי לדעת שבּית-המשפּט האנגלי הוּא גוֹרם חשוּב מאד בּחיי הארץ, גוֹרם של טמיעה גסה, של השלָטת טרמינים חברתיים אשר הם כּוּלם העתקה מבּתי-הדין בּאנגליה. ואפשר לראוֹת גם בּחוּגים מסוּימים הסתגלוּת לסגנוֹן של אנגליה. האוּמנם לא הגיעה השעה להתרחק מבּתי-דין זרים וליצוֹר יחס שלילי אליהם? אבל איך עוֹשׂים דבר זה? אוּלי צריך להביא לידי כּך שעוֹרכי-הדין היהוּדים יכריזוּ על אי הוֹפעתם בּבתי-הדין הזרים; אוּלי צריך למצוֹא את האמצעים הדרוּשים וּלפַתח את בּתי-הדין העבריים.

כּל הדברים הללוּ וכל תכנית אחרת, דוֹמה להם, הנוֹגעים לעם, לישוּב – והרי זה העיקר בּמלחמה הזאת שתהא נעשׂית על ידי המוֹנים גדוֹלים – מחייבים קיוּם ציבּוּר בּריא, מאוּרגן, היוֹדע לשׂאת בּעוֹל של

חיים ציבּוּריים, אשר אמנם ממשלתוֹ, משטרוֹ אין להם כּוֹח כּוֹפה ואין להם שוֹטרים, וּבכל זאת יש להם אוֹתוֹ הכּוֹח, אשר לוֹ מצייתים ואוֹתוֹ מקבּלים. ואני רוֹאה בּזה את הפּרוֹבּלימה הגדוֹלה של המדיניוֹת שלנוּ. אם נצליח בּזה – בּודאי נצליח גם בּמדיניוּת החיצוֹנית; אם נכָּשל בּזה – אז אין תקוה לנהל את המלחמה החיצוֹנית. והשאלה כּיצד להשׂיג את הדבר הזה – היא שאלה חמוּרה.

לכאוֹרה, אפשר לאמוֹר שכּל יהוּדי בּארץ-ישׂראל דוֹגל בּשם

מרוּת לאוּמית. אפשר לאמוֹר שמפלגוֹת שוֹנוֹת הן כּה פּטריוֹטיוֹת

וּלאוּמיוֹת, כּה שׂוֹנאוֹת את הדגל האדוֹם וכל גילוּי אחר של התבּדלוּת, חלילה, שהן רק עוֹמדוֹת וּמתפּללוֹת לשלטוֹן לאוּמי חזק וּמחכּוֹת שכּל אזרח בּארץ ימַלא את חוֹבוֹתיו הלאוּמיוֹת. אוּלם תמוּה הדבר שכּל זה קשוּר לעוֹד משהוּ, קשוּר קוֹדם כּל להפּלת שלטוֹן מפּא"י. כּל החוּגים האלה

מוּכנים לקרבּנוֹת, מוּכנים לתרוּמוֹת, מוּכנים לשלטוֹן, מוּכנים להנהיג

דברים חשוּבים, הם אוֹמרים שהם מוּכנים למלחמה פּוֹליטית חשוּבה (אמנם, מעוֹלם לא ראינוּ את המלחמה הפּוֹליטית הגדוֹלה ואת המאמצים הישוּביים מצדם), אבל הם אוֹמרים שכּל זה יתכן רק בּמקרה ששלטוֹן מפּא"י יפּוֹל. המגמה הזאת, הקוֹשרת את האפשרוּת של שלטוֹן לאוּמי, של אחדוּת לאוּמית, בּמפּלת הפּוֹעלים, נישׂאת על ידי שני זרמים. זרם אחד, המוֹפיע בּדאגה גדוֹלה מאד למדיניוּת שלנוּ, בּאיבה גדוֹלה מאד לאדוֹם וּלישמעאל, והרי אנחנוּ רוֹאים אוֹתוֹ בּמשך כּל השנים שכּוֹחוֹ המלחמתי אינוֹ מכוּון

כּלפּי חוץ, אלא כּלפּי פּנים. אם נתבּוֹנן עכשיו, בּתקוּפה הזאת, האחרוֹנה, על כּל ההתגוֹששות המדינית שלנוּ, על ליכּוד הכּוֹחוֹת וגיוּס הכּוֹחוֹת השוֹנים, שבּאוּ לעזרתנוּ בּזמן הזה, אז נראה את פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, את בּרנדייס, את וייצמן, את סמַטס ואת ציוֹני דרוֹם-אפריקה, וחוּגים שוֹנים אחרים, אשר אוּלי גם לא היוּ שוּתפים לאוֹרֶינטציה הפּוֹליטית הזאת (היוּ מחייבים אוֹ שוֹללים את רעיוֹן החלוּקה), עוֹמדים כּוּלם על הקרש הצר הזה של מלחמתנוּ המדינית. הם מצאוּ את עצמם בּמחנה אחד אתנוּ. ואיפה הרביזיוֹניסטים? היה טוֹב שיוֹפיעוּ על הבּמה. ואנחנוּ מוּכנים לבוֹא ולשקוֹל אם יש בּהם משהוּ שהוּא גוֹרם פּוֹליטי למלחמתנוּ

וּלביצוּרנוּ. אבל סבוּרני שמחוּץ לידיעה הגרנדיוֹזית הזאת, שיש יהוּדי בּאירלנד שהוּא רביזיוֹניסט ושהוּא קשוּר עם די-וַלירה – לא שמענוּ בּמשך כּל הזמן הזה על שוּם עוּבדה המוֹכיחה שיש להם איזה יחס שהוּא לפּעוּלה שלנוּ. נפגשתי, עכשיו כּבר מוּתר לספּר את זה, עם ז’בּוֹטינסקי בּלוֹנדוֹן. ראיתי צוֹרך למנוֹע מלחמת-דמים בּישוּב, וּלצערי יצאתי ממנוּ בּלי כּל תקוה שאיש זה אוֹ הקבוּצה הקשוּרה אתוֹ מסוּגלים להבין את המצב ולשקוֹל את השיקוּלים הלאוּמיים הכּלליים. אבל מכּל השׂיחה הזאת לא נוֹכחתי שנעשׂית איזוֹ פּעוּלה פּוֹליטית שהיא, מחוּץ לפעוּלה אחת שהייתי עֵד לה, שבּזמן שהועד הפּוֹעל הציוֹני ישב בּלוֹנדוֹן שׂכרוּ הרביזיוֹניסטים גוֹיים

שנשׂאוּ שלטים מיוּחדים, שקוֹראים להם בּאנגלית “סנדויטשים” ושעליהם היוּ כּתבוֹת שוֹנוֹת, כּמוֹ: “הסוֹכנוּת היהוּדית פּשטה את הרגל”, “צריך לקרוֹא שז’בּוֹטינסקי צָדק”…ובכן, החלק הזה, אשר הוֹפיע בּעם ורצה לקחת את לבּוֹ, הכּוֹח הדוֹרש את המרוּבּה, הטוֹען שאילוּ מסרוּ לוֹ את הענינים היה מיד מקיים את המרוּבּה הזה, – הכּוֹח הזה לא פּעל שוּם פּעוּלה מדינית ולא גילה בּשוּם מקוֹם כּל יכוֹלת, ולא רתם שוּם כּוֹח עוֹלמי לעזרת התנוּעה הציוֹנית וּלעזרת המפעל הציוֹני. כּל מרצוֹ היה מוּפנה לשבירת איזוֹ אפשרוֹת של כּוֹח ציבּוּרי יהוּדי וּלהשפּלת ערכּוֹ, כּדי לתת תקוה בּלב האנגלים: “אין דבר, היהוּדים בּיניהם יריבוּ”. ואל תחשבוּ שזאת לא פּעוּלה פּוֹליטית חשוּבה. כּאשר הלכנוּ אתמוֹל בּתהלוּכה לא ראיתי את התגרוֹת, אבל ראיתי תמוּנה אחת, שהיא בּעינַי סמל הרביזיונֹיזם. היתה תהלוּכה עם גילוּי יפה של ליכּוּד, מהרב עמיאל ועד אֶרם. זה משהוּ לא רגיל בּחיינוּ. אוּלי מפּא"י חינכה לכך את הציבּור בּארץ בּמשך השנים. והנה, בּנקוּדה אחת התפּרצה מין חבוּרה של נערים, שהיוּ יכוֹלים בּעיירה לעשׂוֹת מעשׂי-קוּנדס בּתשעה-בּאב ולזרוֹק חרוּלים בּיהוּדים, והם התפּרצוּ

ורצוּ בּמרוּצה מטוֹרפת. אפשר היה לחשוֹב שקרה איזה דבר איוֹם. אבל בּעצם הריצה המטוֹרפת הזאת בּצד התהלוּכה הגדוֹלה – ראיתי את כּל הרביזיוֹניזם. אין זה כּוֹח גדוֹל. זהוּ זרם אחד אשר מגמתוֹ בּרוּרה. אין לוֹ שוּם צוֹרך אחר מאשר כּיבּוש השלטוֹן אוֹ כּיבּוֹש הרחוֹב בּעם

היהוּדי. וּבכּוֹח הזה יעשׂה את הגדוֹלוֹת. וּלשם כּך יוּכל לנַצל כּל דבר: את חוֹסר העבוֹדה של פּוֹעלים, את ענין הכּוֹתל, את הפּרעוֹת. אם אפשר להשׂיג את זה על ידי טרוֹר פּנימי – ילך בּדרך של טרוֹר פּנימי.

אבל יש עוֹד כּוֹח אחד, כּוֹח לא קטן, הבּוֹלט למדי בּחיים הישוּביים – זהוּ הכּוֹח אשר איננוּ עוֹשׂה בּעצמוֹ מעשׂים כּאלה, אלא

מוּכן לחַפּוֹת עליהם. ולמרוֹת זה שהוּא דוֹגל בּאידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית כּללית, האיבה למשטר הזה שהוּא מכנה אוֹתוֹ בּשם “דיקטטוּרה של פּוֹעלים” (אוֹי ואבוֹי ל“דיקטטוּרה” זאת, ואף על פי כן תוֹפס הפּוֹעל מעמד מכוּבּד וחשוּב בּציוֹנוּת), מביאה אוֹתוֹ לידי כּך שהוּא תמיד יחַפּה על כּל בּגידה פּנימית, על כּל טרוֹר פּנימי, על כּל ההכשלוֹת המדיניוֹת של הרביזיוֹניסטים וּבלבד שלא להירָאוֹת, אפילוּ בּמשהוּ, כּתוֹמך בּמשטר הזה.

קראנוּ בּעתוֹנוּת של היוֹם את המגמה הזאת לטשטש את המעשׂים של אתמוֹל ושלשוֹם. לכאוֹרה, זה פּגע גם בּאנשים שלהם. למשל, בּרוֹקח. על כּל פּנים, הפּקוּדוֹת של ראש העיריה שלהם לא נשמעוּ. התהלוּכה אשר בּראשה הלך ראש העיריה – אוֹתה תקפוּ. אבל החוּגים האלה מוּכשרים וּמסוּגלים להמאיס גם את המעשׂים שהם משתתפים בּהם, להשפּיל אוֹתם, וּבלבד שלא לצאת נגד אלה אשר מהם הם מקוים שיפּילוּ אוֹתנוּ.

והדבר הזה מציג את הציוֹנוּת, וגם את תנוּעת הפּוֹעלים, בּפני בּעיה חמוּרה. הגוֹרל הטיל עלינוּ להיוֹת הנוֹשאים האמיתיים של אחדוּת לאוּמית. זה ענין של תנוּעת פּוֹעלים, אשר בּמשך 35 שנים קיבּלה על עצמה תפקידים לאוּמיים. הגוֹרם המכריע בחייה, הקוֹבע, המחדש וּמשַנה, היה תמיד המיזוּג של הפּעוּלה בּארץ וּבעם העברי; תמיד היא היתה מחפּשת את הדרך כּדי להבטיח את הענין הלאוּמי ולשמוֹר על מכּסימוּם של שיתוּף פּעולה בּתוֹכוֹ. הדרך הזאת לא היתה בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים קלה בּיוֹתר. ויכּוחים שוֹנים התנהלוּ בּתוֹך התנוּעה לגבּי כּמה וכמה שאלוֹת של שיתוּף

פּעוּלה לאוּמית. אזכּיר, למשל, שבּתוֹך חוּגים חשוּבים בּתנוּעת הפּוֹעלים

לפני 25 שנים היוּ ויכּוּחים אם להשתתף בּקוֹנגרס אוֹ לא. ויכוֹלתי להביא כּמה וכמה דוּגמאוֹת מהדרך שעברנוּ עד אשר הפּוֹעלים הגיעוּ להשתתפוּת בּאכּסקוּטיבה, עד אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” הגיעוּ מישיבתוֹ של קפּלנסקי בּועדה הכּלכּלית עד היוֹת בּן-גוּריון יוֹשב ראש הסוֹכנוּת היהוּדית. זאת היתה דרך לא כּל כּך קצרה, והיא דרשה מציבּוּר הפּוֹעלים הרבּה מאמצים רעיוֹניים, הרבּה חוֹפש-רוּח, הרבּה לימוּד, הרבּה הכּרת-דברים-חדשה, עד אשר הפּוֹעל קשר את גוֹרלוֹ למוֹסדוֹת הלאוּמיים, עד אשר הבין את ערך ההסתדרות הציוֹנית כּערך עקרוֹני יסוֹדי. ואם פּעם תיכּתב בּאוֹפן

אוֹבּיֶקטיבי ההיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים, אפשר יהיה לציין בּודאי לא מעט שגיאוֹת פּוֹליטיוֹת מצדה. היוּ מקרים שלא הבינוֹנוּ היטב את מצב התנוּעה הציוֹנית והישוּב. לא תמיד צריכים היינוּ להוֹפיע כּאשר הוֹפענוּ. והשאלה כּאן איננה שאלה של יסוֹד, של עיקר. היסוֹד, הגישה הלאוּמית, ההרגשה הלאוּמית, הקריטֶריוֹן הלאוּמי – היה חזק אצל הפּוֹעל מעצם היוֹם שהוּא עלה מהאניה. אבל הערכת הדברים פּיגרה אצלוֹ הרבּה פּעמים אחרי המציאוּת. ולא תמיד הבין הפּוֹעל איך לקנוֹת את לב העם. וזוֹהי השאלה הגדוֹלה של הציוֹנות ושל תנוּעתנוּ בּימים אלה. אנחנוּ חיים בּתקוּפה אשר, בּעצם, אפשר לקרוֹא לה “תקוּפה של שלטוֹן הפאשיזם בּעוֹלם”. יש מקוֹמוֹת שהוּא שוֹלט בּהם בּ-100%, יש מקוֹמוֹת שהוּא שוֹלט בּחלקוֹ. כּי הפאשיזם אינוֹ רק ענין פּוליטי, ענין של קוֹנסטיטוּציה, – הוּא ענין של הלָך-רוּח, של דעוֹת אשר חדרוּ לכל מיני פּינוֹת.

כּי מה פּירוּש הדבר הזה שחלקים גדוֹלים בּחברה, לא האריסטוֹקרטיה ולא הפיאוֹדלים, לא פַבּריקנטים גדוֹלים, כּי אם חלקים גדוֹלים של המוֹנים, של חנוָנים, בּעלי-מלאכה ושל פּוֹעלים וּפקידים – כּל אלה אשר היוּ צריכים להיוֹת, לכאוֹרה, חברים בּתנוּעת העבוֹדה אוֹ בּני-בּרית לה – כּל אלה אינם רוֹחשים לה אֵמוּן, אינם מוּכנים להיוֹת מוּדרכים וּמוּנהגים על ידי הפּוֹעל והם הוֹלכים עם גוֹרמים אחרים, נוֹפלים בּפּח, וּתנוּעת הפּוֹעלים לא גילתה די יכוֹלת וכשרוֹן כּדי לשחרר את ההמוֹנים הללוּ מן האסוֹן הזה האוֹרב להם? והנה אנחנוּ, הנאבקים עם הפאשיזם היהוּדי שנים רבוֹת, צריכים היינוּ להבין שהמלחמה הזאת אינה, כּמוֹ שסבוּרים, מלחמה בּין בּית"ר וּבין פּלוּגוֹת של חברינוּ בּלבד. אין זוֹ שאלה מי יכבּוֹש את הרחוֹב. השאלה הגדוֹלה היא: מה תהיה דמוּתה של הציוֹנות, מה יהיה אָפיוֹ של הישוּב, פּרצוּפוֹ הפּוֹליטי והציבּוּרי? כּאשר ראיתי את הנערים האלה, הקוֹפצים מוּל ההפגנה, היה בּרוּר לי שכּל זה הוּא נוֹער אוּלטרה-פּרוֹליטרי של עדוֹת-המזרח. ואנחנוּ משלמים בּעד החטא שלנוּ שלא מצאנוּ את הדרך אליהם. היה זמן שתמיד, בּכל ועידה, היינוּ מקבּלים החלטוֹת בּדבר התימנים, וּבכל זאת, מסוּפּקני אם התנוּעה הבינה להעריך נכוֹנה את הפּרוֹבּלימה העמוּקה הזאת של עדוֹת המזרח, בּמוּבן זה, שאם הם לא יהיוּ בּתוֹכנו יהיוּ מוּכרחים להיוֹת בּשׂר תוֹתחים בּשביל תנוּעה אנטי-פּוֹעלית.

על התהלוּכה אתמוֹל הבּטתי כּעל גילוּי ישוּבי. ראיתי בּה

הרבּה חבוּרוֹת, קבוּצוֹת גדוֹלוֹת, העוֹשׂוֹת רוֹשם. אך כּשם שצריך היה לשׂמוֹח על כּך שחלקה של ההסתדרוּת הוּא כּל כּך גדוֹל וחשוּב בּתהלוּכה, כּך צריך היה להצטער על זה שכּמה וכמה קבוּצוֹת גדוֹלוֹת של יהוּדים, אשר העמל היה חָרוּת על פּניהם, הרבּה אנשי-עבּוֹדה, לא רק באִרגוּן “הפּוֹעל המזרחי” ו“אגוּדת ישׂראל”, אלה גם אנשים אחרים, שאנחנוּ צריכים להיוֹת אחראים להם, גם לוּלא היתה כּאן שאלה פּוֹליטית, – הלכוּ מחוּצה לנוּ. מי יוֹדע, אוּלי גם הם רוֹאים בּנוּ אוֹיבים ואוּלי הם מוּכנים מחר לקבּל בּרצוֹן את הבּוּל של ז’בּוֹטינסקי ולשׂים אוֹתוֹ בּדש בּגדם.

עם כּל אָפיה הלאוּמי, עם כּל חינוּכה הרחב של תנוּעתנוּ, עדיין לא רכשה לה תנוּעת הפּוֹעלים את ההכּרה שכּל יהוּדי צריך להיוֹת בּתוֹכה. אני אוֹמר: “כּל יהוּדי”, מחוּץ, כּמוּבן, לשכבוֹת שהן בּניגוּד לנוּ. אבל ישנם בּארץ המוֹנים גדוֹלים של אנשי עבוֹדה ועמל שצריכים וחייבים להיוֹת אתנוּ, והם יהיוּ אתנוּ אם נדע לגשת אליהם ולחיוֹת אתם. כּאן בּארץ, דוקא בּתקוּפת חירוּם זאת תתנהל, בּלי שוּם ספק, מלחמה כּבדה מאד עם תנוּעת הפּוֹעלים ובשם “הליכּוּד הלאוּמי” וּבשם “האחריוּת הלאוּמית” בּודאי

יכבּידוּ על חיינוּ ויציגוּ לנו הרבּה דרישוֹת קשוֹת. ואנחנוּ נצטרך לעמוֹד בּמערכה. אני אוֹמר את זה בּהכּרה גמוּרה. אבל כּאשר הפּוֹעל נעשׂה כּוֹח כּזה שהוּא חלק אינטֶגרלי של ההנהגה הלאוּמית, עוֹמדת בּפניו השאלה, כּיצד לעמוֹד בּמערכה זוֹ? האם להתעקש על כּל פּרט, על כּל ענין מוּסכּם, מקוּבּל, ולאמוֹר: “לא נזוּז”? – היה לנוּ ויכּוּח בּועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, אם צריך היה להוֹפיע בּתהלוּכת אתמוֹל בּדגלים אדוּמים. ואני בּטוּח שכּל אחד מאתנוּ יוּכל להסבּיר מדוּע לא צריך לבטל את הדגל האדוֹם. ואני אוֹמר" דוקא בּזמן של ירידת הסוֹציאליזם בּעוֹלם, דוקא בּזמן שמצבנוּ כּפוֹעלים נעשׂה בּעם יוֹתר ויוֹתר קשה, יש

צוֹרך שהפּוֹעל יכּיר את כּל קניניו ולא רק את ערכיו הפּוֹליטיים, אלא גם את הכּלים האִרגוּניים ואת הסמלים. וצריך לדעת להגן עליהם. אבל תנוּעת הפּוֹעלים לא צריכה להסתפּק בּזה שהיא תמיד רוֹאה רק את הקנינים המקוּבּלים, אשר עליהם מדוּבּר יוֹם יוֹם בּלי לראוֹת את הקנינים הגדוֹלים אשר עליהם צריך להגן. יכוֹלנוּ לעמוֹד על זה שהפּוֹעלים יוֹפיעו בּהפגנה בּמלוֹא התחמוֹשת המעמדית שלהם. ואז היוּ שתי אפשרוּיוֹת":

א) שהתהלוּכה לא תצא לפּוֹעל. היינוּ נשארים לגמרי נאמנים לדגל המעמד, אבל היינוּ מפסידים את האפשרוּת הפּוֹליטית של ליכּוּד ההמוֹנים בּמלחמה הזאת, אשר כּוּלנוּ רוֹצים בּה:

ב) שהתהלוּכה תצא לפּוֹעל, אבל שהיתה הוֹפכת מתהלוּכת פּוֹעלים למלחמת אזרחים, אשר לא היתה, על כּל פנים עכשיו, משמשת אוֹתה המלחמה אשר אנחנו רוֹצים בּה. זאת היא רק דוּגמה, אך לא זאת הפּרוֹבּלימה. לנו יֶשנה אפשרוּת לכבּוֹש את הרוֹב הגדוֹל של הישוּב הארץ-ישׂראלי, לנוּ ישנה אפשרוּת ליצוֹר בּארץ כּוֹח ציבּורי מלוּכּד, שאנחנוּ נהיה בּוֹ

והרבּה חלקים חשוּבים של הישוּב יהיוּ בּוֹ. ואנחנוּ צריכים כּפעם בּפעם לשקוֹל, לחשוֹב, לראוֹת את המפּה כּוּלה ואת האפשרוּיוֹת כּוּלן. ואני הייתי אוֹמר: ישנוֹ מחיר אחד שאוֹתוֹ לא נשלם. אם כּוָנתם של כּל אלה הדוֹרשים על החידוּשים בּשלטוֹן ועל הנהלוֹת חדשוֹת היא שהפּוֹעל ימעיט את עצמוֹ, – אז הדבר הזה לא יקוּם. את המלחמה בּעד גידוּלנוּ בּישוּב אנחנוּ צריכים לנהל בּכל כּוֹחוֹתינוּ. אני מתכּוון רק למלחמה הוֹגנת. אני רוֹצה להזהיר מאד את חברינוּ, אשר יעמדוּ מחר וּמחרתים בּמערכת הבּחירות לאסיפת הנבחרים והבּחירוֹת לקוֹנגרס, מפּני כּל מיני אמצעים לא הוֹגנים בּמערכה זוֹ, אשר על ידיהם אפשר בּאוֹפן מלאכוּתי להרבּוֹת את מספּר הבּוֹחרים. כּל גוּף הרוֹצה לנהל בּחירוֹת במעשׂי זיוּף הוֹרס את כּל

היסוֹד של הדמוֹקרטיה, וזה מוּכרח להתנקם בּעצם קיוּמם של המוֹסדוֹת. ולכן תמיד אמליץ בּפני החברים לבלי לרדוֹף אחרי “נצחוֹנוֹת” כּאלה, ולא לתת לאחרים לעשׂוֹת את זה, ולא להתיר לעצמנוּ מה שאנחנוּ אוֹסרים על האחרים.

אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּארץ לפני שלוֹש מערכוֹת: לפני בּחירה מחוּדשת של אסיפת הנבחרים. על זה הוּחלט בּמוֹעצת המפלגה וזה גם אוּשר בּמוֹסדוֹת העליוֹנים. הישוּב זקוּק עכשיו, אחרי הרבּה שנים, לחידוּש דמוֹקרטי של מוֹסדוֹתיו הישוּביים. הדבר ידרוֹש מאתנוּ מאמץ גדוֹל, כּדי ליהָפך בּמשך החדשים הקרוֹבים לאנשים עממיים, שינסוּ לחדוֹר לכל השכבוֹת בּישוּב. ואנחנוּ עוֹמדים לפני מערכת השקל וּמערכת הקוֹנגרס. והמערכוֹת האלה הן עכשיו מיוּחדוֹת בּמינן. יש חברים שמבּיטים על הקוֹנגרס כּעל עמדה אשר כּבר כּבשנו אוֹתה. אמנם, כּמדוּמני, שבּמשך כּל השנים הללוּ לא ירדנוּ, וטבעי איפוֹא כּילו הדבר שבּועד הפּוֹעל הציוֹני וּבאֶכסקוּטיבה

הציוֹנית וּבקרנוֹת הלאוּמיוֹת יש לפּוֹעל השפּעה הוֹגנת מאד. אבל בּל נבטח כּל כּך, בּל נחשוֹב שאנחנוּ יוֹשבים איתן. יש להבין שאם על העם עוֹבר עכשיו משבּר נפשי כּה גדוֹל, ואם הישוּב נמצא בּמצב קשה, ואם כּוֹח הסבּרתנוּ איננוּ מספּיק – איננוּ מספּיק בּפנים המפלגה, ועל אחת כּמה וכמה שאיננוּ מספּיק בּרחבי הישוּב, – הרי שבּשעה כּזאת הבּחירוֹת עלוּלוֹת

ליהָפך למבחן גדול לתנוּעת הפּוֹעלים. ואנחנוּ יוֹדעים עוֹד דבר אחד: ישנם כּוֹחוֹת הנשבּעים לדמוֹקרטיה רק כּל זמן שהם נמצאים בּאוֹפּוֹזיציה והם זקוּקים לה בּשביל קבּלת השפעה, אבל כּאשר הם נמצאים בּשלטוֹן הם מוֹצאים אפשרוּת להחזיק את השלטוֹן בּידיהם. ואם לפאשיזם היהוּדי אין אצלנוּ הכּוֹח כּמוֹ בּארצוֹת אחרוֹת, הרי האפשרוּת להשתלט על המוֹסדוֹת יכוֹלה להיוֹת גם לוֹ. למשל, הגוּש האזרחי בּעיריית תל-אביב שוֹמר על כּוֹחוֹ ואיננוּ נוֹתן לנוּ לפרוֹץ אוֹתוֹ, למרוֹת היוֹתנוּ גם בּתנאים אלה כּמעט מחצית העיריה. הדבר הזה יש בּוֹ כּדי להדאיג וּלהדריך את מנוּחתוֹ של כּל חבר בּתנוּעה.

הקוֹנגרס של עכשיו והבּחירוֹת שתהיינה אליו – יהיה להם תפקיד פּוֹליטי-חיצוֹני גדוֹל מאד. יש חשיבוּת יוֹצאת מן הכּלל שיהיה זה קוֹנגרס רפּרזנטטיבי עם הרבּה בּוֹחרים. ואנוּ מעוּנינים לא רק בּיצוּג גדוֹל של מפלגתנוּ, אלא גם בּיצוּג גדוֹל של כּל המפלגוֹת בּציוֹנוּת. אנחנוּ מעוּנינים בּהשתתפוּת המוֹנים גדוֹלים. ויהיה לבּחירוֹת

הפּעם גם תפקיד מדיני-פּנימי כּאשר לא היה זה שנים. על כּך יכוֹל לעמוֹד מי שקוֹרא את העתוֹנוּת המתנגדת שלנוּ, את אָפיה התוֹקפני, את היאוּש שלה מהמשטר הקיים, שאין לחוּגים שהיא מדבּרת בּשמם מה לעשוֹת בּוֹ. המאמר של “הבּוֹקר”: “אוֹ שננצח אוֹ שאין לנוּ מה לקווֹת מהקוֹנגרס הזה” – רק מוֹכיח בּאיזוֹ מידה תהיה הפּעם חמוּרה המערכה של העוֹבד בּציוֹנוּת. אילוּ היה עוֹלה בּידנוּ לצאת מהבּחירוֹת האלוּ בּכוֹח גדוֹל, היה זה שׂם קץ גם לאמוּנה שיעלה בּידי חוּגים מסוּימים להוֹריד את מפלגת הפּוֹעלים לכוֹח בּלתי-ניכּר בּציוֹנוּת, ואז אוּלי, סוֹף סוֹף, היוּ מבינים שצריך יהיה להשלים אתנוּ.

אוּלם גם מגמתנוּ אנוּ בּתקוּפת-חירוּם איננה יכוֹלה

להיוֹת מגמה של דחיקת חוּגים אחרים והעמדתם מחוּץ להשפּעה. לא נקנה את שלטוֹננוּ עכשיו על ידי זה שנעמיד אחרים בּמצב של חוֹרגים, בּמידה שנוּכל ליצוֹר מכּסימוּם של שיתוּף פּעוּלה – נגבּיר את השפּעתנוּ. כּוֹח

השפּעתנוּ בּציוֹנוּת היה תמיד תלוּי בּזה אם יצרנוּ שיתוּף פּעוּלה עם אחרים. יצאנוּ מלוּצרן תוֹך שיתוּף פּעוּלה עם ה“מזרחי” ועם ציוֹנים ב' – שוּתפים לא כּל כּך אידיאליים ולא שלמים כּל כּך, ואי אפשר לאמוֹר שהשוּתפים שלנוּ היוּ תמיד נאמנים ואנחנוּ היינוּ תמיד צוֹדקים. אבל אם הצלחנוּ לעבוֹר את שנוֹת המאוֹרעוֹת ואת שנוֹת המשבּר הכּלכּלי, הרי זה בּמידה לא קטנה הוֹדוֹת לכך שהצלחנוּ הפּעם ליצוֹר בּציוֹנוּת שיתוּף פּעוּלה רחב, כּאשר לא היה קוֹדם. גם עכשיו, בּלכתנוּ לבּחירוֹת, לא נלך בּמגמה של “אני ואפסי עוֹד” כּדי לדחוֹת חוּגים אחרים מהפּעוּלה.

דיבּרנוּ עכשיו על הצוֹרך של עם מלוּכּד. ואוּלי עוֹד נצטרך לדבּר על כּך לאחרים ולא רק לעצמנוּ. אין זה מקרה שמוֹעצת המפלגה הכריזה שצריך לפגוֹש את המצב כּעם מלוּכּד. כּשם שהמלה “משטר-חירוּם” יש לה תוֹכן מסוּים, כּן גם המלה: “עם מלוּכּד”. אבל, כּדי שנוּכל לפגוֹש את המציאוּת החדשה ולשמוֹר על עמדתנוּ בּציוֹנוּת וּלהרחיב אוֹתה, יש צוֹרך לא רק שהעם יהיה אחד, אלא שההסתדרוּת תהיה אחת, שהמפלגה תהיה אחת!