א.    🔗

בימי דאגה לגורל ההיסטורי של הציונות, בימי עמידה על הנפש כלפי חוץ ובימי מבוכה מבפנים — מתכנסת ועידת־האיחוד, כדי להביא לידי סיום אחרון את ההתלכדות הארגונית והפוליטית של שתי מפלגות הפועלים העיקריות בתנועת העבודה הארץ־ישראלית. בשעה שנחתם מצע האיחוד, נדמה היה כאילו זרחה לנו השמש. היו ימי שלום ושקט מבחוץ וימים של עלית־הרוחות ותגבורת האמונה מבפנים. אחרי שנים קשות של שפל ודכאון הגיעה שוב תקופה של התעודדות. ערב הקונגרס הט"ז, ערב מועצת היסוד של הסוכנות, מעגל הכשפים שהננו מסתובבים בו במשך שנים רבות, ללא יציאה אל המרחב וללא התקדמות נכספת בעבודתנו, עמד להיפרץ. כוחות חדשים עמדו להתוסף לתנועה ולמפעל, שדרות עם ומעמדות גדולים בעם, שסגרו על עצמם עד עתה בפני כל מחשבה של רנסנס לאומי, חרגו מתוך מריים וקיבלו על עצמם לשאת אתנו יחד בעולה הקשה של שיבת ציון. הדאגה שהטרידה אותנו אז, היתה הדאגה לשמירת התוכן והכיוון הלאומי של מפעלנו בימי התמורה וההרווחה שהתרחשו לבוא, הדאגה לחיסון עצמנו ולחיסונה של הציונות מפני כל התקלות הכרוכות בעלית גורמים חדשים ותקיפים, מחוסרי מסורת ובעלי מנטליות שונה. שאלת האיחוד, שהיתה בשורה הראשונה שאלה פנימית, בתחומי המחשבה והיחסים של תנועת העבודה עצמה, נעשתה בימים ההם הכרח ציוני אובייקטיבי, הכרח של התבצרות כוחות ההגשמה הנאמנים בתנועה הציונית, למען נוכל לקדם את פני התקופה הזאת בעצה אחת ובכשרון־פעולה מלוכד, ולמען נוכל לעמוד בכוחות משותפים בפני כל החששות הללו שהתעוררו במחננו בקשר עם התמורה הזאת.

אבל, אהה, במקום לצאת אל המרחב באנו בין המצרים! הגורל התל בנו. בעצם הימים ההם, שמצוריך הגיעו אלינו דברי הבשורה החגיגיים על החזיון הנפלא של קיבוץ גלויות חדש בתוך הציונות, נרקמו כאן בארץ מזימות זדון להביא כליה על מעשינו. הגיעו לציונות ימים קשים שאולי לא ידעה כמותם מעודה. הקטסטרופה לא נסתיימה רק בפרעות, בשפיכת דם־יהודי, במעשי הרס ושוד, היא גררה אחריה הסתבכות פּוליטית מבחוץ והפכה להיות לגורם מטריד ומפורר מבפנים. התקוה שזרחה לנו בימים הראשונים של המאורעות, כי ברגע הסכנה למשאת־הנפש ההיסטורית, קם והיה הפלא של אחדות האומה הישראלית, עד שלרגעים אחדים חשבנו שאולי זה היה כדאי, כי מחר תעבור רוח פעולה ועבודה כבירה במחנה, אשר תהפוך את אבלנו לשמחה — תקוה זו היתה קצרה מאד. ההתרגשות שהתלקחה כשלהבת של קש, דעכה מהר. פדיון־נפש קטן שילם העם לחרדת־אלהים שתקפה אותו — ושב לסורו. במקום אחדות באה התפוררות, התפוררות בתנועה ובמחשבה הציונית; במקום ההתאוששות וההתפרצות לפעולה ולהתנדבות, במקום המעשה־הרב, שהוא בלבד יכול להיות תשובה ניצחת על כל נסיון להניא אותנו בכוח ברוטלי מעבודתנו, תשובת הבנין על ההרס, תשובת המעשה החיובי על תיגרת המלחמה — באו מצד אחד שויון־נפש ורפיון־ידים ומצד השני פּוליטיזציה נפרזת של התנועה. אותו היסח הדעת שהיה והנהו תמיד, בימי מצוקה כבימי הרווחה, בעוכריו של המפעל הציוני, המשמש תמיד נקודת מוצא לאונאה עצמית; בראות הציונות את עצמה אקטיבית, נושאת בעול ובדאגה, עומדת על משמר האינטרסים, מתאבקת ונלחמת, כביכול, על הדבר הגדול, בה בעת שיום יום ושעה שעה הולך ומצטמצם מרחב הזמן שהועידה ההיסטוריה להגשמת שאיפתנו והולכות וחולפות לבלי שוב אפשרויות ריאליות מכריעות להגשמה זו. ה“אקטיביות” המדינית בציונות כיום, מזכירה לא מעט את המשל שהמשיל פעם י. ח. ברנר מהאברכים הללו בשעת דליקה, העומדים עטופים ורועדים מקור, מזרזים ומכריזים “הבו מים!”, מבלי לנקוף אצבע ולהטות שכם — ורואים את עצמם בכל זאת כמנצחים על פעולת ההצלה. הצורה היחידה שבה מתבטאת עתה הנאמנות הציונית היא העלאת גירה של נוסחאות, פאתוס של תקיפות, גלגול בפסוקים ווידוי־אמונה וצפיה לריוח והצלה שיקומו ממקום שהריוח וההצלה לא יקומו משם לעולם…

יותר מחולשתנו המדינית מבחוץ, גילו הימים האלה את אבדן העצות שלנו מבפנים — וכאן הסכנה גדולה יותר. נצחונות פוליטיים ומפלות פוליטיות אינם באים בדבר שפתיים. לא דיקלרציות עושות ולא דיקלרציות מבטלות — מעשים מרחיקים ומעשים מקרבים אל המטרה. מה שקרה לנו בחדשים האחרונים, הוא רק אזהרה חמורה. אין בכל זה שום הוכחה כי שיטת הפּוליטיקה הציונית היתה רעה (שגיאות היו בודאי גם בה) אבל יש כאן הוכחה בולטת כי שיטת־המעשים הציונית היתה רעה, שלא הספיקה במשך הימים והשנים, שעמדו לרשותנו באין מפריע, לבצר את עמדתנו בארץ במידה שלא יהינו עוד לראות אותה כהיפותיזה, כדבר המוטל בספק, ולא יזידו עוד לשגות בתקוה שאפשר ע"י מעשי־אלמות להסב אחורנית את גלגל ההיסטוריה העברית. רק קיבוץ אחד היה בציונות ובישוב — תנועת־העבודה — שלא התעלם מן הסכנה, שלא פסק מלתבוע ומלהזהיר, שלא פסק לקרוא את הציונות לישוב הדעת ולישוב המעשה, שלא חדל להכריז ולסמן את הנקודות שמהן קיום, התפתחות ותגבורת הכוח הממשי והמדיני של מפעלנו, ושמהן גם עלולה הנשמה לצאת. במחנה הציוני לא שמעו, לא שמו לב. בו שולט תמיד יחס של קלות־דעת לענינים, יחס של חובבות. חובבי־ציון, חובבי פוליטיקה, חובבי מדינה וחובבי מלכות — אבל מעולם לא היתה בו אחריות מלאה לתפקידו ומעולם לא היה בו הכשרון להקיף את הדברים, לראות את הנולד ולחשב את הדרך ואת המעשה מעבר לאופק של הרגע ושל השעה. מעולם לא היה בציונות רצון מלוכד, שבכוחו להשליט את עצמו על ההתרוצצות הפנימית ועל האמביציות הקטנות או הגדולות, המכרסמות בה בלי הרף והמקפחות ומשתקות את האנרגיה שלה, שאינה גדולה ביותר גם בלעדי זה. היא לא ידעה גם את החסד ואת האושר שיודעים עמים ולאומים אחרים, שלכל הפחות בימים של סכנה הם מבליגים על הקטנות ועל הניגודים ומכוונים את לבם ואת דאגתם להגנה עצמית ולתיקון החומה הפרוצה. מצבנו הפנימי בשעה זו הוא הרבה יותר גרוע משהיה פעם. הננו קרועים ומרותחים עד היסוד, נהפכנו לעדר מתרוצץ, ההודף ונהדף בצד ובכתף, ללא שארית של דיסציפלינה עצמית. באינטנסיביות של חיי הימים האלה הננו חוזרים בטימפּו מזורז על כל השגיאות שעשינו במשך כמה שנים. באותו מקום שבו הוכינו הננו מוסיפים סרה. הננו ששים לקראת כל הזדמנות של השלייה עצמית והננו משליכים שוב את כל יהבנו על האפקט הפּוליטי בלבד, המשולל כל ערך ממשי וקיים, כל עוד אין מתחתיו מצע של מציאות; והמציאות עצמה, הדבר היחידי המסור כולו לרצוננו ולרשותנו, זה המשען הנאמן, שהוא תשובה על כל השאלות, גם על שאלות השעה וגם על שאלות הנצח, שפירושו גם הוויה ממשית, וגם הוויה מדינית, שצריכה היתה להיות עתה מורמה על נס ולעמוד במרכז הדינמיקה של הציונות, מציאות זו דומה כעת, לאיזה קרון טפל שנקרע מהרכבת במהלכה ונשאר באיזו תחנה נשכחה ושוממה, באין דאגה ובאין שימת־לב.

אני יודע כי הצעקה על שעבר היא תפילת שוא, אפשר גם שתפילת שוא היא הצעקה של שהווה. קשר לעצור את מרוצת־“אמוק” קולקטיבית זו, שהננו עדים לה. אין עתה שום לשון משותפת בציבור. הלשון היחידה המובנת כיום, שאפשר למצוא לה קשב, היא שוב לשון האונאה העצמית, זו המכריזה על העקרות כעל אלילת השפע והפריון, זו המקדשת בקדושת מציאות את הפונקציה שלה עצמה, את הפונקציה של הדיבור, של ההכרזה, של הגדרת זכויות ושל הויכוח על מידות בטרם ישנו האובייקט הנמדד. הנאמן הוא הדורש ולא העושה. מכסימליזמוס שבפה, גבורה שבשפתיים, צואר עתק ומלים מנופחות — כל אלה נחשבים כאילו היו כוחות־כיבוש ריאליים המחוללים נפלאות. כך חשבו בודאי גם הגייסות הגרמנים, אחוזי הבולמוס, כאשר רשמו על קרונות הרכבת את המלים “נאך פאריס” אם כי מלפניהם ומאחוריהם הלכו כוחות כיבוש מסוג יותר ריאלי מזה שיש לנו. כך יש גם שאנשים מצוקים מנסים להגביר את קולם על עצמם, להחריש את חושיהם, לשתק את מצפונם, להלהיב את עצמם בדיבורים שאין להם פשר, כדי להבריח ע"י כך את האמת ואת ההגיון המטרידים, ולהתרחק מהערכה אחראית ומתשובה אחראית על השאלות העומדות לפניהם. כזה הוא המצב שלנו כיום, כזו היא האטמוספירה שבה עלינו לעמול ולהתיר קשרים גורדיים ולבקש פתרונות לשאלות החיוניות ביותר של הציונות. איך נצא מן המצר הזה, איך נשתחרר מן הסיוט הנורא, איך נשוב לתפקידים הקונסטרוקטיביים, שהם בלבד נקודת־מוצא לביצור כוחנו הממשי והמדיני, איך נגביר את יכולת הפעולה ואת כשרון הפעולה, איך ניתן את תשובת המשקל, איך נהפוך את המחשבה שלנו למעשה ואת השאיפה שלנו למציאות? איך נקרע את השטן המרקד בתוך הציונות בשעת הסכנה הגדולה? ובמה נקדם יום יבוא?

תחת סימני שאלה מדאיגים אלה, יוצא לפועל איחוד מפלגות העבודה בא"י.

ב    🔗

האם לא היה כבר כדבר הזה?

אין כושר בשעה זו לסקירות ריטרוֹספקטיביות — ואעפי“כ נזכור קצת ימים ראשונים. מתוך שחיה נגד הזרם נוצרה תנועת העבודה הארץ־ישראלית. בימים טרופים אף הם, בימים של יאוש וקציצת כנפים, בימים שכאילו נסתם בהם החזון המדיני, ובתנועה התחילו לפעול כוחות מפזרים במקום כוחות מלכדים. בימים הללו, ימי העליה השניה ויסוד “הפועל הצעיר”, נתקדשה תנועת העבודה ונועדה להיות הכוח המגשים הנאמן של הציונות ולשאת אותה מעל הנחשולים והמשברים של מבוכות הרוחות ותמורות הזמן. את הנאמנות שלה הבינה תמיד תנועת העבודה באופן שונה לגמרי משהבינו אותה אחרים, היא ראתה אותה בהתמדה של נמלים ובסבלנות של סיזיפוס, בהעפלה ובחתירה בלתי פוסקת אל המציאות ואל יצירת המציאות החדשה. היא אמרה תמיד: בי הוא! ביום קטנות וביום תרועות. היא פיזמה לעצמה את פזמונה הקלסי: “כי העבודה היא חיינו”. לא נסחפה מעולם עם רוח הזמן, לא נכנעה ולא התיאשה ביום פורענות ולא הצטרפה למקהלת המהדהדים ביום שנדמה היה כי קמה לנו הרווחה. היא לא התכחשה מעולם לערכו ולחשיבותו של המומנט המדיני, אבל ידעה תמיד כי היש הממשי הנוצר על ידינו בארץ, הוא הוא השטח התופס כל הוויה מדינית. המלה “כיבוש” שהיא הטביעה והכניסה לתוך מילון ההגשמה הציונית, לא היה פירושה מעולם לכבוש את אשר יצרו אחרים. היא העמידה את המעשה הציוני במקום הפאטאליזמוס ההיסטורי, במקום המשענת שבפסוקי הנביאים; את המחשבה הפּוליטית במקום ההזיה הפוליטית, את הקו לקו במקום חשבון הקיצין. היא לא היתה מצפה לבשורות מלהיבות מחוץ לגילוי היכולת העצמית של העם. כל איש נוסף בא”י היה איש בשורה, כל שטח אדמה חדש שהתאחזו בו יהודים בעבודה, היה אדמה בשורה. ממעמקי המעשה וההגשמה יומיום קראה יה, לפיכך הפכה להיות לוז־השדרה במפעל השחרור העברי, כוחו המוסרי וכוחו הדינמי. לפיכך היתה נאדרת אמונה ואקטיביות ולא ידעה שעות של אבדן עצות ואבדן תקוה, בכל המצבים ובכל התנאים.

מתוך שחיה נגד הזרם, נגד רוח הזמן ונגד מוסר הזמן, עמלה וחתרה תנועת העבודה בא“י במשך עשרים וחמש שנים; הקימה דור חלוצי; יצרה מתוכה תכניות של התיישבות וצורות התיישבות; יצרה חיים ותרבות; שינתה ערכין וחידשה ערכין, הגתה, חשבה, הניעה והשפיעה. גם בהיותה עוד כוח קטן מבחינה כמותית ומבחינה פוליטית בציונות, הטביעה את חותמה. גם בתקופות של פירוד ומריבות פנימיות, היתה תנועת העבודה הכוח המלוכד היחידי כמעט בציונות. היתה וישנה אידיאה חיה. לא תמיד ידעה את ה”איך" אבל תמיד ידעה את ה“מה”, לפעמים גם לא מתוך הכרה ברורה, אלא מתוך הרגשה אינטואיטיבית; תמיד ידעה מה הוא המכריע ועל מה אנו עתידים לתת את הדין. משגיאות לא נוקתה, אבל שגיאות הן בנות־לוויה של כל מפעל חיובי. כל אשר פעלה תנועת העבודה בארץ ישראל במשך השנים האלה היה למורת רצון ולמורת רוח של הישוב הקיים ושל חלקים גדולים בתנועה הציונית. הדברים לא היו מובנים ולא מקובלים, לא התאימו לקונצפציה השגורה. הממשי והאלמנטרי ביותר בכל מערכת המעשים הציוניים, נראה לא פעם כטירוף־הדעת; הוא היה מאיים ומפחיד, משום שבא לשנות מטבע, משום שבא להטיל טרדות וחובות יותר מדי קשות. הוא בא לבטל את ערכה של “הלאומיות” הקלה הזאת הנקנית בלי מחיר; הוא הפריע לא במעט את המשחק של מנפנפי דגלים ומשוררי “הידד”, והכריז על הציונות כעל תוכן חיים, כעל חובת הגשמה, כעל דבר הנקנה בעמל רב ובמסירות נפש, הדורש ויתור על אינטרסי הפרט למען אינטרסי הכלל. מי יעלה בהר זה, “שם במקום ארזים” — זה היה מובן; תרועות חצוצרה, ניחוש באספקטים נוצצים — זה היה מובן; אבל עליה, עבודה, ככה פשוט, יום־יום שעה־שעה, להטות שכם, להעמיס עול, ללכת לקראת המטרה על הרגלים ולא על הראש — זה לא היה מובן. ואעפי"כ ניצחה מחשבת תנועת העבודה. בקושי רב, מתוך התאבקות בלתי פוסקת עם האדישות וההתנגדות, עם חוסר ההבנה ועם ההבנה המסולפת, עם השנאה והקנאה, חדרו לאט לאט הערכין החדשים הללו לתוך הציונות. זו היתה “אינפילטרציה” של מחשבות והכרות, שהוציאו את הציונות מעולם ההפשטה והפריחה באויר, נתנו לה כוח־כובד וקירבו אותה אל תפקידיה הנאמנים והבלתי־אמצעיים.

האם לא היה כבר פעם כדבר הזה, גם בתקופות יותר מאוחרות? האם לא הגיעו לנו ימי מצוקה ומבוכה רבה, שנדמה היה לעתים כאילו נגזרנו, כאילו סגר עלינו המוצא? האם לא היו ימי מלחמה, ימי התעתמנות, ימי בריחה, ימי גירוש וימי ריגול, ימים שבהם היו לא פעם מפעלנו וחיינו תלויים לנו מנגד? האם לא ציבור הפועלים הקטן היה זה שעמד בפרץ תמיד, שהחזיק את הענין הציוני מעל לנחשולים השוטפים, שהעמיד את עצמו תמיד בשורה הראשונה של חזית הפורענות; והאם לא הוא אשר פתח, בכוח כמעט, על אף כל הסירוב וההתנגדות, את תקופת העבודה הקונסטרוקטיבית החדשה של הציונות לאחר המלחמה והכרזת בלפור? האם לא הוא אשר בימי עלית־הרוחות הפּוליטית הגדולה, ב“ירחי הדבש” של הדיקלרציה, בימים של התרגשות והתלהבות עצומה, השמיע את התביעה המפכחת: “קרקע ועבודה!”?

אף בשעה זו אין כוח אחר בציונות, שיכול להיות נתבע למפעל ההצלה ושיכול להענות לתביעה זו; אין כוח אחר, מלבד תנועת העבודה, שביכולתה להוציא את הציונות, אם לא מן המבוכה הכלכלית, הרי לכל הפחות מן המבוכה הפסיכולוגית. אף עתה הגיעה השעה של שחיה נגד הזרם, נגד המערבולת של הזרמים. ראשיתה של שחיה זו היא כבר עצם העובדה שבתוך הטנדנציה הכללית של פרוד הלבבות והמוחות בתנועה, מפגינה תנועת העבודה הא“י את אחודה. גם עתה האיחוד איננו צורך פנימי של תנועת העבודה בלבד, כי אם הכרח ציוני אובייקטיבי. הגיעה השעה של קונסולידציה, לא זו של הקונגרס הט”ו, כי אם קונסולידציה פנימית, לביצור היסודות והמחשבה בציונות, למלחמה בכל מגמה המכוונת לעשותה תלויה ומותנה בגורמים הציוניים בלבד, למלחמה בדיפיטיזמוס זה, המתעטף בטלית של גבורה לאומית ומטיף בלשון ערומים לסבוטז׳ ולחוסר מעשה קונסטרוקטיבי “עד אשר” יושג זה שאי אפשר להשיגו בשום אופן טרם היות המעשה והמפעל. חזרה למציאות וליצירת המציאות! — זאת צריכה להיות הסיסמה הראשונה של המפלגה המאוחדת; חזרה למפעל הריאלי ולעבודה המגשימה; חזרה לעליה, לקרקע, להתישבות ולתוספת עוז ותוקף ומרחב לפונקציות המכריעות הללו; חזרה ליצירה הכלכלית והחברתית; חזרה בכל התנאים הפּוליטיים; עם מסקנות כאלה של ועדת חקירה ועם מסקנות אחרות, במשטר כזה או במשטר אחר — קודם כל נמלא את חובתנו אנו, את חובת העם העברי לתפקידו ההיסטורי, ניצור את התנאים הפנימיים שלנו לבנין והגשמה. בשטח זה יוקטנו ממילא המכשולים הפוליטיים ויבוצרו ממילא עמדתנו ובטחוננו בארץ הזאת; בשטח זה אפשר יהיה אולי למצוא ביתר קלות את הדרך להסכם ולקואופרציה שאין בה קיפוח לשום צד, בינינו ובין תושבי הארץ הערביים. נקבל עלינו מרצון את זה הנחשב לעונש כאשר מטילים אותו על מישהו באונס: נכביד עלינו את העבודה ולא נשעה לדברי־רוח. נשאיר את ההגדרות והכינויים, את השמות ואת נס־הרוח שבראש המגדל, עד אשר נגיע לכך בדרך התפתחותנו. מה שעתיד לבוא, יבוא אך ורק כסיכום למעשינו, כגמול לעבודתנו, והוא יישען רק על היסודות, העמודים והקירות אשר נרים. זאת אינה הכנעה בפני הקושי הפּוליטי שהתגלה בחדשים האחרונים, כי אם הכנעה לתביעה המכרעת, החותכת חיים לשאיפתנו ולמשאת נפשנו.

ג    🔗

עם האיחוד מקבלת תנועת הפועלים בא"י, בלי ספק, כוח ותוקף נוספים. הרבה אנרגיה שהיתה יוצאת בימי הפירוד לבטלה, תשוחרר עתה למפעלים חיוביים. אין השעה פנויה לחשב את חשבון העבר ולהעריך את השתלשלות מחשבת האיחוד עד אשר באה לגמר בישולה. יש רק לציין דבר אחד, עתה, בשעה האחרונה; בפירוד שהיה קיים במשך עשר שנים בין אחדות־העבודה והפועל־הצעיר היו קללות רבות, אבל היו בו גם ברכות לא מעט. הוא לא היה “קפריזה” ולא רצון של שמירה על “החדר” המיוחד, כפי שניסו להגדיר זאת בימי הפירוד והמלחמה, כי אם דאגה וחרדה לענין משותף. אי אפשר לומר שלא היו הבדלים, הם היו וישנם עוד כיום, במידה ידועה במנטליות של שתי המפלגות המתאחדות, אבל הם הלכו וניטשטשו, עד שלא היוו יותר מניעה רצינית בעד ההתלכדות הגמורה. בדרך הפירוד הזה הפך האיחוד להיות עתה פרוצס אורגני, במקום שלפני כן היה יכול להיות פרוצס טכני בלבד. דבר זה מוסיף לו, בלי ספק, גם תוקף מוסרי וגם בטחון שכל החיוב והטוב שבמסורת שתי התנועות הללו, יישמרו ככוחות פורים ומפרים במפלגה המאוחדת.

הפרוגרמה הקצרה, בת שלושת הסעיפים, שהוצעה בשנת 1896 לאיחוד הסוציאליזם הצרפתי המפורר, הידועה בשם “הפרוגרמה של סט׳ מנדה”, הסתיימה בפסוק הבא: “די לה לתנועה הסוציאליסטית שתהא מאוחדת, למען תהיה בלתי מנוצחת”. בשינוי נוסחא קצת, בהגדרה יותר מלאה וממצה את תוכנה של תנועת העבודה הציונית, שאינה סוציאליסטית בלבד, שיש בה יסודות ראשוניים אחרים, שהם תנאי מוקדם לכל תנועה חברתית, אפשר לראות את ההנחה הזאת כמצע העיקרי לאיחוד שתי מפלגות הפועלים בא"י, העומד לקבל בימים הקרובים את סיומו הפורמלי.

תר"ץ