משמעותו של המהפך אחרי הבחירות ב-1977    🔗

ההמולה של מערכת הבחירות לכנסת והדראמאטיות של תוצאותיהן מסיחות את הדעת ממהותו של הפרלמנטריזם הישראלי ומן העוצמה הגנוזה בו, וכן מן התרומה שהבחירות עשויות לתרום לעיצוב דמותו לחיוב או לשלילה.

קיימא לן, שהדמוקראטיה היא “שלטון העם על-ידי העם למען העם”, כהגדרתו של לינקולן. כיצד מתקיים שלטון העם בממש? האזרחים האתונאים היו מתאספים כולם לדיון ובסופו הצביעו ע"י יציאה בשתי דרכים: זו של אומרי הן וזו של אומרי לאו. אלא שאז הדמוקראטיה היתה נחלת מעטים. משנעשתה נחלת רבים, והיא מקיפה מיליוני בני אדם – גברים ונשים – מן הנמנע שכולם ישתתפו בדיון ובהחלטה על כל דבר ודבר. אמנם באי-אלה ארצות, כגון שווייץ, עדיין קיים המנהג של משאל-עם; אבל מנהג זה הולך וגוסס; הנסיון מלמד, שמשאל-עם עלול להוליד אבסורדים, כגון שבמשאל-עם מחליט הרוב לבנות גשר, ובמשאל-עם שייעשה אחריו מחליט הרוב שלא להטיל מסים למימון בנייתו של גשר. לכן רק במצבים מסובכים נזקקו עמים דמוקראטיים למוסד של משאל-עם, כגון לאישור או אי-אישור של חוקה או שינוי בחוקה; גם במקרה כזה, שוב אין משאל-עם נחשב דמוקראטיה כהלכתה. הדרך המקובלת עכשיו היא דמוקראטיה באמצעות נציגים.

כשאנו אומרים, שהכנסת היא רשות מחוקקת, לא אמרנו הכל. ב“חוק יסוד: הכנסת” נאמר, כי הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת-ישראל. דוק: בית-הנבחרים ולא בית-המחוקקים. בזמן חקיקת חוק זה היה, כמובן, דיון “נוקב”. היו שפירשו, כי המושג בית-הנבחרים משמעו פחות מבית-מחוקקים, כיוון שיש סמכויות חקיקה – המוענקות אמנם ע“י הכנסת – לשרים, לרשויות מקומיות וכיוצא בזה. הללו ביקשו, שהכנסת תיקרא בית-המחוקקים כדי להדגיש את סמכותה הבלעדית והעיקרית לחוקק, וגם כדי שיהיה ברור, שכל החלטה שלה היא בגדר חוק ועליה להיעשות במתכונת של חוק. והיו שטענו, כי המושג בית-מחוקקים משמעו צמצום, שהרי הכנסת פועלת לא רק בדרך של חקיקה. היא מקיימת דיונים על מדיניות ועל פעולות של הממשלה, וכן בכל נושא ועניין המובאים לפניה, היא מבקרת את המעשים של הממשלה, על כל זרועותיה, לרבות מערכת השלטון המקומי והחברות הממשלתיות והציבוריות. היא מסיקה מסקנות לגבי בעיות ואירועים המובאים לפניה, שאעפ”י שאינן עשויות במתכונת של חוק הן מחייבות את הממשלה חיוב מוסרי וציבורי. מובן מאליו, שהיא גם מחוקקת. הוויכוח הוכרע. אעפ"י כן, יש מי שנוהג לכנות את הכנסת בכינוי כפול וכולל: בית-הנבחרים ובית-המחוקקים. והדין עמו.

ישראל – אחת מ-28 מדינות בעלות משטר דמוקראטי    🔗

האם קיימת דמוקראטיה של ממש במדינת ישראל? האם הכנסת היא פרלמנט כהילכתו? על שתי השאלות יש להשיב תשובה אחת: כן.

במדינת ישראל שוררת דמוקראטיה “מלאה על כל גדותיה”. חופש דיבור והצבעה, חופש התארגנות וזכות בחירה לכל האזרחים ואזרחיות מגיל 18 שנה ומעלה, ללא הבדל בין דתות וללא כל צנזוס; היא נחשבת לאחת מ-28 המדינות בעולם המקיימות משטר דמוקראטי כהילכתו. על זה תפארתה והיא זוכה לשבחים מרובים בעולם הדמוקראטי; ויש אפילו כאלה המשתאים כיצד היא מצליחה לקיים משטר דמוקראטי בנסיבות המורכבות והמסובכות שהיא שרויה בהן: מצב המלחמה הבלתי-פוסק, עליית המונים, שרובם ככולם באים מארצות שאין בינן לבין דמוקראטיה ולא כלום, פיתוח מואץ של ארץ עניה וכו'. “העליה לרגל” לכנסת, של משלחות מטעם פרלמנטים שונים בעולם המערבי וגם של קבוצות ויחידים מחברי הפרלמנטים, היא עדות ניצחת להערכה שרוחשים לפרלמנטריזם הישראלי.

יתירה מזו: הדמוקראטיה והפרלמנטריזם קדמו להקמתה של מדינת-ישראל. המקור הקרוב ביותר של הדמוקראטיה שלנו הוא אותו מעשה רב-חכמה שעשה ד"ר הרצל. הוא מפורסם יותר כחוזה מדינת היהודים. אבל הוא עצמו ראה את העיקר בייסוד הקונגרס הציוני – כתשתית למדינת היהודים. הוא אמר: “בבזל יסדתי את מדינת היהודים”. ומה עשה בבזל? – ייסד את הקונגרס. עד אז היה עם יהודי מפוזר ומפורר בארצות שונות והיו אגודות ציוניות, פה ושם, שכל אחת פעלה בנפרד להגשמת השאיפה ההיסטורית של עם ישראל לשוב לציון. הרצל מצא, שאם כל קבוצת יהודים תפעל בנפרד לא יחיו זרע כולן, אלא יש לכנס את כולן למקום אחד ולכונן להם מוסד-נציגים-פרלמנטרי, שייבחר בבחירות דמוקראטיות, והוא יקים את הרשות המבצעת – ההנהלה הציונית. כך הניח בבת-אחת את היסוד לדמוקראטיה ולפרלמנטריזם כתשתית להקמת מדינת היהודים. זו זכותו ובזה גדולתו.

מאז ואילך התנהל קיומם של התנועה הציונית ושל הישוב היהודי בארץ-ישראל, שהיה תוצר של התנועה הציונית, על בסיס של חיים דמוקראטיים ופרלמנטריים. מצד אחד הקונגרס הציוני וההנהלה הציונית, כמסגרת דמוקראטית ופאלמנטרית לעם היהודי בעולם; ומצד שני “כנסת ישראל” והוועד הלאומי, כמסגרת דמוקראטית ופרלמנטרית ליהודי ארץ-ישראל. וכאשר באה העת של הקמת מדינת ישראל סיפקו שני המוסדות הדמוקראטיים הללו את הצוות הראשון של מועצת המדינה הזמנית, עד שנתקיימו הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, בבחינת “צבת בצבת עשויה”.

הבה נפעיל את דמיוננו לחשוב: מה היה קורה, ואיך היה קורה, אילו לא היו קיימים המוסדות הדמוקראטיים הללו כתשתית מוצקה. איזה תוהו ובוהו, מתוצרת עצמית שלנו, היה עוכר את תקוותינו, נוסף לתוהו ובוהו שהועידו לנו הבריטים. כן יש לזכור, שהיו קיימים אז ארגונים פורשים מזויינים. מכל מקום ספק אם היינו נכנסים “כניסה חלקה” לתוך מסלול של משטר דמוקראטי ופרלמנטרי כפי שעלתה לנו.

הבחירות לכנסת, המתקיימות במועדים קבועים מראש, מביאות בכנפיהן – כדבר המובן מאליו – גם שינויים בהרכב האישי והסיעתי של הכנסת. בחירות אינן בהכרח חידוש המנדט לאותם הנציגים עצמם. יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. זוהי המשמעות העמוקה של הבחירות. המנדט מוחזר באמת לידי הבוחר והוא מחליט, על-ידי הטלת פתק-הצבעה לקלפי, למי לתת את קולו. וכאן מסתיים התהליך הדמוקראטי התלוי בציבור הבוחרים. מכאן ואילך בא תור הדמוקראטיה של הנציגים-הנבחרים.

דמוקראטיה צריכה גם להיראות    🔗

האם הדמוקראטיה פועלת כהילכתה בכנסת? אין ספק שכן הוא, שהרי בכנסת דנים ומחליטים ברוב דעות, ולפעמים “פה אחד”, ומי יאמר שאין זו דמוקראטיה? אף-על-פי-כן מקובל עלינו, שהדמוקראטיה לא די לה שהיא נעשית אלא שהיא צריכה גם להיראות; ויש להוסיף גם זאת: רמה טובה ומכובדת של הדמוקראטיה הייצוגית, או היעדר רמה, וכן רמת דיוניה וטיב החלטותיה של הכנסת – קובעים את היחס של הציבור אל הדמוקראטיה מעיקרה, לחסד או לשבט, ועשויים אפילו לפגוע בתודעה הדמוקראטית ולהביא לידי כפירה בעצם הצורך בה.

האם רמת הדיונים בכנסת היא טובה? צר לי לומר – אעפ"י שאני תמיד מלמד סניגוריה על הכנסת ועל חבריה – שרמת הדיונים בכנסת נמצאת בתהליך של ירידה מכנסת לכנסת. מי שיקרא את “דברי הכנסת” עשוי להגיע למסקנה, שדבריהם ומשנתם של האחרונים סדורה יותר מדבריהם ומשנתם של הראשונים. אלא שזאת תהיה טעות אופטית. הראשונים דיברו על-פה, לא מן הכתב, ודבריהם היו ספונטאניים וטבעיים, כביטוי גלוי וישר של השקפותיהם ומשנתם. ואילו האחרונים נואמים מן הכתב, דברים מנוסחים-חלק – גם כשלא תמיד יצאה הלשון העברית מאושרת מתחת ידיהם. אך לא יהיה קשה להבחין שאין בין דברי נואם אחד לבין דברי נואם אחר, הבא אחריו, אלא קשר מקרי בלבד.

הנאומים הכתובים הם סיבה ומסובב לריבוי נאומים ונואמים, שכל אחד חוזר על דברי חברו, ללא קשר של בירור או עימות ביניהם; ולפי שהדברים מתארכים – אין השיעמום מאחר לבוא והכיסאות של חברי הכנסת מתרוקנים והולכים. תופעה זו גורמת לא בלבד לירידת רמתם אלא גם לירידת ההתעניינות בדיונים מצד הציבור כמו מצד חברי הכנסת עצמם. הירידה הזאת פוגעת גם בכבודה של הכנסת בעיני הציבור. הגורם לתופעה זו נעוץ, ככל הנראה, בכישוריהם של חברי הכנסת ובנסיונם הפרלמנטרי. מורגש היטב, שמספרם של בעלי הכושר לנאום בציבור הולך ופוחת מכנסת לכנסת. לו חכמו, היו מקבלים את העצה להפוך את הדיונים לשיחות – לרב-שיח – במקום להסתפק בנאימת נאומים כתובים.

דמוקראטיה אמיתית שוללת את התפישה שכישוריו האישיים של אדם צריכים להיות תנאי לבחירתו. התנאי היחיד יכול להיות רק כשרותו המשפטית, כגון גילו (אצלנו 21), אזרחותו וכיו"ב. ואילו הכישור הבסיסי, הדרוש לאדם כדי להיבחר, הוא רק רצונו של הבוחר לבחור בו. מכאן ואילך עליו לעמוד במבחן היכולת להיות פרלמנטאר של ממש. הסתכלות ממושכת מראה, שאין אדם מגיע למלוא גילוי יכולתו וכישוריו הפרלמנטריים אלא לאחר נסיון של מספר שנים בעבודה הפרלמנטרית; במקרים רבים מגיע אדם לכך רק בקדנציה השניה של בחירתו. אם כישוריו ויכולתו אינם נראים בבירור גם בקדנציה השניה של כהונתו הריהו לא יוצלח גמור.

בדרך כלל, ככל שהאדם בעל השכלה, כן הוא עשוי להיות פרלמנטאר מתאים וטוב. אלא שאין הנחה זו תופשת בכל מקרה. גם נבחר משכיל יכול להיות פרלמנטאר בלתי מוצלח. הייתי אומר, שהכישורים הפרלמנטריים הם שלושה: השכלה, תכונות אופי ונסיון. אדם משכיל עשוי להשרות על סביבתו הפרלמנטרית אווירה רוחנית מרוממת ובכך עולה רמת הפרלמנט כולו. אך אדם המוגבל בהשכלתו משרה על סביבתו לא רק אווירה של חולין ואפרוריות, אלא שהכנסת נראית באמצעותו כזירה של תכסיסים בלבד, ש“הנפש היפה” סולדת מהם.

תחלופה מוגזמת אינה מאפשרת מיצוי הכישורים    🔗

סבורני שהתחלופה של חברים בכנסת, בשיעור ממוצע של שליש בכל אחת מן הכנסות שהיו עד כה, היא מוגזמת. ולא עוד אלא שלעתים קרובות נפלטו, בעקבות התחלופה, בעלי כישורים ובעלי נסיון. התחלופה רצויה. אבל מן הראוי שתהיה מתונה יותר כדי להבטיח שיעור מספיק של בעלי נסיון ובעלי כישורים. בכנסת התשיעית התחלפו יותר מ-50 מתוך 120 חברי כנסת. בין אלה שלא הוחלפו ישנם לא מעטים שעדיין לא רכשו די נסיון מספיק וכישוריהם עודם לפני המבחן. יש לחשוש שיעבור זמן ניכר של “הרצה” עד שהחברים החדשים ישתלבו בנוהלים ובנוהגים של הכנסת, שהם פרי נסיון ממושך של הקודמים, ועד שייארגו בריקמה התודעתית של הפרלמנטריזם.

אפשר לומר: זהו רצונו של ציבור הבוחרים ואלה הם נבחריו. אבל זהו רק חלק מן האמת ולא כולה. שכן בשיטת הבחירות היחסיות, הקיימת אצלנו, עדיין נתונה הכרעתו של הבוחר יותר למפלגה ופחות לשמות המועמדים הכלולים ברשימתה. מיעוט מספרם של המנוסים ובעלי הכישורים הוא, איפוא, אשמת המפלגות ולא אשמת הבוחרים. אפשר שאילו היו בחירות אישיות – היו הבוחרים מעדיפים לבחור דווקא בנציגים המנוסים, שכישוריהם ופעולתם ידועים ומפורסמים.

ההתפלגות הסיעתית בכנסת היא גורם משפיע – ואולי גם מכריע – לגבי רמת הפעילויות של הכנסת. עד עכשיו לא נתנסינו בכך שבכנסת תהיה סיעת רוב מזה וסיעת אופוזיציה גדולה מזה. היינו כמהים להגיע למצב כזה משום שנראה לנו שזהו המצב הנכון והטוב. אבל כמיהה לחוד ומציאות לחוד. במציאות – רב הפיצול הסיעתי בכנסת שלנו והוא פיצול קבוע ועומד של סיעות, שאינו משתנה אלא בסדר-הגודל המשתנה של כל אחת מן הסיעות. הפיצול המרובה נראה כאילו הוא תורם לדיוני הכנסת “עושר” של דעות ופלוגתות. אך לאמיתו של דבר הוא מכביד עליהם. הניסוחים השונים, החוזרים ונשנים, של אותם דברים עצמם, מפי נציגים של כל סיעה לחוד, כדבר של קבע וחובה, מביא גם הוא לידי שיעמום ומיעוט נוכחות של חברי הכנסת, וגורם לכך שהכנסת תיראה עלובה בעיני הציבור, הצופה הליכותיה, שעה שנכנסה הטלוויזיה לכנסת.

זכינו כבר להגיע לכנסת תשיעית ול-29 שנות פרלמנטריזם ישראלי. פעם בפעם שואלים אותי, כמי שכיהן בשמונה הכנסות: מה נשתנה! ואמנם במבט לאחור אפשר להצביע על השינויים הבאים:

א. הזוהר והתהילה של הראשוניות פחתו ופוחתים משנה לשנה ובמקומם הולכת ומשתלטת שיגרה של קיום, שהיא מצד עצמה, מן המיטב שבשאיפותינו.

ב. אותה גלריה של “אנשי בראשית”, שבסערת רוחם ובמירצם הרב הביאו לידי הקמת המדינה ולכינונה של הכנסת, הלכו לעולמם, “אחד אחד ובאין רואים”; מבין חבריהן של שמונה הכנסות, שהיו עד עכשיו, הלכו לעולמם 117 חברים, בעת כהונתם או לאחר שפרשו ממנה. ועוד קרוב ל-200 אישים שהיו חברי אחת, או יותר, מן הכנסות, אינם מכהנים עכשיו כחברי הכנסת, וביניהם לא מעט “אנשי מידות”, כלומר בעלי נסיון, שתרמו והיו עשויים לתרום לרמתה של הכנסת אילו היו מוסיפים לכהן בה.

ג. בכנסת השביעית ובכנסת השמינית הלכה והתגבשה סיעה אופוזיציונית גדולה (גח"ל, ולאחר-מכן הליכוד). במקום שברי אופוזיציה שהיו בעבר, כאשר מספר סיעות בעלות השקפות מנוגדות, היוו את האופוזיציה. זו אותה אופוזיציה שאין לה ראש אלא ראשים ואין לה דובר אלא דוברים.

השינוי שחל, כאמור, הביא בכנפיו סיכוי, שמכאן ואילך תהיה אופוזיציה ברורה, תקיפה, בעלת תוכניות אלטרנטיביות וכן כמובן שיהיו לה זכויות פרלמנטריות כמקובל בפרלמנט הבריטי שממנו למדנו רבות. מקצת מן הסיכוי התממש, אמנם, ע“י סיעת גח”ל-הליכוד בכנסות השביעית והשמינית, שגדלה והגיעה לידי שליש של הכנסת. אך יחד עם זאת סיגלה לעצמה אותה סיעה נוהגים שאינם מתיישבים עם חיים פרלמנטריים תקינים: הם צעקו וקראו קריאות-ביניים קולקטיביות, שלא היתה בהן תרומה כלשהי לדיונים, ולרמתם, ואף לא ניכרו בהן הברקות וחידוד שהן מכבשנו של דיון פרלמנטרי. בעצם היתה זו כעין הפגנה פרמננטית, שנשמעות בה סיסמאות ושאגות שהעומד מן הצד מתקשה להבחין בתוכנן.

ד. בכנסת התשיעית יתחלפו היוצרות, הליכוד ירכיב את הממשלה ואילו המערך “יכהן פאר” כאופוזיציה בכנסת. האם חברי סיעת הליכוד ישנו מכאן ואילך את דרכם, דרך השאגות והצעקות, או שימשיכו בהן גם בשבתם על כסאות השלטון? האם חברי סיעת המערך ישוו אופי חדש, מתאים יותר או מתאים פחות, לאופוזיציה הפרלמנטרית?

תשובות לשתי השאלות הללו נוכל לתת רק אחרי תקופת “הרצה” ונסיון. הבה נמתין ונראה.

מיגוון, יולי 1977