הכנסת החמישית נכנסת למסלולה. ואף-על-פי כן יש מקום לשאלה: האם יוקרתה, מעמדה ומשקל-כוחה כמקור השלטון הדמוקראטי במדינת ישראל קיימים ועומדים בכנסת החמישית כפי שהיו בכנסת הראשונה והשניה וכפי שעלו במחשבה תחילה, או שמא חלו בהם תמורה ושינויים?

הבה נזכיר שהכנסת החמישית “נולדה” בבחירות קודם זמנן, שעה שהילכו עלינו אימים, כאילו משטרנו הדמוקראטי עבר או עומד לעבור מן העולם. הבחירות לכנסת החמישית נערכו לשם טיהור האווירה ולשם חיסול משבר האמון לגבי צביונו הדמוקראטי של המימשל הישראלי. המטרה הושגה, והרוחות שסערו נרגעו. את ריבונות העם במדינתו הריבונית מבטאה הכנסת בבית-נבחרים וכבית-מחוקקים של מדינת-ישראל. הממשלה החדשה שהוקמה תלויה באמון או באי-אמון, שהכנסת רוחשת לה. שום ממשלה לא תיכון ולא תכהן במדינה דמוקראטית שהיא מדינת-חוק, אלא אם הכנסת סומכת ידה עליה.

אולם דווקא עכשיו. לאחר שנגמרו כל החששות והפחדים והיו כלא-היו, מצווים אנו לתהות על קנקנה של הדמוקראטיה הישראלית, בעיקר וביחוד כפי שהיא משתקפת באספקלריה הפרלמנטרית. ולפי שהביטוי המוחשי למימשל דמוקראטי הוא לא רק עריכת בחירות מזמן לזמן, כי אם גם קיומם של חיים פרלמנטריים תקינים וסדירים בין בחירות לבחירות. כפי שעלה במחשבתם של יוצרי הדמוקראטיה הייצוגית – הרי שדופק-החיים של הדמוקראטיה נמצא בפרלמנט. ורק כשהוא פועל כשורה – סימן שהכל כשורה.

 

נקודת-הכובד – כושר ההחלטה והביצוע    🔗

עדים אנו לכך שבמדינות רבות הדוגלות בשם הדמוקראטיה – ויש להגיד שהן רוצות בה באמת ובלב שלם – עובר עכשיו על המימשל הדמוקראטי משבר חמור שנקודת-המוקד שלו היא כושר ההחלטה והביצוע, שהרשות המבצעת (קרי: הממשלה) זקוקה לו בעידן זה של המהירות הסילונית והאימה האטומית, מול דיונים פרלמנטריים מכבידים ופעמים אף מכשילים. פרלמנטים נבחרים בארצות ותיקות, כל שכן בארצות חדשות – או שהם נראים כמיטרד, המכשיל תקינותו ויציבותו של המימשל, או שנסתלפה צורתם ונהפכו מדמוקראטיה ייצוגית לתצוגה דמוקראטית, כמנהגה במדינות “הדמוקראטיה העממית”, הקומוניסטית. בשני המקרים נתקפחה יוקרתו של הפרלמנטריזם וירד ערכו כמקור לקיומו של מימשל דמוקראטי.

המשבר הזה של הדמוקראטיה הפרלמנטרית פוקד עכשיו את מדינות אסיה ואפריקה, והן מתפתלות בכאבים עזים בשל רצונן המוצהר – ואולי הכן! – לקיים מימשל דמוקראטי תקין, שעה שעדיין אינן מפותחות כל צרכן וחסרות להן ולעמיהן תודעה דמוקראטית ומסורת פרלמנטרית. המשבר לא פסח גם על מתקדמות שבהן, כתורכיה ובורמה. אותו משבר הוא מכבר נחלתן של מדינות אמריקה הלאטינית אשר “לא אתמול נולדו”. והוא עובר אף על המפותחות והמתקדמות שבהן, כארגנטינה ובראזיל. גם ארצות מערביות ותיקות וגדולות, כצרפת של דה-גול ובמידת-מה גם גרמניה של אדנאואר, משטרן הדמוקראטי-הפרלמנטרי פשט צורה ולבש צורות חדשות. הפרלמנטים עדיין מוסיפים להתקיים. אבל המימשל הוא אוטוריטטיבי בשיעור מופלג. ועוד ידו נטויה, דבר המסמן משבר עמוק בדמוקראטיה הפרלמנטרית כפי שהיתה מקובלת עד כה.

הצד השווה של המשבר הזה בכל המדינות הוא כאמור הבעיה – כיצד לקיים מימשל תקין ויציב תוך תלות בחסדה של דמוקראטיה ייצוגית פרלמנטרית רבת-סמכויות ורבת-תהפוכות.

לפי שעה רק בארצות האנגלו-סאכסיות ובמדינות הקטנות של אירופה המערבית דרים החיים הפרלמנטריים בכפיפה אחת עם מימשל תקין ויציב, ואין פרץ ואין צווחה. לשמחתנו, גם מדינת ישראל נחשבת בעינינו ובעיני העולם כמדינה, שהשכילה לקיים דמוקראטיה פרלמנטרית מושלמת כשהכנסת משמשת לה מקור וסמכות.

 

רציפות בלי יציבות    🔗

ודאי, שזכאים אנו לשמוח בחלקנו, אך עלינו לזכור ולהזכיר השכם והערב שדמוקראטיה בכלל, ודמוקראטיה פרלמנטרית בפרט, אינה נקנית באורח חד-פעמי ואינה עשויה לשמור את עצמה בעצמה מפני תמורות העתים. זהו קניין שצריך לחדש את רכישתו ולשקוד על טיפוחו בכל יום תמיד מעשה-בראשית. עצמאותנו נכבשה לנו, לאחר ציפיה של יותר משמונים דור, ביסורים גדולים ובדמים מרובים, תרתי משמע. קיומה של עצמאות זו תלוי ללא שיור ביציבות המימשל המבצע מזה וביציבות אופיו הדמוקראטי על-ידי חיים פרלמנטריים תקינים מזה. אולם כשאנו סוקרים את נסיוננו במשך ארבע-עשרה השנים שעברו עלינו – אי-אפשר שלא תלווה אותנו דאגה נוכח ההרגשה, שהולכת ומסתמנת ירידת-מה הן ביוקרתו והן במשקלו הממשי של הפרלמנטריזם הישראלי.

ודאי, שאין לדרוש מן הכנסת הרביעית או החמישית, וכן מן הכנסות שיבואו אחריהן אותה הילה בראשיתית ואותו זוהר של חידוש שהיו לכנסת הראשונה ולכנסת השניה. אבל נחטא לעצמנו אם לא נבחין בסימנים של ירידה גם מעבר להתקלפות הטבעית של ההילה והזוהר הבראשיתיים. לסימני-ירידה אלה יש גורמים שונים. מצב-החירום התדיר שהמדינה שרויה בו מעורר אותנו – בצדק! – להקנות לרשות המבצעת שלנו כושר מלא ומהיר של החלטה וביצוע בכל דבר הנוגע למצב-החירום. אבל אין כמעט שום עניין כלכלי או חברתי שאינו נוגע במידה זו או אחרת במצב-החירום שבו שרויה מדינתנו, שכן מרכיביו של מצב-החירום אינם רק ענייני חוץ ובטחון, כי אם גם כל דבר השייך לבינוי הארץ, ארגון משקה ושיקום העם העולה אליה מארצות שונות. כן קיימת ופועלת בנו הכמיהה לראות במימשל הישראלי לא רק גינוני מלכות, כי אם גם כוח ועוצמה ממשיים. ביתיים עלה והלך משקלה וכוחה של הרשות המבצעת יותר מן המידה הדרושה להבטחת כושר החלטה וביצוע.

נוסף לכך, המימשל הדמוקראטי שלנו נעדר תנאים מתאימים ליציבות, אף-על-פי שהוא נהנה מרציפות. ידוע, ששתיים מארבע הכנסות הראשונות לא סיימו תקופת כהונתן ונתפזרו לפני זמנן. במשך 14 השנים הוקמה הממשלה 11 פעם! זהו סימן לחוסר-יציבות. מאידך גיסא, בכל הממשלות הללו ישבה מפא“י. בכולן, פרט לתקופה קצרה, ישבה המפלגה הדתית הלאומית; וכן ישבה גם המפלגה הפרוגרסיבית – בהפסקה קצרה – עד שנתמזגה עם מפלגת הציונים הכלליים ויחד הקימו את המפלגה הליברלית. גם החילופים האישיים בהרכב הממשלות היו מועטים יחסית. כל זה מעיד, אמנם, על רציפות, אך גם על היעדר יציבות. יש מזל לישראל, שכוחה של מפא”י מושרש ויציב ושבראשה עומד ד. בן-גוריון, שסמכותו האישית, ביחוד בענייני הביטחון, הוא ללא ערעור, דבר שחיוניותו מכרעת וגורלית במדינה הנתונה במצור. כך נתקיימה רציפות ושיטתיות בניהול ענייני חוץ וביטחון של המדינה. אותן הידיים עושות היום ומכינות למחר במחשבה תחילה ומתוך ראיית הנולד. אילמלא כן – אפשר שעובדת היעדרם של תנאים מתאימים למימשל דמוקראטי יציב היתה גורמת לכך שענייני החוץ והביטחון יתגלגלו מיד ליד ויטלטלו מתיקו של גורם משפיע אחד אל תיקו של גורם משפיע אחר, דבר שהיה מעלה על שרטון את מדינתנו או את המימשל הדמוקראטי או שניהם כאחד.

 

חלוקת השלטון בין המפלגות    🔗

לא יהיה זה חידוש מפתיע, אם נאמר שהסיבה לחוסר היציבות היא ריבוי המפלגות. נקוט בידינו, ששיטת הבחירות היחסיות היא הגורם לריבוי מפלגות ורק על-ידי החלפתה בשיטת בחירות אזוריות-אישיות יפחת מספר המפלגות. הדבר עוד לא הוכח ולא נוסה וייתכן גם ייתכן שאפילו לאחר שיעלה בידינו להחליף את שיטת הבחירות מיחסיות לאזוריות-אישיות נמצא שוב את עצמנו בתוך מצב של הרבה מפלגות. חסידי הבחירות היחסיות מצדיקים אמנם את ריבוי המפלגות, משום שריבויין הוא פועל-יוצא משיטת הבחירות, אבל האמת היא, שגם הם אינם חסידים של ריבוי מפלגות כשלעצמן. גם הם היו שמחים, אילו מספר המפלגות היה פוחת לכדי מספר מתקבל על הדעת; אלא שכל מפלגה היתה רוצה שמפלגות אחרות ייעלמו מן האופק. ואילו היא עצמה תהיה מנויה לחיים ולקיום.

בינתיים מחולקת הנציגות הפרלמנטרית בין 11 מפלגות, שאף אחת מהן אינה יכולה לקיים לבדה מימשל יציב בין בחירות לבחירות ואף אחת מהן אין בכוחה להיות אלטרנטיבה לשלטון. כדי להקים ממשלה יש הכרח בקואליציה בין כמה מפלגות. הללו עושות ביניהן הסכם שלהלכה הוא מיוסד על קווי-יסוד, אך למעשה אין משמעותו אלא חלוקת השלטון בין המפלגות הנכנסות למסגרת השותפות, בעוד שקווי-היסוד הם על-פי רוב דברים כלליים, שכמעט כל המפלגות יכולות לסמוך ידן עליהם. הבדלי מעמדות או שוני בהשקפת-עולם, במידה שישנם, אין בהם משום מכשול של ממש בפני צירופים קואליציוניים, כל אחת מן המפלגות, אולי פרט למק"י, יכולה להשתתף בממשלה ואף יכולה לקום ממשלה המורכבת מכל המפלגות יחד, אם רק יבואו לכלל הסכם בדבר חלוקת השלטון ביניהן.

עד עכשיו היו יחסי-הכוחות המפלגתיים עשויים כך שבלעדי מפא“י אין אפשרות להקים ממשלה שתיהנה מאמון הכנסת. משום כך ומשום שעור חלקה המכריע בממשלה הצליחה מפא”י להטביע חותמה על מרבית ענייני הממשלה. אף-על-פי-כן ענייני הממשלה השוטפים מתנהלים לפי החלוקה הנקבעת בהסכם הקואליציוני. כל אחד מן השותפים מבצע מדיניות משלו בשטח שהופקד עליו; ולא עוד, אלא שכל אחת מן המפלגות הקואליציוניות היא אופוזיציה-בכוח לחברתה, לגבי אותו שטח שבבעלות חברתה. “הבעלות” על שטחי-מימשל נעשתה אמנם “סגולה” לקיים רציפות הישיבה על כס-השלטון, אך “ההתמרמרות” ההדדית של השותפים וממילא זה כלפי זה, בגלל אופן שליטתו בתחומו גורמת לסכסוכים תדירים בין השותפים וממילא לחוסר-יציבותו של המימשל. נמצא שמחנה הממשלה בכנסת אינו מחנה אחיד האחראי על מדיניות הממשלה ועל מחדליה, כפי שהיתה יכולה להיות מפלגת רוב. רק בכוח הסכם קואליציוני שנעשה בין ראשי המפלגות, הסכם שאורך חייו מוגבל עד להתפוצצות הקרובה – כופים על המחנה להיות אחד וצריכים לשמור בתדירות שמישהו לא יתמרד ושמישהו לא יעשה משהו העלול להכביד על הממשלה או שיגרום להתפרקותה.

 

הנהנים משני עולמות    🔗

מלאכה זו של שמירת קיומה של קואליציה קשה מעיקרה ולפי שיש מפלגות קואליציוניות הרוצות ליהנות משני עולמות – עולם הממשלה ועולם האופוזיציה – עומד להיחקק חוק נוסף שיכפה על חברי הסיעות המשתתפות בממשלה שלא יצביעו ולא יימנעו מהצבעה בעניינים מסויימים שהממשלה הציעה. אם יעשו כן – יסולקו ממעגל הממשלה. החוק אומר, שאחרי הקמתה של הקואליציה, יהא הרכבה אשר יהא, ניטלת מחברי הכנסת הנמנים עם סיעות הקואליציה האפשרות לשנות או להשפיע על גופי מעשים השפעה של ממש, כיוון שעליהן להביא בחשבון את האינטרס הקואליציוני כבעל עדיפות ראשונה ומכרעת.

אמנם גם על חברי-כנסת של מפלגה המהווה רוב, או אפילו שאינה מהווה רוב, חלות הגבלות של משמעת סיעתית. אך יש הבדל יסודי בין מפלגת-רוב לבין קואליציה של מפלגות. במפלגת רוב, וכן בכל מפלגה, יש לכל חבר-כנסת זכות להשתתף בדיונים המוקדמים של מפלגתו לקראת הדיון בכנסת ואולי אף להשפיע על עמדתה ועל יחסה לגבי עניין פלוני. ואילו בקואליציה של מפלגות מתנהלים הדיונים המוקדמים בממשלה או בין מספר מצומצם וסלקטיבי של נציגי המפלגות; הסיכומים, המוכתבים מכוח המיקוח הבין-קואליציוני, מוטלים אחר-כך על חברי אותן הסיעות מבלי שהיתה להם אפשרות נאותה להשתתף בעצמם בדיונים המוקדמים או להשפיע על סיכומיהם. וכמה שלא ייראה הדבר מוזר, הרי קשה במיוחד מצבם של חברי הסיעה הגדולה, מפא“י, שמוטל עליהם להיות שליחי-הולכה של סיכומים, שנתקבלו בהנהלת הקואליציה כתוצאה מן הלחץ של מפלגה קטנה זו או זו המשתתפת בקואליציה. מצב זה כופה על חברי המפלגה הגדולה פאסיביות וסטאטיות לבקר את הממשלה, כפי שהיא מתגלה בשר הנוגע בדבר. אין הם יכולים גם אינם ששים ללמד סניגוריה, לפעמים אף אינם יודעים במה ללמד סניגוריה, כשלא תמיד עומדים לרשותם מקורות-האינפורמציה, בין שהשר נמנה על מפלגתם ובין שאינו נמנה על מפלגתם. אולי יכול מי שבא לבקר את הממשלה שלא להיות מצוייד באינפורמציה, אבל אי-אפשר בשום פנים להופיע כסניגור למי שאינו מצוייד באינפורמציה מספקת. נוסף לכך גדולה ההקפדה שחברי-הכנסת מסיעות הקואליציה לא יציגו לשרים שאילתות או הצעות לסדר-היום אלא בהסכמה מוקדמת של השרים. וכדי לצמצם את תיאבונם הטבעי של חברי הסיעות הקטנות שבקואליציה להגיש שאילתות והצעות לסדר-היום – נאלצים חברי סיעת מפא”י לתת דוגמה טובה מעצמם על-ידי הריסון העצמי שלא להטריד את השרים בשאילתות ובהצעות לסדר-היום. נמצא שהרוב בכנסת, ובעיקר חברי המפלגה הגדולה, פעילותם הפרלמנטרית נתונה למיגבלות ברורות ועיקר תפקידם הוא לשמש משענת לקיומה של הממשלה.

 

מתנגדים לכל ואינם מציעים כלום    🔗

בעוד שמחנה הקואליציה ממלא חובתו הפרלמנטרית על-ידי עצם תמיכתו בממשלה – הרי האופוזיציה בכנסת אינה גוף ואין לה דמות גוף. בעבר שלטה בעולם הקונצפציה של “נדנדה” כדמוקראטיה: מחנה אחד ישב על כס-השלטון והמחנה השני התייצב נגדו באופוזיציה. המחנות היו מחולקים על-ידי הבדלי מעמדות או חילוקי-דעות קוטביים, שאין לגשר ביניהם, הן בעניינים הכלכליים והסוציאליים והן בעניינים של מדיניות החוץ והביטחון. הפער שרבץ בין מחנה למחנה הוא שכפה את ההכרח שהשלטון יתנהל על-ידו ועל-פיו של מחנה אחד, שהרוב לצידו, בעוד שהמחנה השני עומד באופוזיציה ורואה כמטרה עיקרית לעצמו להציק לשלטון, להרוס אותו ולהביאו לידי כשלון בעיני הבוחרים, כדי לרשת אותו ולהחליף אותו ואת מדיניותו.

לפני כ-100 שנים התריע הלורד דרבי כלפי האופוזיציה בבית-הנבחרים האנגלי שהיא “מתנגדת לכל ואינה מציעה כלום”. הדברים חלים ביתר תוקף על האופוזיציה אצלנו. וזאת משום שאותה מכה של ריבוי מפלגות אצלנו חלה ביתר תוקף על האופוזיציה, כי בעוד שמחנה הממשלה מלוכד ליכוד קצר-ימים, על-ידי הסכם קואליציוני, הכולל גם קווי-יסוד מוסכמים – הרי האופוזיציה מפורדת ומפוצלת לחלוטין. היא מאוחדת רק בשעה שהיא מצביעה נגד (וגם זה לא תמיד!) אך אינה עשויה להתאחד בעד, מכל וכל. מפלגות האופוזיציה אינן עשויות מ“עור” אחד, אלא מ“עורות” שונים, ואינן מהוות יחד מחנה אחד מבחינה אלטרנטיבה לשלטון. הן, אמנם, מתקיפות את השלטון, כל אחת לחוד וכולן יחד, במטרה “להרוס אותו, להבאיש ריחו ולהביא לידי כשלונו וירידתו מכס-השלטון”, הכל בהתאם לקונצפציה הדמוקראטית הישנה; אולם הן עצמן יראות בסתר-לבן מפני הסיכוי של הצלחתן בהכשלת השלטון, שכן לא יהיה בכוחן להקים שלטון יציב, שיבוא במקום זה שהן טורחות כל-כך להכשילו.

ואפילו היו כל סיעות האופוזיציה מהוות מבחינה ארגונית מחנה אחד – כפי שאנו חולמים לשם יצירת משטר דו-מפלגתי – גם אז היתה מזדקרת השאלה: מה יש לו למחנה זה לומר ההיפך או בניגוד למה שאומר מחנה השלטון? הרי לגבי עיקרי המדיניות, בין במדיניות החוץ והביטחון ובין במדיניות הכלכלית והסוציאלית, אין הבדל גדול ולא יהיה הבדל מכריע, אם המחנה הנמצא עכשיו באופוזיציה ייהפך למחנה המחזיק בשלטון. ההבדלים בין המחנות נראים לפעמים אפסיים וקטנוניים ביותר. נשאר, איפוא, ההבדל האישי או הסיעתי. במקום פלוני יישב פלמוני בממשלה; או במקום סיעה פלונית תישב בקואליציה הממשלתית סיעה פלמונית. האם השאיפה הזאת לחילופי-גברי או לחילופי-סיעות בקואליציה, שהיא לגיטימית מצד עצמה, מצדיקה קיומה של אופוזיציה המתנגדת לכל ואינה מציעה כלום?

 

הצעות-חוק פרטיות    🔗

דמותה של הדמוקראטיה בכנסת נראית עכשיו כך: מצד אחד נקבעים הדברים – לרבות אופי הדיונים – מחוץ לכתלי הכנסת על-ידי מיקוחים והסדרים בין ראשי סיעות הקואליציה. ומצד שני סיעות אופוזיציה ללא תוכנית אלטרנטיבית והן שסועות בין תודעה של הסכמה למדיניות הממשלה ולמעשיה (יחד עם רצון כמוס להצטרף למזומן הקואליציוני) ובין מעמד כפוי של אופוזיציה, הצריכה לקיים חובה של התנגדות למדיניות הממשלה כ“מצוות אנשים מלומדה”, גם כשלאמיתו של דבר אין להן התנגדות של ממש; פעמים שהן אף פועלות בניגוד להכרתן ושלא בהתאם לאחראיות הממלכתית, כפי שראינו בזמן ההצבעה על המשך קיומו של המימשל הצבאי, כשמפלגות מסויימות הצביעו נגדו מתוך שיקולים מפלגתיים-טכסיסיים, ולאו דווקא מתוך שיקולים של אחראיות ממלכתית.

מפלגות האופוזיציה, המרגישות היטב בחולשתן זו אימצו לעצמן בזמן האחרון את עניין היוזמה להגיש הצעות-חוק פרטיות לכנסת ולדרבן את הכנסת ואת הממשלה ל“עשייה תחיקתית”. כך הולך ונוצר מירוץ התחרות של האופוזיציה עם הממשלה במטרה להקדימה בהצעות-חוק. אך בעוד שהממשלה שוקלת הצעות-חוק לפני הבאתן לכנסת ומעבירה אותן דרך כמה מסננות – הרי חברי-הכנסת מסיעות האופוזיציה נחפזים להגיש הצעותיהם, כדי להקדים את הממשלה, ללא תכנון ותיאום מספיק.

זכותם של חברי-הכנסת להציע הצעות-חוק פרטיות – אין חולק עליה. אבל הכרח שהיא תהיה מוגבלת. הדעה המקובלת אצל פרלמנטריסטים ותיקים היא, שאם הצעת-החוק הפרטית של חבר-הכנסת היא באמת חשובה – הרי מוטב שהאחריות להגשתה ולהעברתה בכנסת תהיה בידי הממשלה. אלה שרוצים לעודד ריבוי של הצעות-חוק פרטיות חייבים לזכור דבר יסודי ועיקרי, שהממשלה אחראית בסופו של דבר לביצוע כל הצעת-חוק המתקבלת על-ידי הכנסת, בעוד שהמציע אחרי שהעביר הצעת-חוק שלו “רוחץ ידיו ומסתלק”. לא ייתכן למשל, שתובאנה לכנסת הצעות-חוק פרטיות, שכתוצאה מהן יהא צורך להקטין או להגדיל תקציב ההכנסות או ההוצאות של המדינה. כן לא ייתכן, שתובאנה הצעות-חוק פרטיות בעלות משמעות מדינית או ביטחונית, דברים שהם מכבשונה של הממשלה, האחראית בפני הכנסת, והכנסת סוברנית לתת אמונה או לבטל את אמונה בכל עת שתרצה.

כאמור, נאחזת האופוזיציה בעניין זה של הצעות-חוק פרטיות, כבעוגן-הצלה, משום היעדר חילוקי-דעות של ממש עם הממשלה.

 

הכנסת והמנגנון הממשלתי    🔗

אליבא דאמת זהו תהליך ידוע גם במדינות דמוקראטיות??¹ הולכים ומיטשטשים, עד שקשה לעתים להבחין לא רק מה בין הדמוקראטים לבין הרפובליקאים באמריקה, אלא אפילו מה שנשאר מן ההבדלים בין מדיניות השמרנים לבין מדיניות הלייבור באנגליה.

אילו השכילו מפלגות-האופוזיציה אצלנו היו צריכות לסגל לעצמן תפקיד קונסטרוקטיבי יותר כפי שמחייב מצבה המיוחד של ישראל. הן צריכות להתעלם מן העובדה שאינן משתתפות בקואליציה הממשלתית, לשחרר את הדיונים הפרלמנטריים ממעגלי הזיקה לטכסיסים אופוזיציוניים “מלחמתיים” ולהתייחס לגופם של דברים בלבד. על-ידי כך היה עולה משקלה וכוח השפעתה של הרשות הפרלמנטרית על פני הרשות המבצעת והיה נוצר סגנון פרלמנטרי ישראלי, שאולי ישמש דוגמה ומופת גם לאחרים. אם לא יעשו כן יוסיף מרכז-הכובד של הדמוקראטיה הישראלית לעבור אל הרשות המבצעת מזה ואל חדרי הדיונים הבין-קואליציוניים מזה, כשהאופוזיציה מפרפרת ללא תכלית וללא תועלת, ואילו הכנסת שהיא מוקד-החיים הדמוקראטיים צריכה לשבת בתדירות, כמפורט ב“חוק-יסוד הכנסת” והיא עומדת מול הזרקורים של דעת-הציבור העלול להבחין בחולשתה ולראות בה לא בסיס ומקור של השלטון אלא גלגל חמישי, הנגרר אחרי השלטון בעצלתיים.

החששות גוברים יותר כשאנו שומעים שבחוגי המנגנון הממשלתי ישנם כאלה הרואים בכנסת לא יותר מאשר מכשיר שתפקידו לעשות שליחותו של המנגנון ולהיות לעזר לפעולותיו או שאינם מדקדקים בשמירת סמכויותיה ומעמדה של הכנסת, כגון שמציעים לה להחליט החלטות או לחוקק חוקים ריטרואקטיבית על מעשים שכבר נעשו. ודאי שאלה הם מקרים בודדים, אבל הם עשויים להתפשט ולהקיף חלקים גדולים יותר מקרב הפקידות. גם לגבי המנגנון הממשלתי חל הכלל שהתודעה הדמוקראטית והפרלמנטרית אינה דבר המתקיים מאליו אלא צריך לחזור ולחדשו פעם בפעם. תודעה זו לא תשרור אלא אם יהיה מורא הכנסת על המנגנון לפחות כמורא השר. הדבר תלוי, כמובן, בשר – אם יסתפק בזה, שפקודיו נראים בעיניו כעושי רצונו, או שיקפיד על כך, שהם ייראו כעושי רצונם של נבחרי-העם; ואילו השר תלוי באופן הקמתה של הממשלה; אם היא תוקם על-ידי טכסיס קואליציוני, ע"י הסכמים של “שמור לי ואשמור לך”, או שהיא תוקם על פי הכרעת העם, שתתן רוב קולותיו למפלגה מסויימת, על מנת שתהא אחראית לפניו על מעשיה ומחדליה עד לבחירות הבאות. נמצא שכל עוד תוקם אצלנו הממשלה על בסיס קואליציוני, כלומר כל עוד לא יהיו מחנה מגובש, הנושא באחריות המימשל מול מחנה אופוזיציוני בעל מהות ברורה – תוסיף הכנסת להיות כבולה ומוגבלת, סמכותה בהכרח תצטמצם ויוקרתה תהא פוחתת והולכת.

 

פחדן של המפלגות הקטנות    🔗

אילו היה מתגבש רוב בעד החלפת שיטת הבחירות לאזוריות-אישיות – היינו מנסים דרך זו, שאולי היא תפחית מספר המפלגות ותקרב אותנו לגיבושה של דמוקראטיה יציבה. אבל נראים הדברים, שבכנסת החמישית אין סיכוי לקבלת הצעה זו. הפחד של מפלגות קטנות, וכאלה הן כל המפלגות, פרט למפא“י, הוליד אידיאולוגיה מוזרה של התנגדות למפלגת-רוב; האפשרות הזו מכונה כ”דיקטאטורה של מפלגה אחת", דבר שהוא מופרך מעיקרו. מכל האמור לעיל אנו למדים שבריבוי מפלגות יש פחות דמוקראטיה מאשר בהפחתת מספרן. המשטרים הדמוקראטים, המיוסדים על שתי מפלגות, לא רק שהוכיחו את יעילותם ויציבותם, כי אם גם את קיומה הממשי של האפשרות לחילופי-שלטון. במשטר קואליציוני אין אלא התחלפות של צירופים בלבד, אך לעולם אין בהם כדי החלפה ממשית של השלטון. זהו, איפוא, פחד-שווא, שכאמור הוא נובע מן הדאגה לקיומו של הפלג הקטן.

אף-על-פי-כן חובה עלינו לחפש דרכים שיובילו להפחתת מספר המפלגות ולהעלאת ערכו האישי של האדם שנבחר לכנסת שלא ייהפך לבורג קטן וחסר-חשיבות עצמאית, בגלל החישוקים הקואליציוניים ובגלל חוסר-האונים האופוזיציוני. ייתכן שעל-ידי התרה מסויימת של רצועות המשמעת המפלגתית הן בקואליציה והן באופוזיציה וכן על-ידי הגברת זיקתם וכפיפותם של השרים ופקודיהם כלפי הכנסת, כלפי מפלגותיהם וכלפי כל חבר מחברי-הכנסת – יעלה בידינו להתיש כוחו של הפחד מפני שינוי שיטת-הבחירות, מפני צמצום מספר המפלגות ולהסיר מן הלבבות את החשש מפני מה שמכונה “דיקטאטורה של מפלגה אחת”.

דרך שניה להעלאת כושרם וסמכותם של חברי-הכנסת ושל הכנסת כולה היא – שיתופם המוגבר של חברי-הכנסת בעשיה הממלכתית והציבורית. יש למנות סגני-שרים מקרב חברי-הכנסת כדי שיסייעו בפעולות השרים במשרדיהם. הנסיון הקיים בשטח זה מצדיק זאת בהחלט.

ודרך שלישית היא – הגברת סמכויותיהן של ועדות-הכנסת. הן צריכות לדון ולהשפיע על פעולות השרים ופיקודיהם וכן גם על תקציב ההוצאה של המשרדים. דבר זה יקנה לחברי הכנסת הרגשת אחריות גדולה יותר. אין שום צידוק לכך שהדיונים בפרטי תקציב-ההוצאה של המשרדים יהיו מסורים בידי ועדה אחת בלבד, היא ועדת-הכספים, שהעומס המוטל עליה הוא לבלתי נשוא. הרחבת סמכויותיהן של הוועדות תעלה ערכם של חברי-הכנסת בעיני עצמם ובעיני הציבור ותגביר את זיקתו של המנגנון הממשלתי לכנסת.

“דבר”, 7.6.1962