העירוני חברי למאמרו של אב. שב. (“דבר” מז׳ אדר ש״ז); “וי, הם — תלמידינו…”, שבו הוא מוריד דמעות על העליה התימנית ש״היא בלי ספק אחת המובחרות שבעליותינו. ראשית היא כולה עליה עובדת. ושנית הם חרוצים, בעלי תרבות טבעית ונאה“. אלא מה? “הם מחוננים בכשרון ההסתגלות” וכבר הולכים צעירים אחדים מהם “להדקטר” ו”להתמסמך" “ולהתהנדס”. ומועצת עדתם מריעה־בשמחה ומתפללת שכל דוקטור ישמש “מופת לכל צעירי עדתנו”.

רעיונות עגומים אלה “שבו ונתעוררו” באב. שב. לרגל דבר מה “פעוט” שאירע בירושלים. “צעירים תימנים חגגו את יובל ביאליק בנשף ספרותי שהכנסותיו מוקדשות לטובת ספריה לנוער התימני. ובמודעותיהם הודיעו על נוכחות חתן היובל ולפי “האמת המקובלת במחננו” (!) היה להניח שלא יהיה נוכח. ולפי המקובל — גם כן — שרק אלה בני עבר “ממחנותינו” שהח׳ אב. שב. קורא להם “אירופאיים”, אנשי ורשא תרמית־ובקה וטארנופול, הם מוכשרים וראויים לשחק את “המשחק ההגון” (להודיע על נוכחות חתן היובל אעפ״י שלא יהיה נוכח), באשר אלוהים חנן אותם בכשרון “פקחות” יהודי מפותח מאוד. אבל הללו, הרי הם בעלי תרבות “טבעית נאה ועדינה” ואין מן הראוי — לדעתו — כי יעזבו את תרבותם זו ויילכו “להתדקטר” וכו׳ וכו׳, ולא עוד אלא שמטילים על ארץ ישראל בזמננו — כלפי רבים מבין עדותינו המזרחיות — את ה”תפקיד" שהיה פעם לווינא לגבי יהודי גליציה וצעיריהם. כלומר “לפרק את אחדותם המקומית והנפשית”.

צר לו לאב. שב. על ש“אחדותם המקומית” (התימנית כמובן) מתפרקת והם הולכים ומסתגלים לצורת החיים המקובלת בכל העולם וביחוד בארצנו אנו, ארץ ישראל הגואלת, שבה הם “כבר” מסתגלים לחיים משותפים עם כל זרמי היהודים מקיבוץ הגלויות, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

לא האמנתי שב“דבר” ימצאו להם מקום “כבוד” דברים אלה התובעים בפירוש מכל תימני להשאר “תימני” (היינו מוזיאום לראווה) בצורת “מעמד עובדים” מהסוג הישן נושן (הרי ידוע כי “מעמד עובדים” זה כשהוא לעצמו הוא מסוכן למעמד הפועלים הודות לתרבותו ה“טבעית” ואלמלא קמו מתוכו אי אלו אנשים בעלי “כשרון ההסתגלות” וקרבוהו במקצת אל השפעת מעמד העובדים, כי אז מי יודע מה היה יכול להיות המצב כיום), שאין לו, לא מבניו ולא מקרוביו, שום אנשים היכולים להכנס בין אנשי קיבוץ גלויות המרובים, לתוך מוסדותיהם, ומקצועותיהם וכו׳ וכו׳ ולשמש מעין מתווך ומקשר בין עולי המזרח ועולי המערב. אופייני כל זה, שהרי לפני ימים מועטים הוקדשו איזה שורות ב״קראתי״ לשאלת התימנים ואחרי שהחב׳ — ן הפך בשאלת התימנים בא לידי מסקנא אחרת: “מסתבר כי טרם קמה מבין התימנים שכבת אינטליגנציה עצמאית אשר תנסה לקחת על עצמה לכל הפחות את התחלת הריפוי לפצעים המרובים של העדה הזאת, גם על שלטון התקיפים שבפנים העדה, גם על הדעות הקדומות השוררות כאן לגבינו, לגבי האשכנזים (“דבר” כ׳ טבת צ״ג) — דברים שהם בדיוק ההיפך הגמור מדברי אב. שב., ובצדק. לא מבחינה זו ש”טרם קמה“. אלא שדווקא שכבת אינטליגנציה זו ההולכת וקמה עלולה לשמש גשר חשוב בין שני “סוגי” עם ישראל. ואם מועצתנו התפללה שהד״ר הראשון ישמש מופת לכל צעירי עדתנו, לא התכוונה בזה שכולם יהיו דוקטורים, אלא שתקום אינטליגנציה מתווכת מתוכם, כדי שלא יראו תמיד את עצמם “כעבדים לפני בני הגבירה”. ואז, רק אז, ממילא תטושטש כל צרות העין העדתית אשר גם הח׳ אב. שב. נגוע בה לא פחות ממנו. לא אפליג אם אגיד כי בשעה שאני נכנס לאיזה מוסד ורואה שמה פקידים, או מנהלים, או עורכים, ומציע לפניהם את בקשתי ואיני נענה (ככה הוא עפ״י רוב) נדמה לי שהסיבה היא, משום שאנכי תימני, כלומר, בן המעמד המשועבד ל”אחדות המקומית והנפשית“. והוא, היושב במקום “גבוה” ומביט עלי מלמעלה למטה הרי זיכהו אלוהים להיות אשכנזי. וזכות זו עמדה לו שהוא נעשה לפקיד, למנהל או לעורך, מבלי שיהיה מצווה ועומד מפני אב. שב. לשמור על תרבותו, “המקומית” וה”טבעית". וכך אני בא לידי מסקנא בדמיוני כי אילו לא היו כאן ההבדלים של תרבויות שונות או סוגי “עמך” שונים, כי אז לא היתה צעקת הקיפוח מוצאת את ביטויה, לא רק כשמירה על התרבות ה״טבעית״, אלא — בהתבדלות גמורה ומוחלטת. אדרבא ייצא הח׳ אב. שב. וילמד מהנעשה במושבות ראשל״צ, רחובות, פ״ת, נחליאל. מההתאבקות הקשה והמוזרה שישנה בין שכונת התימנים לבין האבטונומיה האשכנזית במועצת המושבה: הרס מוחלט. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו פקידי הממשלה האשכנזים מתקבלים אצל בני השכונות הללו “בסבר פנים יפות”. וכל כך למה? זה ודאי נגד דעתו של אב. שב., אבל כך הוא מפני שבין האבטונומיסטים ופקידיהם אין כל תימני, קרובי ומכרי או לכל הפחות בן עירי שהתוועדתי אתו עוד מנעורי. ומכאן אותה המלחמה העקשנית של התימנים בזמני בחירות. וכי מה הם מועילים אם הם משקיעים כוחות ומרץ למעלה מכפי יכולתם, כדי לזכות בציר אחד לקונגרס או בשניים לכנסת ישראל?

ועוד כתובת נוספת אתן לו לאב. שב., שיפנה אל החרדים הקיצוניים שבתימנים, ויראה אם הם יאמינו אמונה שלמה שה“אשכנזים” הם יהודים או יפקפקו כל מיני פקפוקים. אביא כאן עובדא: בשנת 1927 יצאו שני בחורים אשכנזים לתימן בעסקי מסחר. בשבת נקלעו לבית־הכנסת והחזן כבדם בעליה. כל העיירה רננה אחרי החזן שהוא העמיד לספר התורה אנשים שהם בגדר ״מסופק״, אם הם ממוצא יהודי או לא. והלא כל יהודי בתימן - לא רק שומר על ה״אחדות המקומית", אלא גם חושב שמחוץ לגבולות תימן אין יהודים ואינם יכולים להיות כלל.

הלמעמד מובדל זה רוצה אב. שב. להפכנו? וניחא לו בכל הסכסוכים הללו? האם לא די לנו במלחמת המפלגות האוכלת את בשרנו אלא שאנו צריכים להטיף למסורת עדתית (בצורת תרבות “טבעית”) שפירושה הטבעת חותם הגלותיות על חיינו? האם לא מספיק שהטבע חייב וזימן שחורים ולבנים אלא שאנחנו עוד צריכים ליצור מעמדים כאלו בקרבנו? לא! ויידע נא מר אב. שב. כי אכן ישנם חוגים בין התימנים השואפים לחינוך נבדל, לשחיטה מיוחדת וגם לאבטונומיה מיוחדת וכו׳ וכו׳. והנאורים שבנו גורסים אחרת. חובה עלינו, לדאוג שהעם בארצו יחיה כולו כאחד חיי אחווה משותפים, שאין בהם קנוניות מעמדיות משוללות כל זכות קיום מבחינה כלכלית. וביחד עם זה חובת העם השב לתחיה בארצו לקבוע לו שפה משותפת אחת ותרבות אחת. ואוי לה לאומה המורכבת מ“אומות” שונות, שכל אחת מהן רואה את עצמה כעיקר ויסוד.

אכן, יש להודות, כי חובה לשמור על סגולות ועל קניינים, על תרבות ועל ערכי תרבות. ביחוד על אלה מהם שאפשר לחשוב, כי הם נשתמרו מזמנים קדומים. אבל אין זה צריך לחולל חיץ בין חלקי העם. ייכנסו הם ישר לבתי־הנכאת הלאומיים שלנו וייאספו לאוצר ספרותנו.

וחובה קדושה מוטלת עלינו להעמיד מתוך האלמנט הזה שכבת אינטליגנציה שהיא תשמש ראשית כל גשר בריא ומועיל בין שדרות העם הקם לתחיה וגם תתן את הסיפוק הדרוש לכל עולה תימני. בפנותו אל מוסד ואל אגודה ימצא שם את קרובו וייווכח אז כי אמנם כל היהודים הם גוף בלתי־נפרד אחד. ואז ייעלם כליל הפזמון של בנים חורגים שאפשר לשמוע אותו מפי כל תימני קטן וגדול.

“דבר”, י״ט אדר תרצ״ג