עיסוקו של ישראל ישעיהו ביהדות תימן, יניקתו משורשיה התרבותיים ופעילותו רבת־השנים ועתירת־ההישגים בתוכה — יש בהם, ואולי ראויים שיהיה בהם, כדי למלא ספר מיוחד, רב־כמות ועשיר־תוכן.

בספרנו זה הקדשנו לנושא שער מיוחד, ובו שבעת הקטעים המייצגים הבאים:

*

“מחיצות על שום מה?” (תרצ"ג)

*

“על מארת הקוריות” (תרצ״ד)

*

דו"ח הוועדה מיוצאי תימן בארץ מביקורה בעדן (1949)

*

סקירה היסטורית על יהודי־תימן (תש"י)

*

“במה נשתבחו עולי־תימן” (תשי"א)

*

מילגות־עידוד לסטודנטים מן העדה התימנית באוניברסיטאות ובטכניון

*

“המציאות המקפחת— חוסר השכלה ומקצוע”

*

ערב לזכרו של שלום שבזי בבית־הנשיא

בסקירה היסטורית על יהודי תימן ביטא ישראל ישעיהו את אהבתו העמוקה ליהדות זו והזדהותו עם מסורתה העשירה וערכיה: “תרבותם נתגלתה כתרבות יהודית שורשית ומקורית שרוח־קדומים שורה עליה. המיבטא העברי הצח שבפיהם, שירתם, זמירותיהם, מנהגיהם, מלבושיהם, מלאכת־אמנות שבידם, משמשים מקור לא־אכזב למבקשים לטפח תרבות ישראלית מחודשת, בנוייה מ’חומר ולבנים' של מסורת־קדומים — הם בולטים בנאמנותם לדת, בלי שייחשבו לקנאים, כשם שהם בולטים במסירותם לארץ, לבניינה ולהגנה עליה”.

אחרי קום המדינה, כאשר יהודי תימן, רובם ככולם, עלו לארץ במיבצע “מרבד הקסמים”, סיכם ישעיהו את חלקה של יהדות תימן בבניינה של ארץ-ישראל מאז עליית תרמ״ב (“אמרתי אעלה בתמר”,) ועד עליית “על כנפי נשרים” בתש“ט — תשי״א, וקבע בסיפוק כי עולי “מרבד הקסמים” שהו זמן קצר במחנות־העולים ומשם יצאו ופשטו על פני הארץ ונקלטו בלי קושי מיוחד — 70 אחוז מהם הלכו למושבות, לכפרי־עבודה ולהתיישבות וגם 30 האחוז הנותרים נמצאים בסביבות של עבודה. “אכן עולי תימן נחשבו ונשתבחו בחיבתם לעבודה ובהסתגלותם אל חיי כפר וחקלאות, שכן דברים אלה הם פרוזדור לחריצות ולסובלנות, לנקיון־כפיים ולטוהר־מידות, ואם יזדמן לך לבוא למשכנותם, על כרחך שנופל לתוך פיך הפסוק: ‘מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל’. הוד קדומים ויפעה ישראלית תנ”כית חופפים עליהם”.

במאמר זה הוא תבע מהנהגת המדינה ואזרחיה, ובעיקר מתנועת העבודה, לסייע לעולי תימן לשם השתרשות במפעל ההתיישבות בארץ, לרכישת מקצועות מודרניים בחרושת ובמלאכה ולהקניית השכלה רחבה לבניהם ולבנותיהם. “זו הדרך לשחרורם מירושת העבר והגלות וזו הדרך לשמירת ערכי מורשת ששמרו עליהם בדורותיהם”.

הדברים שאמר ישראל ישעיהו בערב לזכרו של משורר גולת תימן ר' שלם שבזי הם פנינה ספרותית והיסטורית. הוא ראה בשבזי מבשר העליה לציון לפני שלוש מאות שנה ומבשר התחייה הלאומית ותבע ממשלת ישראל לעשות הכל כדי להעלות עצמותיו מתימן לארץ־ישראל.

העירוני חברי למאמרו של אב. שב. (“דבר” מז׳ אדר ש״ז); “וי, הם — תלמידינו…”, שבו הוא מוריד דמעות על העליה התימנית ש״היא בלי ספק אחת המובחרות שבעליותינו. ראשית היא כולה עליה עובדת. ושנית הם חרוצים, בעלי תרבות טבעית ונאה“. אלא מה? “הם מחוננים בכשרון ההסתגלות” וכבר הולכים צעירים אחדים מהם “להדקטר” ו”להתמסמך" “ולהתהנדס”. ומועצת עדתם מריעה־בשמחה ומתפללת שכל דוקטור ישמש “מופת לכל צעירי עדתנו”.

רעיונות עגומים אלה “שבו ונתעוררו” באב. שב. לרגל דבר מה “פעוט” שאירע בירושלים. “צעירים תימנים חגגו את יובל ביאליק בנשף ספרותי שהכנסותיו מוקדשות לטובת ספריה לנוער התימני. ובמודעותיהם הודיעו על נוכחות חתן היובל ולפי “האמת המקובלת במחננו” (!) היה להניח שלא יהיה נוכח. ולפי המקובל — גם כן — שרק אלה בני עבר “ממחנותינו” שהח׳ אב. שב. קורא להם “אירופאיים”, אנשי ורשא תרמית־ובקה וטארנופול, הם מוכשרים וראויים לשחק את “המשחק ההגון” (להודיע על נוכחות חתן היובל אעפ״י שלא יהיה נוכח), באשר אלוהים חנן אותם בכשרון “פקחות” יהודי מפותח מאוד. אבל הללו, הרי הם בעלי תרבות “טבעית נאה ועדינה” ואין מן הראוי — לדעתו — כי יעזבו את תרבותם זו ויילכו “להתדקטר” וכו׳ וכו׳, ולא עוד אלא שמטילים על ארץ ישראל בזמננו — כלפי רבים מבין עדותינו המזרחיות — את ה”תפקיד" שהיה פעם לווינא לגבי יהודי גליציה וצעיריהם. כלומר “לפרק את אחדותם המקומית והנפשית”.

צר לו לאב. שב. על ש“אחדותם המקומית” (התימנית כמובן) מתפרקת והם הולכים ומסתגלים לצורת החיים המקובלת בכל העולם וביחוד בארצנו אנו, ארץ ישראל הגואלת, שבה הם “כבר” מסתגלים לחיים משותפים עם כל זרמי היהודים מקיבוץ הגלויות, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

לא האמנתי שב“דבר” ימצאו להם מקום “כבוד” דברים אלה התובעים בפירוש מכל תימני להשאר “תימני” (היינו מוזיאום לראווה) בצורת “מעמד עובדים” מהסוג הישן נושן (הרי ידוע כי “מעמד עובדים” זה כשהוא לעצמו הוא מסוכן למעמד הפועלים הודות לתרבותו ה“טבעית” ואלמלא קמו מתוכו אי אלו אנשים בעלי “כשרון ההסתגלות” וקרבוהו במקצת אל השפעת מעמד העובדים, כי אז מי יודע מה היה יכול להיות המצב כיום), שאין לו, לא מבניו ולא מקרוביו, שום אנשים היכולים להכנס בין אנשי קיבוץ גלויות המרובים, לתוך מוסדותיהם, ומקצועותיהם וכו׳ וכו׳ ולשמש מעין מתווך ומקשר בין עולי המזרח ועולי המערב. אופייני כל זה, שהרי לפני ימים מועטים הוקדשו איזה שורות ב״קראתי״ לשאלת התימנים ואחרי שהחב׳ — ן הפך בשאלת התימנים בא לידי מסקנא אחרת: “מסתבר כי טרם קמה מבין התימנים שכבת אינטליגנציה עצמאית אשר תנסה לקחת על עצמה לכל הפחות את התחלת הריפוי לפצעים המרובים של העדה הזאת, גם על שלטון התקיפים שבפנים העדה, גם על הדעות הקדומות השוררות כאן לגבינו, לגבי האשכנזים (“דבר” כ׳ טבת צ״ג) — דברים שהם בדיוק ההיפך הגמור מדברי אב. שב., ובצדק. לא מבחינה זו ש”טרם קמה“. אלא שדווקא שכבת אינטליגנציה זו ההולכת וקמה עלולה לשמש גשר חשוב בין שני “סוגי” עם ישראל. ואם מועצתנו התפללה שהד״ר הראשון ישמש מופת לכל צעירי עדתנו, לא התכוונה בזה שכולם יהיו דוקטורים, אלא שתקום אינטליגנציה מתווכת מתוכם, כדי שלא יראו תמיד את עצמם “כעבדים לפני בני הגבירה”. ואז, רק אז, ממילא תטושטש כל צרות העין העדתית אשר גם הח׳ אב. שב. נגוע בה לא פחות ממנו. לא אפליג אם אגיד כי בשעה שאני נכנס לאיזה מוסד ורואה שמה פקידים, או מנהלים, או עורכים, ומציע לפניהם את בקשתי ואיני נענה (ככה הוא עפ״י רוב) נדמה לי שהסיבה היא, משום שאנכי תימני, כלומר, בן המעמד המשועבד ל”אחדות המקומית והנפשית“. והוא, היושב במקום “גבוה” ומביט עלי מלמעלה למטה הרי זיכהו אלוהים להיות אשכנזי. וזכות זו עמדה לו שהוא נעשה לפקיד, למנהל או לעורך, מבלי שיהיה מצווה ועומד מפני אב. שב. לשמור על תרבותו, “המקומית” וה”טבעית". וכך אני בא לידי מסקנא בדמיוני כי אילו לא היו כאן ההבדלים של תרבויות שונות או סוגי “עמך” שונים, כי אז לא היתה צעקת הקיפוח מוצאת את ביטויה, לא רק כשמירה על התרבות ה״טבעית״, אלא — בהתבדלות גמורה ומוחלטת. אדרבא ייצא הח׳ אב. שב. וילמד מהנעשה במושבות ראשל״צ, רחובות, פ״ת, נחליאל. מההתאבקות הקשה והמוזרה שישנה בין שכונת התימנים לבין האבטונומיה האשכנזית במועצת המושבה: הרס מוחלט. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו פקידי הממשלה האשכנזים מתקבלים אצל בני השכונות הללו “בסבר פנים יפות”. וכל כך למה? זה ודאי נגד דעתו של אב. שב., אבל כך הוא מפני שבין האבטונומיסטים ופקידיהם אין כל תימני, קרובי ומכרי או לכל הפחות בן עירי שהתוועדתי אתו עוד מנעורי. ומכאן אותה המלחמה העקשנית של התימנים בזמני בחירות. וכי מה הם מועילים אם הם משקיעים כוחות ומרץ למעלה מכפי יכולתם, כדי לזכות בציר אחד לקונגרס או בשניים לכנסת ישראל?

ועוד כתובת נוספת אתן לו לאב. שב., שיפנה אל החרדים הקיצוניים שבתימנים, ויראה אם הם יאמינו אמונה שלמה שה“אשכנזים” הם יהודים או יפקפקו כל מיני פקפוקים. אביא כאן עובדא: בשנת 1927 יצאו שני בחורים אשכנזים לתימן בעסקי מסחר. בשבת נקלעו לבית־הכנסת והחזן כבדם בעליה. כל העיירה רננה אחרי החזן שהוא העמיד לספר התורה אנשים שהם בגדר ״מסופק״, אם הם ממוצא יהודי או לא. והלא כל יהודי בתימן - לא רק שומר על ה״אחדות המקומית", אלא גם חושב שמחוץ לגבולות תימן אין יהודים ואינם יכולים להיות כלל.

הלמעמד מובדל זה רוצה אב. שב. להפכנו? וניחא לו בכל הסכסוכים הללו? האם לא די לנו במלחמת המפלגות האוכלת את בשרנו אלא שאנו צריכים להטיף למסורת עדתית (בצורת תרבות “טבעית”) שפירושה הטבעת חותם הגלותיות על חיינו? האם לא מספיק שהטבע חייב וזימן שחורים ולבנים אלא שאנחנו עוד צריכים ליצור מעמדים כאלו בקרבנו? לא! ויידע נא מר אב. שב. כי אכן ישנם חוגים בין התימנים השואפים לחינוך נבדל, לשחיטה מיוחדת וגם לאבטונומיה מיוחדת וכו׳ וכו׳. והנאורים שבנו גורסים אחרת. חובה עלינו, לדאוג שהעם בארצו יחיה כולו כאחד חיי אחווה משותפים, שאין בהם קנוניות מעמדיות משוללות כל זכות קיום מבחינה כלכלית. וביחד עם זה חובת העם השב לתחיה בארצו לקבוע לו שפה משותפת אחת ותרבות אחת. ואוי לה לאומה המורכבת מ“אומות” שונות, שכל אחת מהן רואה את עצמה כעיקר ויסוד.

אכן, יש להודות, כי חובה לשמור על סגולות ועל קניינים, על תרבות ועל ערכי תרבות. ביחוד על אלה מהם שאפשר לחשוב, כי הם נשתמרו מזמנים קדומים. אבל אין זה צריך לחולל חיץ בין חלקי העם. ייכנסו הם ישר לבתי־הנכאת הלאומיים שלנו וייאספו לאוצר ספרותנו.

וחובה קדושה מוטלת עלינו להעמיד מתוך האלמנט הזה שכבת אינטליגנציה שהיא תשמש ראשית כל גשר בריא ומועיל בין שדרות העם הקם לתחיה וגם תתן את הסיפוק הדרוש לכל עולה תימני. בפנותו אל מוסד ואל אגודה ימצא שם את קרובו וייווכח אז כי אמנם כל היהודים הם גוף בלתי־נפרד אחד. ואז ייעלם כליל הפזמון של בנים חורגים שאפשר לשמוע אותו מפי כל תימני קטן וגדול.

“דבר”, י״ט אדר תרצ״ג

(לקראת אסיפת הנבחרים)

במושב שעומד להתכנס בימים הקרובים יוחלט כפי הנראה — על סידור בחירות חדשות לאסיפת הנבחרים הרביעית, ויש צורך, איפוא, להעלות על הפרק את השאלה המרה והכאובה — שאלות הקוריות, זה הנגע המקים חיץ בין יהודי לאחיו ובין איש לרעהו, המפצל את האומה לאזרחים ממדרגות שונות והמחזק את ה“אבטונומיות” העדתיות הנושאות ברמה את דגל הגלות, את שמות הארצות ששם נרדפו עד צוואר ושמהן נמלטו כל עוד נפשם בם.

ומעציב הוא, כי לא לביטול הקוריות מתכוננים עכשיו, אלא לחיזוקן ולמתן קוריות חדשות ל“גופים ציבוריים חדשים”.

ראשית מחלה זו היתה “הוראת שעה”, וכיוון שפרצה, נדבקו בה כל שוחרי הכבוד ורודפי השררה. היום — מהתאחדות התימנים ומהתאחדות הספרדים, ומחר תתעוררנה התאחדויות הקוזקים, הכורדים, העדנים, ועוד כמה התאחדויות שארצנו נתברכה בהן. הגענו לידי כך שאגודה מקצועית כהתאחדות האיכרים, רוצה אף היא בקוריה מיוחדת — ודווקא בחתיכה הגונה. ולא ייפלא, איפוא, אם מחר תתעורר גם התאחדות הסנדלרים והתאחדות הנגרים וכל אגודה מקצועית תרצה בכך, ולכולם צריך יהיה לתת קוריה מיוחדת.

ואם לפי מידת ההון והרכוש שיש לכל בוחר ייקבע הדין, הרי כגודל מושבות יהודה והשומרון כן צריך יהיה להיות גודל זכות ההצבעה וההכרעה של… הבארון רוטשילד ופקידיו. ויימצאו אנשים שירצו לשלוח צירים לכנסת מטעם מוסדות כספיים ומסחריים: בנקים, חברת חשמל וכו׳. ומדוע לא ידרשו כזאת גם בתי־המסחר? וגם אינטרסים “כלכליים וישובים” יימצאו ש“צריך להגן” עליהם.

לא אטעה אם אומר שע״י הכנסת עיקר הקוריות הוכנס יסוד פורה הפקרות ושרירות־לב, וקנוניות של רודפי כבוד והתנשאות, שאין הציבור רוצה בהם.

קטונתי מלדבר על זאת מבחינת הכלל. אולם בתור פרט הנני נפגע מאוד מ״המשחק הכללי", העושה בנו שמות.

הנני תימני, אחד מאלה שדבקה בהם מארת הקוריות, לעתים אני מתגאה, כמובן ב“תימניותי” שסבלתי את הגלות המרה והארורה ביותר ושעל כן גאולתי כל כך מתוקה וממלאה את חלל לבי אושר. אולם כשמבדילים אותי מעדת ישראל כשאני ניגש לקלפי לבחור ברשימת יהודים “לא־תימנית”, גוערים בי, ושולחים אותי “לתחומי”, הרי זה חושף למולי את כל מכמני הצער והעלבון שספגתי אני ואבותי ואבות אבותי, עד ראשוני הגולים. לפתע אני מרגיש את עצמי כבן “מעמד מובדל” נחות־דרגא, והרגשה זו מפעפעת כסם בעצמותי.

כלום לחינם ערגה הנפש לדרור ולחופש כיהודי ובאדם בן־חורין? האם גם כאן יהא חל האיסור על תערובת גזעים, ותהא אפלייה בין יהודים ממדרגות שונות? כלום בתימן אנחנו. ובין אומות העולם אנו שרויים?

אין להתעלם מהעובדה שישנם היום תימנים הששים על הקוריה כעל כל הון, אך לא אשמתם היא. כנסת ישראל היא שטיפחה את היבלית הזו במו ידיה, ובזה יצרה תקדים לדברים מסוכנים יותר. די להזכיר את סכסוכי השחיטה בירושלים, ואת דבר בית־העלמין המיוחד לתימנים (כנראה שיש גם “גן עדן” מיוחד להם), וזכור עוד הד המלחמה הנטושה בין המועצות המקומיות לבין שכונות התימנים הרוצות לעשות שבת לעצמן בכל שטחי החיים הציבוריים: בשחיטה מיוחדת ובחינוך מיוחד, וכל דבר שריח אשכנזיות או ספרדיות נודף הימנו הריהו פוסלם למפרע כחתיכה דאיסורא.

אינני מטיל ספק בדבר, שיבוא יום ויקומו איזה “עסקנים” תימנים השואפים למעט שררה וירצו שהממשלה תכיר בהם כעדה מיוחדת, כמו, למשל עדת היוונים והגרמנים וכו׳, והלא גם טריטוריות ישנן להן, החל מ“כרם התימנים” הידוע בת״א וכלה במושבים הנבדלים הבנויים על קרקע הלאום ומכספי הלאום ביהודה ובשומרון. הרי לכם “קנטון תימני” בא״י. אין זה סתם מליצה, זהו כמעט הלך־רוח המנשב כיום בחוגים תימניים ידועים. לעת עתה עוטפים את הדבר באיצטלא נאה של “אם אין אני לי מי לי” ושל “נדאג לעצמנו” וכו׳, אך אלה הם רק ניצנים. הפרחים יבואו. אין גם להתעלם מהעובדה שישנן מפלגות בציונות וביישוב התומכות במעשי הפירוד הללו להנאתן. אם ייבחרו ז. גלוסקא או יעקב כהן לאסיפת הנבחרים, הרי יתוסף תומך בסופרסקי וברביזיוניסטים. ואם לא תתקיים, ח״ו ת״ת תימנים בהנהלתם, מי בקרב התימנים יחזק חזונו הגדול של סמילנסקי?

ואם יש למי לפנות, הרי זה אל שליחי הפועלים בכנסת ישראל: אתם הן מגינים הנכם על כבוד האדם ועל חופש האדם, על השוויון בין יהודי לאחיו ובין איש לרעהו. אתם הן נלחמים הנכם על הדמוקראטיה והחרות וכנגד תאוות השלטון של תאוותנים שבעים.

עליכם, איפוא, לקדש מלחמה בקוריות, ולהשתמש בכל כוח השפעתכם בעד ביטולן המוחלט.

“דבר”, כ״ט אייר תרצ״ד

א

גלות תימן היתה אחת הגלויות הקדומות ביותר והקשות ביותר וגאולתה היתה מן הנפלאות ביותר.

מסורת אחת מייחסת את ראשית בואם של יהודים לתימן לימי שלמה המלך כאשר מלכת שבא באה אליו לנסותו בחידות (מלכים א׳, י׳, 1) ובשובה לארץ צירף אליה חבורת חכמים יהודים, שנבחרו להיות מדריכים בחצר מלכותה או מומחים לגילוי מחצבי כסף וזהב בארצה. לפי אותה מסורת הרי שבא, הנזכרת במקרא, היא מארב, בצפון מזרח תימן, הידועה מכתבות־האבן המרובות, שנשתיירו בה, והמעידות עליה שהיתה בירת שלטונם ותרבותם של החמיירים, שהם כנראה השבאים.

מסורת אחרת ייחסה את ראשית בואם של היהודים לתימן לימי חזקיה המלך; כן קיימות מסורות נוספות על בואן של קבוצות יהודים לתימן בתקופות מאוחרות, בייחוד כחיילים מתיישבים, הן בימי נבואיד, יורשו של נבוכדנצר, והן בימי הורדוס ששלח גדוד של 500 חיילים יהודים לעזרתו של המצביא איילוס גאלוס בשנת 24 לפסה״נ.

ב

תקופה ממושכת חיו היהודים בתימן חיים של כבוד ונהנו מהשפעה מרובה. עצם מציאותם, כל שכן מעמדם המדיני ויכולתם הכלכלית, שימשו מקור לעידוד Iתקווה ליהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות, ואף היו מקלט בשביל נודדים ובורחים מאימת המלחמות. רמזים על כך אנו מוציאם הן במקרא והן בתקופות מאוחרות יותר, כגון בישעיה (כ״א, י״ג— ט״ו):

"משא בערב, ביער בערב תלינו,

ארחות דדנים; לקראת צמא התיו

מים יושבי ארץ תימא בלחמו

קדמו נודד; כי מפני חרבות

נדדו מפני חרב נטושה… ומפני

כובד מלחמה".

ובדברי הימים א׳ (ד׳, ל״ט— מ׳):

"וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם;

וימצאו מרעה שמן וטוב והארץ רחבת ידים ושקטת ושלוה…"

הרמב״ם, באגרתו ליהודי־תימן, מן המאה ה־12, חוזר על הרמזים האלה, ומשתמש לגבי יהודי תימן באותם מטבעות לשון, שציטטנו מישעיה ומדברי הימים:

"על שרשי האמת יעידו גזעיהם

ועל טוב המעיינות ישהידו נוסעיהם,

כי משורש האמת פרח נצר נאמן

וממעיין החסד נחל גדול בארץ תימן…

והנה הוא לאטו נדבר, כל עייף

וצמא במדבר, ובו מצאו ספקם

ודים, כל עוברי דרך ואיי הים,

לכן העבירו קול… מקצה

השמים ועד קצה השמים: הוי

כל צמא לכו למיים…

…כי מצאו… מרעה

טוב כל רזה בו ישמן… יושבי

ארץ תימן… וכי הם לדל נותני

לחמו… הליכות שבא קיוו למו…

וידם לכל עוברי אורח מתוחה

וביתם פתוח לרווחה…" וכו'.

ג

מעמדם של היהודים היה מכובד כל כך עד כי קמו מלכים מקרבם, או מלכים שנתגיירו ליהדות. מקורות שונים מספרים על שושלת של 40 מלכים יהודים שמלכו בתימן; היא החלה ב“אבו־כריב” (בימי החשמונאים), נמשכה כ־500 שנה ונסתיימה במלחמותיו ובמפלתו של המלך יוסף דו־נואס (525 לספה״נ), ששמו ומלחמותיו שימשו, במשך דורות רבים, מקור לסיפורי אגדה בלבושים ובגלגולים שונים, כגון סיפורו הנודע של דוד הראובני על המלך "יוסף דמן ערב״;

אולם, משעה שדרך כוכבו של נביא האיסלאם בארצות ערב, הסתגרו יהודי תימן בתוך עצמם — קצת מרצון וקצת מאונס — וכאילו נותקו מסביבתם, מהשפעתה ומכל התערבות בהווייתה, והתבצרו בתוך חומות הקיום היהודי; הם קיימו קשרים, גלויים ונסתרים, עם מרכזי היהדות בא״י, בבבל ובמצרים, קיבלו את המשנה, עם חתימתה, ולאחר מכן את התלמוד והפוסקים, והעמיקו שרשיהם בהווייה הדתית היהודית, תוך שמירה קפדנית, ושמרנות קנאית, על מהותה לבל תטושטש במשהו.

משעה שהחל הילד לדבר — אביו מלמדו לברך ולקרוא קריאת שמע. בגיל 3 - 4 נשלח לבית־הכנסת הקטן (“החדר”) ואחרי שנה־שנתיים היה עולה לתורה בבית־הכנסת וקורא בעצמו את הפסוקים. בהגיעו לגיל 13 הצטרף הילד אל אביו בעבודתו. אך תוך כדי עבודה המשיכו יחד לשנן בעל־פה את התנ״ך והמדרשים. בקיאותם בתנ״ך היא מן המפורסמות ומתוך ארבעה חתני התנ״ך העולמיים, שהוכתרו בישראל, — שניים הם מעולי תימן: הרב יחיה אלשיך ומר יעקב חומרי. יהודי תימן כיבדו מאוד תלמידי חכמים שביניהם והם העריכו או העריצו אדם אך ורק לפי מידת למדנותו וידיעתו.

ד

וכל כמה שנעשו אדוקים יותר במולדתם הדתית, ומסוגרים בתוך עצמם, כן הלכה וגברה איבת המוסלמים, אדוני הארץ, אליהם, ונתבלטה יותר ויותר זרותם “כנכרים בארץ נכריה”, הן בעיני עצמם והן בעיני סביבתם; ישיבתם הממושכת באותה גלות היתה בעיניהם כישיבת עראי, כ“אורח נטה ללון”; ואפילו המוסלמים החזיקו בדעה, שבמוקדם או במאוחר יצטרכו היהודים לצאת מתימן ולשוב לארצם, והיו אומרים זאת בגלוי.

הנסיבות הללו הביאו לדיכויים של היהודים. הם נדחקו מכל מישרה שלטונית ומעמדות מסחריות גדולות. כן נאסרה עליהם בעלות על קרקעות ולא נותר להם אלא לעסוק במלאכות־יד, כגון: צורפות, נפחות, סנדלרות, קדרות, אריגה, חייטות, ריקמה וכיוצא באלה. מעטים מהם התפרנסו ממסחר זעיר.

מעשי הדיכוי וההשפלה היו קשים מאוד, בעיקר בערים המרכזיות של תימן שם ירדו על היהודים המון גזירות קשות ומעשים של הפליות חמורות, כגון, שאסור עליהם לבנות בתי־כנסת ואם הורשו לבנות בית־כנסת היה אסור שהגג שלו יהיה גבוה בהרבה מקומת־אדם; גם את בתי־מגוריהם היו חייבים לבנות נמוכים. אסור ללבוש בגדי לבן; לרכב על סוס או חמור; ובלכתם מול מוסלמי או לצדו היו חייבים לצעוד לשמאלו, ששם “נמצא השטן”. נגיעה מקרית של יהודי ותהא הקלה ביותר, בבגדו או בגופו של המוסלמי, נחשבה כאילו “טימא” היהודי את המוסלמי ועליו לשאת בהוצאות ה“טהרה”, וזאת כשהיהודים היו מקפידים מאוד על נקיון בגדיהם וגופם במידה הרבה יותר גדולה מאשר המוסלמים. יהודים היו פסולים לעדות. כן הוטלו עליהם עבודות בזויות, כגון סילוק נבלות מן הרחובות וכדומה.

הם נרדפו על צוואר, סבלו ועונו, דור אחר דור ואין מושיע. נוסף לכך פקדו אותם מגיפות, מחמת מחלות מידבקות, וכן רעב ומחסור, אשר לא יתוארו במלים. כל תולדותיהם רצופים קינה ונהי על מר גורלם ועל קשי שעבודם.

ה

וכל כמה שגדל סבלם וגברו יסוריהם כן גברה ציפייתם לישועה וגאולה.

המשוררים שקמו מקרבם, אשר הבולט והמיוחד ביניהם הוא ר׳ שָלֵם שבזי ז״ל, שחי לפני יותר משלוש מאות שנה, היטיבו לבטא, ביטוי עז, הן את מצוקתם וזעקת־לבם של בני־עמם והן את כיסופיהם לגאולה ולישועה.

כיסופיהם הפכו לקוצר־רוח, אשר ממנו קמו להם כפעם בפעם משיחי־שקר יותר מאשר בכל קהילת יהודים אחרים. ברבות השנים החלו גם לדחוק את הקץ על־ידי שעלו מהם יחידים וקבוצות קטנות לארץ־ישראל.

ר׳ עובדיה מברטנורא, שביקר בירושלים בסוף המאה ה־15, סיפר שפגש בה יהודים, שבאו בימים ההם מארץ עדן, ואף שמע “מפי רב אשכנזי זקן, יליד הארץ. כי זכור הוא בימי חרפו כאשר באו יהודים מארץ עדן”. כן ידוע ומפורסם, כי עולים יהודים מתימן הגיעו לירושלים ולצפת במאות ה־16, ה־17 וה־18.

ו

אך עליה ראשונה, של שיירה גדולה, מתימן, הגיעה לירושלים בשנת תרמ״ב (1882), זמן מועט לפני שהגיעו לארץ “חובבי ציון” והבילויים; הם חישבו ומצאו ששנת תרמ״ב היא שנת הגאולה על דרך הפסוק בשיר השירים "אמרתי אעלה בתמר״ — תרמ״ב. גם בימי העליה השניה (1905) הגיעו שיירות של עולים מתימן ופנו אל המושבות החקלאיות בימים ההם: ראשון־לציון, רחובות ופתח־תקוה. האיכרים, כן הפועלים חלוצי העליה השניה, מצאו בהם פועלים טובים, המתאימים לכיבוש העבודה העברית במשק העברי; אי לכך המשרד הא״י (שקדם להנהלה הציונית, שקדמה לסוכנות היהודית), בראשותו של ד״ר ארתור רופין, ביזמתו של ר׳ בנימין ובתמיכתו הנלהבת של הרב קוק, שלח לתימן את החלוץ הצעיר והנועז, יליד רוסיה שמואל ורשבסקי, ששינה את שמו לשמואל יבנאלי, במטרה לזרז ולארגן עליית יהודים משם.

מצוייד בתעודה עותמאנית על שם אליעזר בן־יוסף יצא שמואל יבנאלי לתימן והיה שרוי בסכנות גדולות, רכושו נשדד ממנו כמה פעמים וגם חייו היו בסכנה; בעקבות שליחותו גברה עליית היהודים מתימן והגיעה לממדים שלפי מושגי הימים ההם היו גדולים ביותר; מאז לא פסקה עליית יהודים מתימן והיא נמשכה טיפין־טיפין עד שקמה מדינת־ישראל.

ז

עם קום המדינה הקיץ הקץ על אותה גלות. כחמישים אלף יהודים עלו מתימן לארץ “על כנפי נשרים”; היה זה אחד החזיונות המרהיבים והמופלאים ביותר של גאולה יהודית ואנושית. הם היו פזורים ביותר מאלף עיירות וכפרים נידחים ברחבי תימן, מנותקים מן העולם הגדול ומן המרכזים היהודיים, ללא שום אמצעי־תקשורת ותחבורה, כגון רדיו, דואר, עיתונות, רכבות או מכוניות נוסעים.

אעפ״י כן, פשטה ביניהם כברק השמועה בדבר קום המדינה והם קמו כאיש אחד, נטשו בתיהם ורכושם וזרמו אל עיר עדן, החוסה בשלטון אנגליה, כדי להגיע משם לארץ־ישראל; אף האיסור, שהיה מוטל במשך זמן רב מטעם שלטונות תימן על יציאת יהודים מן הארץ, לא עצר בהם; הם גרפו את המחסומים ויצאו בדרך גאולים. האווירונים הגדולים, שנשלחו ע״י הג׳וינט והסוכנות היהודית, יצאו לקראתם והביאו אותם לישראל.

הערבים, וכן גם האנגלים, בעדן, עמדו נדהמים ופעורי פה, נוכח המיבצע האדיר הזה שהתרחש לעיניהם. יהודים שהיו נרדפים ומושפלים, עניים ודלים, שלא היו רשאים אפילו לרכב על חמור, נישאים אחר־כבוד על כנפי מטוסי־ענק, הממריאים משדה־תעופה ערבי, אל מדינת היהודים שאך זה עתה קמה. כך צאו יהודי תימן מאפילה לאור גדול; מבור־כלא אל חיי דרור; ממצוקות הרעב והמגיפות אל מרחב של חיים ותקווה.

מספר העולים מתימן, במשך כל התקופה הממושכת שלפני קום המדינה הגיע ל־35 -40 אלף נפש, ואילו אחרי קום המדינה עלו בבת־אחת כחמישים אלף; בניהם, שנולדו בארץ, לפני קום המדינה ואחרי קומה, הכפילו את מספרם וכיום הם מונים כ־160 אלף נפש.

ח

עלייתם של יהודי תימן לארץ־ישראל היתה לה לברכה; הם הביאו אתם כמה תכונות שהתאימו לצרכי בניין הארץ; כבר בימי העליה הראשונה של תרמ״ב נתגלו כאנשי עבודה, שהעבודה היא להם דבר המובן מאליו ולא אידיאה מהפכנית. כך הביאו לארץ את הטיפוס של פועל יהודי העוסק בכל עבודה, בבניין, בחקלאות ובשירותים שונים; החוצב והסתת היהודי הראשון באבני ירושלים, מאז חורבן הבית, היה אחד מעולי־תימן, ר׳ דוד עובד ז״ל, והוא לימד עבודות אלה ליהודים אחרים. בהגיעו לגיל 90 שנה העניקה לו עיריית ירושלים אזרחות־כבוד שלה. ולא עוד אלא שהפועל היהודי העולה מתימן היה גם תלמיד חכם, העוסק בתורה ומקיים מצוות, נאמן לעם ומסור למשימות בניין הארץ; שום שבט משבטי ישראל לא נמצא עשיר בכתבי־יד עתיקים, כמו יהודי תימן; נוסף לכך הם נודעו כחסכנים וכמסתפקים במועט המצוי, בלי להתאונן ולהתמרד; עולי תימן נחשבו כאנשים שקטים וסולידיים ולא ידוע על מקרים של התנגשויות ביניהם, כציבור, לבין שאר האוכלוסין.

ט

בשנים הראשונות של עלייתם הם סבלו קשיי קליטה בחיי הארץ לא בגלל שפת הדיבור — שכן הם ידעו לדבר בשפה העברית עוד בתימן — אלא בגלל השוני התרבותי, ביניהם לבין אחרים, ובייחוד ביניהם לבין האשכנזים יוצאי אירופה. במלאכות שידעו, וכן במנהגים ובהרגלים, היו שונים מאחרים שוני בולט.

השוני במנטליות המקצועית והיעדר כל ידע טכנולוגי של התימנים גרם להם סבל לא מועט; המלאכות שידעו בתימן, כגון אריגה, רקמה, עיבוד עורות. סנדלרות, נפחות ופחחות, היו פרימיטיביות לגמרי. גם מלאכות אמנותיות, כגון צורפות ורקמה והעתקת ספרים בכתב־יד, לא היה להן בעבר שוק צרכנים וקונים־ אך עכשיו הם חוזרים אליהן, כיוון שכבר יש להן שוק קונים ישראלי והם מייצרים גם לייצוא, באמצעות “משכית” וגורמים אחרים. בינתיים הם בולטים בבניין הארץ, ויישותם מורגשת בנקודות החיוניות ביותר; רובם המכריע מצויים בסקטור החקלאי, הן כפועלים חקלאיים במושבות והן כמתיישבים עצמאיים; כ־40 מושבים חקלאיים בארץ, בדרומה, בצפונה ובמרכזה, מאוכלסים ע״י עולי־תימן; ורק כשליש מהם מתגוררים בערים הגדולות; נראה כאילו החיים העירוניים הסואנים מפחידים אותם, שמא לא יוכלו להסתגל אליהם.

במרוצת הזמן הם חדרו לתעשיה ולפקידות וכן גם לשירותים, כגון: מורים, אחיות, שוטרים, קצינים בצבא וכו'. הם בולטים במיוחד במקצוע ההוראה: מורים, מורות וגננות. לעומת זאת אינם מורגשים לא בבנקאות ולא במסחר הגדול, אלא רק קצת במסחר הקמעוני. הם הצטיינו כלוחמים כחברי ההגנה לפני קום המדינה, כחברי אצ״ל ולח״י, וכחיילים בצה״ל.

בעבר היו מעדיפים לגור במרוכז, בינם לבין עצמם, כדי להישען זה על זה וכדי לחיות את חייהם כמנהגיהם ולפי טעמם והרגליהם; כך נוצרו שכונות וישובים מיוחדים להם. אך במרוצת הזמן, כאשר החלו להרגיש שהם כבר יכולים לחיות עם אחרים, הם נודדים מן השכונות המיוחדות שלהם והולכים לגור בשיכונים מעורבים.

כן נטו יוצאי־תימן, בעבר, לקיים חיים קהילתיים עצמאיים; הם קיימו במשך עשרות שנים “התאחדות תימנים” כל־ארצית, וזו גם ייצגה אותם בבחירות כלליות ומוניציפאליות; בשנים האחרונות חלפה גם נטייה זו, והם השתלבו, כמעט כליל, בתוך מפלגות פוליטיות ובתוך מוסדות קהילתיים מקומיים ומרכזיים. אעפ״י כן עדיין אינם בולטים בקרב המנהיגות הפוליטית של המפלגות בישראל.

אשר לילדיהם הריהם לומדים בבתי־הספר היסודיים. בדרך כלל מעדיפים ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר דתיים יותר מאשר לבתי־ספר חילוניים. אך גם אלה וגם אלה הם בתי־ספר “מעורבים”, וכמעט שאין בית־ספר שכל תלמידיו תימנים, לבד מכיתות ראשונות של בית־ספר בכפרים החקלאיים; ואילו תלמידי הכיתות המתקדמות של בתי־הספר בכפרים — מובלים יום יום, מן הכפרים שלהם, במכוניות של משרד החינוך, כדי ללמוד בבתי־ספר אזוריים.

כמעט כל הילדים מסיימים 8 כיתות של בי״ס יסודי. אך לבית־ספר על־יסודי, הן עיוני והן מקצועי או חקלאי, מגיע לעת עתה רק אחוז מצומצם מהם; עוד פחות מגיעים לבתי־ספר גבוהים; וההולכים לבתי־ספר גבוהים מעדיפים עדיין לימודים עיוניים על פני לימודים ריאליים. ובעוד שמספר התימנים תלמידי האוניברסיטה — בפקולטות של מדעי־הרוח — מגיע למאות, הרי בפקולטות למדעי הטבע ובטכניון מספרם מועט ביותר.

כיום נמצאים ביניהם סופרים, משוררים, עורכי־דין, שופטים ואישי ציבור נודעים; אך בייחוד כבשו לעצמם מקום מכובד בתחומי התרבות כסופרים וכחוקרים, כזמרים, רקדנים, שחקני במה וכן ציירים ופסלים. המפורסמים שביניהם: הזמרות ברכה צפירה, שושנה דמארי וחנה אהרוני; השחקנים יונה עטרי וסעדיה דמארי ז״ל; להקת “ענבל” בהדרכת שרה לוי־תנאי; הציירים אבשלום עוקשי ויוסף הלוי; הסופרים מרדכי טביב ז״ל ויבל״א אהרן אלמוג. החוקרים הרב יוסף קאפח, יהודה רצהבי ושמעון גרידי ואחרים.

י״א

חיי המשפחה אצל בני הזוג, שנישאו בתימן, הם בדרך כלל תקינים מאוד. מקרי הגירושין אצל אלה הם נדירים ביותר וכן הם מרבים להוליד ילדים; לעומת זאת דומה תקינותם של חיי המשפחה אצל בניהם, ילידי הארץ, לזו של שאר בני הדור הצעיר, שתקינות חיי המשפחה שלהם היא לפי הנורמה המקובלת אצל בני גילם בארצות המערב. וכן הדבר גם ביחס להולדת ילדים.

נישואים מעורבים. בין בן או בת זוג תימני לבין בן או בת זוג לא־תימני, התפתחו במרוצת השנים ומגיעים עכשיו לכדי 18% מכלל הזוגות הנישאים. קיימת סברה, שלא נחקרה כל צרכה, שהאשכנזים, ובייחוד יוצאי גרמניה והצברים, מעדיפים לבחור לעצמם בנות זוג תימניות דווקא. בדרך כלל נוטות התימניות ביתר קלות להינשא לבני זוג לא־תימנים והן גם מבוקשות יותר הן בגלל צבען, הנחשב כצבע נעים, והן בגלל חריצותן, ובעיקר צייתנותן; לעומתן מעדיפים הגברים התימנים להינשא דווקא לתימניות מאותן הסיבות עצמן; אעפ״י כן ישנם גם רבים מן הגברים הצעירים הנשואים עם נשים לא־תימניות.

י״ב

תרבותם שהביאה בחובם, נגלתה כתרבות יהודית שרשית ומקורית שרוח קדומים שורה עליה; המבטא העברי הצח שבפיהם, שירתם, זמירותיהם, מנהגיהם, מלבושיהם, מלאכת אמנות שבידם, כגון צורפות, ריקמה, העתקת כתבי־יד וכיוצא באלה, משמשים מקור לא אכזב לא רק לחוקרי פולקלור יהודי אלא גם למבקשים לטפח תרבות ישראלית מחודשת, בנוייה מ“חומר ולבנים” של מסורת קדומים. השפעת תרבותם חדרה אל תאים שונים של התרבות הישראלית המתהווה; הריקמה התימנית היא שם דבר בארץ ובחו״ל; חלק ניכר מן המנגינות הישראליות, ובייחוד המחולות העממיים הישראליים, מושפעים מן המנגינות והמחולות של יהודי תימן.

אך, כאמור, בולטים הם בנאמנותם לדת בלי שייחשבו לקנאים, כשם שהם בולטים במסירותם לארץ, לבניינה ולהגנה עליה.

רגש השמחה שאפף את כלל הישוב, ובייחוד את תנועת העבודה, לנוכח עליית יהודי תימן לישראל — לא היה בכדי. תאמר: זו היא שמחה הבאה מכלל שמחת קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ — לא אמרת הכל; תאמר: זו היא שמחת אחים שזכו לראות בפדיון אחיהם מבור־כלאם ובשובם לחיות בביתם ובמשפחתם כבני־חורין — לא אמרת הכל; תאמר: זהו חלק ממיצעד־הנצחון של דוחקי־קץ הגאולה על במתי הגלות הארוכה — לא אמרת הכל.

אמור מעתה: — יש בשמחה זו מעין “שמחה יתירה” הבאה מכוח הערכת חשיבות החומר הזה, שזכתה בו ארץ־ישראל הנבנית, והיא משולה לשמחת הבנאי שנזדמנו לו אבני־מחצב משובחות שכולן מתאימות לבניין פלטרין שלו, ו“שכולה אין בהן”.

בראשית דרכם הוכר ערכם

חשיבות זו לא צמחה פתאום ולא נתגלתה עם העליה ההמונית האחרונה “על כנפי נשרים”; אפשר לומר, שימיה כימי שיבת־ציון והישוב החדש, אלא שהקומץ המועט של האיכות המשובחה הזאת ניתן עכשיו בכמות מרובה, מלוא חפניים ברכה.

בראשית היתה עליית תרמ״ב. זה היה זרם העליה הראשון מתימן, שהגיע לארץ בעת ובעונה אחת עם זרם עליות ביל״ו וחובבי־ציון, שבאו ממזרח אירופה וממערבה, בלי שהיה קשר הדוק בין שני הזרמים, וכאילו דאג שר־הגאולה שלא תהיה תפארת שבט אחד על משנהו, מפני שהקדים לעלות ארצה; וכך נתקיים הפסוק: “ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך”. עולי תימן בתרמ״ב הגיעו לירושלים, ורצו לראות בנחמתה, שכן היתה להם סמל כולל של ארץ־ישראל בבנייתה ובחורבנה.

הם מצאו לפניהם ירושלים של ה“כוללים”, שיושביה חיו על “חלוקה” ונתכתשו בה ועליה, גם לאחר שכבר קמו ויצאו מהם מייסדי פתח־תקווה. עולי תימן האמונים על עבודה, שכל ימי חייהם מצאו לחמם מעמל־כפיים כאומנים וכבעלי־מלאכה, לא נגרפו לתוך יוון־מצולה של החלוקה, אלא פשטו בכל עבודה כדי למצוא לחמם; מהם שעסקו בצורפות, בכתיבת סת״ם, בשירות בבתים ובמוסדות ציבור; ומהם שהלכו ללמוד בנאות, חציבה וסיתות, אצל הערבים. בזכותם חשה ירושלים בגופה, זו הפעם הראשונה מאז חורבנה, עמל־כפיים וזיעת־אפיים של בנים ששבו אליה לשים קץ לאלמנותה; בזכותם צנחו סלעי ירושלים מהלמות פטיש עברי, זו הפעם הראשונה לאחר 70 - 80 דורות של שממון וזרות.

באותו זמן נקרו להם בדרכם אנשים, וביניהם הרי״ד פרומקיץ, בעל “החבצלת”, אשר השתדלו לכוון צעדיהם אל העבודה ואל ההתיישבות בנקודות־ספר, וסייעו להם בהקמת כפר־עבודה מבוסס על חקלאות זעירה בסביבות ירושלים (כפר השילוח).

ומכיוון שעולי־תימן הם שמרנים בטבעם, ואינם זזים ממקום עמידתם עד שלא מזיזים אותם, עמדו במקום שעמדו, כחיל־עובדים קבוע של ירושלים, דבר שהטביע חותמו על פני התחדשותה במשך שנים רבות.

בשנת תרע״ח עוד היו בירושלים:

24 בנאים תימנים מבין 47

26 פחחים תימנים מבין 41

63 פועלים תימנים מבין 130

28 צורפים תימנים מבין 56

וכמוהם עשו עולי תימן שהגיעו ליפו, והיו מראשוני הפועלים היהודים שבנו את תל־אביב. בבניין הגימנסיה “הרצליה” ובחפירות הבאר הראשונה של תל־אביב נטלו חלק ניכר פועלים יוצאי תימן וגם בשביתת הפועלים הראשונה בתל־אביב לא נגרע חלקם.

אחוות גורלם עם העליה השניה וייעודה

אותה פרשה חזרה עליהם בימי העליה השניה, בלבוש אחר ובממדים גדולים יותר.

שתי שיירות של העולים מצפון־תימן (חֵידַאן וצַעדַה) הגיעו לארץ בשנות תרס"ז - תרס״ח, בימי בראשית של העליה השניה, שלא בהשפעת המניעים שהניעו את העליה השניה, כגון הקול־הקורא של יוסף ויתקין אל צעירי ישראל שיבואו לארץ לעבדה ולשמרה, יהודי תימן לא שמעו ולא ידעו על אודותיו; זמן מה לאחר בואם הועברו מנמל יפו לרחובות ולראשון־לציון ביוזמת המשרד הא״י, ובהדרכת יוסף שפרינצק ויוסף קליבנר, כדי למלא את הצורך בעובדים עברים שיישבו בקביעות במושבות.

הדבר אירע בשעה שבפני אנשי העליה השניה עמדה בכל חריפותה שאלת כיבוש העבודה במשק העברי על־ידי הפועל העברי. מאחר שראו בכך לא רק צורך חיים לעצמם, אלא גם מפתח להגברת זרם העליה לארץ ולהבטחת סיכויי קליטתה כשלרשותה יעמדו מקורות־העבודה במשק העברי.

אותה שעה עבדו ושמרו פועלים ערבים בפרדסי המושבה ובכרמיה; בתי. האיכרים היו רוחשים משרתות ערביות, ואוויר המושבה היה בלול מהבל־פיהם של איכרים יהודים ופועלים ערבים. הערבים עבדו הרבה וקיבלו שכר מועט ונהגו כובד ראש במעבידיהם.

לעומתם לא יכלו ולא רצו החלוצים הצעירים, יוצאי אירופה, לקבל על עצמם דרגת־חיים ותנאי־חיים של הפועל הערבי; לפיכך נמצאו ביניהם שסברו שיש לתת זכות בכורה לכיבוש הקרקע, כלומר להתיישבות המבוססת על עבודה עצמית, על פני המלחמה לכיבוש העבודה שנראתה כמלחמה נואשת.

והנה באו עולי תימן ופתרו את השאלה לאלתר. אמנם בשעה שראו האיכרים את עולי תימן הראשונים שהובאו למושבה, והנם רזי־גו וכחושי־פנים, צעקו: “מה זה? אוכלים הבאתם לנו ולא פועלים”; אך לא עברו ימים מועטים והוברר להם שהללו הם פועלים טובים ומסורים. הם נכנסו לתלמי העבודה והתחרו בפועל הערבי והניחו דעתם של האיכרים בכל המובנים. נתקעו במקום שנתקעו ולא זזו משם לא ב“עונה הבוערת” ולא ב“עונה המתה” של העבודה, וכך היו לחיל־עובדים קבוע ויציב במושבה העברית.

אף הפועל העברי, איש העליה השניה, שש לראות כיצד כובשים עולי תימן עמדות־העבודה העברית במושבה; הוא ראה והנה כרמי המושבה ופרדסיה, בתיה ורחובותיה מתייהדים לעיניו, ורבתה שמחתו.

הדברים הגיעו לידי כך שבאחד הימים נקראה אסיפה גדולה במושבה רחובות, של פועלים ואיכרים יחד, תחת הסיסמה: “הבו לנו עולים מתימן”.

שליחות שמואל יבנאלי לתימן

ואמנם נתעורר מייד המשרד הא״י, הגלגול הראשון של הסוכנות היהודית. בראשות ד״ר א. רופין, ובעצת יוסף אהרונוביץ ור׳ בנימין, נקרא שמואל יבנאלי לצאת בשליחות לתימן, כדי לזרז ולהחיש את צעדי העליה משם, למען פדות גולה סורה ומדוכאה זו ולמען כיבוש העבודה העברית במשק העברי, להיותה מקלט להמוני גאולים. שמואל יבנאלי ידע את הסכנות הגדולות האורבות לו בדרכו זו. הוא ידע שזרים שבאו לתימן בימים ההם נפלו בידי מרצחים “מן המארב” ואעפ"כ לא נרתע. הוא הצטייד במכתב־המלצה מאת הרב קוק, ובתעודה עותומנית שאולה של אחד בשם אליעזר בן יוסף (בימים ההם היה שלטון עותומאניה, תורכיה כיום, פרוש על ארצות רבות ובכללן ארץ ישראל ותימן) ויצא לתימן כדי לבצע את שליחותו. הוא היה השליח הציוני הראשון שבא לתימן ודבריו הפתיעו והממו את גולי תימן כמהלומה על ראשו של אדם נרדם. הם היו שקועים במעבה־אמונה ואשליה, שהגאולה תבוא להם באורחות־פלא, שעם תקיעת שופר הגאולה יינשאו על כנפי נשרים לארץ תקוותם; והנה בא השליח הזה שלא פיקפקו כלל ביושרו ובמהימנותו, והגיד להם שעליהם לקום ולעלות לארץ ישראל בדרך הטבע, ולא עוד אלא שבארץ ישראל, מחכה להם עבודה, עבודה קשה, וחיים, חיים לא קלים כלל.

דברי השליח ניערו וטילטלו אותם ממשקע החלומות היפים והחזיונות המופלאים שהיו שרויים בו, ואף על פי כן אמרו: “נקום ונעלה, אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו”.

והנה עלו. קצת בכוחות עצמם וקצת בעזרת הכסף המועט שהיה בידי השליח הגיעו לארץ שיירות־שיירות והתפשטו על פני המושבות ביהודה ובשומרון, ומקצתם נשלחו לגליל, ובעיקר לכנרת.

והם הצדיקו את התקוות שתלו בהם. העבודה העברית החקלאית נכבשה לפניהם קימעה־קימעה, הודות לסבילותם ולכוח־סבלנותם; עם זה נשתחררו חלוצי העליה השניה לביצוע המשימה הגדולה של כיבוש הקרקע, ליצירת בראשית של החקלאות העובדת והעצמאית באום ג׳וני (היא כנרת) ובמרחביה, ומשם הלאה עד היום הזה.

מאז ימי שליחות יבנאלי לתימן בשנת תרע״א ועד ראשית מיבצע “מרבד הקסמים” לחיסול אותה גולה, לא פסקה העליה משם אלא בשנות המלחמה העולמית הראשונה. וכשם שלא פסק חוט עלייתם, כן לא פסקו מלמלא באמונת־אומן אותו ייעוד ששר־התחיה יעד להם: כיבוש העבודה במשק החקלאי העברי למען העליה העברית.

גם השרון נושע בם

אותו ייעוד נתגלה בלבוש אחר בימים טראגיים ביותר לעם ישראל; בימי מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הכורת על יהדות אירופה, שהיתה מקור ועיקר בת ציון ולבניין הארץ, כאשר שממו ואבלו כל הדרכים לעליה לארץ — גברה הוד־קדומים ויפעה־ישראלית תנכ״ית חופפים עליהם, ונוף הארץ כאילו מתחדש עליה “כימי קדם”.

עניים בחומר ועשירים בתורה

בתחילה קולטת אזנך צלילי דיבורם העברי שאינם יודעים זולתו (באשר לשונם הערבית אינה חביבה עליהם וגם בארץ גלותם לא היו מסורים בידה כליל). וכשאתה פותח בשיחה אתם נגלית לפניך תרבותם העברית השורשית; פסוקי תנ״ך ואימרות חז״ל שגורים בפיהם ונותנים טעם לשיח־שפתותיהם; ומשאתה מציץ לתוך אוהליהם רואות עיניך עשירות במקום ששוכנת עניות; לא שטיחים ולא פריג׳ידרים, לא בגדי משי וצבעונין ולא טבעות־יהלומים; הרכוש היקר היחיד שהביאו עמם, ששמרו עליו כבבת־עיניהם, הוא צרורות ספריהם, ספרי־תורה וכתבי־קודש, מועתקים בכתב־יד ישן או חדש, ועליהם גאוותם ותפארתם; הם לא רק שומרי מסורת ומקיימי מצוות הדת, אלא גם מרבים להגות בתורה בצאתם ובבואם, בשבתם ובלכתם, ודבקים בענייני רוח לפעמים יותר משהם דבקים בענייני חומר וחיי יום־יום.

ברל כצנלסון נתרגש עד מעמקי נפשו כשבפעם הראשונה בחייו בארץ־ישראל, נתקל בסבל יהודי ברחובות קריה, והוא תלמיד־חכם תימני שישב ועסק בתורה בין משאוי למשאוי.

התורה והעבודה הם, איפוא, עיקר שבחם. אך יש עוד כמה וכמה דברים שנשתבחו בהם:

אהבתם לארץ ודבקותם בה

ראשית, אהבתם לארץ, שכולה דבקות וקדושה. בגלל אותה אהבה הם יושבים רובם בכפרים, בסביבות חקלאיות, ומיעוטם יושבים בערים; ואם עולי תרמ״ב נתנו לעלייתם סימן הקשור באחד האילנות שבהם נשתבחה הארץ, התומר, וקראו על עצמם את הפסוק ״אמרתי אעלה בתמר״ (בתמר - תרמ״ב) — הרי עולי שנת תרס״ח - תרע״ב הלכו למושבות כשבפיהם מתנגן הפסוק “לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים”. (עולי שנת תש״ד נתנו לעלייתם סימן: ובאו ציון ברנה — שנת ברנ״ה לשטרות, תאריך שבו רגילים יהודי תימן).

אף יציבותם באה ממקור אהבתם לארץ. לכל מקום שהם מגיעים — שם הם נקלטים בלי לזוז יותר; ואולי משום כך לא העלה מישהו מהם על דעתו מעולם לקום ולעזוב את הארץ, על אף הסבל הרב שנפל בחלק חייהם בארץ־ישראל.

שנית, מקוריותם התרבותית. הם דתיים, שלמים בדתיותם ללא שום תוספת לוואי. הדתיות המפלגתית זרה לרוחם ואינם מחבבים אותה. התנ״ך, ההלכה והאגדה הם המקור שממנו שאבו דעת ותרבות. עליהם אפשר לומר את המימרא הידועה בשינוי קל: הם שמרו על תורת ישראל והיא שמרה עליהם, הם חלקו לה כבוד והיא העניקה להם מכבודה ומהודה. ספרים עתיקים ובלים, ספרי מדרש, הלכה ואגדה, פרי־רוח חכמיהם — רובם נדפסו וכבר מכהנים פאר בהיכלי ספרותנו; שירתם, רבת־הכיסופים והתשוקה לגאולה, וכן ניגוניהם, שמהם ובהם מקור לנגינות ישראל בימי קדם — נעשו מכבר נחלת התרבות העברית ונתחבבו על העם כולו.

כשרון הסתגלותם וחבלי היגאלותם

שלישית, כשרון הסתגלותם. כי אעפ״י שהם קנאים למקוריותם ונאמנים לה — בכל זאת לבם פתוח, ורצונם מתגבר, לסגל לעצמם גם דברים שהיו רחוקים מהם, בכל שטח משטחי החיים. לא תמיד הם מבחינים בעצמם מה לקרב להסתגלותם ומה לרחק ויש שהם מסגלים לעצמם גם דברים שהיה ראוי להתרחק מהם.

לשמחתנו, הסתגלותם לטוב, ליפה ולמועיל, עולה בהרבה ומכפרת על הסתגלותם לדברים אחרים. עדים לכך אותם כוחות תרבותיים שצמחו מקרבם במרוצת השנים, עשרות מורות וגננות, אחיות ועובדות סוציאליות, עסקנים, סופרים וחוקרים, ובייחוד אמניות ואמנים, שהם כעין חוט־של־חן המקשר בין שבט יוצאי תימן לבין שאר שבטי ישראל.

עולי תימן יודעים להסתגל לתנאי עבודה ולתנאי־אקלים; כשנתקלים בקשיי־חיים נוהגים בסבלנות, ואם בא מחסור עליהם הריהם מתאפקים ומצפים בשקט לימי טובה, וכל תביעתם צנועה ואדיבה. מובן מאליו שזהו כלל, אך יש יוצאים מן הכלל. וגם הכלל הזה יוצא מגדרו כשהוא חושד, ועל אחת כמה וכמה כשהוא רואה בעיניו, מעשה עוול ואי־צדק.

תהום ההבדל בין תימן לישראל

האם כבר נגאלו גאולה שלמה? — אין להעלים ואין להתעלם מן העובדה שבעלייתם לארץ, בא הקץ ליסורי גלותם כיהודים ולסבלם כבני־אדם במחשכי תימן; אך עדיין הם משוכים ומסובכים בחבלי הסתגלות למציאות החיים בארץ־ישראל, שבעיניהם היא רצופה כולה שוני, חידושים וזרות לגבי כל מה שהסכינו בו עד הלום.

עלייתם לארץ־ישראל אינה רק העתקת מקום מושבם, עקירה משם ונטיעה כאן, אלא זוהי הפיכה גמורה של כל סדרי חייהם, סגנונם, דרכי מחשבתם ומושגיהם וכל תפישתם.

משעה שפקחו עיניהם, שהיו עצומות כדי שלא לראות חשכת חייהם בגלותם נתברר שעליהם לקפוץ על פני כל המהפיכות, התמורות וההתפתחות, שחלו בעולם הגדול ובעולם היהודי במשך מאות שנים, בכל שטחי החיים החומריים הרוחניים והנפשיים.

ולא עוד אלא שאינם פטורים מיסורי קפיצות ומסכנות קפיצה.

הנה הם יצאו מארץ חשוכה, עניה ומפגרת, שאין בה לא רכבת ולא טלפון, לא כבישים ולא חשמל, לא מכונות־עבודה ולא תכשירי־ריפוי, לא עיתונים ולא ספרות, לא אמנות ולא מדע, לשונם הערבית של תושביה צמוקה וידיעתם על העולם ועל כל המצוי בו כאין וכאפס; מסחרה עם ארצות שמחוצה לה דל ואנשים זרים אינם יכולים ואינם רשאים לבוא בגבולה אפילו כעוברי־אורח.

אמנם זוהי ארץ השרויה במשטר דתי, ובמשכנות היהודים, ששמרו כל ימיהם בקפידה גמורה על הדת ועל רוחה — נגה תמיד גם אור הדעת והחכמה שבתורת ישראל. אך נוסף לזה, שלטו הרבה אמונות תפלות וסלף־בינה, על הגויים ועל היהודים כאחד, עד שקשה לקבוע היכן התחום בין שמירת הדת ובין ההשתעבדות לאמונות־ההבל. אף במנהגי החיים, כגון אופן הדיבור בין אדם לחברו, ויחס האיש לאשתו ולבניו, ויחס האזרח לאנשי השררה ולראשי הדת — בכל אלה שונה תימן (ובכלל זה יהודים שהיו בה), שוני חריף ולפעמים קיצוני מכל ארץ זולתה. שוני שבה, ניכר גם בינה לבין ארצות ערב שמסביבה, הקרובות והרחוקות.

כיצד יעברו על פני תהומות השוני, החריף והקיצוני הזה, בלי שיבולע להם ובלי שייגרמו להם כאבי־לב ויסורי־נפש?

וכלום נטעה אם נאמר כי בשל כך הם חסרי יציבות נפשית? כלום נחטא לאמת אם נציין שנפשם נקלעת בין תום ואמונה לבין חשדנות וסארקאזם, כלפי עצמם, ובייחוד כלפי זולתם?

כל מי שקרוב אל יוצאי תימן יודע שעם כל היותם תמימים, ואולי דווקא מפני כך, הם חשדנים גדולים, ובסתר לבם אף סארקאסטים.

לא אחת אירע למי שבא אתם במגע ובקשרים, שהוא יתהלך בוטח באמונם אליו, ללא צל של ספק, ולפתע מתגלה לו שלבם בל־עמו, וקיתונו כמו שפוך על פניו, והוא עומד ומשתומם על השניות והסתירה הזאת: מצד אחד תמימות ואמון בלי גבול ומצד שני כפירה וחוסר־אמון גמור. אותה שניות וסתירה קיימת בצורה מיוחדת גם ביניהם לבין־עצמם. מצד אחד מלכדת אותם צבת חייהם, מחסורם, חשדנותם באחרים וכו'. מצד שני מתפרדים הם פירוד בתוך פירוד על אותו רקע עצמו. ולא פעם תשתומם לראותם מאוחדים באחדות מוצקה כעשת ופתאום הם מפורדים עד לבלי אַחֵד וחוזר חלילה.

כל מסכת היחסים ביניהם לבין שאר שבי־הגולה, מוסדות הישוב, מפלגותיו והסתדרויותיו שזורים בחוטי השניות והסתירה הזאת.

מה מביא אותם לידי אותה שניות ואותה סתירה? האם זהו עניין של אופי? טעות קשה נטעה אם נקבל הנחה זו. מסתבר שזהו תסביך המסתבך על רקע חייהם בתוך רקע החיים הכללי בארץ־ישראל.

תם סבל הגלות והחל סבל הדלות

בהיותם בתימן חשבו עצמם לבני־אדם שלמים ומושלמים, במידה שאדם מסוגל להאמין בשלמות עצמו. דבר אחד שהציק להם והיה כ“מקדח בלבם” הוא יחס ההשפלה מצד הערבים יושבי הארץ, שהזכיר להם בכל עת כי הם נכרים בארץ נכריה, מעולם לא עלה על דעתם בבהירות כי עניותם ודלותם גם היא מקור נמרץ לסבלם כבני־אדם וכיהודים וגורם עצום ליסורי־נפשם; ואמנם רבים מהם היו באמת עניים ודלים, אך הם האמינו באמונה שלמה שזהו דבר שבא “מן השמיים” ואין להרהר אחרי מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא. הילכך נשאו נפשם בתקווה ובתפילה לביאת־הקץ של גלותם; הם היו מסוגלים לומר בתפילתם משהו מעין: “יזכנו השם לרצות אבני ארצנו ולחונן עפרה ומייד נמות”, ואעפ״י כן, קינוח תקווה צפונה בסתר לבם שעם גאולתם, “יראו עולמם בחייהם” תיכף ומייד. לא פעם שמעתי מפי עולים חדשים מתימן בעת שדרכו רגליהם על אדמת הארץ: “רצינו להגיע לארץ ולמות, עכשיו אנו רוצים לחיות, לחיות”.

אולם בראשית מצעדיהם מתברר להם שעניין סבל הגלות תם ונשלם, אך עניין סבל הדלות לא תם ולא נשלם. אדרבא, הוא רק התחיל. כי, אמונתם העתיקה שהעניות והפרנסה הם בידי שמיים ו“מאן דיהיב חיי יהיב מזוני” (הנותן חיים נותן גם פרנסה) משתברת בידם ובלבם לרסיסים סמוך לפגישתם עם החיים בארץ, כשם שנשתברו הלוחות בידי משה בעת שראה את העם רוקד סביב עגל הזהב.

הם מסתכלים סביבם ורואים כיצד בני־אדם חיים, כיצד נאבקים על חייהם, כיצד חוטפים איש מפני איש ״חתיכות חיים״ — ונדהמים. אמנם אותו טבע טבוע גם באנשי תימן כבכל בני־אדם. אך שם הם היו שווים בכוחם ובוטחים ביכולתם להתחרות, נוסף לאמונתם בסיוע הבורא. כאן מתברר להם מהרגע הראשון שאין כוחם שווה עם אחרים, ואינם בני־התחרות והם מאבדים אמונתם וביטחונם העצמי ונעשים כחגבים בעיני עצמם, כסבורים שזקוקים הם לעזרה של כעין, חסד, וכאילו תלויים הם באותה עזרה ובאותו חסד. תלותם זו היא שגורמת להם להיות צייתנים ומאמינים עד גבול ידוע. תימצא לומר שזוהי צייתנות וזה אמון על תנאי. על תנאי שייטיבו עמם, הטבה נראית לעין ומתממשת בידיים, שהיא ודאית היום ואינה עניין לעתיד לבוא. אם לא כן, כל הצייתנות הזו הופכה לאנרכיה והאמון לחשדנות גמורה.

ואמנם הגורל יעד להם בארץ ישראל חיים כלכליים קשים מנשוא. עיקרו של דבר הוא בכך, שאם כי היו רובם ככולם, בעלי מלאכות ואומנויות בתימן, והתפרנסו מיגיע־כפיים, הרי משעה שהגיעו לארץ מתגלה להם שאין שום ערך לאותן מלאכות ולאותן אומנויות שבידם, מחמת שהן פרימיטיביות ואין להחזיק בהן לנוכח התרבות הטכנית הגדולה שהם רחוקים ממנה כמה מאות שנים. גם מלאכות אקזוטיות שבידם, כגון רקמה וצורפות וכתיבת סת״ם — משליכים הם מאחרי גוום תוך ריצתם הבהולה להיאחז בחוטי חיים אחרים, בבחינת “ברי ושמא — ברי עדיף”. ועל אף ריצתם ובהילותם אינם מגיעים אלא למדרגות הנמוכות שבסולם העבודה, לעבודות הפשוטות והקשות שיגיעתן מרובה ושכרן מועט; הם אינם עולים בעצמם ואין אחרים מעלים אותם במדרגות יותר גבוהות שבסולם העבודה מבחינה מקצועית כדי שתוקל יגיעתם ויגדל שכרם.

אינם עולים בעצמם מתוך פחד, שמא יחמיצו זמן והשתכרות שוטפת, בלי שיעלה בידם להשיג תמורה במאמציהם. לרוב הם עמוסים גם בדאגת קיומן של נפשות אחרות, מאחר שהם מקיימים משפחה בעודם בגיל צעיר והשאלה עומדת לפניהם: “על מי לנטוש את מעט הצאן”.

האחרים אינם מעלים אותם משום שתי סיבות:

א. אין סומכים על נתונים טבעיים שבהם שבעזרתם יכולים הם לתפוס ולהבין מקצועות שטעונים השכלה אלמנטרית.

ב. היו בישוב אישים וחוגים, ויש עוד כמוהם עכשיו, הסבורים שצריך לשמר את התימנים, שמבחינת גורלם הם כחומר ביד היוצר, לצרכים מיוחדים של עבודה הדרושה לבניין הארץ, שאין מי שיעשה אותה זולתם. אותם חוגים ואישים נחלקים גם כן לשני סוגים. סוג אחד חושב כך, מתוך חיבה לתימנים ומתוך רצון להעמידם במקום מכובד מבחינת הגשמת האידיאלים הציוניים והישוביים. סוג אחר (הוא עכשיו לאושרנו מצומצם ופחות־השפעה) מעוניין פשוט במציאותו של טיפוס פועלים פשוט וזול ומרכין ראש. בינתיים נמצאים יוצאי תימן באשר הם שם; משמע, בתוך “מעגל־קסמים” של עבודה פשוטה וקשה, ששכרה מועט ובעטיה הם שרויים ברמת־חיים נמוכה (בשעה הם משתוקקים להגיע לרמת־חיים יותר גבוהה) דבר שמביא אותם במישרין ובעקיפין לרמת־תרבות נמוכה וזו מביאה, כידוע, לידי רמה חברתית נמוכה

הכיצד? אדם עני, שחייו קשים ורוחו קצרה — אינו יכול ללמוד ולהשתלם ולהתקדם בעצמו במקצועו, ועל אחת כמה וכמה שאינו יכול להתמסר ל“סתם תרבות”; ולא עוד אלא שאינו יכול לאפשר זאת לבניו ולבנותיו, שפרי ידם נחוץ לו מאוד כדי להקל על עצמו מקצת מעומס חייו. גדולה מזו: מלאכתם של היהודים בתימן היתה קשה מבחינה פיזית, אבל היתה מלאכת מחשבת. בשלה ובשל התורה שלמדו בצידה, רכשו לעצמם פקחות רבה ועירנות רוחנית ניכרת. לעומת זאת המלאכה הקשה שהם עוסקים בה בארץ, אינה מלאכת מחשבת ויגיעתה משכחת לימודם ומסיחה דעתם לחלוטין. היא נוטלת מהם כל זיק של זיקה לרוחניות ולחיי רוח. הדבר היחיד שהם משמרים הוא מצוות הדת, בכללן, קריאה שגרתית בתורה ובספרי חז״ל, וגם זה רק כדי לזכות בחיי עולם הבא בלבד.

דרך התיישבות ורגש בדידות

הדברים אמורים לא רק בעיר אלא גם בכפר. אלא שבכפר ניתווספו להם עוד שני פגעים:

האחד הוא שלא הגיעו לכלל התיישבות ממש, אם כי הם יושבי כפר מובהקים.

והשני הוא פחדם מפני בדידות. עם שבתם בלב מרחב, על ההר ובמישור, הרחק מישוב צפוף וקרוב לגבול־עויין — גוברת בלבם הרגשת הבדידות ומאפילה על הרגשת הגאולה. הכפר הבודד שהם יושבים בו, לרוב לבדם, אינו שונה בעיניהם מן הכפר שחיו בו בתימן אלא במקצת…

אותו רצון מפורסם שלהם לשבת זה על־יד זה בשכונה אחת ובסביבה אחת אינו בא ממקור הנטיה, להתבודד, אלא הוא נטיה להצטופף, וזה מחמת החולשה העצמית שלהם לגבי סביבתם האנושית החדשה, שהם יראים אותה (שמא תבלע אותם) ונמשכים אליה בעבותות משיכה כדי ללמוד ממנה וכדי להידמות לה. תימצא לומר, שבעצם המציאות הנפשית טמון סוד הדחיפה לצאת למרחב ולהשתלב בו בלי להיטשטש ובלי להתבטל אך בהיותם יושבי כפר בודד אין להם סביבה אנושית כזאת שממנה יתרחקו ואליה יתקרבו, שממנה ילמדו הליכות־חיים מתוך התרשמות ישירה ובעטיה תתחשל עצמיותם; לעומת זאת יש להם הרגשת בדידות וחלל ריק.

לעיל הדגשנו שבשבעים אחוז מעולי “מרבד־הקסמים” נשלחו להיקלט בסביבה הכפרית של א״י; אפשר להניח שלפחות 50 אחוז מיוצאי־תימן הוותיקים, בארץ נמצאים אף הם בסביבה כפרית של א״י, אך בהתיישבות ממש יש רק מעטים, כמות שעשויה כאילו לנסיון ולדוגמה בלבד. נראה שגם כאן פעלו אותם גורמים ואותן כוונות שפירטנו לעיל; כלומר: מצד אחד אין סומכים עליהם כאלמנט שיכול להחזיק בהתיישבותו ולעמוד בה בהצלחה ולפיכך גורסים שצריך ליישבם שלבים־שלבים; ומצד שני יש הגורסים שנחוץ לנו בארץ אלמנט כפרי, כפרי ממש, ככל הגויים, שיכול לחיות וליצור בשביל עצמו ובשביל סביבתו, בלי שיהא צורך לציידו ציוד מודרני דווקא.

נשאלת מאליה השאלה: היעברו על פני המרחקים האלה וכיצד יעברו? והתשובה היא: נלמד קל וחומר וגזירה שווה מעולי תימן הראשונים שבאו לארץ במשך שבעים שנות הישוב החדש. בקשיים רבים, ביסורים אין־קץ, עברו גם עברו על פני רוב המרחקים האלה, מי בקפיצה ומי בהקפצה, מי בצעדים זריזים ומי בתהליך איטי. תוך כדי המעבר הזה הפסידו לא מעט מעצמיותם, ממקוריותם, מהרגשת החירות והבחירה שלהם, אך יחד עם זה נתגלו בהם וגילו הם בעצמם עצמיות חדשה ומקוריות מחודשת ודבר זה נותן אותותיו בכל שטחי החיים החברתיים, המשקיים והתרבותיים.

מאליו מובן שיש צורך לסייע בידם סיוע פעיל: א) לשם השתרשות במפעל ההתיישבות בארץ; חיי הכפר והחקלאות, בנוסח ציוני־סוציאליסטי ובסגנון מודרני — הם מסלול נכון שבו יעברו על פני כל התהומות והמישקעים הפסיכולוגיים והמקצועיים עד שיעמדו על רגליהם כבני־חורין, עד שישרישו ויפרו וירבו, במובן ריבוי ובמובן תרבות לטוב להם ולעתיד העם והארץ; ב) לשם רכישת מקצועות מודרניים בחרושת ובמלאכה, דבר שיש בכוחו להשוות מעמדם ויכולתם עם זולתם; ג) לשם רכישת השכלה אלמנטארית והשכלה רחבה לבניהם ולבנותיהם, וחזקה עליהם שהם יהיו כלי מחזיק ברכה.

זו הדרך לשחרורם מירושת העבר והגלות וזו הדרך לשמירת ערכי מורשת ששמרו עליהם בדורותיהם.

תנועת העבודה בעוזריהם

על רקע זה מוארת פרשת הקשרים ובעיית היחסים ביניהם לבין תנועת העבודה בישראל. ראשי תנועת העבודה הבינו והבחינו כי: א) אלמנט זה, לפי מהותו והווייתו שייך כמעט כולו לתנועת העבודה; ב) תנועת העבודה היא המסגרת היחידה לאמנציפציה גמורה שלו, לפי שהיא, במהותה, מגן לחלש ונושא קבוע ויציב ליצירת חיי שוויון ורמת־חיים הוגנת לעם העובד; ג) יש לעורר בו רצונות ומעשים של אוטואמנציפציה.

ואמנם כל תולדות תנועת העבודה בארץ רצופות נסיונות לקשר את התימנים קשר בל-יינתק אל שורשי החיים והמעשה ואל קרנות־האידיאלים שלה כדי לחזק עצמה בהם וכדי להביא להם ישע ומוצא לחיים. בשדה הנסיונות הזה היו כשלונות רבים, אבל היו גם הצלחות גדולות.

מה פלא שרובם המוחלט של יוצאי תימן הוותיקים והחדשים הם חברים הסתדרות הכללית של העובדים העברים בישראל. ואם יש כיום ישובים יפים של עולי תימן, ואם יש ביניהם מאות בעלי־מקצוע המשתכרים יפה, ואם צמחה מתוכם אינטליגנציה ניכרת — הרי עשר ידות בזה למעשי הטיפוח, ההדרכה והעזרה של תנועת העבודה.

גם עכשיו עדיין ניכרים הם כעדה בעלת סימני־היכר גזעיים ומנטאליים, אך התקרבותם והתמזגותם בחיי הארץ ובהווייתה גברה כבר מזמן על בדילותם.

מכבש התחיה, הכובש חצצי העם ושבריריו כדי לעשותם לעם אחד — מסתובב במהירות. הוא מיישר הדורים, מדבק ומגבש, ואין מעצור לפניו; סוד סגולתו וכוחו הוא: מאמצי הבניין והיצירה וחתונת הדמים והזיעה של עם־ישראל עם אדמת ארץ־ישראל שתנועת העבודה מבצעת, מפעילה ומנהלת אותם.

וחזקה על אותו “מכבש”, שכוחו וסגולתו גדלו שבעתיים מאז קמה מדינת ישראל, שיכבוש גם את העליה החדשה הזאת והעליות הדומות לה.

הלשון העברית, בית־הספר העברי, שבו יהיו הלימודים מעתה חינם וחובה, השירות בצבא ההגנה לישראל ובמילואים, העיתונות העברית, הספרות, האמנות והציבוריות הערה והתוססת, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, ותנועות הנוער של א״י העובדת, אלה יגרפו את המוני עולי תימן אל אפיקי התרבות החדישה והחיים החדשים; לא זו בלבד שיסתגלו ומסתגלים לאכול בכף ומזלג אלא גם ירכשו לעצמם רמה טובה של תרבות־מקצועית־טכנית כדי שיועילו יותר לעצמם ולארץ, ואין ספק שבית ההסתדרות, וממשלת ישראל המונהגת ע״י שליחי העם העובד, יהיו להם בדרכם זו לעזר רב.

אפס, צריך לזכור ולהזכיר בכל עת שהמדובר הוא בבעיית־מעבר של בני־אדם חיים, עמוסי רגש, על פני תהומות פסיכולוגיים. ודבר זה מחייב גישה גמישה וזהירה כדי למנוע תאונות קשות.

מן הנסיון למדנו, שהם עצמם, למשל, מתגוננים במרץ נגד סכנת ההתפרקות מן המטען הדתי־תרבותי; וטוב עושה תנועת העבודה כשהיא מעודדת אותה התגוננות, לפי שהתפרקות מהירה מערכי מוסר דתי עלולה להביא לידי ריקנות מוסרית, דבר מסוכן ובלתי רצוי; לעומת זאת ספק הוא אם יש בכוח־עצמם להתגונן מפני סכנת ההתבטלות, שהיא החמורה שבסכנות; אדם שנקלע לתוך מצב שבו, אם הוא יושב אומרים לו: לא כך יושבים, ואם הוא עומד אומרים לו. לא כך עומדים, ואם הוא אוכל אומרים לו: לא כך אוכלים, ואם הוא לובש אומרים לו: לא כך לובשים — ודאי שיהא מוכה תדהמה ועצמיותו האישית נעשית בטלה בעיניו.

מן המוסכמות הוא שאדם חסר־עצמיות אישית הוא רעה־חולה, ותקומת עמנו וארצנו לא תיכון על אנשים שכמותו.

הילכך, דין הוא שהמרחקים יצומצמו, צימצום לפנים מצימצום; החלל המועט, שיישאר מחמת אותו צימצום, יש למלאו על־ידי העלאת ערכם, בעיני עצמם ובעיני אחרים, ועל־ידי ציון שבחם בדברים שנשתכחו. זאת יש לעשות בכנות ובחיבה ולא כ“מצוות אנשים מלומדה”.

כל מה שיש בידם מעשים טובים ונכסי ממש רוחניים, צריך ליתן את הדעת עליו ולראות בו מעין נדוניה שלהם בתהליך השתלבותם והתמזגותם עם שאר שבי הגולה.

בכך תרום קרנם ותזדכך עצמיותם ואין ספק שיעברו על פני המרחקים ביתר קלות ובמעט תאונות, משל שנשברה החבית ונשמר יינה.

ביום ט״ז חשון תש״י (8 בנובמבר 1949) באה משלחת של עסקני התימנים בארץ לעדן בראשות ישראל ישעיהו, שנתמנה כנציגו האישי של ראש ממשלת ישראל מר דוד בן־גוריון. חבריה היו: אברהם כהן, מנשה מינס ואהרון מדהלה מטעם התאחדות התימנים; ישראל ישעיהו, חיים בדיחי ויוסף שמעי מטעם התימנים חברי ההסתדרות. היא נשארה בעדן עד יום כ״ו חשון תש״י. במשך עשרה ימים אלה חקרה ודרשה ונפגשה עם העולים, עם אנשי הסוכנות ואנשי הג׳וינט, עם נציגי הקהילה בעדן ועם נציגי הממשלה הבריטית בעדן.

תפקיד המשלחת:

1. להביא פרישת שלום מן הארץ ליהודי תימן הנמצאים במחנה “גאולה” בדרכם ארצה, לברכם ולעודדם ולראות מקרוב את הטיפול בהם ותנאי חייהם במחנה.

2. להשתדל בהחשת היציאה מתימן.

3. להתעניין בשאלת העברת רכושם של יהודי תימן שכבר עלו ושעוד יעלו. נכסי יחידים ונכסי ציבור, וביחוד ספרי־תורה וכתבי־קודש.

4. להתחקות על שורשי השמועות בדבר ניצול העולים ובדבר ההתנהגות אתם.

5. להביע תודה ליהודי עדן ולבדוק שאלת עלייתם והעברת רכושם ארצה.

6. לברר אפשרות הקמת מצבה ויד־זכרון לאותם שמתו בדרכם לארץ־ישראל.

1. במחנה

בשעה שהגיעה המשלחת למחנה נמצאו בו כארבעת אלפים נפש. אך לפי שהיה זה מחנה־מעבר אין יציבות למספר הנמצאים בו. הללו עולים והללו באים והמספר עולה ויורד.

בראשונה נפגשנו עם ציבור הנמצאים במחנה, בירכנו אותם, ובהזדמנות זו הודענו להם שהם רשאים לקחת אתם ארצה כל כסף וזהב שיש ברשותם ללא חשש, ושלא ישמעו לשום לחש או רחש בעניין זה. הציבור קיבל הודעתנו זו בסיפוק והיא אושרה באותו מעמד על־ידי נציג הסוכנות מר א. אונגר.

עם הסיור במחנה מצאנו שהסידורים בדרך כלל מניחים את הדעת. הוסבר לנו, שהימים הקשים והנוראים כבר מאחרינו. זה היה בימי ספטמבר הלוהטים כשבמחנה הקטן, שנועד לאלף נפש, הצטופפו כארבעה־עשר אלף; סופות־חול כיסו אותם והמטפלים היו מעטים. עכשיו עובדים במחנה כחמישים איש: רופאים אחיות, מטפלות ומטפלים; ונטועים בו כמאתיים אוהלים גדולים, לבד מהבניינים המשמשים צרכי בית־חולים, מחסנים וכו׳. העובדה של מציאות מחנה־מקלט כזה בלב המדבר, בו מוצאים יהודים יגעים ומדוכאים מזונות, עזרה רפואית, השגחה והדרכה, והעיקר שדה־תעופה סמוך, שממנו ממריאים לישראל, היא עובדה מרנינה את הלב.

התרשמות עזה נתרשמנו מהטיפול בחולים וביחוד בילדים. ראינו חדרי הילדים החולים ונזדעזענו למראיהם, עקב מה שעבר עליהם, אך לבנו היה סמוך ובטוח שנעשים כל המאמצים שבגדר האפשר כדי להצילם מכליון ומיסורים.

חבר העובדים במחנה, וביחוד הרופאים והאחיות, עושים מלאכה נאמנה ומסורה והם ראויים לעמוד על הברכה.

2. זירוז היציאה מתימן

דיונים ממושכים נתקיימו בין המשלחת לבין נציגי הסוכנות היהודית ונציג הג׳וינט מר שוויד, שהגיע לעדן יום אחד לפני המשלחת. בראש הדיונים עמדה שאלת שיגור שליחים לתימן לשם ארגון יציאת השארית. לפי האינפורמציה שאספנו עלו לארץ בדרך האוויר, מי״ג כסלו תש״ט (14 דצמבר 1948) עד בוא המשלחת לעדן, קרוב לשלושים־וחמישה אלף יהודים מתימן (ביניהם כאלפיים מתושבי עדן), ונשארו בתימן עוד אלפים רבים (אנו הערכו מספרם בחמישה־עשר עד עשרים אלף, אך אין ידיעות מבוססות), שהם מורכבים משלושה סוגים:

א) עניים שאינם יכולים לזוז מחמת עניותם; ב) אמידים שלא הצליחו לחסל עסקיהם ולהעביר רכושם; ג) יהודים בעלי מקצוע ששלטונות תימן הטילו עליהם להישאר עד שילמדו מקצועותיהם לערבים. המשלחת שמעה אינפורמציה מפורטת מפי יוסף צדוק על כל מה שראה והתרשם בעת עבודתו בגבולות תימן, בראהדה ובשורייקה.

סוכם, כי יוסף צדוק יוצא לתימן, וכן סוכם לבדוק אפשרות יציאתו של מר יחיאל כסאר לתימן. בא־כוח מחלקת העליה של הסוכנות מסר על כוונת הסוכנות לשלוח לתימן את הרב שלום סעדיה גמליאל, והמשלחת התנגדה למועמדותו בהחלט.

3. שאלת הרכוש שבתימן ושבעדן

תחילה בדקה המשלחת שאלת רכושם של יהודי תימן שכבר עלו לארץ.

נתברר:

1. אל תוך מחסנים של מחלקת העליה נאספו ונארזו שמונים ושניים ארגזים הכוללים מאתיים עשרים וחמישה ספרי תורה ומאות כתבי־קודש והם מוכנים למשלוח ארצה. מקצתם מסומנים בהם שמות הבעלים והשאר בלי שמות.

2. חמישים־וארבעה ספרים מופקדים במחסן של מר משה מנצור, מסוחרי עדן, ומסומנים עליהם שמות הבעלים.

3. נציג הג׳וינט מר שוויד נתן הוראה, שכל העולים יעלו מכאן ואילך עם כל חפציהם. החבילות, שנותרו במחנה מן העולים הקודמים, הובלו מיד לפי הוראות מר שוויד.

4. לאחר בדיקה נתברר, כי בידי שניים־שלושה סוחרים עדנים מופקדים כשלושה מיליון רופיות של עולים שכבר עלו לארץ. אשר לנכסים בתימן גופא — נתברר: א) שנכסי דלא ניידי נמכרים בתימן במחירי חיסול. באין קונה פרטי — משלם דמיהם אוצר האימאם. שום יהודי לא הורשה לנסוע קודם שמכר את נכסיו. ב) המוטלטלין נמכרו בדמים זולים מאוד. ג) כסף וזהב אסור להוציא מתימן. אחדים הצליחו להעביר את כספם או מקצתו במזומנים. אחדים נפלו בידי מבריחים רמאים, שלקחו את הכסף על מנת להעבירו את הגבול ונעלמו. ויש שמסרו כספם לסוחרים ערבים בתימן וקיבלו המחאות אל סוחרים ערבים בעדן. גם אלה הצליחו מקצתם. ויש גם מהם שנפלו בידי רמאים שנתנו בידם המחאות אל כתובות שאינן במציאות. ד) נתברר, שרוב הספרים עדיין בתימן — מחמת הקושי בהובלתם ומחמת המסים המוטלים עליהם בגבול תימן. בזמן שהות המשלחת בעדן ביקשו יהודי תימן מן האימאם לשחרר את הספרים ממסים, ונענה להם.

4. על השמועות בדבר ניצול העולים

בזמן בואנו לעדן הוקמה ועדת חקירה מבין העובדים־השליחים במקום. היא נתמנתה על־ידי באי־כוח הסוכנות היהודית והג׳וינט. הוועדה עשתה עבודתה והיציאה מסקנות בסתר; על כל פנים — מעינינו. אם כי היה ידוע לכל אדם, שמתנהלת חקירה ושניתנו מסקנות. רק אחת ידענו: המוסדות אשר מינו את ועד החקירה, דחו הצעותיה בנימוק, שחברי הוועדה לא הבינו את תפקידם. כן לא נודע לנו דבר ממהלכה וממסקנותיה של החקירה המיוחדת שערך מר שוויד בעזרת מנהל חשבונות מוסמך — מר ברנד.

וכדי שלא נחרוג ממסגרת ההתחקות בלבד, נאלצנו להסתפק בשמיעת עדויות מפי העובדים במקום, בעיקר בשטחים אלה: א) אם התהלכו במחנה וסביבו אנשים, שהיטעו את העולים והוציאו מידם כסף וזהב במירמה; ב) אם הוכו עולים; ג) אם ההתנהגות הכללית כלפי העולים היתה הוגנת ומניחה את הדעת. המסקנות שבידינו הן:

1. לא מצאנו שום עדות שאפשר לסמוך עליה בדבר הוצאת כסף וזהב במירמה מידי העולים. ייתכן שהיה דבר מעין זה בחודשים הקודמים, אך לא מצאנו סימוכין לדבר.

2. אשר להכאת עולים העידו בפנינו אנשים שונים, שהיה מנהג להכות את העולים כדי להשליט סדר בשעת עמידתם בתור וכיוצא בזה. הצטיין בכך אחד מעובדי הג׳וינט, יהושע יושע שמו. גם אנו עוד ראינו סימני התנהגות מסוג זה, כשסדרנים ופקחים התהלכו עם מקל בידם ודחפו בו את העולים בזמן הצטופפותם.

3. אשר להתנהגות הכללית כלפי העולים — לא ראינו בעינינו שום דבר רע. ואם לא נתעכב על דברים קטנים, הרי בדרך כלל ההתנהגות מניחה את דעתנו.

4. אך עדים נאמנים פרשו לפנינו פרשה עגומה ממה שהיה לפני חודשיים, כאשר במחנה הצטברו כארבעה־עשר אלף איש, ובשל כך נסגרו גבולות המעבר לעדן. לדברי העדים נהג מר סימון, נציג הג׳וינט, בקשיחות־לב ובקוצר־ראות, שגרם סבל רב ותמותה גדולה בקרב העולים שנמצאו במחנה. לדבריהם, גם סגירת הגבול היא תוצאה מטפשותו וקשיחות לבו. וכפי שידוע נגרם ליהודים שנשארו מעבר לגבול סבל לא ישוער ותמותה רבה.

סוכם, כי המשלחת תדרוש מן המוסדות בארץ, וביחוד מהנהלת הג׳וינט, למנות ועדת חקירה, שתבדוק את ההאשמות הללו כלפי מר סימון, ותקבע אם¹ התרשל במילוי תפקידו וגרם לסגירת הגבול ולסבל. המשלחת סבורה, שזוהי שאלת כבוד לג׳וינט ולמפעלו להביא לבירור־ציבורי מוסמך בשאלה זו. הבירור, ותהיינה מסקנותיו מה שתהיינה, חייב להתפרסם בציבור. אם יתברר, כי סימון חטא — יהא זה חטאו שלו, אך הג׳וינט ומפעלו נקיים מעוון. ואם יתברר שמר סימון לא חטא — תיפסק כל לזות שפתיים.

5. יהודי עדן, עלייתם ורכושם

1. בטקס הנוגע ללב הגישה המשלחת מכתב־ברכה לקהילת עדן מאת יושב־ראש הכנסת מר יוסף שפרינצק על כל אשר פעלו בעבר ובהווה לעזרת העליה מתימן.

2. המשלחת בדקה את בעיית עלייתם והעברת רכושם. נתברר שיש עוד בעדן כאלף וחמש מאות נפש, מקצתם עניים גמורים ועלייתם תחול עם סיום עליית יהודי תימן שבמחנה. השאר אינם יכולים לעלות, אלא אם כן יורשה להם לקחת רכושם אתם. שלטונות עדן אינם מרשים להם לקחת אתם מטבע זר וסחורות חיוניות. כן הם מתאוננים שלא הורשה להם על־ידי הג׳וינט לקחת אתם כל חפציהם ומטענם. הבאנו שאלה זו בפני מר שוויד, נציג הג׳וינט, והוא הבטיח לסייע ליהודי עדן, שיעלו ארצה, בהעברת מטען חפציהם כמיטב יכולתו

3. אשר לרכושם בכסף ובסחורות, סוכם שהדבר טעון משא־ומתן עם מוסד מוסמך של השלטונות הבריטיים.

4. המשלחת נתקבלה בסבר פנים יפות וכבוד גדול על־ידי קהילת עדן. היתה זאת פגישת אחים קרובים רוויה חיבה וידידות. הם עזרו לנו בכל מאודם ואנו מחזיקים טובה לכולם, וביחוד למארי יחיה אברהם, רב הקהילה, למר סלים בנין, יושב־ראש הוועד היהודי לשעת חירום, ולמר אשר בנין, אשר בביתו התאכסנה המשלחת.

6. פגישות עם אנשי השלטונות

1. המשלחת בלווית מר סלים בנין, יושב־ראש הוועד היהודי לשעת חירום בעדן, נתקבלה לראיון אצל מזכיר הממשלה בעדן, מר הרינגטון. מסרנו לו תודת יהודי תימן לשלטונות עדן, לתושבי העיר, ובמיוחד לקהילת היהודים על כל העזרה שנתנו לגאולת יהודי תימן משפל גלותם. מזכיר הממשלה, שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, השיב על דברי התודה והדגיש, שהתודה מגיעה לג׳וינט, לסוכנות היהודית ולממשלת ישראל על כל מה שעשו, שהרי ממשלת עדן “נתנה רק מעבר” ליהודים אלה דרך ארצה. וכן הזהיר אותנו, שעלינו לזרז יציאת יהודי תימן ולדאוג, שלא תהיה הפסקה בקיום המחנה ובהתמדת קו האווירונים, עד שיעלו אחרוני היהודים. יש להזדרז, כי הוא חושש להתעוררותם של הערבים.

2. כן נתקבלה המשלחת לראיון, בלווית מר סלים בנין, עם מושל הפרוטקטוראט מר הלן ושוחחה עמו ארוכות על היהודים שבפרוטקטוראט, ביחוד על יהודי חבאן, ביחאן וחצרמות, על בעיות מעבר יהודי תימן דרך הפרוטקטוראט ועל מציאות שבטים יהודים בפינות נידחות של מדבר תימן.

מר הלן הבטיח להושיט כל עזרה שתהיה בגדר יכולתו גם לחיפוש יהודים נידחים וגם ליציאת יהודי הפרוטקטוראט. אשר לבעיית התשלומים והמכסים בנקודות־המעבר — התנצל מר הלן בכל לשון של התנצלות, על ההכרח להרשות לשלטונות הפרוטקטוראט לגבות מן העולים מסי גולגולת ומסי מעבר, אחרת אי־אפשר היה להשיג מעבר בטוח דרכם.

1. המשלחת מצאה לנכון להיפגש עם הרופא הממשלתי בעדן, ד״ר קוקוין, הידוע בתור ידיד היהודים וידיד ישראל, שעזר להם הרבה בכל שמצאה ידו. השיחה אתו היתה לבבית ביותר, וכשהודענו לו, שיש בדעתנו לרשום אותו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, אמר, שהוא ישמח ויתגאה בכך.

7. לזכר הקדושים

התנהלה שיחה בין המשלחת לבין נציגי הג׳וינט והסוכנות בדבר הקמת מצבת־זכרון לאותם שמתו בדרך עלייתם לארץ. נמסר למשלחת, שהיה משא־ומתן עם שלטונות עדן בדבר הקצאת בית־הקברות שבקרבת המחנה, והוגשה לאישור תכנית הקמת מצבה ונטיעת עצים סביבה. מר אונגר הבטיח לעבד תוכנית העברת עפרם באופן סמלי והקמת מצבה לזכרם בישראל.

8. מה נשתנה ומה תוקן

לאחר שורה של בירורים בא מר שוויד, נציג הג׳וינט, והודיע לנו על פיטורי מר סימון מהיות מנהל ענייני הג׳וינט בעדן ומינוי מנהל אחר במקומו, מר לפידות. כן הודיע, שמנהל המחנה מר כהן התפטר מתפקידו. אחת החנויות במחנה, שהיתה חשודה בניצול עולים, נסגרה. כן פוטר אחד העובדים מבני המקום, שריננו עליו כי לא היה נקי־כפים. בין השאר הכניס מר שוויד תוספת מזון והלבשה לעולים והבטיח להוסיף למחנה אחיות ומטפלות, וכן למנות פקח בשדה־התעופה בעדן, שישגיח על חפצי העולים ואריזתם (המשלחת דרשה שני פקחים). מר שלמה דורי נתמנה למרכז הקניות לצרכי המחנה.

9. יחסים וסמכויות

המשלחת היתה מרוצה מן התוצאות, כפי שפורסמו בסעיף הקודם, אך נשארה תמוהה בעינינו ומחייבת בירור שאלת הסוכנות היהודית במקום, מעמדה והרכבה.

190 היה ברור לנו, שהסוכנות היהודית במקום צריכה להיות יותר מאשר “רשם”. עברו כבר הימים, שבהם לא יכלה הסוכנות היהודית לקיים מגע עם השלטונות, ועתה יש לה כבודה ומעמדה. אך יחד עם זה אין זה מצב נורמלי, שהסוכנות תהיה מיוצגת על־ידי שתי מחלקות (מחלקת העליה והמחלקה לארצות המזרח התיכון), שכל אחת יש לה סמכויות משלה ותקציב משלה, ושתי המחלקות יחד הן פחות מנציגות שלימה ואחידה של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל.

10. בסיום

בדרך כלל לבנו מלא תודה לכל עם ישראל, וביחוד לג׳וינט ולסוכנות היהודית, על המפעל המפואר הזה שנעשה בעדן. ולא יגונה הדבר אם נציין גם זכויות אישיות של העומדים בראש המפעל, וקודם כל זכותו המיוחדת של מר צבי ויטליס, שמילא תפקיד מרכזי בפרשה זו מראשיתה ועד הנה. התמסרותו למפעל ומאמצי גוף ונפש שהשקיע בו הם תעודת כבוד לאיש ולשולחיו — חברת הג׳וינט. נדגיש תודתנו כאן לד״ר י. שוורץ, שסייע ליציאת המשלחת שלנו לעדן. נוסף לזכותו הגדולה בפרשה מפוארת זו כמנהל ענייני הג׳וינט, ראוי לציון מיוחד מר שוויד, נציג הג׳וינט, שהשקיע ומשקיע בעניין זה לא בלבד ממיטב כוחו והבנתו אלא גם ממיטב רגשותיו ואהבתו לעניין כיהודי וכאדם.

נתרשמנו יפה מהתנהגותו של מר אונגר, נציג מחלקת העליה של הסוכנות, וכן נעזרנו עזרה חברית נאמנה על־ידי נציג המחלקה לארצות המזרח התיכון, מר שמואל קראוס. נוסף לעזרה הציבורית המלאה שקיבלנו מהמחלקה לארצות המזרח התיכון בירושלים.

המעשה עצמו, מיבצע הוצאת יהודים מבור־כלא ודלות והעלאתם אל מרומי הגאולה, הוא מפעל חסד וכבוד לעם ישראל כולו, ובמיוחד לאותם שזכו לעסוק בו. רושם בל ימחה עושה המבצע הזה בלבם של היהודים העניים צמאי הגאולה והפדות שבאו מתימן, ולא פחות מזה על היהודים, הערבים והבריטים בעדן ובתימן. מובטחני, כי לאור מעשה לאומי ואנושי זה עוד יתחנכו דורות בישראל ובעמים, כדוגמה ומופת של גאולת אדם וגאולת עם, ואשרי כל מי שזכה להיות בין מבצעיו.

דברים בטקס הענקת שישים מילגות־עידוד לסטודנטים מן העדה התימנית, הלומדים באוניברסיטאות ובטכניון

מעולם לא היו יהודי תימן עמי־הארץ, הם למדו בעצמם ולימדו בניהם תורה ככל שהשיגה ידם. מעולם לא הפריע אותם העוני החומרי לעשות חיל בלימודים. מרבית חכמיהם היו בני עניים ואף חיו כעניים כל ימיהם.

אולם משום שארץ תימן היתה מנותקת מן העולם הגדול — לא עברו על תימן, ובכלל זה על יהודי תימן, זרמי ההתפתחות ההשכלתית, ובייחוד הטכנולוגית, שמקורם ארצות אירופה ואמריקה.

לעומת זאת הם השקיעו את עצמם בלימוד המקרא בעזרת המפרשים המסורתיים רש״י, רס״ג, אבן־עזרא, רד״ק ואחרים. הוכחה לכך יש בעובדה, שבחידוני התנ״ך המתקיימים בארץ הולכים יוצאי תימן בראש. רבי יחיא אלשיך והח׳ יעקב חומרי ואחרון אחרון חביב הצעיר חיים פנחס, שזה עתה הוכתר כחתן התנ״ך של צה״ל — אינם מקרים נדירים בין התימנים. כמוהם יש ודאי רבים.

יהודי תימן שקדו גם על לימוד התורה שבע״פ אלא שמחמת דוחקם וקוצר־רוחם נאלצו להמעיט בלימוד הגמרא ולהעדיף את המשנה והפוסקים, הרמב״ם והרמב״ן, כדי לדעת מה אסור ומה מותר, באופן ברור וחד־משמעי; ואילו את צמאון נפשם הרוו במדרשים ובקבלה. מאידך, מצאו פרנסתם בעמל־כפיים, שהיתה בו גם תבונת־כפיים. הם היו בעיקר צורפים, אורגים, רוקמים ובעלי שאר אומנויות שהן בחזקת אמנות. משבאו לארץ נתברר להם, שאינם יכולים להתקיים ולהשתתף בבניין הארץ אלא בעמל־כפיים בלבד, כלומר בכוחם הפיסי ובלי השתתפות פעילה של התבונה ויצר היצירה. וזה שמונים שנה שהם מרווים את הארץ בזיעה ובעמל, עובדים קשה ומשתכרים מעט, בשל כך הם נשארו תקועים ברובד התחתון של הפיראמידה הכלכלית החברתית והאינטלקטואלית.

לפני קום המדינה לא נראה שום סיכוי שמשהו ישתנה לטובה במצבם זה. אדרבא, חל שינוי לרעה, חלה ירידה בלימודי התורה והדת במידה שעוררה דאגה מרובה. רק מעט מאוד נעשה כדי לעצור במגמת הירידה.

אנשי החינוך הדתי, ובעיקר סמינר מזרחי, טיפחו כמה צעירים שיהיו מורים. מאידך סייעו אנשי־לב, מקרב הישוב, לכמה צעירות תימניות, שסיימו לימודיהן כמורות וגננות. כל אלה יחד לא עלה מספרם על מספר אצבעות שתי הידיים. ועוד בימים ההם, לפני כ־20 שנה נתקשרה שיחה ע״ד הדאגה הזו עם המנוח ברל כצנלסון ז״ל, והוא הלך אל המנוח יוסף שפרינצק ז״ל. והציע לו שהועה״פ של ההסתדרות יקים קרן, שתעודד הליכתם של נערים ונערות יוצאי־תימן וארצות מזרח — לבתי־ספר מקצועיים וחקלאיים ובעיקר לבתי־מדרש למורים, מורות וגננות. סבורים היינו שעם ריבוי מספר המורים, המורות והגננות מקרב התימנים הם יהיו משכילי הרבים ויאירו באור תורה את משכנותינו. הקרן קמה אז והיא קיימת ופועלת עד היום. בזכותה גידלנו דור של מחנכות ומחנכים המונה מאות רבות.

באותו זמן נתקלנו במכשול חמור ביותר. היה קשה למצוא תלמידים מועמדים שסיימו לימודיהם בבתי־ספר עממיים, כיוון שהיו עוזבים את בית־הספר העממי אחרי כתות ד׳ ה׳. גורמי העזיבה היו מרובים וביניהם גם חוסר היכולת לשלם בעד הלימוד. ואף המעטים שסיימו היה מטענם דל למדי.

עם קום המדינה, ואחרי שהוחק חוק חינוך חובה חינם בבתי־ספר היסודיים — חלה תמורה מכרעת. משנה לשנה הלך וגדל מספרם של התלמידים, המסיימים לימודיהם בבתי־ספר יסודיים, וביניהם רבים המבקשים, הרוצים והראויים להמשיך לימודיהם בבתי־ספר על־יסודיים. היה ברור שבלי חינוך על־יסודי לא נגיע להשכלה גבוהה.

במשך כמה שנים הגברנו לחץ על מוסדות המדינה, שיושיטו עזרתם למחוסרי־אמצעים, מקרב בני העולים והעדות, הרוצים בהשכלה על־יסודית. כך קם בשנת תשי״ד מפעל הסטיפנדיות מיסודן של הממשלה והסוכנות במטרה לסייע לבניהם של העולים והעדות שירכשו לעצמם השכלה על־יסודית ולאחר מכן גם גבוהה. על אף האמצעים המוגבלים, שעמדו לרשות המפעל הזה, נתנה פעולתו תוצאות מבורכות.

בשנת תשכ״א היה תקציבו 600 אלף ל״י בלבד ומעזרתו נהנו אותה שנה, למעלה מחמשת אלפים תלמידים/ות, שכ־80% מהם יוצאי אסיה ואפריקה ביניהם 841 יוצאי תימן ועדן. מהם 493 למדו בבתי־ספר תיכוניים עיוניים, 159 בבתי״ס חקלאיים, 160 בבתי״ס מקצועיים ו־29 בבתי״ס גבוהים, בכללם בתי־מדרש למורים.

בינתיים חלה התקדמות נוספת, שאף היא בעלת ערך מכריע. ביוזמת משרד החינוך הונהג שכר לימוד מודרג בבתי־הספר העל־יסודיים. בשנתיים האחרונות עושה משרד החינוך ניסוי רב־חשיבות, ע״י הקמת הפנימיה למחוננים, שלתוכה נקלטו 160 תלמידים ותלמידות מקרב יוצאי ארצות המזרח וביניהם, כמובן, גם בני תימנים.

״הפועל הצעיר״ 12.6.1962

דברים בפתיחת כינוס הפעילים והמורים לבעיית לימודי־המשך לילדיהם של יוצאי תימן בישראל

ידוע הדבר שעולי־תימן, במהלך השתרשותם בארץ, הן בשדה החיים הכלכליים והן בשטח ענייני התרבות והחברה, נתקלים בקשיים מיוחדים, שאינם מצויים ואינם ידועים אצל מרבית העולים משאר ארצות העולם.

מה הגורם או הגורמים לכך?

היו זמנים שהעדה כולה, ובייחוד פרנסיה, סברו וקיבלו שכל הקשיים המיוחדים הללו נובעים ממקור אחד: האפלייה והקיפוח שאחרים מפלים ומקפחים אותם.

הם ראו עצמם עומדים כאילו בפני חומות בצורות של אפלייה וקיפוח עדתי. ואז נחצו כמו לשני מחנות: מחנה של מאמינים מזה ומחנה של נואשים מזה.

המאמינים האמינו שאם יאזרו יוצאי־תימן כל חילם הנפשי והציבורי, ואם ירכזו מיטב כוחותיהם בחזית המלחמה נגד האפליות והקיפוחים — יעלה בידם להבקיע חומותיה.

הללו הלכו והוליכו את הציבור במהלך מלחמתי זה, משך שנים רבות, והקריבו בו קרבנות־מחים של מאמצים ורגשים אין־ספור ואחרי ככלות הכל הם עומדים כמו בפני שוקת שבורה. כל עמלם לא הבשיל שום פרי הנראה לעין, והרי הם שרויים בתמהון ובהשתוממות כמי שאבדה להם דרכם.

מאידך גיסא ראו הנושאים את כובד המערכה אשר נצטיירה בדימיונם — ורפו ידיהם ונחלשה דעתם עליהם.

מקצת מאותם הנואשים השתדלו להימלט על נפשם מזירת הקשיים, הם דימו שאם יזחלו ויסתננו אל מעבר לקווים — ייפטרו מן המציאות הקשה שהעורף שרוי בה וייטב להם. אך ההצלחה האירה להם פנים רק במידה זעומה ונטולי מרץ לשנות שינוי כלשהו במציאות חייהם.

משום כך שוכנים במעונם תמיד מלאכי העוני והדלות, יחד עם כל התופעות התרבותיות והחברתיות המתלוות אליהם, וסופם שנעשים כאסקופה נדרסת וכעפר לדוש. במרוצת הימים אנו הולכים ומתפכחים.

* * *

ומה עינינו רואות?

במסלול החיים הנמתח בארץ, בייחוד מאז קמה המדינה, נראים בעליל שני כיוונים נוגדים:

אחד מוליך קדימה והשני מוליך אחורנית.

מצד אחד יש חוקי שוויון וסדרי שוויון בכל שטחי החיים ומערכותיהם, אשר אזרחי המדינה ומוסדותיה מקיימים ומקבלים עליהם ברצון ובלבב שלם. זהו כיוון שמטרתו יצירת חיי חברה מתוקנים וצודקים.

מצד שני ישנן שכבות חברתיות, השרויות בתוך מציאות חיים קשה, שאין להגדירה ואין לפרשה אלא כמציאות של אפלייה וקיפוח, מציאות זו מקפיאה ומנציחה חיי חברה ירודים ומפגרים.

כלום יכול מישהו לומר ששני הכיוונים המהופכים הללו עשויים במחשבה תחילה ובכוונת מכווין?

מעל לכל ספק הוא שהכיוון הראשון, החיוני והמתקדם, של יצירת סגנון חיים מתוקן, הוא לבדו עשוי במחשבה תחילה ובכוונת מכווין, אך הכיוון השני, השלילי והמפגר, אין בו, בשום פנים ואופן, לא מחשבה תחילה ולא כוונת מכווין. הוא כולו, מתחילתו ועד סופו, פרי השוני בהתפתחות התרבות הטכנית והתרבות החברתית בארצות המוצא שמהן עלינו ונתקבצנו לארץ.

העולים מארצות אירופה, אשר זמן רב היו רוב מניין של העולים לארץ. נמצאו גם כרוב בניין ורוב עניין של הארץ, וזאת בזכות ההשכלה הטכנית שהביאו בידם ובזכות התרבות החברתית שספגו בארצות מוצאם.

לעומתם העולים מארצות אסיה ואפריקה, שמספרם בארץ הולך וגדל — וסיכויי גידול מספרם, ע״י עליה לארץ וע״י ריבוי טבעי, הם מרובים ורצויים — נמצאו עניים ביכולת טכנית ודלים בנסיון של ארגון חיי חברה, לפי המתכונת ולפי הרמה שהתרבות הנקראת אירופית הספיקה כבר להגיע אליהן בדרך התפתחותה.

ודאי. ליהודים שעלו מאסיה ומאפריקה, ובייחוד ליהודי תימן, יש מטען תרבותי מקורי ושורשי, שהוא כיין משומר ויקר־ערך של תרבות ישראל. וטוב שישנו מטען זה. טוב בכך לטעונים בו עצמם וטוב בכך לאומה הבונה בית חייה מחדש, שמצוי לה חומר כזה לבניין נדבכיה. אך מטען זה אינו יכול לבוא במקום ההשכלה הטכנית והמדע החברתי. וכשם שאותם המצויינים בהשכלה טכנית וחברתית אינם רשאים לנער חצנם מערכי־מורשת של תורת ישראל ואינם רשאים להתנשא בלבם דרך הרגשת עליונות כלפי אותן שכבות החסרות השכלה טכנית וחברתית — כך אין אנו רשאים לפטור עצמנו מן המאמץ לרכוש השכלה טכנית ותורת סדרי החברה; קל וחומר שאין אנו רשאים להתגאות במה שחסר לנו.

מערכות החיים במדינתנו לא ייכונו ולא יתקדמו, בלי שתהא בידינו השכלה טכנית ובלי שניהנה מברכת ההתפתחות החברתית.

נמצא, איפוא, שהמקור העיקרי — אם כי לא היחיד — לאפליות ולקיפוחים הוא חוסר היכולת הטכנית וחוסר הנסיון בארגון חיי חברה, שני הדברים תלויים זה בזה, ניזונים זה מזה ועקירתם היא מלאכה אחת שברכתה בצידה. רכישת השכלה די המחסור עשויה לסתום את מקור האפליות והקיפוחים.

מדינת ישראל, וכל אזרח הנאמן לה ודואג לעתידה, רואים כאינטרס עליון וחיוני ביותר, שאזרחי המדינה יהיו בעלי השכלה טכנית, גבוהה ככל האפשר, ושבד בבד עם זאת יהיו סדרי החברה נאותים ומתוקנים.

מי שמבקש טובת המדינה, ומי שמבקש לעקור משורת חייה את הקיפוחים והאפליות, חייב להטות שכמו כדי לשאת בעול רכישת השכלה תיכונית וגבוהה, ביחוד במגמה מקצועית וחקלאית.

כולנו יודעים שהקשיים המדיניים אשר מדינתנו נתקלת בהם מושפעים במידה מרובה מן הקשיים הכלכליים. והקשיים הכלכלים נגרמים על־ידי משק הארץ שעדיין אינו יצרני במידה הראויה. והמשק אינו די יצרני משום שרבים מאוכלוסי המדינה חסרים עדיין השכלה בכלל והשכלה מקצועית בפרט. יש חוסר־עבודה קשה בארץ, אבל סובלים ממנו בעיקר פועלים חסרי־מקצוע, בעוד שעובדים מקצועיים עמוסים עבודה יותר משיש ביכולתם להספיק.

מאמצי ההתיישבות בארץ — זה מפעל־הפאר של חידוש בריתנו עם אדמת קודשנו — מתנהלים בכבדות מדאיגה מחמת המחסור במומחים חקלאיים, אפילו הדרכה, קל וחומר כמתיישבים בעצמם, וכן מחמת המחסור בבעלי יכולת לבצע שיריתי עזר של המתיישבים, כגון מורים וגננות לילדיהם, רופאים ואחיות לריפוי חוליהם, מנהלי חשבונות, נהגים, ואפילו לבלרים לנסח מכתב פשוט וברור אשר יביע כהלכה את מבוקשם של המתיישבים.

זהו מעגל הדאגה שכולנו שרויים בו והוא ינופץ כחרס אך ורק בשערי בתי־הספר המקצועיים, החקלאיים, התיכוניים והגבוהים. על חזקיה המלך אמר חז״ל שכאשר ראה בני דורו לקויים בעם־ארצות, עמד והושיב ישיבות ינעץ חרב בפתחיהן לאמר: מי שלא ילמד תורה יידקר בחרב.

גם אצלנו ראוי היה לכפות לימודים והשכלה על כל אזרחי המדינה. אך יכולתה של המדינה עדיין מוגבלת לא רק מן הצד הכספי אלא גם מצד נכונות אזרחיה לקיים חוקיה ולהבין מהלכיה.

* * *

הנה הוחק חוק חינוך חובה־חינם לתלמידי בתי־הספר היסודיים־העממיים; המדינה מוציאה לשם קיום חוק זה למעלה מעשרים מיליון לירות לשנה. וכלום יכולים אנו להתברך בלבבנו שחוק זה מתגשם כהלכתו? עובדה היא שאלפי ילדים, וביחוד אלפי ילדות, בטלים מתורה ויוצאים לעבודה, בעודם חייבים לשבת באהלה של תורה, ובשעה שבתי־הספר פתוחים לפניהם, וההוצאות לשכר המורים ולהחזקת בתי־הספר מוצאות כמעט לריק.

מדגיש אני עובדה זו בגלל שני טעמים חשובים:

א. משום שמספר גדול, עד להבהיל, מילדיהם של עולי תימן החדשים בישובים, בשכונות ובמעברות אינם מבקרים או אינם מתמידים לבקר בבתי־הספר היסודיים.

ב. משום שילדים אשר לא רכשו השכלה יסודית לא יזכו לעולם לרכוש השכלה תיכונית, מקצועית וחקלאית; קל וחומר השכלה גבוהה.

זוהי, איפוא, נקודת־התורפה בחיינו.

נחטא לעצמנו ולאמת אם נעלים את העובדה שמספר התלמידים והתלמידות, מבניהם של יוצאי תימן, הפונים ללימודים מקצועיים וחקלאים, או תיכוניים וגבוהים, הוא מועט שבמועט. זוהי העובדה וזוהי הדאגה! לא הייתי רוצה לפרש כאן מספרים של ילדי התימנים הלומדים לימודי־המשך; ממשיכים מאשתקד ומן השנה שלפניה סך־הכל 92 והם מתחלקים כדלקמן: אוניברסיטה — 5, סמינרים – 25, בתי״ס מקצועיים — 10, חקלאיים — 18, תיכוניים — 34; נוספו עליהם תלמידים שהתחילו ללמוד בתשי״ד ס״ה 85 והם מתחלקים כדלקמן: אוניברסיטה — 2, סמינרים — 15, בתי״ס מקצועיים — 22, חקלאיים — 8, תיכוניים — 38, יחד לומדים 177. המדובר הוא בעדה המונה בארץ כ־100 אלף נפש ולה רבבות ילדים תלמידי בתי־אולפנא. ואם מכולם הגיעו ללימודי־המשך רק 177, הרי שזהו מצב מדאיג בחומרתו.

מבין כשלושת אלפים תלמידי האוניברסיטה רק 7— 8 הם יוצאי תימן, בעוד שבטכניון יש רק תלמיד אחד. יש באוניברסיטה העברית יותר תלמידים דרוזים מאשר תלמידים יוצאי־תימן, אם כי מספר הדרוזים בארץ הוא מועט ביותר לעומת עולי־תימן.

עלי להוסיף ולציין בצער מיוחד שכל אותה מסכת מפוארת של קורסים מקצועיים לפועלים ולנוער הנעשית על־ידי משרד העבודה אין יוצאי־תימן מורגשים בה, אעפ״י שהם נמנים עם הזקוקים לה ביותר.

ואם נתכנסנו היום לכאן הרי זה כדי להזעיק ולהזדעק על הסכנה החמורה האורבת לעתיד חיינו בארץ מן המצב הזה.

* * *

מה הן הסיבות למצב זה?

א. חוסר הידיעה מצד ההורים ומצד הבנים, שאינם מבינים, עד מה קובע ומכריע ערכם של לימודי־ההמשך, בחייהם ובגורלם, וכן בחייה ובגורלה של המדינה ושל החברה הישראלית כולה. מתוך תמימות הם מדמים בנפשם שאפשר להסתדר בחיים גם בלי לימודי־המשך ואולי גם בלי השכלה בכלל.

ב. קוצר־הרוח של ההורים והבנים החוששים “לבזבז” שנות חיים יקרות־ערך על לימודים — כשאפשר, ויש להודות שפעמים זה גם הכרח! — לצאת מיד לשוק־החיים כדי להתפרנס בו ולכונן חיי משפחה חדשה.

אפשר להבין לרוחם ולקושי־חייהם של ההורים ולסלוח להם. אך לבנים קשה לסלוח את קוצר־רוחם. חז״ל מנו ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם וביניהם לא רק בינת הלב אלא גם מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט שחוק, אורך־אפיים וקבלת יסורים באהבה.

* * *

יש אומרים שיוצאי המזרח, לרבות יוצאי־תימן, מזגם חם וסוער ואינם יכולים לכבוש יצרם ולהצמיד עצמם בשנות הבחרות התוססת אל ספסל הלימודים.

אבל אין בדעה זה שום ממש. הכרתי את חיי תימן עד הגיעי לגיל 19 שנה מבשרי חזיתי את הרצון וכוח־ההתמדה ואהבת הלימודים שבני הגיל הזה היו מצויינים בהם שם, אם רק נתנו להם ללמוד. ואם שם היה כך — משום מה לא יהיה גם כאן? זוהי שאלה של אווירה ושל יחס. שם היו האווירה והיחס לטובתו ולשבחו של המתמיד וכאן אין אווירה כזאת ואין יחס כזה.

להיפך: יש אווירה של בהילות מרובה, למהר לחיות, למהר ולמהר כדי להספיק… ובסופו של דבר אין מספיקים אלא מעט. ואילו היו טורחים להצטייד בטרם צאתם לדרך החיים — במלוא המתינות והסבלנות, היתה מתקצרת להם הדרך אל מטרות החיים ונעשית קלה ונוחה יותר.

ג. שיטת הלימודים בבתי־הספר, בייחוד התיכוניים, אינה מתאימה לתנאי חייהם של ילדים ממשפחות עניות, מרובות־ילדים. ובייחוד אותן הדרות בצפיפות.

העובדה שהמורים מרצים בפני התלמידים ואחר כך נותנים להם לעשות עיקר העבודה בבית — היא בעוכרי תלמידים מסוג זה. לא רק שאין בבית מי שיעזור להם, אלא כל ההווייה בבית מפריעה ללימודיהם. טוב מזה אילו הונהגה השיטה שהמורים יישבו וילמדו עם תלמידיהם עד שישלימו לימודיהם. לגבי בתי־הספר היסודיים מצויים בכמה מקומות מועדונים של ארגון אמהות עובדות והם נותנים לילדים מסוג זה את מה שחסר להם בבית. לא כן הדבר לגבי תלמידי בתי־הספר התיכוניים ומרבית הסמינרים.

ד. שכר־הלימוד בבתי־הספר התיכוניים, לרבות החקלאיים, וכן הסמינרים, הוא גבוה מכפי יכולתן של משפחות עניות ומרובות־ילדים. משפחה שיש לה ילד אחד וצריכה לשלם בעדו כארבע מאות לירות לשנה — אשר לפעמים הן כמחצית הכנסות המשפחה — אינה עומדת בנסיון, קל וחומר כשיש שניים או שלושה ילדים הזקוקים ללימוד.

ואם שכר הלימוד בבתי־הספר המקצועיים והגבוהים הוא קטן לערך — הנה חסרה באותם בתי־הספר פנימיה; בשל כך חסר לתלמידים ממשפחות עניות אותו קורטוב של שלווה משאון הבית ומדחיסותו. ולא בלבד זאת: בתי־הספר המקצועיים נמצאים בעיקר בערים וקשה לתלמידים מן המושבות והכפרים — שעולי־תימן מרוכזים שם — להגיע לבתי־הספר.

* * *

לתקנת המצב הזה נוסדו קרנות מיוחדות הנותנות עזרה ועידוד לתלמידים בני יוצאי־תימן וארצות המזרח.

לפני כעשר שנים נוסדה על־ידי הוועד הפועל של ההסתדרות קרן להשתלמות בני יוצאי מזרח ותימן, ומאז הוציאה בממוצע עשרת אלפים לירות מדי שנה בשנה, בתור מילגות לתימנים ועדות מזרח; כתוצאה מטיפוח זה גדלו ונתבגרו עשרות רבות של תלמידות ותלמידים מן העדות כמורים, מורות, גננות, אחיות וכגומרי בתי־הספר שברשת “עמל” ובתי־ספר חקלאיים שונים. בין המתכנסים כאן היום יש לא מעט מאותם גומרים שכל אחד מהם ממלא עכשיו תפקידו באשר הוא שם. ואם כי הקרן הזאת נוסדה ביוזמתם של חברים מיוצאי־תימן, ואף בכוונה לעודד במיוחד את בני העדה הזאת, לא הציפו אותה בני התימנים ולא הרבו להתדפק בפתחה. היה צורך לזרזם ולשדלם ועדיין יש צורך בזה גם היום.

לפני כמה שנים נפטר המחנך הדגול יהושע מרגולין ז״ל וציווה את עזבונו, בשיעור של כמה אלפים לירות, למתן מילגות לילדי תימנים.

גם קופ״מ וחסכון “המזרח” וחברת “עזרת אחים” מת״א ייסדו קרנות לעידוד משתלמים מבני יוצאי־תימן והוציאו לתכלית זו סכומים מכובדים.

בראשית שנת הלימודים האחרונה, תשי״ד, נוסדו בבת אחת שתי קרנות גדולות:

הקרן האחת ע״י המרכז החקלאי, לשם חינוך חקלאי בלבד, שהצליחה לרכז כספים ולחלק מילגות בשיעור שלמעלה מ־60 אלף לירות בשנה זו. במילגות אלה זכו גם בנים רבים של יוצאי מזרח ומעט מאוד ילדי תימנים.

הקרן השניה נוסדה ע״י הסוכנות היהודית ומשרד החינוך והתרבות במטרה לעזור בעיקר לילדי יוצאי מזרח ותימן, בייחוד עולים חדשים. לרשותה עמדו השנה כ־140 אלף לירות שכבר חולקו כמעט כולן. בין אלו שביקשו — למרות הזירוז — יש רק מעט יוצאי־תימן. במקרה זה השפיעו לרעה שתי עובדות: א. הקרן נוסדה לאחר התחלת שנת הלימודים ואלה שהיו עשויים להירשם לבתי־ספר — אילו היו בטוחים בקבלת מילגה — הפסידו. ב. הואיל והקרן הניחה את הדגש על עולים חדשים לא נמצאו בין עולי־תימן שהגיעו לארץ לאחר קום המדינה, כי אם תלמידים מעטים שכבר הספיקו לסיים לימודיהם בבית־ספר יסודי בארץ, כדי שיהיו רשאים להתקבל לבתי־ספר תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים.

כל האפשרויות הללו הן אמנם בבחינת קומץ שאין בו כדי להשביע אריות רעבים. מי יתן והיתה למדינה יכולת לתת מידה רחבה וברוכה לכל שוחר דעת ולכל מבקש השכלה בישראל.

אך מאחר שגם קומץ זה לא נוצל עד כה במידה מספקת ע״י יוצאי־תימן — מן הדין שהדבר יעורר בנו דאגה גדולה וחמורה.

ודומני שהדבר מחייב לא רק להתריע אלא גם לטכס עצה כיצד להביא לידי כך שהחל משנת הלימודים הבאה יופנו מאות — ואם אפשר אלפים — תלמידים ותלמידות מבני יוצאי־תימן אל לימודי־המשך.

כשלעצמי הייתי נותץ עדיפות לבתי־ספר חקלאיים ומקצועיים. אך גם הליכה ללימוד תיכוני והליכה לסמינרים, לבתי־ספר לאחיות, לאוניברסיטה ולטכניון — תירצה ותבורך.

* * *

סבורני שכל אחד מפעילי הציבור, ובייחוד אותם חברים וחברות שכבר זכו וטעמו טעמה של השכלה, חייבים להתגייס להסברה ולהשפעה על־ידי אסיפות המוניות, ביקורי־בית ושיחות אישיות עם הורים ועם בנים, בערים, במושבות ובישובים, במטרה להפיח רוח חדשה במשכנותינו, רוח שתתן ערך ועדיפות — על פני כל דבר אחר — לרכישת השכלה בכלל והשכלה מקצועית־טכנית בפרט. מי שזקוק לעזרה — נסייע בידו לקבלה. אך ההליכה ללמוד אסור לה שתהיה מותנית בקבלת עזרה, לפי שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.

פעולת־ההסברה צריכה להיעשות במהירות גדולה. הימים הללו הם גם ימי ההרשמה לבתי־הספר התיכוניים החקלאיים והמקצועיים, והם גם הזמן הנאות להגשת בקשות לשם קבלת מילגות. מן הנסיון למדנו שאנשינו מתעוררים לעניין זה רק לאחר גמר שנת הלימודים, כלומר בפרוס חג הסוכות. אבל עפי״ר אי אפשר עוד אז למצוא מקומות פנויים בבתי־הספר.

נשווה לנגד עינינו אובדנה של שנה, שפירושה אובדן מחזור שלם של תלמידים ותלמידות, אשר יסיימו השנה את לימודיהם בבתי־הספר העממיים. ונאזור חילנו להציל את המחזור כולו, או לפחות מרביתו, מגורלם של הקודמים. מה שלא ייעשה עכשיו לא ייעשה לאחר זמן. התאזרות חוזרת ונשנית במשך שנים אחדות תוציא אותנו לדרך המלך, כאשר ההליכה ללימודי־המשך תיהפך להרגל ולמסורת מקובלת שהכל נוהגים בה.

בקריאה להתאזרות מיידית לענין זה הנני פותח את הכינוס.

יוני, 1954

דברים במסיבת החודש בבית הנשיא יצחק בן־צבי ביום ל׳ בסיוון תשי״ג (4.6.53) מוקדשת לעליית יהודי תימן ולעילוי זכרו של ר׳ שלם שבזי, משורר גלות תימן.

דבר טוב רחש לבם של הנשיא ורעייתו, להועיד מסיבות ראש חודש בבית הנשיא, שכל אחת מהן יעודה לפגישה עם נציגים של אחד משבטי העולים, לשם התוודעות הדדית ולשם עילוי וגילוי ערכי יצירה. שכל שבט תרם לאוצר הערכים של האומה כולה, בייחוד ערכים שהוסיפו מעט או הרבה למסורת התחיה הלאומית בדורותינו ונתנו דחיפה לעליה ולגאולה עצמית.

מסיבה זו, שהיא הראשונה בסידרת מסיבות ראש החודש, הוקדשה לעלייתם המופלאה של יהודי גלות תימן.

קהילת היהודים בתימן נודעת כאחת מקהילות הגולה העתיקות ביותר. על ראשית בואם של היהודים לתימן יש מסורות שונות. אך כמעט ודאי הדבר, שבימי הבית השני כבר היתה קיימת קהילת יהודים באותה ארץ ומכאן אולי המקור לאגדה, שיהודי תימן נקראו ע״י עזרא הסופר לעלות לירושלים עם כל שבי הגולה והם סירבו להיענות לקריאתו, משום שכאילו חזו ברוח הקודש שעדיין לא בא קץ הגלות והמקדש עתיד להיחרב בשנית.

והנה עם ראשית שיבת־ציון בדורותינו נמצאו יהודי תימן דווקא בין הזריזים והמקדימים. ובטרם הגיעו לארץ עולי ביל״ו ותנועת חיבת ציון הקדימה אותה בכמה חודשים שיירה ראשונה של עולים ממרכז תימן, שהגיעה לירושלים מבלי שהיה ביניהם לבין תנועת חיבת־ציון כל קשר הנראה לעין. וכאשר באו לארץ אנשי העליה השניה, שכבוד נשיא ישראל ורעייתו הם מאנשי הסגולה שביניהם, קידמו פניהם שתי שיירות עולים מצפון־תימן אזור שהוא בחזקת נידח ומרוחק אפילו לפי המושגים של תימן.

אנשי העליה השניה הבחינו מייד בעולי־תימן שהם זרע בירך ה׳, אנשי עבודה וצמאי גאולה. לפיכך דבקו בהם לאהבה ואף שלחו את החבר שמואל יבנאלי לתימן כדי שיזרז ויחיש עלייתם ארצה בהמונים.

ועכשיו, עם קום מדינת־ישראל, קמה סערה גדולה בין יהודי תימן ואותה סערה צררה בכנפיה את כולם. מתוך כאלף ערים, עיירות וכפרים של ארץ תימן נהרו ובאו כחמישים אלף נפש אל העיר עדן ומשם הועלו לארץ על כנפי נשרים במשך תקופה של כעשרים חודש בלבד, ללא כל תקלה. וכך הקיץ הקץ על אחת הגלויות העתיקות ביותר, שבמשך הרבה מאות שנים היתה גם מן הגלויות הקשות והמרות ביותר.

למרבה הפלא, נפרצו כל חומות האיסור של שלטונות תימן על יציאת היהודים משם, שהיו קיימות שנים רבות. זה קרה דווקא בימים שעדיין היתה נטושה המלחמה בין מדינת ישראל לבין צבאות מדינות ערב, בכללן מדינת תימן, שגם היא שלחה מספר קטן של חיילים למלחמה בישראל.

אנחנו עומדים פעורי־פה מול הנס הגדול והעצום שקרה ליהודי תימן ושיש בו הרבה מן האותות המלהיבים את הדמיון של יציאת מצרים. אין בידינו שום הסבר שכלי והגיוני להתרחשות זו של יציאת תימן המרטיטה את הנפש ומרנינה את הלב.

אולם אי־אפשר שלא להכיר בה עקבות השפעתו ופרי רוחו של ר׳ שלם שבזי ז״ל, המשורר הגדול והמופלא של יהדות תימן, אשר נתן ביטוי פיוטי עמוק וצלול הן לענותה ולאנקת יסוריה של כנסת ישראל בגלות תימן והן לכיסופיה לגאולה ופדות ויחד עם זאת פירנס והלהיב אותם כיסופים ועשאם למדורת אהבה גדולה, שבערה בהם יומם ולילה עד בוא עת ישועתם.

בדומה למשורר ציון הדגול ר׳ יהודה הלוי אשר שר: “לבכות ענותך אני תנים ועת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך”, כן גם ר׳ שלם שבזי שר מעומק לבה הכואב והאוהב של האומה בגלות ושל השכינה בגלות:

״אהבת הדסה על לבבי נקשרה / ואני בתוך גולה פעמי צוללים, / לו יש רשות לי אעלה אתחברה / תוך שערי ציון אשר הם נהללים".

קשים היו יסוריה של גולה זו. עצומים היו מכאוביה מן העינויים והנגישות של גויי הארץ ושליטיה. כן גדולה היתה מצוקתה החמרית, אם משום העוני והדלות השוררים באותה ארץ ואם משום שלא ניתן ליהודים להתבסס בכלכלתה. אך בייחוד היתה עגומה הרגשת בדידותה וניתוקה ממרכזי היהדות ומן העולם הגדול. מציאות קשה זו היה בכוחה להטעין את לבם של יהודי תימן שאיפות לוחשות לפורקן, ליציאה מן המיצר אל המרחב, ומאפילה לאור גדול.

אולם יכול שהיה בא פורקן למצוקתם של יהודי־תימן ממקום אחר, כגון ע״י שינוי המשטר, או אולי ע״י נדידה לארצות אחרות וכיוצא בזה. אך ר׳ שלם שבזי ז״ל חישל בפטיש שירתו את התקווה הבלעדית לגאולת־ישראל ע״י שיבתו לארצו מימי קדם. הוא הלהיב לאין קץ את האמונה בגאולת כנסת ישראל העתידה לבוא לא כסתם פורקן ממצוקה אלא כישועה עילאית גדולה.

בימיו של שבזי קמה ונפלה תנועתו של שבתי צבי ויש אומרים שכאילו נדלק בשבזי זיק של תקווה ממנה לזמן קצר. הללו מצאו בשירתו של שבזי עקבות לתקווה וליאוש מן השבתאות. עניין זה לא נבדק כל צרכו. אך אין ספק שהוא ליווה את כל המשברים הנפשיים של בני דורו והפך כל משבר למקור תקווה וכל מצוקה לאות כי קרובה הישועה לבוא. מה פלא שר׳ שלם שבזי ז״ל נעשה קדוש ונערץ על כל יהודי תימן עוד בחייו, ויותר אחרי מותו, במידה שלא זכה לה איש בגולת תימן, לא לפניו ולא לאחריו. קברו של ר׳ שלם שבזי ז״ל בעיר תעז היה תל־פיות לכל עשוק ולכל מבקש מזור. אליו באו מכל קצות תימן גברים, נשים וטף. יהודים ואפילו גויים. ולפי שנתעצמה האמונה בכוח קדושתו לא אירע מעולם שמישהו יבוא אל קברו ולבקש עזרתו ולא ייענה.

עכשיו יכולים אנו לקבוע בוודאות, ששבזי אשר חי ופעל בשנים הת׳ — הת״ס, היה מבשר העליה לציון, מבשר התחיה הלאומית, וחוזה נס הגאולה כפי שתתרחש, בייחוד לגבי יהודי תימן. פירושו של דבר שהוא קדם בכך לכל הניצנים שנראו ביהדות, בדורות שלאחריו, ולכל המבשרים שהבשילו את פריה של התנועה הציונית ושל הקמת מדינת ישראל. ומעניין שבתוך הזר הגדול של אגדות שנרקמו סביב אישיותו של ר׳ שלם שבזי ישנה אחת מופלאה ביותר. מספרים שבכל ערב שבת היה משתמש ב״שם־של־קפיצה" ובא לעשות שבתו בצפת או בטבריה ובמוצאי־שבת היה חוזר לחיות עם אחיו בגלותם. והנה זכינו שכל עדת שבזי נגאלה ועלתה לארץ הקודש בקפיצת הדרך ממש.

חייו של שבזי היו מופת לחייהם של יהודי תימן. הוא עצמו היה אורג והתפרנס מיגיע כפיו ותוך כדי מלאכתו למד ולימד תורה לבניו ולבתו, שגם הם נודעו כמשוררים וכגדולים בתורה. הוא סבל קשות מנגישות הגויים ולא מצא מפלט לעצמו אלא בעסק התורה ובשירה. ובייחוד נודעה אהבתו והערצתו לגדולי התורה בעיר הבירה צנעא שראה בגדולתם מעין גדולת־ישראל לעתיד לבוא.

שירתו של שבזי, במליה ובנגינתה, היתה לחלק בלתי־נפרד מהווייתם וממהותם של יהודי תימן. משוררים רבים קמו בעקבותיו, בימיו ולאחריו, שהוסיפו לטוות ולרקום את חוטי החן של בת־שירתו; דיואן השירים הנודע של יהודי תימן כלל בתוכו שירי משוררים, החל מגדולי משוררי ספרד וגמור באחרון הפייטנים־החובבים בתימן. אך כמעט תמיד נשא הדיואן את שמו של שבזי ושירת תימן נתייחסה אליו. כל בית־אב בתימן שקד להצטייד בדיואן שירות שבזיות, בצד סידור התפלה והתנ״ך. בכל מסיבה של שמחה ובכל סעודה של מצווה שרו משירי שבזי ובכך רוממו השראתם וקידשו התעלותם.

סאת שאיפותיו של שבזי נתמלאה עם גאולתה השלימה של יהדות תימן. אף אחינו אנשי גאולתנו בארץ־ישראל הכירו גדולתו והתאהבו בשירתו וכבר היא מכהנת פאר בהיכל שירי התחיה והגאולה של האומה כולה.

אך מה רב הצער, שדווקא האיש אשר ברוחו הגדולה הניע והפעיל וזירז את יהודי תימן לקום ולצאת מאפילת הגלות לאור הגאולה עדיין גופו קבור בגלות ועדיין לא נגאל עם הגאולים.

מחובתנו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי להעלות עצמותיו משם ולהביאם למנוחת עולמים בארץ הקדושה והאהובה.

נשיא מדינת־ישראל, מר יצחק בן־צבי, אהוב האומה ובחירה, אינו נח ואינו שקט ועושה ומעשה לקיום מצווה זו של העלאת עצמות המשורר הגדול והיקר ואני תקווה שנתגבר על המכשולים והדבר יעלה בידינו.

ולבסוף יורשה לי לקרוא באזני הנשיא האהוב את השיר שחיבר ר׳ שלם שבזי ז״ל ברוח קדשו לכבוד הנשיא בדורו והוא מתאים בכל מליו לנשיאנו הנערץ:

– אהוב לבי נשיא הדור בעירו,

אשר הגה בתורה התמימה.

– לקחני בחן יופי הדרו,

והוא נכון וגם דעתו שלימה.

– שפר הודו ותפארת יקרו,

אני מזכיר בקול שירת נעימה.

– בפימליון תשובתי העירו,

שם חכם מבעלי תקופה.

– סוף גמר סוטת מאמרו,¹

בחן מלי והמצאה רשומה.

– מפרשין שם מלאך לצורו,

שליחותו למעלה היא עלומה.

– מה נעים וטוב דודי בישרו

יקיצני ואעור מתנומה.

– שם טוב יעלה עלי בזכרו,

ואהבתו בתוך לבי חתומה.

– תמים רעים יצו מלכו בחירו,

וסבתו בעת רצון יקימה.

– אז ישמח מאד לבי בשירו,

אני וכלל קהלה השלימה.