החבר ירוחימוב לא היה מסוגל לתפוס, שהטטרים המתונים, בני המקום, אינם פולנים, וכאשר הוצאתי פקודה לשחרר לחופשי את כל “השבויים” המדומים שאסף ירוחימוב בכפרים, הוא הרגיש פגוע, ניגש למברקה הצבאית של גדוד הפרשים הפטרוגראדי וניסה לשגר מברק למועצה הצבאית המהפכנית בסימבירסק. נאמר בו: “אני מודיע, שבשלושת ימי קרב שברתי, עם הגדוד המהפכני הטברי שלי, את האויב. אבדות כבירות לאויב. לקחתי בשבי 1200 לבנים, ומפקד העיר שחרר אותם. אבקש לשגר ועדה מיוחדת שתחקור את כל העניין. מפקד העיר טובאריש גאשק הוא חסר אחריות לגמרי, קונטרה־רבולוציונר ומקיים מגעים עם האויב. אבקש אישור לערוך חקירה ביטחונית. ירוחימוב, מפקד הגדוד המהפכני הטברי.”
ראש המברקה קיבל את המברק מידי החבר ירוחימוב, הבטיח לו שהמברק יישלח ברגע שהקו יתפנה, התיישב במזחלה והגיע אליי.
“הנה לך באטיושקה, אפשר להשתגע,” אמר לי בהבעת ייאוש מוחלטת, “קרא את הדבר.” הוא הושיט לי את המברק של החבר ירוחימוב.
קראתי אותו והכנסתי אותו בשלווה לכיס. ראש המברקה התחיל להתגרד בראש, ממצמץ בעצבנות, ואמר: “אתה מבין, שמצבי קשה, קשה מאוד. לפי הוראת קומיסריאט העם אני חייב לקבל את מברקי המפקדים. ואתה רוצה, שלא אשלח את המברק. לא באתי למסור את המברק לידיך. רציתי, שתדע את תוכנו ותשלח בעת ובעונה אחת מברק נוסף נגד החבר ירוחימוב.”
אמרתי לראש המברקה, שאני מעריך מאוד את קומיסריאט העם לענייני צבא, אבל כאן אנחנו לא בעורף כמוהם. “כאן החזית. אני מפקד החזית ואני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני מצווה, שתקבל מהחבר ירוחימוב את כל המברקים שיראה לנכון לחבר. אבל אני אוסר עליך לשגר אותם ואני מצווה להביא אותם ללא דיחוי אליי.”
“בינתיים,” אמרתי לבסוף, “אני משאיר אותך חופשי, אבל אני מזהיר אותך, שהסטייה הקטנה ביותר מהתכנית שלנו תגרור בעקבותיה תוצאות שאתה בכלל לא יכול לתאר לך אותן.”
שתינו יחד תה ובאותה שעה דיברנו על ענייני יומיום רגילים לגמרי, ונפרדתי ממנו בהוראה לומר לירוחימוב שהמברק נשלח.
אחרי ארוחת הערב הודיע לי הצ’ובאש שעמד על המשמר, שכל בית המפקדה מוקף חיילי שתי פלוגות של הגדוד המהפכני הטברי, ושהחבר ירוחימוב נואם בפניהם ומודיע להם שבא הקץ לרודנות.
ואכן, כעבור שעה קלה הופיע החבר ירוחימוב במשרדי בליווי עשרה חיילים עם כידונים שלופים שניצבו ליד הדלת.
החבר ירוחימוב, בלי לומר לי מילה, החל לפזר אותם על פני המשרד.
“אתה הולך לכאן, אתה לשם, אתה תעמוד כאן, אתה שם בפינה, אתה תעמוד ליד השולחן, אתם שניכם תעמדו ליד הדלת, אתה תעמוד ליד החלון הזה, אתה ליד השני, ואתה תעמוד כל הזמן לידי”.
אני גלגלתי לי סיגריה ואחרי שהדלקתי אותה, הייתי מוקף כידונים ויכולתי לעקוב בעניין אחרי החבר ירוחימוב ומעשיו לעתיד.
היה ניכר ממבטו חסר הביטחון, שהוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא ניגש לשולחן שעליו היו מונחים המסמכים הרשמיים, קרע שניים מתוכם, ואחר כך התהלך שעה קלה על פני המשרד ובעקבותיו חייל עם כידון שלוף.
פני שאר החיילים, שהקיפו אותי מכל הכיוונים, היו רציניים ואחד מהם צעיר מאוד, שאל: “טובאריש ירוחימוב, מותר לעשן?”
“כן,” ענה ירוחימוב והתיישב מולי. הצעתי לו טבק ונייר. הוא עישן ושאל בקול מהסס: “זה טבק מסימבירסק?”
“מאזור הדון,” עניתי קצרות וכאילו לא ישב ליד השולחן, התחלתי לעלעל בניירות שעל השולחן.
השתרר שקט מביך. לבסוף אמר ירוחימוב בקול עצור: “מה היית אומר, טובאריש גאשק, אם אני הייתי יושב ראש של ועדת חקירה?”
“יכולתי רק לברך אותך,” עניתי, “אתה לא רוצה לעשן עוד קצת?”
הוא הדליק לו סיגריה והמשיך בעצבות כלשהי:
“אז תחשוב, טובאריש גאשק, שזה מה שאני באמת, שנתמניתי יושב ראש ועדת החקירה מטעם המועצה הצבאית המהפכנית של חזית המזרח”.
הוא קם על רגליו והוסיף בתקיפות: “ושאתה בידיי.”
“קודם כול” עניתי בשקט, “תראה לי את ייפוי הכוח…”
“אני מצפצף על יפויי כוח,” אמר ירוחימוב, “גם בלי ייפוי כוח אני יכול לעצור אותך.”
חייכתי. “שב בנחת, חבר ירוחימוב, במקום שישבת מקודם, מיד יביאו את הסמובר ואנחנו נשוחח על כך, איך נקבעים יושבי ראש של ועדות חקירה.”
“ולכם אין מה לעשות כאן,” פניתי אל מלווי ירוחימוב סביבי, “החוצה כמה שיותר מהר! אגב, תאמר להם, טובאריש ירוחימוב, שיתנדפו מכאן מיד.”
ירוחימוב חייך במבוכה: “לכו בחורים, ותאמרו לאלה בחוץ, שילכו הביתה גם הם.”
אחרי שכולם עזבו והובא הסמובר, אמרתי לירוחימוב: “אתה רואה, אילו היה לך יפוי כוח, יכולת לעצור אותי וגם לירות בי, בכלל לעשות אתי כל מה שתיארת לעצמך שהיית עושה אילו היית יושב ראש ועדת החקירה.”
“אני אקבל את ייפוי הכוח,” אמר ירוחימוב בשקט, “אני בהחלט אקבל אותו, אהוב שלי.”
הוצאתי מהכיס את המברק האומלל של ירוחימוב והראיתי לו אותו.
“איך הוא הגיע אליך?” אמר ירוחימוב בקול שפוף, “הוא מזמן היה אמור להישלח.”
“העניין בזה, ידידי היקר,” עניתי לו בחביבות, “שעל כל המברקים הצבאיים חייב לחתום מפקד החזית ולכן הביאו לי את המברק לחתימה. אם אתה רוצה ומתעקש, אני בהחלט מוכן לחתום עליו ואתה בעצמך יכול להביא אותו למברקה, כדי שתראה, שאני לא מפחד ממך.”
ירוחימוב נטל את המברק שלו, קרע אותו, בכה, התייפח: “נשמה שלי, יונה שלי, אני סתם כך, סלח לי, אתה החבר היחיד שלי.”
שתינו תה עד לשתיים אחר חצות. הוא נשאר אצלי ללילה, ישנו יחד במיטה, בבוקר שוב שתינו תה, וכשעמד ללכת הביתה נתתי לו חבילה של טבק טוב לדרך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.