נפוליון היה טיפש. המסכן, כמה טרח לחדור לרזי האסטרטגיה, מה בסך הכול חקר עד שהמציא את החזית הרצופה שלו. הוא למד בבתי הספר הצבאיים בבְּרִיֵין ובפאריס ואף גיבש את הטקטיקה הצבאית שלו, ולבסוף הפסיד ליד ווטרלו.
רבים חיקו אותו ותמיד נדפקו. כיום אחרי ימי התהילה של בוגולמה, הניצחונות של נפוליון, החל בכיבוש ל’אקילט, וכלה במנטואה וקסטיליונה, אספרן וכו', נראים לי שטות גמורה. אני משוכנע, שאילו נפוליון היה נוהג ליד ווטרלו כמוני, היה בהחלט מוחץ את ולינגטון.
שם התקיף בליכר באגף הימני של נפוליון, שהיה צריך לעשות מה שעשיתי אני ליד בוגולמה, כאשר גדודי המתנדבים של הגנרל קאפל והחטיבה הפולנית היו באגף הימני שלנו.
למה לא נתן לחיילים שלו להתקיף מהאגף השמאלי של בליכר, כפי שעשיתי אני בפקודתי לחיל הפרשים של פטרוגראד?
הפרשים של פטרוגראד חוללו ממש נסים, מכיוון שאדמת רוסיה היא רחבת ידיים, וכמה קילומטרים לכאן או לכאן לא משנים. הם הלכו עד למנזליסק ועברו תחת לצ’ישמה והשד יודע לאן עוד בעורף האויב, והריצו אותו לפניהם כך שניצחונו הסתיים בתבוסה.
למרבה הצער רוב כוחות האויב נסוגו בהזדמנות זו עד לבֵּלבֵּי ובּוגוּרוּסְלָן, והמיעוט, נרדף מאחור על ידי חיל הפרשים של פטרוגראד, הגיע עד למרחק חמישה־עשר ורסט מבוגולמה.
באותם ימי התהילה של בוגולמה נסוג גדוד המהפכה הטברי, ובראשו החבר ירוחימוב, ללא לאות מפני האויב המובס.
בערב פשטו תמיד על כפרי הטטרים, ואחרי שזללו את כל האווזים והתרנגולות, התקרבו עוד יותר לבוגולמה והתפרסו על פני כפרים חדשים עד שנכנסו, סוף־סוף, בסדר מופתי לעיר.
מבית הדפוס באו אליי בריצה, שמפקד הגדוד הטברי מאיים על מנהל בית הדפוס באקדח ותובע להדפיס איזו פקודה ואיזו הודעה.
לקחתי אתי ארבעה צ’ובאשים שלי, שני אקדחי בראונינג ואקדח קולט אחד, וניגשתי לבית הדפוס. שם ראיתי את מנהל בית הדפוס יושב על כיסא אחד, וצמוד אליו יושב החבר ירוחימוב. מנהל בית הדפוס היה במצב בלתי נעים במקצת, מפני ששכנו הצמיד אקדח לרקתו וחזר ואמר:
“תדפיס או לא תדפיס.”
“תדפיס או לא תדפיס.”
שמעתי גם את תשובתו האמיצה של מנהל בית הדפוס:
“לא אדפיס, אני לא יכול, חביבי,” ועל כך ענה שכנו בתחנונים: “תדפיס, נשמה שלי, חבוב, חמודי, תדפיס, אני מבקש אותך.”
כאשר הבחינו בי, ניגש אלי ירוחימוב, נבוך בעליל, חיבק אותי, לחץ את ידיי בלבביות, פנה אל המנהל בקריצת עין ואמר: “אנחנו מבלים יחד כבר חצי שעה, לא התראינו מזמן.”
ראיתי שמנהל הדפוס יורק ושמעתי אותו ממלמל גלויות: “בילוי נהדר.”
“שמעתי.” אמרתי לירוחימוב, “ששוב רצית לצוות להדפיס משהו, איזו הודעה או פקודה או משהו דומה. האם תואיל בטובך לתת לי לקרוא את הנוסח?”
“אני רק בצחוק, טובאריש גאשק, התלוצצתי קצת.” ענה ירוחימוב בקול עגום, “לא רציתי להוציא מזה שום מסקנות.”
לקחתי מהשולחן את המסמך המקורי שהיה אמור להידפס, מסמך שלא הגיע לידיעת תושבי בוגולמה מעולם, שאם לא כן בוודאי היו מופתעים מאוד ממה שהכין בעבורם ירוחימוב, מפני שהיה כתוב בו:
הודעה מס' 1
בשובי בראש הגדוד המהפכני הטברי המנצח, אני מצהיר בזה, שאני מקבל על עצמי את השלטון על העיר ועל סביבתה. אני מארגן בית דין מהפכני מיוחד, שאני אעמוד בראשו. ישיבתו הראשונה תתקיים מחר, והעניין הראשון שיעמוד על הפרק הוא בעל חשיבות יוצאת מגדר הרגיל. בפני בית הדין המהפכני המיוחד יועמד מפקד העיר, טובאריש גאשק, מפני שהוא קונטרה־רבולוציונר וחתרן. אם יידון למוות בירייה, יבוצע גזר הדין בתוך 12 שעות. אני מזהיר את התושבים, שכל מרידה תיענש בו במקום.
ירוחימוב מפקד העיר וסביבתה.
לכך התכוון חברי ירוחימוב להוסיף עוד פקודה:
פקודה מס' 3
בית הדין המהפכני הצבאי של בוגולמה מודיע בזה, שמפקד העיר לשעבר גאשק נורה לפי גזר דין של בית הדין המהפכני המיוחד באשמת קונטרה־רבולוציה וקשירת קשר נגד הממשלה הסובייטית.
ירוחימוב
יושב ראש הוועד המהפכני המיוחד
“זאת באמת רק הלצה, נשמה שלי,” אמר ירוחימוב ברוך, “אתה רוצה את האקדח שלי, קח אותו. במי אני אירה?”
רכות קולו הייתה חשודה בעיניי, הסתובבתי וראיתי, שהצ’ובאשים שלי מכוונים אליו את רוביהם ועל פניהם הבעת נחישות אימתנית.
ציוויתי עליהם להציב את הרובים לרגליהם, קיבלתי את האקדח מידי ירוחימוב, ששאל אותי, נועץ בי את עיני הילד הכחולות שלו: “אני עצור או חופשי?”
חייכתי: “אתה טיפש, חבר ירוחימוב. בגלל הלצות כאלו לא נעצר אף אחד. הרי בעצמך אמרת, שזו באמת הייתה רק הלצה קטנה. היה עליי לעצור אותך בגלל דבר אחר. בגלל שובך המביש. הפרשים של פטרוגראד רמסו את הפולנים ואתה נסוגות מפניהם עד לתוך העיר. הווה ידוע לך, שיש בידי מברק מסימבירסק, שבו מצווים על הגדוד המהפכני הטברי להוסיף עלי דפנה חדשים לדגל המהפכה הישן שלו. את האקדח הזה, שמסרת לידיי, אחזיר לך בתנאי שתצא מיד מהעיר, תעקוף את הפולנים ותביא שבויים. אסור לשים אפילו אצבע קטנה על שבוי. אני מזהיר אותך, אחרת תהיה בצרות. אני בטוח שאתה מבין, שאסור לנו להיות ללעג וקלס בעיני סימבירסק, כבר הברקתי להם, שהגדוד הטברי שבה שבויים רבים”.
דפקתי באגרוף בשולחן: “ואיפה השבויים שלך? איפה הם?”
והוספתי בקול אימים מרושע, מנופף באגרוף מתחת לאפו: “חכה, זה יעלה לך ביוקר. אתה רוצה לומר לי עוד משהו, לפני שאתה תצא עם הגדוד שלך להביא את השבויים? ידוע לך שאני מפקד החזית, המפקד הראשי?”
ירוחימוב עמד כמו נר, רק מצמץ מרוב התרגשות. לבסוף הצדיע והכריז: “עוד הערב אני ארסק את הפולנים ואביא את השבויים. אני מודה לך.”
החזרתי לו את האקדח שלו, לחצתי את ידו ונפרדתי ממנו בלבביות.
ירוחימוב מילא את הבטחתו בגדול. לפנות בוקר התחיל הגדוד הטברי להביא שבויים. הקסרקטין התמלא בהם, לא היה איפה לאכסן אותם.
הלכתי לראות אותם וכמעט התעלפתי מרוב בהלה. במקום פולנים אסף ירוחימוב על פני הכפרים טטרים, אנשי אדמה, מפני שהפולנים לא חיכו למתקפת הפתע של הגדוד הטברי וברחו כמו שפנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.