גדוד הפרשים של פטרוגראד אכזב את ציפיותיו של החבר ירוחימוב לחלוטין. לא רק שלא עבר לצד האויב, אלא שעם שובו הוא הביא עמו גם שבויים, שני גדודי פרשים בַּשְקִירִיים, שמרדו בסרן שלהם, בָּאחִיבָלָיֵיב, ועברו לצד הצבא האדום. הם התקוממו, מפני שבָּאחִיבָלָיֵיב לא הרשה להם להצית את אחד הכפרים שבנתיב הנסיגה. לכן חיפשו את מזלם בצד השני.

מלבד הבשקירים הביאו עמם פרשי פטרוגראד גם שבויים נוספים, צעירים בני שבע־עשרה עד עשרים־ואחת, בסנדלים, שגויסו על ידי הלבנים וחיפשו את ההזדמנות הראשונה להרים רגליים ולברוח.

הם היו כשלוש מאות במספר, רזים, בבגדי כפריים קרועים. היו ביניהם טטרים, מורדווינים וצ’רמיסים, שמשמעות מלחמת האזרחים היתה נהירה להם בדיוק כמו פתרון משוואות אלגבריות.

הם עברו לצד השני בציוד מלא עם הרובים והתחמושת, והביאו עמם גם את אחד הקצינים שלהם, שאותו הריצו לפניהם. הפולקובניק הזקן מימי הצאר היה נסער כולו וגלגל את עיניו בפראות, וגם בשבי לא שכח לחזור ולומר לפקודים שלו לשעבר, שהובילו אותו כמו דוב על חבל, שהם נבלות ושייתן להם בפרצוף.

נתתי פקודה לשכן את השבויים במזקקת כוהל ריקה, והטלתי את מחצית כלכלתם על הפרשים של פטרוגראד ואת המחצית האחרת על גדוד המהפכה הטברי.

אחרי מתן פקודה זו באו אליי בריצה החבר ירוחימוב ומפקד הפרשים של פטרוגראד, ודרשו ממני בתוקף שבתור מפקד החזית אפרנס את השבויים בעצמי.

החבר ירוחימוב ציין באותה שעה, שבמקום להאכיל את אותו חלק השבויים שהוקצב לו הוא יעדיף לירות בהם.

מפקד הפרשים של פטרוגראד בעט ברגלו של החבר ירוחימוב ותבע ממנו לא לדבר שטויות. הוא לא ייתן לאף אחד לירות בשבויים שלו. את זה היה יכול לעשות הוא בעצמו מיד בחזית ולא עכשיו, אחרי שהפרשים שלו התחלקו עם השבויים במשך כל הדרך בלחם ובטבק.

אם הוא ייתן לירות במישהו, הרי רק במָקָרוֹב, פולקובניק הגדוד ה־54 של סְטֶרליטָמָאטְסְק.

לכך התנגדתי אני והצהרתי, שכל קציני צבא הצאר לשעבר, גם אם הם נופלים בשבי, מגויסים לפי צו גיוס מיום ה־16 ביוני שנת 1918.

את פולקובניק מקרוב נשלח למטה חזית המזרח, שבו נמצאים כבר כמה קציני צאר לשעבר ומשרתים ישירות במטה.

החבר ירוחימוב העיר, שבדרך זו מתפשטת הקונטרה־רבולוציה על פני מטות הצבא האדום. הסברתי לו, שמוטל עליהם פיקוח מצד המוסדות הפוליטיים ושמשתמשים בהם אך ורק כמומחים. אך ירוחימוב בלהט המהפכני שלו כמעט פרץ בבכי: “נשמה שלי, אני לא מבקש ממך שום דבר, תן לידיי את הפולקובניק.”

אחר כך עבר לנימת איום: “אתה יודע טוב מאוד, שבימים הקרובים תגיע לכאן ועדת ביקורת. מה יגידו לך? נפל לידינו פולקובניק והוא יצא מכאן חי וקיים. צפצף על צווים, אולי גם אותם ניסחו מומחים.”

מפקד הפרשים של פטרוגראד קם לפתע וצווח על ירוחימוב: “לנין הוא מומחה? דבר, מטומטם! סובייט הקומיסארים שמוציאים צווים, הם מומחים? איזה חלאה אתה, בן זונה!”

הוא תפס את ירוחימוב בצווארון, זרק אותו מהדלת והמשיך להשתולל:

“איפה היה הגדוד שלו, כשכבשנו את צ’יזְמָה ולקחנו שני גדודי פרשים בשקיריים ואת הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק עם המפקד שלהם בשבי? איפה התחבא הגדוד המהפכני הטברי שלו? איפה הוא היה עם הפחדנים שלו, כאשר אנשי קאפל עם הפולנים היו עשרים ורסט מבוגולמה? אני אקח את הפרשים שלי ואגרש את כל הגדוד המהפכני המהולל שלו לחזית. ואצווה להציב מכונות ירייה בעורף הגדוד וכך אני אריץ אותו למתקפה. נבלות סרוחות!” הוא עוד הוסיף לקלל את ירוחימוב ואת הגדוד שלו באם אמא שלהם, והשתתק רק אחרי שהפניתי את תשומת לבו לכך, שהעברת חילות כזאת ממקום למקום היא אך ורק בסמכותו של מפקד החזית על סמך פקודת המטה העליון.

לכן חזר לתחילת שיחתנו, שהחזקת השבויים בעיר נופלת אך ורק על מפקד העיר ומפקד החזית. הוא לא ייתן קופייקה אחת. בקופת הגדוד שלו 12.000 רובל, בסך הכול, וכבר שלח שלוש פעמים שליח לשלישות השדה לדרוש כסף, אבל עוד לא קיבל רובל אחד.

הבהרתי לו, שבקופה שלי בתור מפקד העיר ומפקד החזית שני רובלים, ואם הייתי מסכם את כל החובות של החודש האחרון לקואופרטיבים השונים, שסיפקו את הצרכים של היחידות שעברו בעיר, היה הסכום מגיע למיליון רובל. אמנם אני שולח את החשבונות לשלישות בסימבירסק דרך משרד המבקר, אך עד עכשיו לא כובד אף לא חשבון אחד, כך שהמאזן של החודש האחד לשהותי כאן הוא שני רובלים בזכות ומעל למיליון רובל בחובה. ולאור המאזן המזהיר הזה אני אוכל זה היום השלישי רק לחם לבן, בבוקר, בצהריים ובערב, ושותה תה בחלב. אין לי חתיכת סוכר, בשר כבר לא ראיתי למעלה משבוע, שצ’י כבר לא אכלתי למעלה משבועיים ואני כבר לא זוכר איך נראים חמאה או שומן.

למפקד הפרשים של פטרוגראד עלתה לחלוחית בעיניים למשמע מצוקה שכזאת.

“אם זה המצב, אז אני אספק אוכל לכל השבויים. יש לי מלאי גדול באפסנאות שלנו. עשינו קצת רכישות בעורף האויב,” אמר, נרגש בעליל. אחר כך ביקש לדעת את מספר השבויים המדויק והלך. אחרי צאתו התקשרתי ישירות עם מטה חזית המזרח והחלפתי עמו כמה מברקים, שניים בעלי תוכן כלכלי בלבד, ואחד בנוגע למספר השבויים. קיבלתי תשובה בזו הלשון: “לשלישות השדה ניתנה הוראה לשלם לך מפרעה של 12 מיליון רובל. את השבויים צרף לצבא: את גדודי הפרשים הבשקיריים צרף לגדוד הפרשים של פטרוגראד כיחידה עצמאית, ובתוספת הבשקיריים השבויים תיצור את הגדוד הבשקירי הסובייטי הראשון. את פלוגת שבויי הגדוד ה־54 של סטרליטמאטסק צרף לגדוד המהפכני הטברי. פזר את השבויים על פני מחלקות הגדוד. את פולקובניק מקרוב שלח ללא דיחוי לרשות מטה חזית המזרח. אם יסרב, תירה בו.”

שלחתי להביא את החבר ירוחימוב ואת מפקד הפרשים של פטרוגראד.

הופיע רק מפקד הפרשים של פטרוגראד. במקומו של ירוחימוב התייצב שלישו והודיע, שהחבר ירוחימוב לקח עמו שני חיילים חמושים, וזה עתה הוציא ממזקקת הכוהל, שם מתאכסנים השבויים, את האלוף מקרוב והלך עמו לכיוון היער.

השגתי, רכוב על סוס, את ירוחימוב בדיוק ברגע שפנה, יחד עם החיילים והפולקובניק, אל מאלה בוגולמה לתוך שטח עצי אשוחית צעירים.

“לאן?” צווחתי עליו. פני ירוחימוב דמו לפני תלמיד שנתפס על ידי מורו על עץ האגס של המורה, ממלא כיסיו באגסים.

שעה קלה הביט חסר אונים על הפולקובניק, על האשוחיות, על חייליו, על נעליו, ואחר כך אמר בנימת היסוס: לטיול אני הולך, קצת לטייל עם הפולקובניק ביער."

“נו,” אמרתי, “כבר טיילתם מספיק, לכו קדימה ואני אחזור עם הפולקובניק בעצמי.”

על פני הפולקובניק הפרוע לא נראה שמץ של פחד.

“פולקובניק מקרוב,” אמרתי לו, “בזה הרגע שחררתי אותך ממצב מאוד לא נעים, מחר אשלח אותך לסימבירסק, אל המטה. אתה מגויס,” הוספתי בנועם.

רק גמרתי לדבר והפולקובניק נתן לי בכפת הדוב הענקית שלו מכה כזאת ברקה, שנפלתי בלי הגה לתוך השלג שעל הדרך. כנראה הייתי קופא שם למוות, אילולא מצאו אותי שני מוז’יקים נוסעים מבוגולמה במזחלה. הם פנו לאחור והובילו אותי הביתה.

למחרת מחקתי את פולקובניק מקרוב מרשימת השבויים, ומרשימת הסוסים של מפקדת העיר מחקתי את סוס הרכיבה שלי, שעליו נעלם פולקובניק מקרוב, כדי להגיע שוב אל הלבנים שלו. ובדיוק באותה השעה ניסה החבר ירוחימוב, שנסע לקלוקוונה כדי לשלוח לסובייט המהפכני הצבאי של חזית המזרח בסימבירסק, באמצעות המברקה בתחנת הרכבת המקומית, מברק, שבו נאמר:

“החבר גאשק שחרר לחופשי את פולקובניק מקרוב מהגדוד ה־54 של סטקליטמאסק ונתן לו במתנה את הסוס שלו, כדי שזה יוכל להגיע לצד האויב. ירוחימוב.”

המברק אכן הגיע לסימבירסק.