“Schlechte Leute haben keine Lieder”1, כתב משורר גרמני, מסיים בזה את שירו הקצר. באותו ערב שרתי כמה שירים טטריים עד מאוחר בלילה שעה ארוכה כל כך, שהאנשים סביבי לא היו מסוגלים להירדם ולא יכלו לישון במנוחה, ומכאן הסקתי את המסקנה, שהמשורר הגרמני משקר.
נדמה לי, שאני עצמי הייתי הראשון מכל הסביבה, שנרדמתי, מכיוון שהתעייפתי לבסוף מהנעימה החדגונית המסתיימת ב“אל, בר, אלה, בר, בר, בר.”
העיר אותי אחד הצ’ובאשים שלי, והודיע לי, כי הגיעו מזחלות עם שלושה אנשים, המראים למטה בחדר המשמר אי אלו ניירות. התרגום המדויק של דבריו היה: “שלוש מזחלות, שלושה אנשים, למטה מלא ניירות, אחד, שניים, שלושה ניירות.”
“לדבר אתך,” המשיך הצובאש, “רעים, מקללים.”
“שלח אותם למעלה!”
בתוך רגע נפתחה הדלת בתנופה והאורחים נפלו לתוך משרדי־חדר השינה שלי.
הראשון היה בלונדיני בעל זקן עבות, השנייה היתה אישה עטופה במעיל פרווה, השלישי היה בעל שפם שחור ומבט חודר בצורה בלתי רגילה.
הם הציגו את עצמם בזה אחר זה: “אני סוֹרוקין, אני קָאליבָּנוֹבָה, אני אָגָאפּוב.”
האחרון הוסיף לכך בנוקשות וללא רחמים: “אנחנו חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח.”
הצעתי להם סיגריות, ועל כך העיר אגאפוב: “רואים, טובאריש גאשק, שלא רע לך כאן. אנשים המשרתים את המהפכה בנאמנות לא יכולים להרשות לעצמם לעשן טבק כזה.”
אחרי שהביאו את הסמובר, שוחחנו על עניינים אחרים לגמרי: סורוקין דיבר על ספרות והצהיר, שבהיותו סוציאל־רבולוציונר שמאלני, הוציא בפטרוגראד קובץ שירים בשם “התקוממות”, אבל הקובץ הוחרם על ידי הקומיסארייט לדפוס. היום הוא כבר לא מצטער על כך, כי כתב שטויות. הוא למד בלשנות מודרנית וכיום הוא יושב ראש בית הדין המהפכני של חזית המזרח. באמת, היה זה אדם עדין, חביב, בעל זקן בהיר ורך, שמשכתי אותו קלות בשעה ששתינו תה.
החברה קאלינובה הייתה סטודנטית לרפואה וגם היא סוציאל־רבולוציונרית לשעבר, אישה קטנת קומה ערנית, חביבה, שידעה את כל מרקס בעל פה. אגאפוב, החבר השלישי בבית הדין המהפכני, היה בעל הדעות הקיצוניות מבין השלושה. הוא עבד לפני המהפכה כפקיד אצל עורך דין מוסקבאי, שאצלו הסתתר בזמנו גנרל קלינין. עורך הדין היה לדבריו השפל הכי גדול עלי אדמות, מפני ששילם לו חמישה־עשר רובלים לחודש. למלצר בארמיטז', שהביא לו מנה של חדקן, נתן פי שלושה תמורת הרשות לירוק בפניו.
מכאן שכל מה שקדם לנפילת שלטון הצאר עשה אותו אדם אכזרי, חסר רחמים, נוקשה ואימתני, שמזמן התחשבן עם אלה ששילמו לו את חמישה עשר הרובלים העלובים, ושנאבק עם אותם הצללים בכל מקום שהוא מגיע אליו, מעביר את חשדנותו על סביבתו וכל הזמן חושב על בוגדים מוסווים.
הוא דיבר בתמצות, במשפטים קצרים מלאי אירוניה. כאשר ביקשתי ממנו לקחת גם חתיכת סוכר עם התה, אמר: “החיים מתוקים רק למעטים, טובאריש גאשק, אבל גם הם ייעשו מרים.”
כאשר בשעת השיחה דובר על כך, שאני צ’כי, העיר אגאפוב: “תאכיל את הזאב כמה שתאכיל, הוא תמיד יביט ליער.”
החבר סורוקין הגיב על הערתו של אגאפוב: “הכול יתברר בשעת החקירה.”
החברה קאליבנובה עיקמה את פניה ואמרה: “נדמה לי שרצוי שנראה לטובאריש גאשק את ייפוי הכוח שלנו.”
אמרתי שאשמח לדעת עם מי יש לי הכבוד, מפני שללא סיבה כבדת משקל לא ארשה לאף אחד להעיר אותי בלילה.
כאן פתח אגאפוב מזוודת יד קטנה והראה לי את ייפוי הכוח:
הסובייט המהפכני הצבאי
של מטה חזית המזרח
מס' 728־ב'
סימבירסק
ייפוי כוח:
הווה ידוע בזה, שא. סורוקין, קאליבנובה ואגאפוב נתמנו על ידי הסובייט המהפכני של מטה חזית המזרח לחברי בית דין המהפכני של חזית המזרח, וזכאים על סמך ייפוי הכוח שלהם לנהל חקירה של כל אחד ובכל מקום. אנו מצווים על כל יחידות הצבא להעמיד לרשותם את הצוות הדרוש להם לביצוע גזרי הדין שיוטלו על ידם. הסובייט המהפכני הצבאי של מטה חזית המזרח
(חתימה)
“נדמה לי, שזה יספיק לגמרי, טובאריש גאשק,” אמרה קאליבנובה.
“בהחלט,” הסכמתי, “אבל מוטב שתורידי את הפרווה, מפני שמיד יביאו את הסמובר ונוסף לכך חם כאן.”
אגאפוב לא יכול להפסיד את ההזדמנות לשאול: “ולך לא חם? נדמה לי, שחם לך מאוד.”
סורוקין, הרציני מבין השלושה, הניח את מעיל הפרווה הקצר שלו על המיטה שלי והכריז, שמיד אחרי התה ייגשו למלאכה.
כאשר אני נזכר כיום בחבר אגאפוב, אני מחבב אותו על כנותו, על גילוי הלב שלו.
הוא גם היה הראשון שדרש ממני לצוות לסלק את הסמובר, מפני שעתה מתחיל הדיון העיקרי והחקירה נגדי. אין צורך לקרוא לעדים. די בהחלט בכתב התביעה, שכבר הוכן בסימבירסק על סמך המברק של החבר ירוחימוב, שבו נכתב כי שחררתי את הפולקובניק מקרוב ונתתי לו במתנה את הסוס שלי, כדי שיוכל להגיע אל האויב.
הוא מציע לסיים את הדיון ותובע בשבילי גזר דין מוות בירייה, שיש לבצעו בתוך שתים־עשרה שעות.
וכאן ביקשתי לקרוא לחבר ירוחימוב, מפני שמברק יכול לשלוח כל אחד בכעס ראשוני. רצוי לשמוע את העד פנים אל פנים.
אגאפוב הצהיר, שהדבר נכון בהחלט, מפני שירוחימוב יודע כנראה אף יותר משנאמר במברק ששלח.
הגענו לידי הסכמה, שירוחימוב יוזמן בזה הרגע, כדי להעיד על אודותיי.
שלחתי להביא את ירוחימוב.
הוא בא רדום וכעוס. כאשר הבהיר לו אגאפוב, כי מי שהוא רואה לפניו, הם חברי בית הדין המהפכני של חזית המזרח, ששוגרו לחקור במקום את עניינו של החבר גאשק ולגזור את דינו, לבשו פניו של ירוחימוב הבעה של טמטום עילאי.
הוא הסתכל עליי ועד היום חידה פסיכולוגית בעיניי, מה התחולל בנפשו באותה שעה.
מבטו חלף על פני חברי בית הדין המהפכני בזה אחר זה ואחר כך הביט עליי.
הושטתי לו סיגריה ואמרתי: “עשן, חבר ירוחימוב, זה אותו הטבק הטוב, שעישנו אז יחד.”
ירוחימוב הביט במבט נוסף מטומטם ומיואש על פני הנאספים ואמר: “את המברק, רבותיי, שלחתי מתוך שכרות.”
החבר סורוקין קם ונשא הרצאה על אודות הנחש הארסי הירוק, האלכוהוליזם.
אחריו נשאה דברים קאלינובה בנימה זהה, ולבסוף קם אגאפוב ובהתמרמרות דרש עונש חמור לירוחימוב על שכרות, מפני שפשע את פשעו בהיותו מפקד הגדוד המהפכני הטברי.
אגאפוב, יפה תואר בלהט שלו, הציע עונש מוות בירייה.
קמתי ואמרתי, שלא תימצא נפש חיה שתירה בירוחימוב, מפני שהדבר עלול לגרור התקוממות בצבא.
קאליבנובה הציעה עשרים שנות עבודת פרך.
סורוקין הסתפק בהורדה בדרגה.
דובר ארוכות עד אור הבוקר, נשקלו הנימוקים בעד ונגד כל הצעה, עד שלבסוף הדבר הסתיים בכך, שירוחימוב קיבל נזיפה חמורה והובהר לו, שאם הדבר יחזור על עצמו שנית, יוטל עליו העונש החמור ביותר.
החבר ירוחימוב ישן במשך כל הדיון.
בבוקר נסע כל בית הדין המהפכני של חזית המזרח לדרכו, ובשעה שאגאפוב נפרד ממני, חזר ואמר בנימה אירונית: “תאכיל זאב כמה שתאכיל, תמיד יביט ליער. עוד תראה, אחי, הראש ירד!” לחצתי את ידי שלושתם…
-
לאנשים רעים אין שירים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.